מאמר מזכה הרבים ח׳Ma'amar Mezakeh HaRabim 8
א׳ומה שמסתפק אם מחויבים לפשפש כ״כ בכל מילי של הצעירים ולעיין בכל צורך מצרכיהם, יש לנו לברר כי דבר זה מחויב ומוכרח וכן מצינו בחז״ל (תענית כ״ד):
1
ב׳״רב איקלע לההוא אתרא גזר תעניתא ולא אתי מיטרא, נחית קמי׳ שליחא דצבורא אמר משיב הרוח אתי זיקא אמר מוריד הגשם אתי מיטרא. אמר לו מאי עובדך, אמר לי׳ מקרי דדרדקי אנא ומקרינא לבני ענייא כבני עתירא, וכל דלא אפשר לי׳ לא שקילנא מיני׳ מידי ואית לי פירי דכוורא (מחילות של דגים) וכל מאן דפשע משחרינא לי׳ מינייהו ומסדרינן לי׳ ומפייסינן לי׳ (מתקנן כסדר) עד דאתי וקרי׳, עכ״ל.
2
ג׳כמה גדולים מעשיו, אשר מלבד שמסר נפשו ללמוד עם בני עניים כבני עשירים וכל דלא אפשר לי׳ לא שקל ממנו דבר, עוד התגבר בכל מיני התקרבות להשיב לבו של הפושע אל התורה, אשר לכאורה די הי׳ מה שיגע בכל כוחו עם המבקש אשר משים אזנו כאפרכסת, הלא גם אז היגיעה גדולה להבינו ולשכללו, אבל הפושע שעושה עצמו לקשה עורף, האם גם אותו צריכים לרדפהו ולחזקהו בלי הרף?
3
ד׳אבל כמה נפלא תום לבבו ומסירת נפשו שלמד בחנם וגם עוד נתן לו שכר כדי שירצה ללמוד. ואמנם כי העובד האמיתי מוצא דוקא במקום זה עיקר התחייבות השתדלותו ועבודתו וערמימותו, כי על המבקש נאמר ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א׳), יש לו המשכה מצד מבוקשו לרדוף, להשיג ולשמוע. אבל הפושע, כשהוא מתעקש על דעתו ואינו מכיר חסרונו או שקשה לו לפרוש אם יניח אותו העובד יוכל לרדת מתהום אל תהום ואין רפואה למכתו אשר על כן רק שם תעודת המבקש העובד לבוא עמו בדברים, עד שיבין מה שלפניו, ועד שיראה מקום הטעות, ועד שישיג נטי׳ אל האמת, ועד שיוותר משלו אחר הבירור ועד שיתבונן להיות מבקש האמת כל ימי חייו, ולא יהיו מכת רבים מתחילים, אלא מכת החזקים המתמידים, ולכן בשעה שהתנהג באופן זה הי׳ זכותו גדול מאד עד ״ויגזר אמר ויקם לך״.
4
ה׳מזה יש לנו להבין כמה גדול זכות מי שמקרב לבות בני אדם לאביו שבשמים, ויש לנו להבין ממה שהי׳ משתדל ע״י ״פירי דכוורא״ לשחד ולפייס ולסדר כל מי שלא הי׳ שבע רצון, כי העיקר בעבודת הרבים לפשפש בלבות התלמידים והמבקשים שלא ישאו בתוכם הקפדות, כי זה ראש כל חטאת, כי בשעה שנכנס טינא של קנאה, אם לא יעבור על מדותיו, יכול בכל פגישה לקרר כל דבר המביא תועלת, ותמיד יסרב מלהיות נמנה עם חבירו לדבר מצוה, ויקרר גם אחרים בטענות שוא ומדוחים. לכן על העובד להשגיח על אלה לרפא מחלתם בפירי דכוורא ולסדרו ולפייסו, שישוב לבו נח ושקט ויעשה בלי הפסק וילמוד בלי ערבוב המוח, וראוי להעובד להבין לב כל אחד ואחד גם בעת שלא ניכר הקפדתו בחיצוניותו, גם בעת שהוא רואה שהוא יוצא בתופים ובמחולות לקראת מי שהקפדתו או קנאתו עליו, כי לכל דבר יש גבול, וצריך לדעת כל הדברים במה שיכולים לכפר ולשכך הרגזתו.
5
ו׳ואל יאמר העובד הן עלי מוטל רק להגיד שיעור או הענין ביראת שמים, אבל קשה עלי לפקח על כל מיליו איך יתנהג עם חביריו ואיך יתנהג בהאכסניא, כי זה מפריע לעיוני, אל יאמר כן, כי אם יתנהג כדבריו עוד מעט יראה כי אין לו בעד מי להגיד השיעור או הענין, ואדרבה הידיעה בדברים האלה יוכל לסייע לו שעי״ז ידע מי לרחק ומי לקרב, מה להגיד ומה לשתוק. וכמה פעמים אנו רואים בחוש אשר בהקפדה כל שהוא נעשה פירוד לבבות ומזה בא לידי פירוד הדעות עד שיכול ח״ו לבוא לידי שנה ופירש, אשר על כן יחשב העבודה במקצוע הזה ליסוד גדול שאין לזוז ממנה ועיקר להשגיח על כל התאגדותם שלא יהא תלוי בחסרון. ואמר חכם אחד אני מכיר את החדשים כשבאים להתחבר עם הישנים. ואמר עוד קשה יותר לסבול הזמן שיש מקצת מלסבול הזמן שיחסר בכלל, שאז החלוקה באופן שלא יהי׳ הקפדות קשה ביותר, ואין התועלת יוצא מהכרה לבד, אלא מהשתדלות וחריצות לתקן כל ענין וענין, כמו שמבואר בתענית אשר שתים עשה, למד עם המבקשים והשתדל לעשות מבקשים ולהתמיד זמן ביקושם. ובזה סר השאלה השביעית עם צריכים לעיין במילי דינוקא. הלא זה יסוד קיום הרבים, שלא יהרס ממפריעים הפנימים ומזה זכה העובד הנרצה עד ״ויגזור אומר ויקם לך״.
6