מעבר יבק, שפת אמתMa'avar Yabbok, Sefat Emet
א׳מאמר ב' שפת אמת תכון לעד
יהי רצון שיהיו מעשי רצויים לפני מלכי
יהי רצון שיהיו מעשי רצויים לפני מלכי
1
ב׳מרגלא בפומייהו דרבנן קשישי על פי האמת והצדק המתבאר בגמרין. ובפרט במסכת ברכות ובדברי המפרשים כי יש קשר אל הנשמה עם הגוף אפי' אחר הסתלקה. ואפי' אחר ששלט הרקב בעצמות ימצא הקשר הזה בעצם הקטן שהוא כשאור שבעסה בתחיית הגוף. ולהיות כי עיקר בריאת האדם היתה להיותו הויה קיימת אלא שחטא הקדום גרם ההעדר לכן ההעדר החיות מן הגוף אינו העדר תכליתי אלא קצתי כי בעצם הנזכר תשאר הקשר חזק ואמיץ עד שיחזור הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה. והמיתה אינה מבטלת החושים כאשר חשבו רבים וענין ר' אלעזר יוכיח. וכן אמרם דובב שפתי ישנים שפירשו ששפתותיו דובבות בקבר. ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח. ואפילו כשאינם צדיקים מצינו דיש להם הרגשה אחר המיתה כדאמרי' ביומא באבוה דכידור שאמר לבנו שהיה כיס מונח ארישיה בקבריה: אמנם המיתה היא הפרד הקשר שיש לחמשה דברים הקשורים בדרך אחרת בזמן החיים והם נשמה ורוח ונפש. ונפש המרגשת שהיא נפש הבהמית שבאדם שיש בה חמשה חושים. וגוף האדם. אלו חמשה חלקים נקשרים בעת חיות האדם אלו באלו וכל אחד משכן לחבירו כי גוף האדם משכן ולבוש אל חמשה חושים אלו שכללם הנפש הגשמית ונפש הגשמית הזאת משכן אל הנפש הרוחנית והנפש משכן אל הרוח. והרוח משכן לנשמה ועקר תפקידתם הוא למטה יורדים אל העולם השפל שהנשמה פוקדת הרוח והרוח הנפש והנפש הגוף לעתים בעת עסק התורה או מצוה וכיוצא:
2
ג׳ואם יסתלקו מן האדם ויעלו למעלה יהיה מפני מעוט ההכנה וקלקול הכסא כאלו נאמר הרבה שאינם עוסקים בעבודה שנשמתם ורוחם ונפשם מסתלקים מהם ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות כך אלו נשארים כבהמה ונמשכים אחר החומר וזה טעם פגימת אזן עבד עברי כנדרש בזהר. וכמה בני אדם שמשתנים במעשיהם במדותיהם פעמים כנשים פעמים כאנשים. ויש הרבה שרוב חייהם עובדים בני אדם כעבד וזה מורה על פתיתות נשמתם כי הפנימי מראה פעולותיו בחצון ולכן תקנו לברך בכל יום שלא עשני אשה ושלא עשני עבד כי כאשר ישוב נשמת האדם בו ויביט בעצמו טוב הכנתו יברך על הטובה אשר גמלהו ה'. ולהיות הדבר הזה מתחדש לאדם בכל יום לכן ברכתו בכל יום. והירא את דבר ה' בשומעו הדבר הזה יחזיק בתומו ואל ירפה ואל ישעה בדבר שקר ולא יתלוה אליו דבר שלא כראוי ח"ו. ויכוין בג' ברכות הנזכרים לבטל ממנו ומעליו כל מין עבדות וקלות אשה ועבדות עבד ומחשבה בלתי טהורה וכן כמה בני אדם המרחיקים עצמם מחכמת האמת ואינם מאמינים בה גם באלה מראה נשמתם כי אין לה חלק רק בשטחיות התורה ובפשטי מאמריה. וכבר הארכתי בסוף מעירי שחר שלי להוכיח זה מדברי רבותינו ושם בא רמז התורה שבע"פ ולמה אנן בתר בני בבל גררינן ורמז ספר הזהר ושכרו גדול מהשונה הלכות בכל יום יעויין שם: ובסלוק חלקים הנזכרים מהאדם יש בהם בחינות כפי מדרגות העבודה אמנם טבע המציאות יחייב כי אל הראויים יתקשרו חמשה דברים אלו למטה תמיד כפי מה שיתמידו בעבודה הראויה. וימצא לפעמים שישפיעו על האדם נשמה יתירה לעתים בעת שיהיה עוסק בתורה או עושה איזה מצוה ואח"כ יסתלק וכן בשבתות וימים טובים כנודע. ויש ה' מיני נשמה יתירה. בחינת שבת קדש. בחינת יום הכפור שגם הוא שבת שבתון. בחינת ימים טובים שהם מקראי קדש אושפיזין עילאין בחינת חול המועד מחמת שמירת איזה מלאכות האסורות בו וחיוב המצה בפסח והסוכה בחג. ובחינת ראש חדש ובפרט בשעת המוסף והם בחינות מנפש רוח נשמה חיה ויחידה הנזכרים במדרש. וזהו מלבד הקשר שיש לשלם בעודו חי מהחמש בחינות שזכרנו שיתמידו בו תמיד אם לא יקלקל מעשיו אחר שזכה בהם במדת ימיו כנדרש בסבא פרשת משפטים ובספרי המקובלים:
3
ד׳בבחינת צורת האדם למדוני חכמי הזהר והתקונים ור"מ ופקודין וס"ת ובפרט החכם קורדואירו בספ"ר שלו בשער הנשמה. ובפרט מן הפרט הגאון מורי מפאנו זצ"ל בספר העסיס שלו ובמאמר עולם קטן שחדש. ופה אביע תמצית כוונת המאירים עינינו בקצור נמרץ ואין מדרש בלא חדוש ובאור. צורת האדם נחלקת לג' חלקים. א' נפש שהיא מרכבה לרוח. ב' רוח מרכבה לנשמה. ג' נשמה ואצילות שלשתן מספירות עליונות. נשמה מבינה. רוח מת"ת. נפש ממלכות. והוסיף הגאון מורי בעסיס שלו כי יש חיה מחכמה יחידה מכתר. אשר אין להם דוגמא למטה לרוב העלמן. לא כן נר"ן שיש להם לבושים. והם נשמה דבריאה. רוח דיצירה. נפש דעשיה. ומצד פעולות האדם יוכל להגביר בנשמתו איזה חלק שיבחר ממנה כגון אם יעסוק בתורה יוסיף כח הת"ת שבנשמתו ויאיר מאד והוא יהיה העיקר ושאר חלקים טפלים אליו. וארבע מערכות יש לנשמה אשר תהלל יה והנגשת אל ה'. מערכה גדולה מעולה מכלן היא איקונין ראשונה האדם באדם צלם העליון מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעיני כל בעל כנף. שהם עשר כתות שאמרו למעלה שמשפיעים בגלגלים ובעולם התחתון. ונפלאת גם כן מאופן וחיה ושרף וכוללת בעצמה ה' פרצופין נפש רוח נשמה חיה יחידה וכלן מעולם היחוד לצדיקי ישראל וזאת לא תחטא ולא תענש ואינה נכנסת לגיהנם לא עליון שהוא נהר דינור ולא תחתון שהוא גיא צלמות אלא להצלת הזולת כי בזכותה עתידים צדיקים שיקראו בשמו של הקב"ה. מערכה שניה היא החי באדם דמות עליון שר לפני המלך והיא איקונין שניה הכוללת שלשה דיוקנין נפרדים קראו שמותם על שם המדרגות המתלבשות בהם מן המערכה גדולה שזכרנו שהם נפש רוח נשמה כי חיה ויחידה הם בסוד ראש ואינם צריכות לבוש ואלה הדיוקנין מתפשטים מבריאה יצירה עשיה. וגם ג' אלה מסתלקים בנפול תרדמה על אנשים להיות להם מהלכים בין עליונים כל אחד כפי זכותו ואז יגבר המדמה בשתים המערכות תחתונות שיבואו אחר זה ויבא החלום ברוב ענין. שלשה דיוקנין אלו הם בעלי בחירה ונהר דינור הוא לבונם דלא עדיפי ממטטרון דמחיוהו שתין פולסי דנורא בפרק אין דורשין. וגבריאל בפ' יום הכפורים בדרוש הגחלים שלקח מתחת הכרוב ואליהו בפרק הפועלים בעובדא דר' חייא. ואפשר לשנים התחתונים שהם הרוח והנפש שירדו לגיהנם תחתון לא לעצמם זולתי אם יקרה שיהיה להם בגדים צואים לרוע בחירתם שהבגדים יבערו באש והם לא יחסרו כלום. אבל דיוקן הנשמה אינו צריך ולא נטפל לגיהנם תחתון אם לא ירד שם להעלות את הזולת וגם זה לו מרוק לא מזער בשביל איזו מחשבה גרועה וזהו הרהורי עבירה קשים מעבירה שהיא בגשמי והמה ברוחני. ויגעו בדיוקן הנשמה שהקליפות מצדה מועטות ורחוקות מן הקדש. ובדיוקן הרוח הם מחצה על מחצה בסוד עץ הדעת טוב ורע אך אינם מתערבים בטבעם אלא זה לעצמו וזה לעצמו. וכאן הוא סוד ההבדלה שיזהר אדם שלא לערב קדש בחול אך בדיוקן הנפש אפי' מיעוט הטוב מעורב ברבוי הרע וצריך לברר הטוב מן הרע בכל כחנו וכל אחד מהדיוקנין כלול משלשתן אלמלא המחשבות הפגומות ישנן גם באלה השנים עם היותם משמשים בעצם וראשונה אחד לדבור ואחד למעשה:
4
ה׳מערכה שלישית הצומח באדם צלם תחתון עבד לפני המלך והוא ההתפשטות בעולם המורגש לתרי תתאי מגו תלתא מן הדיוקנים הנ"ל העליון שבשנים אלו גם הוא ראש יחשב לתחתונים וישתנה אקונין שלישית הלזו לאדם בפני עצמו ולדוד בפני עצמו ולגואל בפני עצמו וכן לכל דומיהם הכי נמי לא נשתתפו בו אפי' רעים אהובים. ויש בו תרין דרגין חד רברבא הנקרא צלם באמת דכתיב ביה אך בצלם יתהלך איש וחד זעירא הנקרא צל כדכתיב כצל ימינו עלי ארץ. הראשון הוא דוגמא שלמה מאקונין שניה שזכרנו והתחתון גם הוא יתחלק לשנים שהם לבושי הרוח והנפש הנזכר באקונין שניה בסוד חלוקא דרבנן המזומנת לשלש הדיוקנין בכח פשוט מששת ימי בראשית אלא שהוא מחוסר מעשה המצוה וברכותיהן וכוונתם להשלמתו. וכלן מסתלקים לנחתמים למיתה בליל החותם וחוזרים עד שלשים יום לפני הגויעה ואז העליון לבדו שהוא דוגמא מאקונין שניה הנ"ל הוא לבדו הולך ולא ישוב עם נשמה עצמה דבריאה שהיא עולה מאליה לברור את חלקה ואין נטילתה על ידי שליח אלא הולכת וחוזרת כפי זכותו של אדם אך אינה מתיישבת בו בקביעות והיא חוזרת ג"כ עם מראה דמות כבוד ה' בשעת סלוק האחרון דכתיב ביה תוסף רוחם יגועון וכל אלו הל' יום שלפני הגויעה הארת נשמה הזאת שהיא רושם בעלמא נשארת בדמיון לפי שהיא כעוטיה בתוך דיוקן הרוח לבד ובכל לילה כשהיא עולה לראות וליראות עם הנשמה עצמה מראין לה מקום כבודה בההוא עלמא ואין הרוח העיקרי מלביש לגמרי ולא מצמצם בעצמו אותו הרושם הנשאר מן הנשמה שנסתלקה והלבוש התחתון בשני חלקיו אינו זז משם עד יום המות דכתיב ביה עד שיפוח היום ונסו הצללים והטעם כי המה המושלים ופועלים בעצם בשני חלקי הנפש החיונית שנזכר לקמן לא כן הצלם כי אין לו קרבה עצמית עם הכחות גופניות רק בפרוס עליהם סוכת שלום בלבד וגם בהסתלקו אין איש נגרע מן הפעולות בחיריות והטבעיות ומכל מחשבות אדם. ומן הצללים יש לו בבואה ראשונה ושניה כל ימי חייו לא כן השדים שאין להם לבוש כי אם מעשיה שבעשיה לבד. והנה השכל הפועל הוא המלאך הממונה על ההריון הוא שליח עליון להלביש כללות התמונה הזאת השלישית בגוף האדם. וכאן יודיע אליו האל ית' מהות הצורה שתחול על הטפה המזדמנת לו באותה שעה החכם יהיה או סכל והיא הנדונית עם כל מה שתחתיה בל"ו כריתות שבתורה כנגד ל"ו מנה דרבוא רבוון דאינון ששים רבוא אוכלסין שהנפש החוטאת נכרתת מהם ורזא דא מנשמת אלוה יאבדו ואין צריך לומר צלם תחתון זה הנזכר למעלה בעצם בגיהנם תחתון לפי צורך המירוק והיא לבדה נפש המשכלת לבעלי המחקר. ובה כל הרהורין ומחשבתין דהבלי עלמא וזו אינה מסתלקת בשעת השינה כמו שנתבאר. ולהיות שהנשמות הם חלק אלוה ממעל מצותן עושות רושם בקדושה העליונה ושוברות המזל כמו שבאו הרבה מעשיות בזה בגמ'. וכשעולה הנשמה למעלה אחר פטירתה באים לקראתה כמה נשמות של צדיקים כמ"ש במדרש הנעלם כי אחר פטירתו של רשב"י אתו לותיה תלת מאה נשמי דצדיקייא ועילא מנהון א"ה דהוא יתיב גביה והוא ממלל עמיה וכו': וממעשה דמציעא פרק הפועלים דאמר ר' זירא אמש נ"ל ר"י בר' חנינא אמרתי לו אצל מי אתה תקוע א"ל אצל ר' יוחנן ור"י אצל מי אצל ר' ינאי ור' ינאי אצל מי וכו' משם תתברר כי החכמים בני ישיבה אחת וכן התלמידים עם רבם לומדים יחד בג"ע ויושבים איש כפי מדרגתו וכבודו כאומרו באתר דזקוקין דנור ובעורין דאשא מאן מעייל בר נפחא לתמן ויש להם קתדראות באומרם צדיקים יושבים. נוטלים ויורדים בכח הארה ההיא הסובבת אותם בקתדרא מישיבה שלמעלה להתעדן בצרור החיים ואשרי מי שזכה לשמש אדם גדול בעוה"ז כדאמרי' מעשה בתלמיד של ר' אליעזר שנתחייב שריפה למקום ואמרו הניחו לו שאדם גדול שמש ע"כ אמרו אם דומה הרב למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו. וכן שם במציעא נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה ונראה ג"כ מה שאמרו מפורש בפ' אלו הן הגולין גבי ידיו רב לו הנאמר ביהודה וזו מעלה נפלאה לנשמה ללמוד תורה בג"ע כמו שהיתה עושה בעוה"ז ואשרי הזוכה אליה:
5
ו׳המערכה ד' הדומה באדם היא הנפש חיונית שראתה בחוש ונתקדשה בשעה שאמרה על הים זה אלי ואהיה לו נוה שהכסא קרוב מהנוה ונמשיל הכסא בעצמנו במערכה ג' שזכרנו והלבוש שנדרש במערכה שניה יותר קרוב מנוה וכסא וזה על צד ההשאלה. אך איקונין ראשונה אין להם יחס לא עם היכל ולא עם כסא ולא עם לבוש רק חלק ה' עמו ולברא הכסא בשבילם שאור איקונין ראשונה אינו מתגלה רק בהתלבשותה בכסא לכן פני יעקב חקוקים בכסא. וראוי לדעת כי עם הרכבת היסודות ע"י תנועת הגרמים השמיימים כדי שיחול עליה צורה אנושית נראה לעינים אז מתקדשת הנפש הזאת החיונית ויצירתה באותה שעה מצד מה שהיא כח בגוף לא זולת ויוצאה לפעלה ולעבודתה על ידי המלאך שזכרנו המהוה אותה ומציירה בשני כחותיה הוא הבל"א דגר"מי שהוא החום הטבעי בסיס לנפש הצומחת אשר נגזר עליה עשיר או עני והיא הנפש הבהמו"ת שעסקיה רעים בדברים בטלים למי שנגרר אחריהם. החכמה תעוז לחכם למשול בה עד רדתה להיות חיות קצת לגופות הצדיקים אשר שוכבים בקברם שהמה לשלמותם שאין בלבם קנאה מתקדשים ומתטהרים בה ואין עצמותיהם מרקיבים והב' עצבונ"א דבשר"א היא נפש המרגשת דאתמר עליה גבור או חלש והיא רוח ממללא בהבלי עלמא ורמה קשה לה בקבר כמחט בבשר החי עד שיתעכל הבשר. אך צדיקים יודו לשמו יתברך וכתיב בהו אף בשרי ישכון לבטח כי הם ישני אדמת עפר ערבה שנתם בלי מונע כי אין לרימה חלק ונחלה כלל בבשרם ועצמותיהם יחליץ ויציל שופט צדק מהתכת הרכבתם עד שעה אחת קודם תחיית המתים לקיים בהם ואל עפר תשוב כי הכל היה מן העפר ואפי' גלגל חמה. ועתידים צדיקים שיהיו פניהם דומים לחמה. וישנה ג"כ לזאת הצורה החיונית לכל אחד מאישי המין לא ישתתף בה זולתו אם לא על צד העבור כנדרש בשניה ובשלישית וכל מיתה שאין בה כרת בין בדיני אדם בין בדיני שמים משפטם אבדן הנפש החיונית בלבד ויש בדיני אדם ל"ו גופי עבירות להתחייב בהם מיתת ב"ד שמונה עשר בנסקלין עשר בנשרפין שתים בנהרגין ושש בנחנקין אשר יש להם אותו היחס עם ל"ו מנה דרבוא רבוון שזכרנו האי כי אורחיה והאי כי אורחיה. ויפה היה כח ב"ד שכל חייבי כריתות שלקו וכ"ש שהיו מומתים על ידם נפטרו מידי כריתתן שאין הצלם שלהם נגעל. וגם הנפש החיונית הלזו יורדת שחת להשלמת המירוק. והסבוב שיש בו חילוף אי אפשר בשום פנים שיתואר זולתי לשתי מערכות התחתונות יחד או לאחרונה שבהם כפי חומר' העון אם בסוד המאסר או באבדן הצורה הראשונה. אלה איפה הם ד' מערכות כוללות לכל חלקי הנפש כלליהן ופרטיהן בדקדוק וכבר יצדק בהם על צד אחד מצדי ההשאלה אשר יאמר לתחתונה נפש בסוד ה"א אחרונה של שם. שניה לה רוח והיא עצמה וא"ו נשמה על גביהן ה"א ראשונה אך מערכה גדולה שזכרנו ראשונה היא נשמתא לנשמתא יו"ד שבשם. והזוכים בארבע מערכות אלה כפי המכוון בהם ליוצר בראשית הוא יחידו של עולם הנרמז בקוצו של יו"ד המה הקוצרים בשדה אשר ברכו ה' מחצד"י חקל"א קדישא ודאי והמלה הנכבדת הזאת נוטריקון לכלל הדרוש מ"דבר ח"י צ"ומח ד"ומם שהם עם הכולל בגימטריא צבא"ות ואתמר בהו ה' עמכם בארבע אותיות דיליה שם מלא נקרא על עולם מלא ומזה הטעם יקרא האדם השלם עול"ם קט"ן והיינו דתנינן כל העוסק בתורה לשמה כל העולם כלו כדאי הוא לו. אשרי העם שככה לו:
6
ז׳עוד לנו לדעת כי בזולת שנשמת האדם בכלל כלולה מי' ספירות עוד היא כלולה מד' יסודות עליונים כגוף שכלול מד' יסודות תחתונים. וד' יסודות של אצילות נודע שהם גגת"מ ומלבוש שאמרנו שהוא בבריאה יהיו יסודותיו ד' עמודי כסא שהם לד' רוחות העולם אדנ"י למזרח. אל לדרום. אלהים לצפון ולמערב. ואופן אחד משתרבב משם לארץ דלא ישארון תתאין בלא אשגחותא. עיין בזוהר שיר השירים מזה. ובמלבוש היצירה יהיו ד' פני החיות. ובמלבוש העשיה רוחניות יהיו יסודותיו ממראה האופנים הנכללים באופן אחד בארץ לארבעת פניו. ועוד כתיב ומראיהם ומעשיהם כאשר יהיה האופן בתוך האופן. ומכאן יהיו יסודות הצלם שזכר המלך החסיד והצללים שנים שזכרם החכם בנו בשיר השירים ובמלבוש הגלגלים שמהם כח הנפש החיונית הגנוזה בבי קברי. ואולי עליה אמרו בפ' אלו מגלחין כשקם חזקיה בריה דרב חייא מקבריה לחלוק כבוד לרב הונא קם בהדיה עמודא דנורא ואסתכן ר' חגי. וחלקי נפש הזאת הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא יהיו יסודותיו מהגשם החמישי אם שיהיה הוא מבחר היסודות התחתונים. או מהות גשמי נכבד מאד עומד בפני עצמו זולתם אשר לא הוכר מהפלוסופים. ולעולם הנשמה כלולה מי' אלא שמלבד זה היו גוברים ומתגלים בה ד' יסודות הנזכרים על דרך שיתראו בה ד' פנים אלו מאירים בה יותר משאר העשר. וכבר אמרנו למעלה כי אחר הפטירה תשאר הנפש בעה"ז בקבר. וברוחניות העשיה יש מקום ידוע הנקרא גם הוא בי קברי וחצר מות. ושם תנוח נפש דעשיה. ולא תשאר בקבר ממש התחתון זולתי הנפש החיונית שהיא מהגלגלים. והרוח דיצירה מנוחתה בג"ע של מטה. והנשמה דבריאה שוכבת ומנוחתה בפרגוד והוא גן עליון לפנים מן הפרגוד האמצעי תחת כסא הכבוד והרוחות שהיו מספרות זו עם זו מה ששמעו מאחורי הפרגוד דמס' ברכות הם שני אחורים לפרגוד ההוא א' מיצירה וא' מעשיה. ונשמות הצרורות בצרור החיים אינן מתלבשים בשום מלבוש אוירי כי אם לעתים ידועים. כרבי בעת שהיה אומר קידוש גם שבמתים חפשי מן המצות אז היה כחי לכל דבריו ולא נקרא מוציא שם שמים לבטלה וכן ר' יוסי הגלילי היה בא לביתו בכל ערב שבת ושני תלמידים עברו ושמעו קולו שהיה שונה בתורה. וכתוב ביוחסין דף קל"ב ע"ב כי רבינו יחיאל אביו של הרא"ש הר' יהודה בן אשר נינו העיד עליו בצוואתו ששחק בארונו לפני כל הקהל כששאל ממנו חברו החכם שיקיים שבועתו שיחלקו בעה"ב והניע ראשו ושחק. ואמרו שבא לביתו ולבית מדרשו אחר פטירתו כרבינו הקדוש ע"כ. ויעקב אבינו שאמרו עליו שלא מת נשמתו אינה נשארת ערומה מהלבוש אפי' שעה אחת אלא נשמתו בצרור החיים ובלבוש אצלה תמיד מזומן וחופף וכל זמן שנשמתו רוצה להתלבש בו מתלבשת וכשישראל בצער הגלות נשמת יעקב לובשת המלבוש כי יכול להתראות כאליהו ומבקשת רחמים בכח תפלתה ממשכת כח הרחמים לבניו ואח"כ שבה אל צרור החיים בלי לבוש כי א"א לנשמה להתפלל ולהמשיך שפע לתחתונים אלא בלבוש זה. והנשמה שהיא מאצילות תתעלה לשרשים העליונים. ולפעמים גם הנפש והרוח והנשמה דבריאה ויצירה עשיה תתקשרנה זו בזו ותעלה שם כי מאחר שהם נצוצות מתפשטים מהאור העליון לכן כשיהיו העולמות מתיחדים יתיחדו הענפים בשרשים כמו שיזדקקו ויתיחדו ההיכלות ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפלה כן הדבר בנפש רוח ונשמה כי העשיה תתיחד ביצירה והיצירה בבריאה והבריאה באצילות והאצילות בנקודה העליונה. ולא הכל זוכים אל הרוח אפי' דיצירה כ"ש נשמה דבריאה. וכבר אמרנו בחלק ראשון כי יש עוד תוספת נשמה מאצילות לעתים בעסקו במצוה ובשבתות וימים טובים. והזוכה בחול לקבל נשמה מצד אצילות מבינה יתוסף בו בשבתות וימים טובים נשמה יתירה מצד הכתר. כי תעלה נשמתו שתי מדרגות אחד למדת לילה ואחד למדת יום. ולרוב בני האדם בימי החול הוא יונק ומתלבש בנשמה מסטרא דיצירה ובריאה עבד ואמה והוא במדרגת עבד דכתיב ששת ימים תעבוד. אבל בשבתות שיתלבש בתוספת נשמה מצד האצילות נאמר בו תשבות מפני שהוא מלך בן חורין ונקרא אז בן, ובחול עבד. וכבר בארנו בחלק שפתי צדק מציאות ב' מלאכים שהם יצ"ט ויצה"ר ומרכבתם זה רוכב בטמאה ויצר טוב בטהורה ושניהם קדושים מתחלת יצירתם ועליהם נאמר כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך:
7
ח׳אחר שמפי סופרים וספרים העלינו בפרקים הקודמים קצת ממהות חלקי נשמת האדם הדרן למאן דפתחנא ביה בפ"ק מחלק זה כי הנה בחיי האדם יתקשרו נשמה רוח נפש ונפש המרגשת שהיא הבהמית שזכרנו למעלה שבה ה' חושים וגוף האדם שבו הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא ומתייחדים בו מלמעלה למטה. אמנם אחר המות שהיא החפשיות מן העבודה במתים חפשי ועבד חפשי מאדוניו ואין דביקות החלקים האלה כלפי מטה אל הגוף כמו בחייו אלא כלפי מעלה שהנפש נקשרת ברוח ורוח בנשמה כדדרשו בזהר פ' ויחי והחלקים האלה נפרדים זה מזה כי אחר המות משכן הנפש בעה"ז על הקבר על הדרך שבארנו בפ' הקודם וכן ב' כחות הנקראים הבלא דגרמי ועצבונא דבשרא ויש אויר למעלה מבית הקברות שהוא קבר עליון הנקרא חצר מות והוא מדור הנפשות ומשכן הרוח בג"ע של מטה ורב חמאי גאון קרא מדור הזה חדרי ג"ע והנשמה בג"ע של מעלה כדפי' בזהר פ' הנזכר ובמדרש הנעלם פ' תולדות יצחק ויתקשרו לעתים כגון בראש חדש ויום טוב ושבתות אך לא כקשר הקודם. ואולי בזה נבין קצת טעם למנהג שאין עושים קשרים בתכריכי המתים וכן באבנטו שמלבד כי מורה בטחון התחיה כדאמרי' בגמרא ובירו' בצוואות חכמים רבים באופן לבישתם והעמדתם אחר מיתתם ג"כ ירמוז כי אין קשר לנר"נ יחד מתמיד רק עד זמן התחיה דאז נשמתא אתוספא אורה גו אספקלריאה דנהרא לאתנהרא גופא לקיומא שלים כדקא חזי. ומהקשר הזה המועט יש עדון לגוף שעקרו הם החמשה חושים הדבקים בעצם שתחת מוח האדם בפנימיות הגלגולת ואינו דבק בו אלא עצם אחד והוא קטן כשעורה אמנם הוא עגול קרוב אל המרובע ובו חוטי דם כדמות קורי עכביש מסובכים אלו באלו ובאותם הורידים מיוסדים ה' חושים זהו דעת החכם קורדואיר"ו במציאות עצם הנזכר וכן הביא בעל צרור המור בשם הרמב"ם ז"ל הגם שמדברי רבים נראה שהוא עצם לוז שבסוף שדרתו של אדם דכרע במודים בכל ח"י חוליות שבשדרה והעצם הזה חי לעולם כדאמרי' במדרש ובקהלת רבתי שנבקע הסדן ואש אינו יכול לשרפו ולכן הוא חי סמוך לחי. ובפ' ויקרא רבה פ' י"ח מעשה באדריאנוס ששאל לר' יהושע מהיכן הקב"ה מציץ האדם לעתיד לבא. נראה שהוא עצם הנקרא לוז. ומצאתי כי נקרא בשם זה שהוא להיותו עצומו ועקרו שרשו וממנו נתהוה האדם בעצם הטפה והוא המקבל עונג ועונש אחר מיתת האדם ושרשו הוא מעצם השמים והמקובלים קראוהו שקד ובעל הסוד כתב בספרו כי לוז של יעקב נשתנה שמו בית אל ובפרקי ר' אליעזר כתוב רב אמר אנא הוית בכרכי הים ושמענא דהוו קריין לגרמא דשדרה דאשתאר מכל גופא בתואל רמאה ומצאתי בשם חכם כי האדם מיסוד השמים מחצה שהוא מהכבד ולמעלה ומשם ולמטה מיסוד הארץ ולכן אמרו על רבינו הקדוש שלא הושיט ידו למטה מטיבורו. ומיסוד השמים נשאר עצם אחד שאינו כלה. ואמרי' בויקרא רבה מהיכן נברא אדם מלוז של שדרה ולעתיד טל התחיה ירד על העצם הנשאר כפי דעת כל אחד ויעשה כשאור בעיסה ויתפשט לכאן ולכאן ויתמתחו מתוכו כל האברים וכל הגידים ועור ובשר ויתגלגלו עד ארץ ישראל ושם יקבלו רוחם. ואינו נהנה רק מסעודת שבת ויש אומרים מיין הבדלה לבד ודעת אחרים שאינו נהנה כלל מאכילה ושתיה ומדברי מדרש הנעלם בדף קל"ז נראה שהוא בשדרה ונקרא רמאה דלא סביל טעמא דמזונא כשאר גרמי וכן גם כן הוא התקיף משאר גרמי ובדף קט"ז ממנו מתבאר צורך התחיה ותקון הנשמה והגוף וגדולת בני התחיה כאשר נבאר לקמן בעה"י. ובין למר ובין למר חלק הנפש הנשאר בעצם הזה היינו נפש הבהמית הדבוקה בעפר ורקב העצמות וזהו שנאמר ועצמותיך יחליץ על סוד חדוש הנפש הזאת ממה שנפש הקדושה מתענגת ברוח ובנשמה בשבת ויו"ט. ואמרי' במדרש הנעלם דשלש כתות של מלאכי השרת הולכים בכל חדש ושבת ללוות הצדיקים בעלי נשמה קדושה ובהיות אדם רשע כתיב ונפשו עליו תאבל עד ירחמנו עושהו ויוצרו יחוננו בדין ובמשפט שלם:
8
ט׳אמרו רבנן במס' ברכות קשה רמה למת כמחט בבשר החי רצונם בזה אל סוד החושים השוכנים בגוף הנזכר וכבר אמרנו כי הנפש הזאת אינה פועלת בגוף כי הוא חלק השפל בנפשו בלתי נרגש ועליה אמר רב לההוא ספדנא אחים לו בהספדאי דהתם קאימנא עם היות שאפשר לנו לומר שגם רשימו מנפש רוח נשמה שם בזמן הקבורה ואולי יחד כלם במציאותם שם עומדים עד יהא טמון בארץ חבלם וכן כל השבעה ימים הראשונים יש להם עדיין התקרבות גדול עם נרתקם דשבקו בהאי עלמא כדאמרי' בפ' ויחי. ועיין בריקאנ"טי פ' וישב פי' מאמר קשה רמה למת וכו' וראיה למה שאמרנו ממרים שלא נסתלק הבאר שהיה בזכותה עד אחר קבורתה דכתיב ותמת ותקבר ואח"כ ולא היה מים לעדה. וזכות הצדיקים מועיל הרבה לעולם הזה בשבעת ימים הראשונים אחר פטירתם דז' ימים של אבלו של מתושלח שמשה האורה לעולם. ולהיות כי יש לגוף חיות מה בקבר על כן מועיל לפייס הנפטר על קברו כדאמרי' בגמרין ובירושלמי דיומא צריך מפייסתיה על קבריה ומימר סרחין עלך מלבד כי מדור הנפש בחצר מות הוא באויר שנגד הקבר דווקא ואיך יודיעו למתים צער החיים ומה תועיל התפלה בבית הקברות אם לא ישהה בקבר חלק חיות מה. ואמרי' בזהר צדיקייא אע"ג דאתפטרו בהאי עלמא לא אסתלקו כי נשאר הרגש בגופם בקבר עם היות נשמתם בישיבה העליונה ומשה האיר ליהושע אף אחר מותו כשמש שמאיר לירח בלילה ואמרו בפ' שמות דאי לאו בעותא דמיתי על חיי לא יתקיימון פלגות יומא: ולהיות לנפש הבהמית הזאת ב' חלקים חלק א' ימשך אחר הגוף בתאוות גשמיות והיא מרכבה ליצר הרע כדפירשו בזהר פ' וירא וחלק שני הוא מרכבה אל הנפש כדפי' והחלק שהיא מרכבה אל יצה"ר הוא סוד עכנא דמערתא הנזכר כמה פעמים כענין הנחש שהוא מרכבה אל ס"מ נחש הקדמוני. ואיתא בזהר בשעה שמת עובדיה בא הנושה יהורם לקחת בניו הלכה אשתו גועה ובוכה בבית הקברות וצעקה ירא אלהים כך וכך עושים ליתומיך אמר לה וכו' עד דאמרו ליה אמור לה שתלך אצל אלישע וכן עשתה. ומזה יובן קבורת הצדיקים במקום ידוע כגון אצל משפחתו או צדיק אצל צדיק וכיוצא כי יש קרוב דעת אל הנפשות בעולם ההוא מפני יחס הבן עם אביו בנפש רוח נשמה וכ"ש בנפש הבהמית כי היא נפש ירושה אל הבן מן האב וכן הצדיקים להיותם מעלתם שוה ונהנים זה מזה כדמיון הנאת השכנים בעולם הגשמי כך הנאתם אחר המות ומעשה דהנהו רוחי דמסכתא ברכות יוכיח ועוד נדבר בזה לקמן. וכתוב בספר הזהר דנוקבא דאתנסיבת לתרין דבההוא עלמא אהדרת לקדמאה. על דרך אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי:
9
י׳מכל מה שאמרנו יובן טעם לבוש המתים שכמו שנכנסים בקבר כן ממש מתלבש הכת ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו כי אין דבר גשמי שאין בו כח מלמעלה. וכן אותו כח שבמלבושים ההם ממש מלביש הנפש הגשמית אף אם ירקבו התכריכים וזהו טעם רבן גמליאל שאמר שלא אהיה כחתן בין האבלים ולא כאבל בין החתנים. וכן ענין המחצלת הנזכר במסכת ברכות: ובפרשת בראשית דף ל"ח ע"ב כתב רשב"י מגו ההוא מנא דאתלבשת ביה בגן עדן תחתון חמאת דיוקנין עילאין לאסתכלא ביקרא דמאריהון ובפ' חקת אמר משה הוה פשיט בגדי אהרן למטה והקב"ה פשיט למעלה יע"ש. וכן הכתוב אומר ויתיצבו כמו לבוש ואמרו רבנן כסות היורדת עם האדם לשאול היא עולה עמו ק"ו מחטה וכו'. ואפי' נשרף האדם הרוח מתלבש בריח מלבושיו וכן כשהתכריכין בלין הרוח מתלבש בסוד התכריכין ההם אך אם נפשטו מעליו אין לרוח במה להתלבש ובמדרש רבה פ' וילך אמר כי יש תכריכין ממעשה שמים וכן ארון ומטה ממעשה שמים. ולב המתעסקים יהיה לעורר המקורות העליונים ההם. לכן חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש בסרבלהון וגו'. וכן פרה אדומה עורה ובשרה ופרשה ועצמותיה הכל נשרף לטהר טמאי מתים המקבלים טומאת המת גם מבחינת לבושיהם ואמרו כי יכולים המתים להתלבש בלבושים אחרים כמו שהמלאכים המושלים לעיני חוש מתלבשים צורה אנושית ואמרו כי לוקחים חלק מן שלג אשר תחת כסא הכבוד שממנו נתהוה הארץ כדוגמא זו תהיה התלבשות לבעלי העבודה. ויש מלבוש אחר כעובדא דאחאי בר יאשיה שהושם בו אז כח הדבריי. ורבינו הקדוש היה נר' בבגדי חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין וודאי אם באותה שעה היו מחפשים בקברו היו מוצאים עצמותיו או גופו אלא היה התלבשות בדמות גופו הניכר לבני ביתו וזה לא ימצא אלא בחסידים שהם כבני בית למעלה וניתן להם בקשתם וכן שמואל ודאי כי לא זז מקברו וגם כי יש סברות אחרות זה הנכון לדעתנו. ואולי יורה שלהיות אז שבת היה עליו הארת שגרם בסוד התלבשות עולם האצילות בבריאה שהם בגדי חמודות. ולכן שנוי בגדים הוא מן התורה ובפרט בשבת כי צריך להפשיט מעליו הנהגות ובגדי החול וללבוש בבגדי מלכות ואמרי' בירושלמי אוי לנו עטיפתנו בשבת היא כעטיפת החול. ורבי שהיה ודאי מכבד השבת בבגדים יקרים מפרי ידיו הלבישוהו אחרי מותו ועוד היה מתראה בבגדי חמודות להודיע שהיה בתוקפו. והיה פוטר בני הבית מן הקידוש ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות. המבין סוד הקידוש עם מה שכתבנו למעלה בסוד מקדש השבת יכוין דברינו בטעם אמירתו קידוש יותר מכל שאר קדושות ואז היו עליו לבושי דיקר מעין אותם של אדם הראשון ובזהר שמות דף ר"ח ביאר ממה היו לבושים אלו: ואמרו בפרשת בא דף ל"ט כי לבושי אדם וחוה נעשו בשם מלא ונתקיימו ג"כ בשם מלא ותרגום כתנות עור הוא לבושין דיקר ואמר שלא באו ליד נמרוד כדעת המדרש אלא כי אדם וחוה אתקברו בהון דלא ס"ד דאינון שבקו ורמו מנהון זיהרא עילאה דיהיב לון קב"ה ולא אתלבש בהו בר נש אחרא דאינון לבושין דמו בגוונא עילאה וס"ד דאינון אתלבשו בהון מגרמיהון כתיב וילבישם. דקב"ה אלביש לון זכאה חולקהון ובקב"ה כתיב הוד והדר לבשת והדר עוטה אור כשלמה כיון דאתלבש עבד מה דעבד ונוכל לומר שבא להודיענו שלא נתגלה אור האצילות לברוא וליהנות לנבראים תחתונים עד שנתלבש בבריאה כדאמרי' מלמד שנתעטף הקב"ה באור וברא את השמים ומכאן נבין גם כן צורך הלבושים לנפש רוח נשמה. ואמרי' בפרשת ויקהל דף קנ"ז כי משה אתלבש בעננא וביה תקריב לגבי אשא וכן אליהו אתלבש בההיא סערה לעילא ובאופן אחד מתראה למעלה בין המלאכים. הנה כי על ידי הלבושים מתראים הנשמות למעלה:
10
י״אבזהר סוף פרשת ויקהל אמרו דזמין קב"ה להלביש לכל אחד מבני התחיה לבושי רקמה שאז יהיה עיקר שכר הצדיקים ממעשיהם ויבואו כלם וישתחוו לו בירושלים ויתחברו שם חיילות גדולות וירושלים תתמשך לכל הצדדים ובני התחיה יכירו זה את זה ויחזרו לירושת אבותם ולאחוזתם וילמדו תורה בארץ ישראל שתתעלה מעלה מעלה: ואמרו עוד שלהיות שנשמת האדם המדברת אינה מתה לפיכך יחלום החי מן המת שכח זה החי מתעורר לחי אבל הבהמה שמתה אין לה נשמת החכמה לפיכך לא יחלום האדם מבהמה שמתה או נשחטה ואמרו כי לא נתן רשות לנפש להגיד לאוהבו שבעה"ז גזירות של מעלה מבלי אשר לא ימצא האדם את מעשה האלהים. אמרנו כי המתים מתהנים בהיותם קבורים אצל כיוצא בהם ובבראשית רבה פרשה ע' למה בכה יעקב שאינה נכנסת עמו לקבורה. וכמו כן כבוד הוא לאדם להקבר בקבר שלו לכן נהגו לקנות אחוזת קרקע כנראה במשנת בב"ב וכן בגמ' פרק יש נוחלין על ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו וכתב נ"י בדף ר"ט לא היה כבוד לאותו צדיק שיהיה נקבר בקבר שאינו שלו. וזה כי כמו שמדורו בגן עדן הוא לפי מעשיו כי הנשמה יגיע כפיה תאכל. כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. כן צריך שיהיה לגוף מקום מקנת כספו. וכן אברהם אמר בכסף מלא יתננה לי. ועוד סוד תקון העפר בעי למזבן יתיה בכסף שלים ודי למבין. וג"כ נייחא לצדיקים להיות צמודים בגן עדן שכן הובא בזהר פ' ויחי דר"י אמר לרבי יצחק דיבריר דוכתיה גביה כמה דהוה בהאי עלמא. ואשה הקבורה אצל בעלה ודאי נייתא רבה הוא לתרווייהו. ונ"ל שנאמרה על אשתו ראשונה היינו אותה שעמדה אצלו בפרגוד ולכן אמרו המגרש אשתו ראשונה דוקא אפילו מזבח מוריד עליו דמעות כי גורם הפרדת שפע שבעה ברכות שנתברכו בשעת חופתם במזבח העליון המקבל ממה שלמעלה ממנו ובפרט אם היו לו בנים ממנה נוכל להאמין שהיא עיקר זוגתו הראשונה שבגן עדן שעליה יוצאה הבת קול בת פלוני לפלוני והוא נקרא זווג ראשון וכתוב בספר הבהיר כי ז' צורות קדושות ברא הקב"ה והם צורות נחלקות שתי ידים שתי רגלים הראש והגוף הרי שש וצורה הז' היא הנקבה הרי שהאשה משלמת כל הז' צורות והקב"ה חבר בבריאת אדם כל הז' צורות יחד ואחרי כן הפריד השביעית ואין האיש נשלם זולתה ע"כ תקנו שבעת ימי המשתה וכן ז' ברכות וברכה שביעית משלמת כל שאר הברכות וחותמים בה משמח חתן עם הכלה. וכשאין פנים חדשות יכול לברך השביעית בלתי האחרות אבל לא האחרות בלתי השביעית רמז לפנים חדשות של האשה שמשלמת לאדם כל שבעה צורות וכמו שהשבת מנוחה לששה ימים כן האשה מנוחה לשש צורות כי האדם זולתה מטולטל ונד ולכן אין נפטר האדם מפריה ורביה עד שיוליד זכר ונקבה והם יולידו השבע צורות ואשתו הראשונה היא עיקר צורתו והשאר כמו הפקר שהראשונה חתומה עמו בחשמל כמו שרמזנו למעלה מזה וכמו שמשלמת האדם בחייו כן משלמת אותו במותו במקום משכן כבודו: ובסבא דף ק"ב נתן טעם למה אין האשה מתיישבת כראוי עם בעלה השני ושם פירשו סוד הקטלנית וסכנה גדולה ממי שנושא אלמנה ומלת אלמנה אמרו שירצה אל מנה אל תפול זאת למנה וחלק שום אדם כשר ובפרט אם בעלה הראשון הוא ת"ח שבמיתתו הוא חי ושפתי תורתו דובבות בקברו והיו לה בנים ממנו בלי ספק כי לא תהיה לה קורת רוח עם אחר. ובפרט אם יהיה אחרוו לגבי ראשון ושניהם מסתכנים ונראה זה פעמים הרבה לחוש ואין להטפל להשיא אשת ת"ח ובפרט לע"ה כי לא יצליחו. בכלי שנשתמש בו קדש אל ישתמש בו חול ואין זה נאה ללבושו ולא לבושו לו דכרעא דרב ממסאניה לא לבעי ליה:
11
י״בכתוב בהלכות קבורה מתים ששונאים זה את זה אין לקוברם סמוכים ואמרי' כי מעשה בת"ח צדיק שנקבר אצל אחד שאינו הגון ובא הצדיק בחלום לכל בני העיר והודיע להם צערו עד כי שמו אבנים בין קבר הצדיק לקבר הרשע במחיצה כי כשהצדיקים נחים על משכבותם מגלים להם רזי עליונים ותחתונים ואם נקבר אצלם אדם שאינו שוה במעלתם ימעטו העליונים מלגלות להם סודות שבהם יהנו כאלו יאכלו כל טוב. ורשב"י שאל קודם שיתן לריב"ל ליכנס אצלו אם נראתה הקשת בימיו כי היה ירא פן ימעיטו לו הגדת הסודות עבור ריב"ל. ועיין בציוני פ' ויחי מזה: וחטוטי שכבי הוא צנור גדול כדדרשו על והיה יד ה' בכם ובאבותיכם. וכן כתוב ביום ההוא יוציאו עצמות מלכי יהודה ושטחום לשמש וגו' כי היו מכוונים שלא יהיה להם מנוחה אפי' אחר המות ואולי גם לזה היתה כוונת חזקיה בגרירת עצמות אביו להציל נפשו מיד כף הקלע וספרו ממלכה אחת שתקנה מעצמות אויביה קוביאות. ומשניהם שהם י"ו מלמעלה וי"ו מלמטה תקנה לשחוק האי"שקקי כדי שלא יהיה להם מנוחה ואמרו על עצמות יהודה שהיו מגולגלים בארון וכמו שבעולם הזה יש סדר ההסבה כדאמרי' בגמרא בירושלמי מסכת תענית בזמן שהן שלש הגדול שבהן עולה ומסב בראש האמצעי וכו'. כן יש לשמור הסדר הזה בקבורה דאמרי' בפ' בשלשה פרקים בירושלמי אמר שמואל בר רב יצחק אבות דרך הסבה הם קבורים: כשהיה המת מוחרם היו מרחיקין קברו מאחרים ח' אמות שלא יגע תבוסת קבר אחד שהוא ד"א בתבוסת חבירו ומצאתי כי המת שהיה בנדויו היו סוקלין את ארונו הטעם הוא כי כאשר הנסקל נקבר ברחוק כן המנודה והמצורע והוא גם כן כך כלפי מעלה עד בא זמנו אחר י"ב חדש שעדיין כח הנפש והגוף קיים. ואמרו כי רוח המצורע וכן רוחו של מת מתפשטים כי בנים הנולדים בבית המצורע יש להם בקליפתם קצת סימנים משונים וזרע פשתן שיהיה בבית אשר שם מת אם יזרע לא יצמח כזרע פשתן אחר. ומי שמנודה לשמים ח"ו אפילו יעשה מעשים הגונים לא יועילו למעלה רק ח"ו יתנו חיות לקליפות כי המעשים עולים ע"י טוב השרש המושרש אל האדם באדמה העליונה והמנודה נעקר ממלכות ויסוד ובינה ח"ו. והאדם בין בחייו בין במותו יש לו ד"א קרקע שכן כתיב והארץ נתן לבני אדם כי כמו שיש לנשמה למעלה מקום אם לטוב אם למוטב כן לגוף למטה בארץ וזה יהיה ד"א קרקע הכתובים בשטרות. ובארבע אמות יוקפל בו כל העולם כדאמרי' ביעקב קפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו וכן למעלה כל צדיק יש לו מדור ועולם בפני עצמו: ועל כן צריך לקבור כל מת בפני עצמו ויהיה לפחות בין עליון לתחתון ששה טפחים שהוא שעור עולם וקומה אחת. ומנהג בהרבה מקומות. לקבור הנהרגים בר מינן לבדם להיות כי תמיד תובעים דין עד כי ישפך דם הרוצח וזה שאמר הכתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך פי' בקטרוג שעושה נגדו אותו אדם שהרג גורם שפיכת דמו ואם לא בעולם הזה בעולם הבא כי הדם הוא הנפש כאשר הובא במדרש רבה פרשה ואתחנן ממעשה באשה אחת שבנה הרג אחיו ונטלה כוס מדמו ושמו תוך ארגז אחד ולעולם תסס עד כי נהרג גם אחיו. ולכן אין מלבישים אותם תכריכין רק כורכין סדין על בגדיהם למען לא יתבייש בפני שאר מתים ולא יראו להם החוצה הבגדי נקם שנוח לו לאותו הרוח להתלבש בם ואין לו נייחא להתלבש בריח מלבושים אחרים כשאר מתים להתראות לפני המלך המשפט בדמו התוסס עליהן ובתוכן וקול דמיו צועקים אליו מן האדמה ירא ה' וישפוט כדאמרי' בדמי נבות שלעולם תבעו דין על אחאב ואיזבל במקום שפיכתם. ואמרו כי סכין שנמצא בקבר הרוגים אין ליהנות ממנו. ועושים לנהרג נחת רוח כשמזכירין אותו לומר ה' ינקום דמו ברם אין למסור דין על שום אדם ושבקיה לרויא דמנפשיה נפיל אם ה' לא אנה לידו. ויען כי תמיד מתאוה להגביר כח הדין נגד הרוצח ואין לנפשו נייחא עד יהרג או ימות כי שם יחדו למשפט יקרבו או עד שיגיע עת פקודתו שהיה לו מן העולם כי אז נתן רשות לדומה להכניסו במספר שוכני עפר כדאמרי' במסכת חגיגה פ"א דאמר מלאך המות לרב ביבי בר אביי שהמתים קודם זמנם משום ויש נספה בלא משפט רעינא להו אנא עד דמלו לדרא והדר משלימנא להו לדומה ופי' רש"י אינו מוסרם לשומר המתים ששמו דומה אלא מגלגלים עמו ושטין בעולם עד שיתמלא שנותם. על כן מנהג כשר להרחיקו משאר מתים למען לא יעות אדם בריבו. ועיין בחלק רביעי שני פרקים מיוחדים לדרוש זה. וברית כרותה שאין העולם מתיסר בשופכי דמים אלא נמחים מן הארץ כל עוד שלא ישובו וזה לפי שאין הקטיגור נעשה סניגור. ויש מי שכתב שאדם אחד שהיה מנודה בהסכמת הקהל אם חלה לא ברכוהו אותו כי בברכה נמצאו היו מתירים החרם והיה צריך הסכמת הקהל. וטעם שהיו נותנים אבן על ארון המוחרם אולי יורה כי הגביר עליו כח היצר הרע שהוא אבן נגף וצור מכשול וזה גרם לו בחינת עץ הרע שממנו נעשה הארון כמו שאמרו במדרש על פסוק בתוך עץ הגן אמר ר' לוי רמז לתולדותיו שיהיו נתונין בארונות של עץ כמו שאדם הראשון נתחבא מתוך אותו עץ מאימת השכינה ומיתתו היתה כפרה לגופו ולכן היו סוקלין ארונו כי יצר הרע שבו היו ראוי לרצועה ורידוי ובזה מתבזה בין החיים וכפרה היתה היא לו וכן גרירת עצמות שבתוכה רוח חיות מה כנדרש למעלה בפ"ו הוא כפרה לנפש שבזה אינה מגולגלת ומקולעת בתוך כף הקלע אחר כי קבל ענשה בעולם הזה כי שחה לעפר נפשה וכמים הנגרים ארצה כן נתנו בעפר פיה שהוא חיות מה שבעצמות ובזה יש לה תקוה כי יפה שעה בתשובה בעולם הזה:
12
י״גמי שמת לו בנו או בתו אל ינשק אותם גם שמצינו נשיקה מהבן לאב ביוסף וכ"כ במדרש רבה פ' ע' ארבע נשיקות הן וכו'. ובפ' כ"ה על פסוק גשה נא ושקה לי בני א"ל אתה נושקני בקבורה. ואין אחר נושקני בקבורה וכתוב בספר צרור המור מכאן אמרו זו נשיקת פרישות ואמר מכאן שצריך אדם לנשק את מתו על פרישתו. מ"מ בנו או בתו שאני ע"ד שאמרו קצת מן החכמים שאין לאב לילך אחר בנו הבכור לקבורתו גם שאין הדין ולא המנהג כן וכן אל יניח אשתו לנשוק אותם כי מקצרים ימי בניהם ואולי כי דבקות רוח האב ואם פומא בפומא או בכל מקום שידבקו הבלם בבנם או בבתם המתים זה גורם כי נפשות הבנים שהם בכחם ומכחם מורישים להם נפש החיונית כאשר הצענו למעלה וכן הרשימו מאותם שמכבר הולידו מתדבק בכח המיתה עלמא דנוקבא ובזה מקצרים ימי בניהם או בנותיהם. וכן אין לומר למתו שמוטל לפניו שיבא ליטול אותו וכ"ש שאין לתפוס ידו בידו ולומר שיוליך אותו אחריו דתפיסת יד גורם חיבור ואמונה עם הב' הנתפסין ומעלין עליו כאלו הרג את עצמו דניחא למיתי במיתת קרוביהם החיים וגם שאבוה דשמואל הוה בכי ואמר משום דלעגלא אתית לן אפשר דהוה בכי על צערא דבניה או משום תורה ומצות דלא הוה אפשר לבנו לקיים עוד בעה"ז ובזה הוה נפיש זכותא דידיה דאבוה. וכבר אמרנו ששומעים מה שנאמר להם וכתיב אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ועוד כי לעולם לא יפתח אדם פיו לשטן. ובפרט בעת ובמקום שנתן לו רשות וספרו מאשה אחת שהניח ידי בניה החיים ע"י בניה שמתו ומתו גם הם. ובתקון כ"ג א"ר אליעזר יומא חד הוה אזלינא אנא ורבי יוסי ואתא בריה דרב המנונא סבא מההוא עלמא בדיוקנא דהאי עלמא ואזדמן לי באורחא כגוונא דחמר בתרין חמרין. וראיה מכמה סבין שהיו באים לגלות סתרי תורה לר"ש בן יוחאי בזהר והרבה פעמים מצינו זה בתקונים שהיו מנשמות הצדיקים שהם במתיבתא דרקיעא ומתיבתא עילאה. כתב רבינו ירוחם בשם ר' יהודה החסיד שאין לחצוב קבר למת בר מינן אא"כ רוצים לקברו בו לאלתר. וכבר אמרנו שלא יפתח אדם פה לשטן שכוונתם שלא יגרום אדם לשטן שיפתח פיו בקללת עצמו או אחרים כי פעמים השטן פותח פיו עמו ונוטל קללתו ומאשר אותה ואומר פלוני כן דן דינו הוא בעצמו והודאת בעל דין כמאה עדים וגם שבב"ד של מטה אין אדם משים עצמו רשע, ב"ד של מעלה שאני כדאמר בהקדמת הזהר שאמר דומה נגד דוד טרונייא אית לי עליה דאמר חי ה' כי בן מות הוא. ואמרו כי קודם דינו של אדם הוא מודה על כל חטאיו ודן דיניה כי האל לא יעות משפט וכשבעל כנפים מגיד וממשיך אליו הדבר והקללה שקלל אדם עצמו אז כתיב ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא וכן אמרו כי המשבר כליו בחמתו מקריב קרבן לשטן ח"ו אשרי הסותם פי שטן במעשיו לבל יהיה לו פה לקטרג. ואמרו דורשי רשומות כי ביטול הקליפות הוא חיזוק שרשיהן ולכן בשבת שעת המנחה מתגלה מצח הרצון שהם שרשי הדינין שהומתקו למטה אז בעת שליטתם בסוד הנהגת שבת וסוספיתא דדהבא למטה מטה כבר נשקע מע"ש בנוקבא דתהומא רבה והאי ארעא חציפא דכל טובא דעלמא מתבלי בה ותדיק ותסיף כלא והיא מאכלו של נחש עקלתון. על כן בלילה דביה כלבין נבחין כי נתרים ממאסרם וחמורים משלשוליהון ומתפשטים להנהיג בתחתונים הדינין שקבלה המלכות בתפלת המנחה ובו תרמוש כל חיתו יער שהם כחות התחתונים למטה מעולם של סנדלפון לא יפתח אדם פי הארץ אם לא יסתום הגולל מיד פן ח"ו באות נפשה תשאף רוח על ידי הפרא הלמוד מדבר. ובשם ר"י החסיד כתבו שטוב לקבור תרנגול הנקרא גבר בקבר ריקם אולי בזה מחליש ומטמין כח הדין המושפע מצד מלאך גבריאל הנקרא גבר לבל יעיר חמתו. ועוד כראות כאות הטומאה קבר פתוח בלילה מוצאים מקום לקטרג ופעמים יש נספה בלא משפט. כאמרם הות כשגגה היוצאת. ברם לעולם דין אמת וכל דרכיו משפט:
13
