מערכת האלקות י״גMa'arekhet HaElokut 13

א׳בבאור השביעיות והשמיניות והעשריות:

ב׳כבר זכרנו פעמים רבות כי הבנין זה השבע אשר הם עולם העליון וממנו נשתלשל עולם השפל. וכנגד שבעה עמודי עולם נתהוו ז' רקיעים. וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, שמים, ערבות, והם מכוני השכלים ומהם ז' כוכבי לכת שצ"מ חנב"ל. וכנגדם בכדור הארץ שבע ארצות בז' שמות. ארץ, אדמה, ארקא, חרבה, חלד, יבשה, תבל, וכן נחלקה הארץ לשבעה אקלימים:

ג׳וקיום העולם היה בשבע אדם וחוה נבראו. ונולדו מהם הבל ושתי תאומותיו וקין ותאומתו. ומי שאמר עלו למטה שנים וירדו ארבעה הזכיר הכלל והניח הפרט כי האדם ואשתו והבל וקין הן הכלל. והתאומות הן הפרט:

ד׳וכן ז' מינים שבלולב. לולב וג' הדסים ושתי ערבות ואתרוג. ירמוז לז' ספירות האלה:

ה׳גם נשארו לקיום העולם אחר דור המבול שהיתה כמו בריאה חדשה שבעה. נח ושלושה בניו וג' נשי בניו. ואולי נשארה נעמה אשת נח שהיתה עודפת על מספר הז' מזרע קין בעבור שלא רצה השם ית' למחו' לגמרי שמם מאות' שהיו ראשונים בבריאה או שהיתה היא מכלל שבע הראויים לקיום העולם. אמנם לא רצה השם ית' להאביד מביתו של נח הצדיק ומזרעו כלום בזכותו לא קדם המבול ולא אחר המבול. אמנם קלקל חם ונתקלקל זרעו. אם כן נשארה נעמה בחלופו להשלים מספר הז':

ו׳או אני אומר באולי שעקר קיום העולם להוציא מן הכח אל הפעל הוא בשמונ'. כי גם העליונים ימנו בשמונה. והטעם כי בהיות העטרה לראש פנה לשמור השער תמנה פעמים אחת בכלל ואחת בפרט כמו שיתבאר בשמניו':

ז׳וכן כנגד הז' עולמו' שכל אחת מהם ז' אלפים שנה כמו שיתבאר למטה. והשבע בענין כל העולם שהוא רמז לבנין. וכן ימי השבוע ושני השמטה ושבע שמיטות היובל. וכן ימי הפסח וימי ספירות העמר בז' שבתות:

ח׳ועל השבע אמ' הב"ה שעתיד לעשו' ז' חופות לראש כל צדיק וצדיק והוא רמז כי אור הצדיק יהיה שבעתים. והשבע נקראים ימים והם ימי בראשית הנזכרים בפרשת בראשית. והששה מהם נקראי' ששת ימי בראשית והם ימי המעשה כי בהם נברא העולם והשבת שבת כמו שיתבאר. והששה האלה נקראים שש קצוות ועליהם אמ' בספר יצירה שש חותמות ורמזו על שרש השם הגדול שהוא יקו המצורף כמה צרופים באותיותיו שהם יקו ובהם נחתמו הקצוות כמו שהזכירו שם עמק רום ועמק תחת וכו':

ט׳חלוקי אותיות אמ"ש נחלקו שם לששה כי ידענו כי שלש בונות ששה וכן בספר יצירה כי לעולם לא תוכל לעשות משלשה אותיות כי אם ששה תיבות. וכנגדם הלוחו' ארכן ששה ורחב' ששה ועבין ג'. ומפני שכל לוח עולה לשלשים וששה שהם בין שניהם ע"ב והוא חשבון צרוף השם הגדול שהוא יקו עם ה' אחרונה כמו שמבואר בבהיר אמר כי השם וכל כנויו היו מונחים בארון. ואולי כי עבין ג' כי השרש של השם ג' אותיו':

י׳וברוב המקומות שיזכירו ז"ל מנין ששה או ששים כנגדם ירמזו כמו שאמ' שש אישות הם כי הן מהשתלשלות האישי' העליונים וכן אמרו על אח' מחיוה למטטרון שיתין פולסי דנורא. וכן אמרו באליהו ז"ל. וכן אמר שלמה המלך ע"ה ששים גבורים סביב לה (שיר השירים ג׳:ז׳):

י״אוענין הששים לפי שכל קצה משש קצוות אלו כלול מעשר כי כל אחד מעשר ספירות כלולה מכולם. וכן אמר שכלל הצורות והדעות הם ששים רבוא והוא סוף מספר שש קצוות שהם שש ספירו' שכל אחת עשר רבבות. ואמרו על זה מפני שהיו ישראל ששים רבוא שהיו כלל כל הדעו' והצורו' של עולם העליון היו ראוים שתשרה שכינה עליהם כמו בצבאות מעלה. ואולי כי על זה נצטווה משה למנותם פעמים רבות כדי לראות אם הם מספ' שלם דוגמת מעלה ויהיו ראויים לשרות עליהם שכינה. ואמרו הרוא' אוכלוסה אומר ברוך חכם הרזים כי בהם נכלל הכל:

י״בודוד ע"ה הזכיר הששה ביחד ואמר לך יי' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ אמנם הזכיר לך יי' הממלכה הרומז לעט' כמו שיתבאר:

י״גועל ששת ימים האלו אמר הכתוב כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ (שמות ל״א:י״ז) ופיר' כי השלישי הזמין והתקין ששת ימים עם השמים והארץ שהם עקר הבנין ולא יחסר ב' במלת ששת. וביום השביעי שהוא היסוד שבת וינפש:

י״דוקבלת סדר הימים האלו בשמושם יום ראשון לתפארת. יום שיני לעטר' לפי שהם עקר הפועלים הם ראשוני' בסדור שמוש הימים לפי שיום שיני רמז לעטרה שהוא מ"ה אמר כי לא נאמר בו כי טוב לפי שבו נברא אור של גיהנם והוא הנהר דינור כי המשפט לאלקים הוא יום ג' לחסד וד' לפחד. ואמרו ביום רבעי ירד אסכרא לתינוקו' לפי שבו שמוש מ"ה הקשה. ואמ' הקשה שבמיתות היא אסכרה וכתיב בו יהי מארת חסר ו' והוא לשון מארה והזכירו ז"ל התינוקות לפי שהם עלולים לקבל חום וקור המולידים האסכרה. ויום ה' לנצח שהו' מדת החסד והוא יום רצון לתפלה ולתחנונים ובו נבראו הדגים ונתברכו. ויום ו' להוד. יום הז' ליסוד והוא השבת הגדול שהוא עולם הבא והוא חיי העולמים והוא האור הצפון לצדיקים ולו מחכים כל הנפשות כי משם יסעו ושם יחנו יגיעי כח:

ט״וואמר בבהיר וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות. ועוד אמר כי משם פורחות כל הנשמות ועל זה אמר כי השבת מעין העולם הבא ולא נמשך האצילות יותר והנה השבת אחרון במנין. והיא המקבלת מכולם והיה מן הראוי שיפעול היסוד וישגיח בעולם השפל בהיותו יסוד הכל אלא שלא היה העולם ראוי להשתמש באור ההוא ועל הענין הזה אמר במשל על שלמות המחשבה ביצירה אמר' שבת לפני הב"ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת. אמר לו הב"ה כנסת ישראל תהא בת זוגך. והוא משל על שלמות תחלת המחשבה כמו שיתבאר בענין הבריאה:

ט״זאמנם באור משל זה כי מה שהזכירו השבת בלשון נקיה מפני שהיתה אחרונה באצילות ומקבלת מכולם לפי שלא היה העולם ראוי להשתמש באור ההוא הביאו המשל על תחלת שלמות המחשב' שאמרנו לעיל שבתחלה עלה במחשב' להבראות שנים כאילו השבת היה מקפיד אם ישגיח בתחתונים ולומר לו שראוי והגון שיהיה לו מקבל להעשות שליח לעשות שליחותו בעולם השפל מפני שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה. לכן אמר שאמ' לו השלישית שהוא הבונה בשמים עליותיו והוא הב"ה הנזכר באגדה ההיא כנסת ישראל תהיה בת זוגך כלומר לקבל ממנו ולעשות שליחותו ולהשגיח ולפעול בעולם השפל והנה העטרה עם השבת. ובעבור שהיא כלולה בשבת שהוא היסוד נקר' גם היא שבת במלת שבתותי ולכן נקר' כלה מפני שהיא כלולה ביסוד הנקרא כל בעבור היותו יסוד הכל. וכן העטר' המקבלת ממנו וכלולה מן הכל לכן נקרא' היא כל. וכן נקרא' מלכה בהיות' עם המלך במסיבו והנה בשב' זכור ושמור. זכור רמז ליסו' צ"ז ושמור לעט' צ"ג כי היא שומר' את ישראל והיא הלילה:

י״זוהנה בהכנס' שבת הוא זכור ושמור והוא שלום בבית שהזכירו בער' שבת והיא עונת תלמידי חכמים וזרע השלום וכאשר השלום בבית אז האיש שהוא התפאר' הוא בביתו לפקוד את המלכה והחבור השלם והיא הברכה והקדושה שבשבת כי כנסת ישראל מתברכת ומתקדשת למעלה וכמו שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו והיא הנשמה היתרה שבשבת כי היא תוספת ברכה שבו:

י״חויש אומרים כי קדושה מלשון קדושין שהעטרה מתקדשת עם התפארת. וכן הבינותי מתפלת ליל שבת שתקנו לומר אתה קדשת את יום השביעי שהוא היסוד לעטרה שהוא שמור והמשכיל כי כנסת ישראל נקרא אש והיא בת זוגו לשבת יוכל להתבונן הבערה למה יצאת יותר מכל שאר מלאכות. והטעם כי בשאר מלאכות אינה נכרת העטרה כמו באש ואפי' בעבוד' הארץ אינה נכרת כי לא תצמח ביום אחד. אמנם גם שאר מלאכות נאסרו על דרך כלל לא תעשה כל מלאכה וזאת יצאת ללמוד על הכלל כולו שכולם אסורים מטעם שביתת המנהיג:

י״טוענין החבור' הזה יהיה שלם באלף השבעי שהוא העולם הבא. ותשבות הארץ שהיא העטרה מלפעול ותהיה עם יסוד ותפארת שם שהוא העולם הבא וצרור החיי' ויחזרו הד"פ כאש' היו בתחלה באצילות שהחבור היה שלם והוא השבת הגדול שהוא מנוחה לחיי העולמי' ובו ינוחו כל המעשי' ויתבטלו. ומפני שיום השבת רומז לענין זה אמ' כי יום השב' מעין העולם הבא:

כ׳ואמ' במדרש ויברך אלקים את יום השבעי ברך הב"ה עולם הבא שמתחיל לאלף השביעי ומפני שאז יהיה כחשכה כאורה ואור הלבנה כאור כחמה אמ' כי מצוה להדלי' נר של שבת כי הוא שלום הבית, אמנם הדלקה עצמה נכונ' באשה מפני שכבתה אורו של עולם תחלה כי בסב' חוה נסתלק האור הגנוז וזה מבואר:

כ״אומהחבור הזה והיחו' שהוא בשבת תוכל להתבונן איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד כי כבוד' בת מלך פנימה ואין יוצא ואין בא להכניס ולא להוציא ועל זה נאסרה ההוצא' כדי שלא יעשו מר"ה ר"ה ומר"ה ר"ה עד מוצאי שבת וכענין אשר הזכירו בעריכת השלחן במוצאי שבת:

כ״בולרמוז חבור שלשת אלה שזכרנו אנו עושים שלשה סעודות בשבת אחת בלילה כנגד שמור שהיא הלילה והמלכה כמו שאמ' בואי כלה. וכן אמרו בואו ונצא לקראת שבת המלכה. והיא כבוד לילה. ושתים ביום כנגד התפארת והיסוד וזהו כבוד יום שהוא הזכור. ואולי כי כוונת מי שמחייב ד' סעודות לרמוז גם ביום לשמור ואינה הלכה לחיובה כי הלילה כלול ביום:

כ״גומה שאמ' עוד כי חייב אדם לערוך שלחן במוצאי שבת ואפי' אינו צריך אלא לכזית אולי כי בענין היחוד להגביר כח העטרה ומתגלגלת וחוזרת לפעול בששת ימי המעשה הרומזים לעולם הזה שהיא פועלת ומשגחת בו. כי צריך הזכרת הע' תכף לבנין או תחף הזכרת החבור:

כ״דוכן ז' ימים של פסח שהוא זמן גאולה רומזים לימים העליונים. ויום ראשון קדש זכר תחלת החדוש שנתחדש ביום ראשון והוא כנגד התפארת הנקרא גאולה והוא עקר הבנין כי ממנו נברא הכל והוא העקר אלא שיצא כל ענין וענין באותו יום שנכתב בו כענין המשל שהביאו מן הגנן בפנימיות ענינו והוא יסוד כל הבריאה. כי מאמר יהי רקיע איננו התלבשות צורה לפעול בעולם אלא התלבשות הויה שהם יצאו בפעל מן הכח שהיו בו בשכבר. ועוד אזכור מזה ומפני כי היום רומז לתפארת והוא עקר השבע נצטוי ישראל לאכול מצה ז' ימים הרומזי' למה שזכרנו. אך לילה הראשון קדש הכתוב קבעו חובה מפני כי עקר הגאולה היה בלילה ההוא:

כ״הונאסר החמץ הרומז לעטרה מפני כי לא השיגו ישראל רק היד החזקה וכדי שלא יקצצו בנטיעות נאסר לחם החמץ באכילה על כי הוא דין גמור וגם נאסר להם בבל יראה ובבל ימצא בביתם שבעת ימים. והאוכלו מתחייב עליו כרת כמחלל שבת. והכתוב סמכו לע"ז שנאמר אלקי מסכה לא תעשה לך (שמות ל״ד:י״ח) וסמיך ליה את חג המצות תשמור (שם) לומר שכל האוכל חמץ כאלו עובד ע"ז:

כ״ווכבר דרשו בענין זה ועברתי בארץ מצרים אני ולא המלאך המלאך הידוע. אני ולא השליח הידוע לבדו. וכבר זכרנו כי השליח והמלאך הם רמז לעטרה. ורמזו כי השם הגדול הוא העושה נפלאות גדולות לבדו. והשליח עושה שליחותו כי היה מן הראוי כי בנתינ' הדם אשר על המשקוף ועל שתי המזוזו' שיבא המשחית לנגוף אל הבתי' כי היא מן השמאל ואין לה רחמים. אבל להראות להם הנס הגדול אמר ופסח יי' על הפתח ולא יתן המשחית וכו' כלומ' ולא יתן הכח הגדול לבא המשחית אל בתיכם לנגוף:

כ״זומפני שהיה הכל בכח הגאולה הרמוז בתפ' נוכל להתבונן ענין מיתת הבכורו'. כי יש לשאול למה המית הבכור אם להבחין בין טפת בכור לטפת שאינו בכור איפשר להמית את שאר העם שאינן בכורות והיו מרובין מן הבכורו' והיה בחינה בין טפת בכור לשאינו בכור. אבל הענין הוא מה שאמרנו בענין המצה והחמץ כי הע' נקרא' בכור ולא הצילה את הבכורות מפני כחה הגדול והנה שבת' ממלאכתה לעשו' רצון שולח' וזהו טע' להשבתת חמץ וכן טעם זביח' הפס' אשר ליי'. ומהנה נתבונן כי טעם בבית אח' יאכל וטעם היותו שלם כי הכרעי' על ראשו ועל קרבו וטעם ועצם לא תשברו בו כל זה רמז ליחוד גמו':

כ״חאמנ' מה שאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי לרמוז כי אע"פ שכח העטר' אינה אלא בלילה וממשלתה הגדול אינו אלא עד חצות וריח צלי הוא גדול מן המבושל בענין שריפת הקרבן לא נחוש על הפגיעה כי ליל שמורים הוא ליי' הגדול:

כ״טנחזור לענין ימי הפסח כי יום ראשון לתפ' ויום שני לעט' כאשר זכרנו למעלה בסדר הימים. ובו ביום נקריב העמר והכתוב אומר עשירית האיפה הוא (שם יז) והיה משעורי' רמז לדין ויום השביעי כנגד השב' שיש בו זכור ושמור כמו שאמ' הכתו' וביום השביעי שבת וינפש (שמות ל״א:י״ז) וכן אמ' ביום ז' של פסח וביום השביעי עצרת ליי' אלקיך (דברים ט״ז:ח׳) ומלת עצרת רומז לעטרה כמו שיתבאר בשמיניות. ואמר עצרת ליי' כמו בשבת שאמ' שבת ליי' ולא לכם כמו שאמ' בשמיני של חג. והטעם יתבאר למטה. אמנם לא שיהיה קדוש כל כך כמו השבת מפני שיום השב' ידוע מששת ימי בראשית ולא ישתנ' יומו לעד אלא שהוא אשר שבת בו מכל מלאכתו ולכן נאסר בו מלאכה אפילו לצרך אכל נפש. ומפני שהשבת הוא מעין העולם הבא שהפועלים יהיו בטלים ממלאכתם וכאשר אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקי' יושבי' ועטרותיהן בראשיהם והוא שנהנין מזיו שכינה הנקראת עטר' ומן האור הצפון כי עטרת תפארת להם. אבל יום שביעי של פסח שאין לו יום קבוע נאסרה בו מלאכה אבל הותר בו אוכל נפש כמי שאינו יודע באיזה יום שבת. וכן כלל המועדים:

ל׳והאמצעיים הם ימי חול לרמוז אל הימי' הראשונים שהם רמז לעליוני' המפורש לעיל שהם ימי המעשה והם יסוד לכל הפעולות המשתלשלות מהם. אמנם לא חול גמור כי כלם קדושים. אבל הותרו לדבר האבד לרמוז שהוא קיום הכל ואל יאבד מהם דבר לפי שהימים האלו רומזים שכלם קדושים וצד קדושה שוה בהם ואין תוספת קדושה לזה מבזה לכן אין הימים האלו חלוקים בקרבנותיהם ולתוספת קדוש' של ראשון וחדושו ראוי לגמור בו את ההלל כי ההלול לשלישית שחדש מעשה בראשית והאציל מקדושתו ביום הראשון להיותו מלך בעולם העליון כי הוא כסא העליון:

ל״אהנה בארנו כי ז' ימי השבוע רומזים במה שהיה בבריאה. אבל הענין בשמטו' שבשש שנים נחרוש ונזרע ונקצור בארץ ונצטוינו שבשנה השביעית תשבות הארץ אשר אין חריש וקציר לרמוז לאשר יהיה בסוף בריאת כל הדורות. ומה שאמר החכם רב קטינא שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב מה שאתה צריך לדעת ולהתעורר מאמ' החכם רב קטינא אשר כלל הרמז בב' תיבו' והם חד חרוב. עקר גדול הוא וחד חריב כי ישאר הזמן אך יהי חרב מבלי אדם ובהמה. והדברים אשר הם סבתם שיפסקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו לסמוך ולהעזר כדי שיעמדו על עמדם. וזהו סומך יי' לכל הנופלים (תלי' קמה) וכן הוא אומר דבר צוה לאלף דור (שם קה) ובאותן אלף שנים מיחלת תמיד העט' מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו (שם קמה) ר"ל המשכתם:

ל״בומן המלה וחד חריב מורה על החדוש אחר אלף כמו שהיו כל דור נ' שנים נמצ' אלף דור הם נ' אלף שנים וזה דבר השמטה והיובל שנא' בשנת היובל וכו' (ויקרא כ״ה:י׳) וכן ושבתם איש אל אחוזתו וכו' (שם) וזהו סוד היובל כולו. עד כאן הגירסא שיתא אלפי שנין. והשש שנים רומזים לששת אלפים ושנת השמט' רמז לעולם הבא שהו' האלף השביעי שיהיה הישוב חרב ותשבות הארץ ויתבטל הכל כענין שנאמר שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיהו נ״א:ו׳) ולא נאסרו שאר עבודות כי אם עבודת הארץ מפני כי בשאר מלאכות אינה נכרת פעולת העט' כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום השבת:

ל״גויש לנו לדעת כי הימים שבפרש' רומזי' לענין הזה. כי כל יום רמז לאלף שנים ויום השבת רמז לאלף השביעי שהוא העולם הבא והוא השב' הגדול שזכרנו. וזה שארז"ל שיומו של הב"ה אלף שנים כמו שנאמר כי אלף שנים וכו' (תלים צ) והנה ימי בראשית רומזים לעולם והוא הנקרא היקף אחד. אמנם דע כי העולם יקיף ז' פעמים וזהו ז' עולמו' שיקיפו כנגד ז' העליוני' שכל ספירה מהם נקרא עולם והם מ"ט שני' שהם מ"ט אלף עד התחלת אלף החמשים והוא כנגד יובל הגדול כמו שנזכור עוד והם ז' פעמים ז' כנגד ז' העליוני' שכל אח' כלול מז' ואלף השביעי מן ההקפות אלה יהיה קדש כנגד השב' שיש בו זכור ושמור לכן נאמ' בשמטה שמטה ליי' כמו בשב' שבת ליי' כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת ואחר כך יברא שמים חדשים וארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פנה:

ל״דוהימים שבפרשת בראשית רמזו גם כן לז' הקפות אילו כל יום הקף אחד ושש הקפות כנגד ו' ימי המעשה שהפועלים פועלי' בהם וההקף השביעי כולו קדש ושבת ליי' והוא היום שכולו שבת ועולם שכולו אחד ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא נמשכת ביובל הגדול אשר נזכיר בשמיניות. ועל השבתות הגדולות אשר זכרנו אמר הנביא והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעיהו ל׳:כ״ו) כלומר שיהיו שני המלכי' משתמשים בכתר אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד' שנתלו בו המאורות הנראים לנו שהם נובלות מהמאורות הגדולים ואז יהיה כחשכה כאורה והוא ענין מה שאמר הכתוב בברכת הלבנה שתתחדש עטר' בתפאר' כי אז יחדש כנשר נעוריה. וכדרך שאמרו אותן השני' שעתיד הב"ה לחדש עולמו:

ל״הודע כי כמו שצותה תורה בשמטה לרמוז להקף עולם אחד כן צותה תורה לספור ז' שנים ז' פעמים שהם מ"ט שנים כנגד ז' הקפות שיקיף העולם. והמ"ט שנים שהם ז' שמטת נקראו עולם אחד כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ"ט אלף שנים שרומזים העולם כולו. ומלת יובל רמז לשלישית ושנת החמיש' רמז לה ובשמינית יתבאר למה נקרא יובל:

ל״וועבד עברי שנוהג בו שמטה כמו שנאמר שש שנים יעבוד ובשבעית יצא (שמו' כא) כאש' לא יחפוץ לצאת בן חורין בשנה הראויה לו לצאת בה חפשי כי היא הרומזת לעולם הבא שבה שביתת הפועלים המשגיחים בתחתוני' אמר הכתוב ועבדו לעולם (שם) ודרשו ז"ל בו לעולמו של יובל כלומר עד שנת החמישים כי אז יצא בעל כרחו כי היובל נוהג לשוב איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ואין עוד פועל משועבד כי כל איש ואיש אדון אל עצמו כאשר יתבאר בשמיניות:

ל״זולפי ששנת השמטה תרמוז לשביתת הארץ שהיא לשם להשתמש בכתר אח' וארץ ישראל היא הנבחרת לשכון בה השכינה ונתחייבו ישראל גלו' על זילזול (סא קלקול) השמטת הארץ הוא כמו הריסה שמכריחי' עצמן לצא' ממקו' מנוחתם ולפעול בזמן הראוי בהיו' עם המלך במסיבו והגלו' מן הארץ היא מדה כנגד מדה כי הם ישחיתו את הארץ גם הן יהיו נשחתים ממנה כי הארץ תנחם מהם ותקיא אותם וכמו שנרמזו ההקפות בספירות השנים בז' שמטות כן נרמז בז' ספירות העמר שהם ז' שבתו' כי יש מ"ט יום מיום שני של פסח עד שבועות שהוא יום החמשים. וארז"ל מצוה לממני יומי ומצוה למנני שבועי ולרמוז לז' הקפו' ולכל אלף ואלף ממנו עד סוף הכל:

ל״חואולי כי טעם הספירה בין פסח לשבועות הוא מפני כי ימי הפסח רומזים לימים העליונים והם ימי החדוש כאשר זכרתי. ורצה הש' לרמוז בהם השתלשלו' של ההויות הראשונות וכל ימי עולם. אמנם יום ראשון של פסח אינו נמנה עמהם לפי שבו נרמז הבריאה המעולה והמחודשת שהיתה ביום ראשון בכח כמו שזכרנו למעלה במשל הגנן. אבל מיום שני והלאה הרמז לעטרה נעשה רמז לכל ימות עולם והקפותיו. וזהו שאמר בברכת הספירה על ספרית העמר כי הספירה לעמר היא עד יום החמשים שקר' דרור בארץ וכאש' יתבא' בשמיניו':

ל״טומפני שהספירה היא לעמר נראה כי הסופר יצטרך לומר שהיום כך וכך לעמר ותחזור הש' על מלת העמ' בברכה. או שיצטרך לומר כך וכך לעמר ובהיות העמר מנופה בי"ג נפות נוכל להתבונן ענינו במערכת שמות המדות:

מ׳וכמו שנרמזו בתורה השבעה עולמות כמספ' שבע שבתות כך הם נרמזים בימים שבימי החג הבאים אחר ימי תשובה לרמוז כי בתשרי נברא העולם ונרמז בי' ימים בי' הויות שנתחדש אצילותם ובהם נברא העולם. ואחר יום כפור ד' ימים עד סכות לרמוז כי בארבעה אלה הם יסוד הכל והם כנגד המרכבה. ואחר כן ז' ימי החג לרמוז כי מהם משתלשלו' בעולם השפל אשר יתגלגל ז' הקפות כנגד הימים העליוני' והעולמו':

מ״אוהמחלוקת שבין רבי אליעזר ור' יהושע שרבי אליעזר אומר בניסן נברא העולם ורבי יהושע אומ' שבתשרי נברא העולם כולם מודי' שבניסן היתה הבריאה בכח ולא יצאתה מן הכח אל הפעל עד תשרי והיה סובר רבי אליעזר כי בניסן היה העקר ורבי יהושע היה סובר כי בתשרי היה העקר. והלכה כרבי יהושע. כך שמעתי וראיתי כתוב למקובל:

מ״בומפני שכל יום שבשבעת ימי החג רמז להקף אחד (הגהה פי' ז אלפים שנה) לכן מקיפין בכל יום פעם אחת את המזבח ולרמוז שכל העולמות יחוגו ויסובבו את המזבח העליון. ועושים ההקפה הזאת עם הלולב ועם מיניו כי לולב ד' מינים בכלל ופרטם שבע כנגד הבנין שכללם ג"כ ד' ופרטם ז' כמו שבארתי בעבודת הטעם. וז' מינים שבלולב הם הלולב וג' הדסים וב' ערבות ואתרוג ומקיפין בוז' לרמוז שאע"פ שבאלף השביעי שהיום ההוא רמז בו שיתבטל הכל כאשר זכרתי למעלה מכל מקום יעמוד הבנין שהלולב עם מיניו רומז בו:

מ״גהלולב רמוז לתפארת שהוא הראש והגבוה מכולם והוא כפול רמז לתפארת ולעטרה שהוא ד"פ. וג' הדסים רמז לזרועות ויסוד. וב' ערבות הנצחים. ואתרוג רומז לעטרה. והנה רמז כל הבנין כולו והנה פרטיהם שבעה ועקרם וכללם הם ד'. והם לולב והדס ערבה ואתרוג. ובשמיניות תבין כי האתרוג עמהם כמו שמיני של חג עם שבעה. והרמב"ן ז"ל באר היטב סדר הלולב בפרשת אמור:

מ״דוביום השביעי נהגו להקיף ז' פעמים לרמוז כי כבר נשלם הכל. ומנהג הנביאים ליטול ערבה ביום ההוא ואין מברכין עליה. ויש אומרים שרומזים אותה לאין סוף שאינו צריך רמז ולכן אמרו חביט חביט ולא בריך:

מ״ההנה כי בימי החג צוה בלולב ז' מינים מפני כי הימים האלה רומזים להקפות והלולב לקיום הבנין כמו שבארתי. אבל בימי הפסח אין צריך בו לולב כי הימים רומזים אל מה שהלולב עם מיניו רומז. וכן בשמיני של חג אין בו אתרוג כי הוא עצמו האתרוג ומתוך שלא בא האתרוג לא יבא לולב כי האתרוג מעכב בו כי צריך להיות עמו כי כנסת ישראל היתה בת זוג לשבת וצריך רמז. וענין הנענועי' תעיין במקום אחר:

מ״וודע כי אנחנו לא נדע באי זה הקף אנחנו אם בראשון אם באחרון אם באמצעי ולפי דברי רז"ל ולפי הפשט נראה שאין אנחנו בראשון כי אמר על הפסוק ויהי אור מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבן ויש מי שאומר מלמד שהיו סדר זמנים קדם לכן. ואמר בבהיר והארץ היתה תהו ובהו שכבר היתה. ועוד שם ויהי אור שכבר היה:

מ״זאמנם פנימיות של דבריהם תתפשט כוונתם באצילות הימים הראשונים הנקראים עולמות. וזכרתי בעבודת הטע' ענין בונה עולמו' ומחריבן שהוא על תחלת שלמות המחשבה. הימים הם סדר זמני' שהזכירו כי הזמנים מסודרים בהם. אבל אין להביא מדבריהם ז"ל שכבר עברו עולמות כי דבריהם כסלת נקייה ותדקדק בהם כי לא אמר שבנה עולמות והחריבן. וכן לא אמר שהיו הזמנים קדם לכן. אבל אמר שהיה סדר זמנים והעמק ותמצא הדברים כמו שבארתי. והארץ שכבר היתה היא העטרה שכבר היתה בכח השלישית הנקרא תהו חזרה לבהו והוא הבנין בהתפשטות ההויות. וכן האור שהיה כבר הוא התפארת שהוא האור הראשון שכבר היה. וכן הוא כי התפארת והעטרה ד"פ. ונתנה העטרה לראש פנה כלומר אחר התפשטות ההויות והיה התפארת קודם במעלה. ודברים אלה עתיקין ועמוקים וסתרים:

מ״חנחזור לענינינו ונאמר שכל אחד מן העולמות יהיה תוספת טובה בחדושן יותר באחרון מעולם אשר היה לפניו. והטובה הוא שיתמעט כח שרי האומות מעולם ועד עולם ויתעלה ויתגבר כחן של ישראל למעלה למעלה. וזהו טעם שפרי החג הולכין ומתמעטין כי הם באין לכפר בעד ע' אומות והם היו שבעים פרים כנגדם. וביום השביעי שהוא כנגד השבת הגדול יכלה כח כולם. ובעבור כי אז נשלם הכל נקרא ליל שביעי ליל החותם מלשון חתימת הברכה כי אז נשלמה ברכתם לפי תוספת הטובה שתהיה מכל אחד מהעולמות היו ימי החג הרומזים אליה חלוקים בקרבנותיהם וכן ראוי לגמור בו את ההלל מטעם זה:

מ״טוכמו שיהיה תוספת טובה מהקף להקף כן יהיה תוספת טובה מהקף עצמה מאלף לאלף וכמו שהזכיר הרמב"ן ז"ל בפרשת בראשית תוכל להתבונן כי מבראשית עד ויכולו נרמזו כל ימי עולם והוא שאמר הכתוב אשר ברא אלקים לעשות (ראשית ב) כי מלת לעשות מורה על זה. והש' ית' הודיע הכל למשה ע"ה מתחלת היצירה עד סופה כל מה שיהיה ומה שהיה וכל מה שעתיד להיות בהן. וכענין שאמרו חמשים שערי בינה נמסרו למשה חוץ מאחת שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים (תלים ז) כלומר הודיעו הש' ית' למשה מ"ט בתים שהם רמז לכל ימות העולם וכל הבנין שהוא מן הבינה ולמטה אבל שער החמישים לא הודיעו כי לא ידע אנוש ערכה אלקים ידע את מקומה. וצריך אתה לדעת איך הם מ"ט בתים כי כל אחת כלול מז' והם מ"ט בתים וכלם בתים המשלישית כי השלישית יתנהג בהם כמו שיתבאר בשמיניות:

נ׳שמיניות כבר זכרתי למעלה כי בנין השבע הנקרא הקף אחד הם כנגד הבנין ולכן כל הכלול תוך השבע נקרא תוך ההקף והם ז' ימי השבוע וז' שנים של שמטה וכן ז' שנים ז' פעמים וכן ז' ימי הפסח וכן ז' שבועות של ספירת העמר וכן ז' ימי החג וכן עולם אחד שהוא ז' אלפים או ז' עולמות כל אלה הם רמז למה שהוא תוך ההקף ר"ל תוך השבע אבל מה שנמנה שמיני או מה שמתחיל אחר מנין ז' כל אילו הזמנים הבאים אחר ההקף הם קדש והם רמז למה שהוא חוץ מן ההקף:

נ״אועל כן חג השבועות הבא תכף לבנין ר"ל למנין שבע שבועות שהוא חוץ מן ההקף הוא יום קדש והוא מועד בפני עצמו. וכן שנת היובל שהוא קדש כמו שנאמר וקדשתם את שנת החמישים (ויקרא כה) בא תכף ז' שמטות. וכן שמיני חג העצרת שהוא חג בפני עצמו ובא תכף ז' ימי החג שלשתן רומזים למה שהוא חוץ מן ההקף:

נ״באמנם סמיכות כל אחת מהן אל ההקף הוא רמז כי בעבור שגם הם מן ההקף אין תורמין אותן שלא מן המוקף אלא שנמנים בפני עצמן לרמוז על אחת מן השבע ושאיננה באחדות שלהם והיא העטרה כי פעמים תמנה שמינית ופעמים תמנה בכללם כענין סדר הימים שזכרתי בשביעיות כי היא שניה במנין. והיסוד הוא ליי' והוא השביעי בחבור וכענין תן חלק לשבעה וגם לשמונה תמנה היא שמינית:

נ״גוכתבתי בהריסה טעם בזה כי הטעם הוא לרמוז כי היא מהם ואיננה באחחדות שלהם בהיותה לראש פנה לפעול בעולם השפל וצריכים לכבדה ולרמוז כי מלכותו בכל משלה כאשר זכרתי שם:

נ״דאמנם תשכיל לדעת כי אלה השלש זמנים שזכרתי שהם היובל ושמיני עצרת וחג שבועות אע"פ שהרמז בהם לעטרה מן הטעם שכתבתי ועקר הרמז שנרמז בהם לעטרה הוא להתבונן בפועל העליון שהוא השלישית כי ברמז פועל התחתון נתבונן על העליון וכבר בארתי כי שניהם נקראים פועלים השלישית בעולם העליון והעטר' בעולם התחתון בשליחו' עולם העליון המשפיע בה:

נ״הוהשלישית והעטרה שמותיהן שוין ולכן יש לך לדעת כי השלישית הוא עקר השמינית שהו' חוץ מן ההקף כי היא למעלה ממנו בענין הציור וכל המצוות ברמזיהן אינם כי אם בשבע שהם הבנין שבהם ההתבוננות מה שאין כן בראשונו' שבהם אין רשות להתבונן לכן אין אנו זוכרים אותם בשום רמז מהרמזים שהרי אינם מן ההקף שיהיה רשות להתבונן בהם אבל אנו רומזים למה שהוא בבנין ולפעמים יעלה הרמז למשכיל למה שהוא חוץ ממנו וכדרך אשר בארתי בענין התרומה בשמות:

נ״ווכבר ידעת כי השלישית הוא שער החמישים אשר לא נודע גם למשה. ובאמת מן הראוי הוא כי מאחר שאדם נברא בדמות ושם הם תלויות כל המצוו' אין לו להתבונן למעלה ממנו אלא בעולמו יתבונן ודי לו:

נ״זוכלל הענין אשר דעתנו לבארו הוא כי היובל שבא אחר ז' שמטו' שהם רומזי' לכל העולמות וחג השבועו' שבא אחר ז' שבתו' הרומזים גן לענין זה ושמיני עצרת שבא אחר ז' ימי החג הרומזים גם לזה כאשר כתבתי שלשתן רומזים כי אחר הקפת כל העולמו' שהם שבע כנגד הבנין מתנהג השלישית והוא היובל הגדול כאשר זכרתי למעלה. וישוב גם אצילות הבנין אל האלקי' שהוא השלישית אשר נתנו להאצילו. וכאשר יצאו הפועלים לחרות איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו ישובו ולכן נקרא תשובה כי שם ישוב הכל כי הכל שב אל העפר כאשר זכרתי בשער הטעם. כן נקרא יובל מלשון ועל יובל ישלח שרשיו כי שם יובל וישולח הכל כי שם שרש הכל והיא השביתה הגדולה אשר אין לה קץ ותכלית:

נ״חוזהו אחר שיהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים כמו שעתיד להיות בסוף והכל ישוב אל מקומו בשלום. וטעם זה מספיק גם לשתי הלחם הבאי' מחטי' בשבועו' ולא משעורי' כי כחשכה כאורה. והלחמים רומזי' לתפ' ולעטר'. אבל היו נאפי' חמץ לזכר (סא לברך) היום שמביאין בה מנחה חדשה ליי':

נ״טוענין שלוח העבדי' ביובל לחרות כי הפועלים יצאו לחפשי. וענין חזרת הנחלות כי הארץ לא תמכר לצמיתו' וחוה הראשונה תשוב לעפרה. אמנם הרמז אלינו בג' הזמני' האלה לע' אשר החכמי' מתבוננים בה וכאשר יתבאר עוד למטה. וענין הכתוב שאמ' וקראתם דרור בארץ לכל יושביה (ויקרא כה) לשון סבוב והוא כמו דור הולך ודור בא כמו שהו' לשון חזרה וסבוב מלשון רז"ל הדרא דכנתא. ואמרו שיקרא הדרור בארץ לכל יושביה יובל כלומר שיקראו וירמזו חזרת הנחלות ליובל על שם ועל יובל ישלח שרשיו (ירמיה יז) וירמוז ליובל הגדול שהוא שנת נ' אלף שנה שהו' קדש כי שם תובל ותתגלגל ותחזור הארץ היות' בת חורין:

ס׳ואמ' הכתו' עוד יובל היא תהיה לכם (ויקר' כה) כדרך שיאמר בשמיני חג העצרת וביום השמיני עצרת לכם (מדבר כב) וכן אמר בשבועות בשבועותיכם ותרגם יונתן במעצרתכון. ובאור הענין הוא כי היא ומלת עצרת רומזים לעטרה ואמר בהם לכם ולא אמר ליי' כמו בשבת ובשמטה ובשבעי של פסח בעבור כי אותם רומזי' שהיא בכל ואלו רמוזים שהעטר' נמנית שמינית. וכבר בארנו שהרמז הוא כי היובל יהיה נוהג בעול' העליון והנה בארנו כי היובל והשבועות ושמיני עצרת הם רמז למה שהוא חוץ מן ההקף ועקר הרמז הוא לשלישית. אך הרמז הוא לעט' בעבור שמתבוננים בה מה שאין כן לשלישית ובעבור שהענין רומז למה שהוא חוץ מן ההקף ארז"ל שמיני רגל בפני עצמו הוא. אמנם קראוהו סעודה קטנה כנגד הפועל העליון הנרמז בה. או שקראוהו כן לפי הפשט בעבור (סא בערך) הקרבנות שהקריבו ע' פרים לז' ימי החג כנגד ע' אומו' ובעד השמיני הקריבו בעדו להגדיל כח שרו שיהיה חוט של חסד משוך עליו בעבור שאיננו באחדותם להיותו נתון לראש פנה וצריך לכבדה וליחד' בפני עצמה כדרך אשר זכרתי בשער ההריסה כי יום הדין הוא כאשר אזכור עוד אמנם תשלומין דראשון הוא ר"ל כי הוא מהם:

ס״אוכן סוכה בעבור שרומזים לעטר' קראוה בשם הקב"ה מצוה קלה. אמנם עקר הרמז בה לשלישית כמו שדרשו בבהיר בפסוק שלח תשלח את האם (דברים כ״ב:ז׳) כי השלישית היא האם. והיא אם הבנים ושוכבת עליהם. וכבר זכרתי עוד בהריסה בקטנות הה' שבהבראם כי הרמז בה לעטרה כי לעולם רומזים אותה בקטנות מפני שיש ממנה רמז לשלישית:

ס״בובענין הזמנים שזכרתי יש להתבונן בטעם האתרוג שצריך שיבא עם הלולב ולא עמו באגודה כי אף על פי כי כל השבע נרמז בלולב ובהדס ובערבה צריך שיבא אתרוג עמו יחד הרומז לעט' אבל לא באגד אחד כי אינה באחדות שלהם כמו שכתבתי:

ס״גולפי ששמיני עצרת רומזים למ"ה כמו שבארתי לכן קרבנו שוה לקרבן ראש השנה ויום הכפורים שבהן המלך דן את עולמו ויושב על כסא דין וכבר כתבתי כי עקר היום רומז לשלישית שתתנהג והוא יום הדין הגדול. ונקרא עצרת כי שם נעצר הכל כי כל הנחלים הולכים אל הים שהוא העטרה. או אולי נקרא כן מהטעם כי הכל יחנו שם כי הוא הגן עדן ויכנס מן הגן לעדן שהוא צרור החיים והוא התפארת ויכנסו לעולם הבא שהוא היסוד כי העטרה כלולה בו. וממנו ישובו עם כל הבנין בסוף הזמן אל השלישית שהוא עקר עצרת ושם יעצר הכל:

ס״דהנה לפי מה שבארתי בשער הזה ובשער השביעיות נתבונן כי מנין ז' שמטות ושנת היובל קדש אחריהן. ומנין שבע שבתות העמר ואחריהן השבועות קדש ושבעת ימי החג ואחריהן שמיני עצר' קדש כולם רומזים למה שהוא חוץ מן ההקף והכל רמז אחד. אמנם כבר זכרתי כי כל ענין ימי השבוע הוא רמז למה שהיא בבריא'. וענין השמטה הוא רמז למה שיהיה. אמנם הבנין הוא שרש כולם:

ס״הואמר הרב הגדול רבי שלמה בן אדרת זצ"ל כי נאמר בשמיטין את ספיח קצירך וענבי נזיריך לרמוז כי חקות קציר ישמר לנו ועוד לנו חלק ונחלה בארץ כי העולם ישוב כמו שהיה כמו שזכרתי בשביעיות. אבל בשנת היובל שהוא רמז ליובל הגדול נאמר ספיחיה קציריה נזיריה לרמוז כי אין הארץ לצמיתות כי תצא חפשי אל היובל ולא תתעבד עוד. ולכן אמר שהגדולים של עצמה הם וטעם יפה אמר אך שאין זה הטעם המוכרח למשכיל:

ס״ווענין ח' ימים המילה הוא שצריך שיעברו על הילד ז' ימים כנגד הבנין וביום השמיני ימול ותתגלה העטרה הוא רמז לגלוי העטרה להשלים דוגמת הבנין בגופו ושנתנה העטרה לראש פנה והוא שמיני. וכבר ידעת כי במילה יש בה זכור ושמור כמו שכתבתי בשער האדם ולכן תדחה את השבת כמו שמבואר שם. וכן הבהמות לא ירצו לקרבן עד שיעברו עליהם ח' ימים. וכנגד אלו השמיניות אמר דוד ע"ה למנצח על השמינית (תלים ו) ושלמה ע"ה אמר תן חלק לשבעה וגם לשמנה (קהלת י״א:ב׳) כאשר זכרתי בשער ההריסה:

ס״זעשיריות כבר אמרתי שעשר ספירות הם יסוד לכל נגדר בגדר מספר. ולכן תמצא כי כל המספרים לא יעלו ליותר מעש' כאשר ידוע לבעלי החשבון וראיתי להזכיר במקצת המקומות עוד מזה תורה למנין ההוא:

ס״חדע כי עשר מאמרות הנזכרות בפרשת בראשית הם רומזות לעשר ספירו' ובהם נברא העולם וזהו שאמרו בעשרה מאמרות נברא העולם. ואמרו בראשית נמי מאמר הוא ודע כי כל מה שנזכר בפרשת בראשית בין מה שנזכר בעשרה מאמרות שאלה הם על ידי הפועל העליון (סא הראשון) בין מה שנזכר אחר תולדות השמי' שנברא על ידי העטרה כולם דברים כפולים גלוי ונסתר ושניהם אמת. כי כל מה שיש למטה כנגדן יש למעלה דברים הנקראו כן והם יסוד וכח של התחתון וקיומו להעמידו והכל דרך השתלשלות בין בבעלי חיים בין בדוממים בין בצמחים. ועל זה אמר אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע מכחו ואומר לו גדל שנאמר הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ (איוב ל״ח:ל״ג) ואיסור כל מיני כלאים שלא לערב הכחות:

ס״טולמנין הנכבד הזה שהוא קיום הכל והעמדת הכל על זה היתה כונת אברהם אבינו ע"ה בתחלה בהתפללו על העירות בתחלה אמר אולי ימצאון שם חמשי' צדיקי' לכל עיר שיעלו בזכות העשר המנין הנכבד עד לבסוף שבקש אם ימצאו עשר בין כולם. וכאש' לא ימצא שם עשרה כנגד המנין הנכבד נתחייבו כלייה ושתק. וכן יצחק ברך את יעקב בעשר ברכות כי רצה לברכו בכל הכחות:

ע׳וכן עשר הדברות ועשר מאמרות כולם כנגד המנין הנכבד וכנגדם עשה הב"ה לאדם הראשון עשר חופות מאבני' טובות. ורבותי' שאמר במכילתא בעשרה קולות נתנה התורה לרמוז לעשרת ההויות. וכן בתלמוד יש מי שאומרו ז' כי לא רצה למנות רק הקולות הנמני' בפרשה והם ז' עם וכל העם רואים את הקולות (שמות כ׳:ט״ו) שהוא חסר ו' הרבים. והתפאר' כולל את כולם. ויש מי שאומר בה' כי לא ימנה השתים המבוארים בפרש' שהדבור היה בהם והוא שכתו' וידבר אלקי' כי הדבור היה על ידי העט'. ואמ' אנכי יי' אלקיך הרומז לתפאר' המדבר אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ועוד יתבאר בטעם המצה ואיסור החמץ:

ע״אויתבונן ממנו כי התור' שבכתב שבשמו הגדול נתנה ומשה רבן כל הנביאים הבין בתפא' אבל ישראל לא השיגו רק קול אחד והיא הגבורה. ועל זה ארז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ולפי שהתפא' דבר מתוך האש שהוא רמז לעט' אמ' זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כי הזכירה רמז ליסו' או לתפא'. והשמירה לעט'. הנה כי דברות הראשונות היר בזכור רמז לצ"ז. והאחרונות בשמור רמז לצ"ג. כי כל משנה תורה נרמז לעט':

ע״בוכנגד עשר הויות אילו היה עושה כהן גדול ביום הכפורים עשר קדושות, וכנגדם הזכיר השם בו ביום עשר פעמים. וכנגדם עשרת ימי תשוב' כי כל אחת נקראת יום וכולם נכללים בש"ת ובימי' האלה הש"ת הוא המשגיח בעולם השפל במדותיו כענין שנא' ויגבה יי' צבאות במשפט (ישעיהו ה׳:ט״ז) כי הש"ת הוא נקרא משפט והוא מתעלה במדותיו להשגיח ולהנהיג עולם השפל במדותיו וזהו שאנו אומ' המלך המשפט ועליו אנו אומ' מלך יושב על כסא רחמים:

ע״גואמרו המקובלים כי עשר הויות הן ה' כנגד ה' וה' ראשונות רוחניות יותר מה' אחרונו'. ואין כוונתם שיהיה בהם שנוי חלילה אך שהאחרונות נקראו כן בעבור שהם קרובות לפעול בעולם השפל יותר מהראשונות כי הם נעלמות. וכנגדם היו עשר דברו' ה' כנגד ה' ומדברות בענין השם כי גם דבור כבד את אביך ואת אמך מדבר בכבוד הש' ית' כי צוה לכבד המשתתפים ביצירה. ובכלל כבוד המשתתפים הוא כבוד הש' ית' וכענין שאמ' שלש שותפים יש באדם. וכנגד עשר הויות היו במקדש עשר כיורות. עשר מנורות. עשר שולחנות. וכולם היו ה' כנגד ה' ובמשכן נצטוו לעשות עשר יריעות ולחבר את הה' יריעו' לבד ואת הה' יריעות לבד:

ע״דובמעשרות שמודדין עשר מדות כל אלו הם רמז לעש' הויו'. והעשירי' קדש רמז לעטרה שהיא מדת העשירית. וטעם מעשרות כדי להגדיל כח ידי העטרה בפעולתה כדי להניח ברכה ועש' בארץ כי היא ברכת הארץ וברכ' השם היא תעשיר. וארז"ל עשר בשביל שתתעשר:

ע״הובמלחמת עמלק נשא משה רבי' ע"ה עשר אצבעות ידיו למעלה כנגד עשר הויות ליחדם כולם בעט' שהיא גבורת ישראל הנלחמת להם ונקראת אמונה וזהו שאמר הכתוב ויהי ידיו אמונה וכדי לרמוז היחוד בעליונים שהעט' עשה על כן כתוב ידו חסר י'. וכאש' ירים משה ידו וגבר ישראל, כי הית' נלחמת להם. והוצרך משה לכל זה כנגד כח של עמלק היונק מן הנחש שהוא סמאל הנמשך מהפחד. ולכן נקרא סמאל והוא שרו של עשו זקנו ומפני כחו הגדול כי נאמר וכאשר יניח ידו וגבר עמלק כי בא הנחש והטיל זוהמא בחוה כדי לתת כח לעמלק והיה מניח ידו כי אסור לבטל מנהגו של עולם וזהו המנהיג כי אסור לבטל מנהגו לגמרי. וכמו שדרשו ז"ל מכאן שאסור להיות כפיו לשמי' ג' שעות אלא שצריך להעלותן ברחמים היות רחמים בדינו:

ע״וונשיאות כפים של כהנים בעשר אצבעות ידיהם למעלה כנגד עשר הויות עליונים להשרות שכינה בתחתוני' שעל ידו להביא ברכה לעולם. כי אם יזכו ישראל היות שכינה שוכנת בקרבם אז השלום בארץ והברכה מצויה:

ע״זאמר בספר יצירה כרת לו ברית בין אצבעות ידיו ובין עשר אצבעו' רגליו במלת הלשון ומלת המעור כלומ' שמשך גופו של אדם והתחלתו מן הלשון עד המעור כלול בעשר' וזהו עקר הלשון בין עשר אצבעות' ידיו. המעור בין עשר אצבעות רגליו. וצורת בנין האדם הוא כנגד הז' והג' רוחניות יותר שכוני' במוח ולרמוז שכן הוא הענין בגופו למעלה ולמט' בעש'. אמנם לפי הבנין ראוי להיו' לאדם שתי זרעות ושתי שוקים. אך הטעם עשר אצבעות הוא להיות גופו כלול בעשר. וכל עשרה כנגד העשרה ימיניים עליונים והשמאליים כנגד השמאליים העליונים. ומכאן נתבונן ענין נטילת ידים שבהן עשר אצבעות. ובענין לנוטלם במים לרומזם ברחמים כדי לטהרם ולהכניסם ברחמים מה שאין כן בשאר משקי':

ע״חוכנגד העשר הויות לקו המצריי' עשר מכות כי לקו בכל הכחו'. עוד ידברו רז"ל במנין הזה בהרב' מקומות ואמר עשר' דברי' נבראו בערב שבת בין השמשות. עוד הזכירו באדם וחוה בכל אחת ט' קללו' אמנם עש' הם כי המיתה אחת מהם. אמנם לא רצה למנות' מפני שהיא שוה בכולן מה שאין כן באחרו'. ועשר דורו' מאדם ועד נח ומנח ועד אברהם וכוונתם להזכיר לרמוז שאם יעברו עשר דורו' בלא צדיק שיחזור העולם לתהו ובהו כי הכל מתקיי' בצדיק אחד וכענין שנ' וצדיק יסוד עולם (משלי י׳:כ״ה) ואם אין צדיק בארץ עולם על מה יעמוד. וכן מנו י' צדיקי'. וכן מנו י' נסיונו' שעמד בהם אברהם אבי'. וכן י' נסים נעשו לאבותינו על הים. וכן י' במקדש. וכן י' קדושו' בארץ הנבחר' ואמרו אין דבר שבקדושה פחות מי'. ואין עדה בפחות מי'. וכן אין פוחתין פחות מי' פסוקים בקריאת התור'. וכן י' בטלנין. י' דברי' נאמרו בכוס של ברכה:

ע״טוכנגד אילו תקנו לומר ק' ברכו' בכל יום לפי שכל אח' ואח' (סא מי' ספירו') כלולה מכולם וי' פעמי' י' הרי ק'. ודרשו ז"ל בפסוק רכב אלקים רבותי' אלפי שנאן אל תקרי שנאן אלא שאינן כלומ' אלפי שאינן. והכוונה לפי שכל ספיר' נקר' עולם וכן נק' אלף ורבותים הם עשרים אלף והם כ' עולמות כנגד י' הויות כי כל אח' מהם כאילו היא כפולה בהיות' כלולה מחברתה והנה היא כשתי' וכאילו הן כ'. אבל הסירו ב' אלפי מן המנין כנגד הראשונה בעבור כי לא ימנו מאח' ר"ל רק בתשע בעבור כי כל אח' מהתשע מקבלת מאותה שלפניה הנגררת במנין והיא כלולה ממנה מה שאין כן בר"ה שקבלה ממקו' שאינו נגדר לא במספ' ולא במחשב' ואין בה תערוב' דין כלל כי הם הרחמי' הגמורי'. וכן לא יתכן לומ' אפילו במחשב' לחשוב אות' כפולה. אבל מה שנאצל ממנו נכפל מעצמו וממאצילו. מעצמו בהיותו כח נאצל. וממאצילו כי הוא כללו ממנו ומכאן נתבונן כי כל אחת כלולה מכולם והר"ה כלולה מכולם וכח מכולם בה:

פ׳ובהשתלשלות י' הויות היו י' היכלו' של מלאכים הנקראים מלאכי'. חיות. כרובים. שרפים. אופנים. אראלי'. חשמלי'. תרשישים. אלקים. אישי'. ועוד שמו' רבו' להם ובכל היכל והיכל אלף רבותיי' ואלף אלפים ישמשוניה ורבו רבבן אין מספר לגדודיו והוא עולם השכלים הנבדלים מהם מלאכי רחמים ומהם מלאכי שלום הכל בהשתלשלות וכענין שדרשו בפסוק המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (ישעיה כה) אמר המשל זה מיכאל. ופחד זה גבריאל ואמרו שמיכאל הוא שר של מים והוא מימי' והוא השר הגדול המבקש רחמי' על ישראל כמו שנאמר מיכאל שרכם והוא כהן גדול והוא תחלה בעולם השכלים כמו שאמ' מיכאל באחת. כללו של דבר הוא אל צד החסד הנקר' מים וכהן גדול והוא הנקר' ראש בבין והוא רחמים גדולים. ופחד זה גבריאל והוא מצד הפח' והוא שר של אש והוא שרו של האומות והוא המבקש דין. ולכן כשישראל חוטאין נופלין וגולין תחת ידי האמו' לשרתם ולשעבוד:

פ״אואמ' רז"ל במעלת השרים האלה מיכאל באחת לפי שהוא במדרגה ראשונה. וגבריאל בשתים לפי שהוא במדרגה השניה. ואמר הכתו' עושה שלום במרומיו אע"פ שזה הוא שר של אש וזהו שר של מים כמו שזכרנו עם כל זה הש' ית' עושה ונותן ביניהם השלו' וזהו המכריע. אמנם פנימיו' של הכתוב מובן הוא. רמז למדת יעק' והוא שלום הבית שאמ' בהדלק' הנר בערבי שבתות נר בבית שלום בבית והוא שאמ' גדול כח השלום. ואמ' עוד מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה לפי שהשלום ביניהם וממלא פגימתה של לבנה. והוא ענין ונתתי שלום בארץ (ויקרא כז) שכך אמר התפארת אם יקיימו ישראל התורה והמצות לא יחסר המזג. ובהשתלשלות ההיכלות עשרה גלגים. גלגל השכל. וגלגל המקיף וגלגל המזלות. וגלגל שבעה ככבי לכת: