מאמר זהר הרקיע י״גMa'amar Zohar HaRakia 13
א׳מקורות הלכה ואגדה מהזהר בספרי הגאונים והראשונים
1
ב׳ידוע ומפורסם שהגאונים, והראשונים היו להם קונטרסים מספר הזהר וגם מאמרים מקובלים כמו שכתב הגאון הגדול מוהר״ר אברהם בן רבינו הגר״א ז״ל, אשר ידע כל אוצרות וגנזי מדרשי חז״ל בספרו היקר ״רב פעלים״ שבו פתח והאיר מקורות מדרשי חז״ל מאין יצאו ולמי המה ואיפה מובאים בראשונים (ערך הזהר) שהראשונים היה בידם ספר הזהר כמו מגלת סתרים ולא רצו להזכירו בפירוש. וכן כתב הגאון הגדול הרד״ל במאמרו קדמות ספר הזהר ענף ב׳ והביא תשובות הגאונים שמקורם מספר הזהר. וכן כתב דודי הגה״ק רבי גרשון חנוך העניך ז״ל מראדזין בספרו הבהיר ״פתיל תכלת״ (דף ס״ז ע״ב) ״כידוע שהרבה קונטרסים מהזוה״ק היו בידי הגאונים״ והנני בזה להביא מקורות הלכה ואגדה מספר הזהר בדברי הגאונים, רש״י, רמב״ם, ראב״ד, רמב״ן ורבינו בחיי. והרא״ש ז״ל.
2
ג׳בשאילתות דרב אחאי גאון כתוב, הנכנס לבקר החולה לא ישב על גבי מטה, ולא על גבי ספסל אלא לפניו ע״ג קרקע, מפני ששכינה למעלה ממטתו של חולה, ומלאך המות מעל רגליו, (פ׳ אחרי סי׳ צ״ג) והנה בגמרא (שבת י״ב ב׳ נדרים מ׳ א׳) נאמר רק ששכינה למעלה מראשותיו, והגאון הוסיף ומלאך המות מעל רגליו. אמנם כן הוא בזוה״ק (פנחס רל״ד ב׳) ובג״ד אוקמוהו מארי מתניתין המבקר את החולה לא ליתיב למראשותיו משום דשכינתא על רישיה, ולא לרגלוי דמלאך המות לרגלוי. וכבר העיר בזה הגאון מהר״י פיק ז״ל בהערותיו על השאילתות בראשון לציון שם.
3
ד׳בשו״ת הגאונים שערי תשובה סי׳ קכ״ב בשם רבינו שרירא ורבינו האי זצ״ל אין מוסרין סתרי תורה אלא ליועץ חכם חרשים ונבון לחש, לחש זה שראוי למסור לו סתרי תורה שניתנו בלחש, ולכן היו מוסרין חכמים אחד לחברו הכרת פנים וסדרי שרטוטין, שמקצתן אמורין בזה ספר תולדות אדם, ומקצתן בסדר פסוק שלאחריו זכר ונקבה בראם, לפי שאין מוסרין סתרים ורזים הללו אלא למי שרואין בו סימנין ראויין לכך עכ״ל, ועיין עוד שם בסי׳ צ״ט. ודברים אלו כתבם הרמב״ן בנמוקי תורה (בראשית ה, ב׳). וכל הדברים אלו המה בזוהר הקדוש פ׳ יתרו (ע׳ א׳) ברזא דרזין והיו מקובלים להגאונים.
4
ה׳ברש״י שבת קי״ח על הגמרא יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום, הן שני מזמורים הללו את ה׳ מן השמים והללו אל בקדשו, וכתוב בספר רב פעלים לר״א בן הגר״א ז״ל ערך זהר גדול: ״ונראה שלהראשונים ז״ל היה בידם ספר הזוהר כמו מגלת סתרים ולא רצו להזכירו בפירוש אבל הביאו דבריו, ראה אבי גם ראה שזה לא נמצא בשום מדרש רק בזהר פ׳ פקודי רל״ב א׳ וז״ל: הללויה הללו את ה׳ מן השמים וגו׳ ת״ח תושבחתא דא אמר דוד לקבל תא דשמא קדישא דאיהו כללא דתושבחתא דכולא תרי תושבחן אינון כגוונא דרזא דשמא קדישא עלאה דאיהו כלל דתושבחתא דכולא ואינון דא ותושבחתא בתראה דאיהו כללא דתושבחתא דכולא דכתיב הללויה הללו אל בקדשו: עכ״ל, ועיין עוד בבית יוסף או״ח סי׳ נ״ב.