י״דממה שאנו רואים כמה פעמים בני אדם בריאים והם מתים מיתה פתאומית זה מורה דבקותו יתברך עמנו ע"י הנשמה ולכן מסלקה כל זמן שרוצה. וילבש האדם חרדה במיתת בניו בחשבו כי בכנפיו נמצאו דם נפשות האביונים נקיים ועונו גרם שנעשקו בירידתם על כי תיקלא לא קיימא באשלמותא ומכרעת לצד החובה ובפרט בחול אם אינו ליל טבילה כדדרשו בזהר על פסוק ואץ ברגלים חוטא דמבעי ליה לאיניש לאנפא לקדושא דמריה ליל שבת ולמימר פסוקי דאתערותא כגון רוח ה' אלהים וגו' עם מה שכתוב בזהר פ' ויקרא. ואמרו כי הורדת דמעות על אדם כשר מציל בניו של אדם ממות כי בזהר פ' אחרי מות דף רנ"ז כתיב כל המצטער על אבודיהון דצדיקייא או אחית דמעין עליהו קב"ה אכריז עליה וסר עונך וחטאתך תכופר ולא עוד אלא דלא ימותון בנוהי בחיוהי. והורדת הדמעה גורם מיתוק הדינים כדאמרי' במדרש איכה על מאמר שאמר הקב"ה למטטרו"ן אם אי אתה מניח לי וכו' אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס וגו' וכן הפסוק אומר ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד שהכל היה למתוק הדין בהורדת טיפי רוגז חוצה. ובזהר בפ' שמות דף י"ט ע"ב אמרו בעשרה כתרי מלכא אית תרין דמעין והן שתי מדות דין שהדין בא משתיהן כד"א שתים הנה קוראותיך וכשהקב"ה זוכר את בניו הוא מוריד אותם לים הגדול שהוא ים החכמה להמתיקן והופך מדת הדין למדת רחמים ומרחם עליהם וא"ר יהודה נקראים שתי דמעות שמהן באים דמעות מהן בא הדין. מצאתי יש בנ"א שכל הנקרא על שמו יחיו ויהיו בניו קיימים ויעמידו תולדות כדכתיב כן יעמוד זרעכם ושמכם. ויש כל אלו להם להפך דכתיב והנחתם שמכם לשבועה לבחירי וכתיב ולא שם לו על פני חוץ וכתיב אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות לשון שממון שגורם השם ההוא. ולכן אמרו דלא מסקינן בשמייהו של רשעים כיון שהיה בית יד לטומאה וכל הכלים צריך להגעיל ידותיהן כמותן ולכן טוב ליזהר מזה וכיוצא בזה בתרי הויא חזקה כדאיפסקא ביבמות הלכתא כרבי במקום סכנה. ואמרו ג"כ כי יש נשים שאין לישא אותן כי לא יצליחו שלהיותן מעלמא דנוקבא שרגליה יורדות מות כיון שמתחילות להטות עצמן לצד חוצה אין לך מזיק גדול מהן ואמרו כמה רעה אשה רעה שהיא מר ממות וגם אם אינה רעה במעשיה אם הורע מזלה חוטא ילכד בה ולכן יש דין קטלנית באשה ולא באיש ועיין בסבא וכבר אמרו בית תינוק ואשה אם אין נחש יש סימן. אשה טובה בחיק ירא אלהים תנתן להניח ברכה אל ביתו כי היא מוכנת לקבלה להיותה כלי. ואמרו כי מי שהוא עצרן וקפדן לא ירויחו אחרים בממונו שאין פרוטתו מתברכת כי נותן בעין רעה. וכבר העמידנו בזה המלך החכם באומרו אל תלחם את לחם רע עין וגו' פתך אכלת תקיאנה. ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה. שלהיותו מצד כח הדינים המגלדים ועוצרים השפע שעליהם כתוב לפני קרתו מי יעמוד המקבל ממנו מטה אשורו מני דרך ועוזב מקור מים חיים לחצוב לו בורות נשברים כי אולי אם ישא אל אלוה פניו ומתכא דרחמנא יאכל צנור נשמתו יהיה יותר מוכן לקבל בעין יפה. ובזהר פ' שמות דף ג' ר' חייא פתח אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו אל תלחם את לחם רע עין בגין דנהמא או הנאה דההוא בר נש דהוי רע עין לאו איהו כדאי למיכל ולאתהני מניה דאי כד נחתו ישראל למצרים לא יטעמון נהמא דמצראי לא אשתבקו בגלותא ולא יעיקון לון מצראי א"ל ר' יצחק והא גזרה אתגזר א"ל כלא איהו כדקא יאות דהא לא אתגזר דהא לא כתיב כי גר יהיה זרעך בארץ מצרים אלא בארץ לא להם ואפי' בארעא אחרא. א"ר יצחק מאן דאיהו בעל נפש דמכליה יתיר משאר בני נשא או מאן דהוא אזיל בתר מעוי אי אערא בהו רע עין יכוס גרמיה ולא יכול מנהמא דיליה דלית נהמא בישא בעלמא בר מההוא רע עין. מה כתיב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים הא לך רע עין. ובערובין פ' כיצד משתתפין אמרו שכל המצפה לשלחן חבירו אפי' יהיה טוב עין העולם חושך בעדו אולי ירצו כי לעולם לא יקבל שפעו רק ע"י הנהגת החול ימי חשך שהוא עולם מטטרו"ן הנקרא בשר ודם וחייו אינם חיים מעולם הכסא המחייה הכל רק מעולם המות שהוא מעץ הדעת טוב מטטרו"ן ורע ס"מ. וישראל בהיותם במצרים היו אוכלים לחם העצבים בחנם. ובהיותם תחת הנהגת משה רבינו עליו השלום שהיה ממטיר להם לחם מן השמים היו מתאוים למזון גופניי הבא מכחות הנקראים חנם. ואם תהיה כוונתו ללמוד תורה אם ימות יחיה ולילה כיום יאיר לו לעה"ב ועליו יאמר אדם כי ימות באה"ל: ואפי' מי שיש לו אב עצרן וקמצן בממונו יאכל פתו לבדו ולא ישמור ויצפה לארוחותיו הצרים ומה שאמרו במדבר רבה פ' ח' על פסוק בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך שלבניך יעמוד זכותך שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות. אך שם במה הכתוב מדבר בירא שמים דוקא שנותן בעין יפה דכתיב הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' כאברהם ושרה כי טוב עין הוא יבורך ופורתא מדידיה מסעיד סעיד והברכה שרויה במעים כאיוב שוותרן בממונו היה ולכן כל מי שהיה נוטל פרוטה ממנו מתברך. ואמר פתך אכלת לומר ודאי שכיון שבאת לעולם בא ככרך עמך כאשר נגזר בשעה שהובאה טיפתך לפני הפותח את ידו ומשביע לכל חי ברצון. וא"כ השפע שהיה לבא לך ממקום אחר אתה משעבד עצמך שיורק לך ע"י הרע עין הזה ולא יבוסם ולא יערב לך כי שולט בו צד הרע והורק לאשפה ועל כן אמר במקום אחר תחת שלש רגזה ארץ ואחד מהם ונבל כי ישבע לחם והנבל שהוא כלבי מצד בחינת הכלב שמזונותיו מועטים שלכן איחר הקב"ה מזונו במעיו ג' ימים להיותו דין חצוף המתהוה מזווג שור וחמור יחד ע"כ הנבל הזה כשמשפיע לאחרים נבלה ידבר והוא מלשון ידבר עמים תחתינו וע"כ רגזה ארץ החיים שממנה תצא לחם ומזון לכל חי שעל כן מברכים המוציא לחם מן הארץ ועל הארץ ועל המזון יען כי שפחה תירש גברתה כי נות בית תחלק שלל בעין יפה. וכתב הרמב"ן בפ' תולדות יצחק כי המתברכים מפי ה' לא יאונה להם עוני וחסרון וזה על דרך שאמרו ברפואה. ושפחה עינה רעה בשל אחרים וחוטפת וקומצת ואומרת שלי שלי ושלך שלי. וכמו שער בנפשה השפע שקבלה להריק לך שנעשתה מצע תחתיה ואכול ושתה תאמר לך ולבה בל עמך כמו שאמרו על שלשים וחמשה שרים שמצד שמאל שמקמצין מהשפע הניתן להם ונותנים אותו בעין רעה וא"כ למה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה כי שחת דברך הנעימים הנהגותך שאם היו באים לך שלא על יד צר עין זה שמחמת פחיתות נפשך וקוצר אמונתך בה' עיניך תלויות לו מוכנים היו לבא לך מדרכי הנועם העליון ברוב טוב ושפע ואתה שחת אותם ולהיות כי משפיל צמר נשמתו לקבל מהנהגת מטטרו"ן ימי החול ששם כחות החנם גם יחודיו ומעשיו הטובים לא יעוררו אפי' בשבתות וימים טובים רק עד מקום קבלת נשמתו וזהו ושחת דבריך הנעימים שלא יגיעו עד הנועם העליון שהיא בינה דמקננא בכורסייא יען כי בבחינת עבד אתה למטטרו"ן ולהיות בה' מבטחך הודעתיך היום אני. ואמרו במדרש כל ימי עני באמונה הם רעים דוגמת הנחש כי ירא שיחסר לו עפר למאכלו וטוב לב ומאמין בקונו כי יזמין לו פרנסתו משתה תמיד כי גם ה' יתן אליו הטוב מרחובות הנהר כרוחב לבו באמונתו. ושר העולם אמר לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם ואי צורבא דרבנן מעני אהדורא אפתחא לא מהדר. ועל הרוב ממרחק תביא לחמה כי בצל החכמה בצל הכסף. ואמרו רבנן כי צרי עין אפי' עופות השמים מכירים אותם שהמלאכים אשר בעולם העשיה ששם ה' משטרם בארץ הנקרא עוף המעופפים על הארץ משפיעים לו גם הם בעין רעה שהכל כפי המקבל וכלי ריקן מברכה אינו מחזיק. ואין טוב לכל אדם רק לצפות מחיתו ומחית בניו מאת אבינו מן השמים שלכן אמרו על ר' פנחס בן יאיר מיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו. וכ"ש אם הבן בלבו יבין ובאזניו ישמע דהאי גברא לא בעי בר שטוב לו לשית לבו ופני צאנו הבנים בניו והבנות בנותיו לעדרים עליונים אשר בהם די חלב עז ותעצומות ללחם ביתו וחיים לנערותיו ואז לא יירא לביתו משלג וממרחק יביא לחמו והאשת חיל תתן טרף לביתו וחוק לנערותיו ותאמץ זרועותיו ועז והדר יהיה לבושו ותורת חסד על לשונו להודות תמיד לנותן לחם לכל בשר ועיניו יצפו לו כי לעולם חסדו כברכת אשר לא עשאני עבד ובזה יקומו בניו ויאשרוהו מלכות בנותיו ופילגשיו ויהללוהו כי איש כזה ירא ה' הוא יתהלל ומאוצר של חסד יוסיפו לו על פרי ידיו ויהללוהו בשערים מעשיו. וכל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ואמו כדאמרי' בשמות רבה פ"ד. ולא תהא עדות גדולה מראיה ואין חכם כבעל הנסיון:
14
ט״ויש הרבה דברים שבנים של אדם מתים עליהם ות"ח היודע זה ואינו נזהר עתיד ליתן את הדין. ואין לקלל בניו ובנותיו כי ברית כרותה לשפתים וכמו שברית כרותה לשפתי ברכת הורים להיות עודפת על ברכת האחרים להיות נפש הבנים עלולים תחתם כן ח"ו קללתם אפי' על חנם היא באה כמו שאמרו על קללת חכם. וגם על זה ירחיק הבן מאביו ומאמו אם אי אפשר לו בענין אחר פן יבולע לו ולמשפחתו. ומי שאין מתקיימין לו בנים יכול אחר לפדותו וליתן כופר נפשו ויקרא בנו של אחר אולי ירחמו עליו מן השמים שיכול להיות שנגזר מיתת ערירי על האב ומי יודע אם בכופר זה ינצל בנו. מנהגנו שלא לחלוץ האבל מנעליו עד שיגיע לביתו גם שכפי הדין כשנסתם הגולל חל עליו האבלות. וכתב בספר החסידים כי אדם אחד היה נוהג בעצמו כשהיה אדם אבל היה הוא חוזר לביתו עמו בלא מנעלים כדי להצטער עם האבל. ויום שמת בו אירע בתשעה באב ונתקבצו כל הקהלות לאותה העיר והלכו הכל לקבורתו יחפים ובזה הוכר שהיה חסד זה רצוי לפניו ית'. ואמרו שאע"פ שהצדיקים יודעין שחלקן טוב לעה"ב מצטערים מן המיתה ומאימת מ"ה כדאמר רב סעוריה לאחוהי רבא כד היה מתנמנם פירש גוסס לימא מר למ"ה דלא לצערן ואמרו שם מאן ספין ומאן חשוב קמיה כי לא ישא פני כל ואפי' כלבים בוכים מאימתו וזהו שנאמר במצרים הגם שהיתה מלאה מחבלים ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו והכלב חוזר לאחריו כשרואה מ"ה כי אין השדים רשאים לעבור אלא בדרך הנגזר להם כנזכר למעלה. ואם ידוחה הכלב לפניו וימות כאשר יבא לקמן יהיה כפרה לאדם ההוא וסמך קצת גם אוחכה הרגתי ואותה החייתי. והצדיקים מתייראים גם מחיבוט הקבר ואפי' יונקי שדים אין נצולין ממנו כי זוהמת הנחש לנערה ולהוציא כלי למעשהו צריך חביטה. (ולכן כתיב ונפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע ולזה תועיל גרירת העצמות כאשר כתבנו. ומי שפוגם אות ברית קדש ח"ו נדון בחבוט הקבר כמ"ש בתקונים מאן דלא נטיר ברית מילה איתדן בחיבוט הקבר בההוא עפר ואלה הם דגופא דלהון אינון לון קבר ודוחקין להון בכל יומא ומלאכא דלהון. ובעפר של המילה מצילו מחבוט הקבר ובדם מילה מציל אותו משחיטת מ"ה אשרי המרגיל עצמו במילת הבנים לש"ש ואמר כי ערלת ממזר בעפר היא תקון לנחש). וכן כח הדין כדאמרי' בערבה חביט חביט ולא בריך וכתוב בחקור דין שבגרעיני הערבה ימצא בתוכם כדמות נחש בלא ראש ובזה אותו הגוף מתוקן לחיות בטל אורות של התחיה בגבול חדש כעמר נקי. וג"כ במלאכים יש ביניהם צער והם שמחים כשהנפש שוה להם. ומלאכי חבלה דומים לרשעים כדאמרי' הרשעים הן הן המזיקים מלבד כי באשתם יצתו כי הם מביאים עצים לגיהנם ירצה שחטאיהם הם סבה להרבות מלאכי חבלה וקודחי אש לגיהנם וע"י חמום עבירותיהם העמיק הרחיב מדורתם אש ועצים הרבה. ואין מפוח הנופח יותר בגי הנום כמי שכועס שכל מיני גיהנם שולטים בו ומטמא גופו ונפשו כי בזה שמחים בצאתם ששים בבואם במדורות גיהנם כל מלאכי חבלה. ועל הכועס נאמר טורף נפשו באפו כי האדם עושה נפשו טריפה ומשליכה ממנו בכעסו וגם שעושה תקונים ומצות רבות נאבדים ממנו לגמרי כי הולכת אותה הנפש ובאה אחרת במקומה וצריך לחזור ולתקן כמתחלה. והמקובל האר"י זצוק"ל היה נזהר ומזהיר לתלמידיו על זה מאד ואפי' יהיה הכעס על דבר מצוה היה מונע לתלמידיו ממנו. ואמרו כי שם אהי"ה במלואו עולה קנ"א כמנין כעס והכולל ושם זה יכוין בשעת הטבילה לטהר פגם הכעס שכן עולה כמנין מקו"ה. ומצאתי כי טוב לבעל תשובה לטבול י"ד טבילות למתוק י"ד עתים ועוד יכוין בטבילה ראשונה להסיר הזוהמא ובי"ג להמשיך עליו הארת תלת עשר מכילן דרחמי על כן טוב לומר פסוקי מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע. ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו. תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ויוסיף מדה א' בכל טבילה. עוד כשהאדם כועס אסור להסתכל בו כי עם ראיית עינים מלאך רע עומד וממהר לנקוס על צערו ועוד קשה לשכחה. ועיין פ' תצוה דף קמ"ב גודל פגם הכועס וכן להסתכל בפני האשה בשעה שדמיה מצויים בה ואמרו שיתראה במבט עיניה אז כדמות נחש וכבר אמרנו בגמרא מסכנת העובר באמצע ב' נשים טמאות ואמרו דיפתח באל ויסיים באל. אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' או יפתח בלא ויסיים בלא וה' רגלי חסידיו ישמור:
15
ט״זבחרתי להציע לפני תלמידי תלמידיהון דרבנן כוונת בקור חולים מלבד מ"ש בחלק א' בזה. וטעם המיתה. וצדוק הדין. וההספד. והלוית המת. וקבורתו. וההבראה. ושאר כמה דברים הנוהגים בישראל בתנחומי אבלים מדברי חכמים אשר הם כמסמרות נטועים כי מלאכת שמים היא ולא יהיה מדרש זה בלא חדוש על דברי חכמים מלמדי לאדם דעת. רמז ביקור חולים הוא כי האדם המבקר החולה מיקל חליו כנראה מתלמידו של ר"ע ואם הוא בן גילו כפרש"י שנולד במזלו צערו אשר יצטער עליו יהיה לחולה הצלה פורתא בנכוי אחד מששים בחליו שלפחות ישפוך שיחו בכאבו בתפלתו עליו אחר שביקר אותו. ונקט לשון בקור ולא לשון ראיה והליכה והקבלה להורות לאדם דעת שילמד לחולה שיפשפש ויבקר מעשיו כי בסור הסבה יסור המסובב. ובזה יפה כחו להפוך אחד מששים כלליות שהם מגבורה ולמטה עד מלכות שיהא מלאך מליץ עליו ואפי' א' מאלף באותו מלאך לפעמים די וכ"ש אחד מששים וגם אם נאמר שששים הוא מורגל בפי רבנן שתין רהוטי וכו' שתין תכלי וכו' וכדומה הרבה. ברם מדברי הגמרא נראה דהכא ששים דוקא דאמר וליעיילו ששים וכו'. וכבר דברנו מזה למעלה בחלק ראשון פרק ב'. ומדת החסד אינה נכנסת במנין הזה כי על ידה מושפעת הרפואה מארי"ך ולעולם הוא לו למגן. ואחר הביקור חוזר להיות רופא חולים דהיינו מרכבה לת"ת מצד הכתר ששם ארוכה ורמז ביקור חולים לתקון גבוה כי לזה תהיה כוונת עובד האמתי כאשר למדונו רבותינו בכל חותמי הברכות שאמרו שצריך להיות הפתיחה מעין החתימה וכן סמוך לחתימה יהיה מעין הברכה. כלל גדול למדונו בזה כי אחר שסדרנו סדר הברכה אם היא ברכת שבח והודאה או ברכות המצות או שאלת צרכים או ברכות הנהנין הכל יהיה לתכלית שיבורך שמו הגדול בהשפעת שפע הברכה כאשה כי יתרבה החלב ע"י התינוק היונק משדי האם וזוהי לדעתי כוונה נאותה בכל חתימת ופתיחת ברכות מלבד כוונת שם י"ב שצריך לכוין בחתימה והוא מוקבל מאד למה שכתבנו למעלה כוונת העונה ברוך הוא וברוך שמו פוק עיין על זה הדרך יכוין בבקרו החולה שבג"ח הזה פוקד ומבקר חולים שהם תפארת ומלכות שהם חולים כאומרו כי חולת אהבה אני והוא מחזקם ומפקדם בבקרו אותם דהיינו אומרו סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים. והם בגדולה וגבורה תרין אשישות ובנ"ה תרין תפוחים כמו שפי' בתקונים. וכן האדם בהיותו עוסק במצוה זו גורם להשפיע משם החוזק והכח כמו שהוא מחזיק החולה בבקור ומיקל מעליו כח הרעה חולה כנזכר. ורפואת חולים הוא כי בהיות האדם כבד בחליו מודה באותו חולי היות כח החצוני שולט עליו הנאמר באיוב הנו בידך וכל חולי שבעולם הוא רוח הטומאה המתלבש בדין על האדם. ובזה יורד הפגם מלמעלה ומתקדש משכן הקדש מהחשך אשר החשיך שם במקום אחיזת נשמתו וזהו כוונת ואתה צדיק על כל הבא עלינו: ולהיות החולי כח רע הניתן עליו להחליאו זהו שאמרה נאמנים לשולחיהם שאותו הדין נתקע בו עד יקבל מאריה חובא דידיה והיינו ממש שאותה נשמה במקומה העליון נשפט עליה דין ומחיין לה בפולסי דנורא וזה גורם הקדחת לגוף ואם מכח הדין המגליד הקשה אז גורם השחפת בגוף. ומיחושים יורו פגם מה בחלק נשמתו אשר יכאב האבר ההוא ולכן אמרו כל מיחוש ולא מיחוש ראש כי בראש עקר משכן הנשמה ומורה גודל עונו וכן כאיבת הלב מסוכן. כי מורה שהפגם הוא בתוכיותה של הנפש ששם משכנה ולכן אמרו כל כאב ולא כאב לב. אך עקר המלקות העליון הוא באש ולכן האי אישתא צמירתא פרונקא דמלאכא דמותא היא ורוב המתים הקדחת מכלה אותם: לכן אמרו בפרשת בשלח דף קס"ד דכל אורחוי דש"מ בתסקופא אינון דא בעינא ודא לא בעינא מכח החצוני השולט בו ובנשמתו ובהיות האדם בא לבקר אותו ומיצר עליו ומבקש עליו רחמים מושך על אותה נשמה שפע מצד הכתר והיינו רופא חולים כי מרפא הנשמה ומיחד ת"ת עם בינה ששם מציאות נפש רוח ונשמה מלובשים בדין ובחולי. ובבקרו ובשומו עליו עינו לטוב גורם גילוי הספירות העליונות על החולה שהיא השכינה למעלה מראשותיו ובבקש עליו רחמים בתוך חולי עמו ישראל מייחד ומיקל חליו. ובקור חולים הוא מצד מדת החסד. ואם מתעסק ברפואתו עולה עד אריך אנפין שמשם מושך ארוכה ומרפא ולכן צדקת פרנסת החולים קודמת לכל שאר צדקה כי ממשיך מכתר נשמה לכל הספירות. ישתדל החולה לקיים המצות שבכחו ואונו כי אז נשקלים כל עונותיו. כתב הרב רבי יצחק דמן עכו מעשה היה ברב רבינו יוסף גיקטי"לייא שחלה עד קרוב למיתה ונים ולא נים תיר ולא תיר ראה ב' אנשים שוקלין עונותיו וזכיותיו במאזנים שוקלים שוה בשוה מיד נתעורר ונתחזק ושאל התפלין ושם אותם ומיד התחיל להרפא ועלה ממות לחיים כי הכריע כף הזכיות. וישית החולה לב לחלומותיו ובפרט אם הוא ת"ח שכמה פעמים מראים לו להודיעו את אשר נגזר עליו ובמה יזכה ארחו. ע"ד שאמרו במדרש שיר השירים כל חלאים שאתה מביא עלי בשביל להאהבני לך על פסוק כי חולת אהבה אני. וזה דבר מאומת וידוע אצל קצת אנשי המעלה. אמרי' במדרש קהלת בשם ר' יהושע בן לוי שכל החולים בחזקת סכנה הם. וכן אמרו בגמרין עלה למטה וכו'. עוד שם דף ע"ד ע"ב המסורה הזאת תהיה בידך כל העושה מצוה סמוך למיתתו דומה שלא היתה צדקתו חסירה כי אם אותה מצוה והשלימה וכל העובר עבירה סמוך למיתתו דומה שלא היתה מדת רשעתו חסירה אלא אותה עבירה והשלימה אלו ואלו הולכין ושלמין אלו שלמין במדת צדקן ואלו שלמין במדת רשען רחמנא ליצלן. על כן מאד צריך חזוק לאדם לטהר מעשיו ורעיונותיו סמוך למיתתו. וכל ישראל ערבים זה לזה להיות לחבירו מסייע שיש בו ממש ובזה יזכה כי יחלו פניו רבים ונשמתו תהיה נתונה באוצר. וכל שאינו מבקר החולה אמרו במדרש תהלים מזמור מ"א שגורם להוסיף לו אחד מששים מחליו וזה לדעתי יהיה דוקא בבן גילו. וכשהחולה מצטער מחליו לימד רבי חנינא שירגיל עצמו לומר האל הנאמן כדאיתא במדרש שיר השירים רבה דף י"ג ע"ב דקוב"ה דאיהו רחום טב לא לחסר טיבותיה מיניה לעלם:
16
י״זראיתי מי שנוהג כשהנפטר סמוך למיתתו מסלקים מלפניו וגם מחדרו קרוביו הבוכים ואומרים שמצערים אותו בזה נראה לי סמך למנהג הלועזים ממה שמצינו במדרש הנעלם דף צ"ח כי ר' אליעזר הגדול אמר לבנו שהיה רואה כי במהרה יסתלק מן העולם ואמר לו זיל ואימא לאמך דתסתלק תפלגי באתר עילא ובתר דאסתלק מן עלמא ואתי הכא למחמי לון לא תבכי דאינון קריבין עלאין ולא תתאין ודעתא דבר נש לא ידע בהו. מנהגן של ישראל להדליק נרות בפני הגוסס וטעם לזה נודע כי מדברי חכמים שסגולת הנר הוא להבריח המזיקים ואפי' בלילה עת שליטתן כדאמרי' אבוקה כשנים ולכן בעור החמץ והמחמצת שהם ס"מ ולילית שמהם יצר הרע וכחותיו הוא בכח אור נר כי יהל עליהם כי נר אור רשעים ידעך ונגלל בנוקבא דתהומא רבא חשך מפני אור וכל שכן שתועיל ביום לשבר מלתעות עול ולהניס אותם החוצה כי שלהבת הנר רומז ליחוד עליון שלכן אמר הכתוב נר ה' נשמת אדם. וממנו נראה הנפש בגוף על ידי רביעית דם שבלב שבו שורה נפש החיונית וכן מתראה כנר קשור רוח בנפש ונשמה ברוח כי כמו שהנפש הוא התעוררות תחתון המתדבק בגוף כן אור תחתון מהנר שהוא כגוון תכלת שחור מתדבקת בפתילה ונעשה כסא לאור עליון הלבן השורה על אותו אור שחור כמו שהנפש נעשית כסא לשרות עליו רוח ממרום אור לבן ומלובן וכמו שבנר כשמתקנים ב' אורות אליו מתראה עליהם אור סתום שאין לו גוון כלל ונראה לעין כל מכל הגוונים ולא נדע מאי דשרי על ההוא אור לבן. על דרך זה הנשמה הסתומה העליונה מתראית ומוצאה מנוח על הרוח והנפש והיא נעשית כסא לגבי אור עליון שעליה נשמת הנשמות ועיין מזה פרשת לך לך ובהרבה מקומות אחרים וזהו רמז לשלש שמות המשולבים יחד אהי"ה הוי"ה אדנו"ת מספרם יב"ק בסוד נפש רוח נשמה ושלש מאורות הנזכר מתראים בג' גווני העין ונכללים כלם במלכות הנקראת אישון ובת עין ומזה נוכל למצא טעם למנהג הדלקת האבוקות למתים שהוא יחוד ושמירה אליהם ואמרי' בגמרא שעשויה לכבוד ירצה להאיר וליחד עליהם הל"ב נתיבות בגי' כבו"ד המסלקות כל חיצוני ומחיות הכל. עוד יורה כי מסתלקים מנפש הנפטר המדרגות המאירים בחול ובהנהגת מטטרון עץ הדעת טוב ורע הנקרא מאורי האש כשהם במקום זוהמת הצפרנים רמז להשפעות המתראות בעולם הזה שהוא עולם הכליון בסוד התכלית שתמיד שורף הפתילה והשמן או השעוה. והנה הוא מוכן לקבל ולהאיר נשמתו מסוד הנהגת השבת הנקראים מאורי אור. עוד יורה כי בזה מתייחדים מאורי האש במאורי אור שסלוק צדיק זה מייחד עולם היצירה שבו מאורי האש עם עולם הבריאה שבו מאורי חור ובזה מתעלה הכבוד העליון וזהו נר של מתים העשוי לכבוד על דרך ובהיכלו כלו אומר כבוד. למען יזמרך כבוד ועיין בפרשת בראשית חלוק שבין מאורי האור למאורי האש וטעם לזה אנו מברכים בכל מ"ש ויוה"כ בורא מאורי האש ובזה ובשאר צרכיו הנעשים לנפטר כמו שיבא מעוררים רחמים עליו בעובדא ומלולא ובהרהורא דלבא. ומכאן יוכל המשכיל למצא טעם לשבח למנהג הנר שמדליקים על המתים במקומו בשבעת הימים כי בה אית נייחא לנשמתא ודאי וכן בכל י"ב חדש בבתי כנסיות שהוא זמן שכלה גופו בקרקע ונשמתו נדונת אז ועולה ויורדת כנדרש בזהר פרשת חיי שרה. ועם הנר שמדליקין על הגוסס מצרפים להביט בפניו כדי להאיר לו מבת עין העליונה בסוד גווני האור על דרך עיני ה' אלהיך בה למתקה ולבסמה ולכן גם בשעת התפלה עת יחוד מלכות שהיא עיקר ההנהגה אלינו וצריכים אנו ליחדה עם גג"ת גווני העין העליונים בסוד שי"ן בי"ת צריך שיתן עיניו למטה ובזה יהיה מלכות לב העולם למעלה כמשל אבן הקאלאמי"טה השואבת ובזה מאירים ארץ חפץ דלית לה מגרמה כלום וכן כתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים. עוד נ"ר דלו"ק בגימטריא השכינ"ה שהיא מוכנת לקבל אור עליון והיא העששית שכל הגוונים מתראים מתוכה ואחר קבלת האור תקרא נר ה' וכן נר מצוה כי מצוה הוא שם בן ארבע כנודע וג' מאורות שבנר כנזכר הם מצד הגבורה כי השכינה היא דולקת לפני הת"ת מצד הגבורה וזהו תחלת ההתעוררות אל היחוד בסוד שמאלו תחת לראשי:
17
י״חברוך אשר לו נתכנו עלילות והכתיב בתורתו כי ביום אכלך ממנו מות תמות כי טעם המיתה היא רחמנות ותקון והיא מלשון תמימות ודא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה כדפירשו בזהר על פסוק ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה. וזהו והנה טוב מאד זה מות כי אברי האדם ביום ברוא אלהים אדם על הארץ הם רמז לדברים רוחניים: והאדם הוא צל העליונים ואפילו הרמת ידו מתראה למעלה שכל אבריו ועורקיו וגידיו בפרט וצורתו בכלל נרמזים למעלה כדאיתא בר"מ פרשת בהר סיני ובתוכם האלהות נסתר ונגלה כנראה מר' אלעזר בר' שמעון וממעשה דר' דכל בי שמשי הוה אתי לביתיה. וסטרא דמסאבותא הוא המגשים הרוחני. נמצא כי הסתרת נפש האדם בגוף כהסתרת מדה אחת במה שלמטה ממנה בספירות העליונות. ועל זה נאמר וייצר ה' אלהים את האדם ויפח כי שני שמות אלו הם נרתק זה לזה ונשמת האדם מאירה בתוכו כאור המזהיר בספיר. וכאשר עצב רוח קדשו הוזקק למיתה דשם סטרא דמסאבותא ונטמן בעפר כי נחש עפר לחמו והטומאה מתמעטת ויצר הרע נגדע. ועם היות המות מסטרא דרע מאחר שבה יתבטל הרע הנה היא הטוב על הדרך מי יתן טהור מטמא לא אחד. והמיתה הנאמרת בתורה אם לא יחטא אדם יהיה פי' אדם כי ימות באהל והשאר המיתות הנזכרות בה במיתת המלכין קדמאין דאינון עולמות שעלו במחשבה שהיא חכמה להבראות ומרוב האור אצטנעו ורמזו סוד עמוק זה בפ' ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום ופי' באידרא ובספרא דצניעותא לאו דמיתו אלא דאצטנעו ונתעלו למעלה אל מקורם. וזהו בונה עולמות ומחריבן כי עולמות רוצה לומר סדר זמנים שהוא מחסד ולמטה. ומחריבן ירצה מסתיר אותם בסיבתן העליונה. ומורי מפאנו זצ"ל הביא בדרושיו מה היתה המיתה הזאת קודם החטא יעויין שם וגורי האר"י זצו"קל בהקדמותיהם הראשונות דברו מזה על אזן שומעת. ועיין עוד בתקונים תקון ס"ו על איזה אדם נאמר אדם כי ימות באהל. ובזה נבין אומרו יתברך ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם והפך זה דבר על יד נביאו ובחרת בחיים אלא אם יחיה בעודו ביצר הרע ודאי ימות מיתה נפשית ועתה במותו יחיה כי נחית לעפרא בגין דיתמחי יצר הרע דבגויה ולזה גורש מגן עדן שלא יאכל מעץ החיים וכל מדותיו יתברך אפי' הנראים לכתחלה דין הם רחמים על ברואיו כי חפץ חסד הוא ועיין מזה פרשת פקודי דף רמ"ב ובזה יצא לנו טעם לשבח על גלותינו. עיין בר"מ ויערב לך ומשם מתבאר למעיין בו למה הוצרכנו למשניות וברייתות בעת הזה ועיין פרשת פקודי דף רנ"ז מסוד המשנה והברייתא: ומצאתי להראב"ד בפי' משנה ג' מפ"ד מספר יצירה כיצד המליך אות ב' בחיים וקשר לו כתר וצר בו שבתאי בעולם ויום ראשון בשנה ועין ימין בנפש ואמר כי שבתאי הוא ממונה על החרבן לפי שאינו חפץ בענייני הגוף ולכן מחריבן ואינו משגיח בקישוטן אלא על השכלים הפשוטים ועל השגת הש"י ועל השגת השביעית והוא ממונה על החלאים והמות ובית הסוהר והדלות והקלון והחרפה מזה העולם דוקא ועל כל עכוב. ובסוף כתב ולהיותו ממונה על החכמות והדעת הוא ממונה על שומרי שבת ולפיכך הם בצרה בזה העולם ע"כ. ואם קבלה נקבל והאריך בפרטי ממשלותיו יע"ש בדף ע"ט ופ'. וגם הבוטריל האריך בשבח רוכב שבתאי ואיקלים שלו בשם הרב ר' ברוך מקובל גדול בספר הנקרא חשן משפט. עוד בזהר דף רנ"ח גם כן נתן טעם לשבח גלות וגם בפרשת תצוה דף ק"צ יש משל ונמשל נאה על זה ולמה לא היתה גאולה שלימה בבית שני:
18
י״טובזה נדע למה שבר משה רבינו ע"ה הלוחות שהיה כדי לבטל החירות ממ"ה ומגלות כטעם מניעת עץ החיים מאדם הראשון ולא נבנה בית המקדש בימי משה כדי שתשפכנה אבני קדש וכפר אדמתו עמו ואם כן בשביר' לוחות סר עוננו וחטאתנו תכופר וזה שנאמר בשבירת הלוחות והלוחות מעשה אלהים המה כי זה טעם שבירתם ולכן משה הביאם עמו שלכאורה נראה כיון ששמע מהקב"ה לך רד כי שחת עמך למה ירד עם הלוחות בידו היה לו להניחם שם ולא להביאם למטה אז היה יכול לומר תדון כפנויה עד יכופר עון ישראל. ברם ידע כי זה היה תקונם כנזכר. עוד היינו יכולים לומר בזה כי לא חשב עון ישראל כ"כ גדול ולפחות היה סובר שאחר שעשו העגל היו מתחרטים מהעון על דרך שאמרו הרשעים מלאים חרטות ע"כ הביא הלוחות בחשבו כי תוקף אורם יבריחו המזיקים ורוחות הטומאה שהכניסו ישראל ביניהם אך כאשר ראה העגל ומחולות שהיו שמחים לאיד אז ויחר אף משה והכבידו הלוחות על ידיו שהאורות שהיו בהם נסתלקו אל נרתקן ואז מה שמתחלה היו שניהם על ידו אחת דכתיב ושני הלוחות בידו בעת שבירתן כתיב וישלך מידיו שהחזיק בהם בשתי ידיו כי מתחלה היו נושאים את נושאיהם וכשהגיעו לעשרה טפחים התחתונים שהם רשות הרבים והקליפות שגירו ישראל בהם האור חמק עבר מהם כי קצר המצע מהשתרע הקדושה עם הטומאה והכבידו על ידי משה ועל כרחו הוצרך להניח אותם ונשברו ע"ד אותיות פורחות וגוילים נשרפים. אך לפי דרכנו יאות יותר הדרך הראשון ששברן לטובת ישראל וזה אשר שברת ישר כחך ששברת: ועל פי הדברים האלה לא נכנס משה בארץ שלא יכופר עון ישראל בחרבן כי לא היו האויבים יכולים לשלוט במעשי ידיו ולא לעקור ישרחל מהארץ כי רצונו היה לנטעם שם וזהו תביאמו ותטעמו וגו' הנה חרבן בית המקדש כטעם שבירת הלוחות וכן הגליות והמיתה היה רב טוב לבית ישראל: ובטל שהקב"ה עתיד להחיות את המתים צדיקי ישראל שהוא מאור שירד מאריך אנפין בסוד מלכין קדמאי בדרוש עולם התהו' עולם הנקודות לגורי האר"י מטל זה יתהוו בני התחיה אחר שחלק הבשר שהוא מחלק נחש הקדום שבשר הוא ש"בר ישוב לעפרו כי נחש עפר לחמו יצורף ויתוקן הויה וחבור ד' יסודות זכים וקיימים: ומזה נדע מנהג הוותיקים הפורשים מאכילת בשר ימי השבוע שהוא שליטת החול ועיין מזה בר"מ פרשת לך לך דף פ"ט ע"ב. וכתב הברבנילו שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות האוכלות הבשר הם אכזריות ורעות אבל אותן המתפרנסות מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע. ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה אריה כבקר יאכל תבן וביאר הסיבה באומרו לא ירעו ולא ישחיתו וכן בעל העקדה בשער מ"א אמר כי אכילת הבעלי חיים הם זבחי ריב וקנטור לאיש השלם כמו שאמר החכם טוב פת חריבה וגו' ואולי נאמר שלכן לאדם הראשון השלם בבריאתו לא הותר לו אכילת בעלי חיים. וכן אמרו חכמינו ז"ל על פסוק אשר יצוד ציד חיה או עוף. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת. ודור דיעה שמקור נשמתם היה מהבינה לא הותר להם רק אכילת בשר שלמים ואכילת הכהנים מבשר קדשי קדשים ואכילת הבעלים השלמים היה תקון לאכילת בשר תאוה בזמן שבהמ"ק קיים ועתה יהיה אכילת שבתות וי"ט וסעודות מצוה תקון לזה שגם בשפלנו זכר לנו למען חסדו הגדול. ובשר הוא מצד מדת הדין ואותיותיו מורות זה. וכן אמרו בפנים חשוכות נתן השלו לישראל ברם המברך על מזונו כראוי וכפי כוונת לבו ממתק הדין והדם נעשה לו חלב וזריז דלא עבד איסורא ונשכר דאכיל בשרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ויאכל וחדי וכל שכביצה ביצה טובה הימנו לחיי דברייתא חוץ מבשרא:
19
כ׳התחיה היא שלמות גדול לנפש ג"כ כי הנשמות וכל שכן הגופות אינם עתה באותו השלמות שיהיו אחר התחיה וכמו שמקוים החיים הגאולה לתועלת המשך השלמות לאדם. כן המתים נשמתם מקוה התחיה לתועלת ימשך אליהם מהשלמות שאחר התחיה. ומהות טל תחיית המתים יהיה טל מאיכות הנשמה וזהו כוונות הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק וגו' כי יזלו שחקים ע"י מלאכים הנקראים רוחות טל אחר מלבד הטל ממהות הנשמה והצדק שעשו בעה"ז כנגד הנפש. והטעם כי המיתה אל הגוף יצדק בקצת אל הנשמה שהיא נשמת הגוף המת שהמלכות בה יצדק המיתה ומיתה בנוקבא אחידת ובסטרא דנוקבא איהי. אמנם ממנה ולמעלה הם החיים ומה שיתייחס למעלה חיים לא חיים גשמיים ולא מיתה ממש אלא יקרא היסוד חי והת"ת עץ החיים והבינה ארץ החיים והחכמה מקור החיים והכתר ג"כ. הכל בסוד אותו האור שנקרא חיים שהוא רב שפע. וא"ס מתנוצץ באור ידוע באותם הספיר דבר שאין הנשמות צופות בו עתה כלל מפני שהם בחלק המיתה ומיתתם הוא בסוד דאצטנעו דפי' בפ' הקודם והצנע זה הוא ג"כ אל הנשמות שהם גנוזות תחת כסא הכבוד שאין שם מקומם העצמי כי מקום הראוי ומיוחד להם הוא היות אותם החיים העליונים נשפעים אליהם והיינו ט"ל סוד יו"ד ה"א וא"ו שעתיד הקדוש ברוך הוא להשפיע בה"א אחרונה להחיות בו את המתים. ואמרו בריש האדרא דעל זה איתער מרישא דאריך ואחר שה"א אחרונה תהיה מאותם החיים. אז היא תשפיע. מהחיות ההוא לכל אותם הבחינות שאין אותם החיים נמצאים בהם אשר עתה על צד ההשאלה יקראו מתים. ועל סוד ההתפשטות החיים האלה יאמר מחיה מתים את"ה כי כאשר את"ה תסתלק ותתקשר בסוד י"הו בינה בן י"ה יה"ו ושם החכמה שהיא שם מ"ה בסוד אדם מיד המלכות הנקראת אתה היא מחיה כל אותם הבחינות שיצדק בהם המיתה עתה והתחיה אח"כ ופתיחת מקור זה הוא מחכמה וכתר וזהו מחיה מתים ברחמים רבים. הנה כי המיתה היא הכנה וצורך אל התחיה. ואפי' השינה אמרו בעלי המחקר שהיא מנוחה אל הנפש. ופירש החכם קורדואירו זצ"ל כי בהיות האדם ישן במטתו הנפש והרוח והנשמה מקבלים החיות מהבינה דוגמא למה שעתיד להיות אחר המות וזהו אמרם במדרש רבה פרשת ס"ו רוח היא עולה ויורדת הנשמה בשעה שאדם ישן היא עולה ושואבת לו חיים מלמעלה. כי השינה היא אחד מס' במיתה כי הם ו' מדרגות חצונות והאחרונה שבהם הוא שינה ויש שינה גדולה של שבעים שנה שכל אחד משש מדרגות אלו כלול משבעה ונוכל ליחס מדרגות אלו בחצונים והם כקוף בפני אדם גם בדין החזק הקדוש לכן שינה קטנה היא חלק אחרון של מיתה והשינה גדולה היא השבעה חלקים בלבד מאותו חלק הששי. ויש שינה שאינה בכלל המיתה והוא שתין נשמי כשינת הסוס. וזה כשאינו בחלק העשירי ממש שבמיתה אלא ששים חלקים קטנים זה יורה שאינו שקוע בשינה קרוב אל המיתה אלא מתרחק ממנה ולא יכנס בשביעי מחלק המיתה אלא ובשביעית יצא לחפשי חנם. ואי אפשר לעמוד ג' ימים בלא שינה כי ביום ראשון חסד אפשר להתקיים. ושני ת"ת אמנם בגבורה שלישי ששם חוזק השינה אי אפשר לעמוד ולכן בחוזק הקליפה הג' בהכרח יוגבר עליו השינה. וכבר אמרנו כי בעת השילה הנשמה והרות והנפש יעלו למעלה לתת דין וחשבון ממה שעשה ביום ולא ישאר בגוף אלא נפש הבהמית שבה הכחות גשמיות הדוחה והמעכל והזן וכיוצא.
20
כ״אולבד יש בו כח להתעורר משנתו כי כאשר בועטים בחיות המועט שהוא כסא אל הנפש והרוח והנשמה יתעורר ויאיר כפתילה הדולקת שכשאינה מאירה בועטים בה ודולקת להיותה כסא אל השלהבת ותקון גדול תקן הקב"ה לאדם בשינה ומה גם אל הזכאי שבה זוכה להכנס בהיכל המלך כאשר אמרנו למעלה. הנה השינה מנוחה אל הנפש כי נפש רוח נשמה מנוחתם בסוד המלאכים שנהנים מזיו השכינה והגוף אבן מעמסה בלתי צריך אל המזון אם לא מפני הנפש ודבר זה מוכרח בעצמו שהרי אם יחנטו הגוף המת בשמן אפרסמון והמירה וכיוצא מדברים השומרים מהעפוש לאיתעפש כלל וישמור כחו בו והחי גם אם יחנטו אותו לא יעמוד מפני זה ימים רבים בלא אכילה וטעם זה לפי שהאכילה מזון הנפש לא מזון הגוף כאשר יתבאר בפרק הבא בע"ה:
21
כ״בהנה אחר שהקב"ה גרש הנפש הזאת ממקום גבוה לעמוד בגוף הזה אינה יכולה ליהנות ממאכלה שהוא השפע עליון. ובצמחים ודברים התחתונים הרי הוא נהנה בקצת מזיו השכינה הכמוס בתוכם וזהו צדיק אוכל לשובע נפשו והמצוה הראשונה שנצטווה אדם הראשון הוא אכול תאכל. ובזה נבין טעם ענג שבתות וימים טובים באכילה כי הוא תקון ומזון גם לנפש יתירה שכמו שנהנית מענג עליון כך נהנית מענג תחתון שכל מאורעי הגוף הנפש מרגשת ולכן היה הלל אומר לגמול חסד עם העניה הזאת וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ומפני דבקות הנפש עם הנפש עליונה ועם הרוח ועם הנשמה מגיע מענג הגוף ענג לנשמה יתירה ובזה מעוררים לה הענג מלמעלה ממש ולזה צריך לכוין בכל ענג שבת ואכילת מצה אל סוד ענג ממש שמשם כל מתיקות מצד הדין והבינה הנמתקת וכל מיני שמנונית מצד החכמה ולזה אמר אכלו משמנים ושתו ממתקים. ויקנה צרכי שבת ביום ששי ולא ביום חמישי ובכל מה שיקנה יאמר לכבוד שבת ואמרו כי הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת בה הקב"ה מוחק כל עונותיו כמו הדמעות: וראוי לענג השבת בכל מיני בשמים כפי מסת ידו שהבשמים יש להם רמז למעלה עד הכתר ורומזים בכל הספירות והקטורת יוכיח והלחם רומז למלכות מיוחדת עם ת"ת שהוא לחם. ויין רמזו בבינה ששם סוד יין המשומר ותבשיל במלכות שבה סוד התבשיל עם המציאות התחתון שהם ציקי קדירה סוד בשכמל"ו ומהתחתונים נעשה למעלה תבשילין ומטעמים כאשר אהב ומיני פירות הם מהת"ת שהם פירות האילן. ופירות האדמה הם ממלכות וכל אלו הם תקוני הענג וכל שתיית יין של מצוה הוא משקה הצינורות עליונים מיין המשמח כמו שהוא משקה אבריו ועורקיו ולזה תהיה כוונתו. הנה כי האכילה היא מזון הנפש בסוד הרוחניות שבהם. ובסוד הברכות שמברכים ובפרט לפניהם וגם לאחריהם מוסיף אור לדבר הנאכל שכל ברכה היא בסוד אור מקיף שהוא למעלה מאור פנימי ואור החצון שבכל הויה קדושה וזהו אמרם כדי שיתברך המזון במעיו ואמר הכתוב איזו היא אכילה שיהיה בה שביעת הנפש כשהיא בברכה וזהו ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. וישראל במדבר לא נצרכו לגדולי קרקע שיש בשפע ההוא תערובת אל הגשמיות והעוביות והמותר והפרש אלא המן היה כלו מזון הנפש והגוף לא היה נהנה מזה ולכן פחותי הנפש שביניהם אמרו בלחם הקלוקל שהיו רוצים מזון הגוף. ולכן כדי שיהא אדם נזון גם במאכל עליון כמלאכים נתן לו מנוחת הנפש שהיא השינה שאז הנפש רוח ונשמה עולים ומשיגים בדברים עליונים ונזונים מזיו עליון והם טועמים טעם מיתה והנפש שבה למנוחתה כענין הפטירה אל האדם שאז הנפש שבה אל מנוחתה ולכן צדיקים העליונים כרשב"י וחביריו היו עומדים שלשה ושבעה ימים ולילות בלי שינה ובלי אכילה מפני שהיו נהנים מזיו השכינה וכן ענין מרע"ה מ' יום ואליהו ג"כ ולכן השינה באדם הוא חלק מהמיתה ועניינו ממש כמיתה והגוף מת והנפש שבה למנוחתה ומבואר בזהר עליית הנשמה בלילה בין הכחות עליונים וממה שהארכנו בזה הכל הוא הוראה גדולה על עניין התחייה אחר המיתה. ומבקשי ה' יבינו כל:
22
כ״געתה יתבאר למה תקנו שיתאבל אדם על מתו שבעה ימים וכן עשה יוסף לאביו ובירו' פ"ק דכתובות והביאו הרמב"ם פ"ק מהלכות אבל וכן הרמב"ן בתורת האדם כי משה רבינו תקן ז' ימי אבילות וז' ימי המשתה ואולי זה יהיה טעם האבלות יען כי הגוף במיתתו נפסק ממנו השפע משבע קצוות וקיומם וזהו סוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה כי עד שם הוא סדר זמנים ופעמים מתעלה עד בינה אם הבנים שהוא גבורה עליונה דאיהי רחמי ודינין מתערין מינה והיא הנותנת חיים לסדר זמנים שכללם כלולים בתורה הנקראת חדרי בינה ובדעת העליון המכריע בין חכמה ובינה וי"א שהוא שער החמשים חדרים אלו ימלאון והיא מעוברת מסדר זמנים אלו. ולכן עבור היותר גדול שבאדם הוא י"ב חדשים בסוד ו' קצוות נוטים לחסד ושש לדין הם י"ב בסוד חדשי השנה שהם י"ב שש קצוות מימין ושש קצוות משמאל ונקשרים של ימין בשמאל ושל שמאל בימין ולכן שש חדשי החורף יוצאים מסוכות שבו נדונים על המים והולכים נגד פסח שהוא הימין ונכללים בו ולכן הם רחמים יותר מימות הקיץ שבהם דין המצרים מפני שהם יוצאים מפסח שהוא הימין והולכים נגד סוכות שהוא השמאל ונכללים בו וכל זה מתראה בבטן האם העליונה בינה. על כן האדם החי שמונים שנה עולה עד הגבורות עליונות ומושפע מהם וזהו ואם בגבורות שמונים שנה ומשם ולמעלה הוא ודאי קרוב למיתה מן החיים כדאמרי' בגיטין אבל אם הגיע למאה חוזר חלילה על דרך נעוץ סופן בתחלתן ועל זה אמרו כיון דאפלג אפלג אבל עיקר סדר זמנים למטה במקומן שמשם משפיעים למטה הם שבעים ולכן האבילות הוא שבעת ימים שהוא היקף אחד קטן נגד ההיקף הגדול מז' שביעיות ודי זה במדת פורענות המעוטה. וג' ימים הראשונים צריך התעוררות רחמים כיון שגופו קיים ולא נבקע כריסו להוציא ממנו הרפש וטיט וכחות הטומאה שנתעבר מהם מקשקשים ומפעמים אותו כצירים בבטן המלאה כאשר ידרש לפנינו בגזרת עירין והוא עיקר חיבוט הקבר ומירוק הזוהמא ע"ד חביט ולא בריך שהם ו' עונות נגד הו' שבעות שפגם בהם כי בראשון עדיין נער הוא מיצר טוב או כנגד שלשה בתי דינים עליונים שכנגדם היו בעזרה שלשה בתי דינין כדתנן במתני' ולכן הם ג' ימים לקטן ולגדול ששם הוא. והם ע"ב שעות לג' ימים. עוד למרק פגם נפש רוח ונשמה בבי"ע לכן ג' לבכי לעורר עליו הרחמים בכח הדמעות כנדרש למעלה. ובירו' פרק אלו מגלחין תני בר קפרא עד ג' ימים תקפו של אבל למה שצורת הפנים ניכרת ואולי כי בזה ימצאו המקטרגים מקום לקטרג נגדו כמאמר הכתוב הכרת פניהם ענתה בם ואמרו בויקרא רבה פי"ח ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי כל תלתא יומין נפשא טייסא על גופא סברא דאיהו חזרא לה וכיון דהיא חמאה ליה דאשתני זיוהון דאפוהי היא אזלת לה. ז' להספד בהגהוהי עליו כדאמרו רז"ל שנפשו פוקדת לגופו ומתאבלת עליו כל ז' דכתיב ויבא אברהם שהיא הנשמה לספוד לשרה שהיא הגוף ולבכותה וחוזרת מביתו לקברו ואין לה רשות ללכת לפני השכינה עד ז' ימים וההספד הוא זכרון חסדי המת כ"כ ר"ח בפירושיו כנראה במועד קטן מהספד דר' פדת וסדר הספד אב בית דין וכמו שלמעלה בגן עדן מכריזין מעשיו כאשר הבטיח מי שהגיד למהרר"י קארו כדוגמא זו עושים למטה ובזה מעוררים אורות מעשיו בשמים ובארץ. ואין להספיד אלא כפי כבודו של אדם כדאמרי' במועד קטן ועיין מזה בזהר פ' ויחי דף רל"ב ע"ב. וההספד למת הוא תועלת גדול' כי ע"י הדמעות יופתחו למת שערי דמעה העליונים שערים המסולקים מן הדין כאמרם כל השערים ננעלו ושערי דמעה לא ננעלו אמנם צריך שתהיה כוונת הבכי לתועלת הנפש ולא לתועלת החומר כדרך הנשים הקלות ודוד המלך ע"ה יוכיח שאמר אני הולך אליו. ובענין אבשלום שהיה חוטא בכה בני אבשלום עד שהצילו מז' מדורות שבגיהנם ואף אם היה צדיק שבצדיקים צריך להספידו וכ"ש שבזה יתעוררו הרחמים עליו ועל הדור כלו ויגרמו שישתלשל ממנו במותו צדיק כמותו לתועלת העולם ולתועלת הדור כדכתיב ונר ה' טרם יכבה וכן אמרו יום שמת פלוני נולד פלוני ועוד כי צדקת הצדיק תועיל לזרעו אף אם אינם צדיקים ובלבד שלא יהיו רשעים גמורים עיין מזה בריקאנ"טי פ' וירא. ובזהר פ' פקודי דף רמ"ז תמצא כוונת הדמעות הנשפכות על הצדיקים ועליית הנשמות בהיכל ראשון מהקדושה. ועיין בפ' ר' אליעזר דאורג חיוב הבכי וההספד על אדם כשר ועונש המתעצל בהספדו ובפ' אלו מגלחין חכם שמת הכל קרוביו וכו' וכן במס' כלה פרק בן עזאי ובפ"ק דמגילה ובפ"ק דברכות. ואסיפת הצדיקים בעון בני הדור הוא בסוף פ' חלק ובקמא פ' הכונס ובמציעא פ' השוכר את הפועלים ובסוטה פ' היה נוטל ובבתרא פ' המוכר את הספינה ובפ' אלו מגלחין ובפ"ק דברכות. ומצוואת רבי מי שנטפל בי בחיי יטפל בי במותי כפי דעת מדרש רבה בפ' צו הובא בירו' דכלאים ובפ' הנושא בגמרא וביפה תואר בפ' י"א משם ג"כ נראה נחת רוח שיש למת בהספדו:
23
