מאמר זהר הרקיע ט״וMa'amar Zohar HaRakia 15
א׳הערות על קדמות ספר הזהר
1
ב׳על מה שכתב בענף ב׳, סי׳ ג׳, אות א׳ בס׳ הפרדם הגדול לרש״י כו׳ בכל קודש לא תגע זה אישה זהו בסי׳ רע״ד דף נ״א (דפום ווארשא תר״ל), ועיין בספר פרי עץ חיים להאריז״ל שער ט״ז שער קריאת שמע שעל המטה בסוף פרק י״א, שכתב בענין דם טוהר ועם היותה טהורה לשאר דברים עכ״ז בכל קודש לא תגע, וכ״ז גורם לולד לנטות אחר התאוות גופניות מצד הזוהמא של דם הזה עיי״ש, והדברים בלתי מובנים וע״פ דברי הפרדס האלו מאירין הדברים ומבוררים.
2
ג׳על מה שכתב בענף שלישי (אות א׳) ונתקשה בדברי הזהר פקודי רל״ז ב׳ דהא חיטא דא לא מסאב בר דאי אתחבר האי שערא ואתעביד כשעורה אבל פחות מן דא לא מסאב, והביא דברי המגן אברהם בסי׳ ל״ב ס״ק ס״א יעו״ש, ובהסכמת הגאון רבי יוסף שאול ז״ל נאטינזאהן האבד״ק לבוב על ספר סדרי טהרות מסכת כלים לב״ק דודי הגה״ק רבי גרשון חנוך העניך זללה״ה מראדזין זללה״ה הביא בשם ס׳ שירי רז״ה דבאמת שערות אין מקבלין טומאה אפילו הרבה אא״כ מחוברין בגוף פירוש בעור ובשר ומטעם יד מטמאין וסבירא ליה להזהר שאין שער ראוי ליד אלא אם כן גדול כשעורה יעו״ש שהאריך בזה.
3
ד׳שם (אות ג׳) חד סאיב סהדא חד תרין תרי סהדי ודכיא וכו׳ לא׳ נמצא דבר זה במשנה ותוספתא ותו״כ ורמב״ם, והחיד״א בנצוצי אורות פירש שזהו קאי על סימני טהורה ששער אחד שחור אינו מטהר ונשאר בטומאתו ושתי שערות שחורות מטהרין, וכן ההלכה.
4
ה׳שם (אות ה׳) פ׳ אמור צ״ב א׳ בענין אותו ואת בנו דא״ר יהודה אי משום צערא דבעירא, ניכוס להאי בביתא חד, ולהאי בביתא אחריו, או להאי השתא, ולהאי לבתר, עיין בשו״ת הרשב״א (ח״ד סי׳ רנ״ג) שכתב עמש״כ הרמב״ם במורה נבוכים פט״ח משלישי שהטעם של אותו ואת בנו הוא מטעם צער בעלי חיים, וכתב שטעם זה אינו מספיק אם שוחטין זה שלא בפני זה, ודבריו מפורשין כאן. ועיין בספר תפארת ישראל להגאון הקדוש המהר״ל ז״ל מפראג (פרק ו׳) מש״כ בזה.
5
ו׳שם (אות ו׳) בפ׳ נשא (קכ״ד א׳) ושחט אחרא ולא כהנא דכהנא אסור ליה בדינא, ד״ז לא נזכר בשום מקום, ואדרבא מצינו ברפ״ה דברכות (ל״א ב׳) דהוו מהדרי בתר כהן, וא״ל שמואל שחיטה בזר כשרה אבל לאסור בכהן לא שמענו. עכ״ל וכבר העיר בזה במטפחת פ״ד. ובס׳ תולדות אדם מהגאון ר׳ זלמן מווילנא זצ״ל תמה עוד ממשנה מפורשת שהיו מפייסין מי שוחט עיי״ש. ובהערותי על הזהר, העירותי עוד סתירה בדברי הזוהר הקדוש בעצמו בהשמטות לס׳ בראשית (רנ״ט ב׳), אבל מוסף דשבת ליכא לקרבא כו׳ וכהני מסטרא דחסד נכסין יתיה בצפונא דמזבח ואפילו ישראל יכלון למיעבד, וסותר דברי עצמו, וגם יש מקרא מלא בדברי הימים ב׳ (כ״ט כ״ד) וישחטום הכהנים, ובגמרא (כתובות ק״ו א׳) ת״ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. וראיתי בפירוש הרקאנטי עה״ת פ׳ תצוה שהביא דברי הזהר אלו, והביא ראיה שבכל מקום תמצא וסמך ושחט. ופירש הלבוש בביאור לבוש אבן יקרה שם דמשמע שהסומך שהוא הבעל והוא ישראל, הוא שוחט ולא הכהן. וכתב הרקאנטי שם אך קשה לי קצת שהרי ביומא מצינו, שהיו הכהנים מפייסין עליה מי שוחט מי זורק ואולי יש לחלק בין קרבן צבור לקרבן יחיד עכ״ל. ומעתה אין שום סתירה בדברי הזוה״ק דשם מיירי בקרבן מוסף שהוא קרבן צבור ולכן צריכה כהן.
6
ז׳שם (אות ח׳) שם קמ״ו ב׳ ובצניעותא דספרא תאנא, לוי דאתקדש כהנא על ידוי בעי הוא לאתקדשא בקדמיתא, ודין זה לא נמצא עכ״ל. עיין בזוה״ק בראשית (נ״ג ב׳) ועל דא לא יטול ידוי בר נש ממאן דלא נטיל ידוי. ושם (קפ״ד ב׳) ובגין כך לא יטול אלא מן ידא דאדמי בקדמיתא דכתיב (במדבר י״ט:י״ט) והזה הטהור על הטמא יעו״ש, ולפענ״ד יש להביא ראיה מדברי הגמרא ברכות (נ״א א׳) אמר רבי ישמעאל בן אלישע שלשה דברים סח לי סוריאל שר הפנים אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו כו׳ עיי״ש. והנה גבי נטילת חלוק מיד השמש אמר לו דבשחרית״ וגבי נטילת ידים לא אמר לו בשחרית ומשמע שבכל מקום שצריך ליטול לידים, אם נוטל מיד אחר, לא יטול ממי שלא נטל ידיו.
7
ח׳ענף ה׳ אות ג׳ ע״ד לשון תרגום עיין בס׳ לקוטי תורה להאריז״ל (פ׳ לך) עה״פ ותרדמה נפלה על אברם שכתב תרדמה גימטריא תרגום כי בלשון תרגום מדבר עם הנביאים כו׳ ולזה במחזה שהוא לשון תרגום כדפירש בזהר עיי״ש.
8
ט׳על הדינים חדשים הנמצאים בזהר שכתב הרד״ל, הנני בזה להוסיף עוד אחד שכתב כ״ק דודי מרן הגאון הקדוש רשכבה״ג רבינו גרשון חנוך העניך זללה״ה מראדזין בספרו על הזהר הקדוש תפארת החנוכי (פ׳ אמור נ״ו ב׳) שהוכיח מדברי הזוה״ק בפ׳ אמור צ״ד ב׳ בענין סעודה שלישית א״ל רבי אלעזר והאיך עבידנא דלא לסדרא סעודתא דמלכא לאושפיזא כו׳ א״ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה יכיל לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה, וכתב שם נראה מכאן דערב שבועות שחל להיות בשבת (כי על פסח נתבאר וערב יום טוב אחר אי אפשר לחול בשבת) אין לדחות סעודה שלישית עכ״ל. כן הנני להוסיף עוד דין אחד שלא נזכר בשום מקום. והוא בזוה״ק (פ׳ בלק קצ״ה ב׳) דהא תנינן אסור ליה לבר נש לארמא ידוי לעילא בר בצלוי ובברכאן ותחנונים למאריה. וכ״ה בזוה״ק (פ׳ יתרו ס״ז א׳) ובפ׳ נשא (קמ״ה א׳). ומצאתי ברמב״ן פ׳ בשלח (פ׳ י״ז י״א) עה״פ והיה כאשר ירים משה ידו, שכתב ורבותינו אמרו במדרש כו׳ אלא אסור לאדם לשהות שלוש שעות כפיו פרושות השמים. הרי שאפילו בתפלה אסור יותר משלוש שעות, ועיין בס׳ באר שבע בשו״ת שבסוף הספר (דפוס ווארשא דף קי״א) שכתב ובגמרא אמרו חז״ל אסור לאדם לעמוד שלוש שעות כפיו פרושות השמים, ולא מצאתי זה לא בגמרא ולא במדרש, אבל הוא בספר הבהיר לרבי נחוניה בן הקנה (סוף סי׳ מ״ט).
9