5
ו׳וברש״י סוכה מ״ה א׳ אני והו בגמטריה אנא ה׳ ועוד משבעים ושתים שמות הן הנקובין בשלוש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח ויסע וגו׳ ויבא בין מחנה, ויט משה את ידו ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות הן ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון ואחרונה של אמצעי וראשונה של אחרון, וכן בזה הסדר כולן השם הראשון והו וי״ו של ויסע ה״א דכל הלילה וי״ו דויט ושם השלושים ושבע הוא אני אל״ף דמאחריהם ונו״ן ראשון דהענן בחשבון של מפרע ויו״ד דרוח קדים עכ״ל, ומקורו בזוה״ק פ׳ בשלח נ״ב א׳, ובסוף הספר רס״ט ב׳ נפרטו כל השמות היוצאים מהפסוקים עיי״ש.
6
ז׳וברש״י תענית ח׳ א׳ על הגמרא מצדיקין עליו את הדין מלמעלה שנאמר אמת מארץ תצמח, וצדק משמים נשקף, ופירש צדקה אין כתיב כאן אלא צדק דמשמע דין, והוא בתקוני זהר הקדוש תיקון א׳ י״ז ב׳, איך אתנהיג עלמא בדינא וברחמי דאינון צדק ומשפט, ובזוה״ק קדושים פ״ה ב׳, תרין דרגין אינון הכא משפט וצדק, מה בין האי להאי אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא כד איתער צדק דאין דינא לכולא כחדא דלית ביה רחמי ולאו ותרנותא.
7
ח׳וברש״י קדושין (כ״ה א׳) ד״ה אין וגיטין (מ״ב ב׳) ד״ה בכלן בענין כ״ד ראשי איברים דאינן מטמאין משום מחיה, משום דלא קרינן ביה לכל מראה עיני הכהן שתהא כולה נראה כאחת והנה דרשה זו עה״פ לכל מראה עיני הכהן לא נמצא בחז״ל, ובתורת כהנים פ׳ תזריע פרשת נגעים פרק ב׳ משנה ח׳ ט׳ יליף לה מפסוק וראהו הכהן כולה כאחת מכאן אמרו כ״ד ראשי איברים כו׳, וכן פירשו הר״מ והר״ש והרע״ב בנגעים פ״ו מ״ז מכתוב הזה, ומנין לו לרש״י דרשה זו, אבל מצאתי מקורה בזוהר הקדוש בלק (קצ״ה ב׳) והכי גרסינן בנגעים כ״ד ראשי איברים אינון דלא מטמאין משום מחיה, וכהנא לא הוה אטרח אבתרייהו והיינו דכתיב (ויקרא י״ג:י״ב) לכל מראה עיני הכהן יותר דיכיל כהנא למחזי מכתשא באסתכלותא חדא ולא איצטריך למאכא גרמא ולארמא עינוי הכא והכא. ובודאי היתה דרשה זו מקובלת.
8
ט׳וברש״י יהושע ט״ו ג׳ ועלה. כאן למדנו שירושלים גבוה מכל ארץ ישראל, ובגמרא קדושין ס״ט ב׳ שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וא״י גבוה מכל ארצות, ויליף לה מקראי, אבל לא נזכר שירושלים גבוה מכל א״י, אבל מקורו בזה״ק ויקרא ו׳ א׳, וארץ ישראל עלאה, וירושלים עלאה מכל ישובא.
9
י׳ובספר הפרדס לרש״י סי׳ י״ב כל פרשיות שבתורה נ״ג עם האזינו וזאת הברכה, ואין אנו קורין מהן בשבתות פשוטות זולתי נ״א כי האזינו וזאת הברכה אחר ר״ה נקרין, עיי״ש וכל הרואה ישתומם כי מנין הפרשיות המה נ״ד, אבל מקור דבריו המה בתיקוני זהר הקדוש תיקון כ״ח (דף ע״ב ב׳) גן נעול כו׳ גן איהו אורייתא דבכתב דאיהו ג״ן סדרים דאורייתא, וכ״ה בתיקון י״ט (דף ל״ח א׳) ותיקון י״ג כ״ט ב׳. ועיין בזוה״ק ויקהל ר״ו ב׳ אסור ליה למאן דקרי באורייתא למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא אלא דפסק משה פרשתא לעמא קדישא יפסוק ולא יפסוק מלין דפרשתא דשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא כו׳ חמשין ותלת רתיכין קדישין כו׳ וכל רתיכא ורתיכא; מני ליה להאי רתיכא על פרשתא פלניא דשבת פלוגי עיי״ש. ובנצוצי אורות שהקשה והלא נ״ד הם, וכתב בשם. מהר״מ אבוהב משום דפרשת וזאת הברכה אינה בכלל שאינה נקראת בשבת בפני עצמה עיי״ש. ועיין בס׳ הפרדס סי׳ ל״א שכתב שם מנין פרשיות של תורה חמשים ושלש והן נקראות על הסדר א׳ בשבתות שאין בהם הפסקת יו״ט חוץ מזאת הברכה שנקראת ביום אחרון של חג עיי״ש. ועיין במבוא הפסיקתא לרבינו הרד״ל אות א׳ הערה ב׳ שכתב שם בפשיטות ״ג״ן פרשיות התורה שאנו קורין להם סדרים״ והאריך בזה ולא העיר כלום.
10
י״אוגם הרמב״ם ז״ל כתב הרבה דברים שמקורם מספר הזוהר הקדוש, ובודאי שהיו המאמרים מקובלים מדור דור, וכמו שכתב מרן דודי הגאון הקדוש רשכבה״ג רבינו גרשון חנוך העניך זללה״ה בהקדמתו לסה״ק בית יעקב ע״ס בראשית לכ״ק אדוני אבי זקיני הגאון הקדוש רבינו יעקב זללה״ה מאיזביצא באריכות להוכיח ולברר ששיטת הרמב״ם ז״ל מתאמת אל דעת חכמי האמת, והעיר שם הרבה מקורות לספר מורה נבוכים, מדברי הזוה״ק, וכן העיר מקור לדברי הרמב״ם בספר המצוות שורש השלישי, ובמנין המצוות במצות עשה מצוה ל״ד שישאו הכהנים את הארון על כתפיהם וכל המפרשים חתרו למצא טעם לדבריו, שלא נזכר בתורה רק ללוים. אבל מקורו בזוה״ק (ויצא קמ״ח ב׳) מכאן אוליפנא דמאן דאיהו בביתיה יסדר אורחיה ועובדיה כרעותיה כו׳, דהא דוד אחליף ליואי וסדר כהני וקוב״ה אוקים מלה כרעותיה.
11
י״בכן מה שחושב בפ״ב מה׳ יסודי התורה ה״ז, עשרה שמות שנקראו בהם המלאכים על שם עשר מעלות שלהם, דבריו מתאימים עם דברי זוה״ק פ׳ בא (דף מ״ג א׳) ורק שהוא חושב כרובים במקום אלים. ועיין זוה״ק פנחס (דף רל״ה א׳ ב׳) ומשם מוכח שענינם אחד. ובזוהר חדש בראשית במדרש הנעלם (ו׳ ב׳) חושב ממש כסדר שחשב הרמב״ם ז״ל וחושב שם כרובים במקום אלים. וכן מה שכתב שם ומעלה העשירית שמעלתה קרובה לדעת בני אדם הוא שנקרא אישים והוא בזוה״ק פרשת לך (פ״א א׳) ומגו רעותא ומשיכא דנפשא כו׳ מאינון דרגין דאתקרון אישים כו׳ ובזהר חדש במדרש הנעלם בראשית (ו׳ ב׳) חושב נמי עשרה כתות מלאכים מתתא לעילא וחושב גם כן מדרגה התחתונה אישים. וע״ז מודה גם בעל מחלקותו רבינו טודרוס הלוי בספר אוצר הכבוד, כתב אמת שבזה כוון לאמת אכן התפלא מאין מצא לבו לכוון ולומר זאת.
12
י״גכן מה שכתב בפ״ח מה׳ תשובה העולם הבא אין בו גוף וגויה, ועיין השגת הראב״ד שם, ומה שסיים (שם ה״ד) וחכמים קראו לה דרך משל לטובה זו המזומנת לצדיקים סעודה, דברים אלו כהווייתן הם בזוה״ק תולדות (במדרש הנעלם קל״ו א׳).
13
י״דובהמודעה*)המודעה נכתבה כלפי מבקר הספרים, כפי מנהגי המדינה שנהגו אז שכתב בראש ספרו הביא דברי הזוה״ק בהקדמה דף (י״ג א׳) ומהאי גדפא אתפרשן לתרין אומין אחרנין דאינון קרבין ביחודא לישראל, וקאי על יון וישמעאל כדאיתא להדיא בזהר חדש (יתרו מ״ב א׳) על מלכות יון דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותייהו, ובזהר ישן (יתרו פ״ז א׳) ובגיניה דאברהם כד אתגזר ישמעאל זכו דישוו מדוריה וחלקיה באתר דשלימא על כל אינון פנים רחיקון. ועיין במטפחת (פ״ד) שטעה בפירוש דברי הזהר וגם המשיגים עליו לא ידעו להראות מקור לדבריהם מהקדמת הזהר הנ״ל וכפי דברינו ברורים הם ומפורשים. עכ״ל.
14
ט״וובהערותי לספרו זה*)ההקדמה והפתיחה״ ניו יורק תש״י. הוספתי שם מקור לדברי הרמב״ם בפירוש המשנה (פרה פ״ג מ״ג) שכתב הנה אין הבדל בין איש שלא נטמא לעולם במת, ובין איש אשר נטמא כל ימיו, ואחר כך טבל והוזה עליו שלישי ושביעי, אלא שזה אשר הוזה עליו יותר גדול המדרגה בטהרה, לפי שהפסוק כבר שפט עליו שהוא טהור עכ״ל והדברים נפלאים, אמנם דבריו מתאימים עם דברי הזהר הקדוש (חקת ק״פ ב׳) ואסף איש טהור כו׳ במקום טהור דהא טהור לא איקרי אלא מן סטרא דמסאב בקדמיתא.
15
ט״זועתה הנני בזה להוסיף עוד איזו דברים, עמש״כ הרמב״ם בראש ספרו במנין המצוות מצוה ז׳ להשבע בשמו שנאמר ובשמו תשבע, והראב״ד השיגו, וכן השיג עליו הרמב״ן בספר המצוות עיי״ש. ושנה דבריו בפי״א מה׳ שבועות ה״א כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה. ולפלא על הראב״ד דשתיק ליה כאן ולא השיג עליו, ומקור דבריו המה ברעיא מהימנא (יתרו צ״א ב׳) פקודי י״ב לאומאה בשמיה בארח קשוט כו׳ וע״ד כתיב. ובשמו תשבע, וכ״ה בתוספות לזהר ח״ב (רע״ו א׳ סי׳ ט׳) בגין דשבועה משלמא אתיא, ועל דא ברזא דעשה ולא תעשה, וכמה דאיהו לא תעשה כד איהו לשקרא הכי איהו מצות עשה כד איהו באמת.
16
י״זוברמב״ם (פ״ו מה׳ דעות ה״א) וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. וכל נו״כ לא העירו מקורו, והוא ברעיא מהימנא (פנחס רי״ח א׳) אוף הכי בר נש דיתיב בקרתא דיתבין בה אנשי בישין, ולא יכיל לקיימא פקורין דאורייתא ולא אצלח באורייתא עביד שנוי מקום ואתעקר מתמן.
17
י״חובה׳ שבת (פכ״ד ה״ז), אין מלקין בשבת, ועיין במגן אברהם ה׳ שבת (סי׳ של״ט ס״ק ג׳) מש״כ בזה, והגאון מהר״י נגאר הספרדי בקונטרס שני לס׳ שבות יהודה העיר מקורו בתקוני זהר הקדוש (תיקון מ״ח פ״ה א׳) ובג״ד אמרו מארי מתניתין אין לוקין בשבת. ועיין בזה״ק פ׳ פינחס (רמ״ג ב׳).
18
י״טובהלכות יום טוב (פ״ו הי״ח), וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרסו כו׳ ושמחה זו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. ומקור דרשה זו עה״פ הוא בזוה״ק (פ׳ אמור ק״ד א׳), ובעו למחדי למסכנא כו׳ וההוא דיתיב כו׳ ולא יהיב לון חולקהון כו׳ עליה כתיב (מלאכי ב׳:ג׳) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם ולא חגי.