כ״דהנה זאת חקרנוה כן היא שכל עסקי החי עם המת צריך כוונה גדולה שדבר זה היאך יתייחס למעלה כתבו רז"ל כי הוא קשה מאוד להיותו רמז לסוד הספירות המתעלמות ומסתלקות לנרתקן למעלה מעלה. וכמה צריך לתקנם להרחיצם מכל חלאת עון להלבישם לבנים לבוני הספירות באור המעשה הטוב להתעלות בסוד אחד לקשרם למעלה ולשאת אותם על הכתף סוד עילוי הספירות אחת אל אחת עד שיתעלו למעלה מהכתף לסוד רישא עילאה סוד ההעלם שאין השגה בו. ובקבורה יכוין לסוד ויקבור אותו בגי ומתרגמינן בתליסר מכילי דרחמי שהן נובעות בכתר בבחינותיו הפונות למטה לרחם אל התחתונים ולכן י"ג מדות שהם בדיקנא יקירא דאריך יקראו תקונים פי' שרשי הנמצאים כמפורש אצלנו בקונטרס מיוחד לדרוש הלז ומסוד עלית הכתף יעלה הנקבר אל העדן העליון חכמה שבכתר וצריך התישבות הדעת בזה מאד וכמו שכמה פעמים יסתרו המדות ויתעלמו גם הגוף יסתתר ויתעלם בקבר. ולזה אחרית הכל המות עד כי יבולע ויתוקן העולם בכללו. והצדיק במותו נכנס ליהנות בסוד ארבע מאות כסף והיינו ד' אותיות סתומות עליונות שסודם נעלם למעלה עד הכתר ועובר ונמשך למטה אל הסוחר שהוא יסוד והצדיקים נהנים מאותם ד' מאות אורות שהם מאריך אנפין ע"י גלוים ביסוד שהוא הסוחר המחזר ומסבב בעיירות ולזה נתן אברהם ד' מאות שקל כסף הגשמיים כדי לזכות לד' מאה עלמין דכסופא. ואחר שבעת ימי ההספד תקנו ל' יום לגיהוץ ולתספורת שקודם שתהיה הנשמה מגוהצת ומסולקת מכחות חומריות ומכתמיה אפי' יהיו מעטים צריך לפחות שלשים יום. ועוד רמז שלשים יום יהיו בסוד השלשים שנה הנאמרים במראה יחזקאל שהם שלשים מדרגות עשר בעולם העשיה ומשם לעשר שבעולם היצירה ומשם לעשר שבבריאה שלשים מעלות אלו צריך שתעלה הנשמה קודם שתזכה להיות צרורה בצרור החיים את ה' אלהים באצילות וצריך זכות רב כפי עלייתה והתלבשותה ע"ד בגדי ע"ה מדרם לפרושים ובגדי פרושים וכו' ואמרו טבל לקל לא טבל לחמור וטבילת קדשים צריכה כוונה. משא"כ טבילה לחולין. ועיין מסוד שלשים שנה הנזכר בר"מ פ' פנחס ואמרו בתקונים כי ל' שנה דיחזקאל הם רמז לשלשה חיות התחתונים שהם נצח הוד יסוד והיו על מטטרו"ן הנקרא נהר כבר שהוא נהר דינור מצד הגבורה. והוא רכב לעמודא דאמצעיתא ואיהו רכב אש וסוסי אש. ולפי זה טעם הל' יום יהיה להמתיק בחינות הדינים שבל' מעלות אלו כי עד שם מגיע קטרוג החצונים לבר במדורין. והמתקתם בסוד גלויים במלכות שמשם מוצא הדינין ובה בחינת הימים כנודע. אבל עולה ל"ג רמז שבאבלותו על המת מכוין להמתיק ל' כחות אלו במלכות ובזה יומתקו שלשה שרשיהם למעלה במקורן. ובתשלום מחזור קטן של הלבנה משם ולהלאה יחלש הדין על הנפטר. ולמעלה כתבנו טעם אחר בזה. על כן אין להתאבל לגדול שבישראל יותר מל' יום, מי לנו גדול ממשה שלא בכו אותו אלא ל' יום ואחרי כן כתיב ויתמו ימי בכי אבל משה. וחכמים היו סבורים להתאבל על רבינו הקדוש שנה תמימה עד שמצאו מקרא זה במשה עוד אמרו שלכל מזל יש לו ל' מעלות ותנועת השמש תחתיו ושולטנותו הוא שלשים יום בקרוב וגם בחינת ל' יום הם מחזור ממזל אחד ולכן ל' יום בשנה חשוב שנה. ואיסור הגיהוץ והתספורת אולי יהיה על דרך שאמרו בבן על אביו שחייב לומר על אביו בעת שמזכירו בשנה ראשונה הריני כפרת משכבו ופרש"י ז"ל שמקבל עליו כל מין דין מוכן לחול על אביו. ואמרו במדרש הנעלם כי נשמתה דאתחזיא לקבלא ענשה אזלת לבר בעלמא ומפקדת ליה לאתריה תריסר ירחי שתא בבי קברי ובעלמא. ולכן כל שנים עשר חדש יאמר הריני כפרת משכבו מלבד עוד. כי דיני אש ומים בגיהנם הם ו' חדשים בכל אחד מהם. נתבאר בזהר חלק א' דף רל"ח ע"ב ופירש דאמרי זה ואח"כ ווי. וטעם כי משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ולא פחות עיין פרשת פקודי דף רס"ג ע"א ובפ' בא אמר דשולטנותא דסטרא אחרא אינו רק י"ב חדש ולא יותר כי די בצוק העתים למרק בסיבוב י"ב מזלות נגד הפגם שפגם ימיו בסבובם וכל יום ויום גבה חובו ממנו במחזור הזה בדין המשפ"ט ששם תקופת השנ"ה כנודע ולכן משפטי גיהנם חציים הם מצד ימין וחציים מצד שמאל באש ובמים ואח"כ ותוציאנו לרויה. ושם פ' פקודי מתבאר הממונה לשבר עיני האדם בקבר. והאוחז הנשמה ובדף רמ"ד ביאר מוצא הג' טיפי מרה ומזה בדף רס"ז. ווי מאן דנשיק בהאי עלמא נשיקין דסטרא אחרא עיין שם ותאחז בשרך פלצות זכאה חולקיה ממאן דאשתזיב מניה בהאי עלמא. ובר נש זכאה איהו קרבנא ממש לכפרא:
24
כ״הכשם שהבן חייב בכבוד אביו בחייו גם במותו יקבל עליו דינו כיון שהוא יכול להדיחו מעליו בכח המצות והמעשים טובים שיעשה כדי לחסום אותו הדין להיותו בעולם המעשה דברא כרעא דאבוה ומוציא מסד רגליו ומוליכו על כנפי רוח ומדלה יבצעהו כדחזינן מאבוה דההוא ינוקא אשר יבא בפ' הבא אי"ה. ואולי יהיה דומה תקון זה למה שאומרים בסוף הודוי ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי ג' שותפים יש באדם והשוה הכתוב כבוד אב ואם לכבודו כ"י כדוגמא זו מי שמת לו מת אחד שחייב להתאבל עליו מחמת קורבת נפשו עם נפש הנפטר ובו עצם מעצמיה וחלק מחלקיה לכן אמרו כי יראה עצמו כאלו חרב וכו'. חייב להגדיל שערו שהם כחות הדין ע"ד מוטב שיכנס החץ בי. יען כי בידו להרחיק ממנו המזיק במעשיו וישם מגן לו להצילו מרעתו בעוף שהיא התורה המגביה ומסלק כל בני רשף. וכמו שאותה הנשמה הנפטרת אינה לובשת מחלצות לעולם עד אחר הל' יום להתראות לפני קדושי עליון ולהסתופף בצילם כמו כן קרובו אשר כנפשו לא ילבש בגד מגוהץ על בשרו וגם לא יציע תחתיו כי עדיין אין למתו לבוש לשכון בתוך מנוחתו תחתיו ובמקומו על כן ראוי ומחוייב בכל הל' יום לבקש עליו רחמים יום וליל לא ישבות בכל עונה להזכירו לטוב לפני שוכן מעונה ולעשות לו ג"כ זכרון נשמות לפחות בכל שבת כאשר יבא טעם לזה. וכן נהגו בני ספרד בהשכבת מתיהם וכבר נתנו טעם לשבח למנהג זה, הפוסקים. וטוב להרגיל לפחות פעם אחד בכל יום מהל' ובפרט אם הנפטר היה ת"ח והיה לו בית מיוחד לעסוק בו בתורה. וכ"ש אם היה מחזיק ישיבה. בניו ובני ביתו או החזן אם אינון לאו בר הכי ודאי כי יעשו לו נחת רוח ורווחא לנשמתיה להשכיבו שם בכל הל' יום ואם יהיה בסוד ישרים ועדה מה טוב ונעים. ואמרו בפ' ויקהל דף ר"ט לית נשמתא דלא תקבל עונשא תלתין יומין עד לא תיעול לגינתא וכן ישכיבוהו בסוף החדש והשנה. והפסוקים עם המזמורים מיוחדים שיבואו בסדרנו הנה הנם ראויים והגונים לבקש רחמים על האדם גם אחר פטירתו והחכמים יוסיפו עליהם מדעתם: שבנו וראינו שהרבה מעשים אשר היו נעשים בטהרת טמא מת היו מסוגלים להחליש כח החצונים כמו שפי'. הנה בהזאת אפר הפרה ובשריפתה היה מבריח אותם אשר מחוץ למחנה מושבם. לכן שחיטתה ושריפתה היתה שם פוק חזי בפ' חקת דף קפ"א. ומזה יצא לנו טעם לכוונת הרבה תקונים שמנהג לעשות עם המתים להשלים חסד של אמת. הצדקה שנותנים לכופר נפשם מכפרת עליהם על הדרך שכתב רבינו ירוחם וספר התניא ומהרר"י קארו ואחרים. וכן הזכרת נשמתם ובן יכבד אב גם אחר מותו כאשר הובא בזהר סוף פ' בחקותי על פסוק בן יכבד אב וז"ל האי בחייו. בתר דמית אי תימא הוא פוטר מניה לאו הכי דאע"ג דמית חייב ביקריה יתיר דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלה ודאי מבזה לאבוהי הוא והאי עביד ליה קלנא ואי ההוא ברא אזיל בארח מישור ותקין עובדוהי ודאי דא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב"ה. וקב"ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא ויקריה ודאי וסיים כי ר' אלעזר אוקיר אבוהי בהאי עלמא ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר"ש בתרין עלמין בהאי עלמא ובההוא עלמא יתיר מחייו זכאין אינון צדיקייא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עליהו אתקרי כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ור' אילא העיד לרשב"י דבמתיבתא דרקיעא אתעטר אבוהי דההוא ינוקא המובא בפ' שלח דף קע"א ואתעטר בשבעין עטרין וכתרין בההוא יומא וסיים ואמר זכאה חולקיה דמאן דזכי למילף לבריה. עוד מזה בפ' בלק דף קצ"א ע"ב. ויזהרו מאד לתקון נפש אביהם להשכים לומר הקדיש ליחד מדת לילה ביום. וטוב שמלבד הקדיש יתום יתמיד כל אותה שנה לומר דברים שבקדושה בצבור כגון הפטרות ומזמורים וכיוצא כי הכל נותנים נייחא לנשמת אביו ויש מי שכתב שטוב לומר הקדיש אפי' בשבתות וימים טובים ור"ח כי אין הטעם להנצל מגיהנם לבד כי הרי מועיל להעלותו מגן עדן של מטה ממדרגה למדרגה ואם כן מועיל אפי' בשבת. עוד אמרו במדרש רבה פרשה ס"ג כל מי שיש לו בן יגע בתורה הקב"ה מתמלא עליו רחמים דכתיב בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. וכשאין הבנים הולכין בדרך ישר מלאכי הדין מכים וחובטים אביהם שזה ילד וזה גדל כמו דאמור רבנן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשיעא בר רשיעא וכו'. וברא מזכה אבא כמו שאמר המלך החכם יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:
25
כ״וכל זה תהיה הערה גדולה לכם בני כי תעשו נא אתי ברכה ותשתדלו בכל מאמצי כחכם לזכות אביכם המך והדל הצריך ודאי לרחמים הם רחמי שמים הרבים. אך גם אתם תהיו לאחדים לאושיד מיין נוקבין נגדם כי מנעוריכם גמל עליכם בחסד אל. שגבר עליו להעמידכם בבית הספר ולקבוע עתים לתורה בכל יום ומנעוריכם ועד היום הזה לא בקשתי מכם לא דבר קטן וגדול בעולם הזה והא ביתא קמייכו ומתכא דרחמנא דגמל עלי תאכלו ותשבעו ואם תרצו לחסות בצילי שלי ושלכם לכם. ברם אחת אשאל מאתכם אותה אבקש כי תשמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכל מעשיכם יהיו לשם שמים כרבי יהודה בן בבא בירושלמי פ"ב דסוטה. ואמרו במ"ר פ' ראה הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים אם תעשו מה שבתוך הספר אתם ניצולים מן הסייף וכו': ותעשו עצמכם בכל יום בבוקר כשכירי יום לאמר היום הזה אהיה עבד נאמן לאדון הכל. ושמרו עצמיכם בכל אותו היום מכעס ושקר ושנאה ותחרות וקנאה ומלהסתכל בנשים ותמחלו לכל מי שיצער אתכם ותבקשו רחמים כמו חצי שעה בבית הכנסת לה' שיעזרכם על התשובה וכן תעשו למחרתו ולפחות תקבעו יום אחד בשבוע לזה. ואם תתענו בו יישר כחכם: ואל ימוש ספר התורה והמשנה מפיכם ותהגו בהם יומם ולילה כפי השגתכ'. הלא תדעו כי בהיכל חמישי יש שלשים ושתים יתידות הממונים על העוסקים בתורה תמיד. וסוד היתדו' הם מלאכים ואופנים ומדרגו' שעלויי' ותקונ' עולה ממעשה הארץ הלזו. או לפחות תקבעו עתים להגות בתורת ה' בכל יום ובכל לילה לש"ש ולעשות נחת רוח ליוצרכ' וליחוד קב"ה ושכינתיה. וספרו בירושלמי בפרק ט' דסוטה דחד דהוה קרי ליה לאחוהי בצור והוון צוחין ליה בפרקמטיא והוא אמר לית אנא מבטלא עונתי אין אמי למיתי מיתי הוא. ויהיה משאכ' ומתלכ' בשוק נאה. ותזהרו מאד לישא וליתן באמונה כי האמונה היא מלכות סוד הקדושה אמונתן של ישראל. ויש לאדם לישא וליתן בה. כדי שיהיה הכל בתוך הקדש ולא יצא לחוץ אל מקום השקר והחצונים כי הריוח שיהיה לכם באמונה הוא שפע הקדושה ושכנגדו הוא שפע אל זר ח"ו ובא זה ומאבד את זה. וגרסינן בסוף מס' מכות בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה. ותנו מממונכם בעין יפה לצדקה בכל יום וכן בכל מצוה כי מלח ממון חסר. וכל מי שיתן למצוה אינו מחסר נכסיו ולכך נאמר כי נר מצוה. שאלף אלפים מדליקין ממנו ואורו במקומו עומד כן הובא בש"ר פ' ל"ו. ואל תונו שום אדם שכל ממון שאינו של יושר הבא ליד האדם הוא מהשפעות הבאים מכח השטן ומצנורותיו הנשברים הבאים מכח ס"מ ולילית וזה דומה לעבודה נכריה לכן תחלת הדין נשאת ונתת באמונה שהיא עקר האחיזה לבעלי דת הקדש וצנורות אלו לא יכילו מים חיים. ומרים הם באחרונה לגוף כי ודאי זה מאבד את זה ועולה לא מצלח וגזלן לא עלה בידו אלא גזלנותו וכלי זיין של השטן הוא הזהב שיתו לבכם כי ש"ם הזה"ב בגימטריא שט"ן. כי לעות אדם בריבו ה' לא ראה. ומה שאינו נגזר לכם בר"ה מב"ד עליון הצדק לא יוסיף ואם תגרעו חק חברכם מאשר נגזר עליו בגזול אותו הקב"ה יטלנו מכם ויחזיר לו הגזלה אשר נגזל כמו שאמר יהושפט לדייני ישראל דעו כי לא לאדם תשפוטו כי לאלהים כי הוא יחזיר לעשוק את אשר עשקוהו שלא כדין תורתנו הקדושה. ובזה יאמר עליכם ברוך שזה ילד וברוך שזה גדל. וכל גדול יהיה בכל פינות שאתם פונים ואפילו בדברי חול וכל שכן בדברי מצוה לעולם יהיה לעבוד את השם כי המבין כוונת וביאור מלות לעבוד את ה' הוא כמו רמז יחוד קב"ה ושכינתיה שהוא ה' הוא אלהים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. ולעולם אל דמי לכם מכוונה כוללת זו. ואמרו על רבי טרפון ע"ה כשהיה שומע דבר הגון בתורה היה אומר כפתור ופרח לרמוז שעל ידי אותו חידוש קושט הכלה שהיא פרח ומיחדה עם ת"ת שהוא תפוח. וכן שפיר קאמרת הא אוקמוה ושפיר ירצה כבר נתקשטה השכינה בחידוש ההוא. ואיני מטריח לסגף עצמכם בתעניות הגם דהשתא כל בני עלמא בעלי תשובה נינהו וצריכים סגוף ותקון ויהי מה אלו לעצתי תשמעון לפחות יום שני וחמישי שבכל שבוע בימים שאומרים בהם תחנה מה טוב לנפשכם וגם יועיל לבריאות הגוף אם תנהיגו עצמכם לאכול לחם צר ומים במשורה בסעודת הבקר ותכוונו לתקון שכינה ולכפרת נפשכם עם כל ישראל. להיותם ימי דין ובזה תבסמו דין הגבורה השולטת ביום שני. ולזאת תהיה כוונתכם בשתיית המים ומדת הוד השולטת ביום חמישי. שבעוונותינו נהפכה לדוה ובזה יתמתק גבורה עלאה ותתאה ותכוונו בסוד האכילה כאשר באר בעל ר"ח בשער הקדושה. ובזהר במקומות הרבה. ואחר הסעודות ההם בפרט תאמרו מזמור על נהרות ומזמור לאסף אלהים באו גוים ותוסיפו צדקה לעניים בימים אלו כפי מה שהיה ראוי לכם לאכול. ותקדימו ותחשיכו לבית הכנסת לעולם ובפרט בימי דין אלו. והנה סדורים לפניכם סדרים על חורבן בית קדשנו ותפארתנו. ותזהרו בימי התענית מהדברים אשר העלה בעל ר"ח בספרו דרשו משם וחיו. ותענית ערב ראש חודש במיעוט הלבנה עקר גדול לתקון שכינה כמו שיבא בסוף מאמר ד' בעה"י. ואיך כל מעשי התורה והתפלה והמצוה נרשמים בשכינה הנה הוא מתבאר לפניכם בפ' ויקהל דף רי"ג עמוד ב' ואם חס ושלום תפרקו עול תורה ודאי יהיה לי עליכם תרעומת בעולם הזה ובבא חס ושלום ואם תאבו ושמעתם ועשיתם ככל המצוה אשר צויתי אתכם אתפאר מכם ומני ומנייכו יתקלס עילאה בעולם הזה ובעולם הבא עם כל ישראל אמן כן יהי רצון:
26
כ״זפה יתבאר טעם למנהג שפיכת המים שבשכונת המת. כתב הכלבו שהוא לסימן שידעו שיש שם מקרה מות ולא יהיה מודיע בפה ויהיה מוציא דבה. ויש אומרים שהטעם הוא לפי שמלאך המות מטיל במים טיפת סם המות אולי ירצה כי כיון שניתן לו רשות אז מתגבר בכל עז להפוך כחות החסד לרוגז ודין. ובפרט כח מלאך המות הממית ח"ל שהוא ע"י המחבל שנבל שמו שאינו שורה אלא במקום פסול. כי מנוול הוא לכן י"ש המתים ח"ל נקראים נבלה. ובפ' תרומה פי' למה בלוז אינו שולט בו מלאך המות. ולמה לא נבנה שם ב"ה ולהיות שמלאך המות גם אחר שעשה שליחותו מבקש להגביר כח הדין ולהפוך המים לדם. על כן אנו שופכים המים על גבי קרקע מקום מוצאם שאינם עלולים לקבל טומאה שם. ובזה גם כן מעוררים ומתפשטים מדת החסד בעולם כמנהג אנשי החסד השופכים לפניהם מים בימי העצרה והתענית לשלטא ימינא וכן לובשים לבנים לכוונה הזאת ולבישת שחורים לאבלי ציון. וסוד הגוונים שיחסו המקובלים לספירות כי הנפש תעורר לרוח ורוח לנשמה והנשמה תעלה ממציאות למציאות עד מקום יניקתה ואחיזתה ותעורר לפי מציאות ציורה וכשעור ההזדמנו' העולה מלמטה כך תעורר מלמעלה כדאמרי' על יחוד השבח על ידי יסוד ובחול ע"י מטטרון שהשפע היורד הוא כפי בחינת ההתעוררו' שעולה אם מסוד נשמה יתירה בשבת ואם מסוד ימי החול שאינו מעורר רק כפי רוחניות עולם היצירה. וכל שכן שבמעשה התחתון מעורר לעומתו רוחניות עליון כדאמרו שיצחק נעקד ביום הכפורים ואז החסד של מעלה עקד הדין ומיכאל עקדו לגבריאל ואריה יקד את השור וצדק עקדו למאדים וכל דכותייהו הכי נמי: גם הכהן איש החסד היה לובש בד קדש ביום האדיר מדי כניסתו ללובן העליון במחשבה ובמעשה להלבין עונותיהם של ישראל. ובעת שמסתלק האדם מן העולם המקטרג מבקש לעורר מדת הדין עליו ועל משפחתו ואנו כנגדו מרבים שלום בעולם על כלם ועל בני שכונתו. עוד נוכל לומר כי המלאך בעצמו הוא רוח כדכתיב עושה מלאכיו רוחות ומלאכים שהם רוח הם יותר חצונים מאותם שהם של אש שלכן אמרו שמלאכי רות אינם יכולים ליכנס לפנים מפני רוח הטומאה ועל כן בלילה שכל הכוכבים המאירים ברקיע לעולם מודים ומשבחים להקב"ה וכן המלאכים העליונים כלם מתחלקים לשלש משמרות ואינם יכולים להתקרב אל המלך עד שדוחים מהם רוח הטומאה ואז יורדים ששים רבוא מלאכים קדושים ומפילים שינה על כל באי עולם ובזה דוחים רוח הטומאה מעולם תחתון שהיא שולטת על הישנים אבל לא בא"י וכיון שרוח הטומאה נפרש מהם עולים לפני הק"בה לשבח. וכן ישראל לתתא אינם יכולים להתאחד בקודשא בריך הוא עד שדוחים סטרא אחרא מהם בנתינת לה חלק לעסוק בה בשער התפלין ובודוי בתפלה כי ס"מ נוטל אותם העונות ונוטל אותם על ראשי חייליו ומסתלק בזה. ובתחלת הלילה שולט רוח דרום בעולם כדי לדחות אינון רוחין ודינין וזינין בישין דשלטי אז בגין דיכיל עלמא למסבל. והתעוררותם לשלוט אינו אלא ברוח מערב השולט בתחלת הלילה. הנה כי מלאך המות הוא ממלאכי רוח שהם יותר חצונים ממלאכי אש. החרב שבידו הוא כח האש דין קשה שבו מתלבש מלאך המות. האדם השולט בו יסודו מעפר וכתיב כי עפר אתה ולהיות כי גבר שליטתו בג' יסודות הנזכרות מבקש ג"כ להתגבר ביסוד המים שהוא נגד חסד על כן אמרו שמטיל שם סם המות שמצד הכח והרשות שניתן לו להמית ידיו רב לו להגביר ג"כ על יסוד המים. ואמרו שלימים קדמוניות היו פעמים בני אדם מתים בשתיית המים או באכילתן מפני הרוח רע ששורה עליהם. ובעת ששותה מהם מזיק אותו. ולזה מנהג לשפוך מים קודם שישתו כההוא שידא דאמר אי ידענא דרגליתו בהכי לא אשתהאי. וכן ממה שאמרו שברירי ברירי רירי נראה שהיה דרך רוחות רעות לעמוד על פני המים ופעמים שכל דבר מתגבר נגד הפכו. עוד תהיה שפיכת המים הוראה לבני האדם כי יהבילו ענייני העוה"ז כי אפילו המים המטהרים והם הכרחיים לכל צרכי בני אדם אינם נחשבים לדבר קל מהעולם שאחר המות כי סוף החיים הם כמים הנגרים ארצה והכל כלה ואבד רק נפשות חסידיו שלעולם נשמרו בגין דהאי עלמא הוא חולקא דס"א ועלמא דאתי הוא סטרא דקדושה עוה"ז הוא לרשעים. ועוה"ב הוא לצדיקים: ולכן הקב"ה מאריך אפו לרשעים בעוה"ז שהוא חלקם כ"כ בזהר פ' פקודי דף רכ"ג ע"ב. עוד שפיכת המים על העפר יבשר ויודיע שעתיד הקב"ה לגבול עפרו בטל העליון ויבא כגשם לנו בשפע וכמלקוש יורה ארץ ולהיותו קורץ מעפר זה סבת מיתת האדם כי הוא מעלמא דנוקבא. וכתוב בס' הזוהר פ' וישלח דף ר"ט למה אליהו עלה בסערה ולא מת לפי שהיה נפשו מאילן החיים ולא מן ההוא עפ"ר. דהות נשמתיה מרעותא דדכורא יתיר משאר בני נשא בגין כך כתיב וילך אל נפשו דהוא דכורא ולא כתיב את נפשו דהוא נוקבא ברם משה אתגזר מאתר דלא אתגזר ב"נ אחרא בסוד כי מן המים משיתהו. הנה כי סוד המים רומז להויה ומציאות נבחר מן העפר כי הוא היסוד הראשון בשנים התחתונים והעפר יסוד האחרון וכולהו עבדי ביה עבידתייהו כנדרש בפרק כ"א:
27
כ״חטעם שהחמירו חכמים בשמירת המתים שפטורים מקריאת שמע ותפלה אם אינם שנים שזה משמר וזה קורא הוא כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מרוח הקדושה אז בא ושורה בו וכל אשר באהלו טמא ומטמא וטומאת אהל חמורה מכלם כי מתפשטת למעלה ולמטה כשיש פותח טפח ובכל סביביו דקיימא עליה ככסלא לאוגייא. וכפי רוחניותה כך טומאתה כי ידיה רב לה להתפשט וטומאת משא למטה ממנה שמטמאת בגדיה גם כן כי בזה קופצת עליו ומטמאו עם בגדיו שכן היא והתלבשות שלה טמא. ברם אינה מתפשטת כטומאת אהל אבל טומאת מגע והיסט קילי והם מיני קליפות ורוחות חלוקות זו מזו כדפירשו הגאונים בספריהם כי יש שלשה כתות נמשכים מהטומאה לא ראי זה כזה וכן יש ג' כתות של מלאכי חבלה ואין לנו חלק ולא ידיעה בדברים אלו. ואוי ואבוי למי שנוטה אחריהם והתורה הרחיקה אותנו מזה בכמה מקומות וטומאות חלו הרבה מהם מתפשטים על הגוף להיותו כלי שנשתמש בו קדש כי תאותם להריח בקדושה לעשוק אהב. ולכן המתים צריכים שמירה כדי שלא יכנס בהם רוח רעה כי הם תאבים להשלמת יצירתם שלא נבראו להם גופות. ועיין למה לא נבראו גופות לאלו בפרשת בראשית ובזהר רות. ובזה יש רמז דכשמתקלקלין צנורות של מעלה משתנים סדרי בראשית ואז כחות הטומאה נכנסים באהל של מעלה וראתה באו מקדשה וכו'. ועל אותה שעה כתיב רגליה יורדים מות אוי להם לבריות הגורמים לה העדר הברכה. וזהו סוד אדם כי ימות באהל. ובאידרת נשא דף קמ"ד ע"ב אמר טעם איסור שהיית המת בלילה אם אינו להכין לו ארון ותכריכין וכן בפ' נח דף ס"ו. עוד מזה בפ' ויקהל דף רנ"ט ובפ' ויחי דף רכ"ד ע"ב ועיין בסוד הלבושים פ' לך לך דף קס"ט ובדף קע"ב ביאר טעם הספד שעושים הנשים למת. ונתבאר בפ' בראשית דף נ"ב למה המת מטמא ואמר כי אדם הראשון בחטאו גירש א"ת שהוא הקדושה מן הגן והוא אדם השכין מקדם לג"ע את הכרובים כי סתם אורחין ושבילין ואמשיך קללות מן היום ההוא והלאה ולהט החרב הם מדרגות תחתונים השורים בדין על העולם לשמור דרך עץ החיים כדי שלא יוסיפו לחטוא ובחטאו החשיך עליו רוח הטומאה מצד הנחש המטמא ושלכן המת מטמא כי הנחש הוציא נשמתו וטימא גופו. אז ניתן רשות לכל צדדי הטומאה לשלוט על אותו הגוף. וכן בלילה בעת השינה ולכן צריך לשמירה. ולהיות שיש כחות במזיקים המתקנאים בבני אדם לכן אמרו שלשה צריכים שמירה וא' מהם הוא חתן ויש אומרים אף תלמיד חכם בלילה כי מתקנאים בהם וחולה וחיה דריע מזלייהו. ואמרי שבבא לאדם צרה או חולי ב"מ כשבא לבקש רחמים עליו מיד מזדמנים שם אותם שניתן להם רשות להחליאו או להביא עליו הצער ההוא. ולכן צריך להתחזק בתפלתו נגדם ולהסירם בתשובתו מלפני שופט צדק לבל יחרצו לשונם נגדו. וסמאל לעולם רודף אחר זכות ותפלתן של ישראל כנץ אחר היונה. וזהו אמר אויב ארדוף אשיג וסבור לחלוק שלל לאגפיו החצונים עמה שיונק בשכינה מזוהמת הנחש. ואין הטומאה יכולה לעלות רק עד מדרגה הששית ראשונה המת הוא אבי אבות שני לו אב שלישי לו ראשון רביעי לו שני בחולין חמישי לו שלישי בתרומה ששי לו רביעי בקדש כדתנן במסכת טהרות. והמדרגה השביעית היא מדת המים מקור מים חיים: לכן יש כח במים לבטל הטומאה כי עדיה אינה יכולה להגיע במקום כבודם אך בצאתם ממקורם גם הם מעותדים לטומאה אך היא טומאה קלה כי יש להם טהרה בהשקה כי בחזרתן למקורם בכל דהו פרח טומאה מנייהו. וטעם הכשרתם לזרעים לקבל טומאה הוא שלפי חבתן טומאתן ובעודם במקום כבודם ימין ה' רוממה לדחות משם כל נגע וכל מחלה וסרך טומאה ולכן גם למטה המים בעודם מחוברים בקרקע אינם מקבלים טומאה וכנגד זה מנו חכמים שש מעלות במקואות זו למעלה מזו. עוד יש למעלה מעלה סוד המקור והמבוע נהרא דמכיפיה מיברך אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. ובפ' תרומה דף קצ"ח מתבאר מהו צד הטומאה זה השולט בארץ ולמה הוא סובב סביב לקדושה ע"ש כי הפליא לדבר:
28
כ״טיזהר האדם הרוחץ המת שלא יעזוב טנוף על בשרו וכן המעיין בקבר המת ומשכיבו יזהר שלא יהיה טפר על פניו שיש לו בושת משאר מתים כי הנפשות הם כתואר הגופים. ומצאתי שאין לעטוף המת אלא בטלית של צמר לבן דכתיב לבושיה כתלג חיור. ועיין בתקון י' דף כ"א ע"ב כוונת הציצית. ומשם תבין טעם לבישת הטלית למת בסוד שרפים עומדים וגו' וכבר כתבנו מזה למעלה. ובתקון י"ח דף כ"ט ע"ב אמר כי מקיימי מצות ציצית לכסות השכינה מבעלי הדין הקב"ה מני למלאכא מרכבתא לנטלא לון בגדפייהו ולפרחא בהון מאתר לאתר ולכסאה עליהון מכל מזיקין ומלאכי חבלה. ונראה לעניות דעתי כי מי שהנהיג עצמו לשום אזוב על שלחנו בשבת בסעודי דמהימנותא קדישא כאשר בא בקונטריסים שלנו שיהיה טוב לצרף עם הזינים ומיני בשמים כשרוחצים אותו אחר מיתתו מעט אזוב עמהם שכבר ידוע כמה יפה כח האזוב לטהרת האדם. ואמר ר' שמעון בן יוחאי בפ' שמות דף ט"ו דלא שליט עליה שום ממנא בר קב"ה בלחודוי כדאמרי' גם כן על ד' מינים שבלולב ומיני תבואה שלכן מברכים המוציא לחם מן הארץ הוא בעצמו ובכבודו. וכתוב בפ' יתרו בכל אתר דבעי קב"ה לדכאה לבר נש באזובא מתדכי מ"ט משום דיתער חיליה מלעילא דאתפקדא עלוהי דחילא דא כד אתתער מבערא רוח מסאבא ואתדכי בר נש. ואם כן טהרה על ידי האזוב מועיל לכל בר נש. ויותר יערב ויבושם לו ולנשמתו של אותו שבקש לטהר עצמו בו בחייו ולהבריח מאהלו ומשלחנו אותם המחשיכים פני הבריות בקטרוגם. ועץ ארז ואזוב רומז לקב"ה ושכינת עזו והוא כטעם האתרוג עם הלולב ואזוב רומז לגן ה' שמשם יזובו כל נפשות הצדיקים והנשמה הקדושה כשתשיג מה שביכלתה תדבק בנפש העליונה ותפשוט מלבוש העפר מעליה ותדבק בשכינה. וזוהי מיתת נשיקה שהוא דבוק הנפש בשרשה בסוד ישקני מנשיקות פיהו. ולכן צדיקים המתים בענין זה אינם מטמאים כאשר בארנו לעיל: והמתקדשים והמטהרים עצמם לפחות בשלש רגלים ובראש השנה ויום הכפורים אם לא בטבילת גופם במ' סאה כי זה היה להם ודאי תקון בטהרה. ברם לפחות מטילים על ראשם או רובם תשעה קבין של מים יראה לי שבכלל החסד של אמת שיעשו עמו העוסקים בטהרתו ביודעם שכך דרכו בחייו הנה מה טוב כי בשטיפתו וריקו על ראשו ועל כל גופו ט' קבין שהם רי"ו בצים כנגד רי"ו אותיות שבשם הגדול שלכן נקרא אריה. וכן אמה על אמה הנאמר במקוה הוא רי"ו טפחים ורום ג' אמות הם גי' רי"ו שיוצאים מן ההוי"ה כנדרש במקומו בתקוני התשובה פרק י"א שכללם יחד תרח"ם והוא סוד מקוה ישראל ה' כי שעור המקוה שהוא תרמ"ח טפחים כשעור השם ומלת תרחם הוא בגימטריא מצפ"ן מצפ"ץ הוי"ה טדה"ד או הוי"ה אהי"ה עם הכולל. ויכוין לג' שמות מלאים ביו"דין שהם ג' פעמים שם ע"ב היוצאים משם ע"ב ס"ג מ"ה שהוא שם הוי"ה מלא ביוד"ין וס"ג מלא ביודי"ן ואל"ף ומ"ה מאלפין לבד. המטהרים שם בן שבשכינה שהוא שם הוי"ה מלא בההי"ן. ועוד יכוין האדם המטהר עצמו בחייו כי הוא מקבל על ראשו ועל גופו שפע תשעה מדות המריקים עליו והוא במדרגת השכינה ועם המשפיעים והמקבלים הם עשר ובזה יכוונו גם אחר מותו לטהרו ולקדשו. ושיעור תשעה קבין שקלתי אותם פה מודינה שמימיה קלים הרבה והוא כמו שלשים ושמנה ליטרא וחצי מים. ואם יהיו כבדים יוצרך להוסיף עליהם כי טוב להוסיף על צד היותר טוב מלפחות אפי' קורטוב שכל מדות חכמים הם מצומצמים ובארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול וכן יהיה בשיעור תשעה קבין שאפילו טפה אחת תעכב הטהרה. וישפכם על ראשו ועל רובו לאט לו ויכוין לטהרת נשמתו. הנשמה רואה בחייה לפעמים מה שעתידים לעשות לגוף לאחר מיתה שנאמר והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי והרי לא אכל העוף בשרו רק אחר שמת וקשה לנשמה זילות הגוף כדאמרו קשה רימה למת. ויש שרצו להסמיך מן התורה שהנשמה לאחר שמת האדם רואה מה שעושים לגוף. וכבר אמרנו שהנשמה אינה עולה עד שיקבר הגוף. וכשם שאין להראות ס"ת שבארון לעובד למולך כי שם הוא תלוי המזל עליון הנוזל רב טוב לבית ישראל שעל כן נענש חזקיהו כך אין להראות לו המת בקבר כי שם שוכב בכבו"ד ואין להשליט בו עינא אחרא דפגעא. עוד אמרו במדרש קהלת ובירושלמי פרק אין מעמידין גם כן בשם רבי זעירא ובשם ר' אשיאן שהמת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום. וכל שאומרים בפניו הוא יודע עד שיסתם הגולל וישוב אל העפר. וכן אמר רב אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא והרבה חכמים במס' מועד קטן שהיו אומרים לספדניא ההוא יומא מאי קאמרת. וההספד יקרא דחיי ודשיכבי הוא כנודע. ובכלל יקרא דשיכבי הוא גם כן מה שנוהגים שכשאחד מקרובי המת לא היה בקבורתו הולך לבית הקברות לבקרו ואולי יש סמך לזה ממה דתניא באבל רבתי מעשה שמת שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את רבי טרפון וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו חצר הקבר ויראה והביא ברייתא זו הרשב"א בתשובה רצ"ב. הגם שמנהג זה הוא מדברים שאלו לא נכתבו ראוי להעשות משום יקרא דשכבי ומשום נייחא דדעתא דחיי.
29
ל׳וממה ששמעתי אומרים שהמת יודע מענייני העה"ז קודם רחיצתו יותר מאחר הרחיצה נוכל לומר שברחיצה מרחיקים ממנו ומנשמתו חומריות העה"ז ואחר שמצואתו רוחץ מכאן ואילך תאב ללבוש מחלצות מכתנות אור מעין אויר גן עדן תחתון בסוד וטהרו ואח"כ וקדשו וזה לשון השגור בפי הכל שקוראים לרחיצה זו טהרה ובזה מתמעט ממנו השיח והשיג שהיה לו בענייני חמריות העה"ז. ובירושלמי דאין מעמידין כד דמך רבי נחום בר סימאי חפון איקונתא מחצלן פי' חיפו האקונין במחצלות אמרי כמה דלא חמתון בחיוהי לא יחמתון בדמיכותיה וחכמין אינון כלום אמר רשב"ל אין בינינו ולצדיקים אלא דבור פה בלבד. ובגמרין פרק ג' דמועד קטן גרסינן אשתעו כל צלמניא והוו למחצליא וכן בשבת פרק שואל. ומעובדי דבני ר' חייא דנפקו לקרייתא דכתיבי בפרק מי שמתו ומהנהו קפולאי דקפלי בארעא דרב נחמן בשבת. ומההוא אמגושא דהוה מחטט שכבי דבפרק חזקת הבתים נראה מכל אלו שיודעים ושיש להם ממשות ומרגישים בענייני העולם הזה ואפי' המתים שאינם תלמידי חכמים. אמר רבי אבהו כל מה שאומרים בפני המת יודע עד שיסתום הגולל פליגי בה רבי חייא בר אבא ורבי שמעון ברבי, חד אמר עד שיסתום הגולל וחד אמר עד שיתעכל הבשר. ובמסכת ברכות פרק מי שמתו האריך מידיעת המתים בדברי העה"ז מלבד השגתם בעה"ב. וכן במציעא פרק השוכר בר"ל דהוה מציין מערתי דרבנן ואעלמא מיניה מערתא דרבי חייא וכו'. ובחזקת הבתים ברב בנאיה כד מטא למערתא דאברהם ולמערתיה דאדם הראשון:
30
ל״אולהיות כי הנשמה מכרת בכבוד הגוף וכן בבזיונו אחר מותו בזה נבין ונדע כי ג"ח לגוף הוא ג"ח ג"כ לנשמה ולכחותיה כל א' כפי מקום כבודו ע"י בני אדם החיים שהם בעלי גוף ונשמה טהורה בתוכם ואין לזלזל בכבוד שום מת וכ"ש ת"ח. עוד הזהירו שלא לעשות נישואין בחדר שמת בו ת"ח מחדש והמתים יכולים להזיק למי שמזיק להם. ואמרו כי המת מגיד בטורח גדול כנ"ל במ"א ואמרו על פסוק כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון שכשהנשמה נפטרת מן הגוף הולכת להשתחוות לפני השכינה מיד ומשבעת אותה שלא תגלה דבר ממה שרואה באותו עולם אלא ברשות. לכן אין טוב לאדם רק להיות תמים עם ה' ולא יבקש עתידות כי רוב העוסקים בזה אחריתם היא נבל כי פעמים מערבים קדש בחול או כי כופין המדרגות ונהפכים עליהם לרועץ. ובזוהר פ' מקץ דף קנ"ה ע"ב כתוב כל עובדוהי דעלמא לאו אינון אלא ברעותא דלבא וכד סליק ברעותא דבר נש וזהו גם את העולם נתן בלבם ולכן אין לשלם רעה תחת רעה כי בזה משלים כח הרע ועובר על לאו דדברי קבלה אל תאמר אשלמה רע והמדבר לשון הרע מגביר כח הנחש הקדמוני וממהרין ליפרע ממנו בעה"ז. ואמרו בפ' משפטים בגין לישנא בישא מרעין באים לעלמא וגורמים שהנחש מתפשט מקשקשותיו פן יחריב העולם בהם ועולה לקטרג עיין פ' פקודי בהיכלות ואוי לבעלי לשון. ומי שאינו משאיל ספריו לאחרים נמצא כתוב כי כשימות לא ישארו ביד יורשיו וטוב להניח ספריו לבן ההוגה בהם ומשאיל אותם ואמרו עוד כי אשה שקונה ספרים להשאילן לאחרים ללמוד בהם זוכה לבנים ת"ח. ונמצא כתוב שמי שנושא ציצית ותפילין כל היום בני מעלה יספידו עליו במותו. ראינו להעלות פה סוד לוית אורחים וממנה נבין קצת מכוונת לוית המת. אמרו רבנן כי גדולה מצות הלויה שמצלת האדם מכל נזק שאירע לו כמ"ש חכמינו ז"ל רבי פלוני אלוייה לרבי פלוני ארבע אמות במתא ואיתרע ליה נזקא ואתנציל מיניה. ולכן אין אומרים ללויה חזור. ומצוה זו חשובה מאד כי בעה"ב בזכות ג"ח שעושה הקדושה עמו וגורם לוית הקדושה עם האורח כי היא שמירה הדרך ודאי שכל שפע היורד מהת"ת היא שומרת אותו. ועוד שהוא בפתח כניסת הדרך כמו שדרשו על פסוק בזאת יבא אהרן אל הקדש והיינו אור. ה"א ואות ה"א שבשם רודפת אחר היחוד שלכן היא חולת אהבה מצד מונעי היחוד. והיחוד הם יה"ו אותיות הזכר וטלא דנגיד מניה והם עם בעל הבית זה שהוא במקום הת"ת הנקרא לחם. וכן הוא נותן מלחמו לאורח וזה לויה יו"ד מימין ה"א משמאל וא"ו באמצע. ובהיות עושה עמו לויה גורם שהה"א תלך עמו שהיא שמירת הדרך וכן האורח יכוין לזה. ועקר תפלת הדרך נוסחה הוא ר"ת לויה לישועתך קויתי ה' ל' פעמים. ויהי נועם ו' פעמים. יהי רצון וכו' כדאמרי' בגמ' וחותם ברוך שומע תפלה. הנה אנכי שולח מלאך וכו' עד ולהביאך אל המקום ה' פעמים ויש מכניסים תחת יהי רצון במלת לויה יברכך ה' וגו' או יוהך ישמרני וכו' ואומרים ברכות תפלת הדרך לעצמה. וזה טעם עסק התורה בדרך לעשות נייחא לשכינה שעמו לשומרו ועיין בזהר מסוד תפלת הדרך בארוכה. והאדם החי שהוא במדרגת אמת עמו שכינה בכח חלקי נשמתו המיוחדת עם דודה ושכינה רודפת אחר הצדיק ליהנות מהשפעות הת"ת המשפיע על נשמתו בעוסקו בתורה בפרט ובשאר מצות בכלל. ובהלוייתו למת שהוא ודאי אורח הנוטה ללון במקום מנוחתו גורם לשכינה שהיא צדק שתלך לפניו כדכתיב צדק לפניו יהלך בעת שמשים לדרך פעמיו לעלות למקום מנוחתו וכן כתיב והלך לפניך צדקך כי השכינה שנזדווגה עמו ע"י מעשיו כדי להתייחד עם דודה כנזכר עתה היא מקדמתו והולכת לפניו ואומרת לחיצונים סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול ופנו מקום לדיוקן עליון ועוד כי עתה מתעצם כח עוש"י דבר"ו של מקום בעה"ז להאיר לארץ חפץ ולדרים עליה מעין מה שפעל ועשה בעה"ז בהיותו משתעשע עם קוב"ה ושכינתיה בתוך חדרי ג"ע כאשר יבא לפנינו בחלק ג' בעה"י ואם יצוייר באפשר שיהיו בהלויית המת ששים רבוא דיוקני נשמות ודאי כי יוסיפו עילוי לנפטר כי כינוס האורות יהלו עליו באורם והתורה שהיא סם חיים לו לתפארת ומתפשטת למעלה בסוד נוף האילן לכל הדיוקנאות על כן אמרו כנתינתה כך נטילתה ועוד נדבר מסוד הלויה לפנינו בס"ד ועיין במגילה פרק בני העיר ובכתובות פרק האשה שנתארמלה וגם בברכות פרק מי שמתו מחיוב לוית המת ושכר מצוה זו:
31
ל״בסוד קבורת מתים הוא נחת רוח לנשמה וכל זמן דגופא לא נחית בדוכתא אף רוחא הכי הוא. ונקרא חסד של אמת וכן כל מה שעושים עם המתים כי האדם בחייו קרוי אדם דהיינו אמת ויש בעשור אמת מ"ה כדאיתא בתקונים ואמת הוא יחוד ת"ת ומלכות כדאיתא בזהר בעובדא דינוקא דהיינו א' א"ס ובהסתלק הבינה א' מאמת ויתעלם הת"ת מהמלכות והיינו שיעשה מת דהיינו מוצנע ומתעלם וישלוט למטה המיתה רגליה יורדות מות. והטעם כי בינה משפעת חיים ובהנטל החיים כתיב הן אני עץ יבש. ונפרד מן הארץ התחתונה והאדם הוא חי מקיים היחוד וקושר נשמה מהבינה. ברוח מהת"ת. בנפש מהמלכות. ומטהר הגוף מן הטומאות שלא ישלטו בו החצונים כשמת הפריד היחודים האלה שלש מדות אלו שהם בינה ת"ת ומלכות. וכל זמן שלא נקבר אין הנשמה עולה כלל ולכן תקונו להתעסק בצרכי קבורתו כדכתיב כי עפר אתה וגו' דהיינו הכל היה מן העפר ואפי' גלגל חמה כי מן העפר מוצא הכל וכל טבין וטיבו דעלמא מיניה נפקין ולכן הדל דלית ליה מגרמיה כלום אמר הכתוב מקימי מעפר דל כי נפיק מההוא עפרא ובג"ד הוא דל ברם אבק לא עביד פירי וכן אפר על כן כתיב ברשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ועפר איהו כללא דעילא ותתא והוא בבינה ועקרו במלכות ומצד כחות הדין פ' נשא ובלק ועוד שהיא יסוד העפר שכל ג' יסודות אחרים מראים פעולותיהם בה. והיא עושה פירות כעפר. ולכן המת ניתן לקבורה דהיינו עפר מלמטה ה"א תתאה ועפר מלמעלה ה"א עילאה ואדם וא"ו באמצע אוחז בשני ההי"ן והיינו דמהדרינן א' לגבי מת ואהדר אמת ואנו גורמים שתעלה הנשמה למעלה למעלה בכוונת הקבורה ובמעשה ובעלייתה מייחד וקושר סוד אמת שהוא היחוד עליון והיינו חסד של אמת. ועקר הסוד הזה בעפר ארץ ישראל כי בה הוא סוד העפר דוקא ולזה אמר יעקב ועשית עמדי חסד של אמת אל נא תקברני במצרים. ואמרו שהקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח כי מקדש מול מקדש ומזבח מול מזבח וכבר נודע מה הוא מזבח של מעלה א"כ הקבור בא"י הוא קבור תחת קו השוה ונשאר בתוך כמו המרכז באמצע הגלגל והשקד שממנו יתהוה האדם כנזכר למעלה נשאר שם לעולם. ונשאתני ממצרים. וכן כתוב בתקון כ"א דף נ"ז וצדיקים שהם דגים הגדלים על מי התורה נאמר בהם אסיפתם לעמיהם זהו מיתתן וכנפי מצוה מכסין על דמן שאין שולט בהם מלאכי חבלה שהן כלבים חצופים בסוד כסוי הדם והדם הוא הנפש ועפר שמכסים עליו הוא בסוד וכפר אדמתו עמו וקבורה משום כפרה והספד יקרא דחיי ושכבי כדאי' בפ' נגמר הדין וה"ה ללויה. ועכ"ז אפי' בח"ל תועיל ודאי הכוונה. ולכן כל אחד מהקהל משתדל לשום עפר עליו לסייע ליחוד ולהריק עליו משפע הבינה ולהסתירו בכנפיה. דלא דחילת מנץ הטורף וישליכו עליו העפר ג"פ נגד בחינתה המקבלת ובחינת עצמה ובחינת השפעתה או להגן על נפשו רוחו ונשמתו ועוד שממנה מוצא קו החסד וקו הדין וקו הרחמים ומים אש ורוח מראים פעולתם ביסוד העפר הקדוש והוא מחפה על גופו ומגין עליו כמו שחלקי נשמתו מתכנסים למעלה בעפר עליון אל נרתקם אם זכו כדכתיב הכל שב אל העפר ויש נוהגים בהשלכת העפר חמשה פעמים ומכוונים למתק גם חלק חיה ויחידה. ולמיתוק חמש גבורות מנצפ"ך עליו. ומה שיש להם לומר יבא לפנינו בחלק שפתי רננות בעה"י. ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו אלא מניחין אותו לפניו לארץ אולי זה יהיה על דרך כי אין שלטון ביום המות ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו על דרך שאמרו במועד קטן אי בדידך הוה וכו' והוה כשגגה היוצאת מלפני השליט וכו'. ואם בדבור כך כ"ש המעשה בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתיהיב רשותא ח"ו ובפרט לאותם שנוהגים שהקרובים הם תחלה לגמול חסד זה עם הנפטר להמתיק עליו סוד עפר עליון ולכסותו בסתר כנפיו כנזכר שלהם יאתה תחלה כי המתחיל לא יושג והם פותחים שבילי הנעימות העליון עליו ובפרט בן על אביו. ואם יהיה לו מעפר ארץ ישראל לשום תחתיו ובברית המעור וקצת על עיניו וכפיו עם הכוונה הנזכרת יעשו התקון יותר בשלמות בסוד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. ורבי פלוני [אבא] שהיה מנשק כיפי דעכו היה להדבק רוחניותו ברוחניות השורה בעפר הקדוש מארץ הנבחרת אשר עיני ה' אלהינו בה. ואנחנו הנבראים מאותו עפר מחוייבים להביאו אל מקום חציבותו שהוא קדוש ונייחא קצת ליושבי חוצה לארץ הוא דמשנה שלימה שנינו כי עפר הארץ שיצא חוצה לארץ דינו כעפר ארץ ישראל וכן עפר ח"ל שנכנס לארץ דינו כארץ. ואמרו בזהר פ' ויחי כי ארץ כנען ומצרים מכלים הגוף בזמן קרוב יותר משאר הארצות. ואולי זה למצרים להיותה מצרנית לקדושה. וכן הקליפה הקרובה לקדושה הנקרא נגה מקבלת מיתוק בכח שם מילוי ההי"ן בגימטרי"א ב"ן שבשכינה ומטטרו"ן נוטל אותו המלוי אות אחת לכל חמשה ימי השבוע למתק קליפה זו. ואחר זה בכח המתק עולה להכלל בקדושה על דרך זה בארץ מצרים. והיינו דכתיב ברוך עמי מצרים. והועד לי מפי הראיה שעפר א"י מכלה בשר הגוף בזמן חדש ימים כי הבשר להיותו מעור הנחש הוא מכלה אותו במהרה להסיר טומאתו ממנה למען יהיה העם היושב בה נשוא עון ואולי נטבע בה שתכלה כשיעור זה ולא פחות ויהיה על פי מה שנאמר בפ' ויקהל דף קצ"ט ע"ב שכל תלתין יומין אתדנו גופא ונפשא כחדא ובג"כ אשתכחת נשמתא לתתא בארעא כאתתא דיתבא לבר כל יומי מסאבותה לבתר נשמתא סלקא ולכן תלתין יומין אינון לגיהוץ ולתספורת כדאמרן. ושם פי' ז' דיני דיחלפון עליה דבר נש. עוד שם בדף רי"א סוד רחיצת הנפשות בנהר דינור ופעם אחרת עוברת באש כשמעלין אותה לג"ע עליון שלפי מעלת עלייתה צריך טבילה אחרת כדאמרן טבל לקל לא טבל לחמור ושם ביאר נשמות העולות בכל שבת ור"ח למקום הנקרא חומות ירושלים. ועיין בר"מ פ' קדושים דף פ"ג עפר שנברא ממנו גוף אדם הראשון כיון דאזעיר גרמיה אצטריך לגופא אחרא במשכא ובשרא וכתוב בפ' תרומה דף ק"מ מאן דנשמתיה נפקת בארעא קדישא אי אתקבר בההוא יומא לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל. וכתוב בזהר אדם ביקר בל ילין אדם דהוא יקר מכל יקרא בל ילין. מ"ט משום דאי יעבדון הכי נמשל כבהמות נדמו מה בעירי לא אתחזי בהו רוח הקדש אוף הכי כבעירי גופא בלא רוח. ואסור לראות צורה עליונה בלא חיות ואסור לבזותו אחר מותו דהא חזינן במועד קטן במעשה דרבה בר בר חנה ורב המנונא שהיו מכבדין זה את זה. וכחות הטומאה תאבים להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה וכשימות האדם מיתה משונה בר מינן יכאב יותר לצלמו ובפרט הנתלה כי שם מתחברים כחות הטומאה יותר ממתים אחרים. ואולי להיותו תלוי ברוח יסוד שבו הרבה רוחות רעות ולזה צוה לא תלין נבלתו על העץ וקללת אלהים שרוי במקום התלוי שהאויר נפסד וזה טעם הרחקת האדם מן הצואה ודומה לה. ובזהר דף קע"ו אמר כי טוב להקבר בקרקע ואפי' לרשע ויש שמשימין סיד תוך הקבר ומנהג יפה הוא שממחה ושופך טומאת הנחש. ועיין בדף קמ"א מישראלים הנפטרים בארץ ובחוצה לארץ ואמר כי הנפטר חוצה לארץ רוח הטומאה שורה בו עד שיקבר ושם ביאר משכן נפש רוח נשמה אחר הפטירה כל אחד כמדרגתו:
32
