מאמר מזכה הרבים ו׳Ma'amar Mezakeh HaRabim 6
א׳ועד כמה תובעת התורה מן העובד שיפקיר מנוחתו להיות גולה ממקום למקום להרביץ תורה ויראה, אנו רואים ממה שספרו לנו חז״ל (תב״א פי״א): ושמא תאמרו אותן שבעין אלף איש שנהרגו בגבעת בנימן מפני מה נהרגו, לפי שהיו להם לסנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס הי׳ להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגבי׳ בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל ערי ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ושתים ושלש כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה, והם לא עשו כן, אלא נכנסו כ״א לכרמו וכ׳ ואמר שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהם הטורח, לפיכך בגבעת בנימן שלא היו עוסקין בתורה ודרך ארץ נהרגו בהם שבעים אלף איש. ומי הרג את כל אלה אלא סנהדרי׳ גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס, עכ״ל.
1
ב׳מבהיל על הרעיון עד כמה מגיע החיוב על העובד, כי התורה מטילה עליו אחריות של כל העולם כולו, ולא יכול לפטור נפשו במה שהוא יושב ועובד על מקום אחד, אלא צריך לנסוע ממקום למקום גם בעת שתנאי הנסיעה קשים ביותר שאין סוס ואין רכב לרכוב עליו, גם אז הוא מחויב להגבי׳ בגדיו למעלה מארכובותיו ולילך ברגליו ממקום למקום לייסד שמה מקומות של תורה. ואם נסתכל על מי אמרו חז״ל שהי׳ להם לקשור חבלים במתניהם וכ׳ ולילך ברגל? על מי? אפשר על אותם שלא טעמו טעם טורח מימיהם? הלא אנו מדברים אודות סנהדרין הגדולה, אשר לכאורה איזה אשמה הי׳ אם היו יושבים על מקומם וישפטו על מקומם וישיבו דבר ד׳ על מקומם. כמה יגיעות יגעו עד שזכו להמעלה הזאת, כמה לילות כימים עשו עד עכשיו להגות בתורת ד׳ ויראת שמים, כמה חיים וכוחות הפקירו ממבחר חייהם למען התורה, כמה נסיונות רצופים סבלו למען קנות קניני השלימות. ואם כה סבלו עד עכשיו איזה חטא יש כאן אם ינפשו מעט ויקצרו בטרחות, וימנעו נפשם מנדידות רצופות וישיבו להדורשים ולמבקשים על מקומם?
2
ג׳מ״מ מצינו בחז״ל אשר דווקא עליהם מוטל האחריות, ודוקא עליהם כל הטענות ורק מהם תובעים כל עון וכל אשמה וחטא שנעשה בהעולם הגדול, ובע״כ צריכים אנו להבין כי במקום שיש סכנה של העדר התורה והיראה הגורם אבדון הנפש והחומר של כל ישראל ח״ו, אז לא יועיל שום טענות, ואז אין חולקין כבוד ומנוחה לעצמו, יהי׳ מי שיהי׳. והדמיון בזה לרב החובל המוליך ספינה עם שבעים אלף איש שאינם יודעים שאסור לעשות חריץ וקדיחה בתוך כותלי הספינה, ואז באותו שעה אם רב החובל לא ישים לב לזה, אלא יושב בחדרו תחת עול עבודתו בתנועת הספינה, הלא אין לך חטא גדול מזה. מה יועיל כל עבודתו אשר כל הספינה ואנשי׳ עומדים בסכנה? ועוד יותר, אשר סכנת הספינה היא סכנתו ואבדון אנשי׳ גם אבדון נפשו? הלא שם אנו מבינים כי החוב מוטל רק עליו שיודע הסכנה הבא מהקדיחה, לכן עליו לטרוח מזוית לזוית ומחדר לחדר לצוות באזהרה חמורה שיזהרו מקדיחה ומכל דבר שיכול לבוא על ידו לידי חריצה כל שהיא, ולא ימתין עד שיבואו אליו בשאלה אם מותר לקדוח אם לאו, כי אם ישאלו כולם חוץ מאחד מהם יכול הספינה להיות בסכנה ע״י החריץ שלו, ובשעה זו לא יכול לפטור נפשו, אלא עליו לטרוח בלי שום ספק ולעשות כל הלימודים והאזהרות, ואם לא עשה כן נמצא שהוא הרג כל אותם שבעים אלף איש שהיו בספינה.
3
ד׳כן ממש אמרו חז״ל שהי׳ להם להרגיש הפיקוח נפש של הכלל כולו. ובשעה זו אי אפשר לאדם, יהי׳ מי שיהי׳ להביט על נפשו, כי גם הוא בסכנה. כי בשעה שאין עולם אין יחידים, אם אין גדיים אין תיישים. לכן אמרו חז״ל אשר רק עליהם מוטל הטורח, ואדרבה, מפני שיגעו לילות כימים על התורה ועל היראה חובם יותר גדול ללמד את בני ישראל תורה ודרך ארץ. ודוקא אותם שהפקירו כל ימיהם ומבחר כוחותיהם למען האמת, דוקא הם יודעים ערכה אשר יפה בעדה לנסוע ממקום למקום, לא בסוסים ולא במרכבה ולא במכונה, אלא בטרחה פשוטה וכבדה לקשור חבלים של ברזל במתנים ולהגבי׳ הבגדים למעלה מארכובותיהם (אויפהויבען די פאלעס) ולילך ברגל ממקום למקום — ללכיש ולחברון ולירושלים, ולא על זמן קצר, אלא לשנה ושתים ולשלש, עד שיקיפו בעבודתם כל העולם כולו. עד שלא ישאר מקום מופנה, הן בכרך והן בעיר והן בכפר. ודוקא אותם שלא הביטו עד עכשיו על הסכמת העולם ולא על כל מניעה ועיכוב, רק אותם האנשים מחוייבים לסבול נסיונות רצופים, ולא להפסיק בעבודתם אלא ילכו ליסד מקומות של תורה, גם במקום שאין מכירים אותם, גם במקום שלא יקבלום בתופים ובמחולות, גם במקום שתהלתם מר.
4
ה׳ואם תאמר, כיון שהטורח כ״כ גדול והנסיונות מרובין, אין החטא גדול כ״כ גדול אם יהי׳ השתדלותם במדה קטנה ומחוקה? הבט נא וראה אם לא עשו כן, מה אמרו עליהם חז״ל — שהרגו שבעים אלף איש. כמה נורא החיוב הזה ומה נענה ליום פקודה. כי אין טענה והתנצלות להקטין החוב, כי האחריות ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים.
5
ו׳ע״כ כל מי שיש בידו להקים את התורה אל יטמון ידו בצלחת ולא יפנה אל כרמו ראשונה ולא יאהב המנוחה, אלא יאזור כוחותיו להיות גולה ממקום למקום ליסד מקומות של תורה ויראת שמים. כי מי יהיו מן הנתבעים על שפלות התורה והיראה? רק העובדים שהי׳ בידם להקים ולבטוח בד׳ שימלא משאלותיהם. ע״כ מוטל עליהם האחריות עד שיקיפו כל המקומות תחת דגל התורה. ובזה נפתר השאלה החמישית שהאדם הוא מחויב להיות גולה ממקום למקום עבור הרבצת התורה, ואי אפשר לו להפטר מזה לא בשום טענה ומענה.
6