19
כ׳ובה׳ יבום וחליצה (פ״ד ה״ו) וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ, ואין לזה שום מקור, ובטור אבן העזר (סי׳ קס״ט) כתב שאינו יודע למה צריך להשליכו בארץ. ומרן הגר״א ז״ל בביאורו לשו״ע אהע״ז העיר מקורו, מדברי הזוה״ק ריש פ׳ חקת (ק״פ א׳) ובעי לבטשא ביה בהאי נעל בארעא, לאחזאה דשכיב גופא דההוא מיתא, האי בטשותא דההוא נעל בידא דאתתא לאתחזאה דהא אתבני האי מיתא בעפרא אחרא בהאי עלמא כו׳ יעו״ש. וכן הוא בתוספות הזהר דברים (ש״ח ב׳).
20
כ״אובסוף הלכות תמורה ״ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק, מגדול העצה לתקן הדעות ולישר כל המעשים״ והוא בזוה״ק (יתרו פ״ב ב׳) שית מאה ותלת עשר זיני עיטא יהיב אורייתא לבר נש למיהוי שלים במאריה.
21
כ״בוכן הראב״ד ז״ל היו לו מקורים מדברי הזה״ק כמש״כ מרן דודי הגה״ק מראדזין ז״ל בספרו הבהיר פתיל תכלת (פרט השמיני אות ה׳ דף ס״ז א׳) ע״ד הראב״ד י בה׳ כלי המקדש (פ״ח הי״ג) שארגמן ארוג משני מינים או משלשה צבעים עיי״ש. וכתב שם וז״ל ״אכן באמת דברי הראב״ד יש להם מקור נאמן מדברי הזה״ק תרומה (קל״ט א׳) וארגמן דא כנופיא דכליל כל גוונין כחדא יעו״ש ובאידרא רבא קדישא (קמ״א ב׳) מאי ארגמן גווני דכלילן תלת גוונא יעו״ש ובתקוני הזהר (תיקון ע׳ קכ״ז ב׳) אית עיינין כלילן מכמה גוונין כגוון ארגמן וכן בזהר חדש (פ׳ יתרו) דא חשמל דאיתחזי בגווני כגוון ארגוונא ירוק אדום לבן, וכן הוא בפ׳ חקת בזהר חדש אלין תלת גוונין חיוור וירוק וסומק אינון לבושא דארגונא יעו״ש. ונראה שהראב״ד ז״ל לקח מקור דבריו מהזה״ק כידוע שהרבה קונטרסים מהזוה״ק היו בידי הגאונים״ עכ״ל. ובהערותי על הזהר הבאתי גם כן את דברי הראב״ן האשכנזי זקינו של הרא״ש ז״ל בספר מאמר השכל (דבור ראשון אנכי אות ו׳ דף ר״ג ב׳) שכתב וז״ל ״אבל בעלי הקבלה אמרו ורמזו פליאה בענין התכלת ויהיה הדמיון בשם ובגוון, וארגמן ישובו לו כל המראות למשמרת לאות ועוד העמיקו בביאור השלמה בקבלה בער אנכי מאיש ולא ידעתי עד מה״ עכ״ל וברור שכונתו לדברי התקוזה״ק הנ״ל.
22
כ״גברמב״ם ה׳ כלאים (פ״ט ה״ח) אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור כו׳ לוקה מן התורה. ועיין בכסף משנה שם שהביא דעת הרא״ש, שכל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה. וכדברי הרמב״ם מפורש בתקוני זהר הקדוש (ת׳ י״ד דף ל׳ א׳) רזא דלא תחרוש בשור ובחמור יחדו שור איהו מסטרא דרכיו וחמור מסטרא דמסאבא דא איהו כלאים טב וביש. ומקורו מכאן.
23
כ״דובה׳ תמידין ומוספין (פ״ג הי״ב) והדלקת הנרות הוא הטבתם. ועיין בכסף משנה ולחם משגה שם שכתבו שהאחרונים חולקים עליו שאין הדלקת הנרות לא בין הערבים עיי״ש, ומקור דברי הרמב״ם הוא בזהר הקדוש ברעיא מהימנא (אמור פ״ח ב׳) לסדרא מצינון ולאדלקא להון בכל יומא תרין זימנין, ובזוה״ק בהעלותך (ק״נ א׳) מאי שנא הכא בהטיבו ומאי שנא התם ובהעלות אמר ר׳ יהודה כלא חד מלה, ובפ׳ חקת (קפ״ג א׳) ומדידיה נטיל ההוא מנרתא דהוה דליק בכל יומא תרי זימני.