ל״גסוד צדוק הדין וההבראה בביצים או בעדשים כפי מנהג הקדום אמרו רבנן במס' חלה שעסת הכלבים היא מטמאה טומאת אוכלים וזה להיותם מותר הקדשים העליונים וזהו חלקו מלחם עליון כדי שתתפרנס מן הימין ולא יוסיף הדינין ע"ד לא אוסיף עוד לקלל את האדמה שפי' פ' בחוקתי לא אתן עוד תוספת לדינים רק כפי מה שתוכל לקבל האדמה. וזהו ויספתי עליכם מכה פי' אתן תוספת מלמעלה לכח הדין לא חס ושלום שיושפע הדין רק פחות מפגם החוטא ובר"מ פי' כי שבע על חטאתיכם ר"ל שגם מדה הנקרא שבע גם היא מתרחקת עבור עונות ישראל על דלא הקדימת קיסטא לבנאה ואז נקראת שבע וכשהיא ביחוד עם בעלה נקראת בת שבע. פוק חזי בפ' בחקתי דף קט"ו ע"א ופי' הכפירים שואגים לטרף דהיינו רמז נזיד עדשים סוד הדין ולבקש מאל אכלם היינו סוד לחם. ואמרו בזהר כי תבשיל שנתן יעקב לאחיו תבר חילא ותוקפא דדמא סומקא ועל ההוא תבשילא איזדבן ליה לעבדא וזבין בכירותיה ליעקב. מזה נבין כי אכילת האבל הוא בכוונת לשבר כח הדין המתגבר עליו. ויין נברא לנחם בו אבלים שבכח היין המשמח יין המשכר יגוע ואיו בסוד ויבא לו ויין וישת דכל חידו אשתכח ביה וסוד היין בגבורה ויהיה לבן כשיטה אל החסד ואדום כשיטה אל הדין ויקרא טוב כשימזג במים מצד החסד ששם הטוב. ולכן הנהגתי בביתי בקדוש והבדלה ובכל מין ברכה שהיא על היין ליצוק בתוכו בג' פעמים לפחות ג' טיפין מים וכ"ש ביין הניתן לאבל שצריך מזיגה כי נברא יין לנחם אבלים ובמזיגה יקרא יין טוב. וכוונו שלא יזכה לטעם הבינה הנקרא עה"ב ויין המשומר אף אם יכנס בג"ע בשכר שאר מצותיו ויש יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית שהם שש ספירות הבנין וכשהגיע שם ולא עבר דרך דין הגבורה אז נקרא יין משומר ויפה מעצמו וזהו רמז תרומה טמאה הנשרפת וקרבנות טמאים ושעירים הנשרפים ונזיד עדשים הוא מותר הקדרה שכבר אכלו הקדושים יצחק וכחות הקדושה שהיו נהנים מהלולא דצדיק. הגם שלמטה מצד גוף יצחק היה יום אבל כי הצדיק אבד לדורו אבד. ואחר אכילת הקדושים באבלו של אברהם אבינו נתן מותר הקדרה למאן דבעי ליה והם אוכלים דרך הלעטה על דרך הלעיטהו לרשע וימות אם רעב שונאך האכילהו לחם וכו' כי גחלים אתה חותה שאין השפע ההוא ראוי להם רק לבלעם כחיה שבלעה אדם מזוין וחרב פיפיות בידו שהורגה בתוך מעיה כמ"ש הכתוב עת אשר שלט אדם באדם לרע לו דאדם בליעל. ולכן בעי לתקנא פתוריה בעת אכילתו כמי שאוכל לפני המלך שמשלחן גבוה קא זכי ולא אכיל מהפקרא ח"ו. עיין בר"מ פ' פנחס דף רמ"ה. ואחת מכוונות ההבראה לדעתי מלבד מה שנכתוב לקמן תהיה להורות כי כחות החסד מזמנים להשפיע לנשמת הנפטר מלחם ענג ומיין המשומר ומסתלק מליזון מלאם אנשים שמוצאו מן הארץ ויש בו סיג כדאמרן לעיל ועולה לאכול מלחם השמים מזיהרא עילאה ולכן אין אוכלים סעודה ראשונה משל האבל כי כחות הדין עתה שולטים בביתו ובכל אשר לו ואנו צריכים להשפיעו מכחות החסד ואין מאכלו בריאה לו להיותו עתה מצד כחות הדין ואותם שהיו נוהגים להברותו בבשר ויין מסייע לדעת זה ומקום שנהגו להברות בבצים או בעדשים יהיה כפי כוונת אמרם שבשל יעקב עדשים להברות את האבל שהיא מגולגלת ואין לה פה הורו כי סוד זה מלכות הנקראת גלגל ואין לה פה להשפיע לחוץ והיינו בסוד אדמימותה שכאשר היא פועלת דין כתיב אכלה ומחתה פיה וגו' לזה יסתם פיה ויתוקן הגלגל האדום וזהו וידום אהרן והיינו סוד צידוק הדין להראות תגבורת הקדושה והחיצונים נבדלים ממקור האדם וסותמת פיה שלא ינקו וכבוד אלהים הסתר דבר:
33
ל״דבענין סדר צדוק הדין, יראה לי הפעוט הכותב כי תקנו לנו להצדיק דין שמים בו עשרים פעמים כנגד השני דמעות שהם מדה"ד הקשה ומדה"ד הרפה הכלולים כל אחת מי' גבורות האחת המלכות ער"ש ורע"ש בדיניה המיוחדת עם הוד דוה והיא פועלת הדין בתחתונים. השנית היא גבורה שממנה מקור הרוגז ח"ו. והיא פחם לגחלים ועצים לאש וכשאדם בולם עצמו כמי שאין לו פה גורם שהחצון ג"כ אין לו פה לינק מתגבורת הדין. ואהרן שהיה איש החסד הוא בראש כל הדוממים קבל שכר כי אם ח"ו היה פוצה פיו היה משפיע לגבורות השפעת החסד. וממנו ילמוד אפי' בר נש זעיר כי ודאי יקבל שכר על שתיקותו וכ"ש כשמברך על הרעה מעין הטובה בלב טוב ושמח ביסורין לתקון שכינה ודאי בזה המקדש העליון מתטהר ע"י הדין המושפע למטה והוא עושה עצמו מזבח כפרה לתקון שמים כדאמרו בתקונים שכאשר קבל עליו אדם הראשון הדין מיד נתקן הפגם. וכן בקבלת האדם כל גזרת הדין ובפרט קרובי המת מתקנים הפגם שנפגם למעלה וזהו ואתה צדיק על כל הבא עלינו כל איזה צורך שיצטרך לתקון גבוה על כל הבא עלינו כי אמת עשית ותקנת ואין דבר רע יורד מלמעלה ואנחנו הרשענו כי נדבקנו בחצונים. וזהו הצור תמים פעלו כי כל דרכיו לתקון מדת המשפט. וכן על זה הדרך בכל הצדקת דין שמים הנזכר בסדר צדוק הדין ויוכל המשכיל לכוין כפי הבחינות וכפי ענין המתראה בפ' או בסדר שאומר ויכוין בזה להמתיק דין הקדוש ולהבליעו במקורו כי שם יתבסם ויתמתק ולסכור פה דוברי עתק בשתיקתו. ובמה שכתבנו יוכל המשכיל להוסיף חכמה ודעת בהבנת כל בבא מסדר צדוק הדין ע"פ סדר מתוק עשרים גבורות הנזכר. ואין להאריך במקום שאמרו לקצר. אח"כ מזרזין לאדם בו שיפשפש במעשיו כי עתיד לעמוד בדין ומזכירים דם עבדיו השפוך בשנת תתנ"ו וקל"ו כי אין לך ביסום הדין גדול מזה. ואח"כ מבקשים על הנפטר רחמים בארבע מדרגות אבי"ע אבות עולם ירמוז באצילות שנשמת האבות הם מרכבה לרוכב בשמי שמי קדם מלאכי שלום יהיו בבריאה מקום השרפים. גבעות עולם יהיו ביצירה מקום החיות. שומרי גנזי גן עדן בעשיה ששם ג"ע תחתון והאופנים ומלת זאת שהיא השכינה כדכתיב בזאת יבא אהרן בזכות הנפטר ובסוד הרחמים ומתוקי כחות דין אלו היא תקבל נשמתו בחיקה ותאמר לו שלום בואו. ואחר צדוק הדין אומרים הקדיש שסגולתו בכל מקום לתברא מנעולין דפרזלא בתחלת ענין ובסוף ענין לפתוח השמים והשערים ולשמור התפלה או הקריאה וכל שאר העניינים מן המקטרגים ומתנכרים בו ואין להם כח לקנתר ולקטרג ועדיף כח קדיש זה שנרמז בו הטל היורד מא"א להוסיף חיות ושפע רב לכל הספירות ולשוכני עפר בלי מספר וצמיחת האור אל הישועה מיסוד עליון ונביעת המקור העליון לתקון משיחנו. וכבר נודע כי סגולת הקדיש לבטל אשו של גיהנם ולהכניע כחות הזרים. והבן בכח הקדיש מוציא אביו מיד החצונים ומכניסו לגן עדן. ובעי למימר ליה בלישנא דסטרא אחרא. ולאתבא בחילא תקיף אמן בגין דאיתבר חיליה דסטרא אחרא ויסתלק יקרא דקב"ה על כולא ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה כדאיתא בזהר פ' תרומה והוא סוד הקדושה למטה בת"ת ומלכות הממשיכים שפע החכמה מלמעלה עליהם ות"ת הוא קדיש ומלכות היא קדושה וחכמה הוא קדוש המעלה ת"ת ומלכות לחכמה ששם דו פרצופין כנודע. ובכל קדיש מצנן גיהנם שעתא ופלגא. הנה כי בהמתקת כחות הגבורה. ובדמימת האבל והצדקת דין והמנחמים יבוסם הדין ויתוקן הכל בחסד אל. וקדיש זה הוא דבריו של מת שהם מתפללים עליהם ואין צריך להרחיק ארבע אמות:
34
ל״הבימי חכמי המשנה והגמרא בחזרתם מבית הקברות היו עושים שבעה מעמדות ושבעה מושבות ומברכין ברכת רחבה הכתובה בס' הכלבו וזה כדי לעורר עליו ברכה מרחובות הנהר לכבות אש דין הקודח. וכדאמרי' במס' ברכות ובבא בתרא פ' ו' אמרי' כי הז' מעמדות היו נגד ז' הבלים שבס' קהלת ובכל ישיבה ועמידה לסוד אור ישר וחוזר היו מעוררים כלליות מדות החסד שבכל ספירה וספירה ממטה למעלה עד מדת חסד אל למען יקדמו פנים המאירים לארץ ולדרים ולכן אין עושים דברים אלו בפחות מי' דשכינה קדמא ואתיא. וכתוב בירושלמי דכלאים כי עשו לר' י"ח מושבות או שהספידוהו בי"ח בתי כנסיות וכתב בעל עין יעקב שזה עשו לרמוז שהוא ח"י. ואגרא דהספדא דלויי פי' רש"י להרים קול ואולי זה יהיה בהצדקת דין שמים וסודו כנזכר לעיל מלבד שגם בהזכרת שבחי המת האמתיים מעוררים המדות עליונות המאירים מהם והשמעת הקול יהיה על דרך שנא' בכ"ג ונשמע קולו בבואו אל הקדש ואמרו בגין דיצטריך קלא דישתמע וברכאן ישרון על עלמא בגיניה כמו שהוא היה שלם בחשן ואפוד זה פנים וזה אחור והיה רומז יחוד אופנים בחיות וזהו סוד תפלין וקשר תפלין פנים ואחור אספקלריא המאירה ושאינה מאירה והסוד קול ודבור שאינם מתפרשים לעולם ועוד רמזו בקול ודבור והבל אור ישר ואור חוזר זה עולה וזה יורד וצריך להרים קול דאשתמע לקלא עילאה דלא אשתמע בסוד הזעקה שאמרנו למעלה והמת הגורם זה יתברך מאלהי אמן. והמספיד נענש אם אינו משבחו כפי מעלתו כמו שאירע לבר אבון ולבר קפוק במ"ק ומההוא טייעא דנתור ככיה ושיניה. ודרכי ההספד הראוים לגדולים למדו אותם רבותינו בספור הדברים שהיו אומרים הספדנים על פטירת רבותינו הקדושים בבבלי ובירושלמי ואמרו בשבת מהספדו של אדם ניכר אם הוא בן העולם הבא ולכבודם היו מניחים ס"ת קרוב למטתם וגם לרבות ההספד והבכי והיה מהם מי שלא היו רוצים שיניחו ס"ת על מטתו כדאיתא במ"ק. וההספד הוא במקום רבים לחכמי' כדאמרינן במגילה פ' בני העיר ר"ל דספדיה לההוא דתאני הלכתא בכ"ד שורתא והיו מושיבין ישיבה על קברם כדאמרינן בקמא פרק א' ומ"ק ובכתובות ועיין שם במעשה בפטירת רבינו הקדוש ואמרנו כי מהספדו של אדם ניכר מי הוא וכו' ראיה זה מאבנר דבחמים דוד עליו בכו כל העם עמו כמה דאמרו בשבת הא דמחממי ליה ואחים ומשם נראה כי הבכי והקינה הוא על הקבר וראשונה להם ההספד שכן כתיב חגרו שקים לפני אבנר ובעת הקבורה שהוא התעוררו' הרחמים עליו כאשר יבא אז התחיל לבכות על קברו וכל ישראל גומלי חסדים אחריו. ואח"כ קונן עליו כמו שנאמר ויקונן המלך על אבנר ואז ויוסיפו כל העם לבכות עליו. בבכי ראשון עוררו רחמי זעיר. ובשני רחמים גדולים מאריך. גם משם ראיתי כי ראוי להתענות ביום קבורת הצדיקים שכן דוד לא אבה לטעום לחם או כל מאומה וייטב בעיני כל העם ואנשי יבש גלעד התענו שבעה ימים על קבורת עצמות שאול ובניו. ומשבעה מעמדות הנז' נתפשט אצלינו המנהג לישב ז' פעמים ביציאה מבית הקברות וממה שהעלינו למעלה בששה מדרגות הטומאה והטהרה שביעית וגוברת עליהן יהיה טעם למה יושבין ז' פעמים ששה להבריח הרוחות וא' להכין עצמו לקבלת הטהרה על דרך וישב העם בקד"ש. ובין קד"ש ובין בר"ד הם שבעה ואפילו היכל השביעי מהיכלי התמורות יש כחות הפורחים באויר ומזיקים לצד טומאתן לעשות נסים בעולם לעומדים בצד הקדושה ויש לו פתחים מכוונים נגד הקדושה ומאירה באפילה ההיא ושם יש מקום לחסידי א"ה הנק' כבוד. הנה כי בז' ישיבות ובפרט בכח שיר של פגעים נעלה ונראה אל הר הקדושה. וקודם זה עושים רמז לתחיה כי אז רוח הטומאה יעבור מן הארץ. וזה עם תלישת העשבים מהבית חיים ואומרים ויציצו מעיר כעשב הארץ. ועוד אמרו שהוא להפריש בינם ובין המות ירצו כחות המטמאות הגוף המזדמנות בעת המיתה. ובהשלכתן לאחוריהם רמז כי נשכחתי כמת מלב דכיון דלא איכפת להו למיתי יותר מהאי עלמא כדאמר שמואל לרב יהודה חק בשאול מי יודה לך לכן גם החי שוכח אותו כי גזרה היא על המת שישתכח להיותו נגזר מחיי עולם הזה ועושה דרור בעולם שכלו ארוך. אך על החי שסבור שהוא מת אינו שוכח אותו כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. עוד סוד העשב הוא כי יש שדה במדור הראשון שהוא מקום כניסת ההיכלות בכל לילה. ובאותו שדה גדול יש סוד המלאכים שהם מאכל למלכות שמצד חיות הקדש הנקראת בבחינת בהמה ועשב זה הוא מזון ושפע התחתונים. ולהיות כי הנפטר נסתלק ממזון תחתון הנרמז בעשב מן הארץ שהוא מאכל לנפשו הבהמית על כן תולשין העשבים להורות כי נתעלה ללחום לחם אבירים. עוד עשב הם ע"ב שמות וראשי תיבותיו הם ע"יקר ש"כינה ב"תחתונים ושמות אלו יש מהם קדושים נפלאים למעלה שהם סוד שפע אילן עץ החיים הנק' תרומת הקדשים ועליו נאמר מזריע זרע למינהו. וכן קודם החטא כתיב הנה נתתי לכם כל עשב זורע זרע. אבל ואכלת את עשב השדה לא נאמר בו זרע כי הוא ע"ב שמות למטה שהם מתלבשים בהנהגת מטטרון והם עשב השדה התחתונים שהם מאכל בהמה ועם כל זה אדם ובהמה תושיע ה' כי עתה מתלבש בכתנות עור בגשמי הגוף הזה ואוכל עשב השדה. וזה נשפע בלי טורח כל כך אבל סוד לחם מתבואה עליונה שהיא שכינה המסתופפת בספירות ופורשת סוכת שלום עלינו והיא מעין נבואת מרע"ה עליו נאמר בזיעת אפך תאכל לחם ועליה נאמר כי לא יראני האדם וחי. והנשמה הזוכה אחר מיתתה מלחם אביה תאכל הנקרא תרומת הקדשים אמנם בעודה בגוף הזה כל תפלותיו ותקוניו הם מקבלים ע"י העשב השדה שהם כחות מזומנים לקבל כל עסק תחתון להעלותו למעלה והיינו ע"ב שמות תחתונים שהם סוד ההיכלות שכלם פתוחים לדיני האדם ולכל מעשיו ויש למטה מזה מדרגה שהיא מזדמנת חנם תמיד לפני האדם וצריך ליזהר ממנה מאד שהם החיצונים הנקרא קוץ ודרדר הבאים להכשיל האדם כנגד אלו יש שלש מדרגות בנבואה. האחד טומאת בלעם ולבן וכיוצא והנכנסים בפרדס הנפגמין. מדרגה שנייה הנכנס ויוצא בשלום וכמה מדרגות אלו ע"ג אלו עד סוד הנבואה העליונה. הג' סוד לחם שהוא מזון נפרץ פירוש נבואת מרע"ה כדכתיב ביה קראן לו ויאכל לחם ולהיות כי אחיזת קוץ ודרדר וגם אכילת עשב השדה אינו אלא עד שובך אל האדמה זה יהיה טעם לשבח לתלישת עשב השדה והשלכתן לאחוריהן לסוד האחורים ומכאן ולהבא מזון הנפטר יהיה מלחם הקדשים לא מעשבי השדה עוד. ועושין כן ג"פ לרמוז שנפש רוח נשמה של הנפטר מתעלין למזון העליון לחם ענ"ג:
35
ל״ובעמדנו על טעם המעמדות אשר הנהיגו חכמי הגמ' מלבד מ"ש נימוקי יוסף סוף פרק המוכר פירות בבתרא שהם כנגד שבעה דברים שהעולם נפסקין מהם כדכתיב זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף ויום ולילה לא ישבותו ויום ולילה נחשבים אחד לומר כי החי יתן אל לבו כי העולם וכל עניניו הבל. ואשרי מי שעמלו בתורה ובמעשים טובים. עוד אולי יהיה יען כי כח הדין נתגבר על המת שנהפכו עליו ההבלים עליונים קדושים ללהבים ואפי' מלאכי שלום בכו עליו פי' הורידו עליו דין עד כי ירד למטה למקום שהדין יוצא מהכח אל הפועל מקום המיתה והכליון בסוד התכלת שמכלה הכל וירד מאיגרא רמא לבירא עמיקא שמאחר שבסוף ימיו קם ועלה והושפע ממדרגה השביעית ממטה למעלה שבהם סוד והשפעת השבעים שנה והם סדר זמני האדם ואמרו בזהר פ' בשלח שלכן כתיב ויזורר הילד עד ז' פעמים ולא סליק יתיר כד"א ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ולכן בכל תחלת עשר שנה ובפרט משנת י"ג ומעלה האדם נתוסף בו השפעה יתירה כדתנן במשנה בן עשר שנים למשנה בן עשרים לרדוף שהמדקדק במשנה ההיא ימצא בה מוצא רוח יתירה שזוכה האדם השלם בסוף כל עשר שנים משנותיו עד הגיעו לשנת השיבה כי אז הוא שלם ומכובד בעיני אלהים ואדם ונגד זקניו כבוד דכתיב מפני שיבה תקום בקימה שיש בה סדור ואפי' לזקני ע"ה. ע"פ הדברים האלה צריך לתקן מעשיו בכל חלק משנותיו להאיר עליו הספירה שמשפעת עליו בפרט בעשר שנים ראשונים הוא מושפע ממלכות שרגליה יורדת מות ולכן הקליפ' גוברת עליו ובורח מן הספר בי' שנים שניי' מושפע מיסוד ולכן אז נושא אשה וישתדל לתקן הכנות ליחוד ביסוד שהוא השושבין. בשלישיים צריך שיתאזר בכחו נגד רתיחת הבחרות שכן הוד מתחזקת בדין. ובבחינת האדם מהות הספירה השופעת עליו ידע מה יהיה עקר מציאותו לתקון עליון ולקשוט נפשו והדרוש הזה מתרחב מאליו. וממה שכתוב בזהר פ' תצוה דף קפ"ד ע"א נבין למה הדין מתעורר מסוד עוה"ב הנקרא שביעי וע"ש בדף קכ"א מסוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ושם אמר שהעוה"ז נדון בדין התחתון כי לא היה יכול לסבול תוקף דין העליון על כן מדת הדין הרפה אלהי כל הארץ יקרא ופי' גם כן למה אין ב"ד עליון מענישין אלא מבן עשרים שנה ומעלה. ופעמים האדם זוכה ועולה למקום הגבורות עליונות ונקראות גבורות שמהם מתעוררים כחות הגבורות התחתונות שהם כמו העצים שהאור נדלק בהם ומתמן ואילך לית אתר לקיומי כ"כ. וכבר דברנו מזה למעלה. ועל ידי שבעה הבלים עליונים יושפע הבל וחיות לאדם עודנו חי ואמרו בתקון ס"ט כי הבל מסטרא דימינא כלול שבעה הבלים ואינון אבגית"ץ וכו' ובמקום אחר אמר ששבעה שמות אלה הם במלכות ועולים בשש טבעות הקנה והבל הפה הוא השביעי. כנגדן אמר דוד שבעה קולות במזמור הבו לה' בני אלים כי התחתונים החיים כל כח ואל שלהם הוא משבעה הבלים אלו ונקראים מוצא פי ה' ושבעה קולות אלו עולים בשבעה רקיעים. ויש שבעה משמאל היורדים בשבעה ארצות ושבעה הבלים טובים הם ז' ימי השבוע ויש אחרים נגד שני הרעב ואלה הם הבלים דחיים ואלה הם הבלים דמות ויהיה כללותם ובחינתם לחסד ובחינתם לדין והמוציא שקרים מפיו כמה מלאכי חבלה פותחים פיהם לקבל אותם וחבל לאותם שנשבעים לשקר. עיין דף קי"ז והאריך שם בסוד ההבלים הרבה ואגב פירש דברים נחמדים ובדף קי"ח קרא תגר על המנגנים בהבלים ואמר דעלייהו אמרו זמרא בביתא חרבא בסיפא. הנה כי שבעה הבלים אלו מהם קיום הכל וחיי האדם כמו שזכרנו ובעודנו חי עולה עד האלהים גבורה עליונה ופעמים עד ועד בכלל:
36
ל״זנאמר בתמימי דרך קריבה בימיהם למיתה ומלבד הנדרש בזה בזהר פ' ויחי ובשאר מקומות לפי דרכנו נאמר שקריבת הימים ירצה כי יורדים למטה קרוב להנהגה התחתונה הנקרא אחרית הימים בפ' תשא והיא בית מועד לכל חי וכד אחשכת נהורא ואתדבקת בחויא כדין שאיבת מותא לכלא: וזהו פי' בעטיו של נחש וכשהימים קרבים ליה אז יגוע אדם ואיו ומורידים אותו על ערש דוי בהפך אותיות רעש ואש אוכלה כנדרש בתקון י"ח דף ל"א ל"ב ע"ב. ופי' כי החולה בא לחולה מחמת הפוך רחמים לדין בסוד היו"ד במלואה נהפכת לדו"י גם יו"ד במספרה היא עשר והעשר חזרו להיות ער"ש הרי כי כל משכבו הפכת בחליו הוא סוד שני הפכים. ורעש הוא מלכות הכוללת עשר ספירות והיא רעש ודאי מטתו שלשלמה. ויש לה ג' בחינות שתים מן הימין ער"ש עש"ר וב' מן האמצע שר"ע ושע"ר. ויתבארו במקומן וב' מן השמאל הא' רע"ש ומצד דין החזק שנפגמת מצד החצונים נאמר עליה מקום המשפט שהיא מקום לת"ת הנקרא משפט שם הקליפות חצונות שהם רש"ע והקדושים עליונים מתקנים דיניה בכל יום וזהו ברעש גדול. ובזהר פ' ויחי ובפ' בשלח דף מ"ז ע"ב ובפ' תרומה דף קע"ד שם פי' מיתה הנאמרת במשה ואמר כי יעקב היה דבוק בעץ החיים דלית ביה מותא לעלמין ויהב חיין לכל אינון דמתדבקן ביה ובעת גריעת הכחות שהיו לו בחלק הנקרא ישראל שבבחינה הנקרא יעקב אבינו לא מת כדפי' החכם אלשיך אז אסף רגליו פי' כל סבותיו ומקריו שעברו עליו בעוה"ז למטה שרגליה יורדות מות ובחינה שסביבותיה שיתין פולסי דנורא מגבורה עליונה: ובתקון כ"ד פי' שכנגד ס' גבורים השומרים המטה התחתונה יש ס' מלכות אלו זכרים ואלו נקבות בית קבול לאלו ושיתין פולסי דנורא אלו עם עשרה דידה נחתו מסטרא דאימא עילאה ומאן דאתדבק למטה בעלמא דנוקבא מיתה אזדמנת קמיה כדאמרי' על חבקוק בנה של שונמית דאצטריך אלישע לאתערא רוחא מלעילא ואתקשר באתר דהוה ואתיב ליה נפשיה בכח רי"ו אותיות: על כן הנקבות עליהן מוטל המצוה ראשונה להתעסק בצרכי המת להכין ליה זוודתא מלבד מה שאמרו במדרש ב"ר פ' ט"ז שהולכות אצל המת תחלה על ידי שגרמו מיתה לעולם. עוד לפי דרכנו נאמר שכן אשת חיל בטח בה לב בעלה ועושה בחפץ כפיה להכין בגדי מלכות לבעלה מכח מעשים והתעוררות התחתונים כי צו לצו פי' מכל מצוה ומצוה קו לקו נארגים חוטים וקוים ללבושי יקר ומהן המעורר מטל חלקו וכן אמר שלמה בחכמתו נודע בשערים בעלה ירצה שמסבת לבושים היקרים שהתקינה לנגדו ולו אשת חיל נודע וניכר שמידה באו לו ובזה מתעלה לישב בשובה ונחת עם זקני ארץ בחינת שלש ראשונות כי עשתה בחפץ כפיה בחכמת הפלך שהיא חכמה מיוחדת לה לארוג מהשפעות העליונות היורדות מכח מעשים מהם אורגת בגדים נאים לבניה. וכן הפלך הוא הורדת השפע ע"י שפתותיה שהם שושנים עליונים מהצמר העליון דכתיב ושער רישיה כעמר נקי שהם סוד השערות שבהם תקוני ושרשי התחתונים בסוד התפשטות השערות ולכן הבעל כופה אשתו לעשות בצמר כי כשהיא בטלה מסוד ההשפעה מביאה העולם לידי שעמום ממהומת המבטלים היחוד ח"ו ואפי' הכניסה לו כמה עבדים שגם שמלה מתלבשת במטטרו"ן וסנדלפון שהם עבד ואמה ויש עוד למעלה מאלו בחינת עבד עברי מ"מ עיקר הנהגת התחתונים הוא על ידה ובחינת אלו הם לבושים המעלמים שפעה כדי שיוכל העולם לסובלו. הנה כי על הנשים תחלה להתעסק בצרכי המת. ויכינו לו תכריכיו ראשון ראשון מלמטה למעלה והחלוק הסמוך לבשרו קודם לכל ואח"כ הבתי שוקים וכן בהדרגה. וסוד התפירה הוא במטטרון בחינת אופן שמלכות נקבה מקננת בו ושם נארגים החלוקה דרבנן וגם לבושי מלכות לעלות למעלה ולכן עליהן המצוה הזאת ואחר שעשו לו הנקבות תקון המתייחס להן ולבחינתן באים האנשים על הנשים ומעלין אותו בכח הרחיצה וטהרה שהיא הכנה לקדושה בסוד וטהרו וקדשו ובה ובכחה מסתלק מעלמא דנוקבא אשר ירד לשם במיתתו ועולה לעלמא דדכורא: וטוב ליתן הדס ושושנים ואזוב במים ושם מתקנים בחינות נשמתו ורוחו ונפשו בהלביש אותם בגדי ישע אחר שהפשיטו מעליו בגדי בדדין שהוא הסדין שהיה בתוכו והזוהמא אשר היתה דבוקה בבשרו כאשר יבא הכל מפורש בחלק ג' מדרושנו זה אשר יקרא שפתי רננות בעה"י:
37
ל״חהדרן למאי דפתחנא ביה ליתן טעם לשבע ישיבות והוא כי יען שלצורך תקון הנפטר הוצרכנו לירד בבשתנו למעה עד המקום אשר הודח שם להעלותו אח"כ בכח החסד של אמת שעשינו עמו נעשה ז' ישיבות וז' מעמדות וחרב פיפיות בפינו בשיר של פגעים המבריח הרוחות מכל מקום שהן. אמרו כי יש מוצא מהרבה מהם מתחת לארץ ומהם בארץ עצמה ומהם באויר הקרוב אלינו הנקראים שרי רוח. וכן בכל הארבע יסודות ומהם למעלה עד גלגל הירח וכן בכל הגלגלים ומוצא כולם מהשרים והקליפות רוכבי הגלגלים שהם חלק העשיה גשמית. ובשיר זה עם ישיבות אלו סוקלים המסלה כי הוא זמיר עריצים ומסירים אותם מעלינו במלין דזמרא אינון חיצים לגבי חויא בישא ס"מ וזהו עד יפלח חץ כבדו דתמן ס"מ יסודיה ועקריה בג"פ הכבד כועס ובמא כועס במר' נוקבא דיליה זנבא דיליה דבתר דעבידת ניאופין יהיבת שיורין לבעלה במרה כעיס ובזנבא דהיא יותרת קטיל כדדרש בתקון י"ג דף כ"ה ובכח חיצים אלו אנו עולים הלוך ונסוע מהבל התחתון כדדרש ההוא מארי דקבין בתקונים עד הנגבה. ובכל ישיבה ועכבה עם כח שירי זמרה שבפינו אנו מתעלים מעלה עד אהבה רבה שהוא חסד לאברהם. ובכן אך טוב וחסד ירדפונו כל ימי חיינו. ותאנא בצניעותא דספרא דחסדא עילאה בכלא אצטריך לאתרברבא ולמיבני ליה ולא לקטעא ליה ח"ו ואין לישראל להשחית זקנם בתער ויש פרושים מחמירים אפילו במספרים כעין תער ועיין באדרת נשא בתקון ששי מי"ג תקוני דיקנא יקירא. וסדר עליית מעלמא דנוקבא מל' עד חסד נרמז בפסוק כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך שמלבד שהוא שבע תיבות עוד בכל תיבה ממנו נרשם סדר עליות אלו ולעולם העליון כולל מה שלמטה ממנו עמו ונכלל בו כחות קדושים משפיעים ומקבלים המתייחדים על ידי יסוד הנקרא כל. וכל המזמור הוא מצד ספירת הוד להשבית מעול וחומץ. ולכן החזן היה אומר שבו יקרים שבו עמדו יקרים עמודו להראות כוונתם שהוא לעלות עד מדת החסד על דרך מה יקר חסדך אלהים. עוד ההקפות הנעשים למת מלבד מה שאנו עתידים לדרוש בהם יהיה כדי להשפיע עליו קדושה מז' ימים עליונים ולהבריח ממנו כחות החצונים שבז' היכלות התמורה בסוד ההיקף והמחול שהוא בנצח הנוצח כל אויב ומתנקם וסוד המחול הוא העגול דהיינו סוד שש קצוות שכלם משפיעים במלכות בסוד גלגולם זה אחר זה והיא מקבלת מכלם וזהו יהללו שמו במחול והכוונה בהקפה תהיה להשפיע במלכות שהיא אם ונשמת כל חי מיומין עילאין כדאמרי' בפ' תצוה בדרוש ספירת העומר ושם דף קכ"א בדרוש רמז ימי הסוכה ובהקפת המזבח ובזה היא מתוקנת מלמעלה ומקושטת מלמטה מז' הנערות דאינון ז' היכלין בז' מושבות ומעמדות שכן ההיכלות פעמים עומדים לקבל ולהתאחד בקדש הקדשים וזהו סמיכת גאולה קדש הקדשים לתפלה הם שש היכלות תחתונים ופעמים יושבים להשפיע. ובתקון ו' דף י"ח פירשו כי ההקפות הם בסוד נקבה תסובב גבר במשנה שהיא ששה סדרים ומקפת לתורה שבכתב שהיא ה' חומשים. ולכן סובבים בארבעה מינים המזבח שהוא רמז לגן הנטועים בו וגן עם שבעה ימים הם ששים כנגד ששים מסכתות. ובשמיני עצרת בו שפע התורה להשקות האילן הנטוע בגן ולכן תאות ביום ההוא לשמחת תורה וחוגגים במחול ובמחוג בב"ה בסוד נעוץ הסוף בראש וראש בסוף שכן הוא חק וסדר המחול וכן מסיימים התורה וגם מתחילים אותה ובו ביום ותחלת ברכותיהם של ישראל והוא שמחת גמר היחוד המתחילים תקוניו מיום ראש השנה ונגמרים קו לקו עד יום שמיני עצרת כי אז הדודים עילאים הם בדביקתא ברעותא באחדוותא חדא וה' אחד ושמו אחד:
38
ל״טתנחומי אבלים הוא עקר גדול בג"ח ואמרו במדבר רבה פ"ח שהקב"ה מראה פנים לאבל. ונחם אברהם ויעקב תנחומי אבלים וכן ביצחק כתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וביעקב נאמר ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. ועיין בפרקי ר' אליעזר פרק י"ח משכר מצוה זו ומכמה מקומות למדנו זה וב' שערים היו בבית המקדש אחד לחתנים ואחד לאבלים ומה שתקנו אחר חורבן הבית בזה. ויזהר האדם בנחמו שלא יהא ח"ו גידוף כדאמרי' פ' שור שנגח מאי אית ליה לגבי נחמתא דבבלאי וכו' ויזהרו שלא יבכה על מתו יותר מדאי פן יתריס נגד מדת הדין כנראה ממעשים בפ' אלו מגלחין. והנחמה היא גמילות חסדים גם לנפטר כדגרסינן במס' שבת מי שאין לו מנחמין הולכין עשרה בני אדם ויושבין במקומו וכן נראה ממעשה שאירע לר' יהודה שם. ויפתח האבל תחילה כדאמרינן בסוף פרק מציאת האשה. ויאמר דברי נחמות נגד האבלים ודברי שבח נגד המנחמין ולכל ישראל כדגרסינן במ"ק ובכתובות בר"ל עם מקרי בניה דא"ל קום אימא מלתא וכו' ואל יכנס א' לדברי חבירו ובפרט אם הוא חכם כדחזינן במיתת בניו של רבי ישמעאל. והאבל יודה למספידים ולמנחמים על הכבוד שעשו לו ויפטרם בשלום שראינו שר"ע עמד על ספסל גדול ופטר ישראל לשלום שהספידו בניו הספד גדול. ובשלשת רעי איוב כתיב לנוד לו ולנחמו מלת לנוד תורה לנו כי הנחמה מעלה האבל ומנידו ממקום השפעת הדין למקום נייחא ותנחומין כמו שכתוב ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים ופי' רוח הנחה ותנחומיו העביר על הארץ ואז וישוכו המים הזדונים. ונחמה היא מן השמי"ם שבו נכללו הרחמים בדין ולכן אומרים מן השמים תנוחם ולנו דרכים ישרים מאומתים בעצמם לתת טעם לכל מה שאמרו במ"ק שהאבל אסור בהם וכן עטיפתו וישיבתו על גבי מטה כפויה או על גבי קרקע וכן כל מה שחייבוהו רבנן לנהוג בימי אבלתו שאשר הוכיחו מקראי שם. אך להיות כי יאריך הדרוש בחרתי להשמיע אותם ונבון יבין דעת מעצמו רק נציע פה לבד ריש מלין בטעם האונן וההבראה בהודיע כי האבל צריך סעד לתומכו בתנחומים ורחמים. פוק נא חזי כמה אתחלש חיליה של מי שמתו מוטל לפניו כי אפי' לענות אמן אחר ברכת המברך לא הרשוהו כדאמרי' בירושלמי אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. וברבה פ' וילך אמרו כיון שרואה צרתו לפניו דעתו מובלגת. אבל כשנקבר כל ימי האבל הוא זקוק לכל דבר של מצוה. וזה להיותו עומד ומושפע מתוקף הדין וכל יחוד הוא בחסד באופן שהמקורות עליונות אינם מתייחדות על ידו ומחוץ למחנה שכינה מושבו כי היא חפצה ביחוד ולכן האונן פטור מכל מצות האמורות בתורה. ואמרי' במדרש פ' חיי שרה על פסוק ויקם אברהם מעל פני מתו מלמד שהיה רואה מ"ה מתריס כנגדו ומוכח משם שאונן פטור מכל מצות האמורות בתורה מדכתיב ויקם ואח"כ וידבר ואם ירצה האונן ליכנס למעלה בסוד עץ החיים בתפלה ותורה וברכות יערב רע שהוא בו בטוב העליון. ויכניס חול בתוך שבת ונמצא מחלל ח"ו. כי עתה ירד ללבושים תחתונים ונקרא עלה תאנה שהביאו תואנה לעולם ועל דרך זה אמרו החכמים בטעם למה נמנע אכילת עץ החיים לאדם הראשון אחר שנתלבש כתנות עור ונתפשט מכתנות אור מלבד מה שדרשנו בזה למעלה. ומטעם הנזכר פטרו האבל מד"ת כי היא סוד עץ החיים שבתוך הגן. ואמרי' במדרש רבה פ' צ"ח שאין אבל נכנס בפלטרין של מלך לכן לא נכנס יוסף בפלטרין של פרעה במיתת אביו. וישב בדד וידום מד"ת ותפלה בהיותו באנינותו יען כי מטפל בכחות הדין לצורך מתו כי האונן הוא למטה מעלמא דדכורא ומעלמא דנוקבא וכמעט מתאחד באינון עבדים שהם מסטרא אחרא דאין בהם מצות ואפי' עבד כנעני שהוא בסנדלפון פטור מכמה מצות כל שכן מרכבות שלמטה ממנו. ומלת אונן הוא מקום האנינות ממשלת הלילה על כן כתיב באונן ותקרא בתי"ו שהוא עולם הנקבה וכן פרץ היה מצד אונן רמז שהלבנה פרוצה. ברם אחר שקבר מתו סליק מאתר דפגימו לעלמא דנוקבא ונקרא אבל אבל אונן אינו מברך כי טוב עין הוא ראוי לברך ואינו מזמן דאין בו כח להמשיך מעתיק ששם רמז הזימון ואינו אוכל בשר שמשם שכר כנזכר ואינו שותה יין פן יעורר היין המשכר כי מאכילת דברים אלו יתלבש יותר ויותר בכחות הגבורה ונקרא אונן מלשון בן אוני שכמעט מדובק בכהן און שהוא עושר פי' בבחינה מצד שמאל שמור לבעליו לרעתו וזהו ויאמר אפרים אך עשרתי מצאתי און לי פי' שהגביר כחו של עגלי ירבעם ואמרי' בזהר שבעגל שעשו ישראל נכלל כל כח שהיו בשני עגלי ירבעם אחד מהם היה בחינת הזכר של הקליפה והאחד בחינת הנקבה הטמאה יותר. וירידת האונן לדיוטא התחתונה זו הוא דוקא בחול בעוד שמתו מוטל לפניו. ואילו יכול לישן על גבי מטה כי היא מוכנת ליחוד. רק כפויה שהוא מושפע מהאחורים לא מהפנים אבל בשבת ויום טוב כח ההנהגה הקדושה המתגלית ביום ההוא תגין עליו לבל ירד פלאים: ולכן אין לעסוק בצרכי מתו בשבת ואפי' ביום טוב ראשון הוא על ידי עממים וחייב בכל מצות האמורות בתורה אך בתשמיש המטה שהוא בחינת היחוד בעצמו יש אומרים שאינו כדאי לכך ואסרוהו לו ואחר שהעלה מתו למקום מנוחתו כובע ישועה על ראשו וחייב בכל המצות אך אינו ראוי לאכילת קדשים שהוא לעורר כחותיהם עליו וליהנות מזיום ביחוד הפנימי של אברים פנימיים בחדרי בטן ורזי עולם ותעלומות סתרי כל חי סוד הנשמה המחיה הכל אין כח להראות בעצמו כך עד יעבור עליו יום המר שהוא יום ראשון ממיתה וקבורה ופי' הסבא בפ' משפטים דף ק"א ע"ב דקדש הוא מעלמא דדכורא שהוא מיסוד ולמעלה קדוש הוא ומסתלק לעיל והאבל ביום ראשון משבעת ימי אבלו הוא בעלמא דנוקבא ובגין דלית ליה מגרמיה כלום אוכל מלחם הנשפע לו מאחרים ואם עבר יום ראשון ולא אכל כגון שמתענה כיון דאידחת ההבראה אידחת שנתעלה לסוד עלמא דדכורא: וזה יהיה גם כן טעם שפטור מהנחת תפלין כי איך יתפאר בכחות הרחמים בעלמא דדכורא ועדיין הוא מלובש בדין בעלמא דנוקבא שלכן אשה שרוצה להניח תפלין מוחין בידה מה שאין כן בשאר מצות עשה שפטורה מהם ומיכל בת שאול שאני דבת מלך היתה. ועוד שהיתה תוכה כברה ורמז לזה נתנו דורשי רשומות כי מיכל בא"ת ב"ש הוא מיכל. ועדיפת מינה שהיתה אשת דוד. ועוד יש אומרים שמנעו אותה. והמבין סוד שער של תפלין יבין עוד טעם לשבח למה האבל פטור מהם ביום ראשון וכן בט"ב שבעונותינו ירדנו פלאים אין מניחין תפלין בבקר בעת האבל. וראיתי יחידים שאינם מונעים עצמם מתפלין לא ביום א' של אבלות וגם לא בט"ב ועיין בדברי הפוסקים בזה. והמניחים ב' זוג תפלין מניח ביום ט"ב תפלין של רש"י לבד שכחן יפה להיות כסדר כתיבתן בתורה וקבלום עליהם רוב העולם ונמצאו על בימת יחזקאל הנביא אמנם בשאר הימים שניהם יחד טובים כפי ההנהגות כנודע מגלוי שמר ת"ם וראה יש"ר שהוא רש"י ור"ת וזה צריך שמוש חכמים. וכל אלו רמזים מלבד פשוטן של דברים הכתובים בדברי הגמרא והפוסקים שהם אמת ותורתן אמת ומנייהו לא נזוע ובזה פתחנו קצת פתח לכל הדברים האסורים לאבל והחכם יבין דעת ויוסיף משלו כי מה ידעתי אני הקטן אפרוח שלא נפתחו עיניו ולא ידע כל תלמידהון דרבנן וגם אויל מחריש חכם יחשב:
39
מ׳כתוב בר"מ פ' עקב אוקמוה רבנן דמתני' שעת אכילה שעת מלחמה. וזה לפי שהמלפתים ארחותם נגד בני אדם להדיחם מעל ה' מזדמנים שם בראותם שהחומר נהנה מהעה"ז. לכן אמרו שהם ככלבים עזי נפש שאינם נדחים משם בדחייה ראשונה. על כן צריך שתי הזמנות לברכה מלבד חלקם הניתן להם במים אחרונים של מקום חובה יורדים פן יערבבו שמחת הברכה שעולה ביחודה על כל שאר ברכות הנהנין על כן היא מן התורה. וכ"ש שיסולו דרכם יחד בסעודת האבל. לכן המנחמים היו מברכים ברכת רחבה להשפיע עליו ועליהם משפע רחובות הנהר המריק ברכות עד בלי די כנזכר לעיל. ולכן האבל יושב בראש כדאיתא פרק אלו מגלחין מקום מוצא ההשפעה כי הוא צריך לחסד אל בעצם ובראשונה להיות החרב שלופה לקראתו ונוטל ידיו תחלה ואח"כ המנחמים. ונמצא כתוב במנהגים שהוא בוצע המוציא על הפרוסה שנותנים לפניו ומברך לעצמו ואח"כ בוצעין המנחמים לעצמן וכן מוזגין הכוס ונותנים לפניו ומברך לעצמו ושותה ואח"כ הם מברכין לעצמן ושותים. הנה כי כוונת אכילתו ושתייתו משונה מכוונת אכילת המנחמים לזה הוא מברך לעצמו תחלה והם לעצמם ואסמכוה אקרא דכתיב אבחר דרכם ואשב ראש כאשר אבלים ינחם. ואמרו ג"כ כי מנהג שאין שותין בכוסו אלא לאחר שמדיחין אותו והבוצע בסעודת האבל שהוא דוגמא דעמודא דאמצעיתא דהיא חייתא עילאה קדישא דכל שאר חיותא אחידן ביה ואשתלשלו בגוה כדאמרי' בפ' בשלח דף מ"ז ע"ב לכן הבוצע נותן פרוסה ביד האבל וזו הוא הכנה לו לנחמו מכל אחד מז' הבלים כי הוא מתפאר ומתאחד בתוכן כנודע. וכיון שזכה ללחם מן הארץ שהיא כתר הנקרא זאת מיוחדת עם ת"ת בזאת יבא ליכנס אל הקדש. והביצה היא רמז למלכות בסוד אור החוזר כדפי' בתקונים הנה לחם וביצה סוד אור ישר וחוזר ע"כ הביצה היא מגולגלת ומשם עולה למדרגה יין המשמח שהוא פרי מן העץ החיים. וכיון שהוציא וזכה להשפעה לחם ויין משם להיות כהן לאל עליון חסד אל ולכן נברא יין לשמח אבלים. ולהיות המנחמים עסוקים לעורר ג"ח העליונים לכן הרואים פני האבל פטורים מן התפלה כי תקונם במקום גבוה יותר מהתעוררות התפלה. ואמרי' בויקרא רבה פ' ל"ד על פסוק ועניים מרודים תביא בית אלו אבלים ומרי נפש. ומי משמחן יין. הנה כי שפע יין המשומר והמשמח מביא בבית ומכניס להכלל בעלמא דדכורא האבל ומר נפש. וזה טעם ג"כ שהעוסקים בצרכי רבים פטורים מן התפלה וכן בצרכי חתן וכלה כנראה בפ' בלק בעובדא דההוא ינוקא. וממה שכתוב ר"מ פ' עקב דף רע"א ע"ב בסדר הסבת הסעודה למארי סעודתא דמלכא הוא כי גדול מסב בראש תניינא תחותיה ותליתאה תחות תניינא ואמר דאלין אתקריאו ג' מטות לקבל ג' אבהן לקבל כהנים לוים וישראלים ומכאן ואילך לית להו סדר אלא כל הקודם זכה. נ"ל ג"כ שהסדר הזה הוא במנחמי האבל שאחר הג' מנחמים הראשונים איש כפי מדרגתו כל הקודם זכה משם ואילך וכן יהיה ברחיצת ידי האבל בסוד אם רחץ ה' את צואת בנות ציון שכל א' מתכוין לעשות ג"ח זה לו והכל הוא להבריח מעל ידיו כחות ששורות בו כי האצבעות הם התפשטות הכחות עד למרחק עד אחיזתם סמוך לחצונים לכן קרובה הקליפה להתאחז שם וכו' ובישמעאל ידו בכל ויד כל בו והצפרנים הם הקליפות שהם מותרי הכבוד ולכן צואה שתחת הצפורן חוצץ בטבילה שנראה טובל ושרץ בידו. ומה גם שלא כנגד הבשר שאז הטומאה היא במקום המותרות מכל וכל: ולפי שכשאדם ישן ביציאת נשמתו רוח טומאה שורה על גופו ומטמאו כמו שבמותו רוח רעה וטומאה שורה עליו אך בחזרת נשמתו לו מתעברת ההיא זוהמא מגופו ונשארת בידים לבד והם עדיין מתות במיתה וטומאה. על כן אין לברך בידים מסואבות מפני שהטומאה נוטלת חלקה מהברכה ח"ו והנשמה מתפשטת בתוך המיתה. ובזה יצא לנו טעם לשבח רחיצת ידי האבל שכל הטומאה והרוחות נאספו בידיו. לכן מנהג לשפוך כל המים שבכלי אחר שנטל ידו מהם כדאמרי' במים של שחרית. ובכח מי חסד שיריקו עלידיו יתפרדו כל פועלי און ומה טוב להריק עליו המים בג' פעמים דלא גרע מנט"י שחרית דבת מלך היא ומקפדת עד ג' פעמים. ואינה רוח בעלמא כמו ידים המטונפות מבית הכסא. ולכן שופכים אותם המים במקום מדרון החוצה לרוחות הפורחות כי בזה בעלי החובה יקחו חלקם ויתרחקו מעל האבל. ואין לערב מים במים פן יחזקו מוסרותם כי פיזור לרשעים הנאה לעולם ובזה יבושו ויחתו מגבורתם. ועוד הג' פעמים ירמזו לג' הנהגות שיחדו יהיו תמים להריק עליו שפע שבע רצון ע"כ מנהג לעשות חסד זה ע"י גדולים המנחמים. וגם בזה נאמר כי מהג' ראשונים ואילך אין להם סדר כי כשנעמיק בדברי ר"מ בטעם שנתן לדבריו. סדר זה יהיה בנין אב בכל מקום שיש רבים ונכבדים וגם שבנטילת ידים שבסוף הסעודה פסק מהרר"י קארו בסי' קפ"א שכיון שלא נשארו אלא ה' מהמסובין שלא נטלו ידיהם באחרונה אז נוטל המברך ולא שמר שם הסדר מר"מ מהג' כבר כתבו הטעם שהוא מפני עיון הד' ברכות של ברהמ"ז כמתבאר שם: ברם בעליית ס"ת יש סדר אפי' אחר כהן לוי ישראל מפני שהס"ת הוא דיוקנא דזעיר והוא במקום הג' מטות ששם יש סדר. לכן אמרו אחריהם מי קורא וכו' כדאיתא במס' מגילה. ושם בר"מ פי' כי ידים מזוהמות פסולות לברכה דאינון שניות לטומא'. וכד אינון טהורו' אינון שניות לברכה דברכה לא שריא אלא על טהרה והכהן שהוא איש טהור איש חסד. שריא עליה ברכתא ואמרו כל כהן המברך מתברך. ומאשר הצענו נבין ג"כ טעם לנטילת ידים אחר קבורת המת כאשר יתבאר במקומו עוד. וכן לכל הדברים דאמור רבנן דצריכים נטילה אשר הביאם מהרר"י קארו בסימן ד':
40
מ״אפה יתבאר למה נחום אבלים הוא בברכת המזון ולא בתפלה או במקום אחר ואמרי' במדרש ויקרא רבה פ' כ"ג ר' יונה הוה מליף לתלמידיו ברכת אבלים אמר הוה גברין בהם. ממה שמתבאר בפ' ויקהל הודיע לנו כי בשעת ברכת המזון הוא עת שמחה ורצון דאמר מאן דמבריך לקודשא בריך הוא מגו שבעא בעי לשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב וכמה דהוא מברך בחדוה ובעינא טבא הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמלין דאורייתא וישוי רעותיה למיהב ברכה לאתר דאצטריך דארבע רתיכין שלטין בארבע סטרין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא ומאינון מלין דברוך אתה אתהני ואתרבי ואתדכי בהו. ובחול אתהני מגו אינון מלין דסלקין מגו שבעא וכלהו שבעין ורוון בחידו. בשבת אתהני ממזונא ממש ובההוא חדוה דמזונא דמצוה: ולכן טוב עין הוא יברך וינחם בברכת הטוב והמטיב שהוא סוף התפשטות הברכה במלכות מלבד מה שהופיע עליו רחמים גדולים בברכת המזון שנברך שאכלנו משלו הוא בעלמא עילאה דלא ידיע ואין שם תפיסה לכן מדבר שלא לנוכח דמזוני ממזלא עילאה נינהו ואוצרם הוא בהוד כנודע ושם אמר נברך וברוך מנחם אבלים שאכלנו משלו ובזה יתברך ויתנחם מבחינת הראש והסוף ואמרו כי המברך ברכת המזון ברצון ובשמחת הלב כשמסתלק מן העולם מקום מתוקן לו למעלה בסוד עליון בהיכלות קדושות ולכן אמרו כי גדול מברך. וכהן ת"ח לו נאה לברך להיותו מצד החסד כי כן צד ימין מוכן להאיר לעולם. ולכן הכהן מוכן לברך מעלה ומטה ובעת ברכת כהנים ברכות מהמקור העליון מדליקין הנרות ומאירים כל הפנים וכנסת ישראל מתעטרת בעטרות עליונים. ואמרי' שבכל מקום שתשרה השפעת הימין עין הרע אינו שולט בו וכל ברכת המזון הוא בימין ואין שטן ואין פגע רע לכן מנחמים האבל בו וצריך לומר בברכת המזון וקידוש והבדלה ובברכת אירוסין ונשואין סברי מרנן והם עונין לחיים להורות כי נקשרים באילן החיים יין המשמח לא באילן דמות שהוא גפן שחטא בה אדם הראשון כך כתוב בתקון כ"ד: ושמעתי הטעם שהוא לפי שהיו משכרים בקורט לבונה שמשימים תוך היין למי שהיה חייב מיתת ב"ד אחר שהתודה כדכתיב תנו שכר לאובד וגו' ובהשקות אותו היו אומרים סבר מרנן והם עונין למיתה. ואולי יהיה זה לשאול למחייבי' אם עדיין עומדים בטעמם לחייבו כי אם מצאו לו זכות פטרוהו. והם משיבים כי בשמועתם עומדים. ולכן עתה עונין לחיים. עוד נאמר כי ברשות רבותי שאומרים קודם המוציא וכן סברי שאומרים על היין להיותו באמצע הסעודה הוא מדבר עם כחות הקדושה המזדמנים שם לקבל אותם ברכה ולהיות ברכת היין חשובה על כן מנהג להזמין השומעים תחלה שיתקדשו לקבל רוחניות הברכה ההיא וכבר נודע טעם שכתבו הפוסקים על זה ומנייהו לא נזוע והקהל עונים לחיים שרומזים לחיות המתפשט בספירות דעלמא דדכורא וברשות רבותי המסובין עונין ברשות שמים גם הם מאמתים שצריך ליטול רשות מהכתות העליונים ולהזמינם שיבואו לענות אמן אחר הברכה והקדושה ההיא ולהריחה ריח ניחוח לה'. ועל הפת שהוא מן הארץ מקום תחלת הכניסה לקדושה אומרים ברשות רבותי ושם הוא סוד שפע הנקרא אכילה כי בהתעוררותם מסלקין ומעלין שפע לרעים דלא מתפרשן לעלמן ועל היין שמקורו מן סוד עץ החיים אומרים סברי מרנן דסבי עצה וטעמא וסברא ומשם ממעלה למטה יורד השפע לדודין תתאין וזהו שתו ושכרו דודים וזה יהיה לדעתי כוונת האומר מרשים על הפת וסברין על היין ובעל הלבושים נתן טעמים לזה לפי דרכו והבורר יברור לעצמו. וכל קדושה שהיא על היין צריך ברכה וקדושה וכן השבת ג"כ. על כן בקבלת שבת אומרים ב' פעמים בואי כלה בואי כלה נגד קול חתן וקול כלה. ועיין בתקון מ"ז דף פ"ז מתקוני השלחן באורך:
41
מ״בנמצא כתוב בדברי חכמים כי ההולך לגמול חסדים כגון בקור חולים והכנסת כלה והוצאת המת וניחום אבלים וכיוצא יוליך בניו עמו וזה כי מלבד שמחנכם לגמול חסד. עוד מקביל ליחד חיות קטנות עם גדולות דאית חיה זוטרתי וזוטרתי דזוטרתי וחיה סתם בעשיה וביצירה ובבריאה עוד יבחנו למעלה באצילות ואז ודאי ישבעו עצי ה' וגו' ופי' בזהר פ' שמות דף ע"ב בסוד ז' הבלים שזכרנו למעלה דאינון הם עמודים סמכין דעלמא לקבל ז' רקיעים ואמר כי יש הבלים אחרים המתפשטים מהבלים אלו וכלם מתקיימים ומתחזקים במעשה התחתונים ובהתעוררות העולה מן הארץ וזהו יש הבל אשר נעשה על הארץ וכל תקפא וקיומא דיליה בנשמתהון דצדיקייא דאתלקיטו מארעא כד אינון זכאין ועיין בתקון ס"ט דף ק"ו במעשה דההוא בעל קבין בשבעה היכלות שבנה בז' הבלים אלו. ואמרי' במדרש קהלת על פסוק סוף דבר הכל נשמע בשעה שאדם נפטר מן העולם הקב"ה אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו בשר היה ירא שמים היה פלוני זה מיד מטתו פורחת באויר כדאמרי' במדרש שיר השירים ברבי אושעיא איש טריא ואומר הקב"ה חביב עלי הוא ככל ישראל וזהו כי זה כל האדם. ואמר בפ' בשלח דף מ"ז ובכלא בעי לאחזאה עובדא ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך ובתקון ס"ט דף קי"א ביאר מוצא נשמות קדושות מהבל ובלתי קדושות מקין ומעט טוביות שהיה בקין נתפשט עד קני חותן משה ומשם ואילך היה התפשטות הרע כי כן יש הבל הקדוש והבל מסטרא אחרא דהוא הבל ורעות רוח כי זה לעומת זה עשה האלהים. הנה כי העושה חסד עם גופות ונפשות הצדיקים הוא מתקן ז' הבלים עליונים ומהפכן מלהב להבל מדין לרחמים ומריק עליהם משבעה מוצקות הנרות אשר ע"י ראשם ומן השנים הזתי"ם אשר על ראש המנורה א' מימין וא' משמאל הגולה העליונה שעל ראשם והוא ישכון בטח ושאנן ובצל שדי יתלונן:
42
מ״גשפת חסד של אמת תכון לעד ועד בשחק נאמן סלה כי לכבודו עשיתי ומעתה יהיו תחלת דברי בחלק השלישי מספר מעבר יבק הלזה אשר יקרא בישראל שמו שפתי רננות אלהים יעזרנו על דבר כבוד שמו אכי"ר:
43