24
כ״הברמב״ן (בראשית א׳ ג׳) מלת אמירה להורות על החפץ כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך והוא בזוה״ק (ויקרא י״ז ב׳). שם (ד׳ ז׳) אם תטיב שאת כי אתה הבכור בזוה״ק (בראשית ל״ו ב׳).
25
כ״ושם (ט׳ י״ב) ולכן נפרש הכתוב את קשתי נתתי בענן מיום הבריאה. ובכתבי קודש כת״י עה״ת מכ״ק דודי מרן הגה״ק מראדזין זללה״ה העיר מקורו, מדברי הזוה״ק (בראשית י״ח ב׳) את קשתי נתתי בענן כו׳ נתתי מן יומא דאתברי עלמא, וכ״ה בפ׳ נח (ע״א ב׳) את קשתי נתתי בענן נתתי מקדמת דנא.
26
כ״זכתב הרבינו בחיי ריש פרשת בראשית על השם אלהים, ועל דרך הקבלה השם הזה שתי מלות א״ל הי״ם והנה הנה פירש היו״ד וזכר את בוראיך מלא ביוד והמשכיל יבין, וכן הוא בתקוני זהר הקדוש (ריש תיקון מ״ה) בראשית ברא אלהים א״ל הי״ם ימא דאורייתא.
27
כ״חכתב הרבינו בחיי בפ׳ ואתחנן עה״פ ויוציאך בפניו בכחו הגדול ועל דרך הקבלה כו׳ ועוד יכלול הכתוב זכות האבות שבזכותם יצאו ממצרים בפניו זה יעקב שכן כתיב מבקשי פניך יעקב סלה, בכחו זה יצחק, הגדול זה אברהם, והוא בזוה״ק (ויקרא כ״ה א׳) ודא הוא דתנינן (דברים ד׳:ל״ז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים אלין אבהתא, ובזוה״ק (בשלח נ״ג א׳) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים מאי בפניו דא יעקב דאעיל לכלהו תמן כו׳ מאי בפניו אלין אבהתא עיי״ש.
28
כ״טכן מביא לשונות ובטויים הנמצאים בזהור הקדוש בפ׳ תשא עה״פ ויעבור ה׳ על פניו ולפי דעת אונקלוס שתרגם ואעבר ה׳ שכינתיה יהיה הדבר שעבר ״כבוד נברא״ בלא ספק והיא השכינה שהוא כבוד נברא, ופסוק והיה בעבור כבודי מחזק דעתו, ועל פניו יחזור למשה והוא כמו לפניו כמו ותעבור המנחה על פניו, והלשון הזה הוא בהקדמת תקוני זהר הקדוש ה׳ א׳ ואית כבוד נברא ואית כבוד נאצל וכ״ה שם ו׳ ב׳ ואית כבוד נברא כגוונא דכבוד נאצל עיי״ש.
29
ל׳כתב הרא״ש (נגעים פ״ג י״ב) כל אדם שנראה בו נגע בית דין כופין אותו לבא אל הכהן דמצות עשה הוא דכתיב והובא. והנה דין זה לא נזכר בשום מקום בחז״ל, וגם מוני המצות לא מנאוה ומנין לו להרא״ש ז״ל לחדש דין ומצות עשה, אמנם מקורו הוא בזהר הקדוש (פ׳ תזריע מ״ח א׳) כתיב באדם והיבא אל הכהן, ובא לא כתיב אלא והובא דכל מאן דחמי ליה אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא. ובודאי שדרשה זו היתה מקובלת. והגאון הרד״ל בקדמות ספר הזהר (ענף ג׳ אות ב׳) העיר על הזהר הזה שזה דין חדש וחיוב זה לא נמצא בתלמודים ורמב״ם, ולא העיר מדברי הרא״ש אלו, ומדבריו ראיה גדולה על קדמות הזהר. ועיין עוד מקורים בסי׳ א׳ אות א׳ ג׳.
30