מעבר יבק, שפתי צדקMa'avar Yabbok, Siftei Tzedek

א׳מאמר א' מספר מעב"ר יב"ק

ב׳יהא רעוא. דאימא מלתא. דתתקבל ברעוא. קדם מלכא רמא. וקדם צדקיא:

ג׳אל ה' ויאר לנו וקדשנו במצותיו וצונו בהם לטוב לנו כל הימים ובהם יש בכחם יתר שאת ויתר עז בקצתם כי הקרן קיימת להם לעולם הבא ופירותיהם אוכל האדם בעולם הנשמות הנקרא עולם הזה. ופי' קרן ופירות הוא כי הקרן יהיה השפע שנשפע על המלכות בסוד אור חוזר ואור ישר בעת עשיית המצוה ההיא כאשר יתבאר לקמן. ואחר כך אותו האור נעשה פירות שהוא כזרע הארץ שגדל ועושה פירות ונזרע וחוזר ועושה פירות וכן אותו האור הקדוש נזרע בארץ העליונה ושם מגדל צמחים ופירות: ובכלל המצות אלו יש גמילות חסדים ירצה השפעת החסד ממקומו וגם החסד שבמדת הגבורה ולכן הם חסדים בלשון רבים. ובהיות האדם עושה חסד עם הבריות משפיע מצד החסד ואם עושה בהם בכחו וגבורתו ישפיעם מחסד שבגבורה וזהו גמילות חסדים ומצוה זו היא עם החיים ועם המתים ובגופו של אדם וגם בממונו. והיא שקולה כזכות אבות. ואמרינן בויקרא רבה פרשה ל"ו על פסוק כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה אם ראית זכות אבות שמטה וזכות אמהות שנתמוטטה לך והטפל בחסדים. ועיין בירושלמי דסוטה פ"ק גודל מצות גמילות חסדים וכן בגמרין שם ובמציעא ובשבת פרק מפנין. וביקור חולים גם כן היא מצוה שיש לה קרן ופירות ונבאר סודה לקמן. ואמרו פרק אין בין המודר ובירושלמי דפאה, כי ביקור חולים מצוה על הכל ובפ' הנזכר נתבארו שעות הבקור. ועוד אמרו ז"ל בסוטה הקב"ה מבקר חולים וקובר מתים. ובפ"ק דשבת כתוב שכל המבקר את החולה צריך לבקש עליו רחמים ויהא בכאב לב והביקור בלי בקשת רחמים אינו מקיים המצוה. ורבנן קשישי דמתניתין ודברייתא בפיהם המתיקו מלין כי צריך לכלול החולה בתוך חולי עמו ישראל. וגם שאין יסורין בלא חטא אליבא דמאן מכל מקום גזר דין דרבים נקרע מה שאין כן גזר דין דיחיד מלבד כי יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין וכו': ביום שבת דנהירו דעתיקא אתגליא והנהגת הרחמים רבים מתפשטן בעולם מכח ז' מדרגות הכסא שהוא עולם הבריאה הנכלל בשם אכתריאל יה ה' צבאות המתלבש בתוכם האצילות הקדוש בשבעה היכלות כנתבאר שמם בתקונים הנרמזים בז' אותיות אהי"ה יה"ו ולהם ז' שמות הו"יה אלי"הוד נקוד חירק סגול חירק אלהי"ם הוי"ה הוי"ה אדנ"י כנתבאר בפקודין מאלה הדברים פקודא כ"ד ביום הקדוש ההוא כ"ש שצריך להתפלל על החולה בלשון רבים משום דהוי כצרכי רבים שמותר לשאול אותם בשבת. ברם אסור לזעוק עליו בשבת כמו שאמרו שבת היא מלזעוק כי זעקה הוא גדולה. מעשר לשונות של תפלה. והיא היות האדם מתפלל עד שקצרה יד לשונו שיצעק מכאב לב כי היא במקום אסיפת המחשבה הנרמז בכ"ע. ותכלית התפלה היא שיעלה הצעקה מהלב. ולזה אמרו שקורעת גזר דינו של אדם כל ימיו. עוד אמרו גדולה זעקה שמושלת על מדת הדין של מעלה. עוד גדולה זעקה שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. עוד בשבילה נוחל העולם הזה והעולם הבא כי היא מבטלת אפילו מדת הדין הקשה. ודיני הבינה נמתקים על ידה ומחזרת האם על הבנים. והרבה סגולות יש לה להיות מגעת כח התעוררותה לכ"ע. ולכן אין לזעוק בשבת מכאב לב על החולה. אך בחול חובה להצטער בצער החולה ולהתפלל עליו עד כי יגיע לידי הצעקה. ובזה יזכה לחזות בנועם ה' שהיא בינה ולבקר בהיכלו שהיא מלכות הנה שכרו אתו בעולם הזה ובעולם הבא סוד בינה ומלכות. וכתוב במדרש רבה שאף על פי שאינו בן גילו של חולה המבקר אותו מכל מקום מרויח לו ובפרק אין בין המודר אמר ר"ל רמז לבקור חולים מן התורה מנין דכתיב אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם. ושמעתי כי מסמיכים נטילת ששים מחליו למי שהוא בן גילו לפסוק ויתחזק ישראל וישב על המטה. המט"ה בגימטריא נ"ט כי בבא יוסף שהיה ודאי בן גילו של אביו שזיו אקונין שלו דומה לו ועוד כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף מלבד כי מרכבתו במרכבת המשנה אשר לו מדי בואו לבקר את אביו אז התחזק ישראל מחליו וישב על נ"ט חלקים ממנו בגימטריא המ"טה וזה יותר צודק ממה שאמרו ששים לאו דוקא. אלא מרגלא הכי בפומא דרבנן שתין תכלי מטו. שתין רהוטי רהוט וכדומה:

ד׳סדר בקשת רחמים כשהולך לבקר את החולה. יראה שטוב לומר עליו פסוק לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. כי רעה היא לילית שלא תתאנה אליו וכן נגע שהוא מראש ס"מ לא יקרב באהלך. ובזהר פ' שלח דף ס"ה קרא אותה רעה חולה ומהם מתהוה כל מין נגע ומחלה ותוצ"אות המיתה. ויוסיף כי מלאכיו יצוה לך דאינון מלאכין דקב"ה. יצוה לך ממש ייחדם עמך לשמרך ע"י אינון מלאכין. וכשהם עם האדם שכינה אשתכחת בהדיא לשמרך בכל דרכיך שהדרכים הם ממלכות לת"ת ומהת"ת למלכות ע"י היסוד הנקרא כ"ל. ויכוין עוד בכחות המושפעות מהמלך העליון לרפואת כל בשר המופקדים בהיכלות עליונות וגם יעלה במחשבתו באמרו כי מלאכיו יצוה לך צנורי אורות הממונים על שמירת יציאת הנשמה לבל תצטער ביציאתה אם ח"ו נגזר עליו מיתה בר מינן. וכתיב בסבא דף צ"ח ע"ב כי הקב"ה מהלך על כנפי רוח למיהב אסוותא לעלמא. ודא איהו רפא"ל המושפע ממלכות המקבלת מת"ת ששם ארוכה ומרפא בכח כ"ע: וזהו רפאנו ה' שמא דאריך אנפין ושם עקר הכונה ונמשכת הרפואה דרך ג' ראשונות לחסד. והכתר אינו משפיע לספירות אלא בבחינת החסד. ונרפא למטה בת"ת ומלכות. ונו"ן וא"ו הם סוד נשמות ישראל האחוזים בת"ת סוד וא"ו ובמלכות סוד נו"ן הצריכים לרפואה והם נקראים חולי אהבה הצריכים אל היחוד: ואם החולה הוא בעל תורה יאמר עליו חברו המבקרו יהא רעוא דתהא מבורך מפומא דקב"ה ושכינתי' בכל מדה ומדה דיליה ובעשר ספירין דיליה ובכל שמהן דיליה ומד' סמכין ושית דרגין דכורסייא ומכל מארי מתיבתאן ומכל מלאכייא ומכל פמיליי עלאי ומכל פמיליי תתאי בעגלא ובזמן קריב ויעלה ארוכה לך וממכותיך ירפאך מנהורא דעתיקא קדישא ויצמיח לך ישועה בקרוב. וברחמיו הרבים ירחם עליך עם כל חולי עמו ישראל הצר כים לרחמים אמן סלה ועד יהיו לרצון וגו': וקצת משכילי עם כשהיה בהמ"ק קיים בכניסתם לבקר החולה פעמים הרבה היו אומרים זה חי וזה מת וכל זה בהסתכלות ראשון שהיו עושים בפניו תכף שנכנסים בחדרו היה מתראה להם בפניו אם חי או מת. וזהו ע"ד שאמרו פרשת ויקהל דף ר"ז שהציץ נקרא כן לשון הסתכלות שהכהן היה מכיר בכח אותיות השם שהיו חקוקי' בו בהסתכלות הראשון אם האיש העומד לפניו היה צדיק או רשע שהיה רואה אור האותיות בפניו אבל אחר כך כשהיה מסתכל לעיין בו לא היה רואה בגין דחיזו עילאה לא אתגלי אלא לפום שעתא והטבע החכם הודיע לנו זה כי כשאדם סותם עיניו קצת מתראה לפניו דמות אורות רמז למרכבות הנעלמות דלאו אינון אלא בסתימו דעיינין וברגע בסוד והחיות רצוא ושוב. ואגב זה לא נניח מלבאר פי' כמראה הבזק כאשר מצאתי בספר יצירה והוא כי הצפייה שהספירות צופות ומביטות זו בזו היא כאור היוצא מבין החרסים פי' אילו תקח חרס נקוב נקבים דקים על פני כלו ותכסה בו האש ותנפח במפוח באש עד שיתלהב ימשכו מנתיבות הנקבים אשר בכל נקב שבחרס חוטים ושלהביות צבועות בכל מיני צבעים עולים ויורדים בנתיבות הקטנים כן צפיית החיות בנתיבות אל החיות אשר למעלה מהם כי יש כסא לכסא וכבוד לכבוד הנה בצפייתם ישלחו נצוצי זוהר בחשמל מיני צבעים ומתוך פחדם מהסתכל בשכינה הם רצים ושבים מהסתכל כמראה הבזק שהוא נגלה ונעלם כהרף עין או כחוטין שעולים ויורדים כהרף עין. מכאן אמרו בעלי הסוד אם תראה אדם שמביט בך ומיד מביט לארץ וחוזר ומביט בך ומביט לארץ דע כי הוא מפחד ממך. ואם אינו לא סר מעליך ואינו מביט בארץ דע כי הוא מבזה אותך בלבו ועל דרך זה נאמר כי לא יראני האדם וחי. ואמרו חז"ל אפילו חיות הקדש:

ה׳ואמרו שם בזהר שכל עזי מצח כשהיו מסתכלים בציץ היה נשבר לבם בקרבם והיה מכפר עליהם. וכן כל מי שהיה מריח בעשן הקטרת. ומיירי אחר שעלה תמרתו שבעת העלאתו היה חייב מעילה כי אין עבירה מצוה. והגם שבפרק כל שעה אמרינן קול ומראה וריח אין בהם מעילה, אסורא דרבנן מיהא איכא ובריח המותר ההוא היה עובר ממנו זוהמא ולא היה לו אלא לב אחד לאביו שבשמים:

ו׳אין לחולה לתלות סבת חליו מחמת שום קרי כגון מאכל או משקה ואפילו חבלוהו בני אדם הרעים יאמר כי עונותיו גרמו לו כדכתיב אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה. וכן כתיב תיסרך רעתך. ותמוגנו ביד עונינו. רוחכם אש תאכלכם וכל התולה מאורעיו על צד הקרי הוא נמשך אחר הכח הטומאה שלצד צפון הנקרא קרי ומפתח ההוא יוצא כח הרוגז ח"ו ואלה הם המשוטטים בלילה ולכן נקראים בעלי קרי:

ז׳אם יש לחולה שום נדר יזהר להתיר אותו והעומדים עליו יזהירוהו על זה כי אמרו שאין התרת נדרים מסורה למלאכי השרת. ואולי כי דוקא אנשים שהם בעלי בחירה עוקרים האיסור מעל הנודר ומעמידים אותו בבחירתו כמאז ואין לחוש להתבטל מדברי תורה ומצוה כדי לבקר החולה דכתיב אשרי משכיל אל דל:

ח׳וראוי להודיע לחולה כי מי שלא ידע ביום טובה להצדיק רחמי שמים בכשרון המעשה. הנה מה טוב ומה נעים אם יצדק דין היסורים על עצמו ביום רעה. כדאמרו בב"ר על פסוק והנה טוב מאד זו מדת יסורים דכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר וכתיב ואני יסרתי ובזה חזקתי זרועותם. ולאלה הצדיקים המקיימים בעצמם כך. יצדק בלי ספק שבמיתתם קרויים חיים עלייהו כתיב ומשביע לכל חי רצון כפי עילוי נשמתם באותה שעה להדבק ברצון העליון: וכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל למד על כל מי שאינו מתאבל על עצמו אלא על עונותיו ושמח ביסורין לכבוד שמים שבשרו לא יכאב בחיי ובמותה. ומן השמים ירחמו שלא ירגיש בצערו כמו המתים לכבוד ה' שיוצאה נשמתם כמשחל ביניתא מחלבא: וכל אדם הגם שמת על מטתו יכול לקיים בעצמו כך למות על יחוד קוב"ה ושכינתיה. ובפרט אם כוון בתפלותיו ומצותיו ובפרט בפרשת שמע ישראל ובשים שלום ליחוד עליון ובנפילת אפים למסור נפשו להשלים היחוד והזיוג ובעת מיתתו על יחוד שמו יתן שלמות והארה רבה לכל אופני היחודים שפעל ועשה כל ימי חייו וכן הוגד למהר"רי קארו הרבה פעמים את עתיד לאתוקדא על קדושת שמי שנרמז לו כונת מיתתו גם שנפטר בשם טוב על מטתו יעלוז חסיד בכבוד:

ט׳אין לדבר בעון שעשה החולה אלא לעצמו כדי שישוב בתשובה ויפרש חטאיו לפני קונו: ובזהר פרשת בא דף מ"א מתבאר צורך פרוט החטא דבהא לית למקטרגא פטרא דפומא גביה ואתפרש מניה אך אם חוזר לסורו מזכיר לו המקטרג כל העונות כי הודוי מושך הפגם מהמקומות העליונים למטה ובזה חותם פי השטן שלא יסטין מפני שמשפיע לו שפע וחלק התמצית הראוי להם ועוד שהקב"ה אומר לו מה לך עוד עמו. ובתפלות היום השכינה מקבלת אפילו חלק החצונים מלמעלה להשפיעם בלילה בסוד תפלת ערבית בעת שהיא מחלקת שלל לאגפיה והוא סוד המותר והשחרות והפגם הנעשה וזהו ויבאו בני האלהים וגו' ויבא גם השטן בתוכם ליקח חלקו. ואז"ל כי ביחוד תפלת שחרית ומנחה שהם בסוד חבוק ב' דרועין מקבלת חלק הקדושה והשחרות מתרחק בודוי האדם בסוד אור י"ג מדות עליונות ויורד מדרגה אחר מדרגה עד למטה ומשם נזון החצוני ויש לו ידים להיות נמשך דרך צנור מיוחד לבל יתערב בחלק הקדושה ומשם יורד להנתן במצולות ים למקום הראוי לו ואם ח"ו חוזר לסורו אחר שהתודה חוזרים העונות שהשפיע מקודם לחצונים ונעורים למעלה ומסתלקי' משם למעלה ח"ו וזהו כונת ספר הזהר פר' פקודי דאמר נטלי לון מההוא סטרא בעל כרחיה וחיל בלע ויקיאנו. ולזה מקטרג. והוסיף להודיע לנו בפרשה בא בדף הנ"ל כח ההבל הקדוש העולה מפי האדם כי הוא להב אש קדוש וטהור העולה בסוד כח רוחניות הב' צורות קדושות הה' אותיות ע"י חמש מוצאות שהם מחסד עד הוד בכח נשמת הנקודות. קצת מהם על האותיות. מהם בתוכיותן. מהם למטן. בסוד ה' מלכים שהם הספירות במקומן וה' עבדים שהוא מציאותן במלכות למטה. והשב"א עבד עבדים והוא עבד משכיל מושל לפעמים. וכל רוחניות הנזכר מתעורר בכח הבל האדם בשירי זמרה ותפלה:

י׳ואמר שבסיפור יציאת מצרים בכל יום ישראל יהבי חילא למריהון דאתוסף גבורתיה כד משבחן גבורתיה וכלהו דחלין מיניה וספור גאולה זו הוא הכנה לביאת משיח צדקנו. כי יציאת מצרים היה מסטרא דיובלא שהיא בחינת הבינה בגבורה דהיינו אילו של יצחק ומשם נמשך גאולה בלתי שלימה ולכן גאולת מצרי' לא היתה שלימה. אמנם יש שופר גדול שהוא בחינת הבינה בחכמה שמשם הוא גדול מסטרא דגדולה חסד אברהם ומתמן מתערין רחמי לא דינין והתוקע השופר הזה לגאולה היא החכמה ומשם ימשך הגאולה ברחמים גדולים שאין אחריו גלות. ועכ"פ הזכרת יציאת מצרים היא התעוררות לעתיד לא כביאה שרה ובפ' בשלח דף מ"ח באר איך בנסי מצרים איתבר חילא מכל קומת החצונים על כן חובה על כל בר נש לאשתעויי תדיר קמיה קב"ה בכל נסי דעבד ליה כי נס הוא התעוררות היסוד ונפלאות הם גלוי הבינה בחמשים שערים בהיותה נאחזת בחכמה וכתר. עוד בדבר אחר מתעלה כבוד ה' ומחליש כח החצונים וזה על ידי מי שמתעסק בעולם הזה להחזיר הרשעים בתשובה. וכתיב בפרשת תרומה דף קכ"ח כ"ט שאין מצוה רצויה למעלה יותר מזו. כי ראשונה מחליש כח סטרא אחרא וגורם שיתעלה הקב"ה בכבודו ומקיים כל העולם למעלה ולמטה ורואה בנים לבניו ויזכה לעוה"ז ולעוה"ב. וכל בעלי דינין אינם יכולים לדונו לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. ונכנס בי"ג שערים ואין מוחה בידו. ומעמידין דיוקנו לפני המלך העליון והוא מבורך בכל הברכות שנתברך אברהם כשעשה אותו הנפש בחרן. ומצאתי כי חרן היה מקום מוכן להביא גרים תחת כנפי השכינה יותר ממקום אחר. והיא בגימטריא ג' פעמים אלהים שאברהם מיתק שם כל הדינים הקשים. ובזווג אברהם עם אשתו לא יגע לריק כאדם הראשון בק"ל שנה. וכן חוה אמרו במדרש רבה כי על כן נקראת אימא של כל החיים. על כן אמרו דאית רוחין דביתא ורוחין דחקלא. אבל אברהם ושרה טפות שלהם נתלבשו בהם נשמות. ולכן אברהם נקרא אב המון גוים ושרה מגיירת הנשים וזהו הנפש אשר עשו בחרן דוקא כדאמרו בפרשה תרומה דף קמ"ז. והיו תקון ראשון של אדם ואשתו ומה שפגמו הם תקנו אברהם ושרה בבחינת חלק אחד מנשמתם של אדם וחוה. כי הב' חלקים אחרים נתקנו ע"י יצחק ורבקה ויעקב וזוגותיו ותקן ג"כ בני קטורה במסירת להם שם טומאה כאשר נבאר לקמן שאינם דברים כפשטן. ובסוף דברי הזהר אמר כי אין שכר המגיע לשכרן של אלו ואלמלא הוו ידעי בני נשא דא הוו רדפי בתר דא כמאן דרדיף בתר חיין וזו רפואה גדולה לחוטא להשיב רבים מעון. עוד ממעלת השב כי מעלת הלהב העולה משברון רוחו בפרוט עונותיו מלבד שמגדיל כח הקדושה עוד מחליש כח הטומאה על דרך אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים הראויים להם שהם העונות. כי אין זה כבוד אליו אלא גחלים אתה חותה על ראשו כעין גחלי רתמים ונהר דינור הנעשה מזיעתן של חיות הנמשך לגיהנם. והיינו סוד המן אל המשתה אשר עשתה אסתר. וסוד משתה שמנים משתה שמרים הכתוב בישעיה ובזה הם כלבים אלמים שלא יוכלו לנבוח. ושברון רוחו בודוי הם זבחי אלהים ודאי. ולכן חלמא בישא עציבותיה מסתייהו תו לא שליט דינא עלוהי דזבח דאתחזי למדת דינא אקריב גביה:

י״אואם יעלה הבל זה מתוך דמעה ובפרט למוטל על ערש דוי ששכינה למעלה מראשו ודאי כי בפיו יומתקו מליו ויקובל ברצון. ולית מפתחא דלא תבר ההוא דתב בתיובתא. ומתברא כל גזיזין ודינין וכמה שלשלאין דפרזלא ולית מאן דקיימא קמי תשובה. אך צריך לעשותה בעודו בתקפו כי לא לאיש הולך והכין את צעדו. ויהי מה יפה לעולם תשובה ואפי' אחר גזר דין. עיין בסבא דף ק"ו. ושם פירשו ואשלם נחומים לו ולאבליו. ונקרא בעל תשובה משום דאחיד באילן החיים דביה תליא תשובה. וע"ד אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד במקומו:

י״בוכמו שאין להזכיר עונות החולה. גם כן לאשה המקשה לילד דריע מזלא אין להזכיר עונה. וראיתי כי לאשה המקשה לילד מביאים לה ע"י בעלה נר של בית הכנסת ומשתדלים עמה שהיא בעצמה תדליק אותה וזה כדי להזכיר לה זכות הדלקת הנר שחובה עליה להתפלל בהדלקת נ"ש ויו"ט ויום הכפורים על חיי בעלה ועל בניה שיזכו לתורה כדאמרי' בזהר וכן היא תהרהר אז בתשובה על ג' עבירות שעליהם נשים מתות בשעת לדתן. וראוי לאשה שתזהר בימי עבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה וכ"ש שתשמור עצמה מכל טינוף חטא יען כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה כההיא עובדא דר' יהושע בן חנניה ודומיהן, והנשים צריכות ג"כ זהירות לענין חייהם מפני שהם למטה באילנא דמותא והם בבחינה זו כעין דוד שלא היה לו חיים. ולהשיג החיים העליונים צריכות להשמר בג' דברים שאותן עבירות גורמות דבקות החצונים אליהם והיא המיתה והקליפה הכרוכה במדתם שהמות היא נקבה נמשכת מס"מ. זהירות ראשון נדה להבדל מן החצונים שאם ח"ו יתקרבו אל הזכר הוא ע"רו"ה ולזה מיד מדת הדין תתעורר אליהן מלמעלה והמיתה כרוכה בעקבם. הב' אחר תקונן ורחקן מן החיצונים צריכות עוד זהירות חלה דהיינו סלוק המלכות שהיא חלה ראשית עריסותיכם העולה לידבק בימין ליחוד. ואחר זה צריכות עוד הדלקת הנר שהיא מדתן הנגזרת בסוד תקונה העליון בפתילה ושמן ועריכת נר כי הכלי ה"א והפתילה ו' והשמן י' והנר אש מצד ה' עליונה שממנה יצאו ה' אורות ולכן צריך לכוין בתקון הנר לרחוץ ולקנח אותה יפה דהיינו תקון מלכות ורחיצתה מכל טנוף וזהו לשון הטבת הנרות הנאמר במנורה שבזה מכינה לקבל חסד הנקרא אור כי יהל עליה. ובג' מצות אלו החיים העליונים שהם מחכמה בסוד רוח החיים פנימיות הספירות נמשכים למטה ובשעת לידה א"א כי לא יתנו חלק לנחש הנושך באותו מקום דהיינו טומאת לידה והדם והצירים כלם חלק לחצונים והנולד בלא חבלי לידה כ"כ סי' יפה לו. ואם המדה הזאת אינה מתוקנת כראוי להציל לה מאלו החצונים הנכרכים בעקבה ח"ו. מיד יסתלקו למעלה ויאחזו בה. ובתקון י"ז דף כ"ו ע"א אמרו כי חטה סוד כ"ב אותיות התורה היה האילן שאכל אדה"ר ולא הוציא ממנו חלה. ע"כ לא חל בו ה' רק א' שהוא חטא וגרם לו מיתה. וחלה היא שכינה כלולה מז' מינים וצריך להפריש מהעיסה חלה ומיד חל ה' על ההיא טפה ונותן לו זרע כולל לזכר ולנקבה בסוד הא לכם זרע ונצטווה מצוה זו לאשה שהמיתה חלתו של עולם לכן צריכה להפריש חלה מעיסתה שהיא טפה שלה להחזירה על אדם וצריכה להדליק נר של שבת בהתעוררות להבות אש אהבה לגבי בעלה כי התעורות החמימות בליל שבת מאשתו צריך שתהיה באהבה וזהו אשה כי תזריע וילדה זכר על שפיכות דמים של אדם הראשון נזרקת דמה ע"כ צריכה לשמור אותו מדם נדה. ואמרו בתקון כ"ד כי נר שבת תהיה לימין ותחשב לאשה כאלו תקנה מנורה בדרום ששה חכמה והשלחן בצפון בינה מטה בין צפון לדרום בסוד החבוק הכנה לזווג ושלחן היא שכינה הבאה מן הצפון וצריך לתקן אותה לבעלה כי שבת דמעלי שבתא הוא תקוני דמטרוניתא שכינה ות"ת יורדים אליה. וג"פ מקדש השבת שהם בערבית עם הקידוש על הכוס הם במלכות וג"פ מקדש השבת שהם בשחרית עם המפטיר יהיה סוד קדושת שבת בבינה ששם עולים מלכות ות"ת וב' פעמים שבמוסף יהיה הקדושה מכח הכתר ע"י יסוד המוסיף קדושה על קדושה וזה סוד תפלת מוסף בכל מקום וב"פ במנחה יהיה סוד הקדושה בת"ת שעולה שם מלכות ויורדת שם בינה. ואמר הסבא דף קי"ט שהנשים שאינן שומרות מצות וטהרתן כדקא יאות או שמקדימות לטבול כי עון הנחש אוחז בהן ובקולן ככל בכלבתא שהולך אחר הטומאה מין אחר מינו וממית הרבה פעמים התינוקות הנולדים מהן רחמנא ליצלן לכן כל בת ישראל תשמור פתחי טהרתה כראוי וכל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת וכמה פעמים צווחתי על אותן המקדימות לטבול בעוד היום גדול כי אינה טבילה בזמנה ביום שביעי ומשם והלאה איכא משום סרך בתה. כי צריך לעולם להמתין עד הערב בדליכא אונס ניכר. ואמר הסבא כי על עון זה מתאבדי בני עלמא בלא דעתא ווי לנשי בישא דגרמין דא להון ולבעליהון ולבניהון. והרבה דברים תלויים בעליית האשה מבית טבילתה כפי מה שתפגע בה כן יהיו בניה ככתוב בספרי החכמים ומשום הכי רבי יוחנן הוה יתיב אשערי טבילה ומעשה באלישע כהן גדול שלא היו בניו מקויימין מפני שלא היתה אשתו נזהרת במי שפוגעת בצאתה מהטבילה עד שפגע בה מטטרון שר הפנים. ושמשה עם בעלה בשמחה ונתעברה מרבי ישמעאל כהן גדול והיה דיוקנו דומה לו. וכשמקדמת לטבול יש יותר חשש שתפגע בדברים שאינם מהוגנים כי לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים. ומי שפוגע באשה דסלקא מבית הטבילה לימא הכי שופך בוז על נדיבים ויתעם בתוהו לא דרך. ובטן אשה רעה נמסר לס"מ ובזה נדחה מבטן אשה טובה בגרמא דא ובגין דבלבושין דיליה גזילו מיניה כל ברכאן עילא אשכחו רתיכין דיליה לרבנן במאניהון דבלו מחופייא דידהו ובגין דגזלו מיניה ירך דאשה טובה בג"ד הני ברכי דשלהי מינייהו הוי ולית מלה בלא דינא וכל מלה תב לאתריה וכל דינין דקב"ה דינין דקשוט אינון. ותנוקות אלו שאמרנו מורידים דמעות ואומרים מארי עלמא מה פשענו בזה ועוד תנוק בן יומו דחב עבדין ביה דינא וקב"ה קרי להון בן דכתיב אני היום ילידתיך. ואינון עם אותם דמסתלקי מעלמא באובי אבוהון דמעה דלהון מגינים על החיים ויש להם מקום דאפילו צדיקים גמורים אינם עולים שם וקב"ה רחים לון ומתדבק בהון ואתקן בהו מתיבתא עלאה דיליה ועליהם כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עז למען צורריך ובזה משביתים אויב ומתנקם. ולהיות כי בעידן ריתחא מענשי אפילו אעשה גם כן לאיש היוצא למלחמה אין לדבר בחטאתיו פן יופקד עליו למצוא עונו לשנא ח"ו. וזה כלל לכל עת סכנה שאין ללמוד קטגוריא על שום איש ואשה:

י״גלו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם. מבקרי חולה בחוליו שבחי חי הוא יודה ויתחנן במו פיו למלכו ואב לבנים יודיע וירגיל אותו להעתיר אל אלוה מילין בפסוקי דאנ"ך כי הנה ה' נצב על חומת אנ"ך למשגב לעתות בצרה. דלהגן שאני ומותר ושרי וכל הקודם ומרבה זריז ונשכר לשחר אל אל בכתבי הנבואה הנאמרים ברוח עצה וגבורה. ובזה תאציל לך ברכות בחשבון מחשבתך. ובו תדבק ותבאיש פני ההולכים בקרב נגד גופך ונשמתך ובזה תזכה לתוחלת התעלה והתשועה ואלהיך ירצך ויאר פניו אליך ויחונך וישם לך שלום והסיר ממך כל חולי וכל מדוה וחשוב לימי עלומיך. ע"כ היום יצאתי להקריב לפניך אחי פסוקי מנגדי נהרי דבש וחלב וחמאה שלשים ושש לכל סדר מופקדים ומונחים יחד בקצת מועצות ודעת הצפון בתוכניותם. הקרואים זה אל זה. למען בימי דבאך בשפתיך תקדיש את קדוש ישראל. ובפיך תכבד לאלהי הכבוד בהם. ומהם תתענג על מי מנוחות ונחלי עדן ובמלין אלו אשר לצד עלאה תמלל הוא יבריאך ויעצימך וביום השלישי תעלה בית ה' על כן הטוב לך עמיתי כי תבחר ואקרב בהם והיית מוצק ולא תירא ובצל שדי תתלונן:

י״דירגיל המבקש רחמים מבעל החסדים לשונו לדבר צחות בששה פסוקים של תורה וי"ב של נביאים וי"ח של כתובים כי לעולם המקבל קטן מהכיל כל שפע המשפיע עד כי יכין כנגדו ממטה למעלה פעמים פי שנים מרוחו ופעמים פחות מפי שנים. הצד השוה כי לעולם לא ישתוה כח המקבל נגד המשפיע ורוחניות פסוקי תורה הנאמרים באספקלריא המאירה מאד עצמו ראשיתם צריך י"ב פסוקי נביאים להלביש רוחניות המתפשט מהם אל תוכם שהן הם תרין נביאי קשוט המקבלים הארת הת"ת תורה שבכתב עליהם. ברם רוחניות פסוקי הנביאים מתלבשים ומאירים בפסוקים הנאמרים ברוח הקדש בשליש עודף עליהם והרמז וכל בשליש עפר הארץ שהיא מלכות. ומשם בסוד ההשתלשלות של שרף וחיה ואופן יתלבשו שפע הארות אלו בנפש רוח נשמה של המתפלל והמתעורר דרך המדרגות והצינורות המיוחדות בסוד אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו. ובגשם נדבות זה תניף אלהים שהם כחות הדין מעל החולה וכלה גרש יגרשו מעליו כחות ס"מ ולילית הנקראים רעה ונגע המתאבקים בו לסבת חטאתו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע וכל מחלה ומדוה שבגוף האדם ובהבל פיו ימתיק הלהב מהאש הקודח עליו כי קול ה' חוצב להבות אש ומשקיען בנוקבא דתהומא רבא. ועל הרוב סבת היסורין יהיו או מאש המקדיח או מקרח המגליד השפע ומעכבו לסבת חשך ופגם העונות המחשיכים ככבי נשפו ואז החולה עומד בדין עליון על מעשיו. ובתפלה ותשובה מאיר החשך ומתקן הפגם ובסור הסבה יסור המסובב וישלח ה' דברו והנהגתו מכח הרחמים וירפאהו וימלט אותו משחיתותם של נואף ונואפת דאינון עו"ני בשב"ט עבר"תו שהבוק יבוק כחו וכחה בשפת אמת זו תורה אשר לעד תכון. ובפסוקים אלו פותחים שערי רחמים יחד כלם הם במספר שלשים וששה לכל פעם נגד שלשה מקורי מדות הרחמים בתלו גלגל לב ובעולם שנה נפש הממשיכים מקור החיים מהחכמה סתימא עילאה ומחכמה תתאה. לכן הם ב' פעמים ח"י כי חי חי הוא יודך ויברכך ומשם יתעורר ארוכה ומרפא מאריך ברצון העליון המושפע מבעל הרצון המעולה על כל ברכה ותהלה. תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד:

ט״וובו שמונה סדרים

ט״זתומת ישרים תנחם בהוד והדר להגיד לאדם ישרו. ולמען יוכלו להתענג מזיו כבוד דברי מאמרי אלה. ולרבוץ בהליכותיהם בנהרי נחלי דבש וחמאה ויהיה שיח להם ושיג בדברים העקריים הראויים להיות לפני עדת ישרים ה"ה בני חבורת גומלי חסדים כהני חשיבי דשלוחי דרחמנא נינהו למזכרת. רוחי תניחם בהגותי לפניהם ברוח ולשון צח שפיים. ובכתיבה תמה בנקודותיה וטעמיה כדי להפיק רצונם. ולא יהיו עיניהם משוטטות אנה ואנה ובזה תהיה דרכם ישר לנגד עינם צדיקים יבואו בו ומעמל נפשם ישבעו שובע שמחות לאורך ימים כי יצמיחו ישועה לנפש שוקקה וידרשנה אלוה ממעל ותופע עליה נהורא. ונפש רעבה ימלאו טוב ויהיה אלהיו עמו ויעל ועל כן נחת שלחנם ימלא דשן בצוף דבש אמריהם כי נעמו וישכנו ארץ וירעו אמונה באהבה ואחוה באורך ימים. ובשני העולמות ה' אלהיהם ירצם ויושיעם כי חסו בו. שיתו נא לבבכם לאשר העבד הנאמן מציב לפניכם ומעפר אמרתו תצפצף לאלופיו המסובלים המאירים לארץ ולדרים. וה' ישפות עליכם שלום. ושלמא עלייכו:

י״זאמרו במדרש תהלים אדם חולה יום א' אז מה עושה צריך תפלה וכן ביום שני וביום ג' ביום רביעי מה הוא עושה אומר דוה הוא אמר הקב"ה עכשיו אני סועדו ומעמידו כל משכבו הפכת בחליו כל מה שהיה חוטא כל הימים שהיה עומד על רגליו הקב"ה הופך עליו חוליו א"כ מאן דשיים אורחוי סגי שוי ויראה בישע אלהים. ואמרו בסנהדרין כל המאמץ עצמו בתפלה מלמטה אין לו צרים מלמעלה שנאמר היערוך שועך לא בצר והיה שדי בצריך ואז כסף וכוסף מדת החסד תועפות לך ע"כ רוח איש יכלכל מחלהו ודאי אך רוח נכאה מי ישאנה ובזה תגדל חולי הנפש מחולי הגוף כי הגוף החולה תסבול הנפש ותחזק לשאת אותו אבל חולי הנפש אין הגוף יכול לסבול צרתה ואין בידו להחזיק אותה והיה כמסוס נוסס. עוד הורה לנו דעת המלך החכם בפ' זה כי היצר הרע שבלב האדם גורם לו לכלכל ולזון ולהשאיר הדבר המחליאים אותו כי ימשך אחר תאותו וריש כל מרעין הוא המכניס בלבו דאגת על שום דבר מדברי העולם כי גורמת אשא דגרמי כדכתיב ורוח נכאה תיבש גרם ואמרו החכמים שהדאגה היא מחלת הנפש ומי שדואג תמיד נופל בחולאים רעים כדאמרו רבנן בפ' הרואה ובפרק אע"פ ובפרק חלק בדברי בן סירא ואמרו אין עם הדאגה שכל. וכשם שאנו נאים בטובה כך נהיה נאים בפורעניות. ואמרו במדרש תהלים ואתה מרום לעולם ה' לעולם ידך על עילתא על הטוב ברוך הטוב והמטיב. על הרע ברוך דיין האמת. ע"כ למשופטנו נתחנן כי טובו וחסדו יראה אב הרחמן רופא ותגלנה עצמות המדוכים וישלח דברו הטוב וירפא חולי עמו כי אין עוד מלבדו: ונ"ל שלאיזה חולאים זרים טוב להרגיל עצמו בהתפללו לומר מלות אלו אין עוד מלבדו כדא"ר חנילא על ההיא איתתא אי מסתייעת זיל עביד אי"ן עו"ד מ"לבדו כתי' וברצונו המרחם ירוחם כל בעל מדוה וחולו אם אל אלוה ישא פניו עם חצוצרות התרועה אלו אשר בעניי הכינותי פני כל חכם וסכל הנה הנם פסוקים מיוחדים ומסוגלים להארת פני הרצון העליון על כל מין מיחוש ומדוה וחולי ומחלה כי רחמי האל יקדמו פנימיותם הכמוס בתוכם וגם פשטי דבריהם יוציאו ממסגר אסיר וישלח דברו וירפאם ומלאך פניו יושיעם באהבתו ובחמלתו. בינו נא בהם וחיו ותתענג בדשן נפשכם וכונת מספרם ומפקדם בא בראש הספר ממאמר שפתי צדק פרק ו' דרשו משם וחיו:

י״חקודם שיתחיל כל סדר יאמר זה

י״טאָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא׃ ג"פ שִׁמְעָה־תְפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל־דִּמְעָתִי אַל־תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל־אֲבוֹתָי׃ כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרוֹם יְיָ עָשְׁקָה־לִּי עָרְבֵנִי׃ כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא־יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי־בוֹר אֶל־אֲמִתֶּךָ׃ יְיָ לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל־יְמֵי חַיֵּינוּ עַל־בֵּית יְיָ׃ אַל־תַּעַזְבֵנִי יְיָ אֱלֹהַי אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃ חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי יְיָ תְּשׁוּעָתִי׃

כ׳יאמר מזמור סימן י"ג או ט"ו או ט"ז או י"ז.

כ״א(תהלים יג) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ עַד־אָנָה יְיָ תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח עַד־אָנָה תַּסְתִּיר אֶת־פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי׃ עַד־אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד־אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי׃ הַבִּיטָה עֲנֵנִי יְיָ אֱלֹהָי הָאִירָה עֵינַי פֶּן־אִישַׁן הַמָּוֶת׃ פֶּן־יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט׃ וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַייָ כִּי גָמַל עָלָי׃

כ״ב(תהלים טו) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ מִי־יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי־יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ׃ הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ׃ לֹא־רָגַל עַל־לְשֹׁנוֹ לֹא־עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא־נָשָׂא עַל־קְרֹבוֹ׃ נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת־יִרְאֵי יְיָ יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר׃ כַּסְפּוֹ לֹא־נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל־נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה־אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם׃

כ״ג(תהלים טז) מִכְתָּם לְדָוִד שָׁמְרֵנִי אֵל כִּי־חָסִיתִי בָךְ׃ אָמַרְתְּ לַייָ אֲדֹנָי אָתָּה טוֹבָתִי בַּל־עָלֶיךָ׃ לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל־חֶפְצִי־בָם׃ יִרְבּוּ עַצְּבוֹתָם אַחֵר מָהָרוּ בַּל־אַסִּיךְ נִסְכֵּיהֶם מִדָּם וּבַל־אֶשָּׂא אֶת־שְׁמוֹתָם עַל־שְׂפָתָי׃ יְיָ מְנָת־חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי׃ חֲבָלִים נָפְלוּ־לִי בַּנְּעִמִים אַף־נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי׃ אֲבָרֵךְ אֶת־יְיָ אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף־לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי׃ שִׁוִּיתִי יְיָ לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל־אֶמּוֹט׃ לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף־בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח׃ כִּי לֹא־תַעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאוֹל לֹא־תִתֵּן חֲסִידְךָ לִרְאוֹת שָׁחַת׃ תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת־פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח׃

כ״ד(תהלים יז) תְּפִלָּה לְדָוִד שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק הַקְשִׁיבָה רִנָּתִי הַאֲזִינָה תְפִלָּתִי בְּלֹא שִׂפְתֵי מִרְמָה׃ מִלְּפָנֶיךָ מִשְׁפָּטִי יֵצֵא עֵינֶיךָ תֶּחֱזֶינָה מֵישָׁרִים׃ בָּחַנְתָּ לִבִּי פָּקַדְתָּ לַּיְלָה צְרַפְתַּנִי בַל־תִּמְצָא זַמֹּתִי בַּל־יַעֲבָר־פִּי׃ לִפְעֻלּוֹת אָדָם בִּדְבַר שְׂפָתֶיךָ אֲנִי שָׁמַרְתִּי אָרְחוֹת פָּרִיץ׃ תָּמֹךְ אֲשֻׁרַי בְּמַעְגְּלוֹתֶיךָ בַּל־נָמוֹטּוּ פְעָמָי׃ אֲנִי־קְרָאתִיךָ כִי־תַעֲנֵנִי אֵל הַט־אָזְנְךָ לִי שְׁמַע אִמְרָתִי׃ הַפְלֵה חֲסָדֶיךָ מוֹשִׁיעַ חוֹסִים מִמִּתְקוֹמְמִים בִּימִינֶךָ׃ שָׁמְרֵנִי כְּאִישׁוֹן בַּת־עָיִן בְּצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנִי׃ מִפְּנֵי רְשָׁעִים זוּ שַׁדּוּנִי אֹיְבַי בְּנֶפֶשׁ יַקִּיפוּ עָלָי׃ חֶלְבָּמוֹ סָּגְרוּ פִּימוֹ דִּבְּרוּ בְגֵאוּת׃ אַשֻּׁרֵינוּ עַתָּה סבבוני [סְבָבוּנוּ] עֵינֵיהֶם יָשִׁיתוּ לִנְטוֹת בָּאָרֶץ׃ דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וְכִכְפִיר יֹשֵׁב בְּמִסְתָּרִים׃ קוּמָה יְיָ קַדְּמָה פָנָיו הַכְרִיעֵהוּ פַּלְּטָה נַפְשִׁי מֵרָשָׁע חַרְבֶּךָ׃ מִמְתִים יָדְךָ יְיָ מִמְתִים מֵחֶלֶד חֶלְקָם בַּחַיִּים וצפינך [וּצְפוּנְךָ] תְּמַלֵּא בִטְנָם יִשְׂבְּעוּ בָנִים וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם׃ אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ׃

כ״ה(תורה) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃ מִי־כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא׃ יְמִינְךָ יְיָ נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ יְיָ תִּרְעַץ אוֹיֵב׃ וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה׃ קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה׃ וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה׃

כ״ו(נביאים) שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים אָנֹכִי לַייָ אָנֹכִי אָשִׁירָה אֲזַמֵּר לַייָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃ אֵין־קָדוֹשׁ כַּיהוָה כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ׃ יְיָ יֵחַתּוּ מְרִיבָיו עָלָיו בַּשָּׁמַיִם יַרְעֵם יְיָ יָדִין אַפְסֵי־אָרֶץ וְיִתֶּן־עֹז לְמַלְכּוֹ וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ׃ וַיֹּאמֶר לוֹ יְיָ שָׁלוֹם לְךָ אַל־תִּירָא לֹא תָּמוּת׃ לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל־הַכָּתוּב בּוֹ כִּי־אָז תַּצְלִיחַ אֶת־דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל׃ וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי־יְיָ אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת־יוֹנָתָן וְלֹא־מֵת׃ וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃ אוֹדְךָ יְיָ כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי׃ הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי־עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ יְיָ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה׃ וּשְׁאַבְתֶּם־מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה׃ וְעַתָּה הוֹאֵל וּבָרֵךְ אֶת־בֵּית עַבְדְּךָ לִהְיוֹת לְעוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּי־אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּבַּרְתָּ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית־עַבְדְּךָ לְעוֹלָם׃ וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְיָ אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם׃

כ״ז(כתובים) קוֹלִי אֶל־יְיָ אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה׃ בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי׃ אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְיָ בִּינָה הֲגִיגִי׃ הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי־אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל׃ יְיָ אַל־בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וְאַל־בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃ יְיָ אֱלֹהַי בְּךָ חָסִיתִי הוֹשִׁיעֵנִי מִכָּל־רֹדְפַי וְהַצִּילֵנִי׃ מָגִנִּי עַל־אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ יִשְׁרֵי־לֵב׃ שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי׃ הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל׃ כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל־יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת׃ שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה׃ לִינִי הַלַּיְלָה וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם־יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל וְאִם־לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי חַי־יְיָ שִׁכְבִי עַד־הַבֹּקֶר׃ אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי׃ חַסְדֵי יְיָ כִּי לֹא־תָמְנוּ כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו׃ חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ׃ חֶלְקִי יְיָ אָמְרָה נַפְשִׁי עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ׃ וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבוֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל־הֵיכַל־קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ׃ יְיָ נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ׃ כִּי־אַתָּה תְּבָרֵךְ צַדִּיק יְיָ כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ׃ לַיְיָ הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה׃

כ״חאחר כל סדר יאמר

כ״טלְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי: כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ: הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן: הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה: הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא אִם רְפָאִים יָקוּמוּ יוֹדוּךָ סֶּלָה: לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ: מָה בֶּצַע בְּדָמֵנוּ בְּרִדְתֵּנוּ אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ:

ל׳יאמר ג' פעמים רפאני יהוה

ל״ארְפָאֵנִי יְיָ וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: תּוֹצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי אַתָּה מָעוּזִי: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ: קִוִּיתִי יְיָ לִישׁוּעָתְךָ: יְיָ לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי: לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: סַבָּרִית יְיָ לְפוּרְקָנָךְ: יְיָ לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית: אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְרֵנִי רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה: מִימִינִי מִיכָאֵל מִשְׂמֹאלִי גַבְרִיאֵל מִלְפָנַי רְפָאֵל וּמֵאֲחוֹרֵי נוֹרִיאֵל וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל: בָּרוּךְ יְיָ בַּיּוֹם. בָּרוּךְ יְיָ בַּלָּיְלָה. בָּרוּךְ יְיָ בְּשָׁכְבֵנוּ. בָּרוּךְ יְיָ בְּקוּמֵנוּ:

ל״באחר כך יאמר

ל״גחֲבוֹשׁ שִׁבְרִי מְצוּדָתִי וְנֵרִי. וְסִבְרִי בָּךְ לְחַתֵּל בִּי כְּאֵבִי, יְחִידָתִי לְבַד לִשְׁמָךְ תְּיַחֵל. וְהֵן לָךְ אֵל יְקַוֶה אֶת לְבָבִי: סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן כִּי שָׁמַע יְיָ קוֹל בִּכְיִי: נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי:

ל״דעד כאן סדר א'

ל״הסדר ב

ל״ואם ירצה לשנות את טעמו בהתחננו לפני קונו ביום ההוא או ביום אחר למען יופיע עליו מהודו יתחיל אנא ה' הושיעה נא וגו' ככתוב בסדר א' בדף כ"ח ע"א אח"כ יאמר מזמור י"ט או כ' או כ"ב או כ"ג ואחר כך יאמר המלאך הגואל:

ל״ז(תהלים יט) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד־אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ׃ יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה־דָּעַת׃ אֵין־אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם׃ בְּכׇל־הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם־אֹהֶל בָּהֶם׃ וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח׃ מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל־קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ׃ תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת יְיָ נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי׃ פִּקּוּדֵי יְיָ יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי־לֵב מִצְוַת יְיָ בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם׃ יִרְאַת יְיָ טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד מִשְׁפְּטֵי־יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו׃ הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים׃ גַּם־עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם בְּשׇׁמְרָם עֵקֶב רָב׃ שְׁגִיאוֹת מִי־יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי׃ גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ אַל־יִמְשְׁלוּ־בִי אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב׃ יִהְיוּ־לְרָצוֹן אִמְרֵי־פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגֹאֲלִי׃

ל״ח(תהלים כ) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ יַעַנְךָ יְיָ בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב׃ יִשְׁלַח־עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ׃ יִזְכֹּר כׇּל־מִנְחֹתֶךָ וְעוֹלָתְךָ יְדַשְּׁנֶה סֶלָה׃ יִתֶּן־לְךָ כִלְבָבֶךָ וְכׇל־עֲצָתְךָ יְמַלֵּא׃ נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם־אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל יְמַלֵּא יְיָ כׇּל־מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ׃ עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ יְיָ מְשִׁיחוֹ יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קׇדְשׁוֹ בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ׃ אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם־יְיָ אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר׃ הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד׃ יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם־קׇרְאֵנוּ׃

ל״ט(תהלים כב) לַמְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מִזְמוֹר לְדָוִד׃ אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי׃ אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם וְלֹא תַעֲנֶה וְלַיְלָה וְלֹא־דֻמִיָּה לִי׃ וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל׃ בְּךָ בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ בָּטְחוּ וַתְּפַלְּטֵמוֹ׃ אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא־בוֹשׁוּ׃ וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא־אִישׁ חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם׃ כׇּל־רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ׃ גֹּל אֶל־יְיָ יְפַלְּטֵהוּ יַצִּילֵהוּ כִּי חָפֵץ בּוֹ׃ כִּי־אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן מַבְטִיחִי עַל־שְׁדֵי אִמִּי׃ עָלֶיךָ הׇשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה׃ אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי־צָרָה קְרוֹבָה כִּי־אֵין עוֹזֵר׃ סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי׃ פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג׃ כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כׇּל־עַצְמוֹתָי הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי׃ יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי וְלַעֲפַר־מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי׃ כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי׃ אֲסַפֵּר כׇּל־עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ־בִי׃ יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל־לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל׃ וְאַתָּה יְיָ אַל־תִּרְחָק אֱיָלוּתִי לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃ הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד־כֶּלֶב יְחִידָתִי׃ הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי׃ אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ׃ יִרְאֵי יְיָ הַלְלוּהוּ כׇּל־זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ כׇּל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל׃ כִּי לֹא־בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא־הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ׃ מֵאִתְּךָ תְּהִלָּתִי בְּקָהָל רָב נְדָרַי אֲשַׁלֵּם נֶגֶד יְרֵאָיו׃ יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְיָ דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד׃ יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל־יְיָ כׇּל־אַפְסֵי־אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל־מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם׃ כִּי לַיהֹוָה הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם׃ אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ כׇּל־דִּשְׁנֵי־אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כׇּל־יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה׃ זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ יְסֻפַּר לַאדֹנָי לַדּוֹר׃ יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה׃

מ׳(תהלים כג) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי׃ נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ׃ גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע כִּי־אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃ תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה׃ אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כׇּל־יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית־יְיָ לְאֹרֶךְ יָמִים׃

מ״א(תורה) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי: קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי:

מ״ב(נביאים) יְהוָה תִּשְׁפֹּת שָׁלוֹם לָנוּ כִּי גַּם כָּל מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ: יְהוָה בַּצַּר פְּקָדוּךָ צָקוּן לַחַשׁ מוּסָרְךָ לָמוֹ: אַף אֹרַח מִשְׁפָּטֶיךָ יְהוָה קִוִּינוּךָ לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ: שִׁוִּיתִי עַד בֹּקֶר כָּאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל עַצְמוֹתָי מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי: אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי: כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ: חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם אָב לְבָנִים יוֹדִיעַ אֶל אֲמִתֶּךָ: יְהוָה לְהוֹשִׁיעֵנִי וּנְגִנוֹתַי נְנַגֵּן כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ עַל בֵּית יְהוָה: חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ: יְהוָה חָנֵּנוּ לְךָ קִוִּינוּ הֱיֵה זְרֹעָם לַבְּקָרִים אַף יְשׁוּעָתֵנוּ בְּעֵת צָרָה: נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה: וְקוֹיֵ יְהוָה יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ:

מ״ג(כתובים) וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: חָנְנֵנִי יְהוָה רְאֵה עָנְיִי מִשֹּׂנְאָי מְרוֹמְמִי מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת: לְמַעַן אֲסַפְּרָה כָּל תְּהִלָּתֶיךָ בְּשַׁעֲרֵי בַת צִיּוֹן אָגִילָה בִּישׁוּעָתֶךָ: יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ: תַּאֲוַת עֲנָוִים שָׁמַעְתָּ יְהוָה תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ: אוֹדֶה יְהוָה כְּצִדְקוֹ וַאֲזַמְּרָה שֵׁם יְהוָה עֶלְיוֹן: מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם: פֶּן יִטְרֹף כְּאַרְיֵה נַפְשִׁי פֹּרֵק וְאֵין מַצִּיל: יְהוָה סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי: מְהֻלָּל אֶקְרָא יְהוָה וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת: בַּצַּר לִי אֶקְרָא יְהוָה וְאֶל אֱלֹהַי אֲשַׁוֵּעַ יִשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי לְפָנָיו תָּבוֹא בְאָזְנָיו: אוֹדֶה יְהוָה בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ: אֶשְׂמְחָה וְאֶעֶלְצָה בָךְ אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ עֶלְיוֹן: כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ:

מ״דואח"כ יאמר למען יחלצון ידידיך וגו' רפאני ה' וגו' כל הכתוב למעלה עד צורי וגואלי'

מ״הסדר ג

מ״ויתחיל אנא ה' הושיעה נא וגו' ככתוב בסדר א' למעלה אחר כך יאמר כ"ד או נ"ה או כ"ח או ל' ואח"כ יאמר עזי וזמרת יה:

מ״ז(תהלים כד) לְדָוִד מִזְמוֹר לַיְיָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ: כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ: מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ: זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ עִזּוּז וְגִבּוֹר יְיָ גִּבּוֹר מִלְחָמָה: שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד: מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יְיָ צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:

מ״ח(תהלים כה) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃ אֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל־אֵבוֹשָׁה אַל־יַעַלְצוּ אוֹיְבַי לִי׃ גַּם כׇּל־קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם׃ דְּרָכֶיךָ יְיָ הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי׃ הַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי־אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כׇּל־הַיּוֹם׃ זְכֹר־רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה׃ חַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל־תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכׇר־לִי־אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יְיָ׃ טוֹב־וְיָשָׁר יְיָ עַל־כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ׃ יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ׃ כׇּל־אׇרְחוֹת יְיָ חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו׃ לְמַעַן־שִׁמְךָ יְיָ וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנִי כִּי רַב־הוּא׃ מִי־זֶה הָאִישׁ יְרֵא יְיָ יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר׃ נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ׃ סוֹד יְיָ לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם׃ עֵינַי תָּמִיד אֶל־יְיָ כִּי הוּא־יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי׃ פְּנֵה־אֵלַי וְחׇנֵּנִי כִּי־יָחִיד וְעָנִי אָנִי׃ צָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי׃ רְאֵה עׇנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכׇל־חַטֹּאותָי׃ רְאֵה־אֹיְבַי כִּי־רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי׃ שׇׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל־אֵבוֹשׁ כִּי־חָסִיתִי בָךְ׃ תֹּם־וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ׃ פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו׃

מ״ט(תהלים כח) לְדָוִד אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא צוּרִי אַל־תֶּחֱרַשׁ מִמֶּנִּי פֶּן־תֶּחֱשֶׁה מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם־יוֹרְדֵי בוֹר׃ שְׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ בְּנׇשְׂאִי יָדַי אֶל־דְּבִיר קׇדְשֶׁךָ׃ אַל־תִּמְשְׁכֵנִי עִם־רְשָׁעִים וְעִם־פֹּעֲלֵי אָוֶן דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם־רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם׃ תֶּן־לָהֶם כְּפׇעֳלָם וּכְרֹעַ מַעַלְלֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם תֵּן לָהֶם הָשֵׁב גְּמוּלָם לָהֶם׃ כִּי לֹא יָבִינוּ אֶל־פְּעֻלֹּת יְיָ וְאֶל־מַעֲשֵׂה יָדָיו יֶהֶרְסֵם וְלֹא יִבְנֵם׃ בָּרוּךְ יְיָ כִּי־שָׁמַע קוֹל תַּחֲנוּנָי׃ יְיָ עֻזִּי וּמָגִנִּי בּוֹ בָטַח לִבִּי וְנֶעֱזָרְתִּי וַיַּעֲלֹז לִבִּי וּמִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ׃ יְיָ עֹז־לָמוֹ וּמָעוֹז יְשׁוּעוֹת מְשִׁיחוֹ הוּא׃ הוֹשִׁיעָה אֶת־עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת־נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד־הָעוֹלָם׃

נ׳(תהלים ל) מִזְמוֹר שִׁיר־חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד׃ אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא־שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי׃ יְיָ אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי׃ יְיָ הֶעֱלִיתָ מִן־שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי (מיורדי) [מִיׇּרְדִי־]בוֹר׃ זַמְּרוּ לַיהֹוָה חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קׇדְשׁוֹ׃ כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה׃ וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל־אֶמּוֹט לְעוֹלָם׃ יְיָ בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי־עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל׃ אֵלֶיךָ יְיָ אֶקְרָא וְאֶל־אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן׃ מַה־בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל־שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ׃ שְׁמַע־יְיָ וְחׇנֵּנִי יְיָ הֱיֵה־עֹזֵר לִי׃ הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה׃ לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם יְיָ אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ׃

נ״א(תורה) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה: זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ: יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן: וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ: וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ: וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ:

נ״ב(נביאים) כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מַחֲזִיק יְמִינֶךָ הָאֹמֵר לְךָ אַל תִּירָא אֲנִי עֲזַרְתִּיךָ: הֵן עַבְדִּי אֶתְמָךְ בּוֹ בְּחִירִי רָצְתָה נַפְשִׁי נָתַתִּי רוּחִי עָלָיו מִשְׁפָּט לַגּוֹיִם יוֹצִיא: לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ לְבִלְתִּי הַכְרִיתֶךָ: אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱלֹהֶיךָ אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי: לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה כִּי אֵיךְ יֵחָל וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן: וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר: הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי מִי הוּא יַרְשִׁיעֵנִי הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ עָשׁ יֹאכְלֵם: וַאֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ: בַּיהוָה יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל: גֹּאֲלֵנוּ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל: וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ:

נ״ג(כתובים) כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָךְ: חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּ לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד: כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב תָּשִׁית לְרֹאשׁוֹ עֲטֶרֶת פָּז: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהֵי אֲדַלֶּג שׁוּר: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהוָה: רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְהוָה: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְהוָה אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְהוָה כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַיהוָה יַאַסְפֵנִי: הוֹרֵנִי יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי: אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי: אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי: לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב יְהוָה בְּאֶרֶץ חַיִּים: הִנֵּה עֵין יְהוָה אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב: קַוֵּה אֶל יְהוָה חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל יְהוָה:

נ״דיאמר למען יחלצון ידידיך וגו' רפאני ה' וגו' וגומר ככל הסדר הכתוב למעלה עד צורי וגואלי'

נ״הסדר ד

נ״ויתחיל אנא ה' הושיעה נא וגו' ככתוב למעלה בסדר א' ואחר כך יאמר מזמור ל"א או ל"ח או מ' או ע"א אח"כ יאמר כי אל רחום:

נ״ז(תהלים לא) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ בְּךָ־יְיָ חָסִיתִי אַל־אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי׃ הַטֵּה אֵלַי אׇזְנְךָ מְהֵרָה הַצִּילֵנִי הֱיֵה לִי לְצוּר־מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי׃ כִּי־סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה וּלְמַעַן שִׁמְךָ תַּנְחֵנִי וּתְנַהֲלֵנִי׃ תּוֹצִיאֵנִי מֵרֶשֶׁת זוּ טָמְנוּ לִי כִּי־אַתָּה מָעוּזִּי׃ בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָ אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת׃ שָׂנֵאתִי הַשֹּׁמְרִים הַבְלֵי־שָׁוְא וַאֲנִי אֶל־יְיָ בָּטָחְתִּי׃ אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת־עׇנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי׃ וְלֹא הִסְגַּרְתַּנִי בְּיַד־אוֹיֵב הֶעֱמַדְתָּ בַמֶּרְחָב רַגְלָי׃ חׇנֵּנִי יְיָ כִּי צַר־לִי עָשְׁשָׁה בְכַעַס עֵינִי נַפְשִׁי וּבִטְנִי׃ כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה כָּשַׁל בַּעֲוֺנִי כֹחִי וַעֲצָמַי עָשֵׁשׁוּ׃ מִכׇּל־צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה וְלִשְׁכֵנַי מְאֹד וּפַחַד לִמְיֻדָּעָי רֹאַי בַּחוּץ נָדְדוּ מִמֶּנִּי׃ נִשְׁכַּחְתִּי כְּמֵת מִלֵּב הָיִיתִי כִּכְלִי אֹבֵד׃ כִּי שָׁמַעְתִּי דִּבַּת רַבִּים מָגוֹר מִסָּבִיב בְּהִוָּסְדָם יַחַד עָלַי לָקַחַת נַפְשִׁי זָמָמוּ׃ וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי יְיָ אָמַרְתִּי אֱלֹהַי אָתָּה׃ בְּיָדְךָ עִתֹּתָי הַצִּילֵנִי מִיַּד־אוֹיְבַי וּמֵרֹדְפָי׃ הָאִירָה פָנֶיךָ עַל־עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ׃ יְיָ אַל־אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ יֵבֹשׁוּ רְשָׁעִים יִדְּמוּ לִשְׁאוֹל׃ תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי־שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל־צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז׃ מָה רַב־טוּבְךָ אֲשֶׁר־צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם׃ תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי־אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת׃ בָּרוּךְ יְיָ כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ לִי בְּעִיר מָצוֹר׃ וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי נִגְרַזְתִּי מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אָכֵן שָׁמַעְתָּ קוֹל תַּחֲנוּנַי בְּשַׁוְּעִי אֵלֶיךָ׃ אֶהֱבוּ אֶת־יְיָ כׇּל־חֲסִידָיו אֱמוּנִים נֹצֵר יְיָ וּמְשַׁלֵּם עַל־יֶתֶר עֹשֵׂה גַאֲוָה׃ חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כׇּל־הַמְיַחֲלִים לַיהֹוָה׃

נ״ח(תהלים לח) מִזְמוֹר לְדָוִד לְהַזְכִּיר׃ יְיָ אַל־בְּקֶצְפְּךָ תוֹכִיחֵנִי וּבַחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי׃ כִּי־חִצֶּיךָ נִחֲתוּ בִי וַתִּנְחַת עָלַי יָדֶךָ׃ אֵין־מְתֹם בִּבְשָׂרִי מִפְּנֵי זַעְמֶךָ אֵין־שָׁלוֹם בַּעֲצָמַי מִפְּנֵי חַטָּאתִי׃ כִּי עֲוֺנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי כְּמַשָּׂא כָבֵד יִכְבְּדוּ מִמֶּנִּי׃ הִבְאִישׁוּ נָמַקּוּ חַבּוּרֹתָי מִפְּנֵי אִוַּלְתִּי׃ נַעֲוֵיתִי שַׁחֹתִי עַד־מְאֹד כׇּל־הַיּוֹם קֹדֵר הִלָּכְתִּי׃ כִּי־כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה וְאֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי׃ נְפוּגוֹתִי וְנִדְכֵּיתִי עַד־מְאֹד שָׁאַגְתִּי מִנַּהֲמַת לִבִּי׃ אֲדֹנָי נֶגְדְּךָ כׇל־תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא־נִסְתָּרָה׃ לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי וְאוֹר־עֵינַי גַּם־הֵם אֵין אִתִּי׃ אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ׃ וַיְנַקְשׁוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי וְדֹרְשֵׁי רָעָתִי דִּבְּרוּ הַוּוֹת וּמִרְמוֹת כׇּל־הַיּוֹם יֶהְגּוּ׃ וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח־פִּיו׃ וָאֱהִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־שֹׁמֵעַ וְאֵין בְּפִיו תּוֹכָחוֹת׃ כִּי־לְךָ יְיָ הוֹחָלְתִּי אַתָּה תַעֲנֶה אֲדֹנָי אֱלֹהָי׃ כִּי־אָמַרְתִּי פֶּן־יִשְׂמְחוּ־לִי בְּמוֹט רַגְלִי עָלַי הִגְדִּילוּ׃ כִּי־אֲנִי לְצֶלַע נָכוֹן וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד׃ כִּי־עֲוֺנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי׃ וְאֹיְבַי חַיִּים עָצֵמוּ וְרַבּוּ שֹׂנְאַי שָׁקֶר׃ וּמְשַׁלְּמֵי רָעָה תַּחַת טוֹבָה יִשְׂטְנוּנִי תַּחַת (רדופי) [רׇדְפִי־]טוֹב׃ אַל־תַּעַזְבֵנִי יְיָ אֱלֹהַי אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃ חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי אֲדֹנָי תְּשׁוּעָתִי׃

נ״ט(תהלים מ) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר׃ קַוֺּה קִוִּיתִי יְיָ וַיֵּט אֵלַי וַיִּשְׁמַע שַׁוְעָתִי׃ וַיַּעֲלֵנִי מִבּוֹר שָׁאוֹן מִטִּיט הַיָּוֵן וַיָּקֶם עַל־סֶלַע רַגְלַי כּוֹנֵן אֲשֻׁרָי׃ וַיִּתֵּן בְּפִי שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּה לֵאלֹהֵינוּ יִרְאוּ רַבִּים וְיִירָאוּ וְיִבְטְחוּ בַּיהֹוָה׃ אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר־שָׂם יְיָ מִבְטַחוֹ וְלֹא־פָנָה אֶל־רְהָבִים וְשָׂטֵי כָזָב׃ רַבּוֹת עָשִׂיתָ אַתָּה יְיָ אֱלֹהַי נִפְלְאֹתֶיךָ וּמַחְשְׁבֹתֶיךָ אֵלֵינוּ אֵין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר׃ זֶבַח וּמִנְחָה לֹא־חָפַצְתָּ אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ׃ אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה־בָאתִי בִּמְגִלַּת־סֵפֶר כָּתוּב עָלָי׃ לַעֲשׂוֹת־רְצוֹנְךָ אֱלֹהַי חָפָצְתִּי וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי׃ בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב הִנֵּה שְׂפָתַי לֹא אֶכְלָא יְיָ אַתָּה יָדָעְתָּ׃ צִדְקָתְךָ לֹא־כִסִּיתִי בְּתוֹךְ לִבִּי אֱמוּנָתְךָ וּתְשׁוּעָתְךָ אָמָרְתִּי לֹא־כִחַדְתִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ לְקָהָל רָב׃ אַתָּה יְיָ לֹא־תִכְלָא רַחֲמֶיךָ מִמֶּנִּי חַסְדְּךָ וַאֲמִתְּךָ תָּמִיד יִצְּרוּנִי׃ כִּי אָפְפוּ־עָלַי רָעוֹת עַד־אֵין מִסְפָּר הִשִּׂיגוּנִי עֲוֺנֹתַי וְלֹא־יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת עָצְמוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי וְלִבִּי עֲזָבָנִי׃ רְצֵה יְיָ לְהַצִּילֵנִי יְיָ לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה׃ יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ יַחַד מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי לִסְפּוֹתָהּ יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי׃ יָשֹׁמּוּ עַל־עֵקֶב בׇּשְׁתָּם הָאֹמְרִים לִי הֶאָח הֶאָח׃ יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כׇּל־מְבַקְשֶׁיךָ יֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יְיָ אֹהֲבֵי תְּשׁוּעָתֶךָ׃ וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֲדֹנָי יַחֲשׇׁב־לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל־תְּאַחַר׃

ס׳(תהלים מא) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל־דָּל בְּיוֹם רָעָה יְמַלְּטֵהוּ יְיָ׃ יְיָ יִשְׁמְרֵהוּ וִיחַיֵּהוּ (יאשר) [וְאֻשַּׁר] בָּאָרֶץ וְאַל־תִּתְּנֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אֹיְבָיו׃ יְיָ יִסְעָדֶנּוּ עַל־עֶרֶשׂ דְּוָי כׇּל־מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחׇלְיוֹ׃ אֲנִי־אָמַרְתִּי יְיָ חׇנֵּנִי רְפָאָה נַפְשִׁי כִּי־חָטָאתִי לָךְ׃ אוֹיְבַי יֹאמְרוּ רַע לִי מָתַי יָמוּת וְאָבַד שְׁמוֹ׃ וְאִם־בָּא לִרְאוֹת שָׁוְא יְדַבֵּר לִבּוֹ יִקְבׇּץ־אָוֶן לוֹ יֵצֵא לַחוּץ יְדַבֵּר׃ יַחַד עָלַי יִתְלַחֲשׁוּ כׇּל־שֹׂנְאָי עָלַי יַחְשְׁבוּ רָעָה לִי׃ דְּבַר־בְּלִיַּעַל יָצוּק בּוֹ וַאֲשֶׁר שָׁכַב לֹא־יוֹסִיף לָקוּם׃ גַּם־אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר־בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב׃ וְאַתָּה יְיָ חׇנֵּנִי וַהֲקִימֵנִי וַאֲשַׁלְּמָה לָהֶם׃ בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי־חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא־יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי׃ וַאֲנִי בְּתֻמִּי תָּמַכְתָּ בִּי וַתַּצִּיבֵנִי לְפָנֶיךָ לְעוֹלָם׃ בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן׃

ס״א(תורה) כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: וְיָדַעְתָּ כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר:

ס״ב(נביאים) וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה יְהוָה קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוָה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר: וְלָכֵן יְחַכֶּה יְהוָה לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם כִּי אֱלֹהֵי מִשְׁפָּט יְהוָה אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ: וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה: וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה: אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ: אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן: תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת: בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו:

ס״ג(כתובים) נַפְשֵׁנוּ חִכְּתָה לַיהוָה עֶזְרֵנוּ וּמָגִנֵּנוּ הוּא: כִּי בוֹ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ כִּי בְשֵׁם קָדְשׁוֹ בָטָחְנוּ: יְהִי חַסְדְּךָ יְהוָה עָלֵינוּ כַּאֲשֶׁר יִחַלְנוּ לָךְ: פּוֹדֶה יְהוָה נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ: וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהֹוָה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתוֹ׃ כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה מִי כָמוֹךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר: מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן: וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ: גּוֹל עַל יְהוָה דַּרְכֶּךָ וּבְטַח עָלָיו וְהוּא יַעֲשֶׂה: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם: קַוֵּה אֶל יְהוָה וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה: אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה וְיַד רְשָׁעִים אַל תְּנִדֵנִי: וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְהוָה מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה: וַיַּעְזְרֵם יְהוָה וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ: וְעַתָּה מַה־קִּוִּיתִי אֲדֹנָי תּוֹחַלְתִּי לְךָ הִיא׃ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְהוָה וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ תּוֹשָׁב כְּכָל אֲבוֹתָי: יְהוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה:

ס״דיאמר למען יחלצון ידידיך וגומר רפאני ה' וגומר ככל הסדר הכתוב למעלה צורי וגואלי'

ס״הסדר ה

ס״ויתחיל אנא ה' הושיעה נא וגו' ככתוב למעלה בסדר א' ואחר כך יאמר מזמור מ"ב או מ"ג או נ"א או ס"א ואח"כ יאמר ברוך תהיה וגו':

ס״ז(תהלים מב) לַמְנַצֵּחַ מַשְׂכִּיל לִבְנֵי־קֹרַח׃ כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים׃ צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים׃ הָיְתָה־לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כׇּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃ אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי כִּי אֶעֱבֹר בַּסָּךְ אֶדַּדֵּם עַד־בֵּית אֱלֹהִים בְּקוֹל־רִנָּה וְתוֹדָה הָמוֹן חוֹגֵג׃ מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וַתֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִלִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנָיו׃ אֱלֹהַי עָלַי נַפְשִׁי תִשְׁתּוֹחָח עַל־כֵּן אֶזְכׇּרְךָ מֵאֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים מֵהַר מִצְעָר׃ תְּהוֹם־אֶל־תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כׇּל־מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ׃ יוֹמָם יְצַוֶּה יְיָ חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי תְּפִלָּה לְאֵל חַיָּי׃ אוֹמְרָה לְאֵל סַלְעִי לָמָה שְׁכַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֵלֵךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב׃ בְּרֶצַח בְּעַצְמוֹתַי חֵרְפוּנִי צוֹרְרָי בְּאׇמְרָם אֵלַי כׇּל־הַיּוֹם אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ׃ מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃

ס״ח(תהלים מג) שׇׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא־חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׃ כִּי־אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי לָמָה זְנַחְתָּנִי לָמָּה־קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ בְּלַחַץ אוֹיֵב׃ שְׁלַח־אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי יְבִיאוּנִי אֶל־הַר־קׇדְשְׁךָ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ׃ וְאָבוֹאָה אֶל־מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל־אֵל שִׂמְחַת גִּילִי וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי׃ מַה־תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה־תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי־עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי׃

ס״ט(תהלים נא) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ בְּבוֹא־אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר־בָּא אֶל־בַּת־שָׁבַע׃ חׇנֵּנִי אֱלֹהִים כְּחַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי׃ (הרבה) [הֶרֶב] כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֺנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי׃ כִּי־פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד׃ לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ תִּזְכֶּה בְשׇׁפְטֶךָ׃ הֵן־בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי׃ הֵן־אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת וּבְסָתֻם חׇכְמָה תוֹדִיעֵנִי׃ תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזוֹב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין׃ תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה תָּגֵלְנָה עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ׃ הַסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵחֲטָאָי וְכׇל־עֲוֺנֹתַי מְחֵה׃ לֵב טָהוֹר בְּרָא־לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי׃ אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קׇדְשְׁךָ אַל־תִּקַּח מִמֶּנִּי׃ הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי׃ אֲלַמְּדָה פֹשְׁעִים דְּרָכֶיךָ וְחַטָּאִים אֵלֶיךָ יָשׁוּבוּ׃ הַצִּילֵנִי מִדָּמִים אֱלֹהִים אֱלֹהֵי תְשׁוּעָתִי תְּרַנֵּן לְשׁוֹנִי צִדְקָתֶךָ׃ אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ׃ כִּי לֹא־תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה׃ זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב־נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה׃ הֵיטִיבָה בִרְצוֹנְךָ אֶת־צִיּוֹן תִּבְנֶה חוֹמוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃ אָז תַּחְפֹּץ זִבְחֵי־צֶדֶק עוֹלָה וְכָלִיל אָז יַעֲלוּ עַל־מִזְבַּחֲךָ פָרִים׃

ע׳(תהלים סא) לַמְנַצֵּחַ עַל־נְגִינַת לְדָוִד׃ שִׁמְעָה אֱלֹהִים רִנָּתִי הַקְשִׁיבָה תְּפִלָּתִי׃ מִקְצֵה הָאָרֶץ אֵלֶיךָ אֶקְרָא בַּעֲטֹף לִבִּי בְּצוּר־יָרוּם מִמֶּנִּי תַנְחֵנִי׃ כִּי־הָיִיתָ מַחְסֶה לִי מִגְדַּל־עֹז מִפְּנֵי אוֹיֵב׃ אָגוּרָה בְאׇהׇלְךָ עוֹלָמִים אֶחֱסֶה בְסֵתֶר כְּנָפֶיךָ סֶּלָה׃ כִּי־אַתָּה אֱלֹהִים שָׁמַעְתָּ לִנְדָרָי נָתַתָּ יְרֻשַּׁת יִרְאֵי שְׁמֶךָ׃ יָמִים עַל־יְמֵי־מֶלֶךְ תּוֹסִיף שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ־דֹר וָדֹר׃ יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ׃ כֵּן אֲזַמְּרָה שִׁמְךָ לָעַד לְשַׁלְּמִי נְדָרַי יוֹם יוֹם׃

ע״א(תורה) בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ: וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ: וְשָׁמַרְתָּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ וּלְמַעַן תַּאֲרִיךְ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ כָּל הַיָּמִים: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:

ע״ב(נביאים) וַיהוָה חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ יְהוָה בְּיָדוֹ יִצְלָח: וַיַּעַל כַּיּוֹנֵק לְפָנָיו וְכַשֹּׁרֶשׁ מֵאֶרֶץ צִיָּה לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר וְנִרְאֵהוּ וְלֹא מַרְאֶה וְנֶחְמְדֵהוּ: וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא לָנוּ: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו: דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו: כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם׃ וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד יְהוָה עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח יְהוָה וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: תַּחַת הַנְּחֹשֶׁת אָבִיא זָהָב וְתַחַת הַבַּרְזֶל אָבִיא כֶסֶף וְתַחַת הָעֵצִים נְחֹשֶׁת וְתַחַת הָאֲבָנִים בַּרְזֶל וְשַׂמְתִּי פְקֻדָּתֵךְ שָׁלוֹם וְנֹגְשַׂיִךְ צְדָקָה: הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ וְתִפְאַרְתֶּךָ אַיֵּה קִנְאָתְךָ וּגְבוּרֹתֶךָ הֲמוֹן מֵעֶיךָ וְרַחֲמֶיךָ אֵלַי הִתְאַפָּקוּ: כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ:

ע״ג(כתובים) הַקְשִׁיבָה לִּי וַעֲנֵנִי אָרִיד בְּשִׂיחִי וְאָהִימָה: אֲנִי אֶל אֱלֹהִים אֶקְרָא וַיהוָה יוֹשִׁיעֵנִי: עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי: בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּיהוָה אֲהַלֵּל דָּבָר: כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּאוֹר הַחַיִּים: וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי: שְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי: תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן: הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ: חָנֵּנִי אֱלֹהִים חָנֵּנִי כִּי בְךָ חָסָיָה נַפְשִׁי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֶחְסֶה עַד יַעֲבֹר הַוּוֹת: אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי: אַךְ לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי כִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי: אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי מִשְׂגַּבִּי לֹא אֶמּוֹט: עַל אֱלֹהִים יִשְׁעִי וּכְבוֹדִי צוּר עֻזִּי מַחְסִי בֵּאלֹהִים: אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים הִקְשִׁיב בְּקוֹל תְּפִלָּתִי: בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם יַעֲמָס לָנוּ הָאֵל יְשׁוּעָתֵנוּ סֶלָה: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ: בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי:

ע״דואחר כך יאמר למען יחלצון ידידיך וגומר רפאני ה' וגומר ככל הסדר הכתוב לעיל עד צורי וגואלי'

ע״הסדר ו

ע״ויתחיל אנא ה' הושיעה נא וגומר ככתוב בסדר א' אחר כך יאמר מזמור ס"ג או ס"ז או ע"א או ע"ד ואחר כך יתחיל וזאת התורה:

ע״ז(תהלים סג) מִזְמוֹר לְדָוִד בִּהְיוֹתוֹ בְּמִדְבַּר יְהוּדָה׃ אֱלֹהִים אֵלִי אַתָּה אֲשַׁחֲרֶךָּ צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ־צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי־מָיִם׃ כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ׃ כִּי־טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ׃ כֵּן אֲבָרֶכְךָ בְחַיָּי בְּשִׁמְךָ אֶשָּׂא כַפָּי׃ כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי וְשִׂפְתֵי רְנָנוֹת יְהַלֶּל־פִּי׃ אִם־זְכַרְתִּיךָ עַל־יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה־בָּךְ׃ כִּי־הָיִיתָ עֶזְרָתָה לִּי וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ אֲרַנֵּן׃ דָּבְקָה נַפְשִׁי אַחֲרֶיךָ בִּי תָּמְכָה יְמִינֶךָ׃ וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי יָבֹאוּ בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ׃ יַגִּירֻהוּ עַל־יְדֵי־חָרֶב מְנָת שֻׁעָלִים יִהְיוּ׃ וְהַמֶּלֶךְ יִשְׂמַח בֵּאלֹהִים יִתְהַלֵּל כׇּל־הַנִּשְׁבָּע בּוֹ כִּי יִסָּכֵר פִּי דוֹבְרֵי־שָׁקֶר׃

ע״ח(תהלים סז) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר׃ אֱלֹהִים יְחׇנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה׃ לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכׇל־גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ׃ יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם׃ יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי־תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישֹׁר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה׃ יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם׃ אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ׃

ע״ט(תהלים עא) בְּךָ־יְיָ חָסִיתִי אַל־אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם׃ בְּצִדְקָתְךָ תַּצִּילֵנִי וּתְפַלְּטֵנִי הַטֵּה־אֵלַי אׇזְנְךָ וְהוֹשִׁיעֵנִי׃ הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹן לָבוֹא תָּמִיד צִוִּיתָ לְהוֹשִׁיעֵנִי כִּי־סַלְעִי וּמְצוּדָתִי אָתָּה׃ אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ׃ כִּי־אַתָּה תִקְוָתִי אֲדֹנָי יֱהֹוִה מִבְטַחִי מִנְּעוּרָי׃ עָלֶיךָ נִסְמַכְתִּי מִבֶּטֶן מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי בְּךָ תְהִלָּתִי תָמִיד׃ כְּמוֹפֵת הָיִיתִי לְרַבִּים וְאַתָּה מַחֲסִי־עֹז׃ יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ כׇּל־הַיּוֹם תִּפְאַרְתֶּךָ׃ אַל־תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל־תַּעַזְבֵנִי׃ כִּי־אָמְרוּ אוֹיְבַי לִי וְשֹׁמְרֵי נַפְשִׁי נוֹעֲצוּ יַחְדָּו׃ לֵאמֹר אֱלֹהִים עֲזָבוֹ רִדְפוּ וְתִפְשׂוּהוּ כִּי־אֵין מַצִּיל׃ אֱלֹהִים אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי אֱלֹהַי לְעֶזְרָתִי (חישה) [חוּשָׁה]׃ יֵבֹשׁוּ יִכְלוּ שֹׂטְנֵי נַפְשִׁי יַעֲטוּ חֶרְפָּה וּכְלִמָּה מְבַקְשֵׁי רָעָתִי׃ וַאֲנִי תָּמִיד אֲיַחֵל וְהוֹסַפְתִּי עַל־כׇּל־תְּהִלָּתֶךָ׃ פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ כׇּל־הַיּוֹם תְּשׁוּעָתֶךָ כִּי לֹא יָדַעְתִּי סְפֹרוֹת׃ אָבוֹא בִּגְבֻרוֹת אֲדֹנָי יֱהֹוִה אַזְכִּיר צִדְקָתְךָ לְבַדֶּךָ׃ אֱלֹהִים לִמַּדְתַּנִי מִנְּעוּרָי וְעַד־הֵנָּה אַגִּיד נִפְלְאוֹתֶיךָ׃ וְגַם עַד־זִקְנָה וְשֵׂיבָה אֱלֹהִים אַל־תַּעַזְבֵנִי עַד־אַגִּיד זְרוֹעֲךָ לְדוֹר לְכׇל־יָבוֹא גְּבוּרָתֶךָ׃ וְצִדְקָתְךָ אֱלֹהִים עַד־מָרוֹם אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ גְדֹלוֹת אֱלֹהִים מִי כָמוֹךָ׃ אֲשֶׁר (הראיתנו) [הִרְאִיתַנִי ] צָרוֹת רַבּוֹת וְרָעוֹת תָּשׁוּב (תחינו) [תְּחַיֵּנִי] וּמִתְּהֹמוֹת הָאָרֶץ תָּשׁוּב תַּעֲלֵנִי׃ תֶּרֶב גְּדֻלָּתִי וְתִסֹּב תְּנַחֲמֵנִי׃ גַּם־אֲנִי אוֹדְךָ בִכְלִי־נֶבֶל אֲמִתְּךָ אֱלֹהָי אֲזַמְּרָה לְךָ בְכִנּוֹר קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃ תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה־לָּךְ וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ׃ גַּם־לְשׁוֹנִי כׇּל־הַיּוֹם תֶּהְגֶּה צִדְקָתֶךָ כִּי־בֹשׁוּ כִי־חָפְרוּ מְבַקְשֵׁי רָעָתִי׃

פ׳(תהלים עד) מַשְׂכִּיל לְאָסָף לָמָה אֱלֹהִים זָנַחְתָּ לָנֶצַח יֶעְשַׁן אַפְּךָ בְּצֹאן מַרְעִיתֶךָ׃ זְכֹר עֲדָתְךָ קָנִיתָ קֶּדֶם גָּאַלְתָּ שֵׁבֶט נַחֲלָתֶךָ הַר־צִיּוֹן זֶה שָׁכַנְתָּ בּוֹ׃ הָרִימָה פְעָמֶיךָ לְמַשֻּׁאוֹת נֶצַח כׇּל־הֵרַע אוֹיֵב בַּקֹּדֶשׁ׃ שָׁאֲגוּ צֹרְרֶיךָ בְּקֶרֶב מוֹעֲדֶךָ שָׂמוּ אוֹתֹתָם אֹתוֹת׃ יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסְבׇךְ־עֵץ קַרְדֻּמּוֹת׃ (ועת) [וְעַתָּה] פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפּוֹת יַהֲלֹמוּן׃ שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ לָאָרֶץ חִלְּלוּ מִשְׁכַּן־שְׁמֶךָ׃ אָמְרוּ בְלִבָּם נִינָם יָחַד שָׂרְפוּ כׇל־מוֹעֲדֵי־אֵל בָּאָרֶץ׃ אוֹתֹתֵינוּ לֹא רָאִינוּ אֵין־עוֹד נָבִיא וְלֹא־אִתָּנוּ יֹדֵעַ עַד־מָה׃ עַד־מָתַי אֱלֹהִים יְחָרֶף צָר יְנָאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ לָנֶצַח׃ לָמָּה תָשִׁיב יָדְךָ וִימִינֶךָ מִקֶּרֶב (חוקך) [חֵיקְךָ] כַלֵּה׃ וֵאלֹהִים מַלְכִּי מִקֶּדֶם פֹּעֵל יְשׁוּעוֹת בְּקֶרֶב הָאָרֶץ׃ אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעׇזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל־הַמָּיִם׃ אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים׃ אַתָּה בָקַעְתָּ מַעְיָן וָנָחַל אַתָּה הוֹבַשְׁתָּ נַהֲרוֹת אֵיתָן׃ לְךָ יוֹם אַף־לְךָ לָיְלָה אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ׃ אַתָּה הִצַּבְתָּ כׇּל־גְּבוּלוֹת אָרֶץ קַיִץ וָחֹרֶף אַתָּה יְצַרְתָּם׃ זְכׇר־זֹאת אוֹיֵב חֵרֵף יְיָ וְעַם נָבָל נִאֲצוּ שְׁמֶךָ׃ אַל־תִּתֵּן לְחַיַּת נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ חַיַּת עֲנִיֶּיךָ אַל־תִּשְׁכַּח לָנֶצַח׃ הַבֵּט לַבְּרִית כִּי מָלְאוּ מַחֲשַׁכֵּי־אֶרֶץ נְאוֹת חָמָס׃ אַל־יָשֹׁב דַּךְ נִכְלָם עָנִי וְאֶבְיוֹן יְהַלְלוּ שְׁמֶךָ׃ קוּמָה אֱלֹהִים רִיבָה רִיבֶךָ זְכֹר חֶרְפָּתְךָ מִנִּי־נָבָל כׇּל־הַיּוֹם׃ אַל־תִּשְׁכַּח קוֹל צֹרְרֶיךָ שְׁאוֹן קָמֶיךָ עֹלֶה תָמִיד׃

פ״א(תּוֹרָה) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד: וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ: וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

פ״ב(נביאים) וְעַתָּה יְהוָה אָבִינוּ אָתָּה אֲנַחְנוּ הַחֹמֶר וְאַתָּה יֹצְרֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדְךָ כֻּלָּנוּ: מֵאֵין כָּמוֹךָ יְהוָה גָּדוֹל אַתָּה וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה: יַסְּרֵנִי יְהוָה אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִטֵנִי: אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ יְהוָה עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי רַבּוּ מְשׁוּבֹתֵינוּ לְךָ חָטָאנוּ: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן: לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ וְאַתָּה בְקִרְבֵּנוּ יְהוָה וְשִׁמְךָ עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּחֵנוּ: רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה: אַל תִּהְיֵה לִי לִמְחִתָּה מַחֲסִי־אַתָּה בְּיוֹם רָעָה: יֵבֹשׁוּ רֹדְפַי וְאַל אֵבֹשָׁה אָנִי יֵחַתּוּ הֵמָּה וְאַל אֵחַתָּה, אָנִי הָבִיא עֲלֵיהֶם יוֹם רָעָה וּמִשְׁנֶה שִׁבָּרוֹן שָׁבְרֵם: הַקְשִׁיבָה יְהוָה אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי: וַיהוָה אוֹתִי כְּגִבּוֹר עָרִיץ עַל כֵּן רוֹדְפֵי יִכָּשְׁלוּ וְלֹא יֻכָלוּ בֹּשׁוּ מְאֹד כִּי לֹא הִשְׂכִּילוּ כְּלִמַּת עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ: כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת הַמַּחֲשָׁבֹת אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב עֲלֵיכֶם נְאֻם יְהוָה מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה:

פ״ג(כתובים) אֱלֹהִים שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה לְאִמְרֵי פִי: הִנֵּה אֱלֹהִים עוֹזֵר לִי אֲדֹנָי בְּסוֹמְכֵי נַפְשִׁי: הָאֲזִינָה אֱלֹהִים תִּפְלָּתִי וְאַל תִּתְעלם מִתַּחְנַתִי: עֲנֵנִי יְהוָה כִּי טוֹב חַסְדֶךְ כְּרֹב רַחֲמֶיךְ פְּנֵה אֵלָי: וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדָּךְ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי: אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אוֹיְבֵי פְּדֵנִי: וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׁגְּבֵנִי: אֱלֹהִים לְהַצִילֵנִי יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה: יֵבוֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ רָעָתִי: וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֱלֹהִים חוּשָׁה לִי עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה יְהוָה אַל תְּאַחַר: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְהוָה בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב: וְהָיָה שַׁדַּי בְּצָרֶיךָ וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחֵק וְאֵימָתְךָ אַל תְּבַעֲתֵנִי: שִׂימָה נָא עָרְבֵנִי עִמָּךְ מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ: וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ אָחַזְתָּ בְּיַד יְמִינִי: בַּעֲצָתְךָ תַּנְחֵנִי וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי: וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב שַׁתִּי בַאֲדֹנָי יְהוָה מַחֲסִי לְסַפֵּר כָּל מַלְאֲכוֹתֶיךָ:

פ״דואח"כ יאמר למען יחלצון ידידיך וגו' רפאני ה' וגו' ככל הסדר הכתוב למעלה עד צורי וגואלי'

פ״הסדר ז

פ״ויתחיל אנא ה' וגו' ככתו' לעיל ויאמר מזמור פה או פז או צא או קב ואח"כ יאמר לישועתך:

פ״ז(תהלים פה) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃ רָצִיתָ יְיָ אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ (שבות) [שְׁבִית] יַעֲקֹב׃ נָשָׂאתָ עֲוֺן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כׇל־חַטָּאתָם סֶלָה׃ אָסַפְתָּ כׇל־עֶבְרָתֶךָ הֱשִׁיבוֹתָ מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ׃ שׁוּבֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ׃ הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף־בָּנוּ תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר׃ הֲלֹא־אַתָּה תָּשׁוּב תְּחַיֵּנוּ וְעַמְּךָ יִשְׂמְחוּ־בָךְ׃ הַרְאֵנוּ יְיָ חַסְדֶּךָ וְיֶשְׁעֲךָ תִּתֶּן־לָנוּ׃ אֶשְׁמְעָה מַה־יְדַבֵּר הָאֵל יְיָ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל־עַמּוֹ וְאֶל־חֲסִידָיו וְאַל־יָשׁוּבוּ לְכִסְלָה׃ אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ׃ חֶסֶד־וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ׃ אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף׃ גַּם־יְיָ יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ׃ צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו׃

פ״ח(תהלים פו) תְּפִלָּה לְדָוִד הַטֵּה־יְיָ אׇזְנְךָ עֲנֵנִי כִּי־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנִי׃ שׇׁמְרָה נַפְשִׁי כִּי־חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ׃ חׇנֵּנִי אֲדֹנָי כִּי אֵלֶיךָ אֶקְרָא כׇּל־הַיּוֹם׃ שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ כִּי אֵלֶיךָ אֲדֹנָי נַפְשִׁי אֶשָּׂא׃ כִּי־אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב־חֶסֶד לְכׇל־קֹרְאֶיךָ׃ הַאֲזִינָה יְיָ תְּפִלָּתִי וְהַקְשִׁיבָה בְּקוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי׃ בְּיוֹם צָרָתִי אֶקְרָאֶךָּ כִּי תַעֲנֵנִי׃ אֵין־כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ׃ כׇּל־גּוֹיִם אֲשֶׁר עָשִׂיתָ יָבוֹאוּ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ אֲדֹנָי וִיכַבְּדוּ לִשְׁמֶךָ׃ כִּי־גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃ הוֹרֵנִי יְיָ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ׃ אוֹדְךָ אֲדֹנָי אֱלֹהַי בְּכׇל־לְבָבִי וַאֲכַבְּדָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם׃ כִּי־חַסְדְּךָ גָּדוֹל עָלָי וְהִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיָּה׃ אֱלֹהִים זֵדִים קָמוּ־עָלַי וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם׃ וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל־רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חֶסֶד וֶאֱמֶת׃ פְּנֵה אֵלַי וְחׇנֵּנִי תְּנָה־עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן־אֲמָתֶךָ׃ עֲשֵׂה־עִמִּי אוֹת לְטוֹבָה וְיִרְאוּ שֹׂנְאַי וְיֵבֹשׁוּ כִּי־אַתָּה יְיָ עֲזַרְתַּנִי וְנִחַמְתָּנִי׃

פ״ט(תהלים צא) יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן׃ אֹמַר לַיהֹוָה מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח־בּוֹ׃ כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת׃ בְּאֶבְרָתוֹ יָסֶךְ לָךְ וְתַחַת־כְּנָפָיו תֶּחְסֶה צִנָּה וְסֹחֵרָה אֲמִתּוֹ׃ לֹא־תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם׃ מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צׇהֳרָיִם׃ יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ׃ רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה׃ כִּי־אַתָּה יְיָ מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ׃ לֹא־תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא־יִקְרַב בְּאׇהֳלֶךָ׃ כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה־לָּךְ לִשְׁמׇרְךָ בְּכׇל־דְּרָכֶיךָ׃ עַל־כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן־תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ׃ עַל־שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין׃ כִּי בִי חָשַׁק וַאֲפַלְּטֵהוּ אֲשַׂגְּבֵהוּ כִּי־יָדַע שְׁמִי׃ יִקְרָאֵנִי וְאֶעֱנֵהוּ עִמּוֹ־אָנֹכִי בְצָרָה אֲחַלְּצֵהוּ וַאֲכַבְּדֵהוּ׃ אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי׃

צ׳(תהלים קב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ׃ יְיָ שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא׃ אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר־לִי הַטֵּה־אֵלַי אׇזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי׃ כִּי־כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ׃ הוּכָּה־כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי־שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי׃ מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי׃ דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת׃ שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָּג׃ כׇּל־הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ׃ כִּי־אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי׃ מִפְּנֵי־זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי׃ יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ׃ וְאַתָּה יְיָ לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר׃ אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד׃ כִּי־רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ׃ וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת־שֵׁם יְיָ וְכׇל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת־כְּבוֹדֶךָ׃ כִּי־בָנָה יְיָ צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ׃ פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם׃ תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן וְעַם נִבְרָא יְהַלֶּל־יָהּ׃ כִּי־הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קׇדְשׁוֹ יְיָ מִשָּׁמַיִם אֶל־אֶרֶץ הִבִּיט׃ לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה׃ לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן שֵׁם יְיָ וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃ בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת־יְיָ׃ עִנָּה בַדֶּרֶךְ (כחו) [כֹּחִי] קִצַּר יָמָי׃ אֹמַר אֵלִי אַל־תַּעֲלֵנִי בַּחֲצִי יָמָי בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ׃ לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם׃ הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ׃ וְאַתָּה־הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ׃ בְּנֵי־עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן׃

צ״א(תורה) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָה: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ: וְלֹא אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ: כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ:

צ״ב(נביאים) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְהוָה כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ: וַיהוָה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת יְהוָה זִכְרוֹ: וְאַתָּה בֵּאלֹהֶיךָ תָשׁוּב חֶסֶד וּמִשְׁפָּט שְׁמֹר וְקַוֵּה אֶל אֱלֹהֶיךָ תָּמִיד: אֶהְיֶה כַּטֶל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן: יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עָשָׂה עִמָּכֶם לְהַפְלִיא וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם: וַאֲנִי בְּקוֹל תּוֹדָה אֶזְבְּחָה לָּךְ אֲשֶׁר נָדַרְתִּי אֲשַׁלֵּמָה יְשׁוּעָתָה לַיהוָה: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ: זַעַף יְהוָה אֶשָּׂא כִּי חָטָאתִי לוֹ עַד אֲשֶׁר יָרִיב רִיבִי וְעָשָׂה מִשְׁפָּטִי יוֹצִיאֵנִי לָאוֹר אֶרְאֶה בְּצִדְקָתוֹ: וַאֲנִי בַּיהוָה אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵאלֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱלֹהָי:

צ״ג(כתובים) עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח: לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ: כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ: אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה: אָנָּא אֲדֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו: תְּהִי נָא אָזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה: חָטָאנוּ וְעָוִינוּ הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ וְסוֹר מִמִּצְוֺתֶךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ: לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ: וְעַתָּה שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תַּחֲנוּנָיו וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָּשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי: אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה אֲדֹנָי הַקֲשִׁיבָה וַעֲשֵׂה אַל־תְּאַחַר לְמַעַנְךָ אֱלֹהַי כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ: וַאֲנִי כְּזַיִת רַעֲנָן בְּבֵית אֱלֹהִים בָּטַחְתִּי בְחֶסֶד אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד: עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: אֱלֹהִים הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ וְהָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: יְהוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת הֲשִׁיבֵנוּ הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה: כִּי לַיהוָה מָגִנֵּנוּ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מַלְכֵּנוּ: אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי חַסְדְּךָ יְהוָה יִסְעָדֵנִי בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי:

צ״דויאמר למען יחלצון ידידיך וגו' רפאני ה' וגו' ככל הסדר הכתוב למעלה עד צורי וגואלי'

צ״הסדר ח

צ״ויתחיל אנא ה' הושיעה נא וגו' ככתוב למעלה בסדר א' ואחר כך יאמר מזמור ק"ג או ק"ד או קט"ז או קי"ח ואח"כ יאמר אין כאל וגו':

צ״ז(תהלים קג) לְדָוִד בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ וְכׇל־קְרָבַי אֶת־שֵׁם קׇדְשׁוֹ׃ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ וְאַל־תִּשְׁכְּחִי כׇּל־גְּמוּלָיו׃ הַסֹּלֵחַ לְכׇל־עֲוֺנֵכִי הָרֹפֵא לְכׇל־תַּחֲלוּאָיְכִי׃ הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים׃ הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי׃ עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְיָ וּמִשְׁפָּטִים לְכׇל־עֲשׁוּקִים׃ יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו׃ רַחוּם וְחַנּוּן יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד׃ לֹא־לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר׃ לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֺנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ׃ כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל־יְרֵאָיו׃ כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת־פְּשָׁעֵינוּ׃ כְּרַחֵם אָב עַל־בָּנִים רִחַם יְיָ עַל־יְרֵאָיו׃ כִּי־הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי־עָפָר אֲנָחְנוּ׃ אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ׃ כִּי רוּחַ עָבְרָה־בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא־יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ׃ וְחֶסֶד יְיָ מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל־יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים׃ לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם׃ יְיָ בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה׃ בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ׃ בָּרְכוּ יְיָ כׇּל־צְבָאָיו מְשָׁרְתָיו עֹשֵׂי רְצוֹנוֹ׃ בָּרְכוּ יְיָ כׇּל־מַעֲשָׂיו בְּכׇל־מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ׃

צ״ח(תהלים קד) בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ יְיָ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ׃ עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה׃ הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם־עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל־כַּנְפֵי־רוּחַ׃ עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט׃ יָסַד־אֶרֶץ עַל־מְכוֹנֶיהָ בַּל־תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד׃ תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל־הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם׃ מִן־גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן־קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן׃ יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל־מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם׃ גְּבוּל־שַׂמְתָּ בַּל־יַעֲבֹרוּן בַּל־יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ׃ הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן׃ יַשְׁקוּ כׇּל־חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם׃ עֲלֵיהֶם עוֹף־הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ־קוֹל׃ מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ׃ מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן־הָאָרֶץ׃ וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב־אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן וְלֶחֶם לְבַב־אֱנוֹשׁ יִסְעָד׃ יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע׃ אֲשֶׁר־שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ׃ הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים׃ עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ׃ תָּשֶׁת־חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ־תִרְמֹשׂ כׇּל־חַיְתוֹ־יָעַר׃ הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אׇכְלָם׃ תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל־מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן׃ יֵצֵא אָדָם לְפׇעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי־עָרֶב׃ מָה־רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ כֻּלָּם בְּחׇכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ׃ זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם־רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם־גְּדֹלוֹת׃ שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה־יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק־בּוֹ׃ כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אׇכְלָם בְּעִתּוֹ׃ תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב׃ תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל־עֲפָרָם יְשׁוּבוּן׃ תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה׃ יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו׃ הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃ אָשִׁירָה לַיהֹוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי׃ יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהֹוָה׃ יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן־הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת־יְיָ הַלְלוּ־יָהּ׃

צ״ט(תהלים קטז) אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע יְיָ אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי׃ כִּי־הִטָּה אׇזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא׃ אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא׃ וּבְשֵׁם־יְיָ אֶקְרָא אָנָּה יְיָ מַלְּטָה נַפְשִׁי׃ חַנּוּן יְיָ וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם׃ שֹׁמֵר פְּתָאיִם יְיָ דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ׃ שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי־יְיָ גָּמַל עָלָיְכִי׃ כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת־עֵינִי מִן־דִּמְעָה אֶת־רַגְלִי מִדֶּחִי׃ אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים׃ הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד׃ אֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי כׇּל־הָאָדָם כֹּזֵב׃ מָה־אָשִׁיב לַיהֹוָה כׇּל־תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי׃ כּוֹס־יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא׃ נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה־נָּא לְכׇל־עַמּוֹ׃ יָקָר בְּעֵינֵי יְיָ הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו׃ אָנָּה יְיָ כִּי־אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי־עַבְדְּךָ בֶּן־אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי׃ לְךָ־אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם יְיָ אֶקְרָא׃ נְדָרַי לַיהֹוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה־נָּא לְכׇל־עַמּוֹ׃ בְּחַצְרוֹת בֵּית יְיָ בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ͏ִם הַלְלוּ־יָהּ׃

ק׳(תהלים קיח) הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ יֹאמַר־נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָא בֵית־אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ יֹאמְרוּ־נָא יִרְאֵי יְיָ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃ מִן־הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ׃ יְיָ לִי לֹא אִירָא מַה־יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם׃ יְיָ לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי׃ טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם׃ טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהֹוָה מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים׃ כׇּל־גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם׃ סַבּוּנִי גַם־סְבָבוּנִי בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם׃ סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם יְיָ כִּי אֲמִילַם׃ דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַיהֹוָה עֲזָרָנִי׃ עׇזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי־לִי לִישׁוּעָה׃ קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאׇהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל׃ יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עֹשָׂה חָיִל׃ לֹא־אָמוּת כִּי־אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ׃ יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי׃ פִּתְחוּ־לִי שַׁעֲרֵי־צֶדֶק אָבֹא־בָם אוֹדֶה יָהּ׃ זֶה־הַשַּׁעַר לַיהֹוָה צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ׃ אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי־לִי לִישׁוּעָה׃ אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה׃ מֵאֵת יְיָ הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ׃ זֶה־הַיּוֹם עָשָׂה יְיָ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ׃ אָנָּא יְיָ הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא יְיָ הַצְלִיחָה נָּא׃ בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְיָ בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית יְיָ׃ אֵל יְיָ וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ־חַג בַּעֲבֹתִים עַד־קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ׃ אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ׃ הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃

100

ק״א(תורה) אֵין כָּאֵל יְשֻׁרוּן רֹכֵב שָׁמַיִם בְעֶזְרֶךָ וּבְגַאֲוָתוֹ שְׁחָקִים: כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם וַיְגָרֶשׁ מִפָּנֶיךָ אוֹיֵב וַיֹּאמֶר הַשְׁמֵד: הַנִּסְתָּרֹת לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

101

ק״ב(נביאים) בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא: וְגִבַּרְתִּים בַּיהוָה וּבִשְׁמוֹ יִתְהַלָּכוּ נְאֻם יְהוָה: וַאֲנִי בַּיהוָה אֶעְלוֹזָה אָגִילָה בֵּאלֹהֵי יִשְׁעִי: יְהוָה אֲדֹנָי חֵילִי וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי: הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד: יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה: וְעָרְבָה לַיהוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: טוֹב יְהוָה לְמָעוֹז בְּיוֹם צָרָה וְיֹדֵעַ חֹסֵי בוֹ: יְהוָה שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי יְהוָה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם:

102

ק״ג(כתובים) קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְאֶצְעָקָה קוֹלִי אֶל אֱלֹהִים וְהַאֲזִין אֵלָי: זָכְרֵנִי יְהוָה בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ: לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי: עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ: כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ: יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא: יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ: יְהִי נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ: זֹאת נֶחָמָתִי בְעָנְיִי כִּי אִמְרָתְךָ חִיָּתְנִי: סָמְכֵנִי כְאִמְרָתְךָ וְאֶחְיֶה וְאַל תְּבִישֵׁנִי מִשִּׂבְרִי: עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים: קוֹלִי שִׁמְעָה כְחַסְדֶּךָ יְהוָה כְּמִשְׁפָּטֶךָ חַיֵּנִי: תְּחִי נַפְשִׁי וּתְהַלְלֶךָּ וּמִשְׁפָּטֶךָ יַעֲזְרֻנִי: סוֹמֵךְ יְהוָה לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים: יְהוָה פֹּקֵחַ עִוְרִים יְהוָה זֹקֵף כְּפוּפִים יְהוָה אֹהֵב צַדִּיקִים: הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּיָהּ:

103

ק״דואח"כ יאמר למען יחלצון ידידיך וגו' רפאני ה' וגו' ככל הכתוב למעלה עד צורי וגואלי': עוד מזמור קכ"ח וק"ל וקל"ד וקל"ח וקל"ט וק"מ וקמ"א וקמ"ב וקמ"ג וקמ"ח וקמ"ט וק"נ הם ראויים לבקשת רחמים כפי כוונת השמנה סדרים אלו והבורר יברור לעצמו ויוסיף או יגרע כפי חכמתו כי הלכות קבועות לא נתנו כאן:

104

ק״ה(תהלים קכח) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כׇּל־יְרֵא יְיָ הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו׃ יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ׃ אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ׃ הִנֵּה כִי־כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא יְיָ׃ יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלָ͏ִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃ וּרְאֵה־בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל־יִשְׂרָאֵל׃

105

ק״ו(תהלים קל) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ׃ אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אׇזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי׃ אִם־עֲוֺנוֹת תִּשְׁמׇר־יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד׃ כִּי־עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא׃ קִוִּיתִי יְיָ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי׃ נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר׃ יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל־יְיָ כִּי־עִם־יְיָ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת׃ וְהוּא יִפְדֶּה אֶת־יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֺנֹתָיו׃

106

ק״ז(תהלים קלד) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת־יְיָ כׇּל־עַבְדֵי יְיָ הָעֹמְדִים בְּבֵית־יְיָ בַּלֵּילוֹת׃ שְׂאוּ־יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת־יְיָ׃ יְבָרֶכְךָ יְיָ מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃

107

ק״ח(תהלים קלח) לְדָוִד אוֹדְךָ בְכׇל־לִבִּי נֶגֶד אֱלֹהִים אֲזַמְּרֶךָּ׃ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל־הֵיכַל קׇדְשְׁךָ וְאוֹדֶה אֶת־שְׁמֶךָ עַל־חַסְדְּךָ וְעַל־אֲמִתֶּךָ כִּי־הִגְדַּלְתָּ עַל־כׇּל־שִׁמְךָ אִמְרָתֶךָ׃ בְּיוֹם קָרָאתִי וַתַּעֲנֵנִי תַּרְהִבֵנִי בְנַפְשִׁי עֹז׃ יוֹדוּךָ יְיָ כׇּל־מַלְכֵי־אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי־פִיךָ׃ וְיָשִׁירוּ בְּדַרְכֵי יְיָ כִּי־גָדוֹל כְּבוֹד יְיָ׃ כִּי־רָם יְיָ וְשָׁפָל יִרְאֶה וְגָבֹהַּ מִמֶּרְחָק יְיֵדָע׃ אִם־אֵלֵךְ בְּקֶרֶב צָרָה תְּחַיֵּנִי עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ׃ יְיָ יִגְמֹר בַּעֲדִי יְיָ חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל־תֶּרֶף׃

108

ק״ט(תהלים קלט) לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר יְיָ חֲקַרְתַּנִי וַתֵּדָע׃ אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק׃ אׇרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ וְכׇל־דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה׃ כִּי אֵין מִלָּה בִּלְשׁוֹנִי הֵן יְיָ יָדַעְתָּ כֻלָּהּ׃ אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה׃ (פלאיה) [פְּלִיאָה] דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא־אוּכַל לָהּ׃ אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח׃ אִם־אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ׃ אֶשָּׂא כַנְפֵי־שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם׃ גַּם־שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ׃ וָאֹמַר אַךְ־חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי׃ גַּם־חֹשֶׁךְ לֹא־יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה׃ כִּי־אַתָּה קָנִיתָ כִלְיֹתָי תְּסֻכֵּנִי בְּבֶטֶן אִמִּי׃ אוֹדְךָ עַל כִּי נוֹרָאוֹת נִפְלֵיתִי נִפְלָאִים מַעֲשֶׂיךָ וְנַפְשִׁי יֹדַעַת מְאֹד׃ לֹא־נִכְחַד עׇצְמִי מִמֶּךָּ אֲשֶׁר־עֻשֵּׂיתִי בַסֵּתֶר רֻקַּמְתִּי בְּתַחְתִּיּוֹת אָרֶץ׃ גׇּלְמִי רָאוּ עֵינֶיךָ וְעַל־סִפְרְךָ כֻּלָּם יִכָּתֵבוּ יָמִים יֻצָּרוּ (ולא) [וְלוֹ] אֶחָד בָּהֶם׃ וְלִי מַה־יָּקְרוּ רֵעֶיךָ אֵל מֶה עָצְמוּ רָאשֵׁיהֶם׃ אֶסְפְּרֵם מֵחוֹל יִרְבּוּן הֱקִיצֹתִי וְעוֹדִי עִמָּךְ׃ אִם־תִּקְטֹל אֱלוֹהַּ רָשָׁע וְאַנְשֵׁי דָמִים סוּרוּ מֶנִּי׃ אֲשֶׁר יֹמְרוּךָ לִמְזִמָּה נָשׂוּא לַשָּׁוְא עָרֶיךָ׃ הֲלוֹא־מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט׃ תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי׃ חׇקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי׃ וּרְאֵה אִם־דֶּרֶךְ־עֹצֶב בִּי וּנְחֵנִי בְּדֶרֶךְ עוֹלָם׃

109

ק״י(תהלים קמ) לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד׃ חַלְּצֵנִי יְיָ מֵאָדָם רָע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי׃ אֲשֶׁר חָשְׁבוּ רָעוֹת בְּלֵב כׇּל־יוֹם יָגוּרוּ מִלְחָמוֹת׃ שָׁנְנוּ לְשׁוֹנָם כְּמוֹ־נָחָשׁ חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ סֶלָה׃ שׇׁמְרֵנִי יְיָ מִידֵי רָשָׁע מֵאִישׁ חֲמָסִים תִּנְצְרֵנִי אֲשֶׁר חָשְׁבוּ לִדְחוֹת פְּעָמָי׃ טָמְנוּ־גֵאִים פַּח לִי וַחֲבָלִים פָּרְשׂוּ רֶשֶׁת לְיַד־מַעְגָּל מֹקְשִׁים שָׁתוּ־לִי סֶלָה׃ אָמַרְתִּי לַיהֹוָה אֵלִי אָתָּה הַאֲזִינָה יְיָ קוֹל תַּחֲנוּנָי׃ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֹז יְשׁוּעָתִי סַכֹּתָה לְרֹאשִׁי בְּיוֹם נָשֶׁק׃ אַל־תִּתֵּן יְיָ מַאֲוַיֵּי רָשָׁע זְמָמוֹ אַל־תָּפֵק יָרוּמוּ סֶלָה׃ רֹאשׁ מְסִבָּי עֲמַל שְׂפָתֵימוֹ (יכסומו) [יְכַסֵּימוֹ]׃ (ימיטו) [יִמּוֹטוּ] עֲלֵיהֶם גֶּחָלִים בָּאֵשׁ יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בַּל־יָקוּמוּ׃ אִישׁ לָשׁוֹן בַּל־יִכּוֹן בָּאָרֶץ אִישׁ־חָמָס רָע יְצוּדֶנּוּ לְמַדְחֵפֹת׃ (ידעת) [יָדַעְתִּי] כִּי־יַעֲשֶׂה יְיָ דִּין עָנִי מִשְׁפַּט אֶבְיֹנִים׃ אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ יֵשְׁבוּ יְשָׁרִים אֶת־פָּנֶיךָ׃

110

קי״א(תהלים קמא) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ קְרָאתִיךָ חוּשָׁה לִּי הַאֲזִינָה קוֹלִי בְּקׇרְאִי־לָךְ׃ תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת־עָרֶב׃ שִׁיתָה יְיָ שׇׁמְרָה לְפִי נִצְּרָה עַל־דַּל שְׂפָתָי׃ אַל־תַּט־לִבִּי לְדָבָר רָע לְהִתְעוֹלֵל עֲלִלוֹת בְּרֶשַׁע אֶת־אִישִׁים פֹּעֲלֵי־אָוֶן וּבַל־אֶלְחַם בְּמַנְעַמֵּיהֶם׃ יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי שֶׁמֶן רֹאשׁ אַל־יָנִי רֹאשִׁי כִּי־עוֹד וּתְפִלָּתִי בְּרָעוֹתֵיהֶם׃ נִשְׁמְטוּ בִידֵי־סֶלַע שֹׁפְטֵיהֶם וְשָׁמְעוּ אֲמָרַי כִּי נָעֵמוּ׃ כְּמוֹ פֹלֵחַ וּבֹקֵעַ בָּאָרֶץ נִפְזְרוּ עֲצָמֵינוּ לְפִי שְׁאוֹל׃ כִּי אֵלֶיךָ יֱהֹוִה אֲדֹנָי עֵינָי בְּכָה חָסִיתִי אַל־תְּעַר נַפְשִׁי׃ שׇׁמְרֵנִי מִידֵי פַח יָקְשׁוּ לִי וּמֹקְשׁוֹת פֹּעֲלֵי אָוֶן׃ יִפְּלוּ בְמַכְמֹרָיו רְשָׁעִים יַחַד אָנֹכִי עַד־אֶעֱבוֹר׃

111

קי״ב(תהלים קמב) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל־תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ׃ וְאַל־תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי לֹא־יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כׇל־חָי׃ כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם׃ וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי׃ זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ׃ פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה׃ מַהֵר עֲנֵנִי יְיָ כָּלְתָה רוּחִי אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם־יֹרְדֵי בוֹר׃ הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי־בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ־זוּ אֵלֵךְ כִּי־אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי׃ הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְיָ אֵלֶיךָ כִסִּתִי׃ לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּי־אַתָּה אֱלוֹהָי רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר׃ לְמַעַן־שִׁמְךָ יְיָ תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי׃ וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כׇּל־צֹרְרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ׃

112

קי״ג(תהלים קמג) מִזְמוֹר לְדָוִד יְיָ שְׁמַע תְּפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֶל־תַּחֲנוּנַי בֶּאֱמֻנָתְךָ עֲנֵנִי בְּצִדְקָתֶךָ׃ וְאַל־תָּבוֹא בְמִשְׁפָּט אֶת־עַבְדֶּךָ כִּי לֹא־יִצְדַּק לְפָנֶיךָ כׇל־חָי׃ כִּי רָדַף אוֹיֵב נַפְשִׁי דִּכָּא לָאָרֶץ חַיָּתִי הוֹשִׁבַנִי בְמַחֲשַׁכִּים כְּמֵתֵי עוֹלָם׃ וַתִּתְעַטֵּף עָלַי רוּחִי בְּתוֹכִי יִשְׁתּוֹמֵם לִבִּי׃ זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם הָגִיתִי בְכׇל־פׇּעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ אֲשׂוֹחֵחַ׃ פֵּרַשְׂתִּי יָדַי אֵלֶיךָ נַפְשִׁי כְּאֶרֶץ־עֲיֵפָה לְךָ סֶלָה׃ מַהֵר עֲנֵנִי יְיָ כָּלְתָה רוּחִי אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי וְנִמְשַׁלְתִּי עִם־יֹרְדֵי בוֹר׃ הַשְׁמִיעֵנִי בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי־בְךָ בָטָחְתִּי הוֹדִיעֵנִי דֶּרֶךְ־זוּ אֵלֵךְ כִּי־אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי נַפְשִׁי׃ הַצִּילֵנִי מֵאֹיְבַי יְיָ אֵלֶיךָ כִסִּתִי׃ לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ כִּי־אַתָּה אֱלוֹהָי רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר׃ לְמַעַן־שִׁמְךָ יְיָ תְּחַיֵּנִי בְּצִדְקָתְךָ תּוֹצִיא מִצָּרָה נַפְשִׁי׃ וּבְחַסְדְּךָ תַּצְמִית אֹיְבָי וְהַאֲבַדְתָּ כׇּל־צֹרְרֵי נַפְשִׁי כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ׃

113

קי״ד(תהלים קמח) הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ אֶת־יְיָ מִן־הַשָּׁמַיִם הַלְלוּהוּ בַּמְּרוֹמִים׃ הַלְלוּהוּ כׇל־מַלְאָכָיו הַלְלוּהוּ כׇּל־צְבָאָו׃ הַלְלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ הַלְלוּהוּ כׇּל־כּוֹכְבֵי אוֹר׃ הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם׃ יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְיָ כִּי הוּא צִוָּה וְנִבְרָאוּ׃ וַיַּעֲמִידֵם לָעַד לְעוֹלָם חׇק־נָתַן וְלֹא יַעֲבוֹר׃ הַלְלוּ אֶת־יְיָ מִן־הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכׇל־תְּהֹמוֹת׃ אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטוֹר רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרוֹ׃ הֶהָרִים וְכׇל־גְּבָעוֹת עֵץ פְּרִי וְכׇל־אֲרָזִים׃ הַחַיָּה וְכׇל־בְּהֵמָה רֶמֶשׂ וְצִפּוֹר כָּנָף׃ מַלְכֵי־אֶרֶץ וְכׇל־לְאֻמִּים שָׂרִים וְכׇל־שֹׁפְטֵי אָרֶץ׃ בַּחוּרִים וְגַם־בְּתוּלוֹת זְקֵנִים עִם־נְעָרִים׃ יְהַלְלוּ אֶת־שֵׁם יְיָ כִּי־נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ הוֹדוֹ עַל־אֶרֶץ וְשָׁמָיִם׃ וַיָּרֶם קֶרֶן לְעַמּוֹ תְּהִלָּה לְכׇל־חֲסִידָיו לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַם קְרֹבוֹ הַלְלוּ־יָהּ׃

114

קי״ה(תהלים קמט) הַלְלוּ־יָהּ שִׁירוּ לַיהֹוָה שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים׃ יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעֹשָׂיו בְּנֵי־צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם׃ יְהַלְלוּ שְׁמוֹ בְמָחוֹל בְּתֹף וְכִנּוֹר יְזַמְּרוּ־לוֹ׃ כִּי־רוֹצֶה יְיָ בְּעַמּוֹ יְפָאֵר עֲנָוִים בִּישׁוּעָה׃ יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָם׃ רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם׃ לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחוֹת בַּלְאֻמִּים׃ לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל׃ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם מִשְׁפָּט כָּתוּב הָדָר הוּא לְכׇל־חֲסִידָיו הַלְלוּ־יָהּ׃

115

קי״ו(תהלים קנ) הַלְלוּ־יָהּ הַלְלוּ־אֵל בְּקׇדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ׃ הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ׃ הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר׃ הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעֻגָב׃ הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי־שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה׃ כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ־יָהּ׃

116

קי״זוטוב לחולה שירגיל עצמו לומר לפרקים תפלת רבינו סעדיה גאון הכתובה במעירי שחר שלנו בסדר יום רביעי וחמישי וששי. ויחלקנה כפי רצונו בעת שירצה לבקש רחמים לפני קונו: וירגיל החולה להתוודות אחר כל ג' תפלות כמו ביוה"כ ולומר סדר פטום הקטרת כנדרש בראש מאמר ד':

117

קי״חכשהולך האדם לבקר החולה יבקש עליו רחמים בפסוקים אלו:

118

קי״טלֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֶלֶיךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: רְפָאֵנוּ יְיָ וְנֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה:

119

ק״כוכוונת פסוקים אלו עיין מאמר א' פרק ב'. ועיין בעין ישראל בפרק חלק מה שדרשו על פסוק לא תאונה אליך רעה. ומכוונת הביקור גם כן בפרק י"ד מאמר ב':

120

קכ״אואם החולה הוא בעל תורה יאמר עליו חבירו המבקרו:

121

קכ״ביְהֵא רַעֲוָא דִתְהֵא מְבֹרָךְ מִפּוּמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בְּכָל מִדָּה וּמִדָּה דִּילֵיהּ וּבְעֶשֶׂר סְפִירָן דִילֵיהּ וּבְכָל שְׁמָהָן דִּילֵיהּ וּמֵאַרְבַּע סַמְכִין וְשִׁית דַּרְגִין דְּכוּרְסַיָּא וּמִכָּל מָארֵי מְתִיבָתָן וּמִכָּל מַלְאָכַיָּא וּמִכָּל פַּמִּילְיָאֵי עִלָּאֵי וּמִכָּל פַּמִּילְיָאֵי תַּתָּאֵי בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְיַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתֶיךָ יִרְפָּאֶךָ וּמִנְהוֹרָא דְעַתִּיקָא קַדִּישָׁא יַצְמִיחַ לָךְ יְשׁוּעָה בְּקָרוֹב וּבְרַחֲמָיו הָרַבִּים יְרַחֵם עָלֶיךָ עִם כָּל חוֹלֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל הַצְרִיכִים לְרַחֲמִים אָמֵן סֶלָה וָעֶד: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

122

קכ״גכתוב במס' שמחות הנוטה למיתה אומרים לו התודה שהרבה החודו ולא מתו והרבה לא התודו ומתו והרבה הולכים על רגליהם בשוק ומתודים ובזכות שתתודה תחיה וכו' לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלוך אדם שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך וכו':

123

קכ״דעיין פ"ט מאמר א' ובפרק הנזכר יש סדר הודוי להרמב"ן ז"ל:

124

קכ״הקודם הודוי יטול ידיו ויתעפף בציצית ויפריש החולה לצדקה בידו או בפיו לפחות כ"ו פרוטות או צ"א או קי"ב והכוונה לזה כנגד ג' שמות הוי"ה אהי"ה אדנו"ת ע"ש: ובפרק י"ב וט"ז תמצא טוב טעם כי טוב שהודוי יהיה בבקר עת שליטת החסד. ובפרק י"ט תמצא טעם למנהגן של ישראל לאסוף עשרה אנשים כי הוא לפי שהקדושה שורה בתוכה ובעשר נצוצי נשמותיהם יסלקו ממנו כל מסטין. ובמקום שיש חולה בעל תשובה שכינה קדמא ואתיא ובזה אין שם פטן ולא פגע רע:

125

קכ״ופרק כ"ד מאמר א' טוב לת"ח להרגיל עצמו לומר תפלה זו ובפרט סמוך לפטירתו:

126

קכ״זרִבּוֹן עַלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא מָארֵי מַלְכִּין וְגָלֵי רָזִין. יְהֵא רַעֲוָא דִילָךְ לְסָבָרָא מִלִין בְּפוּמָאִי: לְקַיָּמָא בִּי הַאי קְרָא וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ דְּלָא אֵיעוּל בְּכִסוּפָא קָדָמָךְ וְקָדָם רֵישֵׁי מְתִיבָתָא דִרְקִיעָא: וְאֶזְכֶּה לְמִשְׁמַע מִלִּין וְרָזִין דְּאוֹרַיְתָא מֵרֵישֵׁי מְתִיבָתֵי עִלָּאֵי:

127

קכ״חפרק י"ז מאמר א' יתבאר קצת מכוונת הודוי ואם תזכור מה שכתבנו בהערת מעירי שחר שלנו ינוח דעתך בטעם הודוי ולמה הוא באלפא ביתא:

128

קכ״טועיקר ודוי ש"מ צריך שיאמר ע"י סרסור כנתבאר פי"ט מאמר א': יתחיל ויאמר מזמור בקראי ענני סימן ד' ויפתח בשבירות לב על עונותיו:

129

ק״ל(תהלים ד) לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת מִזְמוֹר לְדָוִד: בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי: בְּנֵי אִישׁ עַד מֶה כְבוֹדִי לִכְלִמָּה תֶּאֱהָבוּן רִיק תְּבַקְשׁוּ כָזָב סֶלָה: וּדְעוּ כִּי הִפְלָה יְיָ חָסִיד לוֹ יְיָ יִשְׁמַע בְּקָרְאִי אֵלָיו: רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה: זִבְחוּ זִבְחֵי צֶדֶק וּבִטְחוּ אֶל יְיָ: רַבִּים אֹמְרִים מִי יַרְאֵנוּ טוֹב נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְיָ: נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ: בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן כִּי אַתָּה יְיָ לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי:

130

קל״אאֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי תָּבֹא לְפָנֶיךָ תְּפִלָּתִי וְאַל תִּתְעַלַּם מִתְּחִנָּתִי שֶׁאֵין אֲנִי עַז פָּנִים וּקְשֵׁה עֹרֶף (ואם היא אשה תאמר שֶׁאֵין אָנֹכִי עֲזַת פָּנִים וּקְשַׁת עֹרֶף וכן בכל מקום שיצטרך) בַּדָּבָר הַזֶּה שֶׁאֹמַר לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי צַדִּיק אֲנִי וְלֹא חָטָאתִי אֲבָל חָטָאתִי עָוִיתִי מָרַדְתִּי אֲנִי וַאֲבוֹתַי: אָשַׁמְתִּי. אָכַלְתִּי דְּבָרִים אֲסוּרִים וּמְתוּעָבִים: בָּגַדְתִּי. בִּטִיתִי בִּשְׂפָתַי: גָּזַלְתִּי. גָּבַהּ לִבִּי רָמוּ עֵינַי: דִּבַּרְתִּי דֹּפִי וּדְבָרִים בְּטֵלִים: הֶעֱוִיתִי. הוֹצֵאתִי דִּבָּה וְשִׁכְבַת זֶרַע לְבַטָּלָה: וְהִרְשַׁעְתִּי בְּוִיעוּד עֲבֵרָה וּבְהִרְהוּר רָעָה: זַדְתִּי. זָנִיתִי זִלְזַלְתִּי מוֹרִים וְהוֹרִים: חָמַסְתִּי. חִלַּלְתִּי שֵׁם יְיָ בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי. חִלַּלְתִּי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים: טָפַלְתִּי שֶׁקֶר. טִמֵּאתִי רַעְיוֹנַי בְּמַחֲשָׁבוֹת וּבְהִרְהוּרִים אֲסוּרִים. טִמֵּאתִי בְּרִית קֹדֶשׁ: יָעַצְתִּי רָע. יִהַרְתִּי בְּתוֹרָתֶךָ: כִּזַבְתִּי. כָּנַסְתִּי כְּנֵסִיּוֹת שֶׁלֹא לְשֵׁם שָׁמַיִם: לַצְתִּי לְשׁוֹנִי: הִמְרֵתִי. מָרַדְתִּי. מָרִיתִי בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן: נִאַצְתִּי. נָאַפְתִּי. נָשַׁכְתִּי בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית: סָרַרְתִּי. סָקַרְתִּי עָיִן: עָוִיתִי. הֵעַזְתִּי מָצַח: פָּשַׁעְתִּי. פָּרַקְתִּי עוֹל תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם: צָרַרְתִּי. צָחַנְתִּי מַעֲשָׂי: קְשִׁיתִי עֹרֶף. קִלְקַלְתִּי פְעוּלוֹתַי. קָפַצְתִּי יָדִי מֵאָחִי הָאֶבְיוֹן: רָשַׁעְתִּי. רָכַלְתִּי עַל רֵעַ וְעָמִית. רַגְלַי הִרְצֵיתִי לְרָעָה: שִׁחַתִּי. שָׂנֵאתִי שִׂנְאַת חִנָּם: תָּעִיתִי. וְכָפַרְתִּי תְּשׁוּמֶת יָד: תִּעְתָּעְתִּי. תּוֹעֶה וְתוֹעֵבָה עָשִׂיתִי: סַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטוֹבִים וְלֹא שָׁוָה לִי: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלַי כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנִי הִרְשַׁעְתִּי. מָה אֹמַר לְפָנֶיךָ יוֹשֵׁב מָרוֹם וּמָה אֲסַפֵּר לְפָנֶיךָ שׁוֹכֵן שְׁחָקִים הֲלֹא כָּל הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת אַתָּה יוֹדֵעַ: אַתָּה יוֹדֵעַ רָזֵי עוֹלָם וְתַעֲלוּמוֹת סִתְרֵי כָּל חָי אַתָּה חוֹפֵשׁ כָּל חַדְרֵי בָטֶן וּבוֹחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב אֵין כָּל דָּבָר נֶעְלָם מִמֶךָּ וְאֵין נִסְתָּר מִנֶגֶד עֵינֶיךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתִּסְלַח וְתִמְחֹל לִי בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי וּתְכַפֶּר לִי עַל כָּל חַטאֹתָי:

131

קל״באח"כ יאמר עם המתודה:

132

קל״גרְבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שָׁרְפוּאָתִי בְּיָדֶךָ וּמִיתָתִי בְּיָדֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹא אָמוּת מֵחֹלִי זֶה ג' פעמים: (וטוב שיאמר שלא אמות בבת אחת ולא ישים ריוח ביניהם) וְתִסְעָדֵנִי כַּאֲשֶׁר סָעַדְתָּ חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּחָלְיוֹ וּמִדַּלָּה תְּבַצְעֵנִי. וּמִיּוֹם עַד לָיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי. וּבְכַף זְכוּת תִּשְׁקְלֵנִי וּתְדִינֵנִי. וּבְאוֹרְךָ הַגָּדוֹל תְּאִירֵנִי. וְאִם בַּר מִינָן וְחַס וְשָׁלוֹם אָמוּת (יש מדקדקים שלא לומר בר מינן וחס ושלום ובנוסח הרמב"ן הכתוב בפרק ט' איתיה) תְּהֵא גּוּפִי מִזְבֵּחַ כַּפָּרָה וְנַפְשִׁי קָרְבַּן טַהֲרָה וּמִיתָתִי תִּהְיֶה סְלִיחָה וּמְחִילָה וְכַפָּרָה עַל כָּל חַטֹאתַי וַעֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשָׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ מִיּוֹם הֶיוֹתִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה וְתֵן חֶלְקִי עִם הַצַּדִּיקִים לאשה (הַצִדְקָנִיּוֹת) בְּגַן עֵדֶן וְזַכֵּנִי לְעוֹלָם הַבָּא הַצָפוּן לַצַּדִּיקִים וּמֵעֲדָנֶיךָ תַּשְׂבִּיעֵנִי וְיִתְקַדַּשׁ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל יָדִי בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא סֶלָה וָעֶד: תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת וּמֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת (ג' פעמים): מַלְכֵּנוּ וֵאלֹהֵינוּ יַחֵד שִׁמְךָ בְּעוֹלָמֶךָ עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָׁתֶךָ: עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ שֶׁיִּתְקַדַּשׁ וְיִתְיַחֵד עַל יָדֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: וְהַצִילֵנוּ וְכַפֶּר עַל חַטֹאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: בָּרוּךְ יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ וּבָרוּךְ אֵל אֵלִים וֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים וּמֶלֶךְ עוֹלָם: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: מְיוּחָד אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה הוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה וְהוּא יִהְיֶה: הוּא מֵמִית וּמְחַיֶה לְפָנָיו לֹא נוֹצָר אֵל וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה: יְיָ אֵל אֱמֶת: יְיָ מֶלֶךְ יְיָ מָלָךְ יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד: וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֵהָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

133

קל״דאם דעת החולה מיושבת עליו קודם הרבון הנ"ל יוסיף על חטא וגומר עד עושה שלום במרומיו וגו':

134

קל״העַל חֵטְא שָׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּאֹנֶס: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּרָצוֹן: עַל חֵטְא שָׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּמֵזִיד: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּנִגְלָה: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּיוֹדֵעַ וּבְלֹא יוֹדֵעַ: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּרֵמַ"ח אֵבָרַי וְשַׁסַ"ה גִידַי וְעוֹרְקַי: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּרֵמַ"ח אֵבָרֵי וְשַׁסַ"ה גִידֵי וְעוֹרְקֵי נַפְשִׁי: עַל חֵטְא שָׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּרֵמַ"ח אֵבָרֵי וְשַׁסַ"ה גִידֵי וְעוֹרְקֵי רוּחִי: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ בְּרֵמַ"ח אֵבָרֵי וְשַׁסַ"ה גִידֵי וְעוֹרְקֵי נִשְׁמָתִי: וְכֵן בְּמַה שֶׁגָּרַמְתִּי לַאֲחֵרִים הַכֹּל תַּעֲבִיר וְתִמְחֹל וְתִסְלַח אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים וּבְכֹחָם הַמְאִירִים לָאָרֶץ וְלַדָּרִים בְּסוֹד שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹתֶיךָ אֲשֶׁר הִפְקַדְתָּם עַל שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה שֶׁאֵינָם חוֹזְרוֹת רֵיקָם כַּאֲשֶׁר הוֹדַעְתָּ לְעָנָו מִקֶדֶם כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נוֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָאָה וְנַקֵה: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךְ אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה שֶׁתּוֹפִיעַ נָא בַּהֲמוֹן רַחֲמֶיךָ עָלַי וְעַל נַפְשִׁי וְרוּחִי וְנִשְׁמָתִי וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עִמִּי וְתַלְבִּין כָּל אֲשֶׁר נִכְתָּם לְפָנֶיךָ מֵעֲוֹנוֹתַי בְּכֹחַ יְיָ אֲדֹנָי חֵילִי הַמַּלְבִּין עֲוֹנוֹת וַחֲטָאוֹת תִּשְׁלַח נָא לִי אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָרַחֲמִים וּבְכֹחֲךָ זֶה תְּכַפֵּר עַל כָּל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי מִיתָה בִּידֵי אָדָם: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי כָּרֵת: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי מִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי קָרְבַּן חַטָאת וְאָשָׁם וְקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֶד: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי יִסוּרִין: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי מַכַּת מַרְדּוּת: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל מִינֵי מַלְקוּת: עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתִי בְּבִטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה וּבְלַאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה וּבְלַאו הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה. וְלַאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה: עַל חֲטָאִים שֶׁאֲנִי חַיָּב עֲלֵיהֶם כָּל אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין: כָּל מִינֵי סְקִילָה וְתוֹלְדוֹתֶיהָ וְכַדּוֹמֶה לָהּ: כָּל מִינֵי שְׂרֵפָה וְתוֹלְדוֹתֶיהָ וְכַדּוֹמֶה לָהּ: כָּל מִינֵי הֶרֶג וְתוֹלְדוֹתָיו וְכַדּוֹמֶה לוֹ: כָּל מִינֵי חֶנֶק וְתוֹלְדוֹתָיו וְכַדּוֹמֶה לוֹ: כִּי גָרַמְתִּי לְהַרְחִיק הַמְקְרָבִים וַאֲשֶׁר הֵם יַחְדָּו תָּמִים לְמַעְלָה רֹאשׁ בְּעָבְרִי עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעַל מִצְוַת לֹא תַעֲשֶׂה וּבֵין שֶׁגְלוּיִים לִי בֵּין שֶׁאֵינָן גְלוּיִים לִי עַל כֻּלָם אֱלוֹהַ הָרַחֲמִים בַּעַל הַסְלִיחוֹת סְלַח לִי מְחֹל לִי כַּפֶּר לִי: הַגְלוּיִים לִי כְּבָר אֲמַרְתִּים לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהָי. וְשֶׁאֵינָן גְלוּיִים לִי הַכֹּל גָּלוּי וְצָפוּי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי כַּדָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר הַנִּסְתָּרוֹת לַייָ אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלוֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי אַתָּה סָלְחָן לְיִשְׂרָאֵל וּמוֹחֲלָן לְשִׁבְטֵי יְשׁוּרוּן וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ. יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי בִּזְכוּת אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה נִרְצָה וִדּוּיִי זֶה לְפָנֶיךָ כְּאִלּוּ נִסְקַלְתִּי וְנִשְׂרַפְתִּי וְנֶהֶרַגְתִּי וְנֶחֱנַקְתִּי כַּתּוֹרָה וְכַהֲלָכָה בְּבֵית דִּינָךְ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְאִם פָּגַמְתִּי בְּהִרְהוּר אוֹ בְּמַחֲשָׁבָה אוֹ בְּדִבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה בְּאוֹת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה אוֹ שְׁלִישִׁית אוֹ רְבִיעִית מִשִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא אוֹ בַּהֲוָיוֹת אֲחֵרוֹת אוֹ בְּאוֹתִיּוֹת אֲחֵרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהֶם וְנִתְחַיַּבְתִּי לִפְנֵי כְּסֵא כְבוֹדֶךָ אַרְבַּע מִיתוֹת אֵלּוּ. תַּעֲמֹד לְפָנֶיךָ צִדְקַת אַבְרָהָם אוֹהֲבָךְ וְיִצְחָק עֲקֵדָךְ וְיִשְׂרָאֵל יְדִידָךְ וּשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יָהּ עֲבָדֶיךָ. וְיִהְיֶה חָשׁוּב וּמְקֻבָּל לְפָנֶיךָ צַעֲרִי וִיסוּרֵי גוּפִי עִם קָרְבַּן נִשְׁמָתִי בִּיצִיאָתָהּ מִמֶּנִּי בְּאֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים כְּאִלּוּ נִתְקַיֵם בִּי אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין בְּבֵית דִּינָךְ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם בְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל וְיָצְאָה נַפְשִׁי בִּקְדֻשָׁה וּבְטַהֲרָה עַל קְדֻשַׁת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל הַמְחַיֶה אֶת הַכֹּל וּלְפִיּוּס כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּע אוֹתִיּוֹתָיו: וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תָּשׁוּב וּתְיַחֵד עָלַי כָּל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה אוֹתִיּוֹת שֶׁל כָּל אֶחָד מִשְׁלֹשָׁה שְׁמוֹתֶיךָ הַיְקָרִים הֲוָיָה אֶהְיֶה אַדְנוּת. וְיָאִירוּ כֻּלָּם יַחַד בְּעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת בְּרִיאָה יְצִירָה עֲשִׂיָּה. כְּיַד הַמֶּלֶךְ בְּלִי מוֹנֵעַ. וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַּמִּים מִדַּת לַיְלָה בְּיוֹם וּמִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד. וְיֵצֵא נָא חֵפֶץ מִכֶּתֶר הָרַחֲמִים דֶּרֶךְ נְתִיבוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וַהֲבִינֵנִי גְּדֻלָּתֶךָ וּגְבוּרָתֶךָ וְאֶתְפָּאֵר בְּנֶצַח הוֹדְךָ וְאֶתְיַסֵּד בְּמַלְכוּתֶךָ. וְאִם אֶצְטָרֵךְ מַיִם לַעֲלוֹת מִטֻּמְאָה לְטַהֲרָה יֵצְאוּ מַיִם הַחַיִּים מֵרְחוֹבוֹת הַנָּהָר לְקַו הָאֶמְצָעִי מִיָּכִין לְבֹעַז נָהָר פְּלָגָיו וּמַעְיָן מִבֵּית יְיָ יֵצֵא וּבוֹ אֶטְבֹּל וְאֶטְהָר וְאָמוּל עָרְלַת לְבָבִי וְלֹא אָשׁוּב עוֹד לְהָעִיז פָּנָי. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים תִּהְיֶה בְּעֶזְרָתִי וְתִתֵּן בִּי כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל וְתַעֲבִיר מִמֶּנִּי טֻמְאַת יִצְרִי הָרָע:

135

קל״ואָנָא בַּעַל הַחֶסֶד בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם תְּדִינֵנִי. וְאַל תַּעֲלֵנִי נָא מִן הָעוֹלָם הַזֶּה בַּחֲטִיפָה עַד שֶׁאֶבְרֹר מָנָה יָפָה וּמָדוֹר לַנְשָׁמָה הַטְהוֹרָה בְּמַשְׂכִּיּוֹת הָאוֹרָה וּמִשֶּׁמֶן אֲפַּרְסְמוֹן וּמִטַל חֶרְמוֹן תַּרְבֶּה חֶלְקִי וּלְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא תֵּן לִי חֵלֶק בְּלִי קִצְבָה נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים. וּתְצַוֶה נָא לְמַלְאָכֶיךָ הַקְדוֹשִׁים הַמְּמֻנִּים עַל הַתּוֹרָה שֶׁיָּאִירוּ עֵינַי בְּמִקְרָא בְּמִשְׁנָה בְּתַלְמוּד בַּהֲלָכוֹת בַּאֲגָדוֹת וְסִתְרֵי תוֹרָה וְחֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ. וּפְתַח לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לְהָבִין וּלְהַאֲזִין פְּקוּדֶיךָ וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ וּתְזַכֵּנִי לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לְהָבִין וּלְהוֹרוֹת לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם וְתַרְבֶּה גְבוּלִי בְּתַלְמִידִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וּזְכוּת הָרַבִּים יִתְגַּלְגֵל עַל יָדִי לְעוֹלָם וָעֶד וְכַוֵּן מַחֲשַׁבְתִּי לַעֲבֹד לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְאַהֲבָה וּבְיִרְאָה וּבִרְעָדָה וּבְאֵימָה וְעֵינַי יָאִירוּ וְעַפְעַפַּי יַיְשִׁירוּ. וְנִשְׁמָתִי תְּיַחֶדְךָ וְנַפְשִׁי תְּפָאֵר אוֹתְךָ אַף רוּחִי בְּקִרְבִּי יְשַׁחֵר לִשְׁמֶךָ וְאֵלֵךְ בְּאוֹר הַנְשָׁמָה הַטְהוֹרָה אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה וּבִגְדֵי יֶשַׁע תַּלְבִּישֵׁנִי וּבִצְעִיף צְדָקָה תְּעַטְרֵנִי וְרָצוּי תְּקַבְּלֵנִי וְאֶנְחַל שְׁנֵי עוֹלָמִים יַחְדָּו יִהְיוּ תָמִים. וְטֶרֶם תִּלָּקַח נַפְשִׁי מִגּוּפִי יִהְיֶה תַּלְמוּדִי סָדוּר וְשָׁגוּר בְּפִי וְלֹא אֵבוֹשׁ בְּשַׁעֲרֵי פְּלַטְרֶיךָ וְזַכֵּנִי לְנֹעַם רָזֵי הַתּוֹרָה הַקְדוּמָה וְיִתְיַחֵד שִׁמְךָ בִּי לִהְיוֹת מַעֲטֶה תְּהִלָּה וְנֵזֶר תִּפְאָרָה וְאֶזְכֶּה לְטַיֵּל בְּתַעֲנוּג חֲצֵרֶיךָ וְלִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת כָּל הַיָּמִים לְפָנֶיךָ וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי וְעֵינַי תִּרְאֶינָה יְרוּשָׁלַיִם וְצִיּוֹן וְהַהוֹד וְהַנֶּצַח וּנְוֵה אַפִּרְיוֹן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה הַדָּבֵק בְּחֵשֶׁק הָאַהֲבָה וְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא וְהַעֲלֵנִי בְּחִבָּה אֶל מָעוֹן הַטוֹב שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה וְאֶפָּטֵר בְּאַהֲבָה רַבָּה וְתִהְיֶה שָׁמָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרָה נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה:

136

קל״זאָנָא נוֹרָא קָדוֹשׁ תַּרְבֶּה מְחִילָתֶךָ: פְּשָׁעֵינוּ סְלָחָה: תְּגַלְגֵל מִדּוֹתֶיךָ: פִּתְחֵי סְלִיחָה פְּתַח סְעַד יֶשַׁע מָנָתֶךָ: דְּרֹשׁ יוֹדְעֵי וִעוּדֶיךָ נָא סְמֹךְ יַחַד מַחֲנוֹתֶיךָ: יָחִיד הַשְׁקִיפָה וְהַבֵּט שְׁכִינָתֶךָ: יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ בְּהִגָּלוֹת מַלְכוּתֶךָ: וְכָל הַנְשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְיָ עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ: מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם:

137

קל״חויכוין לי"ג מדות של ארך אנפין כנדרש בספר פרדס:

138

קל״טיְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁלֹא אֶחֱטָא עוֹד וַאֲשֶׁר חָטָאתִי מְרוֹק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יְסוּרִים וָחֳלָיִים רָעִים וְתַשְׁלִיכֵם בִּמְצוּלוֹת יָם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לֹא יִזָכְרוּ וְלֹא יִפָּקְדוּ וְלֹא יַעֲלוּ עַל לֵב מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם כָּל חַטֹאתַי וְכָל חַטֹאת עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי ג"פ: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו הָרַבִּים יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן:

139

ק״מאחר כך יאמר עם החולה

140

קמ״א(תהלים קכא) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי׃ עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃ והעומדים עליו יבקשו עליו רחמים עם תשלום המזמור: וכן יעשה ג"פ: אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ׃ הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל׃ יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ׃ יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה׃ יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃

141

קמ״בואחר כך יאמר

142

קמ״גמִי אֵל כָּמוֹךְ נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹאתָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת: יַסְּרֵנִי יְיָ אַךְ בְּמִשְׁפָּט אַל בְּאַפְּךָ פֶּן תַּמְעִיטֵנִי: בַּטוֹב תָּלִין וְתָקִיץ בְּרַחֲמִים: אֵל נָא רְפָא נָא לִי: רְפָאֵנִי יְיָ וְאֵרָפֵא הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתִי אָתָּה ג"פ: אַל תַּעַזְבֵנִי יְיָ אֱלֹהָי אַל תִּרְחַק מִמֶּנִּי: חוּשָׁה לְעֶזְרָתִי יְיָ תְּשׁוּעָתִי: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ: יְיָ לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי: קִוִּיתִי יְיָ לִישׁוּעָתְךָ: לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: יְיָ לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית: סַבָּרִית יְיָ לְפוּרְקָנָךְ: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

143

קמ״דכוונת קצת פסוקים אלו הם בפרק י"ט מאמר א':

144

קמ״הוהמודה אותו יעשה לו התרת קללות. ויברכהו כדדרש רמי בר חמא בב"ב פ"ח על פסוק חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה. ואם ירצה החולה לומר אל מלך ובפרט אם הוא ת"ח מתוקן ומקובל יאמר תחלה אתאנו על שמך. ויש שלמים וכן רבים מקרין אותו אדון עולם עד סופו. ויש מקריו אותו יגדל ומפרשים לו כל אחד מי"ג עקרים אם צריך הוא לכך והחולה יודה בפיו ובלבבו על כל אחד מהם והכל לפי ישוב דעתו של חולה וטוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה:

145

קמ״וואם ב"מ השעה דחוקה לו יזוקף עשר אצבעות כלפי מעלה ויכוין ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. באור סיבת הסיבות ועלת העלות המחיה את הכל בסוד עליית נשמתו ויאמר:

146

קמ״זרִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁיִּהְיֶה שָׁלוֹם מְנוּחָתִי:

147

קמ״חויכוין בשם יתברך ויחודו ובמעמד הר סיני הגדול והנורא:

148

קמ״טבפרק ל"ה שם כוונה נאותה לעומד בשעת יציאת נשמה:

149

ק״נבפרק ל"ו יתבאר שם מה יכוון המפקיד נשמתו ביד אל ע"י פסוקים אלו:

150

קנ״אבִּשְׁנַת־מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת־אֲדֹנָי יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת־הַהֵיכָל׃ שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף׃ וְקָרָא זֶה אֶל־זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל־הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ׃ ועיין שם בטוב העיון.

151

קנ״בפרק כ"ב יש בו טעמים לשימת עין על האדם בשעת מיתתו. ובפרק הנ"ל יש טעם למה נהגו לפתוח החלונות במקום הגוסס והרבה דברים השייכים לענין זה: טוב שלא לעמוד לרגלי המטה של גוסס יען כי מלאך המות הוא כנגדו וחרבו שלופה בידו עיין פ"ו מאמר ג': עוד צריך ליזהר שבעת המות לא ישאר שום אבר חוץ למטה וטעם לזה עיין שם בפרק ל"ז ובפרק ל"ח מאמר א' בו כוונת שבת אנא בכח וכו'. עוד עיין מזה בפרק כ"ד מאמר ה': בפרק ל"ט בו כוונת יחוד שמע ישראל ובשכמל"ו בשעת מיתה ויחוד שעושה הצדיק בנשמתו בעת פטירתה. ולזה יכוונו העומדים עליו ג"כ אם חלק להם בבינה וגם הוא אם ראה אור בחייו: עוד בפרק כ"ד מאמר ה' מתבאר תקון ק"ש סמוך למיתה וכ"ש אם יהיה בזמנו. בפרק ט"ו מאמר ב' יש טעם להדלקת הנרות בפני הגוסס ובבית המת כל שבעת ימים ובב"ה כל י"ב חדש. והרבה דברים השייכים לזה עיין שם ובפרקים הבאים אחריו:

152

קנ״גבפ"ד מאמר ג' תוכחת מגולה הם אהבה מסותרת לבל ישיחו שיחות בטלות בבית הגוסס שיש שם ב"מ. וכן בכל עשיית צרכיו בין בבית בין בשדה. כ"ש שלא יפערו פיהם בשיחות אסורות: בפרק כ"ד מאמר ה' ואם החולה הוא ת"ח טוב להרגילו לומר לפעמים תפלה נוראה שבחה בספר התקונים אשר הדפסנוה במעירי שחר שלנו דף רמ"ב ע"א:

153

קנ״דפרק כ"ד מאמר ה' כשאדם נפטר מן החולה אחר שבקרו יאמר:

154

קנ״הקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָחוֹס לְקִבְּלָךְ וַעֲלָךְ יִתְמַלֵּי רַחֲמִין:

155

קנ״וויוסיף ויאמר רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲשֵׂה לְמַעַן רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ וּלְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאַל תָּבִישׁ הַחוֹלֶה הַזֶּה מִסִבְרוֹ וְכָל חוֹלֵי עַמְךָ יִשְׂרָאֵל יִהְיוּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים:

156

קנ״זאיך יכוין האדם ביסורין הבאים עליו לכפר על אשר חטא על הנפש בכל אבר ואבר מדה כנגד מדה. והרבה פרטי' אחרים באו בפרק כ' וכ"א ממאמר א' וטובים לקרותם לפני ש"מ למען יקבל עליו יסורין מאהבה. ויתירו לחולה נדריו אם יש לו. שם פרק ג:

157

קנ״חאלה הם ציוני המזמורים הנאותי' ליאמר קצת מהם או כלם עם ש"מ דתקיף ליה עלמא וכל יחיד יבחר מהם מה שיראה בעיניו או יוסוף עליהם מדעתו הרחבה מזמור ט"ז כ' כ"ב כ"ג כ"ד כ"ה ל' מ"ב מ"ג נ"א ס"ז פ"ד צ"א ק"ב ק"ג קי"ו קי"ח ק"כ קכ"א קכ"ג ק"ל ק"מ קמ"א קמ"ב קמ"ג קמ"ד קמ"ט ק"נ. והם כ"ח שהם סוד יד הגדולה ויד החזקה וליחוד כ"ח מחנות שכינה עיין בפרק ה' ופרק ו' מאמר ג':

158

קנ״טויאמר מזמור טו כ כב כג כד כה ל מס מג נא סז תמצא לעיל:

159

ק״ס(תהלים פד) לַמְנַצֵּחַ עַל־הַגִּתִּית לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃ מַה־יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת׃ נִכְסְפָה וְגַם־כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְיָ לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל־חָי׃ גַּם־צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר־שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ אֶת־מִזְבְּחוֹתֶיךָ יְיָ צְבָאוֹת מַלְכִּי וֵאלֹהָי׃ אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה׃ אַשְׁרֵי אָדָם עוֹז־לוֹ בָךְ מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם׃ עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ גַּם־בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה׃ יֵלְכוּ מֵחַיִל אֶל־חָיִל יֵרָאֶה אֶל־אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן׃ יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת שִׁמְעָה תְפִלָּתִי הַאֲזִינָה אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה׃ מָגִנֵּנוּ רְאֵה אֱלֹהִים וְהַבֵּט פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ׃ כִּי טוֹב־יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאׇהֳלֵי־רֶשַׁע׃ כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְיָ אֱלֹהִים חֵן וְכָבוֹד יִתֵּן יְיָ לֹא יִמְנַע־טוֹב לַהֹלְכִים בְּתָמִים׃ יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ׃

160

קס״אצא קב קג קטו קיח תמצא לעיל:

161

קס״ב(תהלים קכ) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל־יְיָ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי׃ יְיָ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת־שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה׃ מַה־יִּתֵּן לְךָ וּמַה־יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה׃ חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים׃ אוֹיָה־לִי כִּי־גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם־אׇהֳלֵי קֵדָר׃ רַבַּת שָׁכְנָה־לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם׃ אֲנִי־שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה׃

162

קס״ג(תהלים קכא) שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל־הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי׃ עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃ אַל־יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל־יָנוּם שֹׁמְרֶךָ׃ הִנֵּה לֹא־יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל׃ יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל־יַד יְמִינֶךָ׃ יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא־יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה׃ יְיָ יִשְׁמׇרְךָ מִכׇּל־רָע יִשְׁמֹר אֶת־נַפְשֶׁךָ׃ יְיָ יִשְׁמׇר־צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם׃

163

קס״דקל קמ קמא קמב קמג קמח קמט קנ תמצא לעיל:

164

קס״הואלה הם קי"ב פסוקי תורה נביאים וכתובי' יחד כלם טובים לישא אותם על שפתיו האיש הישראלי או העומדי' עליו מדי עברו את מעבר י"בק מתחתית לעילית ומספר מפקד הפסוקי' מכוון ליחוד ג' שמות שהם הוי"ה אהי"ה אדנו"ת מספרם יחד קי"ב וימצא בין פסוקי תורה לנביאים וכן לכתובים ב' או ג' מזמורים מהנרשמים ויכון האומר כי נצוץ נשמת החולה שכלול' בנשמתו על דרך כל ישראל ערבין זה לזה בכחי נותן כח ואון לו ופיו כפיו ודבורו כדבור המוטל על ערש דוי וכמו שמוסיף שפע רצון על נשמת האיש הלזה כן יתוסף לו רבו וחיי וחינא וחסדא וכל המוסיף מוסיפין לו:

165

קס״ופתיחה לפסוקים

166

קס״זהַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: אַתָּה סֵתֶר לִי מְצַר תִּצְרֵנִי רָנֵי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה: בְּטְחוּ בַיְיָ עֲדֵי עַד כִּי בְיָהּ יְיָ צוּר עוֹלָמִים: יְיָ עוֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָׁלוֹם: מִימִינוֹ מִיכָאֵל מִשְׂמֹאלוֹ גַבְרִיאֵל מִלְפָנָיו רְפָאֵל מֵאֲחוֹרָיו נוֹרִיאֵל וְעַל רֹאשׁוֹ שְׁכִינַת אֵל:

167

קס״חעיין בזהר פרשת ויקהל טעם לפסוק יערוף כמטר וגו':

168

קס״טאם ירצה יתחיל מזמור כ"ג או כ"ה או ל' ל"ב או שאר מזמורים מהמסומנים:

169

ק״עכאן מתחילים היב"ק פסוקים

170

קע״אהראשונים הם כ"א במספר אך טוב לישראל

171

קע״ב(תורה) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ ישר הפוך ישר: לְפוּרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ ישר הפוך ישר: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם: וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה: וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְיָ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

172

קע״ג(נביאים) כִּי יְיָ שֹׁפְטֵנוּ יְיָ מְחֹקְקֵנוּ יְיָ מַלְכֵּנוּ הוּא יוֹשִׁיעֵנוּ: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים: וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת: וְקוֹיֵ יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ: כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר: מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:

173

קע״ד(כתובים) עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ: אִתִּי מִלְבָנוֹן כַּלָּה אִתִּי מִלְבָנוֹן תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵּיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ: יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי:

174

קע״האלה הם כ"א פסוקים כמספר אהי"ה:

175

קע״ויאמר מזמור מ"ב או מ"ג או נ"א או יאמר כרצונו מהנ"ל:

176

קע״ז(תורה) וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְיָ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְיָ וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ: וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה: זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ:

177

קע״ח(נביאים) לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ: כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם יְיָ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ: כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ: נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ: וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו:

178

קע״ט(כתובים) כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרֵי יְיָ אֱלֹהֵי יַגִּיהּ חָשְׁכִּי: אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי: חֶבְלֵי שְׁאוֹל סְבָבוּנִי קִדְּמוּנִי מוֹקְשֵׁי מָוֶת: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָחֵנִי יִמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: אַל תֶּאֱסֹף עִם חַטָּאִים נַפְשִׁי וְעִם אַנְשֵׁי דָמִים חַיָּי: וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ פְּדֵנִי וְחָנֵּנִי: אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדָּךְ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת יְיָ אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית יְיָ כָּל יְמֵי חַיָּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵר בְּהֵיכָלוֹ: פּוֹדֶה יְיָ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יָאִשְׁמוּ כָּל הַחֹסִים בּוֹ:

179

ק״פהם כ"ו פסוקים כמספר הוי"ה

180

קפ״אאָנָּא בְּכֹֽחַ גְּדֻלַּת יְמִינְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה: קַבֵּל רִנַּת עַמְּךָ שַׂגְּבֵֽנוּ טַהֲרֵֽנוּ נוֹרָא: נָא גִבּוֹר דּוֹרְשֵׁי יִחוּדְךָ כְּבָבַת שָׁמְרֵם: בָּרְכֵם טַהֲרֵם רַחֲמֵם צִדְקָתְךָ תָּמִיד גָּמְלֵם: חֲסִין קָדוֹשׁ בְּרֹב טוּבְךָ נַהֵל עֲדָתֶֽךָ: יָחִיד גֵּאֶה לְעַמְּךָ פְּנֵה, זוֹכְרֵי קְדֻשָּׁתֶֽךָ: שַׁוְעָתֵֽנוּ קַבֵּל וּשְׁמַע צַעֲקָתֵֽנוּ יוֹדֵֽעַ תַּעֲלוּמוֹת: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

181

קפ״בשְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ:

182

קפ״גואומר מזמור ס"ז אלהים יחננו וגו'. וצ"א ויהי נועם יושב בסתר עליון וגו' מזמור קי"ו וקי"ח:

183

קפ״ד(תורה) יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ׃ יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כָּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם: הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ: אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ: מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר: לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ: כִּי אֵל רַחוּם יְיָ אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֵיכֶם: לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: יְיָ בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

184

קפ״ה(נביאים) אָז תִּתְעַנַּג עַל־יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר׃ כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה וְדֹרֵךְ עַל בׇּמֳתֵי אָרֶץ יְיָ אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ: בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי אֶת יְיָ זָכָרְתִּי וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ תְּפִלָּתִי אֶל הֵיכַל קָדְשֶׁךָ: לֹא יָבֹוא עוֹד שִׁמְשֵׁךְ וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף כִּי יְיָ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ: עִבְרוּ עִבְרוּ בַּשְּׁעָרִים פַּנּוּ דֶּרֶךְ הָעָם סֹלּוּ סֹלּוּ הַמְסִלָּה סַקְּלוּ מֵאֶבֶן הָרִימוּ נֵס עַל הָעַמִּים: שִׁירוּ לַיְיָ הַלְלוּ אֶת יְיָ כִּי הִצִּיל אֶת נֶפֶשׁ אֶבְיוֹן מִיַּד מְרֵעִים: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל־בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְפָנַי אָמַר יְהוָה: וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ: וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ מִמְּקוֹמוֹ: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת־יְהוָה: מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק: וַיהוָה עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ וַאדֹנָי יְיָ בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן: וְגִבַּרְתִּים בַּיהוָה וּבִשְׁמוֹ יִתְהַלָּכוּ נְאֻם יְיָ: יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל: אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּיהוָה מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר־חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ:

185

קפ״ו(כתובים) וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ: וְהוֹצִיא כָאוֹר צִדְקֶךָ וּמִשְׁפָּטֶךָ כַּצָּהֳרָיִם׃ שְׁמַע אֱלֹהִים קוֹלִי בְשִׂיחִי מִפַּחַד אוֹיֵב תִּצֹּר חַיָּי: אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה: תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ: וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן אֱלֹהִים חוּשָׁה לִּי עֶזְרִי וּמְפַלְטִי אַתָּה יְיָ אַל תְּאַחַר: יָחֹס עַל דַּל וְאֶבְיוֹן וְנַפְשׁוֹת אֶבְיוֹנִים יוֹשִׁיעַ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ ג' פעמים: עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: אִם תִּשְׁכַּב לֹא תִפְחָד וְשָׁכַבְתָּ וְעָרְבָה שְׁנָתֶךָ: אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ וְרַגְלְךָ לֹא תִגּוֹף: בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע: פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה: לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים: אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף: וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ כִּי אֱמֶת עָשִׂיתָ וַאֲנַחְנוּ הִרְשָׁעְנוּ: נִפְּלָה נָּא בְיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּֽלָה:

186

קפ״זעד כאן הם ס"ה פסוקים כמספר אדנו"ת:

187

קפ״חבְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:

188

קפ״טואם עומד על אדם גדול יוסיף גם כן פסוקים אלו. ואם לא יהיה בלילה יוכלו גם כן לומר שלש עשרה מדות של רחמים עליו עם פסוקי מי אל כמוך בכוונה הנדרשת בהערת המעירי שחר שלנו:

189

ק״צוְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יְיָ וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַיְיָ: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיְיָ סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה: וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי יְיָ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו מֵאִשֵּׁי יְיָ בְּיוֹם הִקְרִיב אֹתָם לְכַהֵן לַיְיָ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם: וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת מֹשֶׁה: וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ: וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה יְיָ רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: רְאֵה נָתַן יְיָ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל־תִּירָא וְאַל־תֵּחָת: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן: הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי: יְדִיד יְיָ יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן: וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף ג' פעמים: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְיָ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: לָכֵן אֲחַלֶּק לוֹ בָרַבִּים וְאֶת עֲצוּמִים יְחַלֵּק שָׁלָל תַּחַת אֲשֶׁר הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ וְאֶת פֹּשְׁעִים נִמְנָה וְהוּא חֵטְא רַבִּים נָשָׂא וְלַפֹּשְׁעִים יַפְגִּיעַ: וְהָיִיתְ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד יְיָ וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ: בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה: הם כ"ו פסוקים:

190

קצ״אבראות העומדים שם כי חמה עזה יש בעולם עליו וקרבו פקודת הפרדו יתלו פניהם למרום ויאמרו תפלה זאת עליו:

191

קצ״בתְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְיָ יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה שׁוֹמֵר רוּחַ הָאָדָם בְּקִרְבּוֹ וְנוֹתֵן נְשָׁמָה טְהוֹרָה לְעַם סְגוּלָתוֹ: מְחַיֶה חַיִּים. סוֹמֵךְ נוֹפְלִים. סוֹעֵד חוֹלִים. וּמֵמִית בְּרַחֲמִים. תָּבֹא נָא תְּפִלָּתֵנוּ לִמְעוֹן קָדְשְׁךָ לַשָּׁמַיִם, וְהִמָלֵא נָא בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְתִתְעַטֵף בַּחֲסִידֹתֶיךָ. וְתַשְׁפִּיעַ בְּמִדַּת טוּבְךָ חַיִּים וָחֶסֶד עַל הָאִישׁ הַלָּזֶה הַמֻּטָּל עַל עֶרֶשׁ דְּוָי פלוני בן פלונית הַשׁוֹאֵג מִנַּהֲמַת לִבּוֹ. וְאֵין מְתוֹם בִּבְשָׂרוֹ. וְלִבּוֹ סְחַרְחַר וְעֲזָבָהוּ כֹּחוֹ: תִּיקַר נָא נַפְשׁוֹ בְּעֵינֶיךָ. וְהוֹצִיאָה מִמַּסְגֵר נַפְשׁוֹ לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ. וְחוּשָׁה נָא לְעֶזְרָתוֹ. וְתִשְׁלַח אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְמַכְאוֹבוֹ. מִפֶּתַח הָרְבִיעִי שֶׁבְּהֵיכָל הַנֹגַהּ שֶׁבּוֹ הִשְׁכַּנְתָּ הַמַּלְאָךְ הַמֵלִיץ אֶחָד מִנִי אָלֶף, וּמֵאוֹר הַמֵאִיר לְצַד מִזְרָח מֵהֵיכָל הָרְבִיעִי רְפָאֵל שְׁמוֹ. אֲשֶׁר הִפְקַדְתָּ אוֹתָם בְּכֹחַ שְׁמֶךָ אֶהְיֶה אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל וּמֵאִיר עֲלֵיהֶם לְהַחֲיוֹת חוֹלִים מֵחָלְיָים וּלְהַצִילָם מֵרָעָתָם: (עד כאן טוב לאומרה על רוב חולים הקרובים לחיים). וְאִם נִגְזַר עָלָיו מִבֵּית דִּינֶךָ הַצֶדֶק לֶאֱסֹף אֵלֶיךָ עַתָּה רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ וַאֲפָפוּהוּ חֶבְלֵי מָוֶת. אָנָּא יְיָ מַלְטָה נַפְשׁוֹ. וְיִתּוֹסַף עָלָיו רוּחַ טַהֲרָה וּקְדֻשָׁה וְטֹהַר לֵב. וְיִסְבֹּל וִיקַבֵּל יְסוּרֵי יְיָ מֵאַהֲבָה. וְיִזְכֶּה לֵרָאוֹת פְּנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְיִתְדַּבֵּק נַפְשׁוֹ. רוּחוֹ. וְנִשְׁמָתוֹ. בְּאוֹר הַשְׁכִינָה. וְאַרְבָּעָה מַלְאָכֶיךָ הַמְמוּנִּים בְּהֵיכָל הַשִׁשִׁי מִשִׁשָּׁה הֵיכָלוֹת הַנִּכְלָלִים בְּהֵיכַל הָרָצוֹן יַעַמְדוּ עָלָיו. וְתֵצֵא נִשְׁמָתוֹ בִּנְשִׁיקָה וּדְבֵקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא. וְלָא יִצְטַעַר בִּשְׁלֵטַאת סִטְרָא אַחֲרָא, וְרַעֲיוֹנוֹהִי אַל יְבַהֲלוּהוּ. וְתִשְׁמֹר נָא צֵאתוֹ בְּכָל דְּרָכָיו וְלֹא תְאוּנָה אֵלָיו רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בַּאָהֳלוֹ. וְתוֹצִיאֵהוּ בְּשָׁלוֹם וְתוֹלִיכֵהוּ לְשָׁלוֹם וְתַצְעִידֵהוּ לְשָׁלוֹם וְתִסְמְכֵהוּ לְשָׁלוֹם וְתַצִילֵהוּ מִכַּף כָּל אוֹיֵב וְאוֹרֵב רַע בַּדֶּרֶךְ וּתְעֲטֶה נִשְׁמָתוֹ אוֹר כַּשַׂלְמָה. וְיוּשַׂם עָבִים רְכוּבוֹ. וּמִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן כָּל רוּחַ מַזִיק וּמַשְׂטִין. מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן. כִּי יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ. וְיִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי בְּקָרְבַּן נִשְׁמָתוֹ רוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְיִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְיָ אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע וְיַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת. וְצִפָּרִים יְקַנֵּנוּ. לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן. מֵהַחֲסִידָה אֲשֶׁר בִּבְרוֹשִׁים בֵּיתָהּ. וִיהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו: וְיִפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי צֶדֶק. שַׁעֲרֵי אוֹרָה. שַׁעֲרֵי רַחֲמִים. שַׁעֲרֵי רָצוֹן. שַׁעֲרֵי חֶמְלָה וַחֲנִינָה. וְיָאִיר אוֹר לֹבֶן הָעֶלְיוֹן לְאַרְבַּע מֵאָה עַלְמִין דְּכִסוּפָא וְרָצוֹן. וּמִצְחָא עִלָּאָה יִתְמְצֵי וְיוֹפִיעַ לְעֵדֶן נִשְׁמָתוֹ וְרוּחוֹ וְנַפְשׁוֹ. וּמִתְּלַת עֲשַׂר תִּקוּנֵי דִּיקְנָא יְקִירָא עַלָּאָה יִתְקְנוּן לֵיהּ תְּלַת עֲשַׂר נַהֲרֵי דְאֲפַרְסְמוֹנָא דַכְיָא. וְיוּפְקַח עֵינָא פְקִיחָא עֲלֵהּ, וְאֵל עֶלְיוֹן תְּהִלָּתוֹ יֶחֱטָם לוֹ. וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת בְּתִקוּן מַעֲשָׂיו לְעוֹלָם הַבָּא בְּחֶסֶד אֵל אֵלִים. וְאִם יִצְטָרֵךְ לְאוֹצָר גָּדוֹל שֶׁל מַתְּנַת חִנָּם חֶסֶד אֵל יְחוֹנֵן אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ. וִירַחֵם עָלָיו עִם כָּל יִשְׂרָאֵל הַצְרִיכִים לְרַחֲמִים: אֵל אֱלֹהִים יְיָ יָאֵר נָא פָּנָיו לְעָנִי וְאֶבְיוֹן הַלָּז, וּתְקַדְּמֶךָּ תְּחִנָּתוֹ וּתְחִנָּתֵנוּ עָלָיו. וְתַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מְשׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ. וְקַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד. וִיזַמֶּרְךָ כְּבוֹדוֹ בְּגַן עֵדֶן וְלֹא יִדֹּם עִם נַפְשׁוֹת חֲסִידֶיךָ הַיּוֹשְׁבִים לְפָנֶיךָ וְעַטְרוֹת אוֹרָם עַל רֹאשָׁם לִיהֲנוֹת מֵאוֹר פָּנֶיךָ וְאוֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָנוּ בְּרָב עֹז וְתַעֲצוּמוֹת עִם כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

192

קצ״גויכוין במלת כ"ן יחוד שבעה ספירות. במלת יה"י יחוד חכמה ובינה. רצו"ן כתר עליון השופע עליהם מטוב א"ס ע"י הדעת הנעלם יהיו לרצון אמרי פינו וגו': ואם יאחר מלפרד ומצטער ח"ו יאמר ז"פ שיר של פגעים שהוא סי' צ"א עם אנא בכח וגו' ושיר למעלות סי' קכ"א. עם שאר פסוקי דרחמי ביניהם כרצון המסדר ויכוונו בפסוק כי מלאכיו יצוה לך ויאמרוהו ז"פ בכל פעם ופעם בטוב תלין ותקיץ וכדומה. ויוסיפו סדר של לוי"ה כנודע (שהוא ל"פ לישועתך. ו' פעמים ויהי נועם. י' פעמים יברכך. ה' פעמים המלאך): ואל יזיזו הגוסס ממקומו. ולא יעשו שום מעשה לקרב מיתתו ואין מתפללים עליו אז שתשוב נפשו עליו ודברים אחרים השייכים לזה עיין בפרק כ"ו ממאמר א'. ומנהג הצדיקים לקדש ידיהם סמוך למיתתן שם בפרק כ"ב:

193

קצ״דכשאמרו למשה שיש רגע לפטירתו פתח ואמר:

194

קצ״הבָּרוּךְ שְׁמוֹ חַי וְקַיָּם לְעוֹלָם וָעֶד:

195

קצ״ווממנו ילמד כל אדם:

196

קצ״זטוב שיהיו עשרה בעת פטירת המת שיכוונו ליחוד הקדושה עיין פרק ג' מאמר ג': סמוך לזמן יציאת נשמה אם אפשר לו יקראו עמו אלו הפסוקים:

197

קצ״חהַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקְרָא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְיָ מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא: אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ. מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן: עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: נִפְּלָה נָּא בְיַד יְיָ כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה: לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְיָ: לְפֻרְקָנָךְ סַבָּרִית יְיָ: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת: בְּטוֹב תָּלִין וְתָקִיץ בְּרַחֲמִים טוֹבִים אָמֵן: יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים: יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְיָ בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים: וַאֲנִי בְּרֹב חַסְדְּךָ אָבֹא בֵיתֶךָ אֶשְׁתַּחֲוֶה אֶל הֵיכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתֶךָ: אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָּנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְּהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ: עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֵךְ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: יְיָ מֶלֶךְ יְיָ מָלַךְ יְיָ יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: מְיֻחָד אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה הוּא הָיָה וְהוּא הֹוֶה וְהוּא יִהְיֶה: הוּא מֵמִית וּמְחַיֶה: לְפָנָיו לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ: עֲשֵׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתְךָ: כִּי עַתָּה שָׁכַבְתִּי וְאֶשְׁקֹט יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי:

198

קצ״טוהעומדים עליו אומרים בקול רם לך וכו'

199

ר׳לֵךְ כִּי שִׁלַחֲךָ יְיָ: לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ. יְיָ אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: מִימִינוֹ מִיכָאֵל. מִשְׂמֹאלוֹ גַּבְרִיאֵל. מִלְפָנָיו רְפָאֵל. מֵאַחֲרָיו אוֹרִיאֵל. וְעַל רֹאשׁוֹ שְׁכִינַת אֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ: הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵר נַפְשׁוֹ לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ. בּוֹ יַכְתִּירוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָיו: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי הוֹחִילִי לֵאלֹהִים כִּי עוֹד אוֹדֶנּוּ יְשׁוּעוֹת פָּנַי וֵאלֹהָי: וְשָׁחַט אוֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה לִפְנֵי יְיָ וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ: וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא אִשֵׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַייָ: חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד: וִיהִי יְהוָה מִשְׂגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה: יְמִין יְיָ רוֹמֵמָה יְמִין יְיָ עוֹשָׂה חָיִל: זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה: וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא: יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: כִּי יִפּל לֹא יוּטָל כִּי יְיָ סוֹמֵךְ יָדוֹ: חֹנָה מַלְאַךְ יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְצֵם: יִתֵּן יְיָ אֶת אוֹיְבֶיךָ הַקָּמִים עָלֶיךָ נִגָּפִים לְפָנֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ לְפָנֶיךָ: תִּזְרֵם וְרוּחַ תִּשָּׂאֵם וּסְעָרָה תָּפִיץ אֹתָם וְאַתָּה תָּגִיל בַּיהוָה בִּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּתְהַלָּל: וְהִתְעַנַּג עַל יְיָ וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלוֹת לִבֶּךָ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאָךְ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׁ כְּנָפָיו יִקָחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: יַרְכִּיבֵהוּ עַל בָּמָתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִיקֵהוּ דְּבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו: שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים: וְקוֹי יְיָ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ: אָז יִבָּקַע כַּשַׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרוּכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ: וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחֲלִיץ: וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְבוּ מֵימָיו: מִי אֵל כָּמוֹךָ נוֹשֵׂא עָוֹן וְעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: יְיָ צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ: יְיָ הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: אַתָּה סֵתֶר לִי מִצַּר תִּצְרֵנִי רָנֵּי פַלֵּט תְּסוֹבְבֵנִי סֶלָה ישר והפוך: פָּדָה נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה: יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ: יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:

200

ר״אאדנ"י ב"ם בקדש את כל גבוה יראה:

201

ר״בצריך לחלק כל שם ממנו לג' מערכות וטעם לזה עיין בפרק כ"ה מאמר ה'

202

ר״גאֶהְיֶה בְּעֵדֶן ׀ גַן יִחוּדֶךָ ׀ תְּקַבֵּל צִדְקָתוֹ:
קְשֹׁב רְצֵה ׀ עֲתִירָה שְׁמוֹר ׀ טַהֲרַת נִשְׁמָתוֹ:
נָאוֹר גִּבּוֹר ׀ דְּגָלֶיךָ יָאִירוּ ׀ כְּבוֹד שִׁבְתּוֹ:
בְּרֹב טוּבְךָ ׀ רוֹעֶה צְדָקָה ׀ תְּרוֹמֵם גְדוּלָתוֹ:
חָסִין קָרֵב ׀ בִּרְצוֹן טוֹב ׀ נֹפֶשׁ עֲלִיָּתוֹ:
יִוָּדַע גְּאֻלָּתְךָ ׀ לַחֲזוֹת פְּאֵר ׀ זִיו קְדוּשָׁתוֹ:
שׁוֹכֵן קָרוֹב ׀ וּמֵטִיב צַוֵה ׀ יְשׁוּעַת תְּהִלָּתוֹ:

203

ר״דוַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ: יִשָּׁקֵנִי מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן: אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֵּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבֹאוֹ: מִצִיּוֹן מִכְלַל יוֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים: יְיָ הָאֱלֹהִים: יְיָ מֶלֶךְ יְיָ מָלָךְ יְיָ יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

204

ר״הוהם פסוקי היחוד עיין בפרק ח' מאמר ה'

205

ר״וואם ירצה יאמר ה' מה רבו צרי עד סופו:

206

ר״ז(תהלים ג) מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ׃ יְיָ מָה־רַבּוּ צָרָי רַבִּים קָמִים עָלָי׃ רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה׃ וְאַתָּה יְיָ מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי׃ קוֹלִי אֶל־יְיָ אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָה׃ אֲנִי שָׁכַבְתִּי וָאִישָׁנָה הֱקִיצוֹתִי כִּי יְיָ יִסְמְכֵנִי׃ לֹא־אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי׃ קוּמָה יְיָ הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי־הִכִּיתָ אֶת־כָּל־אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ׃ לַייָ הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה׃

207

ר״חמזמור אהבתי כי ישמע ה' וגו' עד סופו סי' קי"ו ויאמר פסוקי ויסע ויבא ויט לעיל וסדר אנא בכח שרפים עומדים ממעל לו וגו' הכתובים למעלה עוד יוכל להוסיף שוכני בתי חומר לזרז העומדים שם לתשובה ובזה יהיה זכות למתפטר אם יתעוררו לשוב מדרכם:

208

ר״טשׁוֹכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר. לָמָה תִּשְׂאוּ עָיִן. וּמוֹתַר אָדָם. מִן הַבְּהֵמָה אָיִן: לָנוּ יֵשׁ לָדַעַת. כִּי אֲנַחְנוּ תּוֹלַעַת. לְגַב חֹמֶר גַּבֵּנוּ. וְאֵיךְ יִגְבַּהּ לִבֵּנוּ: מַה יִתְרוֹן לַגֶּבֶר. וְאַחֲרִיתוֹ לַקֶּבָר. וְזֶה יִהְיֶה לוֹ חֵלֶף. לוּ חַי שָׁנִים אָלֶף: הֲלֹא אִם יֵלֵךְ מֶרִי. יְבוּלָע בַּחֲמַת קֶרִי. וְיִשָּׂרֵף בַּלַּהַב, וְלֹא יוֹעִיל הַזָּהָב: הָאָדָם הַנִּכְאֶה. פְּקַח עֵינֶיךָ וּרְאֵה. מֵאַיִן בּוֹאֶךָ. וְאָנָה מוֹצָאֶךָ: קִצְּךָ עָנִי וְאֶבְיוֹן. נִמְשַׁל לַקִּיקָיוֹן. שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה. וְעַד בֹּקֶר לֹא חָיָה: טוֹב אֲשֶׁר לֹא נוֹצַרְתָּ. וְעָמָל לֹא קָצַרְתָּ. וְאֵיכָה גְּדֻלָּה תְּבַקֵּשׁ. וְאַתָּה בְתוֹךְ הַמּוֹקֵשׁ: נוֹפֵל אַתָּה מֵרֶחֶם. וְתִפְשַׁע עַל פַּת לֶחֶם. וְאִם תִּתְמַהְמַהּ רֶגַע. אֲזַי תִּמְצָא כָל נֶגַע: בְּשָׂרְךָ כְּאוֹר זָרוּחַ. בְּעוֹד יֵשׁ בּוֹ הָרוּחַ. וְעֵת תֵּצֵא הַנָּפֶשׁ. נִשְׁאַר טִיט וָרֶפֶשׁ: רְאֵה כִּי אֵין בְּיָדֶךָ. מְאוּמָה מִכְּבוֹדֶךָ. לְזָרִים חֵילְךָ יוּקָם. וְאַתָּה תֵּלֵךְ רֵיקָם: בְּכָל זֹאת לֹא חָשַׁבְתָּ. לַתַּאֲוָה הִקְשַׁבְתָּ. וְאִם תֵּטִיב רֵאשִׁיתָהּ. מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ: יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ. וְיָשֹׁב לִפְנֵי מַלְכּוֹ. אוּלַי צוּר יֵעָתֵר. וּמֵחֲרוֹנוֹ יִסָּתֵר: יְהִירִים הִתְקוֹשְׁשׁוּ. זִכְרוּ וְהִתְאוֹשָׁשׁוּ. שְׂאוּ לֵבָב וְכַפָּיִם. אֶל אֵל בַּשָּׁמַיִם: הָהּ עַל חַטֹּאתֵנוּ. וְאוֹי עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ. כִּי רוּחַ רָעִינוּ. וְגַם כַּצֹּאן תָּעִינוּ: וּמַה נְבַקֵּשׁ וּמַה נִדְרֹשׁ. וַעֲווֹנוֹת עָבְרוּ רֹאשׁ. מְאֹד רַבּוּ עֲוֹנֵינוּ. וְאֵיךְ נִשָׂא פָנֵינוּ:

209

ר״יואם כוונתו תהיה לבקשת רחמים לבד עליו יתחיל ויאמר

210

רי״אדְּלֵה עַמְּךָ מִשַּׁחַת. מוֹשֵׁל רוּם וְתַחַת. וְאִם הִקְשִׁינוּ עֹרֶף. חֲסָדֶיךָ אַל תֶּרֶף: הָפֵק חֶמְלָתֶךָ. לְעַם דּוֹפְקֵי דְלָתֶיךָ. כִּי אַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. וְעָלֶיךָ עֵינֵינוּ: שְׁלַח נָא מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתוֹ. וְשָׁלוֹם בּוֹאֶךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתוֹ. יְבִיאוּהוּ לְגַן עֲדָנֶיךָ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתוֹ. וְיִתְעַדֵן בְּאוֹרֶךָ, וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ. וְאוֹר גָּנוּז לְפָנֶיךָ, יְהִי סִתְרוֹ וְסֻכָּתוֹ. וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ, תְּנָה לוֹ אֶת מְחִיצָתוֹ. בְּעֵזֶר אֵל מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹת עַמּוֹ וַעֲדָתוֹ:

211

רי״בבפרק ט"ו מאמר ה' כוונה נאותה למפקיד נשמתו ביד אל ככוונת השוחט הזבח בששה דברים ובסופו נוסח ודוי קצר להרגילו בפי החולה:

212

רי״גהסגולה הנפלאה היא שיסתלק מתוך פסוקי דרחמי אם יזנוהו לכך ומתוך הרהורי תורה ולזה תהיה תפלת האדם בחייו לעת מצוא זו מיתה שיזכוהו ליקדש כשרפים וכמ"ש חכמים שצריך ליזהר בכל לילה קודם שישן. ומי שבחייו קודם שיפקיד נפשו ביד קונו העלה נשמתו מתוך פסוקי שמירה והגנה והשביע נפשו מדברי תורה ולן כמו כן יזכה בעת מיתתו כי יסייעוהו מן השמים לכוין דעתו לדברי קדושה ויסתלק מתוך עניינים ופוסקים של הצלה ורחמים ואז ילך לבטח דרכו: וישתדל החולה לקיים המצות שבכחו לקיים וישית לב לחלומותיו כמו שבא בפ' י"ד מאמר ב' בפרק כ"ג מאמר ה' כי משה בקש מחילה מישראל סמוך לפטירתו ומה יעשו אזובי קיר: עוד שם כי צריך הצדיק לקבל עליו המיתה ברצונו בסוד ושחט אותו וגומר: בפרק י"ט מאמר ה' בא מורה מקום מתחנות נאות שיאמר החולה אשר באו במעירי שחר של הרב המחבר נר"ו. ומאמר ראשון של זה הספר הוא טוב להקרא בפני כל חולה ובפרט פרק י"ז י"ח כ' וכ"א:

213

רי״ד במנחת אהרן מסודרים בקשות ופסוקים להרגיל האדם בהם שחרית ומנחה וערבית להרבות תחנונים: המנהג לסלק הקרובים מחדר הגוסס הוא דוקא כדי שלא לצערו בהרמת קולם אבל אם היו יכולים לעמוד על עמדם בלא דלויי קול אין ספק שיש תענוג לנפטר בהיות קרוביו החיים שם עיין בפרק כ"ח מאמר ה': עוד שם סוד ירושת האב. ורמז נשיאת בן לאב על הכתף וכן תלמיד לרב. ויש נייחא לאב שבניו יעסקו בקבורתו: טעם עצימת הבן עיני אביו ולמה הבן קודם עיין פרק ט' מאמר ג': עוד שם כי צריך לכסות פני המת לבל יביטו המקטרגים בפניו ובמצחו ששם נרשמים העולות ושם ג"כ כוונת הקריעה: עוד הרבה דיני קריעה באו מפורשים בפרק ל"א מאמר ה' ואז יאמרו:

214

רי״היְיָ נָתַן וַיהוָה לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבוֹרָךְ: הַצוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְיָ יַאַסְפֶךָ: תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישָׁן בְּשָׁלוֹם עַד יָבוֹא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם:

215

רי״ובפרק ט' מאמר ג' כשמשימים המת בקרקע יכוונו כי קרקע עולם אינו מקבל טומאה ואם ינוחו המת במטה או על גבי כלים הראויים לקבל טומאה כ"ש שידרשו ויחזיקו בו הרוחות: ויכסוהו בסדין להעלימו מכחות הדין ואז יאמרו:

216

רי״זבֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר יְיָ: אֵל אֱלֹהִים יְיָ דִּבֶּר וַיִּקְרָא אָרֶץ מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ: יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הוֹלֵךְ נְכֹחוֹ: כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב: ג' פעמים

217

רי״חואחר ששמוהו על גבי קרקע יאמרו עליו מזמור כ"ג ושיר של פגעים סימן צ"א בחתוך מלותיו. טעם שהחמירו שמירה למתים הוא בפ' ל"ד מאמר ב' וטעם שפיכת המים שם פ' כ"ג:

218

רי״טבפרק י"א מאמר ג' יש בו סדר רחיצת המת בפרטות על כל אבר ואבר אך כוונה זו שייכא בת"ח שהיה בחייו נרתק של קדושה דהא והא יגרום ליה חסדא:

219

ר״כבפרק י מאמר ג' בעת שמזמנים עצמם לטהרו טוב שהגדול שבהם יאמר עליו תפלה זו בגין דיתרבי ויתוסף רבות קדושה באתר דאצטריך ויכוין לעורר הרחמים:

220

רכ״אתפלה לאומרה בשעת רחיצה

221

רכ״ברִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם חֲמוֹל עַל פלוני בן פלונית הַמֵת הַלָז שֶׁהוּא בֶּן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב עֲבָדֶיךָ וְתָנוּחַ נַפְשׁוֹ וְנִשְׁמָתוֹ עִם הַצַּדִּיקִים כִּי אַתָּה מְחַיֶה הַמֵתִים. וּמֵמִית חַיִּים. בָּרוּךְ אַתָּה מוֹחֵל וְסוֹלֵח לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת מִמְתֵי עַמָּךָ יִשְׂרָאֵל בְּתַחֲנוּנִים: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּסַבֵּב מַלְאֲכֵי רַחֲמִים לִפְנֵי הַמֵת שֶׁהוּא עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ: וְאַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ מַשְׂכִּיל אֶל דָּל מַלְטֵהוּ מִכָּל צָרָה וּמִיּוֹם רָעָה וּמִדִינָהּ שֶׁל גֵיהִנָם: בָּרוּךְ אַתָּה גְדוֹל הַחֶסֶד וּבַעַל הָרַחֲמִים: בָּרוּךְ אַתָּה הָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו לַעֲבָדָיו וּלְיִרְאָה שְׁמוֹ: בָּרוּךְ פּוֹדֶה עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל מִמִינֵי פוּרְעָנִיּוֹת בְּרַחֲמִים: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּזְכֹּר זְכוּת בְּרִית קוֹדֶשׁ שֶׁבִּבְשָׂרוֹ וְיִהְיֶה פִּדְיוֹן לוֹ מִשְׂרֵפַת גֵיהִנָּם וְתַחֲלִיצֵהוּ. בָּרוּךְ אַתָּה כּוֹרֵת הַבְּרִית בְּרַחֲמִים: ב' פעמים ויוסיף ויאמר: בְּרַחֲמִים הַסְתֵּר וְהַעֲלֵם פִּשְׁעֵי הַמֵת הַזֶה עַבְדֶךָ מִשְׂרֵפַת אֵשׁ תַּחֲלִיצֵהוּ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים: וְאַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ טוֹב וְסַלָח לְכָל קוֹרְאֶיךָ. בָּרוּךְ אַתָּה גְדוֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה בְּרַחֲמִים עִם רַגְלֵי צַדִיקִים בְּגַן עֵדֶן יִדְרוֹךְ כִּי מָקוֹם יְשָׁרִים הוּא רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר: בָּרוּךְ אַתָּה הַנּוֹתֵן רַחֲמִים גְּדוֹלִים וְרֹב תַּחֲנוּנִים לְמֵתֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן:

222

רכ״גבסדר התפלה הזאת יש בה תקון מיוחס לרחיצת כל אחד מאברי המת לראש בפני עצמו ולעינים ולפנים ולזקן וכן כל אבר ואבר ממעלה למטה ולכן לא הזכיר מלת רחמים רק מו הראש ולמטה כי משם ולמטה מתראי' הדילים למעלה בצלם העליון וצריך להתחיל בטהרתו מן הראש ובסדר הזה ילך ממעלה למטה ואם יכוונו ברחיצתו בפסוקי שיר השירים שנרמז בהם סדר הקומה השלימה המתחילים ראשו כתם פז וגו':

223

רכ״דרֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת: לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים: חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם:

224

רכ״הוכן יכוונו בהרחצת כל אבר מכוון לאותו שנזכר בפסוק הנה מה טוב ובפרט אם הוא אדם גדול וטוב שחביריו ותלמידיו יעסקו ברחיצתו ובעשיית כל צרכיו כדחזינן ברבינו הקדוש ורשב"י ויעקב אבינו ושאר חסידים עליהם השלום:

225

רכ״ובפרק י"ב מאמר ג' יתבאר מיני בשמים הראויים להטיל במים של טהרה וכוונתם: ובהסרת הסדין מעליו יאמרו:

226

רכ״זוַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו רְאֵה הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ עֲוֹנֶךָ וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת:

227

רכ״חכשזורקין מים על ראשו. כי שם יתחילו לטהרו יאמר הגדול שבהם והעומדים שם יענו אחריו:

228

רכ״טמַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן: אִם רָחַץ יְיָ אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יַדִּיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר: וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם:

229

ר״לבאמצע הרחיצה יאמר הגדול שבהם והאחרים יענו אחריו וכן בכל הסדר:

230

רל״אמִקְוֵה יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ:

231

רל״בויאמר פסוק זה ג"פ:

232

רל״גושם בפרק הנ"ל יתבאר טעם חפיפת הביצים על ראשו:

233

רל״דבפרק י"ג מאמר ג' כוונת לבישת בגדיו על הסדר: בעת עטיפת הטלית יאמרו הפסוק הכתוב לפנינו. וטוב שישימו הטלית על ראשו אם כך נוהג בחייו: וקשירת בגד הציצית למת עיין בפרק כ"ו מאמר ה':

234

רל״הנֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים:

235

רל״ואחר שהלבישוהו יאמר לסוד לבישת בגדים הרוחניים:

236

רל״זשׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: וָאֹמַר יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים וּמַלְאַךְ יְיָ עֹמֵד: כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן יְיָ אֱלֹהִים יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם: וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו:

237

רל״חבפרק י"ד מאמר ג' מתבאר כוונת שימת המת בארגז שהוא להטמין גופו מכח בעלי הדין ואז יאמרו:

238

רל״טוְלֹא יָבוֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת הַקּדֶשׁ וָמֵתוּ:

239

ר״מואם הוא אדם חשוב יאמרוהו ג' פעמים בקול רם:

240

רמ״אואחר שכסוהו בארון יאמרו:

241

רמ״בהִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: יֵלְכוּ יֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן: רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ: וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל־שְׂמֹאלָהּ:

242

רמ״גאח"כ יאמרו בשבח הכבוד העליון ובזה דובב שפתי ישנים כדאמרו בבכורות פרק ה':

243

רמ״דאַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישֹׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ: וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד יְיָ אֶת כָּל הָאָרֶץ:

244

רמ״הוטוב לעשות צרכי ת"ח במקום שעסק שם בתורה בחייו יעויין שם הטעם: טעם שאין להלין המת ולא להסתכל בפניו עיין בפרק כ' מאמר ב': סוד לויית המת יתבאר בפרק כ' וכ"ו מאמר ב':

245

רמ״ובפרק ט"ו מאמר ג' כשבאים הכתפים לשאת אותו ובפרט אם הוא ת"ת יאמרו:

246

רמ״זוּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה יְיָ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ: עַל כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן תִּגֹּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ: לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ: יְיָ אִישׁ מִלְחָמָה יְיָ שְׁמוֹ: יְיָ יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן:

247

רמ״חעיין בזהר פרשת בשלח סגולת וכח הב' פסוקים אלו ועוד טובא אמרי בהו יושבי על מדין:

248

רמ״טיכוונו הנושאים את המטה כשמתחלפים מזה לזה להבריח מעליו רוחות הנקרא פורחות ויכוונו לפחות לעמוד קודם שישימו אותו בקברו ז' פעמים: ומה טוב שכל המתחלפים תחת הארגז יאמר כל אחד מהם פסוקים הנזכרים למעלה ויוסיף פסוק זה:

249

ר״נשְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף:

250

רנ״אוהוא מסוגל לאדם גדול:

251

רנ״בנייחא גדולה לנפש הנפטר בשבע הקפות וכוונתם מתבאר בפרק י"ז מאמר ג' ועוד בפרק ל' מאמר ה': וזהו סדר כפי הנמצא בדברי חכמים ברחיצה הגדולה המיוחסת להלל הזקן:

252

רנ״גבכל הקפה יאמר יושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי סימן צ"א ויתן בכל פעם לפחות פרוטה לצדקה על המת או יפרישנו בכיסו לכפרת נפשו:

253

רנ״דויאמר: הֲרֵינִי נוֹתֵן פְּרוּטָה זוּ לִצְדָקָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַל (פלוני) זֶה הַנִּפְטַר לִמְנוּחַת נִשְׁמָתוֹ בְּגַן עֵדֶן:

254

רנ״הבכל הקפה אחת שיצא החזן מן השורה יאמר אנא בכח וגו' ומצאתי כי טוב לומר י"ג מדות. וכשהחזן אומר ויעבור שאז הוא התעוררות הרחמים יאמרו כל העם:

255

רנ״ויְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּרַחֵם עַל (פלוני) זֶה הַנִּפְטַר וְתִמְחוֹל לוֹ כָּל פְּשָׁעָיו וַעֲוֹנוֹתָיו יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן:

256

רנ״זויתנו הפרוטות לעניים אז או אם אינם מצויים שם יחזר אחריהם תוך כ"ד שעות. ובא"י היו נוהגים לחתוך א' מטבע זהב כגון א' ציקי"נו לחתיכות דקות להשים אותו עליו עם כסף ונחשת וזה לאדם גדול:

257

רנ״חאלו הם ההקפות על סדר שם של מ"ב:

258

רנ״טאֵל בָּרוּךְ גָּדוֹל יִרְאֶה תּוֹם צִדְקוֹתָיו. וְיִפְתַּח לוֹ מְקוֹם קִבְרֵי אֲבוֹתָיו. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

259

ר״סקָדוֹשׁ רַחוּם עֶלְיוֹן שׁוּר טוֹהַר נַפְשׁוֹ. וְחַלְצֵהוּ פֶּן תְּאָכְלֵהוּ לַהַט הָחֶרֶב בְּאֵשׁוֹ. וְיִכָּנֵס לְגַן עֲדָנָיו וְלֹא יִזָכְרוּ עוֹד עֲוֹנָיו. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

260

רס״אנָא גָּדוֹל דָּגוּל יְגַדֵל כֹּחַ שְׁמִירָתוֹ. וְיִזְכֶּה לִכָּנֵס לְנוֹגַהּ וְעָנָן מְסֻכָּתוֹ. וּבוֹ יַעֲלֶה וְלֹא יֵרֵד. וְלֹא יִזְכֹּר לוֹ עָוֹן וָמֶרֶד. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

261

רס״בבְּרַחֲמֵי טָהוֹר רַחֲמֵהוּ. צְדָקָה תָּמִיד גָּמְלֵהוּ. וּמִנַּחַל עֲדָנֶיךָ תַּשְׁקֵהוּ. וְיִפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם. וּמִיכָאֵל יַקְרִיבֵהוּ לִפְנֵי שׁוֹכֵן שָׁמַיִם. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

262

רס״גחַי קָדוֹשׁ בָּרוּךְ טְהַר נַפְשׁוֹ עֶלְיוֹן. וּבֵית מִקְדָּשׁ וְאַפִּרְיוֹן יִפָּתְחוּ לוֹ בְּרָצוֹן. וּמִיכָאֵל יַכְנִיסֵהוּ בְּשָׂשׂוֹן. בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

263

רס״דיָהּ גַלֵה לַבֵּן פְּדוּתֶךָ זָךְ קָדוֹשׁ. וְעַל מִזְבַּח הַקָּדוֹשׁ. נִשְׁמָתוֹ תִּהְיֶה נִצֶבֶת וּמִפִּי עֶלְיוֹן שָׁם תִּהְיֶה מְבוֹרֶכֶת. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְאַשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

264

רס״השׁוֹכֵן קֶדֶם וּמֵאָז צֶדֶק יֹשֶׁר תּוּמֶיךָ. יִהְיֶה לְנֶפֶשׁ זֶה מַחֲזִיק וְתוֹמֵךְ. וּבַעֲרָבוֹת לְפָנֶיךָ יְשַׁמֵשׁ. וְיוֹמָם וְלַיְלָה לֹא יָמוּשׁ. וְיִשְׁלַח כַּפָּרָה לְנִשְׁמָתוֹ וְיִתֵּן אֵלָיו רַחֲמָיו:

265

רס״וואחר שהשלים ההקפות יאמר

266

רס״זוְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת:

267

רס״חוְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:

268

רס״טוטוב לעשות ההקפות אלו בבית הקברות אחר צדוק הדין או בביתו קודם שישאוהו הכתפים:

269

ר״עבפרק כ"א מאמר ב' יתבאר סוד צדוק הדין: והרבה דינים ממנו הם בפרק כ"ו מאמר ה': וסדר צדוק הדין שיאמר האבל הוא:

270

רע״אצַדִּיק אַתָּה יְיָ עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ:

271

רע״ביְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּגְדוֹר פִּרְצוֹתֵינוּ וּפִרְצוֹת עַמְךָ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים: עיין בפרק ל"ג מאמר ה'

272

רע״גאחר צדוק הדין וההקפות בנושאם הארון על זרועותיהם לשים אותו בקבר יאמרו שיר של פגעים סי' צ"א ויהי נועם. וכל אחד כשזורק העפר בקבר יאמר ג"פ והוא רחום וגו' והוא חסד גדול להחליש ראשי המשחית הנזכרים בפסוק ואם יאמרוהו כל הקהל בקול מה טוב כי בזה מקילים מעליו כח המלקות מחבוט הקבר: עיין בפרק י"ח מאמר ג':

273

רע״דוְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ ג' פעמים: וְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׁבִּיעַ בְּצַחֲצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמוֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְבוּ מֵימָיו: כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מְשׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ: מִגְדַּל עֹז שֵׁם יְיָ בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב: וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים וּבִמְנוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת: וִיהִי נֹעַם יְיָ אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ: יְיָ יִגְמֹר בַּעֲדֵנוּ יְיָ חַסְדְּךָ לְעוֹלָם מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אַל תֶּרֶף:

274

רע״הויש מקומות שאומרים כלם אחר ששמוהו בקבר:

275

רע״ואֲסִיפַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה אֲסִיפָתוֹ: נגד בחינת נשמתה שבו

276

רע״זרְבִיצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה רְבִיצָתוֹ: נגד בחינת הנשמה שבו

277

רע״חמְחִיצַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה מְחִיצָתוֹ: נגד הרוח

278

רע״טשְׁכִיבַת שָׁלוֹם תִּהְיֶה שְׁכִיבָתוֹ: נגד הנפש

279

ר״פהִנֵּה מָכוֹן. הִנֵּה מָלוֹן. הִנֵּה מְנוּחָה: נגד הגוף וכחותיו

280

רפ״אדאינון הבלא דגרמי ועצבונא דבישרא ומנוח"ה לעצם של התחיה: ומסיימין

281

רפ״בוְיֹאמְרוּ כָּל קְהַל עֲדָתוֹ יָבֹא שָׁלוֹם יָבֹא שָׁלוֹם יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחַ עַל קְבוּרָתוֹ: מַלְאֲכֵי חֶסֶד הַמְמֻנִּים עַל שַׁעֲרֵי הַחֶסֶד הֵם יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם בֹּאֶךָ: מַלְאֲכֵי רַחֲמִים הַמְמֻנִּים עַל שַׁעֲרֵי הָרַחֲמִים הֵם יָצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם בֹּאֶךָ: מַלְאֲכֵי הַחֵן הַמְמוּנִּים עַל שַׁעֲרֵי הַחֵן הֵם יֵצְאוּ לִקְרָאתוֹ וְיֹאמְרוּ לוֹ שָׁלוֹם בֹּאֶךָ: וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה יְיָ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶךָ וְאֶרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ: בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וּבָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹדוֹ לְעוֹלָם וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ אֶת הָאָרֶץ אָמֵן וְאָמֵן:

282

רפ״גטעם השלכת העפר על המת ג' או ה' פעמים. ולמה אין מושיטין זה לזה הכלי עיין בפרק כ"ז מאמר ב' ובפרק הנ"ל יש ג"כ סוד קבורת המתים בפרק י"ט מאמר ג' יתבאר מה יכוונו בנטילת ידיהם אחר הקבורה ואז יאמרו:

283

רפ״דתִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְיָ עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם:

284

רפ״העוד יוסיף ויאמר

285

רפ״ורִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מְלֵא יָדָיו והוא מלשון מקום ר"ל מקומו בגן עדן מִבִּרְכוֹתֶיךָ וּבָרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ וּמִבִּרְכָתְךָ יְבֹרַךְ בֵּית עַבְדְּךָ לְעוֹלָם: כִּי אֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם יוֹסִיפוּ לָנוּ עַם כָּל יִשְׂרָאֵל אָמֵן:

286

רפ״זולא ינגבו ידיהם במפה. וטוב שישפכו המים על ידיהם ג' פעמים:

287

רפ״חסדר ההשכבה שנהגו באיזה מקומות לאומרה בקבורת המת ובכל ז' ימים בביתו אחר התפלה וכן בכל עת שהולכים לבקר המתים. יאמר מזמור האזינו כל יושבי חלד:

288

רפ״ט(תהלים מט) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי־קֹרַח מִזְמוֹר׃ שִׁמְעוּ־זֹאת כָּל־הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל־יֹשְׁבֵי חָלֶד׃ גַּם־בְּנֵי אָדָם גַּם־בְּנֵי־אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן׃ פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת׃ אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי׃ לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי׃ הַבֹּטְחִים עַל־חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ׃ אָח לֹא־פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא־יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ׃ וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם׃ וִיחִי־עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת׃ כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם׃ קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת׃ וְאָדָם בִּיקָר בַּל־יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃ זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה׃ כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וצירם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ׃ אַךְ־אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד־שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה׃ אַל־תִּירָא כִּי־יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי־יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ׃ כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא־יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ׃ כִּי־נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי־תֵיטִיב לָךְ׃ תָּבוֹא עַד־דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד־נֵצַח לֹא יִרְאוּ־אוֹר׃ אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ׃

289

ר״צואחר כך יאמר זה

290

רצ״אצַדִּיק יְיָ בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו: צִדְקָתְךָ צֶדֶק לְעוֹלָם וְתוֹרָתְךָ אֱמֶת מִשְׁפְּטֵי יְיָ אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה: וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ: קָטֹן וְגָדוֹל שָׁם הוּא וְעֶבֶד חָפְשִׁי מֵאֲדֹנָיו: הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה: אַף כִּי אֱנוֹשׁ רִמָּה וּבֶן אָדָם תּוֹלֵעָה: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: דַיַן אֱמֶת שׁוֹפֵט צֶדֶק וֶאֱמֶת בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת כִּי כָּל מִשְׁפָּטָיו חֶסֶד וֶאֱמֶת: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:

291

רצ״בואם ירצה להוסיף בפסוקים יוסיף כרצונו ואחר כך יאמר:

292

רצ״גמְנוּחָה נְכוֹנָה. בִּישִׁיבָה הָעֶלְיוֹנָה. תַּחַת כַּנְפֵי הַשְׁכִינָה. בְּמַעֲלַת טְהוֹרִים וּקְדוֹשִׁים. כְּזֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים, עִם יְשָׁרִים וּבָרִים. בְּחִלּוּץ עֲצָמוֹת. וְכַפָּרַת אֲשָׁמוֹת. וְהָרְחָקַת פֶּשַׁע. וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה. וְלִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלְקָא טָבָא. לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֵא מְנַת מְחִיצַת נֶפֶשׁ וְשֵׁם הַטוֹב כמ"ר פלוני בן פלונית או פלונית בת. דְּאִתְפְּטַר מִן עַלְמָא הָדֵין. (או דְּאִתְפְּטָרַת) בִּרְעוּת אֱלָהָא מָרֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יָאֵר פָּנָיו עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְיַסֵּד אוֹתוֹ בְּאֹהֶל בַּל יִצְעַן לָעַד. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יִפְרֹשׂ הוֹדוֹ וַהֲדָרוֹ עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יַנְעִים נִצְחוֹ עָלָיו: הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְפָאֵר רֹם תִּפְאַרְתּוֹ עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְמַתֵּק כֹּחַ רַעֲמוֹתָיו וּגְבוּרוֹתָיו עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יַעֲבִיר חַסְדּוֹ עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְגַלֶּה אוֹר נוֹעֲמוֹ עָלָיו הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יַנְהִיר טוּבֵיהּ וְחַיִּיהּ עָלָיו: הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יְפַקֵחַ עֵינָא פְקִיחָא עָלָיו. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו הוּא יָחוּס וְיַחֲמֹל עָלָיו. הַמֶּלֶךְ הַיּוֹשֵׁב עַל כְּסֵא רַחֲמִים בְּכֹחַ חֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים יַכְנִיסֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֲלוֹ. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְיָ וּלְבַקֵר בְּהֵיכָלוֹ. וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמִידֵהוּ וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ: וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ: וְיִלְוֶה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם. וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הוֹלֵךְ נְכוֹחוֹ. וְכָל שִׁכְבֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְלִיחוֹת וְהַנָּחָמוֹת וְהַיְשׁוּעוֹת וְאִמְרוּ אָמֵן:

293

רצ״דואם היא נקבה יכנה בלשון נקבה

294

רצ״הבִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי יְיָ דִּבֵּר: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל: וְהוּא מְרַחֵם עַל חַי וְעַל מֵת יָדַעְנוּ כִּי הוּא רַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. וְדִינוֹ דִּין אֱמֶת. וְאֶל יָדִין אֱנוֹשׁ כְּאַשְׁמָתוֹ. וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ:

295

רצ״וואחר כך יאמר והוא רחום ג' פעמים ויענו אחריו הקהל בכל פעם ואחר כך יאמר:

296

רצ״זוְנָחֲךָ יְיָ תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ: וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו: וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לָךְ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת:

297

רצ״חבפרק ב' מאמר ג' כי טוב ליתן לפחות ו' פרוטות לכופר נפש הנפטר ויאמר בכל פרוטה:

298

רצ״טהֲרֵינִי נוֹתֵן פְּרוּטָה זוּ לִצְדָקָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְעַל (פלוני) זֶה הַנִּפְטַר לִמְנוּחַת נַפְשׁוֹ בְּגַן עֵדֶן: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלַח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְיָ וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְיָ:

299

ש׳בפרק כ"א מתבאר כי הבעלי תורה או העניים הנהנים מו הצדקות שיניחו המתים תוך שנה אחר פטירתם יאמרו בעת הנאתם לכפרת נפשו:

300

ש״אוְהוּא רַחוּם יְכַפֶּר עָוֹן בְּזֹאת הַהֲנָאָה שֶׁאֲנִי נֶהֶנֶה עַל אוֹדוֹת פלוני בֶּן פלונית תְּכֻפָּר וְנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּנוּחַ עַל גּוֹרָל הַצַּדִּיקִים בְּטוֹב שֶׁמְּטִיבִים לָהֶם לְעוֹלָם הַבָּא וְרוּחוֹ תַּרְגִיעַ כְּחֵלֶק הַטוֹבִים בְּגַן עֵדֶן וְנִשְׁמָתוֹ תִּתְעַדֵן בְּטוֹב הַצָפוּן וְתִּדְבַּק בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יְיָ אֱלֹהֵינוּ עִם כָּל שְׁאָר הַצַּדִּיקִים שֶׁבְּגַן עֵדֶן: (ולנקבה יאמר בלשון נקבה)

301

ש״בואם הוא ובני ביתו נהנים יאמר בהנאה שמהנה אותנו בעבור נפש פלוני:

302

ש״גואחר שהתפללו על מרגוע הנפש ועל מנוחות הרוח ועל עידון הנשמה יתפללו ג"כ על הנפש השוכנת בקבר ועל העצמות בפסוק ונחך ה' תמיד וגו' תשכב בשלום וגו':

303

ש״דבדרך חכמה הורתיך הדרכתיך במעגלי יושר בסדר רחצת המת בנקיון פסוקים ושיחות קדושות כאשר הורוני מן השמים ובדא מתניא מתניתין בפרק ג' דטהרות בתנוק וחמור שנמצאו בין הקברות דכליו טהורים: עתה כלה שארי ולבבי להקריב ג"כ לפניך פסוקים אשר אגב אורחייא מצאתי בקונטרס קטן בסדר רחיצת המת מפי חכמי המשנה וגם שאלת שלום כוונת' היה מן ההכרח לצרף אליהם המעשה הראוי בזה והכוונה עצומה כי לכאורה יהיו הלכתא בלא טעמא ואגרא דשמעתתא היא סברא. אם לא יועילו לענין מעשה אהנאי לך בהו בהקריבך בזה תחת כנפי השכינה מפי אשלי רברבי אשר מהם יצא סדר זה כי עקר ג"ח הנעשה עם המת הוא הכוונה בכל פרט מעשיו מלבד כי הבקי בדברי החכמים יבין מתוך השתלשלות פסוקים אלו כמה כוונות נאותות לסוד הרחיצה והדברים כמוסי' ועליהם נאמר אגרא דבי טמיא שתיקותא והנה גם קריאתם בפשטו יוסיף אומץ. וששו בני מעי ששו כי מצאתי און לי בקונטרס זה משטיפת המת בט' קבין וכתוב בו שזו היא טבילת המת כאשר העיר ה' רוחי מתחלה להזהיר על זה במאמר ג' וזכיתי לכוין על האמת כי שפת אמת תכון לעד. ואלו הם הפסוקים אשר באו שמה מכוונים כפי רחיצת אברי הנפטר החסיד. ומבואר הדבר שלא אמרו חכמים דברים כאלו על אדם קל אלא על מי שהחמיר וקדש את עצמו בחייו וחכם גדול הוא המבין ומקיים כל דברי חכמים לאשורן:

304

ש״העוד פסוקים לאמר בעת רחיצת אדם גדול

305

ש״והִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל: כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת: רֹאשׁוֹ כֶּתֶם פָּז קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב: רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי: יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ: מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְׁבֵהוּ: וַתְּחַסְרֵהוּ מְעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְרֵהוּ: לַאדֹנָי אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִחוֹת כִּי מָרַדְנוּ בּוֹ (ויאמר י"ג מדות כקורא בתורה): שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תְּאוֹמֵי צְבִיָּה: שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר אַל־יֶחְסַר הַמָּזֶג בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים: מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ: כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ: יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ: חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ כְּמוֹ חֲלָאִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר: שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ מְיֻסָּדִים עַל אַדְנֵי פָז מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים: רַגְלִי עָמְדָה בְמִישׁוֹר בְּמַקְהֵלִים אֲבָרֵךְ יְיָ: רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר: פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְיָ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין יְיָ וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת דְּבַר יְיָ כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ וְלֹא עֲלִיתֶם בָּהָר לֵאמֹר: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת: לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר: כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה: בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי יְיָ אֵל אֱמֶת: יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

306

ש״זובשפיכת ט' קבין אחר הרחיצה יאמר:

307

ש״חאִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר: וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְיָ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל: עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם רֹחֲצוֹת בֶּחָלָב יֹשְׁבוֹת עַל מִלֵּאת: אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק: כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב: שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּיהוָה תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְיָ מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַוֵּנוּ יְהוָה לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָה אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ:

308

ש״טולפי דרכי אתה למד מדברי חכמי המשנה כי יביעו ידברו גבוהה גבוהה בפסוקי הנבואה ולא בדברי שיחתם המהודרה הגם שהיא ספונה וחשובה במתיבתא עילאה ודרקיעא. וברוך שבחר בהם ובדבריהם:

309

ש״יכי יפה אף נעים ללחוש עם החולה המזמורים באלפא ביתא כגון מזמור ל"ד לדוד בשנותו. וקי"א אודה ה' בכל לבב. וקמ"ה תהלה לדוד. ובפרט מזמור כ"ה אליך ה' נפשי אשא תמצא לעיל. ויכוונו עמו להעלות בכח כללות נשמתם חלקי נפש רוח נשמה שבו בסוד אי"ק שהם אחדים לנשמה עשיריות לרוח מאות לנפש בסוד כהן לוי וישראל כדאמרו בסוד מאה ברכות בכל יום: ומעמד העשרה בכל מקום מבטלים הפורענות שכן אמרו במדרש תנחומא על פסוק וירדו אחי יוסף עשרה וראיה מסדום דכתיב לא אשחית בעבור העשרה. ומצורף לכוונה הנז' ודאי יועילו וגם יצילו. עוד כלך לדרך אחרת יכוונו באחדים לעלוי הנפש הנכלל מכללות קטן ובעשיריות לעולי הרוח הנכלל מכללות אותיות העשר ובמאות לעלוי הנשמה הנכללת מכללות גדול עד סוף האלף בסוד נעוץ סופן בתחלתן כמו שאמרו על כללות מלכות ת"ת בינה. והנה גם הפסוקים של אלפא ביתא שהעלינו בסוף מנחת אהרן מכוונים לזה הגם כי שם לא היה לזאת מגמתנו וכל מבין לאשורו יוכל לסדר אלפא ביתא יותר מכוונת והמעיין בפרדס בשער האותיות ובספר גינת אגוז חלק שני בשער האותיות ימצא ע"פ ההקדמות שבאו שם דברינו נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת:

310

שי״אמלבד מה שהעלנו על ספר מהסדרים שבאו למעלה לאמר לחולה בחליו ראינו עתה להוסיף לקח ולומר:

311

שי״ב(תהלים לד) לְדָוִד בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת־טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ וַיְגָרֲשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ׃ אֲבָרֲכָה אֶת־יְיָ בְּכָל־עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי׃ בַּיהוָה תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ׃ גַּדְּלוּ לַייָ אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו׃ דָּרַשְׁתִּי אֶת־יְיָ וְעָנָנִי וּמִכָּל־מְגוּרוֹתַי הִצִּילָנִי׃ הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל־יֶחְפָּרוּ׃ זֶה עָנִי קָרָא וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל־צָרוֹתָיו הוֹשִׁיעוֹ׃ חֹנֶה מַלְאַךְ־יְיָ סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם׃ טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי־טוֹב יְיָ אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה־בּוֹ׃ יְראוּ אֶת־יְיָ קְדֹשָׁיו כִּי־אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו׃ כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא־יַחְסְרוּ כָל־טוֹב׃ לְכוּ־בָנִים שִׁמְעוּ־לִי יִרְאַת יְיָ אֲלַמֶּדְכֶם׃ מִי־הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב׃ נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה׃ סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה־טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ׃ עֵינֵי יְיָ אֶל־צַדִּיקִים וְאָזְנָיו אֶל־שַׁוְעָתָם׃ פְּנֵי יְיָ בְּעֹשֵׂי רָע לְהַכְרִית מֵאֶרֶץ זִכְרָם׃ צָעֲקוּ וַיהוָה שָׁמֵעַ וּמִכָּל־צָרוֹתָם הִצִּילָם׃ קָרוֹב יְיָ לְנִשְׁבְּרֵי־לֵב וְאֶת־דַּכְּאֵי־רוּחַ יוֹשִׁיעַ׃ רַבּוֹת רָעוֹת צַדִּיק וּמִכֻּלָּם יַצִּילֶנּוּ יְיָ׃ שֹׁמֵר כָּל־עַצְמוֹתָיו אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נִשְׁבָּרָה׃ תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ׃ פּוֹדֶה יְיָ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כָּל־הַחֹסִים בּוֹ׃

312

שי״ג(תהלים קיא) הַלְלוּ יָהּ אוֹדֶה יְיָ בְּכָל־לֵבָב בְּסוֹד יְשָׁרִים וְעֵדָה׃ גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְיָ דְּרוּשִׁים לְכָל־חֶפְצֵיהֶם׃ הוֹד־וְהָדָר פָּעֳלוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃ זֵכֶר עָשָׂה לְנִפְלְאֹתָיו חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ׃ טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו יִזְכֹּר לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ׃ כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם׃ מַעֲשֵׂי יָדָיו אֱמֶת וּמִשְׁפָּט נֶאֱמָנִים כָּל־פִּקּוּדָיו׃ סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר׃ פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ צִוָּה־לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ׃ רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְיָ שֵׂכֶל טוֹב לְכָל־עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד׃

313

שי״ד(תהלים קמה) תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃ בְּכָל־יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ וַאֲהַלְלָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד׃ גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר׃ דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ וּגְבוּרֹתֶיךָ יַגִּידוּ׃ הֲדַר כְּבוֹד הוֹדֶךָ וְדִבְרֵי נִפְלְאוֹתֶיךָ אָשִׂיחָה׃ וֶעֱזוּז נוֹרְאֹתֶיךָ יֹאמֵרוּ וגדולתיך [וּגְדוּלָּתְךָ] אֲסַפְּרֶנָּה׃ זֵכֶר רַב־טוּבְךָ יַבִּיעוּ וְצִדְקָתְךָ יְרַנֵּנוּ׃ חַנּוּן וְרַחוּם יְיָ אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל־חָסֶד׃ טוֹב־יְיָ לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל־כָּל־מַעֲשָׂיו׃ יוֹדוּךָ יְיָ כָּל־מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה׃ כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ׃ לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ׃ מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל־עֹלָמִים וּמֶמְשֶׁלְתְּךָ בְּכָל־דּוֹר וָדוֹר׃ סוֹמֵךְ יְיָ לְכָל־הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל־הַכְּפוּפִים׃ עֵינֵי־כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן־לָהֶם אֶת־אָכְלָם בְּעִתּוֹ׃ פּוֹתֵחַ אֶת־יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל־חַי רָצוֹן׃ צַדִּיק יְיָ בְּכָל־דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל־מַעֲשָׂיו׃ קָרוֹב יְיָ לְכָל־קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת׃ רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת־שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם׃ שׁוֹמֵר יְיָ אֶת־כָּל־אֹהֲבָיו וְאֵת כָּל־הָרְשָׁעִים יַשְׁמִיד׃ תְּהִלַּת יְיָ יְדַבֶּר־פִּי וִיבָרֵךְ כָּל־בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד׃

314

שי״העוד ראינו להעלות הנה מורה מקום מהדברים השייכים לענין מעשה לזכות בהם החיים והמתים:

315

שי״וכוונת תלישת עשבים בבית הקברות הוא בפרק ל' מאמר ב' ובפ' ל"ה מאמר ה'. ושם כוונת נטילת ידים: עוד בפ' כ' מאמר ג' ושם סדר ז' ישיבות וכוונתן. ושם כתוב כי ראוי לומר פעם ראשונה ויהי נועם ככתוב לעיל עד ונגע לא יקרב באהלך. ומלת כי שבראש פסוק כי מלאכיו. ואח"כ ישב במקום אחר ויאמר ויהי נועם עד כי מלאכיו ובפעם ג' עד כי מלאכיו יצוה וכן עד דרכיך וישלים בפעם שביעי כל המזמור. ואחר ישיבה שביעית יאמר ברכת אתה גבור וגו' עד ונאמן אתה להחיות מתים. אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה ככתוב לעיל. סוד מנחמי אבלים ורחיצת מים לאבל ושפיכתם במקום מדרון מתבאר בפרק הנ"ל ובפרק ל"ג ובפרק ל"ה מאמר ב': אם מחמת איזו סבה מונעת לא יוכל לילך ללוות המת לפחות יבקש עליו רחמים ויאמר ב' או ג' מזמורים או יתן צדקה לכפרת נפשו בעת שקוברין אותו. והחי המענה ומסגף עצמו למעט פורענות המת ודאי מועיל לאותו מת מפני יחס הנפשות אלו עם אלו עיין בפרק כ"א מאמר ג'. ועל רשע שמת טוב להתפלל עליו וליתן צדקה לכפרת נפשו בכל חדש וחדש ובסופו ואפילו אתר י"ב חדש וטעם לזה יעויין שם:

316

שי״זבפרק כ"ב מאמר ג' מודעא רבה לנהנים מצדקות וקופות של צדקה שחובה עליהם להתפלל עבור הנותנים ובעד כל קהלות הקדש. ויזהרו הרבה שלא להוציאם רק לצורך פרנסתם ופרנסת בני ביתם. וכן הכהנים הנהנים בפדיוני בכורים וכדומה. ואם יוציאום לסעודות שבתות וי"ט ור"ח וכדומה מה טוב להם. ובזה יזכו כי יחזרו ויתנו להם: כל עסקי החי עם המת צריכים כוונה גדולה עיין בפרק כ' מאמר ב' ושם סוד נשיאת המת על הכתף וסוד הקבורה בג"י:

317

שי״חבפרק י"ט מאמר ג' מוכיח שבח וחיל כל בני חבורות קדושות גומלי חסדים להתנהג עצמם בתקונים הנזכרים בגמול חסד עם המתים וכ"ש אם הוא בעל תורה דלית שעורא לכבודו כדאמרי' במסכת מגילה ובכתובות: אין לחוש לומר דברים שבקדושה במקום המת כי לא אסרו אלא במקום הטנופת ומקום טנופת לחוד ומקום טומאה לחוד:

318

שי״טבפרק י"ד מאמר ג' שלא להוציא שם רע על המתים וטעם לזה עיין בפרק כ"ד מאמר ה': טעם האנינות והאבילות ולמה פטור מן המצות. וסדר תנחומי אבלים עיין בפרק ל"ד ול"ה ול"ו מאמר ב'. וטעם ג' לסכי וז' להספד ול' לגהוץ עיין פרק י"ט וכ' מאמר ב'. עוד בפרק ל"ו מאמר ה'. ושם ג"כ כי טוב לאבל להרבות מזמורים והשכבות ותחנונים ובכיה על מתו ובפרט ג' ימים ראשונים. ופסוקים וסדרים הנ"ל מכוונים גם כן לבקש רחמים על המת כל י"ב חדש עיין בפ"ו מאמר ג' ובפרק כ"א מאמר ב' כי טוב לבקש רחמים על המת כל ל' יום במקום שמת שם וכן כל י"ב חדש והצדקה על המתים מכפרת עליהם וכן הזכרת נפשם ותקון גדול שעושים הבנים לאביהם באמרם דברים שבקדושה בצבור. וטעם צוותה על המתים שאמרו בירושלמי הוא בפרק ל' מאמר ה': דוגמת נושאי המטה וחוצבי קברות בחצר מות למעלה מתבאר בפרק ט"ז מאמר ג'. ויכוונו בעת הקבורה להכניס נפשו למעלה בקבר עליון ונשמתו בסוד תלת עשר נהרי דאפרסמון עיין בפ' י"ח מאמר ג'. טוב ליקבר בקרקע ממש ואפי' בחוצה לארץ עיין בפ' ל"ד מאמר ה': במסכת סוטה פרק ד' קראו להוצאת המת הליכה עם ה' על פ' והצנע לכת עם אלהיך. ובשבת פרק ר' אליעזר דאורג. ובירושלמי פ"ק דיומא שם בא חיוב ההספד. ובשבת פרק י"ג חיוב הבכי לאדם כשר: מיתת בני אדם פתאום יורה דבקות ה' יתברך עמנו ע"י הנשמה עיין מזה בפרק י"ב מאמר ב'. הרבה דינים מצדוק הדין הם בפרק כ"ו מאמר ה': פי' ברכה שאומרים בבית האבל ע"ד הסוד עיין בפרק ל"ט מאמר ה'. טעם תפלה בבית האבל הוא בפרק ל"ד מאמר ה' ושם ג"כ מבקש מבני חבורות ג"ח. יתרצו להזמין א' מספרים אלו שם לבקש רחמים על הנפטר. טעם לצדיקים שיש להם ציון על קברם ותועלת הציון עיין בפרק מ' ופרק מ"א מאמר ה':

319

ש״כבפרק כ' מאמר ג' מתבאר טעם וסוד לזכרון הנשמות ובפרט בשבת. והרבה מיני פרטים השייכים לנייחת המתים ולהאריך ימים לחיים אם תדרשם מתוך הספר ימצאו לך ותלך לבטח דרכך והיית מוצק ולא תירא. וכבר בא בסוף הספר זכרון רובי הדרושים בכלל ולא שנינו כאן רק המעט השייך לענין מעשה להכנסת הנפטר אל בית מנוחתו לעשות כרצון איש ואיש והשאר דרוש משם וקבל שכר ויהיה הטוב עמך:

320

שכ״אכי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלהי ישראל:

321

שכ״בתפלה על הקבר תוך שלשים יום

322

שכ״גיְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתִּרְצֵנִי וּתְקַבְּלֵנִי בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ וְתִשְׁמַע קוֹל תְּפִלָּתִי וְתַעֲשֶׂה בַּקָשָׁתִי וְיִהְיוּ זְכוּיוֹתַי מַכְרִיעוֹת עַל חוֹבוֹתַי וְתֵן בְּלִבִּי אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ וְכֹף יִצְרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם וְעַתָּה עִנֵיתִי בַדֶּרֶךְ כֹּחִי לְהִשְׁתַּטֵחַ עַל קֶבֶר (פלוני) הַצַּדִּיק לְכַבֵּד אֶת שְׁמֶךָ:

323

שכ״דיְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתַּעֲמֹד לִי זְכוּת תַּלְמוּדוֹ וּמַעֲשָׂיו הַטוֹבִים לְהָגֵן עָלַי וְעַל זַרְעִי וְעַל זֶרַע זַרְעִי מִן צָרָה וְצוּקָה וָחֳלָיִים רָעִים וְתַעֲמִידֵנִי מִן הוֹגֵי תוֹרָתְךָ וְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתֶיךָ וְחֻקֶּיךָ וְעוֹסְקֵי בְּרִיתֶךָ וּמְבִינֵי בְּעִמְקֵי סוֹדֶךָ עַד עֵת בֹּא הַגּוֹאֵל וּתְקַיְמֵנִי לְאֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וּתְזַכֵּנִי לְבָנִים זְכָרִים שֶׁיֶהֱגוּ בְּתוֹרָתֶךָ הֵם וְצֶאֱצָאֵיהֶם וְזַרְעָם וְזֶרַע זַרְעָם וְיִשְׁמְרוּ מִצְוֹתֶיךָ וְחֻקֶיךָ וְיַעַסְקוּ וְיָבִינוּ בְּעִמְקֵי סוֹדֶךָ וְתָסִיר לֵב טִפֵּשׁ וְשִׁכְחָה מִמֶּנִי וְתֵן לִי לֵב טוֹב שֶׁל זְכִירָה בְּכָל מַה שֶׁנִּלְמֹד וּמַה שֶׁלָּמַדְנוּ וּתְזַכֵּנוּ לִרְאוֹת בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ בַּעֲמִידַת הַצַּדִּיק הַזֶּה בְּהוֹדוֹ וּבַהֲדָרוֹ וּבְגָדְלוֹ עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב יָרוֹנוּ יוֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: וְעַתָּה אֲדוֹן הָעוֹלָמִים הָחִישָׁה קֵץ עֲמִידָתָם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לְדָנִיֵּאל אִישׁ חֲמוּדוֹת וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין וּכְתִיב יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר וּכְתִיב יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצֶלֶת: פָּרוֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְבָנוֹן נִתַּן לָהּ הֲדַר הַכַּרְמֶל וְהַשָּׁרוֹן הֵמָּה יִרְאוּ כְבוֹד יְהוָה הֲדַר אֱלֹהֵינוּ:

324

שכ״התפלה מדברי התנאים והאמוראים יעלזו חסידים בכבוד

325

שכ״ויְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּתְעַטֵף בְּרַחֲמֶיךָ וְתֶאֱזָר בַּחֲנִינֹתֶךָ וְתָבֹא לְפָנֶיךָ מִדַּת חַסְדְּךָ וְעַנְוְתָנוּתֶךָ וְתַעֲמִידֵנוּ בְּכֶתֶר אוֹרָה וְאַל תַּעֲמִידֵנוּ בְּקֶרֶן חֲשֵׁכָה וְתִהְיֶה תּוֹרָתְךָ אוּמָנוּתֵנוּ וְאַל יִגְבַּהּ לִבֵּנוּ וְאַל יֶחְשְׁכוּ עֵינֵינוּ. וְלֹא נִכָּלֵם מֵאֲבוֹתֵינוּ וְתַצִילֵנוּ מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזוּת פָּנִים וּמֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע וּמִשָּׁכֵן רָע וּמִדִין קָשֶׁה וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה:

326

שכ״זאלהי נצור וכו':

327

שכ״חיְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁלֹא אַקְפִּיד נֶגֶד חֲבֵרַי וְלֹא חֲבֵרַי יִקְפְּדוּ כְּנֶגְדִּי שֶׁלֹא נְטַמֵא אֶת הַטָּהוֹר וְלֹא נְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא שֶׁלֹא נֶאֱסוֹר אֶת הַמוּתָּר וְלֹא נַתִּיר אֶת הָאָסוּר:

328

שכ״טוּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁלֹא תַּעֲלֶה שִׂנְאָתֵנוּ וְלֹא קִנְאָתֵנוּ עַל לֵב אָדָם וְלֹא שִׂנְאַת וְקִנְאַת אָדָם תַּעֲלֶה עַל לִבֵּנוּ וְלֵב טָהוֹר תִּבְרָא בְּקִרְבֵּנוּ לְהָפִיק מִמְעוֹן קָדְשְׁךָ רְצוֹנֵנוּ וִיהִי תוֹרָתְךָ מָלֵא בָּתֵּינוּ כָּל יְמֵי חַיֵינוּ וְיִהְיוּ דְבָרֵינוּ תַּחֲנוּנִים לְפָנֶיךָ וְיִתְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וּתְקָרְבֵנוּ לְכָל מַה שֶׁאָהַבְתָּ וְתַעֲשֶׂה עִמָּנוּ צְדָקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ:

329

ש״ליְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁתִּתֶּן לָנוּ לֵב טוֹב חֵלֶק טוֹב יֵצֶר טוֹב חָבֵר טוֹב שֵׁם טוֹב עַיִן טוֹבָה וְנֶפֶשׁ טוֹבָה נֶפֶשׁ שְׁפָלָה רוּחַ נְמוּכָה אַל יִתְחַלֵּל שִׁמְךָ בָּנוּ וְאַל תַּעֲשֵׂנוּ שִׂיחָה בְּפִי הַבְּרִיּוֹת וְלֹא תִהְיֶה אַחֲרִיתֵנוּ לְהַכְרִית וְלֹא תִקְוָתֵנוּ לְמַפַּח נָפֶשׁ וְאַל תַּצְרִיכֵנוּ לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְאַל תִּמְסוֹר מְזוֹנוֹתֵינוּ בִּידֵי בָּשָׂר וָדָם שֶׁמַּתְּנָתָם מְעוּטָה וְחֶרְפָּתָם מְרוּבָּה וְתֵן בְּלִבֵּנוּ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ מֵאֲבוֹתֵינוּ לָעוֹלָם הַבָּא:

330

של״אוּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּשְׁבּוֹר וְתַשְׁבִּית עוּלוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע מִלִבֵּנוּ שֶׁכַּךְ בְּרָאָתָנוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ וְאָנוּ חַיָּבִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ אַתָּה חָפֵץ וְאָנוּ חֲפֵצִים וּמִי מְעַכֵּב שְׁאוֹר שֶׁבָּעִיסָה: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לַעֲמֹד בּוֹ אֶלָא יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּשְׁבִּיתֵהוּ מֵעָלֵינוּ וְתַכְנִיעֵהוּ וְנַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנֵנוּ בְּלֵבָב שָׁלֵם וְתַשְׁכֵּן בְּתוֹכֵנוּ אַהֲבָה אַחֲוָה שָׁלוֹם וְרֵעוּת וְתַצְלִיחַ סוֹפֵנוּ אַחֲרִית וְתִקְוָה וְתַרְבֶּה גְבוּלֵנוּ בְּתַלְמִידִים וְנָשִׂישׂ בְּחֶלְקֵנוּ בְּגַן עֵדֶן וְתַקְנֵנוּ לֵב טוֹב וְחָבֵר טוֹב וְנַשְׁכִּים וְנִמְצָא יִחוּל לְבָבֵנוּ וְתָבֹא לְפָנֶיךָ קוֹרַת נַפְשֵׁנוּ לְטוֹבָה: וּבְכֵן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּסְלַח וְתִמְחוֹל לָנוּ עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ וּפְשָׁעֵינוּ וּתְכַפֶּר לָנוּ עַל כָּל חַטֹאתֵינוּ: אָנָּא אֱלוֹהַּ הָרַחֲמִים בַּעַל הַסְּלִיחוֹת סְלַח לָנוּ מְחוֹל לָנוּ כַּפֶּר לָנוּ וְתִמְרוֹק עֲוֹנוֹתֵינוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים אֲבָל לֹא עַל יְדֵי יְסוּרִין וָחֳלָיִם רָעִים וְלֹא נָשׁוּב עוֹד מֵאַחֲרֶיךָ וְנִזְכֶּה לְנוֹעַם יְדִידוֹתֶיךָ:

331

של״ביְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתִּתֶּן לָנוּ חַיִּים אֲרוּכִים חַיִּים שֶׁל שָׁלוֹם חַיִּים שֶׁל טוֹבָה חַיִּים שֶׁל בְּרָכָה חַיִּים שֶׁל פַּרְנָסָה חַיִּים שֶׁל חִלּוּץ עֲצָמוֹת חַיִּים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יִרְאַת חֵטְא חַיִּים שֶׁאֵין בָּהֶם בּוּשָׁה וּכְלִמָּה חַיִּים שֶׁל עֹשֶׁר וְכָבוֹד חַיִּים שֶׁתְּהֵא בָּנוּ אַהֲבַת תּוֹרָה וְיִרְאַת שָׁמַיִם חַיִּים שֶׁתְּמַלֵּא לָנוּ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּנוּ לְטוֹבָה בִּזְכוּת הַתַּנָּאִים וְהָאַמוֹרָאִים זְרוֹעוֹת וְיַרְכִּין מִסְטְרָא דִּקְדֻשָּׁה אֲשֶׁר אֵיתָן מוֹשָׁבָם וּבִזְכוּת הַצַּדִּיקִים הַקְבוּרִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וּבִפְרָט זְכוּת צַדִּיק פְּלוֹנִי יָגֵן עָלֵינוּ וְעַל כָּל בְּנֵי בֵּיתֵנוּ וְתִהְיֶה תְּפִלָּתִי זַכָּה לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה לְהֵיטִיב לִי וּלְזַרְעִי וּלְזֶרַע זַרְעִי בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּאֹרֶךְ יָמִים וּשְׁנוֹת חַיִּים וְשָׁלוֹם וּבָעוֹלָם הַבָּא לְהִתְעַלֵּס בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבְאַהֲבָה זוּטָא וְנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְתִשְׂבַּע בְּצַחֲצָחוֹת וְעַצְמוֹתָיו יַחֲלִיץ וְרוּחוֹ יִתְאַדָּר בְּגַן עֵדֶן וְנִשְׁמָתוֹ תְּדוּשָׁן בְּגַן עֵדֶן עֶלְיוֹן וּבִצְרוֹר הַחַיִּים עִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ וְעַצְמוֹתָיו יְנוּחוּן וְיִרְוְיוּן מִדֶּשֶׁן בֵּיתוֹ וְכָל שִׁכְבֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְלִיחוֹת וְהַנֶחָמוֹת וְנֹאמַר אָמֵן: עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן יְמִינֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן תּוֹרָתֶךָ. עֲשֵׂה לְמַעַן קְדוּשָׁתֶךָ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

332

של״געוד תפלה על הקבר נתקנה בפיראר"ה

333

של״דשָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מוֹרֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ תְּהִי נַפְשְׁכֶם צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת יְיָ אֱלֹהֵינוּ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם וְעַל מִשְׁכְּבוֹתֵיכֶם יְהִי שָׁלוֹם בִּמְנוּחַתְכֶם אַשְׁרֵיכֶם אַתֶּם אֲשֶׁר זְכִיתֶם לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי יוֹצְרֵנוּ מְזֻמָּנִים אַתֶּם לְחַיֵי הָעוֹלָם הַבָּא בְּמַעֲלוֹת הַצַּדִּיקִים אַתֶּם יוֹשְׁבִים עִם הַמַּלְאָכִים הַקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר אֵצֶל בְּנֵי עֲלִיָּה: וַיהוָֹה יָחִישׁ עֲמִידַתְכֶם וִימַהֵר עֲמִידַתְכֶם וִיזַכֵּנוּ לִרְאוֹת פְּנֵיכֶם מְאִירִים וּמַזְהִירִים כְּזֹהַר הָרָקִיעַ זְכוּתְכֶם וּתְמִימוּתְכֶם יַעֲמֹד לָנוּ וְתוֹרַתְכֶם תָּגֵן בַּעֲדֵנוּ: (ואם היא עת מלחמה יוסיף ויאמר לְעֵת הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בְּצָרָה גְדוֹלָה וְסַכָּנָה עֲצוּמָה מְקוֹל תְּרוּעַת מִלְחָמָה אֲשֶׁר בְּאָזְנֵינוּ אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים וְעֵינֵינוּ רוֹאוֹת קְבוּצֵי גְיָסוֹת וּכְלֵי מִלְחָמָה נֶאֱסָפִים בְּגָלִילוֹת הָאֵלֶּה מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה) יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחַ עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְגַם אַתֶּם כָּמוֹנוּ תַּרְבּוּ תְּפִלָּה בַּעֲדֵנוּ הַעְתִּירוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ כִּי לְמַעַן רַחֲמָיו הָרַבִּים וַחֲסָדָיו הַגְּדוֹלִים וּלְמַעַן זְכוּת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֲבוֹתֵינוּ הַקְדוֹשִׁים וּזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים שֶׁעָשׂוּ רְצוֹנוֹ יָחוֹס וְיַחֲמֹל וִירַחֵם וְיָגֵן עָלֵינוּ וְעַל נָשֵׁינוּ וְעַל טַפֵּנוּ וְעוֹלָלֵנוּ וְעַל יֶתֶר פְּלֵיטַת רְכוּשֵׁנוּ שֶׁלֹא תִּהְיֶה לֹא לָבַז וְלֹא לִמְשִׁיסָה וְיַצִילֵנוּ מֵהֶרֶג וּמִבִּזָּה וּמִכָּל נֶזֶק וְצָרָה וְצוּקָה וְאַל יַעֲלֵם אָזְנוֹ מִשְׁמֹעַ תְּפִלָּתֵנוּ וְתַחֲנוּנֵנוּ הַזּוֹעֲקִים לְפָנָיו מִקִירוֹת לִבֵּנוּ לְמַעַן רַחֲמָיו יָחִישׁ מִפְלָט לָנוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְשֵׁנוּ וְאַל יִשְׁכַּח בְּרִית אֲבוֹתֵינוּ כַּאֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ בְּתוֹרָתוֹ הַקְדוֹשָׁה עַל יְדֵי מֹשֶׁה עַבְדּוֹ וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלּוֹתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיהֶם: וּכְתִיב וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְיָ: לָכֵן גַּם אֲנַחְנוּ עֵינֵינוּ וְלִבֵּנוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ (בְּצוֹם) וּבְכִי וּצְעָקָה בִּדְמָעוֹת עַל לְחָיֵינוּ כּוֹרְעִים וּמִתְוַדִּים עַל חַטֹאתֵינוּ וּמְבַקְשִׁים סְלִיחָה וְכַפָּרָה וְעֶזְרָתָה לָנוּ לְעֵת צָרָה כַּיּוֹם הַזֶה:

334

של״האָנָּא יְיָ הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא שׁוֹמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאוֹהֲבָיו וּלְשׁוֹמְרֵי מִצְוֹתָיו חָטָאנוּ עָוִינוּ וְסַרְנוּ מִמִּצְוֹתֶיךָ וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ הַטוֹבִים לְךָ יְיָ הַצְדָקָה וְלָנוּ בּשֶׁת הַפָּנִים בַּיּוֹם הַזֶּה לְגָלוּת יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל הַקְרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים בְּכָל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בָךְ: יְיָ אֱלֹהֵינוּ לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים לִזְקֵנֵינוּ לְשׁוֹפְטֵינוּ וְלַחֲכָמֵינוּ וּלְמַנְהִיגֵי דּוֹרֵנוּ וּלְכָל עַם הָאָרֶץ כִּי כֻּלָּנוּ כַּצֹאן תָּעִינוּ אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ לְהַבְלֵי הָעוֹלָם לְבִלְתִּי פְּנוֹת וּלְבִלְתִּי שְׁמוֹעַ לְדִבְרֵי תוֹרָתְךָ הַקְדוֹשָׁה לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בָּהּ וּלְבִלְתִּי עֲסק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ. עַל כֵּן בָּאָה עָלֵינוּ הַצְרָה הַזֹּאת לְךָ יְיָ הַצְדָקָה וּלְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת:

335

של״ויְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁלֹא יְעַכֵּב כָּל חֵטְא וְעָוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ. וְעַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ הַבֵּט נָא וּרְאֵה אֶת עָנְיֵנוּ. כִּי בְצָרָה גְדוֹלָה אֲנַחְנוּ נָשֵׁינוּ וּבָנֵינוּ טַפֵּנוּ וְעוֹלָלֵינוּ. הַרְבֵּה נָא חַסְדְּךָ עִמָּנוּ וְהַצִילֵנוּ מִמַּכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג בַּר מִינָן וּמִבִּיזָה וְשִׁבְיָה וּמִכָּל נֶזֶק וְצָרָה וְחוּס וַחֲמוֹל עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ וְעַל טַפֵּנוּ וְהָסֵר כָּל נֶזֶק וְכָל צָרָה מֵעָלֵינוּ. עֲשֵׂה נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עֲשֵׂה אַל תְּאַחַר לְמַעַן קְדוּשַּׁת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָלֵינוּ נִקְרָא אַל תַּנִּיחֵנוּ וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנּוּ כִּי צַר לָנוּ מַהֵר עֲנֵנוּ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

336

של״זכשנפטרין מבתי חיים אומרים

337

של״חאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיִּקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר כֹּל הַנִּקְרָא בִּשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיֵּאָמֵר לִפְנֵיהֶם קָדוֹשׁ כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלָיִם קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לְחַיִּים בִּירוּשָׁלָיִם וְנֶאֱמַר וְיִשְׂמְחוּ כָּל חוֹסֵי בָךְ לְעוֹלָם יְרַנֵּנוּ וְתָסֵךְ עָלֵימוֹ וְיַעַלְצוּ בְךָ אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ:

338

של״טתפלה זו טוב להתמיד להתפלל אותה על הקבר בלשון יחיד בעת שמבקר אדם את מתו כדפסק מהר"י קארו ביורה דעה סוף סימן מש"ד. ובתוך השנה. ובפרט בשלשים יום הראשונים. ובכל פעם קודם בקשת רחמים על עצמו או על ישראל החיים במקום שוכני עפר טוב להקדים לומר תפלה זו ואח"כ ישאל צרכיו וזו היא התפלה:

339

ש״משְׁלָם רַב וְטַב מֵרִבּוֹן טַב עַל כֻּלְכֶם מוֹרֵינוּ וְרַבּוֹתֵינוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר:

340

שמ״אאֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לְאֵל גּוֹמֵר עָלָי: יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ עִם הַחַיִּים וְעִם הַמֵּתִים:

341

שמ״באֶהְיֶה יָהּ יְיָ בְּכֹחַ רַחֲמֶיךָ וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים רַחֵם נָא עַל כָּל שִׁכְבֵי עַמְךָ יִשְׂרָאֵל. וּבִפְרַט עַל הַשׁוֹכְבִים בַּחֲצַר מָוֶת הַזֶּה כִּי עִמְךָ מְקוֹר חַיִּים וְתָמִיד יִתְהַלְכוּ נֶגֶד הַחַיִים וְנַפְשָׁם תְּהֵא צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִים:

342

שמ״גאֵל חַנּוּן כְּרוֹב חֲסָדָיו וְרַחֲמָיו יְרַחֵם עֲלֵיכֶם וּמִלְפָנָיו מִשְׁפָּטֵכֶם יֵצֵא וְעֵינָיו יֶחֱזֶינָה יוֹשֶׁר מַעֲשֵׂיכֶם הַטוֹבִים וְתִהְיוּ לְעוּמָתוֹ עִם כָּל נֶאֱמָנָיו וְתִזְכּוּ לְהִתְהַלֵּךְ לְפָנָיו בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וְתָמִיד תִּתְהַלְכוּ נֶגֶד הַטוֹב וְהַחַיִּים:

343

שמ״דאֱלֹהִים חַיִּים זָכוֹר יִזְכּוֹר אֶתְכֶם בְּטוֹב וּבְרַחֲמִים וְיַגִּיהּ אוֹרְכֶם וִיקַיֵים בָּכֶם חֶזְיוֹן מַאֲמָרוֹ בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַשָּׁלוֹם וְהַחַיִּים וְתָמִיד תִּתְהַלְכוּ נֶגֶד הַטוֹב וְהַחַיִּים:

344

שמ״היְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם הַמִּתְפָּאֵר בְּרֹב עוֹז וְתַעֲצוּמוֹת יָחוֹן עַל כָּל אֶחָד מִכֶּם וְשַׁעֲרֵי שְׁמַיָּא יִהְיוּ תָמִיד לִפְנֵיכֶם נִפְתָּחִים וּבִמְתִיבוֹת וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים תִּזְכּוּ לֵישֵׁב עִם מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם. וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל יַעֲלֶה רֵיחַ נִיחוֹחֲכֶם לְרָצוֹן. וְתָנוּחוּ וְתַעַמְדוּ לְקֵץ הַחַיִּים:

345

שמ״ויְיָ צְבָאוֹת וֵאלֹהִים צְבָאוֹת יָחוֹן עֲלֵיכֶם. וִיטַיֵּל עִמָּכֶם וּבְגַן עֵדֶן תַּחְתּוֹן וְעֶלְיוֹן אַחַר עֲלוֹת נִשְׁמַת כָּל אֶחָד מִכֶּם מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה לִכְרוּבִים. וּמִשָּׁם אֵל יִרְעֶה אֶתְכֶם וְשָׁם תִּחְיוּ וְתִתְעַדְנוּ וְתַעַמְדוּ מִלְמַעְלָה וּלְמָרוֹם תַּעֲלוּ מִדֵי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵי שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ לְהִשְׁתַּחֲווֹת לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְיָ צְבָאוֹת וְתִזְכּוּ לַעֲמוֹד לְקֵץ הַחַיִּים:

346

שמ״זשַׁדַי מֶלֶךְ רַחֲמָן יִפְקֹד אֶתְכֶם לְטוֹב. וְאַחַר פְּתִיחַת שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ עַל יְדֵי מִיכָאֵל יוּקְרָבוּ נְשָׁמוֹת שֶׁנִּתְאַחֲדוּ לִכָּנֵס אֶל הַקְדֶשׁ פְּנִימָה עַל יְדֵי הַשַׂר הַגָּדוֹל וְיַעֲלוּ קָרְבָּן לִפְנֵי הָאֵל וְיִתְלַוֶה עִמָּהֶם הַמַּלְאָךְ הַגּוֹאֵל עַד שַׁעֲרֵי עֲרָבוֹת וְשָׁם תִּזְכּוּ לִנְעִימוֹת עַד קֵץ הַחַיִּים:

347

שמ״חאֲדֹנָי מֶלֶךְ עוֹלָם יְזַכֶּה נַפְשׁוֹת כֻּלְכֶם עִם כָּל שִׁכְבֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לִהְיוֹת צְרוּרוֹת בִּצְרוֹר הַחַיִּים עִם רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וְרָאשֵׁי גָלִיוֹת יִשְׂרָאֵל וְכֹהֲנִים וּלְוִיִּים וְעִם שֶׁבַע כִּתּוֹת שֶׁל צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וְשָׁם בְּגַן עֲדָנִים תָּנוּחוּ וְתַעַמְדוּ לְקֵץ הַחַיִּים וּלְקֵץ הַיָּמִין כְּדִכְתִיב וְאַתָּה לֵךְ לְקֵץ וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגוֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין: שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹת חֲסִידָיו מִיַּד רְשָׁעִים יַצִּילֵם: אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה:

348

שמ״טתפלה אחרת על הקבר

349

ש״נרִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים תִּמְחוֹל וְתִסְלַח עַל כָּל עֲוֹנוֹתַי וּתְכַפֶּר לִי עַל כָּל פְּשָׁעַי וּבְרָא לִי לֵב טָהוֹר וְטוֹב וְתֵן בְּלִבִּי אַהֲבָתְךָ וְיִרְאָתְךָ וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ וְהַכְנַע עָרְפִּי לָשׁוּב אֵלֶיךָ וְתַצִילֵנִי מֵעֲבֵרוֹת וּמֵהִרְהוּרִים רָעִים וְתִגְבַּר לִי יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע וּפְתַח לִבִּי לְתוֹרָתֶךָ וְדַבֵּק לִבִּי לַעֲסוֹק בָּהּ וְאֶהְיֶה בְּיוֹם מִיתָתִי כְּיוֹם לֵידָתִי שֶׁלֹא יִמָּצֵא בִּי שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן. וְתֵן בְּלִבִּי כֹּחַ לִשְׁמוֹר פִּקוּדֶיךָ וּתְזַכֵּנִי לִרְאוֹת בְּבִיאַת הַגּוֹאֵל וְכָתְבֵנִי בְּסֵפֶר הַחַיִּים בְּזֶה יוֹם הַדִּין וְחַדֵשׁ עָלַי שָׁנָה טוֹבָה וּשְׁלַח בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂי יָדַי וְתִקְצוֹב מְזוֹנוֹתַי וּתְפַרְנְסֵנִי בְּרֶוַח מִתַּחַת יָדֶיךָ וְלֹא מִתַּחַת בָּשָׂר וָדָם וּזְקוֹף קַרְנִי לְמַעְלָה וְתַגְבִּיהּ מַזָּלִי וּתְנֵנִי לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאֵי בִּזְכוּת פלוני וּבִזְכוּת כָּל הַצַּדִּיקִים וּזְכוּתוֹ וְצִדְקָתוֹ וּמַעֲשָׂיו הַטוֹבִים יָגֵן וְיָלִיץ בַּעֲדִי וְתַעֲשֶׂה בַּקָשָׁתִי וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי לְטוֹבָה וְאַל תְּשִׁיבֵנִי רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ:

350

שנ״אוכשיצא מבית הקברות יאמר

351

שנ״ביְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי כָּל מַה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְפָנֶיךָ יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ כִּקְטוֹרֶת וְתַעֲשֶׂה עִמִּי לִפְנִים מִשׁוּרַת הַדִּין וְאַתָּה רַחֲמָן שׁוֹמֵעַ בְּרָצוֹן תְּפִלַּת עַבְדֶךָ וּבַעֲבוּר זֶה בָּאתִי לְפָנֶיךָ כִּי אֵין לִי מֵלִיץ לְהָלִיץ בַּעֲדִי לְפָנֶיךָ וְנָא אַל תְּשִׁיבֵנוּ רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה בַּעֲבוּר כָּל הַצַּדִּיקִים הַשׁוֹכְנִים בְּכַאן וּבַעֲבוּר תִּפְאַרְתְּךָ הַגָּדוֹל בָּרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה. יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי: נשלמו תפלות על הקברים

352

שנ״גתפלה שלוחה מירושלים תוב"ב

353

שנ״דדרכי שמרתי במעירי שחר שלי ואותה אשמור וממנה לא אטה להמתיק בפי הרבים תחנות ובקשות וקינות מאנשי מדע והחכמה ומכריסן של ראשונים כי הקשורים ליעקב הם המעוררים ישראל סבא עם תבונה ובפרט מאותם אשר נתפשטו באויר המחכים בארץ ישראל ובירושלים עיר הקדש ולהיות כי תפלה זו שהיא תקון קדמונים שקצת ממנה היתה כמוסה מאז באוצרותי עתה מחדש נשתלחה מקהלה קדושה אשר בירושלים תוב"ב בגלילות אלו והודרכה אלי תכף מבוסי"טו למען אזכה בה רבים כאשר הודות לאל עשיתי כי שלחתיה בכל סביבות אלו. רחש לבי ג"כ להדפיסה פה למען נהיה גם אנו נאחדים עמהם כי המרובים העושים את המצוה רוח פיהם יחשב קטרת:

354

שנ״הואלה הם דבריהם אלינו

355

שנ״וידוע מה שאמרו רז"ל שישראל כפרו בשי"ת ובדוד מלכם ובבית המקדש וצריך שיבקשו רחמים על שלשתן והובא בילקוט שמואל רמז י"ו בשם ר' סימון: ואע"פ שאנו מבקשים על שלשתם בתפלתנו אין לנו תפלה מיוחדת על ככה ראוי ליראי ה' ולחושבי שמו להתפלל על ג' אלה ורחמים למבעי מן קדם אלהא שמיא על רזא דנא והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בו. על זה סדרנו תפלה קצרה להתפלל אותה באשמורת הבוקר כי אז שערי רחמים פתוחים או בעת מנחת ערב אחר תפלתם ותפלה זו קצתה הועתקה מתפלת ראש השנה וקצתה מפרקי היכלות וככה יעשה יתנפל לפני אלהיו ויבכה על עונות נעוריו ויתודה עונותיו ועון אבותיו אחרי שישוב אל אלהיו בלבב שלם:

356

שנ״זקודם שיאמר תפלה זו מה טוב ומה נעים שיפריש פרוטה לצדקה בשם כל ישראל ויאמר בפיו הנני נותן פרוטה זו לצדקה לשם כל ישראל. ובזה יהיה ממצדיקי הרבים ויעשה כל ישראל בעלי צדקה. ובצדקה יכון כסא ותופע עליו נהרה ויפרוש שדי עלינו זיו הודו והדרו ונגילה ונשמחה בישועתו. ואחר כך יאמר:

357

שנ״חאָנָּא יְיָ חָטָאתִי עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי אָנָּא יְיָ אֱלֹהַי כַּפֶּר נָא לַחֲטָאִים וְלַעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ כַּכָּתוּב אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מוֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר. וְנֶאֱמַר מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאתֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ:

358

שנ״ט(תהלים קל) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְיָ: אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי: אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד: כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא: קִוִּיתִי יְיָ קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי: נַפְשִׁי לַאדֹנָי מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר: יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל יְיָ כִּי עִם יְיָ הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת: וְהוּא יִפְדֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל עֲוֹנֹתָיו:

359

ש״סואח"כ יחזור ויתודה ויאמר

360

שס״אאָנָא יְיָ חָטָאנוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ הֶעֶוִינוּ וְהִרְשָׁעְנוּ וְכָפַרְנוּ בֵאלָהוּתָךְ וּבְדָוִד מַלְכָּךְ וּבְבֵית קָדְשָׁךְ וְתִפְאַרְתָּךְ וְאָמַרְנוּ אֵין לָנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי אִישׁ לְאָהֳלוֹ יִשְׂרָאֵל עַתָּה שַׁבְנוּ וְנִחַמְנוּ וְנִתְחַרַטְנוּ וּשְׁלָשְׁתָּם בִּקַשְׁנוּ. אֶת יְיָ אֱלֹהֵינוּ. וְאֶת דָּוִד מַלְכֵּנוּ. וּבֵית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ. כַּכָּתוּב אַחַר יָשׁוּבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם וְאֶת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל יְיָ וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. אָנָּא יְיָ הִמָּצֵא וְהִדָּרֵשׁ לָנוּ וַעֲשֵׂה עִמָּנוּ אוֹת לְטוֹבָה וְהָאֵר פָּנֶיךָ עַל מִקְדָשְׁךָ הַשָּׁמֵם לְמַעַן אֲדֹנָי וְקַבֵּץ נְפוּצוֹת קֹוֶיךָ וְיִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הֲלֹא יָדַעְנוּ כִּי בוֹחֵר אַתָּה בְּבֶן יִשַׁי וּבְכֵן יִתְגַּדֵּל שִׁמְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ: עַל כֵּן נְקַוֶּה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ לִרְאוֹת מְהֵרָה בְּתִפְאֶרֶת עֻזֶךָ, לְהַעֲבִיר גִלּוּלִים מִן הָאָרֶץ וְהָאֱלִילִים כָּרוֹת יִכָּרֵתוּן, לְתַקֵן עוֹלָם בְּמַלְכוּת שַׁדַי, וְכָל בְּנֵי בָשָׂר יִקְרְאוּ בִשְׁמֶךָ לְהַפְנוֹת אֵלֶיךָ כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ. יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי לְךָ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ. תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן, לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ יִכְרְעוּ וְיִפֹּלוּ. וְלִכְבוֹד שִׁמְךָ יְקָר יִתֵּנוּ. וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עוֹל מַלְכוּתֶךָ. וְתִמְלוֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלוֹךְ בְּכָבוֹד:

361

שס״בוּבְכֵן תֵּן כָּבוֹד יְיָ לְעַמֶּךָ תְּהִלָּה לִירֵאֶיךָ וְתִקְוָה טוֹבָה לְדוֹרְשֶׁיךָ וּפִתְחוֹן פֶּה לַמְיַחֲלִים לָךְ שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: וּבְכֵן צַדִּיקִים יִרְאוּ וְיִשְׂמָחוּ וִישָׁרִים יַעֲלוֹזוּ וַחֲסִידִים בְּרִנָּה יָגִילוּ וְעוֹלָתָה תִּקְפָּץ פִּיהָ וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ בֶּעָשָׁן תִּכְלֶה כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ: וְתִמְלוֹךְ אַתָּה יְיָ לְבַדֶּךָ מְהֵרָה עַל כָּל מַעֲשֶׂיךָ בִּירוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וּבְהַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ כַּכָּתוּב כֹּה אָמַר יְיָ שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הָאֱמֶת וְהַר יְיָ צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן וְהָיָה יְיָ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְיָ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד: וְעוֹד כְּתִיב וְעַבְדִּי דָּוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֶלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם וְעוֹד כְּתִיב וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: אָנָּא יְיָ כָּתְבֵנוּ לִגְאֻלָּה אָנָּא יְיָ כָּתְבֵנוּ לִישׁוּעָה וְהָקֵל חַבְלֵי מָשִׁיחַ מֵעָלֵינוּ וַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ וְאִם רַבּוּ עֲוֹנֵנוּ הַתֵּר הַתֵּר יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית. סְלַח סְלַח אֲבִיר יַעֲקֹב. מְחוֹל מְחוֹל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. כִּי אַדִּיר מְלָכִים אַתָּה. מֶלֶךְ אַדִּיר. מֶלֶךְ בָּרוּךְ. מֶלֶךְ גָּדוֹל. מֶלֶךְ דָּגוּל. מֶלֶךְ הָדוּר. מֶלֶךְ וָתִיק. מֶלֶךְ זָךְ. מֶלֶךְ חַנּוּן. מֶלֶךְ טָהוֹר. מֶלֶךְ יָשָׁר. מֶלֶךְ כָּבוֹד. מֶלֶךְ לָעַד. מֶלֶךְ מְרוֹמָם. מֶלֶךְ נוֹרָא. מֶלֶךְ סוֹלֵחַ. מֶלֶךְ עוֹזֵר. מֶלֶךְ פּוֹדֶה. מֶלֶךְ צַדִּיק. מֶלֶךְ קָרוֹב. מֶלֶךְ רַחוּם. מֶלֶךְ שׁוֹמֵר. מֶלֶךְ תָּם. לָמָה לָךְ אֵיבָה עִם זֶרַע אַבְרָהָם אֲהוּבֶךָ. לָמָּה לָךְ קִנְאָה עִם זֶרַע יִצְחָק עֲקֵדֶךָ. לָמָּה לָךְ תַּחֲרוּת עִם זֶרַע יַעֲקֹב תְּמִימֶךָ. כִּי קִנְיַן שָׁמַיִם וָאָרֶץ קָרָאתָ אוֹתָם. אָנָּא רַחֵם עַל פְּלֵטַת גּוֹלַת אֲרִיאֵל הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל. הַעַל אֵלֶה תִּתְאַפַּק יְיָ תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵנוּ עַד מְאֹד: אַל תִּנְאַץ לְמַעַן שְׁמֶךָ אַל תְּנַבֵּל כִּסֵא כְבוֹדֶךָ זְכוֹר אַל תָּפֵר בְּרִיתְךָ אִתָּנוּ: כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירֶנּוּ אַתָּה יְיָ אָבִינוּ גּוֹאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ: בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

362

שס״גאין לעשות לחולה רפואה בשכר אלא כנגד הטורח וההוצאות ואם יאמרו אנשי ביתו לרופא נקנה ונטרח ונעסוק רק תאמר לנו מה לעשו' אין לרופא ליקח מהם שום דבר משום והלכת בדרכיו. ועוד כי הרפואה היא ממקום הרחמים פשוטים אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם וזהו כי אל רופא רחמן ונאמן אתה: וכשאדם חולה ימהר לסדר ענייניו ולצוות לביתו. והנה מצינו כי נאמר לחזקיהו צו לביתך. וצוואתו תהיה בפני עדים ואפילו לאביו לא יאמין כל שכן לבניו ולאשתו. ויזרז אז לבניו כי ישמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכשהאב מצוה לבניו מה שחפץ שיעשה תחלה יאמר לו באחרונה. ואם יודע שבניו בני מריבה יחלקם קודם מותו לבל יגבירו כחות הקטגוריא בהתעצמם בריבם זה על זה ונמצא שם שמים מתחלל ביניהם בשבועות וחרופים ולהביא דינם לפני שופט ובמניעת בניו מדברי ריבות יכוין להחליש כחות הדין ולהוצי' השטן מביתו כי במקו' מרובה שם ינוח כדאמר ווי דאפקיה רבי מאיר מההוא ביתא. ואוי לנפש האב הגורם ברוע הנהגתו קטטה בין בניו שגם הוא לא ינוח על משכבו בהשקט ונותן כח לדיני' להתגבר עליו ח"ו כי מגלגלין וכו' ואם הוא חכם ורואה את הנולד ומתקן עד מקום שידו מגעת עליו נאמר וחוסה במותו צדיק. ואם הבנים מחמת צוואתו יתנהגו באחוה ובשלום ובמישור יתנו מעדנים לנפשו וישכב ואין מחריד ואם רוע מזג בניו גרם זה אין לו אח"כ בזה אשם כי אב לא ישא בעון הבן. ועל זה נאמר יכבדו בניו ולא ידע. ברם מבעי ליה להביט מראשית אחרית לבל יהיה הוא והממון שהוריש להם סבה רחוקה או קרובה להבעיר אשו של גיהנם עליו ועליהם ומגביה ח"ו כחות היכל חמישי מהיכלי התמורות הנקרא איבה. ועיקר כונתו תהיה לשמים ולתקון עליון ולהשבית אויב ומתנקם למעלה ולמטה ממנו ומבניו.

363

שס״דואם מצוה לקיים דברי המת יהיה מי שיהיה כ"ש שחובה על הבנים שלא להטות ימין ושמאל מצוואת אביהם הנעשית ביושר ולש"ש. ואם האב צוה לבנו דבר מה וחכמי המקום עם הבן נראה להם שהוא נגד כבודו אין צריך לקיים דבריו. אבל בזיון שהוא לכפרת נפשו כבוד יחשב לו: וכן המתפלל על אביו או על רבו לפום ריהטא נראה כי אין לומר בתחנתו רפא נא לאדוני אבי או אבא מרי או רבי ואלופי כי שלמה אמר בדברו עם ה' דוד אבי וכן אלישע אמר אלהי אליהו ולא אמר אדוני שאין גבהות לפני המקום. ואוריה נתחייב הריגה למלכות על שאמר לפני דוד ואדוני יואב ברם נראה לפי הדין שבאותם שאסור להזכיר שמם מותר לומר אבי או רבי אך לא יוסיף על זה. וראוי לדעת שכשחולאים יוצאים לעולם הם ע"י מלאכים משולחים הנקראת משלחת מלאכי רעים היוצאים מפתח שני ומפתח רביעי שבהיכל השלישי מהיכלי התמורות הנקראים אופל: ובפרשת תרומה דף רמ"ד אמר שמוצאם מזרוע שמאל מקומות הקליפה שהוא בשית דרגין כנתבאר שם:

364

שס״העוד כתוב בספר החסידים כי חסיד אחד היה רוחץ באמבטי וראה זוהר על ראשו ועל המים ואמר לאשתו ששאלה אותו מהו זוהר זה כי הוא מהדיו שנשאר בקולמוס אחר הכתיבה העליונה שהקב"ה מקנחו בראש הצדיקים שהגיע זמנן ליפטר כי הקב"ה עושה סימן לצדיקים העתידים ליפטר קודם פטירתן ואולי בזה יתוסף להם רוח טהרה על דרך תוסף רוחם יגועון. ודיו יהיה מאור התורה הכתובה למעלה בדיו שחור המאיר באש שחורה על גבי אש לבנה. ואמר שם כי באותו שבוע מת אותו צדיק וכדומה לזה כתב מורי הגאון מפאנו זצ"ל על קירון עור פניו של משה רבינו עליו השלום מהיכן בא לו: וממעשה הכתוב בזהר פרשת ויקהל דף קצ"ז מוכח שצריך להסתיר אדם עצמו בעת שמ"ה בעיר ח"ו ויש לו רשות להשחית וכבר אמרו דבר בעיר כנס רגליך ופי' כן דרך אשה מנאפת דא הוא מ"ה והכי אקרי אכלה ומחתה פיה אוקידת עלמא בשלהוביהי וקטלת בני נשא עד לא מטי זמנייהו ואמרה לא פעלתי און דהא דינא בעאת עלייהו דאשתכחו בחובין ובדינא קשוט מיתו. ונ"ל מדברי הזהר כי מ"ה מוצאו מהיכל שני של התמורות הנקרא שחת טמא והוא דר בפתח שני שבו. אלהא דידן ינהר מטוביה עלן ויפדה נפשנו מעבור בשלח וחייתנו באור תראה אכי"ר:

365

שס״וסדר וידוי לשכיב מרע עם איזה חידושים השייכים עמו כאשר האיר ה' עיני כדי לזכות בהם את הרבים:

366

שס״זבמסכת שמחות כך כתיב נוטה למיתה אומרים לו התודה שהרבה התודו ולא מתו והרבה לא התודו ומתו והרבה הולכים על רגליהם בשוק ומתודים ובזכות שתתודה תחיה וכו'. לא דברים מחיים ולא דברים ממיתים שמא הלוית או שמא הלווך אדם. שמא הפקדת אצל בני אדם או שמא הפקידו אצלך. עוד כתוב בספרי כל המתים טעונים ודוי שנאמר ואשמה הנפש ההיא והתודה וגו'. אמרו רז"ל שעכן בא לעולם הבא מפני שהתודה וברבה דף קצ"ד שערי תפלה לעולם נפתחים ובפרט לחולה שה' סועד אותו ולא תהיה תפלתו עקרה אלא תהא עולה ותעשה פירות כדאמר אבא יודן לחכמי ישראל ברבה פרשת ראה ובירושלמי במסכת הוריות. וכתוב בספר הזהר פרשת נשא דף קכ"ג דתשובה מעליא כד אתמסר נפשא לגבה ועייל לה בזמנא דאיהי בתשובה. כדין כלא אתתקן לעילא ותתא הוא וכל עלמא. ואם יש טינא בלבו על חברו החכם המודה אותו או איש חשוב שדבריו נשמעים לו שימצא שם ישתדל עמו שיעביר רעה וכעס מלבו כי כל העובר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו ויתקן כל מין דררא דממונא שיהיה לו עם שום אדם קודם הודוי ויזהירנו החכם על זה ואם צריך לכך יודיעוהו טעם וכונת הודוי:

367

שס״חכתב הרמב"ן סדר ודוי של ש"מ כן קבלנו מחסידים ואנשי מעשה וזה נסחו ראוי לכל ש"מ שיעשה צוואה ויבקש מחילה לכל מי שחטא ויבקש מרבים שיעזרוהו בתפלה ויעשה תשובה שלימה ויפול ידיו ויתעטף בציצית. ויאמר ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ויקרא אשרי יושבי ביתך עד סוף המזמור. ומזמור תפלה לדוד הטה ה' אזנך סימן פ"ו ויאמר בקראי ענני סימן ד': שיר למעלות אשא עיני קכ"א: ויאמר אח"כ ודוי של ש"מ בכוונה גדולה וכן קבלנוהו מחסידים ואנשי מעשה וזה נסחו:

368

שס״טמוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאֱלֹהֵי אֲבוֹתַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים בַּשָּׁמַיִם מִמַעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. עוֹשֶׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. עוֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. הָיָה וְהֹוֶה וְיִהְיֶה. מְהַוֶה אֶת הַכֹּל. שֶׁרְפוּאָתִי בְּיָדֶךָ וּמִיתָתִי בְּיָדֶךָ. יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתִּרְפָּאֵנִי רְפוּאָה שְׁלֵימָה כִּי אַתָּה אֵל רוֹפֵא רַחֲמָן. וְאִם בַּר מִינָן אָמוּת תְּהֵא מִיתָתִי כַּפָּרָה עַל כָּל חַטֹאתַי וַעֲוֹנוֹתַי וּפְשָׁעַי שֶׁחָטָאתִי וְשֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ. וְתֵן חֶלְקִי בְּתוֹרָתֶךָ וּבְגַן עֵדֶן וְזַכֵּנִי לְעוֹלָם הַבָּא הַצָפוּן לַצַדִיקִים. וַאֲנִי מוֹדֶה וּמַאֲמִין כִּי אַתָּה נִמְצָא מְצִיאוּת גְמוּרָה. וְאַתָּה אֶחָד וְלֹא כְּכָל הָאַחָדִים. וְרֹאשׁ לְכָל הַנִּמְצָאִים. וְאֵינָךְ גוּף וְלֹא כֹּחַ בְּגוּף. וְלֹא יַשִׂיגוּךָ מַשִׂיגֵי הַגוּף וּמְקָרָיו, וְאֵין בָּךְ דָבָר מִתּוֹאֲרֵי הַגוּפִים. וְאַתָּה קַדְמוֹן לְכָל הַנִמְצָאִים. וְאַתָּה רָאוּי לְהֵעָבֵד וּלְהָרִים. וְאַתָּה הַנּוֹתֵן נְבוּאָה בְּפִי כָל הַנְבִיאִים. וּנְבוּאַת מֹשֶׁה עַבְדֶךָ נְבִיאֶךָ לְמַעְלָה מִכָּל הַנְבִיאִים. וְאַתָּה נָתַתָּ לָנוּ עַל יָדוֹ מִן הַשָּׁמַיִם תּוֹרָה שְׁלֵמָה וּמְשִׁיבַת נָפֶשׁ. וְהִיא זֹאת הַתּוֹרָה הַקְדוֹשָׁה הַמְצוּיָה בֵּינֵינוּ. וְהִגִיעָה אֵלָיו מִפִּי הַגְבוּרָה. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת הַתּוֹרָה נֶעְדֶרֶת וְלֹא נְסוּחָה: וְאַתָּה יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם וְלֹא תִתְרַשֵׁל בָּהֶם. וְדַרְכֶּךָ לִגְמוֹל טוֹב לַצַדִיקִים. וּלְהַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים. וְתָבִיא מְשִׁיחֵנוּ הָאָהוּב וּתְחַיֶה מֵתֵינוּ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי:

369

ש״עואם השעה דחוקה עליו יזקוף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ויאמר:

370

שע״ארִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ שֶׁיִהְיֶה שָׁלוֹם מְנוּחָתִי:

371

שע״בויכוין בשם ית' ויחודו ובמעמד הר סיני הגדול והנורא: ואחר סיום הודוי יאמר אל מלך:

372

שע״גנראה לי הדיוט הכותב כי טוב להשתדל עם החולה שישים לקופת הצדקה או לקופת חולים או יתן בידו לאיזה עני הגון קודם שיתחיל הוידוי לפחות עשרים וששה פרוטות. ואם יוסיף עד צ"א ליחוד הוי"ה ואדנו"ת מה טוב. ואם יוסיף עד קי"ב כנגד הוי"ה אהי"ה אדנו"ת מה טוב ונעים והמוסיף מוסיפין לו חיים דבעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא ובדא אתער אילנא דחיי לאוספא לההיא אילנא דמותא וכדין אשתכח חיים וחידו לעילא. ובר נש דגרים דא בשעתא דאצטריך ליה ההוא אילנא דחיי קאים עליה וההוא אילנא דמותא אגין עלוי וזהו יש מפזר ונוסף עוד עיין בחיי פ' בהעלותך דף קצ"ג ע"ב. ואין לך דבר שעושה פירות למעלה כצדקה הנעשית לשם יחוד ה' ובסתר ויכוין כי צדק יהיב לצדקה ושמא קדישא אשתכח שלים ובגינא דעביד לתתא הכי אתער עלוהי ופי' עושה צדקה בכל עת ירצה דכל רתיכין וכל חילין כלהו אתברכן ואתוספן נהורין כדקא יאות בגין דכלהו אקרי ע"ת עיין פ' ויצא דף קנ"ג ע"א. והעושה צדקה עובר בנהר דינור בלא דחילו ויקום במקום קדשו כדאמרי' בפ' מקץ וכן אמרו רבנן על פ' וכן נגזו ועבר ומזה בארוכה בפ' בחקותי דף קי"א ע"ב וקי"ג ע"ב בפסוק ונתתי גשמיכם. ואולי תועיל הצדקה לכופר נפשו ע"ד מה שכ' החכם ריקנאט"י בפרשה וירא כי כשנגזרה מיתה על האדם ונמצא לו מליץ אין תקנה לדבר עד יתן כפרו. ומזה בזהר פ' בשלח. והודוי עם היסורין הוא המקובל ברצון. ואמרו בויקרא רבה פרשה כ"ז על פסוק צדקתך כהררי אל וגו' מה ההרים הללו כובשים את התהום שלא יציף את העולם כך הצדקה כובשת את הפורענות ובפרשה כ"ו וצדקתך אלהים עד מרום מי מעמיד העליונים והתחתונים צדקה שעושים ביד. הה"ד וצדקתך אלהים עד מרום. ואמרו בירו' דקדושין הדא דאת אמר דבעי מצוה אחת שיסייע לו לכף זכות דוקא לעוה"ב אבל בעוה"ז אפי' צד אחד מאלף ממלאך אחד מלמד עליו זכות הקב"ה מכריע לזכות דזכות כל דהן מספקת. וכתב בעל יפה מראה דזהו דוקא בדין פרטי המתחדש על אנשים באקראי בעלמא אבל בדין ר"ה נידון ע"פ רוב המעשה. זכינו בזה שזכות כל שהוא יש כח בידו להכריע החולה לכף זכות ולהחיות את נפשו ולהבריאו. ויכוין בואתה צדיק על כל הבא עלינו לעשות גופו מזבח כפרה לתקון עליו ביסורין שסובל ומקבל עליו באהבה וייחד אהבה רבה באהבה זוטא ומשם תעלה אור הלבנה העליונה להיות כאור החמה כי נטהרת לבעלה בכח הדין אשר דחתה ממנה עליו לצרפו ולנקותו:

373

שע״דזהו תמצית לשון ספר הזהר בפ' בלק דף קצ"ה לרמוז הוידוי מלבד מה שכתוב בזה בפרשה ויקרא ובפרשה פנחס דף רל"א:

374

שע״הכשאדם מפרט חטאיו נקרא חסיד דאתי לקבלא תשובה ואפיק גרמיה מסטרא בישא דהוה בטנופת דיליה עד השתא והשתא אתדבק בימינא עלאה דאיהי פשוטה לקבלה ליה ולא תימא דלא מקבל ליה קב"ה עד דיפרט חטאוי מיומא דהוה בעלמא או אינון דאתכסיין מינה אלא לא צריך לפרשא בר אינון דאידכר מינייהו ואי שוי דעתיה בהו כל אחרנין אתמשכו אבתרייהו דהא תנינן אין בודקין חורי הבית העליונים שהם רמז לעבירות המתכסים ממנו והם ודאי חורים שחררום העכברים דרשיעי אינון שמשכנם סביב לתיבה עליונה בסוד מחלליה מות יומת ולא התחתונים שהם רמז לעונות ראשונים אלא כפום חיזו דעינוי והכי תנן בנגעים כ"ד אברים שאין מטמאין משום מחיה דכתיב לכל מראה עיני הכהן דכלהו אתמשכן אבתרייהו:

375

שע״ועוד במקום אחר אמר וכל חטאין ומומין דישראל קב"ה יהיב להו לרב החובל דנהיג כל ארבין לאטבעה לון בעומקא דימא וכל משריין דיליה מצולות ים אקרו דאינון מחכאן למתנן דלעילא ככלבי לקמי פתורא וכד קב"ה נטיל חובייהו דישראל המתודים בשבירות לב (כאשר ביארנו למעלה פ"ד ובהקדמת מעירי שחר שלנו) וזריק עלייהו כלהו חשבי דאינון מתנן ונבזבזן דאיהו בעא למיהב לישראל והשתא אעבר יתהון מינייהו ויהיב לון ומיד כלהו כחדא זרקין לון וגומר. וידוע שלשבעים שרים של מעלה יש בתוכם ארבעה שהם ראשים על כלם וארבעה מלכים שנצח אברהם היו מושלים עליהם שרים אלו. וזהו שפירשו רבותינו ז"ל על בבל ומדי וכו'. והכל היה סימן לבנים וכן הזכיר הנביא ישעיהו מלחמה זו בפסוקים מי העיר ממזרח. ומי שמבין דברי חכמים בנבזבזן ומתנן שהיו לישראל בהר סיני מרהב וס"מ עם דברי הזהר פ' בלק דף קצ"ב על פסוק ה' בצאתך ישמח ויגל מאד. וכתוב בפ' פנחס דף רל"א מאן דמפרש חובוי כל בי דינא בדלין מיניה ועל דא אצטריך לבר נש לפרשא חובין בכל שייפא ושייפא מכל דעביד בפרט ובגין דבר נש קריב לגרמיה לא אתדן על פומיה ותו לא שביק למקטרגא לאולפא עליה חובא מומא דבבר נש יקדים ויימא ולא יהיב דוכתא לאחרא למימר יתיה כדין קודשא ב"ה מחיל ליה הה"ד ומודה ועוזב ירוחם. ואפי' המהרהר בתשובה בעה"ז ולא הספיק לעשותה עד דאסתלק מן עלמא צדיקייא נחתי בגיניה גו שאול ונטלין ליה וסלקין ליה מתמן ואפי' צדיקים גמורים נחתי תמן לשאוב משם כמה חייבין כנזכר וזהו ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם שמתאחזים במדרגות התחתונות של הצדיקים ועולים מהגיהנם וזהו כי לא תעזוב נפשי לשאול והם שני דרכים שאמר רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו שלא היה יודע באיזו דרך היו מוליכים אותו ועד"ז פירשו מה שהיה מרע"ה מסיח עם נפשו ואומר נפשי להיכן את הולכת וכו':

376

שע״זמכל הנדרש ראינו כי צריך כל אדם לחשוב ולפרט את עוונותיו לפני מלכו ובפרט בודוי ש"מ. ולכן בחרנו להוסיף על הנוסח הנהוג איזה עונות שבהם נכשלים רוב בני אדם ובזה יתעורר כ"א כפי מה שידע בנפשו באיזה פרט הוסיף לחטוא. ואמרו שבראות האדם יצרו תאב לעבירה אחת יותר מהשאר צריך להתגבר נגד הפכו ולעשות משמרת למשמרת לבל יכשל בו כי אולי שולח הנה לתקן עוות ההוא ולכן יצרו מפתהו שיהיה נכריה עבודתו באשר אשמה הנפש ההיא. ולכן כל אחד יפשפש במעשיו וישיבם אל לבו ויפרט חטאיו המוזכרים לו בינו לבין עצמו אם לא יהיה מאותם שבין אדם לחברו וגם שעקר התשובה היא בעודו בכחו כמ"ש בתיקונים דף ק"י ע"ב על פסוק מפני שיבה תקום. והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ובג"ד וישע ה' אל הבל מ"מ אפי' חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ויש קונה עולמו בשעה אחת כר"א בן דורדיא והדומים לו ואפי' עד דכדוכה של נפש כתיב ותאמר שובו בני אדם. דקב"ה עושה חסד עם בניו ונוטל אדם את בנו והאבן בידו פי' אדם העליון מכין מנוחה לבניו ונוטלם ונושא אותם גם כשפגמו מעשיהם באבן נגף אחר התשובה. ואמרו בשמות רבה פ' כ"ה על פסוק ישוב ירחמנו וגו'. הקב"ה מוצא שאנו חייבים לו כובשו שנאמר יכבוש עונותינו. ברם אשרי המתגבר על יצרו כשהוא איש. ובפ' תרומה דף ק"נ ע"א מתבאר מה דינו של המהרהר תשובה ולא הספיק לעשותה כנדרש למעלה כמו כן המהרהר הרהורי מצוה אע"ג דלא יכיל קב"ה סליק ליה רעותיה כאלו עביד ושם ביאר ז' פתחי גיהנם ומהו צואה רותחת ואוי לישראל מחללי שבתות דאין להם מנוחה אפי' בשבת ושבועה שמשביעים לנשמה קודם בואה לעולם התחתון היא בפ' תרומה ד' קס"א ובפ' בא דף מ"א. ובפ' מקץ דף ר"ד פי' למה לא ניתן רשות לאלישע אחר שיעשה תשובה אבל לכל אדם לעולם ימינו פשוטה לקבל שבים ואפילו עליו נאמר כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה. ובע"ה הוא הקב"ה בעל העולם ועשה כדבריו חוץ מצא שאם ח"ו יאמר צא ממחיצתי כדאמרו לאלישע אחר אל תפנה לדברים אלו אלא תכנס ואל תירא כי ודאי יקבלו אותך. ואל יחשוב אדם שהשאול בית מנוס לו ח"ו ולומר כיון דאטרדוהו לההוא גברא מההוא עלמא לתהני מעלמא דין דהא כתיב בקין דהוא קינא דמסאבותא וכ"ש ברשעי ישראל ואם לא תטיב לפתח חטאת רובץ כי כאשר יצא האדם מפתח עוה"ז אל פתח כניסתו לעה"ב אחריו מיד שם לפתח חטאת נקבה שהיא לילית רובץ זכר ס"מ מזדמנים לו לגבות עונו כפי כחם כמו שהוא מתגרה ברעה על עונו להוסיף עון על עון כך מתגרים עליו כחות החצונים כי יצה"ר משיאו לעשות חטא על חטא כדי לאבדו אבוד על אבוד ואם ימנע רשע גמור מחטא עוד תועלת ימשוך לו. והראיה כי אליך תשוקתו ותשוקה זו היא ראיה שבחטא הרשע מועיל לחצונים ומוסיף פגם ועונש על עצמו ואפי' יהיה הרשע גמור בעומק הקליפות הרבה עם כל זה ואתה תמשל בו לא לבד בחלק לילית אלא אפי' תמשול בס"מ. וזה לפי שאין לחצונים צורת אדם רק צורות כנחש וגמל והצורה הזאת שיש לרשעים גמורים ואפי' למ"ה הכל עשוקה אצלו מן הקדש. ולזה יש כח לכל צורת אדם להכלל בטוב שים עינך על דבר זה דעהו וזכרהו:

377

שע״חועצה טובה לחולה שיתודה בעת שליטת מדת החסד בקר לאברהם כי אז משמשות אותיות ראשונות מהי"ב הויות היוצאים מצירופי שם בן ד' אותיות כי חדש בגימטריא י"ב הויות ובכל שבוע מושפעת מאור הנכלל בג' הויות שהם בי"ב גבולי אלכסון ואות אחת משם הגדול מחיה את כלן וג' ראשונות מנוקדות בנקודת מלך והשניות של שבוע שני מהחדש מנוקדות בנקודת מלך והשלישיות בנקודת ימלוך. וג' של שבוע רביעית נקודות אולם שבא קמץ כאשר בא טעם כל זה בספרי המקובלים כי ימי השבוע רומזים למציאות ענפי הספירות מחסד ולמטה שהם סדר זמנים המתפשטים מהם במלכות ושם נכללים כל שנויי פעולות הזמנים מצד הבינה המסדרת אותם. ובכל יום משתמשות ב' אותיות מהג' הויות של אותו שבוע אחד ביום ואחד בלילה כי יש בג' הויות שש ההין לשש לילות וג' יודין וג' ווין לו' ימים ואותיות אלה מאירות כלם אהדדי בשבת בסוד ג' סעודות לג' הויות והיא שביתתן דכתיב וישבות ביום השביעי שהיא נקודת מלכות עצמה והיא באמצע כבחינתה למעלה מנצח הוד חג"ת מנה"י נה"י אינוי תלתא יומי מקמי שבתא ממעלה למעלה. וחג"ת אינון תלתא יומי בתר שבתא כנזכר. ובזה יבאו כסדר ימי השבוע יום ראשון חסד, יום שני גבורה עד יום ששי יסוד בו לחם משנה בסוד אור ישר וחוזר והיום הוא קיבוץ כ"ד שעות י"ב ביום וי"ב בלילה רומזות לענפים המתפשטים במלכות משש קצוות שעליה הכוללים ד' תקופות היום ערב ובקר וצהרים לג' אבות בסוד יחוד קב"ה ושכינתיה בדרועא דימינא בתפלת שחרית ובדרועא דשמאלא בתפלת מנחה ובעמודא דאמצעיתא בערבית. ודהע"ה אמר חצות לילה וגו' שאז הוא שעשוע השכינה למעלה עם שרשי נשמות החיים והמתים ג"כ כדאי' בפ' לך לך דף פ"ב אבל אינו זווג אלא הארת פנים וחדוש תורה כי מלכות או מציאות ת"ת שבמלכות תכנס בחצי הלילה בג"ע של מעלה בעולם הבריאה או היצירה שהוא ג"ע תחתון או העשיה ששם מדור הנפשות שבהם חוזרים ושוכנים הנשמה והרוח והנפש כל אחד כפי מדרגתו ושם תתגלה השכינה ותאיר בהם אור ושפע מה'. וגם בעת שהצדיק נפטר מן העולם תתיחד כ"י עם הת"ת ע"י נשמתו המסתלקת למעלה וגם זה יחוד הוא לא זווג אלא נועדים לקבל באהבה כשרון מעשיה ולעולם אין שפע וברכה שורה בעליונים ואין זווג לת"ת ומלכות במקומם אלא מצד התחתונים והזמנתם אשר הוא לעתים כגון בהגיע ש"ץ לשים שלום יום ויום דאז הוא הקמת הברית הנקרא שלום והוא עת רצון ודאי. ואמרו במדבר רבה פרשה י"א אפילו אדם רואה בחלומו כאלו חרב מחתכת בירכו מה יעשה ישכים לבית הכנסת ויעמוד לפני הכהנים וישמע ברכת כהנים ואין דבר רע מזיקו. וכן בחג שבועות הזווג הוא כולי יומא וכיוצא. וזהו טעם לחם הפנים ושיור פתיתין על השלחן לאחר הסעודה למי שאי אפשר לו להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לברכת המזון כמבואר בזהר פרשת יתרו. וכן סוד נביעת החלב בדדי המנקת שהתנוק הוא הגורם וטעם זה כי האור החוזר נעשה תיק וכסא ומכון שיתלבש בו אור עליון המתחדש תמיד. הנה נרמז ריש מילין סוד הטיול לשכינה בחצי הלילה:

378

שע״טעוד נעלה על ספר מה שביארו בבחינת זווג שהוא בח"ב ובת"ת ומלכות כמו שבא בספ"ר וכאשר הוסיף מדעתו הרחבה מורי הגאון מפאנו בספר העסיס שלו. וזה כי במצות שעושים התחתונים נפתח להם משפע מת"ת שנשמתן נאצלת משם וחוזר האור מן הנשמה למקורה זה וזה דרך המלכות כטבע הרוחניות המתרבה מאליו והיא מתקשטת לעומת בעלה מצרוף שני האורות יחד והן מזדווגים במקומן באהבה רבה ואינם צריכים לעלות להיכל הבינה. ואיש ואשתו בתחתונים להם דוגמא לאותיות ו"ה מהשם שאינם מתקדשים בקדושת השם אלא בצרופם עם י"ה ולכן בזווגם ובמצותיהם צריכים להעלות נשמחם וכוונתם לת"ת ומלכות שהם י"ה בערכה להשלים השם למטה שכן אמרו בזהר שארבעה אותיות השם יש להם דוגמא בביתו של אדם צדיק. ביה ובאנתתיה בבריה ובברתיה אבל קודם יצירת אדם וחוה לא היו ת"ת ומלכות אלא במקום ו"ה בלבד מושפעים ולא משפיעים ולהשלים להם ההוי"ה היו צריכים לעלות אצל אבא ואמא ומזווג ת"ת ומלכות יתהוו הנשמות הקדושות. ויש עוד טיול למעלה עם שרשי נשמות הצדיקים החיים. וזה בשעת נפילת אפים אחר חזרת התפלה שקושר וחובק עצמו כעין חבוק כי יכוין עלית היכלות היצירה עד היכל אהבה דשם סוד החבוק. וגם הוא מחבק ידיו ומשם מכוין להעלות היכלות אל היכל הרצון בסוד אברים באברים ואח"כ מכניס רוחניות כולם אל היכל קדש הקדשים והיינו התעוררות נביעו דדכורא בנוקבא והיא אושידת מיין נוקבין לקבלא מיין דכורין ופיו האומר התפלה בנשמתו אושידת מיין בסוד מסירת נפשו מתוך הנקבה אל הזכר באליך ה' נפשי אשא להיות נכלל בתוך הנשמות הנשפעות ומתחדשות מלמעלה בסוד יוסף הצדיק למעלה הממשיך למלכות מיין דכורין. ובנימין צדיק לתתא לעורר מיין נוקבין. ושכינה שרויה בין שני צדיקים:

379

ש״פאחר שבארנו מהו טיול ושעשוע בחצי הלילה לתקופה רביעית לדוד רגל רביעי. נחזור לבאר סדר זמנים ולהורות טעם שליטת החסד בבקר. והוא כי ענפי השעות מאירים במלכות מינה ובה בכ"ד צרופי א"ד מכוונים לכ"ד צרופי הוי"ה בהבחן ב' ההין גדולה וקטנה כל אחד לעצמה ואותיות ההויו"ת מהם זכרים בסוד אור ישר בעלי רחמים כגון אותיות י"ו ומהם נקבות בסוד אור המתהפך שהוא דין וכן בשם אדנ"י יבחנו אל"ף יו"ד מן הזכרים ואילך מן הנקבות וכל אות מן האלפא ביתא מצטרפת עם כל אחד מארבעה אותיות השם הגדול עם ששה נקודות שהם קמץ צירי חולם חירק שורק שבא כי התנועות גדולות שהם רומזים למציאות הספירות במקומן מספיקות לעצמן וגם לקטנות שהם מציאותן המתפשטות במלכות המשמשות תחתיהן אבל שבא הגם שהוא עבד עבדים פעמים עבד משכיל ימשול בבן כגון אם בא בראש תיבה אז לגיון לבדו הוא. וכל אותיות של אלפא ביתא היו כלי אומנתו של שם הגדול במעשה בראשית. ויו"ד קמץ עם אל"ף שש פעמים בשש נקודות וכן כל שאר אותיות השם מספרם כולם יחד תתר"ף שהם חלקי ורגעי השעה ומלבד זה יש תתר"ף באותיות השם לבד בלי סיוע הנקודות. הנה ב' בחינות תתר"ף וי"ב הויו"ת הם י"ב פעמים תתר"ף לי"ב שעות מהיום. ותשים אותיות השם תחילה ואל"ף בסוף וההפך לי"ב שעות והאותיות עם הכפולות הם כ"ז כנגד כ"ז ימים שלמים שהירח סובבת בהם הכיפה והנשאר לה עד סוף החדש צריכים לה לרוץ אורח אחר החמה ואותיות אלפא ביתא כשהם עם השם נחשבות אחד אחד עד שאפי' ת' עם י' שבשם שוין י"א ולא יותר. וזה כי אותיות השם הם נשמה ואותיות התורה הם כלי אומנות וכל כלי אין מונים לו אלא אחד ובדבר הזה אין הבדל בין מחט אחד למסר הגדול. ובזה יובן חזרת הענפים אל מקורן. עוד יש מחלקים שם מ"ב לשבעה חלקים וכל אחד ממנו שש אותיות וצירפו אליהם שם יה"ו אל כל אות יעלו ד' פעמים מ"ב והם קס"ח אותיות. וחלוקם לששה אותיות יעלו כ"ח מחנות הלבנה סימנם כח מעשיו הגיד וכתיב גדול אדונינו ורב כח. ובהם נפעלים כל הגזרות והם המחדשים אור חדש במזלות וכפי התחדשות האור כן יתחדשו תולדות הנפש. וכתב הרמב"ן בפי' משנה ד' מפ"ג של ספר יצירה כי בעלי חיים הנולדים בשנה זו אינם דומים לבעלי חיים של שנה אחרת. ע"כ אמרו אין מעשרין משנה על של חברתה ע"כ. ובודאי שכן יהיה ג"כ בצמחים ובמתכות ובכל הנבראים. וא"צ לומר במין האדם וכבר דברתי מזה בסוף מעירי שחר במספיק. עוד נ"ל שנוכל ליחס ד' שבועי החדש לד' הנהגות אבי"ע וכן ד' תקופות היום. והנהגת העשיה נרמז אחר חצות שעתא דפתחא דנוקבא רבא סתום פן יחריבו הקליפות העולם ח"ו כדאמרי' בזהר תרומה בטעם שרוח דרום שולט בתחלת הלילה. ולפי זה נייחס ג"כ ד' תקופות השנה לד' הנהגות אבי"ע פוק חזי כי יעלו הדברים על נכון אחר ההתבוננות בזה. וכן יוחלקו גם י"ב הוי"ות. והראב"ד בפי' משנה שניה מספר יצירה העמיק לדבר בדרוש זה בדרך אחרת על פי התכונה והקבלה ובסוף כתב וכאשר תסתכל בחשבון שרמזתי לך תוכל להבחין ממנו בכל רגע ובכל שעה ובכל יום שתרצה ההויה המושלת מי"ב הויות או משם של כ"ח הויות. ובזה היו מתגלים לראשונים העתידות על פי סוד ה' בלי שיצטרכו למלאכת החוזים בככבים המכזבים. והנה על פי דרכנו להיות כי רוחניות הי"ב הוי"ות אותם שהם רחמים יותר שולטים בשש שעות ראשונות מהיום ולכן אז ימין ה' רוממה וימין ה' עושה חיל להתאזר ולהתגבר נגד מדת הדין ואז הוא עת לבקש מטו על צד החסד וגם כי יזכיר עונותיו אין מקום למדת הדין לחלוק. ואין לבריא וכ"ש לחולה לשלב האצבעות של ימין בשל שמאל כי הם כחות עליונים ימיניים ושמאליים ואין לערבם. האמנם טוב להסתכל ולכוין בכל שעה באצבעות כי כל אצבע הוא סוד שם אהיה במלוי יודין בגמטריא אצבע. ולהיות דרוש זה מאד מכוון להשלים אדם עצמו ולהשתתף עם בחינת האור המושל מדי עת בעת בתפלותיו ומעשיו ותורתו ויחודיו וראוי לכוין למדה וההויה שהיא שולטת בזמנה לפי חלוף העתים כמו שאמרו בסדר תפלות לשחרית מנחה ערבית ומלבד זה יכוין לספירה השולטת באותו יום בכלל. לכן יצאנו מעט מכונת הספר והנה נתבאר כי טוב לחולה להתודות בשש שעות ראשונות מהיום. ועתה נביא ראיה לזה מספר הזהר מלבד הנדרש:

380

שפ״אבפרשת בלק דף ר"ד אמר בשעתא דאתי צפרא כל אינון אסירי מלכא אשתכחו נייחין ועידן צלותא איהו עלייהו שכן אינון דתייבין בתיובתא ובעאן בעותהון קמי מלכא קדישא וכו' ואח"כ אמר בעא קב"ה זכותיה דההוא בר נש אי אשתכח בצלותא יאות ואי לא חשיב ליה דאיהו מאריה דתיובתא וחס עליה. בההיא שעתא קל צפרין דמקננן אשתמעו. הנה כי אם נגזר עליו חיים ורפואה. הרופא לכל בשר דלית אסוותא ביד שום ממנא אלא בידיה הוא ירפאהו ויעצימהו ואם ג"כ כבר נגזרה עליו גזרה בכח עת שליטת הויות החסד ימחו עונותיו כדאמר ואי לא חשיב ליה דאיהו מארי דתיובתא וחס עליה. ורמז הצפרים דקאמר מלבד שיש לדרוש בהם דברים נעלמים בסוד שכינה דמקננת במטטרו"ן דאתקריאת קן צפור ופעמים נשר ופעמים יונה ע"ד הפשט נוכל להבינם עם מ"ש הזהר בדף קצ"ו ע"ב על פסוק גם צפור מצאה בית אלין רוחיהון דצדיקייא דאמר כי יש הרבה נשמות המתראים על ג' חומות שבגן עדן כל אחד כמראה צפרים המצפצפים בכל בקר וההוא צפצופא שבחא דקב"ה וצלותא על חיי בני נשא דהאי עלמא ובפרט ביומי ניסן ותשרי דישראל מתעסקי במצות ובמע"ט והם מדרגת נשמות הדרות בחצרים. ועוד יש לפנים מהם בבתי גוואי. עיין בפ' חיי שרה על פסוק אשרי תבחר ותקרב וגו' ובפ' מקץ אמר דכל גרדיני נמוסין מסתלקי בצפרא וכל חד עאל לדוכתיה כד"א הבקר אור והאנשים שולחו אלין מאריהון דדינא המה וחמוריהם אינון דאתו מסטרא דמסאבא. כתוב בזהר פ' מקץ דף קצ"ח מאן דלא ישגח בחוביה דחיל מאינון ימי רע דיצה"ר והזהיר על עונות דאדם דש בעקביו ע"ד למה אירא בימי רע וגו'. ונמצא כי הוגד טעם למה עונות נעשות כזכיות למי ששב מאהבה והוא כי חובא דחב ב"נ יתיב קמי קב"ה ואוליף עליה חובא ואמר פלוני עבד לי ביום פלן. וכד תב מההוא חובא הא איהו בגרמיה מכריז קמי קב"ה ואמר פלוני דעבד יתי ביום פלן תב בתיובתא מני. אשתכח דחוביה גופיה אוליף עליה זכו והיינו כי נרצה עונה דעון גופיה מרצה קמי קב"ה עליה כי לקאה וגו' וע"ד קב"ה יהיב ליה כפלים והקב"ה מוותר חובין לבר נש. ומאי דאמרו כל האומר הקב"ה ותרן יותרון מעוהי ה"מ כדלא תייבין אבל תייבין ומתחרטין ותוהין על הראשונות קב"ה שביק לון ויהיב לון אגר טב. ויקיים כל אדם ובפרט בעל תשובה וכ"ש החולה בחליו פסוק שויתי ה' לנגדי תמיד והוא בצייר תמיד במחשבתו שם ההוי"ה כתוב בכתב אשורית בדיו שחור בס"ת כשר ובכן ירא ויחרד מלפניו ומחשבותיו יכונו ע"כ מצאתי כתוב ודברים אלו טוב שהמודה לחולה יזכירם לו אם הוא ת"ח המבין דבריו ויאמרם אליו קודם שיתודה להלהיב לבו לתשובה באמור אליו שיחשוב לתקן פרטי העבירות אשר פגם בהם בחייו כנזכר למעלה ואם היא אשה תכוין לתקן בודויה פגמה בשמירת פתחי נדותה ומצות חלה והדלקת הנר ובביטול תורה שגרמה לבעלה או לבניה אם נתעצלה להוליכם לבית הספר. ה"ה נמי לשאר פריצות אחר. וכן אם נתעצלה בהדלקת נר שבת ולא הוסיפה מחול על הקדש כי תוספת זה הכנה לנפש יתירה מעולם האצילות וצריך להוסיף ממדרגת החול שהחצונים אוחזים בו לעשותו קדש לקדשו בקדושת שבת ונסתמו המקורות לחול ונפתחו לשבת להזריע פנימה סוד הנשמות הקדושות ולהפסיק מהטיפין החצונים שהיו סוד מים עכורים מותר המעשה שנשארו שמרי מעשה בראשית והיו נמשכים והולכים. וזהו אמרם שהמזיקים נבראו ערב שבת בין השמשות וכשראה הקב"ה כך הקדים קדושת שבת ונתייחדה שכינה אל הזכר והזריע פנימת כנזכר כי מזיקין אלו היו נצוצות נזרקים מלמעלה קודם היות השכינה פנים אל פנים עם הזכר והדרוש רחב במקומו אצלנו. וצריך שמירה והכנה לקבל כח הרוחני כי הוא משפיע תמיד והגשמים מקבלים ממנו כפי הכנתם ובשבת בפרט כתיב ושמרו בני ישראל את השבת מלשון ואביו שמר ובזה עושים ומתקנים אותו לדור אתם והדלקת נר שבת ע"י עקרת הבית אחר זרוז בעלה היא תקון גדול להכנת קדושת שבת עם תקון מט"ה ש"לחן כ"סא ו"מנורה היא הנר ונקודה אמצעית קדושת שבת שוכן בכסא דהיינו בריאה וגבולה אלפים אמה סביב עולם היצירה נכלל במטטרו"ן ששם יה"וה משתמש בו הוא בחינת אלף אמה סביב ואלף אמות אחרים סביב הם רמז לעולם העשיה סנדלפון ששם אדנ"י משתמש בו א' סוד הנהגת היום בחול וא' סוד הנהגת הלילה ולזה אין לחלל נקודה אמצעית קדושת שבת מתחומה ובתוס' שבת נמצא מקדש מדרגות החול ג"כ. ואמרו בתקונים שהמוסיף להוציא בסעודת שבת מוסיפין לו נפש יתירה שהיא תוספת רוח הקדש וכל הפוחת להוציא גורעין לו ההוא נפש יתרה ונשאר עני. ובדף פ"ח ע"א אמר כי צריך בשבת כלה לטעום מכל המאכלים ולקיים בו ענג. וכבר מפורש סוד ענג אצלנו במקום אחר וללבוש בגדים נאים. וכתבו גורי האר"י שכפי גוון המלבושים שאדם לובש בשבת בעה"ז כך ממש יתלבש אחר פטירתו בימי שבת תמיד. ושלכך נראה חכם אחד לבוש שחורים אחר פטירתו בימי שבת והגיד כי כך לבש בעה"ז ונענש במדה ההיא בעצמה. עוד אמרו בזהר כי האושפיזין הם המלאכים נערי הנשמה יתירה דאיהי שכינתא וצוה רשב"י בפרשת ויקהל כי תתפלל האשה בעת הדלקתה נר של שבת על חיי בעלה ובניה שיזכו לתורה אור. ובפרשת תרומה דף קס"ז זירז לצורך תיקון גבוה שהאיש יעסוק בתורה לאור נר של שבת כי נשי בההוא עלמא זכיין בבנייהו ובבעלייהו וכבר נשאל מר' אליעזר לרשב"י נשי בההוא עלמא מה אינון והעלה אותן הרבה. והמבין מה שאמרו על פסוק אני ישנה שהמלכות אומר אני שניה לחכמה בסוד דו פרצופין שהיו בה ובבינה נתגלו בסוד ו"ד בדמות חותם המתהפך ועוד עליית ת"ת ומלכות עד הכתר יבין סוד ברכת הנשים בבקר שמברכות שעשאני כר"צונו ואין לך כשרה בנשים אלא העושה רצון בעלה וצנועה בירכתי ביתה. וטבע האשה היא הכנה גדולה למזג בניה אם לטוב אם למוטב יותר הרבה מהאיש ולכן ימכור אדם כל מה שיש לו וישא אשה הגונה וממשפחה כשרה כי כל טוב אדוניה בידיה. ותחלת קלקול הבנים ח"ו יצמח מהפקר האשה כי עקר הצניעות תלוי בנקבה וע"י כך יהיו הבנים צנועים. וגם הבעל ע"י יהיה צנוע. וזהו תחלת הקלקול בדור המבול כי בנות יולדו להם דכשההולדה רעה מתאוה גשמית יחוסה לעצמה לא להקב"ה. ולילית יש לה מבא להלביש כחותיה הטמאות באשה פרוצה וע"י הפריצות הנהוג בעת הזיווג וכמו שאין שום נברא ונוצר ונעשה מרגיש בזווג העליון כן זווג תחתון לא יהיה בגלוי ח"ו. עוד פריצות הדור הווה כשהזכר או הנקבה נותנים המחשבה באחר שלכן נקראים בני תמורה. וכמו שהאשה ביום יוצאה פרועת הראש בשוק ופרומה או שאר מיני פריצות כדאמרי' בכתובות למקום ההוא נדחית נפשה בלילה בכחות ההפקר וכמה רעה אשה רעה רחמנא לישזבן כי מטמא' ברית העליון ושפחה תירש גברתה וכן האיש אם אינו שומר בריתו כראוי גורם פריצות לאשתו כדאמרי' פ"ק דסוטה אר"י כל המזנה אשתו מזנה עליו וכו' וסיים איהו בי קרי ואיהי בי בוציני. ואם פגמה מעשיה ובפרט בדברים המיוחדים אליה תעלם על לבה בהיותה על ערש דוי בקלקול שגרמה לה ולבעלה ובפרט לבניה והכל יזכור לה החכם המודה אותה אם מדבר על אוזן שומעת:

381

שפ״במה שחדשנו בנוסח הוידוי אלהי ואלהי אבותי כו' המובא לעיל בסדרר הוידוי

382

שפ״גויכוין החולה כי נכלל בודויו זה ג' ודוים נגד חטא עון ופשע ולתקון אלפא ביתא רבתי בינונית וזעירא את מהם בבינה והשנית בת"ת והשלישית במלכות ולתקון ת"ת ומלכות ויסוד הנפגמים בחטא עון ופשע והוא כלל ופרט וכלל חטאתי עויתי פשעתי הוא כלל בג' מיני עבירות הפוגמים כנזכר ואח"כ מפרט באלפא ביתא ואח"כ כולל במלות סרתי ממצותיך וממשפטיך הטובים שהם בחינות ת"ת ויסוד ומלכות. וכבר כתבנו בכונת הודוי בהקדמתינו למעירי שחר. לבד זה נוסיף הכא כאשר הורנו הגאון מפאנו בדרושי ספר העסיס שלו כי באמרו מה נאמר לפניך עד סוף הודוי יכוין ליחד בעל הרצון המרומם מכל ברכה ותהלה נשמת כל הנשמות עלת כל העלות ברצון העליון. והרצון ברעותין שהם המחשבות הנעלמות ואולי זה יהיה בחינת מלכין קדמאין שהם בחכמת הכתר כנתבאר בספר אלימה. והרעותין בנהורין שהם סוד התקונים שהם בכתר בינת הכתר דאינון אור קדמון צא ומצוחצח ונהורין. והם הדוגמא העליונה לאור החוזר ממטה למעלה להשגת הרעותין שרש האור ישר ונהורין הם ראשי נקודות נעלמות והם שרשים לכל המאמרות ונהורין מתפשטים לעשר צחצחות הובא נקודת שמותם בתקונים. ובתוך הצחצחות מתפשט אור הספירות והספירות מתלבשים במאמרות הנפש אליהם הוא כלל המאמרות. רוח אליהם הם הספירות המתלבשים במאמרות נשמה הם הנהורין חיה הרעותין יחידה רעותה וכלם נתנו מרועה אחד בעל הרצון. ונוסח מה נאמר מורה התקשרות נשמה בנשמות למבין ומעיין בו. והאור מתפשט בספירות מכתר לתר"ך עמודי אור שבו וכלם נכללים מכל א' מהם ומתר"ך עמודי כתר לחכמה ומחכמה לל"ב נתיבותיה ומשם לבינה ומבינה לחמשים שעריה וכל א' כלול מכלם ומשם לחסד ומחסד לע"ב גשרים ומשם לגבורה ומגבורה לרי"ו אורותיה ומשם לת"ת ומת"ת לע' ענפים ומשם לנצח עד המלכות. ומשם יורד הרוחניות בכסאות ששם בחינת השרפים ובהם ד' דרגין ושית סמכין ומכסאות לחיות שהן שבעה היכלות ומחיות לאופנים. ומהאופנים למדורים קדושים ומשם לגלגלים ומגלגלים לחומר פשוט גרם החמישי ומשם לארבעה יסודות שמהם הורכבו כל הנבראים תחתונים ברוך שככה לו בעולמו וברא כל אלה לכבודו:

383

שפ״דאח"כ יאמר רבון כל כל העולמים המובא לעיל בסדר הוידוי עד סוף כל הוידוי.

384

שפ״הקול אומר בן אדם קרא הקריאה הזאת תמיד

385

שפ״ומקומות רבו מספר מצינו בדברי חכמים כי יש לאדם הצדיק לשמוח שמחה רבה ביום מיתתו כי יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה ונשמת הצדיק היא מרכבה לשכינה גם אחר המות כנודע ממדרגת חנוך ואליהו מרכבת האבות. הנה אמרו בכתובות פ' הנושא מת מתוך שחוק סימן יפה לו. והנה טוב מאוד זה מות. ובפ' תרומה דף קמ"ט רשב"י פי' בזה. ואמרו במדרש ובגמרין וירושלמי פ"ג דע"א. בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרן ונפשם שבעה והם ישנים. וכתב בעל העקדה בשער כ"ב שראיית מתן שכר ביום המיתה מתחייב מסמיכותו אל קבול השכר כמו שזהרורי חמה יראו בעולם קודם זריחת השמש כן השכר להיותו מזומן להם לכן יתחייב הראותו ביום המיתה. והבדרשי כתב שבסור המסכים הטבעיים אשר שמם האל בבריאותו מחוברים לנפשו המונעים אמיתת השגתו ישיגו בהכרח מה שהיה נעלם מתחלה. ולפי האמת הוראת השכר סמוך למיתה אינו אלא כדי שתפרד בלא צער כדכתב הרב האלשיך בפי' מאמר זה. וגרסינן בכתובות פרק הנושא א"ר יוסי בן שאול בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע צדיק פלוני בא אומר להם יבא בשלום וצדיקים יוצאים לקראתו ואומרים לו יבא שלום ינוחו על משכבותם. עוד שם ג' כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו אחת אומרת לו בא בשלום וכו'. ואמרי' במס' שבת על גופן של צדיקים הוא אומר יבא שלום ינוחו על משכבותם ועל נשמתן הוא אומר והיתה נפש אדוני צרורה וגו'. וגם נראה גדולת הצדיקים ביום מיתתן מרבה בר נחמני שהכריע בין הישיבה של מעלה ולא היה כדאי הכרעתו אלא בעת דנח נפשיה שלהיות כי לא בשמים היא הוצרך ההכרעה מאחד ממקבלי התורה בעודו חי ברם היה סמוך למיתה כי אז תוסף רוחם ומשם נראה שהספד הוא ז' ימים דאז נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. כדאי' פ' השוכר את הפועלים. ונראה ג"כ טוב הצפון לצדיקים ממ"ש רבי אבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וריק בגימטרי"א ש"י והיה אומר כי היה סבור להתעדן בי"ש עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק אך עתה מלבד י"ש עולמות היו מראים לו עידון תלת עשר נהרי אפרסמונא דכיא הנמשכים מתוך עמודי אור שבמדת הכתר. וי"ש הם בחכמה ושם בחינת עולם התהו. שאין בו השגה כלל. והרגיל בשותא דרבנן יבין מהו ריק ותהו והבל שאמר כאן ר' אבהו. גם נראה שכר הצדיקים ממה שאמרו הג' צדיקים אחרים שכל אחד מהם אמר פסוק א' בשעת סילוקו ובהרבה מקומות אחרים בגמרא ובמדרשים: ובזהר פ' ויחי כתוב וצדיקי אית להו למחדי ביומא דמסתלקי מן עלמא. וכי לאו יקרא עלאה איהו דמטרוניתא אתת לאובלא לון להיכלא למחדי בהו כל יומא. דקב"ה לא אשתעשע אלא בנשמתהון דצדיקיא ואתערותא דרחימו דישראל לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקיא לתתא מתערי לון דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא ואתערותא דא מטא לנוקבא מסטרא דדכירא וכו'. ולכן יום פטירתם של צדיקים נקרא הלולא כדחזינן בעובדא דר' יצחק בפ' הנ"ל כשאביו א"ל שהיו עתידים לצאת לקראתו י"ב צדיקים ושהיה ג' ימים שהיו מתקנים מקום כבודו באורות עליונים. והאריך שם להודיעו גודל הכנת מקום רשב"י בעולם ההוא יעויין משם ובסוף אמר לו דבהלולא רבא דר' שמעון בן יוחאי תהא מתקן פתוריה. הנה כי מיתת הצדיקים היא חופה עליונה שלהם. ואמר רשב"י בתחלת אדרת האזינו כי צוה שיביאו לו רבי יצחק שהיה ערב לו להביאו עמו אמר לרבי אלעזר בנו אימא לרבי יצחק דיסדר מלוהי ויתיב לגבאי זכאה חולקיה. וכמה פעמים אמר. זכאה חולקי יומא דין. הנה כי יום שמחה וחדוה לצדיקים ועל זה נאמר יקר בעיני ה' המותה לחסידיו: ועיין מדרש רבה בפרשה ט' על פסוק והנה טוב מאד שהפליג לדבר בטוביות יום המות ובטוביות היסורין. וכן אמרו בפרק ואלו מגלחין כי הקב"ה חומד נפשות ושמח בהן ככלה חדשה. רוכב ערבות שהוא מקום שבו תתעדן הנשמה כדמשמע מתוך דברי ההקפות שיסדרו לפנינו בחג הוא שש ושמח בבא אליו נפש נקי צדיק. וכן אמר שלמה בחכמתו וחוסה במותו צדיק. ואפי' לפי דברי הפלוסוף יוכרח טוביות יום המות שהם חלקו המאמרות באמרם שהם חלקי המציאות לעצם ומקרה. וחלקו המקרה לתשע קראו אותם עשרה מאמרות. מאמר ראשון הוא העצם. מאמר שני נקרא מאמר האנה. והשלישי מאמר המצב. והרביעי מאמר שיפעל וכו' ואין לנו להאריך בדברים שבדו מלבם רק נשכיל שהם אמרו במאמר האנה שהוא ראשית כל התנועות בהתחלתן וכל תנועה תורה על חסרון המתנועע כמו שהמנוחה מורה על שלימותו והגעת תכליתו הנה האדם במותו שהוא נח מהרגשותיו מורה על כי הגיע לתכליתו. ולהלהיב לב הקוראים להיות תמיד בה' מבטחם ובפרט ביום המיתה בחרתי להציע פה מה שהוגד לאלוף הדור מהר"רי קאר"ו וג"כ שהחכם גלא"נטי בפירוש איכה הנקרא קול בוכים רמז מנו קצת בכל מקום בפרטותו יתבאר כתר גדולת הצדיקים בעולם העליון וכה הוגד אליו:

386

שפ״זאחר שבליל שבת שלשים לאדר שנת שי"ן נאמרלו כי ידבק בה' ותמיד יסדר המשניות ובזה יגדיל השם שבחו בכמות ואיכות כאשר היה באמת נאמר לו ובתר כל דין אזכך לאתוקדא על קדושת שמי שזהו יום מיתתו כנזכר. וכל חובך ועוייתך ישתארון בנורא. ותסתלק מתמן כעמר נקי. ויפקון כל צדיקיא דבגנתא דעדן לקראתך ויקבלון יתך בכמה שיראן וכמה תושבחן וידברוך קדמיהון כחתן דמהלך בראש וכולהון מלוין יתך עד דתמטי לחופה דילך והא. אזדמנו לך שבעה חופות זו לפנים מזו ושבעה חופות אחרנין זו למעלה מזו ובחופה פנימאה ועילאה שבע נהרן דאפרסמונא ותמן מתקנן לך כורסייא דדהבא בשבע דרגין וקביען בה כמא מרגלאן ואבנין דיקר דלית להו טימי ולעילא מן כורסייא תליא כתרא דדהבא וקביעין בה מרגלאן ואבנין דיקר והא כל צדיקייא ילוון יתך וישוררו קמך עד דתמטי לחופה קדמאה ותמן ילבשון יתך לבושי דיקר. וכן בכל חופה וחופה עד שביעאה ובתר יעלון יתך לחופי עילאי וילבשון יתך לבושין דיקר עד דכד תעייל בחופה בתראה ישתכחו עליך י"ד לבושי דיקר ויקומון תרי צדיקים מאינון דמלוין יתך ויקומון חד לימינך וחד לשמאלך כשושבינא לחתן ויסקון יתך לבושא לכורסיא. ובעידן דתשרי למיסק ילבשון לבוש דיקר על י"ד לבושין דעלך בכוונא דישתכחו עלך ט"ו לבושין דיקר ובהא יותיבו יתך בכורסייא. ויסבון כתרא דתליא ויחתון יתה ברישך ותתיב על כורסי מלכותא והני תרין צדיקים דהוו לך שושבינין יתיבון חד מימינך וחד משמאלך וכל אינון צדיקייא יתיבון סחור סחור שקלו וטרו עמך במילי דאורייתא אלין נפקין ושאר כל צדיקייא עאלין ושקלי וטרו עמך במילי דאורייתא וכן עד דישלם מאה ושמנים יומין דוגמא בהראותו את עושר כבוד מלכותו וגו' ובתר כן תעביד לכל צדיקייא דבגנתא דעדי משתייא דאורייתא שבעת יומין דוגמא ובמלאת הימים וגו' שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך דהיינו גנתא דעדן דאיהו דוגמת שושן בחצר גינת ביתן המלך משום דסגיאין אינון אצטריך חצר גינת ביתן המלך וכל תוך שבעה יומין תדרוש אנת בלחודך במלין דאורייתא דאוליפת בהאי עלמא ודאוליפתך בהון ק"פ יומין ובתר כן יקומון כל צדיקיא דבגנתא דעדן וידברון יתך קדמיהון כחתן וכולהון מלוין יתך ומדברין בתרך וקצתהון אדברין קמך ומכרזי קמך ואמרו פנו מקום לברא תמימא קדישא דמלכא עלאה והבו יקר לדיוקנא דמלכא קדישא וכולהו מזמרין ומשבחין עד דמטו עמך לאתר די"ג נהרי אפרסמונא ואת טביל בקדמאה והכי מתעדי מינך חד לבושא מאינון דאת לביש וכן בתנייתא וכן בכולהו עד דכד את טבילה בי"ג הא אעדיאו מינך י"ג לבושין. ובתר כן הא נהר דינור נגיד ונפיק ותטבול ביה ויתעדי מינך לבושא י"ד וכד תסתלק מינך לבושא דא הא מזמנין לבושין דיקר חיוורין ואלבשון יתך והא כהנא רבא זמין לאסקא נשמתך קמי קוב"ה ומכאן ואילך לית רשו לגלאה דעין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הא רזין אלין שדרני מלכא קדישא וכל מתיבתא דיליה לאודעותך בגין דתחזיק גרמך בהאי דרגא ולא תבא לידי חטא אפי' בהרהור. עוד נאמר לו פעם אחרת דמתיבתא דיליה לקבל מתיבתא עילאה והוסיף להודיעו שכל ישיבה שלומדים למטה יש דוגמתה למעלה בשמים. ובזה נראה ג"כ מבואר בדרושי דר' אילא בזהר שלח. כמה רזין אית לאפקא ממלין אלין בסוד לבושים ראשונים ושניים וחופות הצדיקים ושושבינין דלהון וכתר השמור להם בעולם הנשמות וטבילתם להחזק עוד נשמתם שתהיה להכח וחיל לקבל שכרה השמור לה לפנים מהפרגוד כי רב הוא. עוד מצאתי דרב חסדא כשהלך לבית עולמו אזל רב יוסף בריה ובת תמן על קבריה בליליא. שמע בגו קברא חדוותא רבתא דכתות כתות דמתכנשין ואמרין ניזיל לחדוותא הלולא דאורייתא דרב חסדא ואפי' מלאכי השרת מתכנשי למחדי בהדיה. שמע דהוו אמרין מה לחייא בהדי דילן דלעי באורייתא בההוא עלמא. אמר ליה ברי זיל מהכא וקאים תלמודא דזכאה איהו מאן דאתי ותלמודיה בידיה דהא אפי' מלאכי השרת לא יכלי למקרבא ליה. זיל ואימא ליה לרבי חגי דיגמור תלמודיה דהא ביום פלוני ייתי הכא. אדהכי דהוה משתעי בהדיה סלקוהו לרב חסדא למתיבתא עלאה. קם רב יוסף בריה וחוי לחבריה אמרו ליה אלמלא רב יוסף את ראוי היית לעונש. אמר להו בגין צערא דאבא אזלית תמן ושמעית כל האי. ואם תסתכל בעין השכל בטעם ההקפות שיבאו לפנינו תבין קצת משם עלוי הנשמה ושכרה אחרי שנתקרבה קרבן ע"י מיכאל השר הגדול כי מעצמה מתעלית ואורה יהל כאור השמש בגבורתו עד כי זוכה לשמש ברקיע ערבות העליון ברוך אשר חלק מכבודו ליראיו ואוי ואבוי למאבד עצמו לדעת ומוציא כל ימיו לאסוף הון לאחרים ואולי לנושא אלמנתו. ואמרו בפ' תרומה דף קנ"ו על פתוריהן דצדיקייא שאכילת הנשמות היא דוגמת אכילת מלאכי השרת הנזונים מכח החסד. ולכן ירדו לאכול על שלחן אברהם אבינו ע"ה מרכבה לחסד אל ומעין אותו המזון אכלו ישראל במדבר כדדרשו על פסוק לחם אבירים אכל איש. ושם פירשו מהו המזון הזה. עוד שם דף קס"ו פירש מה הם הי"ש עלמין דכסופא ועשור שלהם הוא שם א"ל כנתבאר בשערי אורה. ושם דף קכ"ז אמר כי ענג נשמתין דלית להו גופא בהאי עלמא הוא מנהרי אפרסמונא דכיא ונשמתין דסלקין ואית להו גופא בהאי עלמא ינקי מנהירו דאפריון שהוא מלכות ואפרסמון בינה והדרוש שם רחב. וכתוב בפ' מקץ שאחר עברת הנשמה בנהר דינור שוב אין לה דין כלל. אשרי עין הזוכה לראות כל אלה:

387

שפ״חסדר וידוי לשכיב מרע שהנהגתי בו

388

שפ״טמנהגן של ישראל לאסוף עשרה אנשים למען רבים יבקשו עליו רחמים ובעשר נצוצי נשמותיהם יסלקו ממנו כל מסטין ומעיק כי הקדושה שורה בתוכם בסוד ונקדשתי בתוך בני ישראל וכל מקום שמתקבצים עשרה מישראל לדבר שבקדושה המקום ההוא יקרא בית הכנסת ירצה מקום כניסת האורות מעשרה שליטים עליונים כמו שהם נכנסים כלם בתוך המלכות הנקראת בית הכנסת ע"י יסוד כן מתאחדים במקום הנועדים שם לקדש שם שמים בכח נשמותיהם כנזכר. ובמקום שיש שם חולה בעל תשובה שכינה קדמא ואתיא ועל כן הקב"ה בעצמו סועד אותו כדכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי ובזה אין שם שטן ולא פגע רע כי כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים ולעורר שפע יסודו של עולם שהוא אשד הנחלים על כן הוידוי של שכיב מרע אומר אותו ע"י סרסור שהחכם מקרא אותו מלה במלה ועוד שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. ואמרו במדרש במדבר רבה פ' ח' על פסוק ואשמה הנפש ההיא והתודו ר' נתן אומר זה בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי. אין במשמע וידוי אלא בארץ מנין אף בגלות אמרת והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'. וכן בדניאל הוא אומר לך ה' הצדקה וגו' מפני מה כי חטאנו לך. ויכוין המודה החולה שנעשה גם הוא סניף למרק הפגם והחשך שנפגם בספירות ע"י החטאים של החולה בכח תשובתו ויסורין שסובל כי הכל לטוב ואפי' מדת עונשין אינה אלא למרק הרע ולהחזירו למוטב ויכוונו שניהם בזה להרפות הדינים בתחלת מציאותן בכח השפעת ארוכה מכתר מצנור המיוחד לו לבינה ולהחליש הדינים בחג"ת ולבטלן בנצח הוד יסוד כמו שדרשו גורי האר"י בסוד שלשה מיני תקיעות הנעשים בראש השנה. בראשונה אחר שזרזו המודה ותקן מעשיו ומחל לכל אשר צערו מיום היותו יאמר הודוי הכתוב לעיל ואם ירצה להאריך יאמר אחריו על חטא וסדר הודוי אשר הצעתי בלילי אשמורות בסדר יום ראשון במעירי שחר שהוא מסוגל לאומרו. ושמעתי כי שלמים וכן רבים מקרין אותו אדון עולם עד תומו. ויש מקרין אותו יגדל ומפרשים לו כל אחד מי"ג עקרים אם צריך לכך והשכיב מרע יודה בפיו ובלבבו על כל אחד מהם והכל לפי ישוב דעתו של חולה וטוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה.

389

ש״צאחר הוידוי הנזכר יאמר הרבון הכתוב למעלה פרק ט"ז ואם יוכל להאריך יאמר אח"כ זה:

390

שצ״אתּוֹדִיעֵנִי אוֹרַח חַיִּים שֹוֹבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִימוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד: יְיָ אֱלֹהִים אֱמֶת וּמֹשֶׁה אֱמֶת וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת: ג' פעמים עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ שֶׁיִתְקַדֵשׁ וְיִתְיַחֵד עַל יָדֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד וְהַצִילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

391

שצ״בופסוק שמע הוא שמירה לאדם מלפנים. ויושב בסתר עליון היא שמירה מצד ימין. ה' מה רבו צרי שמירה שמאל: יברכך וגו' עד סוף ברכת כהנים היא שמירה מאחוריו. אמנם עיקר השמירה היא בשם מ"ב שהוא מהבינה וכן הנשמה מבינה וקושרה למעלה ומעלה לשרשיו ותיבותיו שבעה והם שבעה שרפים ואותיות תבותיו ששה הם שש כנפים אשר בהם תעוף הנשמה בשמים באין שטן ואין פגע רע. ברוך ה' צבאות אלהינו שבראנו לכבודו וברוך אל אלים ואלהי האלהים ומלך עולם. ה' הוא האלהים ה' הוא האלהים. מיוחד אהי"ה אשר אהי"ה הוא היה והוא הוה והוא יהיה ה' אל אמת. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ברוך ה' אלהי ישראל מהעולם ועד העולם אמן ואמן. אח"כ יאמר עם החולה ב' פסוקים הראשונים ממזמור אשא עיני אל ההרים והעומדים עליו יבקשו עליו רחמים עם תשלום המזמור וכן יעשה ג"פ ופסוק ה' ישמור צאתך ובואך מסוגל לשמירה למי שיצטרך לצאת חוצה מרשות הקדושה ויסתכן מפני שנכנס למקום החצונים ונכלל בזה היוצא מביתו בלילה. והנשמה היוצאת מן הגוף בעת השינה וכן ביוצא ח"ל אפי' לדבר מצוה וא"צ לומר הנשמה בעת יציאתה מן העולם. על כל אלה צריכים תפלה כי ישמרו בצאתם ובבואם מעתה שהיא מלכות ועד עולם. ועד בבינה עולם העליון שעד שם הגעת הדינים ואחיזת החצונים ומשם ולמעלה אין דין ואין אחיזה לשום דבר פגום חס ושלום. וה' ישמור את נפשך פירשוהו ברבה פ' ס"ח על שמירתה ממלאך המות. ואמרו בזהר אם יזכה בר נש ויהיה צדיק וידע שמא דקוב"ה מה יומרון לי' בעדנא דמסתלק מעלמא. לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם וגו'. עד אשגבהו כי ידע שמי. הנה כי טוב לחולה להרגיל עצמו גם במזמור יושב בסתר עליון. ואח"כ יאמר י"ג מדות דאריך שמשם ארוכה ומרפא תעלה לו והם ג' פסוקים. מי אל כמוך א'. נושא עון ב'. ועובר על פשע ג'. לשארית נחלתו ד'. לא החזיק לעד אפו ה'. כי חפץ חסד הוא ו'. ישוב ירחמנו ז'. יכבוש עונותינו ח'. ותשליך במצולות ים כל חטאתם ט'. תתן אמת ליעקב י'. חסד לאברהם י"א. כאשר נשבעת לאבותינו י"ב. מימי קדם י"ג. ועיין מזה בתומר דבורה שהוא תמר האחרון מע' תמרים אשר נטע ושתל המקובל האלהי כמוהר"ר משה קורדואיר"ו זצוק"ל מלבד הדרושים המופלאים אשר דרש על סוד י"ג מקורות רחמים עליונים אלו בשאר התמרים בחכמה רבה והם מסוגלים מאד לאמרם ביום הכפורים אחר כל אחד מהכ"ו ויעבור הנאמרים באותו יום וכן הנהגתי בבית הכנסת שלנו כי הם בכחם הנאדרי שהם רחמים פשוטים מא"א ממתיקים י"ג מדות של ז"א שהם רחמים סתם והיום ההוא א"ך טוב לישראל בגימטריא אהי"ה וכוונת התפלה תהיה בכח שם הוי"ה בנקודת אלהים ושם הוי"ה נקוד קמץ כי כן בינה מושפעת מכ"ע ולכן מעוררים הכ"ו כל"ח שהם בהלל הגדול והכ"בוד מתעלה ואם הבנים שמחה בהלול י"ה. אח"כ יאמר עם המתודה פסוק בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני. בטוב תלין ותקיץ ברחמים. ויכוין כי טו"ב תלי"ן בגימטריא אבגי"תץ עם הכולל ותקי"ץ ברחמי"ם בגימטריא שקו"צית ויכוין לכלול הארת כל השם הגדול הזה בנפשו רוחו ונשמתו שבעולם העשיה להעלותם ובצל שדי יתלוננו. אל נא רפא נא לי (ג"פ). ואם ירצה להוסיף אל מלך ובפרט אם הוא ת"ח מה טוב. ויאמר תחלה אתאנו על שמך וגו'. וכן פסוק רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה. אל תעזבני ה' אלהי אל תרחק ממני חושה לעזרתי ה' תשועתי. לישועתך קויתי ה'. ה' לישועתך קויתי. קויתי ה' לישועתך. ואמרו שכל פסוק שהוא הפוך וישר כזה הוא טוב לשמירה כי הוא חרב פיפיות נגד המקטרגים. יברכך וגו' עד סוף ברכת כהנים. יהיו לרצון וגו'. ואם ירצה החכם יכול להוסיף סדר הודוי שהדפסנו במעירי שחר שלנו בסדר יום ראשון:

392

שצ״גיפה תפלה לחולה בחליו. ולכן בכל עת אל ימנע עצמו מן הרחמים כפי כחו וידיעתו בפסוקי דרחמי כאותם אשר הצענו לפני רבים. ועקר גדול למתפללים בצערם ומתחננים לכוין מה שאמר דוד המלך ע"ה עמו אנכי בצרה ועל זאת יתפלל כל חסיד לעת מצא לעת מצוי הנכש ולעת מצוי החשבון. ואם אינו יכול בפיו יהרהר בלבו כדאמרו על פסוק אמרו בלבבכם על משכבכם ואם תזכו להפטר ולדמות (פי' מלשון שתיקה) תזכו סל"ה. פי' להתעלות עד חסד של עתיקא קדישא הנקרא סלה. ואם יוכל להרגיל עצמו לקרות סדר פטום הקטרת בכוונה ולפחות הפסוקים שלפניו מויאמר ה' אל משה עד לפני ה' לדורותיכם זה יהיה לו סיוע גדול להקל מעליו חליו או להקטיר נשמתו קטרת לפני ה' אם כן גזר עליו היוצר: ולפנינו בזה יבא סדר פטום הקטרת עם קצת מהכוונה הנאותה בו בעה"י. וירגיל ג"כ עצמו כל מי שנפל למשכב להתודות אחר כל ג' תפלותיו כמו שעושים ביום הכפורים וא"צ לומר קודם השכיבנו וזה עקר גדול להתודות ולקבל עליו החולי והיסורין לכפרת עונותיו. ונאמר למהרר"י קאר"ו זצ"ל כי כל כך זוכה אדם ביסורין הבאים עליו כשסובלם בסבר פנים יפות כמו שזוכה בעשיית המצוה. והטעם שע"י היסורין הגוף מתחלש שהוא כח הטומאה כי הגוף מעור הנחש פי' חומריי ונוטה לרצון הנחש השולט בעה"ז והכסיל אוכל את בשרו דוקא לא ח"ו הנשמה. ובזה מזדככת הנפש מטומאתה ונשארת טהורה ונקיה ומוכנת להתלבש מכתנות אור דשבקת בגן עדן תחתון שהיתה לבושה בהם אחר רדתה מהיכל לבנת הספיר בעת אשר נשתהתה שם בגן עדן ומזדווגים שם נפש הזכר ונפש הנקבה זמן מה ומזווגם נוצר להם כתנות אור. ועל זווג זה ראשון בג"ע אמרו בגמרא ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת וכו'. עד בואה לעה"ז. ואמרו שהם כדוגמת כתנות אור שעתיד להיות לה בעה"ז ואם זוכה לחזור שם מתלבשת עוד בהם בתוספת עילוי כי עתה הרויחה אותם ונוטלת ומתלבשת משלה באורות ההם קודם עלותה לג"ע עליון. והם דוגמת כתנות אור שהיו לאדם וחוה שם. ועל הכונה הזאת אשרי המקבל עליו דין שמים באהבה כי כאשר ייסר איש את בנו אלהינו מיסרנו. ואמרו במדבר רבה פ"ט על פסוק אחת לאחת למצא חשבון אדם נכשל בעבירה שחייבין עליה מיתה בידי שמים מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל באצבעו החשבון מתמצה. שכמו שהאב הרודה את בנו ורב תלמידו מכוין להכות ולחבוט חביטו על אותו כח היצה"ר המתעהו ולכן אמרו במדרש רבה פרק ז' חבוט חביטך דהיא טבא בקילטא וכתיב יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כדוגמא זאת הם היסורין הבאים מאת פני השם על בשר אדם ועל עור הנחש כנזכר. ואמרו בב"ר פ' מ' על פ' טרף נתן ליראיו טירוף נתן ליראיו בעה"ז. אבל לעה"ב יזכור לעולם בריתו. ובפ' צ"ב אמר רבי אלכסנדראי אין לך אדם בלא יסורין אשריו לאדם שיסורין באים עליו. ובויקרא רבה פ' ל"ב אמר כי הצדיקים ביציאתם מג"ע ורואים הרשעים בגיהנם לותנים שבח והודאה להקב"ה על היסורין שהביא עליהם בעה"ז הה"ד אודך ה' כי אנפת בי. ומדת הגבורה נקראת מהללאל בסוד עשר דורות שמאדם עד נח שרומזים לעשר ספירות שבחכמה כפי דרך דורשי רזין דאורייתא ומדת הגבורה באה במדת מהללאל כי על ידה יהלל אדם להקב"ה כשהוא מתיסר ממנה ונצול א"כ היא גורמת מהלל החסד. עוד היסורים לאדם הם צורך גבוה דכל זמן שהרשעים פוגמים והקב"ה סובל הפגם הספירות מקבלות פגם ח"ו ובפרט מקום מוצא נשמת החוטא אמנם כאשר הדינים יושפעו מהספירות למטה במלכות הספירות מתוקנות כי משפיעות הפגם והדין מהם למדת המלכות והיא נוטלת כל אותם הדינים ונפרדת למטה ופועלת על ידי החצונים הדינים ההם ברשעים. והיינו וינחם ה' זהו היחוד בספירות העליונות. ובמה עם ויתעצב אל לבו ירצה משפיע העצבון והפגם מהרשעים אל לבו למטה במלכות לפעול אותם. ואפי' בצדיק אחד הגון די לקדושה והספירות העליונות סומכות עליו כי צדיק יסוד עולם ואומר הקב"ה די לי בזה שבראתי בעולמי כלום בראתיו אלא באדם אחד. ולכן על ידי נח כתיב זה ינחמנו ועל ידו היה היחוד באדם העליון ובארץ התחתונה. ועליו נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. ומצד הפנים תחתונים שבמדת מלכות שאחוזים בהם שאר בני הדור כתיב ויתעצב אל לבו פי' השפיע הדינים למטה עליהם ונח מצא חן היינו יסוד המיחד ולכן נצטייר במדה ההיא בסוד צדיק תמים ונכנס אל התיבה וקיים העולם. ע"כ זאת ישיב אל לבו האדם החולה ויכוין שיהיה גופו מזבח כפרה לצורך גבוה. ואמרו בירושלמי דפאה פ"ק שאפי' לא עשה תשובה ומת ביסורין היסורין ממרקין ובירושלמי דיומא פרק ז', אין יום הכפורים מכפר בלא תשובה, המיתה מכפרת בלא תשובה, תני יום מיתה כיום תשובה. ואמרו חכמים שכל בריאת עולמות המלאכים והגלגלים היה בשביל עולם השפל ועיקר בריאת עולם היה להשלים הנשמות שלמעלה משלש עולמות ע"י רדתן על הארץ שיהנו מטוב הגנוז להם בשכר פעולתם ולא בתורת חסד כבראשונה. ועוד שאר מעלות הרבה להם בהשלמת פעולתן ויכולים להתעלות למעלה ממקום מוצאו וזהו בורא השמים ונוטיהם וגו' נותן נשמה לעם עליה וגו'. ואמרו מיום שנברא העולם נתאוה הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים שהוא ע"י נשמות הצדיקים למטה בעה"ז. וא"כ אשרי המשים אשם נפשו על מה שחסר ממלאכתו אשר למענו שולח פה. ואם ראשו ואבריו ועורקיו וגידיו אשר הם שקתות הגוף כבדים עליו בחליו ישים אשם נפשו וידע כי זה יהיה תקון גדול לצנורות ההשפעה מגולות עליונות וגולות תחתיות אשר קלקל ושבר בהעוותו בחטא עון ופשע בשלשה חלקי נפשו רוחו ונשמתו כי הריק מים חיים היורדים לגן אל האשפה דירה סרוחה ובזה יהיה גופו מזבח כפרה לנפשו ולתקון העולמות העליונים ויקיים בעצמו אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וכפי בחינת החולי המתגבר עליו כן יפשפש במעשיו כי ודאי ימצא פגמו כפי סיבת חליו כי מדה כנגד מדה לא בטלה. וידוע כי דין ארבע מיתות לא בטלו. כובד ראשו יהיה יען כי לא היה קל להשליב רצון מלכו ואלהיו וכנגד מה שלא הבין בשכלו מה לעשות נחת רוח ליוצרו והכביד אזניו והשע עיניו מלמאוס ברע ולבחור בטוב. פיו המואס כל מאכל כנגד שלא עשה מטעמים לקונו ועל כי מאס בתורת ה' שלא להגות בה יומם ולילה וכבר ידענו כי חיים הם למוצאיהם ודרשי רבותינו ז"ל למוצאיהם בפה. לשונו הגובר עליה הליחות גרמה שהצבור כת לשון הנחש באמרי פיו. ושניו שלא טחנו מן לצדיקים שהם נגד כ"ה שחקים וכן הם ל"ב ט"ז למעלה וט"ז למטה כמי שנצח היד אחד נוטה למעלה לצד החסד ואחד למטה לצד הדין והם כלולים בעצמם מעשר ומכללות שש ספירות אחרות שהם סוד שעור קומה ובכוונת האכילה לשמה ולקרבן לה' ובענג שבתות וימים טובים מכינים שפע לצדיק וצדק. והוא כי חריץ שניו נגד יראי ה' ולעס לעיסות אסורות ונהנה בלא ברכה לכן עתה יכהו שניו בדברים מדים ויחרקו לצערו נגד מה שנהנה באסור. זרועותיו שפשטו בנשך ותרבית לקח בהרמת יד ונמנעו מעשות בהם מצות וקפץ ידיו מאחיו האביון עתה הם כבדים עליו ותשש כחם כנקבה המקבלת ואינה משפעת. לב חורש מחשבות און והקשה עצמו כאבן לבלתי שמוע אל התורה והמצוה. עתה לבו כים יהמה בסערות חמה. אבריו הפנימיים שכל אחד לדרכו פנה. כבד כעס הכסילים ומרה זרקה בו טפה. מעיו נהנו מן הגזל. ריאה ששאבה משקים אסורים. עתה כלם תוהים ובוהים והציקתהו רוח בטנו. שינתו לא ערבה לו על כי לא נדד שינה מעיניו לעסוק בתורה ותפלה עם הצבור. ואבריו כמעט בטלים ממלאכתם ומאכילים אותם דברים מרים וקשים כגידים המסעדים אותם במיחושים וקיא. ולחמו במעיו נהפך מרורת פתנים בקרבו ועליו תשתפך נפשו. ומעיו רותחו ולא דמו. גופו שמרק עצמו לדבר עברה יוכח במכאוב על משכבו. בשרו שנהנה מתענוגי העולם יכל בשרו מרואי. עצמותיו שעונותיו חקוקים עליהם שופו עצמותיו לא רואו ועצמו חרה מני חורב. עורו שלבש כלאים עתה הוא ניחר מעליו. ירכותיו שהתחילו בעבירות תחלה עתה ירופפו וחתחתים בהן. ברכיו דשלהי מלקום לשמוע את דבר ה' ולענות קדיש וקדושה וברכו עתה ארכובותיה דא לדא נקשן. רגליו הממהרות לרוץ לרעה ונמנעות מללכת לדברי מצוה ומלעמוד בסוד ישרים ועדה עתה הושמו בסוד רגליו והציקתהו רוח בטנו. עד כי יעתר אל אלוה וירצהו ויחשוך נפשו מני שחת:

393

שצ״דעוד יכוין לתקון עון בטול תורה ועון שיחה בטלה ושבועת שוא ושקר וקללות וחרופים ולשון הרע וכדומה בצער הצמא והחרחור המתהוה לו מכח דין אשא דגרמי. ואש המתגבר בתוכו יכוין כי הוא אש אוכלה אש אשר הקדיח בעונותיו כדברי הנביא על העושים עברות אחר שחשבו לעשותם מוציאים מחשבתם הרעה מן הכח אל הפועל המכריז ואומר תהרו חשש תלדו קש רוחכם שהיא הנשמה אש תאכלכם. ע"ד ותמוגנו ביד עונינו. ואמרו בירושלמי דשבת פרק י"ד והסיר ה' ממך כל חולי זו שריפה ופירשו הקדחת שכל החולאים תלויים בה ופרונקא דמלאכא דמותא היא אשא דגרמי. אם תסמר שערת בשרו וכדומה יכוין למיתוק קרירות הדין עליון שהגליד השפע היורד בעונותיו. ואיתא בפרשת נח דף ס"ח ע"ב כי דיני גיהנם הם אש ומים. ומלחמת ד' יסודותיו זה עם זה יחשב לכפרה על כי לא לחם מלחמת מצוה על אויבי נפשו כי התקוממו עליו להביא אל מסגר נפשו. בפרישתו מן היין יכוין לדחות מעליו כחות הדינים הבאים מכח יין המשכר ומדי שתייתו מים או תרופות לכבות אש הקודח בו יכוין למתק התעוררות הדינין הגוברים מהג' קליפות ומגדילים כח השלשה ראשי משחית. וכששותה מים יכוין לשתות מי החסד וזהו כונת השתיה שנאמרה למהר"רי קארו. ובתרופת המשלשלות יכוין לדחות כח המותרות והסיגים מעליו ומעל נשמתו לדחות אותם לנוקבא דתהומא רבא ובמצולות ים וצא יאמר להם מכאן ולהבא. ולכן אמרו כי מיתתן של צדיקים בחולי מעים מלבד פשוטן של דברים שמתים נקיים כמלאכים ובמיחושים וכאבים כבר אמור שיכוין לתקון עונות המחשבה והרהורים רעים ודעות כוזבות ח"ו. וכן על זה הדרך יחשוב דרכו בכל המאורעות הבאות עליו ויגול על ה' דרכו וה' הוא הטוב בעיניו יעשה. אמרו במדרש רבה פ"ט תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא וכן הכתוב אומר והיה אם שמוע וגו' כל המחלה וגו'. ועל דרך זה ישמע חכם ויוסף לקח מדעתו בהרבה פרטים כפי העת והחולי והמשתרג עליו. ואמרו בזהר שבחוטא אדם באבר מאבריו ישאר אותו אבר טמא. וטוב לא יהיה לרשע באבר ההוא עד יענש בו והביא זה בעל שרש ישי ועד דו פתח ועד דו טרד רחמוהי קריבין: עיין בתקון ס"ט דף קי"ו מוצא הקדחת ומוצא השחפת וסוד הגברת כל אחד מארבע ליחות על האדם: עוד מזה שם בדף ק"פ ע"ב ובתקון כ"א דף נ"ז ע"א אמר כי המתקרבים ביסורין לגבי קב"ה וסבלין כמה מכתשין דדא שזיב להו ממיתה וממלאך המות: ואילין דעובדיהון כבעירין דחקלא דאכלין בלא צלותין מיתתהון תהא כבעירן ושחיט להו מלאך המות בסכין פגים. ושאינם נזהרים בשחיטה סכין מלאך המות להם היא אוגרת ומסוכסכת עולה ויורד ויש להם במיתתם שהיה דרסה חלדה הגרמה עקור. והתשובה רטייה לכל נגע ומחלה: ובר"מ פרשת פנחס דף רי"ט אמר למה מהירות הדפק מורה מיתה. ובתקון כ"א דבר שם ג"כ מדפיקת הדפק ואמר שהוא מאזן שמאל של הלב וזהו רוח צפונית שהיה מנשב בכנור של דוד. וכל העורקים וורידי הגוף הדופקים מן הלב הם דופקים וזה סוד אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו. וכבד שהוא סמך מם דלית ביה רוחא דקודשא לא דפקין ערקין דיליה. זהו מהתקונים דף ל"ז ול"ח: ובזהר בפרשות הנזכרים ביאר כוונת הקזת דם מזרוע ימין ומזרוע סמאל ומוורידי הראש: עוד שם דף רכ"ז כתוב כי ד' מלאכים קדושים שולטים על ד' יסודות האדם ומרכבה חצונית על ד' מרות לבנה סומקא ירוקה שחורה: עוד מזה בדף רל"ב ע"ב. עוד בתקון י"ח דף ל"ו ע"א אמר כי מן הדפק נפיק רוח סערה דאסעיר גופיה דבר נש והוא מפרק הרים דאינון גרמין דגופא ומשבר סלעים דאינון צלעות דגופא והא דפיקו סליק בגלגלין ונחית בימא דאינון עשר כתרין תתאין ושם פירשו כתרין תתאין דאינון קליפין לעשר ספירות. ועיין פרשת ויחי דף רכ"ז למה הזיעה טובה לחולה כדאמרו רז"ל חמשה דברים יפים לחולה עטוש וזיעה ושינה וחלום וקרי. רבנן דקסראי אמרי אף הילוך מעים כדרך כל הארץ. ויש שתי מיני זיעות אחת טובה ואחת רעה ח"ו. ואמר כי אפי' בכל זמנא דנפיל איניש בבי מרעיה ולא יכיל לצלאה נשמתא אעברת וסלקא מניה עד דדיינין ליה ודוחקא בגופא אשתכח בעת שדנין אותו ונשמתיה אסהידת בכל רעיונין דבר נש דעובדוהי כתיבין בספרא. ופירוש למה הרשעים מתרפאים. והרפואה מזומנת לחולים בבקר היא בפרשת בלק דף רמ"ג. ובפרשת ויחי דף רמ"ה ע"א אמר כי אבריו של אדם מתחזקים בשעת המיתה. ומוצא כל היסורין הם משוקין דסטרא אחרא דתמן אית רצין דנקראים רודפים. ברם צדיקי וחסידי לית להו מרעין מסטרא דא כן כתוב בפ' פקודי דף רמ"ד. והחולה נדון בדייני פתח השני שבהיכל השלישי מהקדושה וכל הגזירות הם בהיכל זה חוץ מבני חיי ומזוני ואור מצד מזרח מהיכל הרביעי ממונה על הרפואה. ואין לחולה לצמצם דמי רפואתו כי אינו מתרפא עד שיוציא כל סך הממון שנגזר עליו אם לא נגזר עליו רק עונש נכסים כך כתוב בסוף פרשת האזינו: ואמרו בתקונים דשבעין עורקין אית בכבדא לקבלא שבעין ממנן. ושבעים תיבות שבמזמור יענך ה' ביום צרה שנוהגים לאומרו בראש תפלת החולים הם כנגדם שהם צירים וחבלים דכח הקדושה: ואמרו בתקון ע' שכל מצוה שורה על כל אבר ויש להם שם ידוע וכל חיילין ומחנות התלויות ממנה כלם מתאספים לאותו אבר ושומרים אותו מכל חולאים רעים: והממליך קדוש ב"ה על כל אבריו כאלו ממליכו בכל העולם שהאדם הוא עולם קטן ושכרו לא נתן רשות ליגלות שלא יעבוד על מנת לקבל פרס: ואמרו בפרשת האזינו דאית חולאים דרפואתן על ידי צלותין ובעותין ומילי דחסידותא ורופא א' היה מרפא יותר בפיו ממה שהיה עושה בידיו: ועל זה סיפר נפלאות משכר רופא כזה: אבל הרופא האמיתי היא השכי"נה שכן היא בגימטריא רופ"א חנ"ם: ועל ידי מרירות היסורין והרשעים שמתמרמרים בתשובה ממתקים שם הגבורה ומיחדים אותה למעלה ולכן הם מהפכים מדת הדין למדת רחמים וממתקים הגבורות ויתרחצו כל אותם המציאיות שנחשכו במימי שלג העליון: ויתלבן השחור ויזדכך ובזה עבירות נעשו כזכיות: ובירושלמי דפאה פ"ק מוכח זה מפסוק מור ואהלות קציעות כל בגדותיך ובגדותיך יהיה מלשון בגידה. חזי במדרש רבה: אחר שהתודה החולה החכם יעשה לו התרת קללות להתיר ולהרחיק ממנו כל קשר בוגדים שנתאחזו בו ובנפשו ע"י איזה סבות כמו קללת עצמו או קללת אחרים שהם המכבידים עליו החולי וזהו ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. כי הם המעכבים ועננים המונעים התפלה ואסותא דרחמי מלמעלה ואז ישוב ה' מחרון אפו כי קשר רשעים ובוגדים אינו מן המנין ובסלוק הקללה ממילא יחולו הברכות על ראשו:

394

שצ״היש צדיקים כשנוטים למות נוטלים ידיהם ואמרו במדרש כי בפטירת משה רבינו עליו השלום קדש עצמו כשרפים. ולכל צדיק יוצאים לקראתו שלש כתות של מלאכים אחת נגד נשמה ואומרת יבא שלום. ואחת נגד הרוח. ואחת נגד הנפש. וסדר הפסוק מכוון בזה. וממתינין אותו כנראה באדרת האזינו בפטירת רבי שמעון בן יוחאי יעויין שם באורך. מלבד כמה נשמות צדיקים דקב"ה בעי ביקרהון יותר מברתיכוהי: ובפרשת ויקהל דף ר' ע"ב כי המסדר תקון העליון בתפלה על הסוד שהציע שם הוא כלל גדול ביחוד השבעה היכלות להלביש בהם השכינה בסוד השבע נערות הראויות לתת לה מבית המלך העליון ובקישוט מעשה התחתונים שמתראים ומתהוים בהיכלות לבנת הספיר עצם השמים נגה זכות אהבה ששם סוד החבוקין. ורצון ששם סוד הנשיקין דרחימותא שש היכלות אלו בהם מתלבשת השכינה וכלם יחד מתיחדים זה בזה היינו הרוחניות שבכל אחד מהם מתיחד ונכלל בחברו ובכח יחודם זה עם זה מתעלים להיכל קדש הקדשים ששם נגמר היחוד. והזכר כח המשפיע יורד שם ונגמר הזווג באחדותא וחדוותא בכח רעוא עלאה והם ג' מיני שפע כנדרש בס"פר בשער מהות והנהגה בבאור ספירת הבינה. וסוד עליית היכלות אלו הוא בסוד תפלה המיושב מראש היוצר עד גאל ישראל ובזמן אחדות היכלות אלו זה בזה אין בהם דין והנצוצות נבלעים במקוריהם והם נהנים על רוב שלום ועוברים דרך כסא הכבוד אכתריאל י"ה ה' צבאות כדפירשו בסבא בסוד מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכן הספירות למעלה מתעלים זה בזה עד כי מתכנסים למקוריהם אשר בבינה קדש הקדשים. והתפלה מעומד הוא סוד ירידת קדושת ההיכלות מקדש הקדשים לאהבה בברכת אבות וגבורות הוא סוד היכל הזכות גבורה ושם הקדושה מצד שמאל ובקדושת השם שם יורדים הג' היכלות להיכל הרצון וממנו מתפשטים י"ב גבולי אלכסון עם הכולל שהם י"ג ברכות אמצעיות. ובעבודה סוד ירידת ד' היכלות להשפיע ולהתעלם בהיכל נוגה. ובהודאה יורדים מקודשים ומלאים שפע והוד להיכל עצם השמים ושם סוד הכריעה להורידם ולהשפיעם למטה ושם הברכה מצד ימין קודם גמר הזווג בשים שלום שהוא ירידת רוחניות כלם בהיכל לבנת הספיר ושם יחוד ב' שמות הוי"ה ואדנ"ות יסוד עלייתם בכוונת השמות הנזכרים שם וירידתם בסוד שמות התמורה להיות במט"ט ששם סוד התמורה כנודע וכן הספירות מתקדשות ממעלה למטה ממקורותיהם אשר בעמקי הבינה אם האצילות באור א"ס המחיה את כלם. ואחר שהפליג לדבר בשכר המכוין ביחוד הזה בכל יום בתפלתו אמר שבשעת מיתתו שכינה אומרת ינוחו על משכבותם ויתפתחון ליה תריסר טורי דאפרסמונא דכיא ולא יהא מאן דימחי בידיה:

395

שצ״ועוד אמרו כי צריך האדם להשתדל בעולם הזה להכין עצמו לקבל אושפיזין קדישין שהם נשמות יתרות היורדים עם השכינה בשבת לדור עם ישראל כנדרש למעלה וזהו לדורותם לדור אתם וצריך שיעשה האדם לשכינה ולאושפיזין אלו דירה נאה בלבו וכלים נאים באברים שלו ואשה נאה שהיא נשמתו השורה שכינה עליה נקראת נשמת כל חי וכתיב כי בו שבת וינפש דשכינה עילאה היא שבת על ישראל ובתתאה וינפש עליהם ונותנת להם נשמות יתרות שהם בתולות אחריה רעותיה וכמה מלאכים ממונים ומשמשים שלהם הבאים עמהם ונשמות אלו נקראים אושפיזין ואותם שהם מצד אימא עילאה נקראים אפרוחים ונפשות שהם מצד התתאה נקראים בצים וזהו הפורס סוכת שלום מאימא עילאה והזוכה מקבל אושפיזין שהם נשמות אלו בפנים מאירים בעונג שבת בעוה"ז כשנשמתו ורוחו ונפשו יוצאים מן גופו מקבלים להם גם כן בעולם הבא בעונג ושמחה רבה וכמו כן המקבל אורחים ברצון שלם שהוא כאלו מקביל פני שכינה כאשר יבא לפנינו כן תתקבל נשמתו והנלוים עמה ביום פטירתו שבמדה שאדם מודד בעולם הזה מודדים לו לעולם הבא. ועל כן מנהג הצדיקים סמוך למיתתם לקדש ידיהם כי בזה מקדשים כל גופם כנודע יסוד נטילת ידים שהאצבעות הם רמז לעשרה שליטים העליונים שהם עשר שמות שאינם נמחקים שבכחם אדם מתחזק בהם בעולם הזה ובעולם הבא ורומזים גם כן לעשר מאמרות כאשר דרש רבי שמעון בן יוחאי בפרשת תרומה דף קנ"ו ע"ב. ואור מאמרות אלו האירו ומאירים לארץ ולדרים. עוד עשר האצבעות הם דוגמא לעשר אותיות מילוי שם הוי"ה באלפין שהוא חיות האצילות והוא בגימטריא אד"ם וכמו שכשנולד האדם רוחצין אותו מסריות אמו כך כשמת. וכל עומת שבא כן ילך: ובעוד האדם בחיים חיותו חייב לנקות גופו כי הוא כדיוקן עליון כדאמרי' חייב אדם לרחוץ פניו בכל יום משום כבוד קונו ואם אינו עושה כן משליט עליו כחות החצונים התחתונים. כדאמרי' ערבוביתא דרישא מתיא לידי עוירא ערבוביתא דגופא מתיא לידי שיחני וכיבי. ערבוביתא דמאני מתיא לידי שעמומיתא. ולדעתי יתהוה לאדם חסרונות אלו מכחות היוצאים מכל אחד מארבע יסודות שבעולם הזה המושפעים מהגלגלים המונעים מכח הקליפות שהם לבר ממדורי העשיה קודם הגלגלים והאדם מחובר מהם ולהיותם מגלגל הירח ולמטה הם מטונפים כדאמרי' על שרא דעניותא דנביל שמיה ונביל קרו ליה ואינו דר אלא במקום הטנופת. ואמרי' בזהר פרשת תצוה דף קמ"ה בדרוש יום הכפורים דכל מה דנחתין דרגין תתאין הכי מסאבו דלהון יתיר:

396

שצ״זעוד יש לנו לדעת כי גם בכל אחד משבעה כוכבי לכת יש רוחות מקבילות לכל אחד מהם. וכח הארץ וכל אשר עליה נתנה ה' בכוכבים ומזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם. ועל הכוכבים ומזלות שם הבורא מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. ושם בכח המנהיגים דרכי תמורות וכחות להמיר אשר למטה מהם וימירו אותם הפנים העליונים מבט הכוכבים כפי רצון הבורא וזהו מהשנא עדניא וזמניא והופך לבקר צלמות מבלי שנוי טבעו של עולם וזהו סוד אמרם הכשפים שהם מכחישים לפמליא של מעלה. ירצה שהם הפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מהצדדים לכן אסרה אותם התורה כי אין ראוי לאדם לשנות העולם ממנהגו ומטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו. וזה טעם אסור הכלאים כי יבואו מן ההרכבות צמחים ויעשו פעולות נכריות יולידו שנויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב כאשר כתב הרמב"ן בפרשת שופטים. עוד כתב כי להיות השרים נפשות לכדורי הגלגלים ושרי זנב וטלה הקרובים לארץ והם נקראים נגידי התלי יודיעו העתידות ומהם נעשים סימנים בעופות שבהם יודיע עתידות ולא לזמן גדול וזהו כי עוף השמים יוליך את הקול וגו' וקוסם ומנחש יקבלו העתידות הנזכרים מן הכוכבים ומצורותיהם שהם שלשים ושש. ואולי מספר זה נגד שלש מערכות מי"ב גבולים המתראים למעלה או מן השפלים בשרי מעלה. אבל הנבואה תודיע חפץ ה' ולא יפול דבר מכל דבריה. וללבנה בפרט תהיה לה מבטים הרבה ומנהיגים הרבה הן לטוב הן למוטב הנה שכח הנוחשים והקוסמים שולט במזלות להיות כחם מהשרים חצונים והכל ברצון גבוה: וחטא אדם גרם כי חל כח חצוני גם בעולם הגלגלים וכוכבי השמים שפגיעתם רעה מאז נתן בהם איכותם שפיטתם לכך כי אין הוראות רעות בשמים אם לא אחר שנתעכר העולם וזהו ארירת האדמה דלא תוסף תת כחה הזן לך והיא מעלה לך יתושין וצרעין שמתחלה רצתה לעשות רצון קונה ואדם נברא ממנה שהיה תפוח עקבו מכהה גלגל חמה להיותה אז משוללת עכירות וכח חיצוני. וראיה לזה כי גם עתה על ידי צדקה וחסד מתבטלת גזרתם כאשר היה לבת רבי עקיבא ושמואל ואבלט. ולעתיד לבא יחזרו הדברים על קדמותן הטוב והותר. ואפי' יצר הרע אשר היה לאדם לא יהיה לו עוד: וזהו סוד שמים החדשים וארץ החדשה אשר הקב"ה עתיד לעשות כי לא תהיה לא בשמים ולא בארץ כי אם איכות רוחניות קדוש וזהו כי נשכחו הצרות הראשונות וגו'. וטעם זה הוא כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות פי' הצרות ולא תעלינה על לב. ועיין עוד בפרשת תרומה איך עון אדם הראשון גרם חסרון גם במקום אור עליון. על כן צריך האדם בעולם הזה לקדש עצמו ואל יניח לכחות חצונים לשלוט בגופו בכל האפשר לו: ובציוני בפרשת יתרו על פסוק לא תעשה לך פסל ובפרשת אחרי מות בסוד שעיר המשתלח שם תמצא דברים חדשים המכוונים לדרוש זה. עוד שם בפ' אחרי מות דף ס"ו וס"ז: ועיין בזהר פרשת כי תשא דף קפ"ח טעם הטועים שהיו משתחוים לאור קודם זריחת השמש לממונה שהיו קורין אותו אלהים דמרגלאן דנהיר והיו נשבעים בו ואמר שהוא ממונה על הזהב ועל המרגליות אדומות ובו היו יודעים נקודות השמש למצא זהב ומרגליות. ואולי ד' כחות תחתונים הנזכרים בדברי חכמים נתהוו מארבע יסודות של אדם הראשון בק"ל שנה שפירש מאשתו אבל הכשופים פרש"י שע"י מלאכי חבלה הם נעשים: ועיין מזה בהרשב"א תשובה תי"ג. ועיין מחלוקי כתות אלו בר"מ פרשת כי תצא דף רע"ו: וישראל הוזהרו בוהיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וכן אמרו המשים אוכלים תחת המטה רוח רעה שורה עליהם ושומר נפשו ירחק מהם ויהיה נפשו וגופו וביתו מדור לקדושה. ובשום פנים אל יגדיל צפרניו מידיו ורגליו. ואל ילך ד' אמות בבקר קודם רחיצת ידיו כאשר הזהיר ס"ה מזה פעמים רבות ועל זה נאמר ונשמרת מכל דבר רע: ואמרו בפרשת תרומה כי הדיוקן של אדם עומד בדמותו בצלמו באוצר אחד ששם כל הנשמות של העולם מתלבשים בדיוקנא. ואולי מקום זה יקרא חצר ונקרא עבר הנהר. ובזה נדע למה בני ישראל נקראים עבריים וזה יהיה האוצר שאומר רש"י על מאמר עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וי"מ כי גוף ירצה גוף אדם הראשון שהיו כל הנשמות תלויים בו מהם בראשו ומהם בזרועותיו כדאמרו חז"ל. ולכן כלם צריכים תקון קודם ביאת הגואל. וחצר זה מבדיל בין יצירה לעשיה כי הוית הנשמות שתחלת מוצא שפעם מבינה אינם מצטיירים עד כי יתייחדו ת"ת ומלכות ע"י שתי כחות שהם בהיכל לבנת הספיר ושם בכחם הנשמה מצטיירת בצורת רמ"ח אברים רוחניים. ובעת שמוכנים הנשמות שהם מעבר הנהר עליון לירד לעולם הזה קורא הקב"ה לממונה אחד שברשותו מופקדים כל הנשמות העתידים לבא לזה העולם ומביא לפניו אותה הנשמה מלובשת בדיוקן העולם הזה והקב"ה משביעה שתעסוק בסוד הנאמנות עליון דכתיב אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים בסוד הנאמנות ובסוד התורה. וה' הוא האלהים בו יחוד עליון ותחתון שמע ישראל ובשכמל"ו. ע"כ צריך האדם לנהוג כבוד ונקיות בגופו זה לכבוד שמים בעודו בעה"ז כי דוגמתו יזכה לו בהתלבשו בגן עדן עליון ותחתון ולזה יכוין בנקיות גופו ובגדיו וביתו. ומזה נבין אסור האבל ברחיצה כל שבעה כפי הדין. ובגיהוץ ובתספורת כל שלשים כאשר יבא לקמן בעה"י. ואמרו בזהר רוח אמשיך רוח ואייתי רוח: ואמר כי בכל אתר דבר נש אתקשר הכי אתחזי באנפוהי. ולכן הצדיקים נקראים פני שכינה כי השכינה מתתקנת עמהם ליראות את פני המלך העליון ושכינה עמהם בסתימו ואינון באתגלייא:

397

שצ״חצריך לדבר דברי תורה עם הנוטה למות אם הוא מיושב בדעתו ובר הכי הוא שכן עשו לרבי אליעזר הגדול. כי תורה היא תבלין ומלח הממתקת הבשר והשבר. וכל שכן שנותנת עלוי לנשמה רוחנית וכל עוף בלתי טהור פורח ממנו כנראה מכמה מעשים דבגמרין דלא הוה מ"ה יכיל למקרב משום דלא הוה שתיק פומיה מגירסא ועוד ראיה מרשב"י מאדרת האזינו דאמר ומלין אלין הוו טמירין בלבאי וכו' דלא אעייל לעולם הבא בכיסופא. והמת מתוך שחוק של תורה סימן יפה לו. כמו שאמרו שצריך לישן מתוך דברי תורה כי אז תעלה נשמתו בהבל התורה להתדבק בעץ החיים. ותורה היא אור לנשמתו וסימן טוב לצדיק הנפטר ביום לידתו כדאמרי' הקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום וזה לפי שביום הלידה המזל השולט אז הוא עוזר לו כמו שבו יצא למציאות העולם כדאמרו בירושלמי מסכת ר"ה פרק ראוהו ב"ד עמלק בשפן היה מעמיד בני אדם ביום גניסייא שלו לומר לא במהרה אדם נופל ביום גניסייא שלו שהוא יום הלידה כדאמרי' יום גניסייא של מלכים. וכן אם פניו ודעתו כלפי העם העומדים עליו לסעדו בדברי קדושה סימן יפה לו וכן אם גשמים מזלפים על מטתו מורה התעוררות הרחמים עליו. עוד הוא רמז מי יתן טהור מטמא כד"א ועסותם רשעים וגו' וכיון דיתייהיב על ההוא עפר מים בדין הוא טהור מטמא. ואדם הוא אפר והמים עליונים מטהרים אותו. עוד ירמוז כי יזכה להעלות נשמות רשעים מגיהנם מדי עברו שם כאשר כתבנו לעיל: כתב בעל הלכות כיון שאדם נטה למות אינם רשאים ליפרד ממנו כדי שלא תצא נפשו כשהוא יחידי וימות בעגמת נפש. מפני שהנפש משתוממת בשעה שיוצאה מן הגוף ועוד שמא יתקשו אבריו ויבא לידי גנות כדאמרי' ד' צריכים שמור ובהיות רבים עמו מתחלש כח המזיקים ושלוחי הדין כדאמרי' ג' אינם רואים ואינם ניזוקים כי הקליפות הגסות שולטים בגוף וממיתים אותו. והדקות שולטין בנשמה ופוגמין אותה. ותקונה במיתה לעכל הרע ההוא כמו שיבא. ובזה העומדים עליו עושים תועלת לגופו ונייחא לנשמתו. וראיה מפרקא קמא דחגיגה ממעשה דר' יעקב אישכ פר חיטייא יעו"ש. והמסתיר מעשיו בחייו מבני אדם יהיה נסתר מבעלי הדין במותו ואחר מותו ג"כ. מלבד כי שכר העושה מצות ועוסק בתורה בפרהסיא הוא ע"י כחות המלאכים המשמשים את הגן. והעובד בסתר שכרו הוא ע"י הקב"ה בעצמו. דכתיב ביה מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וכמו שצפון מעשיו כן זוכה לטוב הצפון: ואמרו בספר הזהר כי בשעת פטירתו של אדם הנפש נשאלת מהגוף כאדם ההולך דרך רחוקה ונפרד מאוהבו שקשה בעיניו פרידתו ממנו ואם בחייו זכה להכניע יצר הרע שבו בכחו זה יכנעו הדינין והקליפות מעליו. ועליו יאמר והנה טוב מאד זה מלאך המות כמשל בן השר והזונה בפרשת תרומה דף קס"ג דודאי יצר הרע שהוא שטן טוב מאוד למאן דצאית פקודין דמאריה וירחם לקב"ה גם ביצר הרע בתר דתבר ליה. ואם היצר משיאו לדבר עבירה והוא להחלישו ילך לעשות דבר מצוה נגדו אשריו כי בזה מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא. ובהתרחקו מג' קליפות הגאוה ואבזריה שהם רו"ח גדולה. ורע"ש וא"ש הנה הם ג' חלקי העשיה דהיינו עשיה ויצירה וחלק הבריאה שבעולם ההוא כי חלק האצילות שבה היא קליפת הנוגה שיש לה מתוק בכח מלוי שם ב"ן שהיא בשכינה על ידי (מטמא) אות אחת המלוי בכל יום. והתרגום שהתורה ירדה כרוכה בו הוא רמז לקליפה זו שהיא ראש לקומת החיצונים. שכן רישיה דדהבא שהיא לשון כשדיים וארמית. ועליה נאמר כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה. אך אחר התפשטות הראש ליוני וכיוצא אחריתה מרה כלענה וגו'. וזהו אמרם יפת אלהים ליפת שפירוש יפיפותו של יפת שהוא לשון ארמי ישכון באהלי שם. שכן קליפה זו מקבלת מיתוק ורצונה בכך ולכן מלאכת האדם בעוה"ז להבדיל עצמו מהג' קליפות הנזכרים התחתונות ולמתק חלק העשיה זו הראשונה. וזהו שם הטומאה שמסר אברהם לבני הפילגשים. כי בראותו שהיו נוטים אל החצונים בקש שלא ידבקו בקליפות גסות החצונות. אבל ידבקו אל תוכיות הטומאה שעליו הוא השם. כי מלת שם אינו מוסב על החומר אלא על הצורה. והיא קליפה דקה פנימית הנאכלת כמה פעמים עם האגוז. ונקל לאחוזים בקליפה רביעית זו הנקראת נוגה להדבק אח"כ בקדושה: ונקראים כחות אלו מתנות שהם כלם דברים הדיוטים מאותם שקרא אותם הרמב"ם ז"ל מפורסמות שבני אדם להוטים אחריהם. המפורסמות שהם מאילן הדעת טוב ורע נחלקים לארבע חלקים יש חלק שהוא טוב במוחלט וחלק תחתון רע במוחלט. ואחר חלק הראשון בא חלק שני שיש בו מהרע אך הטוב הוא יותר מהרע הרבה ואח"כ בא החלק הג' שבו יותר חלק הרע מהטוב. והחלק הראשון ממנו זהו שם טומאה שמסר להם שבאותו שם מתעסקים באומניות כשרים שעליהם אמר התנא שיגיעת שניהם משכחת עון וזהו יגיע כפיך כי תאכל כפי ההכרח אשריך וטוב לך. שבזה תזכה לטוב עץ הדעת החלק שהוא טוב במוחלט. והביא המשורר ראיה מהמשגל שיש בו טוב ורע ולירא ה' הוא כלו טוב. וזהו אשתך כגפן פוריה וגו' ומעין זה היו המתנות שלקח משה בשמים עבור ישראל שהם טובות גשמיות שמיעדת התורה לעושי רצונו להכנות. ולא עבור שכר מצוה כי ליכא בהאי עלמא אלא עבור מתן שכר. דמתן שכר זה נתן בהאי עלמא להכנת הטוב. ובהתרחק האדם מג' חלקים התחתונים שבעץ הדעת טוב ורע הנזכרים גם כן נשמתו לא תצטער בהם. ותצא בקול דממה דקה כי שם הארת פני שכינה ע"י כח אריה אשר יתראה כנגדו כנתבאר בהקדמת תקוני הזהר דף ג' ע"ב. ולא יאונה אליו כח כלב ח"ו שהוא דין חצוף המתהווה מזווג קליפת שור וחמור. ואם לא נהנה מתענוגי העולם הזה אלא מסעודת מצוה גם כן בשרו ישכון לבטח דהואיל ולא נטל מחלק רוח מסאבא כלום לית ליה רשו עליהון כלל וזכאה איהו מאן דלא מתהני מדיליה כלום. והשומר פיו ולשונו מכל מאכל ודבור רע שומר מצרות נפשו. כדאמרי' בסוף פ' משפטים באיסור בשר בחלב ואפילו לאכול אותם בשעתא חדא או בסעודא חדא אמר כי מתראה בפניו גדי מקולס לגבי עליונים. וכתות טמאים מטמאים אותו וגורם לעורר דינים חצונים. ואם יוליד בן באותם מ' יומין ממשיך עליו נשמה מסטרא אחרא. ועל זה בני משפחתנו צוו והוזהרו מהחסידה זקנתי אם אמי מרת פיורי"טה דמתקרייא בת שבע אלמנת המנוח כמוהר"ר שלמה יעקב רפאל ממודינ"ה. שלא לאכול אפי' חלב ואח"כ בשר אם לא כשיעור שיש בין סעודה לסעודה. וכן נהגנו עד היום הזה. זה כתבתי לזרז בני ביתי והנלוים אליהם ממשפחתנו לבל ישנו תפקידתם וכזה פסק בעל הלבושים סימן קע"ג. ואמר שם בס"ה כי חנניה מישאל ועזריה צלמא דמאריהון לא אתעדי מנהון בגין דלא אתענגו בגיעולי מכליהון ושים עיניך על מה שכתב ספר הזהר על פסוק כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא כי ודאי בזה כל הירא וחרד לנפשו יעשה משמרת למשמרת לבל יכנס בפיו שום דבר אסור ויפקח עיניו מי שוחט מי בודק ומי מנקר הבשר וכ"ש שאר אסורין המצויין ודבר זה צריך זרוז מאד כי מכשלה רבה היא. ואמרו בויקרא רבה פרשה י"ג אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו וכל מי שלא אכל נבלות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא הה"ד וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו בשביל שתאכלו ממנו לעתיד לבא ע"כ. וזוהי הסעודה של ג"ע בראו הנביאים לא מתן שכר הצדיקים כדאמרי' במדרש. ובמדבר רבה פרשה י"ג אמרו שהקב"ה מיסב עם הצדיקים אלו בסעודת גן עדן דכתיב יבא דודי לגנו וגו': וכל המונע עיניו מחטא שומר כל גופו ובהרחיק עצמו מן ההרהור מקיים העולם בזכותו ולא תאונה אליו רעה דעינא ולבא תרי סרסורי דחטאה נינהו ואם בסבת עונותיו יבהלוהו הרהורים רעים יחשוב בגדולת שמו הגדול ובפרט בשם הוי"ה מלא ביודין שהוא שם המחשבה כתוב לפניו על קלף כשר כנ"ל. וירגיל עצמו לקרא פעמים הרבה פסוק אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. ועיין בתקון שלישי מהתקונים החדשים סודו שהוא להבריח השטן ופסוק ויאמר ה' אל השטן וגו'. ושחט אותו על ירך המזבח וגו' וכדומה להם. והסדר אשר העלינו במעירי שחר שלנו ביום ראש השנה יפה לדעתנו להבריח כל אויב ומתנקם ולכלות קוצים מן הכרם וקריאת פסוקי הפרשה עם התרגום בכל יום למתק קליפת נוגה כפי סדר גורי האר"י מסוגל מאד לטהרת המחשבה לע"ד. עוד דבר מסוגל לטהרה זו הוא קריאת פסוקי דזמרא עם שירת הים בקול רנה ותודה בבית הכנסת עם הקהל לא כאותם הכורתים וזומרים אותם ומבליעים שלא בנעימה כי עיניהם על דרכיהם ושמים חשך לאור ואור לחשך. ומצאתי כתוב כי שם אוריאל טוב להארת הנשמה מכל מה שנתגלה לה במרום כפי כחה שיזכור ממנו ונתגלה ע"י זה סודות נוראות וגם הוא מסוגל לטהר מחשבותיו שלא יהיו נפסלים בתפלתו הדומה לקרבן שנפסל במחשבה. וטוב לת"ח להרגיל עצמו לומר תפלה קצרה זו ובפרט קודם פטירתו:

398

שצ״טרִבּוֹן עָלְמִין דְאַנְתְּ הוּא מָארֵי מַלְכִין וְגָלִי רָזִין יְהֵא רַעֲוָא דִילָךְ לְסַבְרָא מִלִין בְּפוּמָאי לְקַיְימָא בִּי הַאי קְרָא וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ דְלָא אֵיעוֹל בְּכִסוּפָא קֳדָמָךְ. וְתוֹרָה מְגִינָה וּמַצְלָא מִכָּל מִיתָה מְשׁוּנָה:

399

ת׳הנה בעין האדם בו נרמזו כל השמות הקדושים וכל שעור הקומה והעולם בכללו על כן מאד תועיל שימת עין על פרצופו של אדם בעת פטירתו מלבד מה שכתבנו למעלה. ואמרו בתקון ו' דף י"ח כי אור העין רמז לת"ת ובת עין היא בית שלו. והיא מציאות המלכות שיש לה מחכמה מקור החיים בסוד יו"ד בתוך ה"א ומדת המלה צריכה שמירה רבה מפני קרבתה אל הקליפות וכונה זו יבא הרואה חכמים ימותו לעורר עליהם מאורות המתהוים מסוד שם אדנו"ת והוי"ה משולבים שבהם ומהם כל אורה ושפע והמבין לאשורו כי אשר עין בעין נראה אתה ה' עם מ"ש בפ' נשא ישמח ויגל במנהגן של ישראל. דההוא עדן עילאה נהיר לעדן תתאה ואלמלא עינא טבא עילאה דאריך דאשגח לעינא תתאה דזעיר לא יכיל עלמא למיקם רגע חדא ובעינא דרישא חיוורא לית גבינא על עינא דא. פירוש כוחות דינין דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל דלעילא וכתיב להיות עיניך פקוחות ורמיז לדגים ולנוני ימא דלית כסותא על עינא ולית גבינא. ובדגים נאמרה בהו אסיפה כצדיקים במיתתם. והמשכיל ידע ויבין כי בראותו חכמים ימותו הוא מקביל ליחוד ב' שמות ההוי"ה הקודמת לי"ג מדות של רחמים. והרבה יותר ממ"ש כאן יש לדרוש בסוד הזה. וטעם ויוסף ישית ידו על עיניך יתבונן למבין מזה וכן למה בזרעא דיוסף לא שליט ביה עינא בישא ובחצוני עין הרע שבו מזיק הרבה כדאמרו והסיר ה' ממך כל חולי ואמר רב זה עין הרע. וכן לא יעמוד אדם עם שדה חבירו וכו'. לא מסתפי מר מעינא בישא דאמרו לר' יוחנן. ואמרו חכמי המחקר כי יש בני אדם המזיקים בהבטת עיניהם כאפעה ומרגלא בפיהם העין תכניס הגמל בקדרה והאדם אל הקבורה. ויש חיות הממיתים עד כמטחוי קשת ואמרו כי אלכסנדרוס מוקדון בא עם חילו למקום שהיו בו חיות הממיתים בהבטת פניהם ועשו מראות מצוחצחות ושמו אותם נגד החיות וחזר ראותן אליהן ומתו כלם וזה היה כח בלעם. אמנם נתינת עין האמור בחכמי הגמ' הוא כי כח העין רע אשר בת"ח פועלת לפי כוונתם ומחשבתם בחכמת האלהים כדאמרו בזהר חכימין כליהון רשימין אינון דיוקניהון בחכמה השופטת ומענשת עד כי האדם הנענש נקצץ ונשמתו נטלת ממנו. וכל מיתה הוא סילוק אור של מעלה כדכתיב סר צלם מעליהם. וע"כ מכוון הבטת פני הנפטר בעינא פקיחא ובאור נר כי יהל עליו כאשר יבא. ולהיותה קרוב למקום המיתה צריך שמירה והארה כמה שאמרנו על מדת המלכות. מצאתי כתוב כי העומד בפני חולה שנוטה למות ואין שם אדם אחר שיודע בענין המת לראותו בעת יציאת נשמתו ומתי ישלים לצאת ולהעצים עיניו ולהתעסק בו גם שהגיע זמן תפלה אל יצא משם כדי להתפלל. אשרי אדם מסקל ומרים מכשול מדרך המוכן לעלות שם נשמתו בעודו בעה"ז כי אמרו בתקונים כי כפי מה שאדם בונה בעה"ז בהבל פיו אם שמים חדשים בהבל הקדוש מחדושי תורה. או להיפך חם ושלום מרבה הפתחים ופותח הסלונות המקבלות טומאה בהבל של תוהו. באותו הדרך תעלה נשמתו בעת מותו ושם תתלונן אח"כ ומזה גם בזהר פ' בשלח. ותקון האדם תלוי בימים להיותם צנורות עליונות נמשכות למטה לתקון הנפש. ושכר הצפון לצדיקים טמון ונעלם בתוך הימים שהם צנורות הנמשכים למלכות אם כל הנשמות וכל אחד משרי הימים שעברו עליו אם סגל בהם מצות והרבה בהם תורת עוז מתקרבים ומתראים ביום מיתתו כי חיים הם בחיות אשר השפיע עליהם עם הקשוטים שקשט אותם להליץ עליו זכות כי הם מוגדלים מכח אור אשר יהל. והוסיף עליהם מסוד אילן עץ החיים שסלסל ורמס אותו והשקהו ממים היוצאים מבית ה' מתוקים והעלה על שפת הנחל העליון כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ופארות עץ החיים התפארו והאירו עד למרחוק ונתן בכל יום שכרו אם בימי חול מצות הראויות לאותו יום מעון הספירה ששולטת בו. ואם בשבת נתעדן ויחד בסוד נפשו כראוי. וכן סוכה ולולב בסוכות. ומצה בפסח וכיוצא. ואם לא טוב משה אז הימים עומדים בכסופא. ואם עין יצרו הטעתו והריק לאשפה והגדיל חלק הרע אז טוב ממנו הנפל וכל יום מימיו קורא עליו אל ה' ויהיה בו חטא וכאשר משה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כדכתיב הנה סערת ה' חמה יוצאה וגו' רחמנא ליצלן. ואמרו בפ' וארא כד בר נש ישלים גופיה בפקודין דאורייתא לית לך כל יומא דלא אתיא לאתברכא מניה. וכד אינון מתברכאן כדין איין ואסוותא תליין עליה מלמעלה מאן גרים ליה אינון יומי שתא כמה דמברכאן מלעילא כרזא דאדם שהוא ת"ת ששם רמז השנה הנמשך מן השמיטין שהוא בינה כדדרשו ברמז עש"ן תג"ל. כך אתברכון מתתא ברזא דאדם ועל זה נאמר ישברו פראים צמאם. ואמרו בזהר ריש פ' פקודי פירוש פראים הם המרכבות תחתונות. וכבר כתבנו למעלה שבכל יום מאיר אור מחלק הוי"ה ידיעה מי"ב צרופי השם הגדול מלבד זה יש לכל שעה כח הוי"ה שמאיר בו ע"כ צריך שבכל יום יעשה תשובה ובכל שעה יהרהר לפחות בדברי קדושה ויכוין להאיר ההוי"ה ששולטת אז. וכיון שאחד מההויות מתחיל להאיר ע"י תקון מעשיו מיד וקרא זה אל זה. כי אז כלם מאירים יען לכולם יש קשור ויחוד וחבור ורוח אחד לכל המחיה את כלם. נמצא בזה בכל שעה מאיר לסל העולם בכללו. ועוד שבכל יום יש לו מלאך וכיון שנמצא לו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד עליו יושרו מיד יפדוהו מרדת שחת. וימציאו לסטרא אחרא כופר חלופו מניה וביה על דרך ואתן אדם תחתיך וכו' וכן חס ושלום דרך הפגם. וביום יש בו רוחניות כל השנה שכן בה ד' תקופות. חצי היום וחצי הלילה. ובין השמשות. ואילת השחר. והשעה כוללת כל רוחניות מהיום. והרגע כל רוחניות של השעה. באופן שהכל חוזר אל מקורו ולאחדות השלם. ובכל תקופה בין מהשנה בין מהיום ואולי גם כן בשעה יושלחו כל אחד ואחד מפמליא של מעלה איש איש למלאכתו אשר המה עושים. וזהו אדם נדון בכל יום וי"א בכל שעה. וי"א בכל רגע. ובארבע תקופות היום התרנגול הבר אשר שרשו ביסוד עולם. בא אליו נצוץ מכח שרשו ומניע כנפיו דוגמתו. ונותן ליוצר הכל שבח וזהו סימן כי בעת ההיא מקבלים הממשלה כל אחד ואחד על ממלכתו אשר הופקדה עליו:

400

ת״אראוי לדעת כי בתורה יש ששים רבוא אותיות נגד ששים רבוא שרשי נשמות של ישראל שמתחלקים לשבעים רבוא דיוקנאות. והגם כי הם רבים יותר כל אחד יונק מדיוקן שלו. ואם איש אחד מקלקל ופוגם. אז האות שלו אותה שנשמתו יונקת ממנו היא פגומה. וכאילו היא חסרה בתורה ח"ו ונמצא שמטיל מום בקדשי תורתנו הקדושה ונדחה משם עם מומו שכל אשר בו מום לא יקרב. והמזכך עצמו זוכה לראות עולמו בחייו. ויזהר לבל יטמטם עצמו באכול כל תועבה כנזכר למעלה. ועיין בראשית חכמה פרק ט"ו משער הקדושה פגם האכילה. ושם בפ' ט"ז וי"ז הפליא לדבר מקדושת הזווג שגם הוא הכנה גדולה לקדושה. ואין לך דבר שירמוז בו בעה"ז דרך יחוד וזווג עליון כמוהו. ואנו עתידים לבאר כי המות היא מחסדי הבורא עלינו ואמר ר"ש בן יוחאי באדרת האזינו אסהדנא עלי דכל יומאי דקאימנא תאיבנא למיחמי יומא דא ולא סליק ברעותא דהא בעטרא דא מתעטרא האי יומא. ועיין בזה בראשית חכמה בשער אהבה פרק ו' ושם פירשו למה הצדיקים במיתתן קרויים איים. ובפרק ט' פירשו סוד המלבושים לנפש אדם. וטעם למה מיכאל מקריב נשמותיהם של ישראל שם בפ' ראשון. ואמרו חז"ל שאליהו מקריב בבית המקדש ממש השני תמידין וכותב על עורות הקרבנות מעשיהם וזכיותיהם של ישראל וזוהי כונת ואשי ישראל ותפלתם. כי לפי שקטרג עליהם עתה בא לתקן והוא כותב המצות שאדם עושה אפי' בקצה הארץ. והאזור שהיה לבוש אפשר כי היה מעורו של איל של עקדת יצחק כדי להזכיר זכות אבות לעולם. ובפ' ויקהל דף קס"ט תוכחה על הזהרת האדם לתקון מעשיו ונשמתו מיונה שירד לירכתי הספינה. ופי' שלשה שלוחים העומדים עליו בעת מותו. ודין הנפש והגוף והשבעה עידנין דיחלפון עלוהי ע"כ ברכי נפשי את ה' עד לא תיפוק מהאי עלמא. צריך ליזהר שלא לזוז הגוסס ממקומו אפי' אם אומר שאינו יכול להפרד שם. ואם יראים מדליקה יזיזוהו. והחי לעולם קודם להצלת המת. ואין עושין שום מעשה לגרום למת שימות במהרה כגון מפתחות בית הכנסת וכדומה. אך מסירים המונע כגון אם יש חוטב עצים שם בשכונה, דלחיי שעה חיישינן דיש קונה עולמו בשעה וברגע אחד בהרהורי תשובה. ועוד יש טעם נעלם בזה. ועיין מזה בהגה"ה י"ד סי' של"ט. ואין נותנין לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו מים שמוצצין מן עשב אחד שכתשוהו וימיצו המרק ממנו כמו שכתוב בספר החסידים. ואין זועקים עליו בשעת יציאת נשמה שתשוב נפשו כי אינו יכול לחיות אלא מעט ימים ואותן ימים יסבול יסורים קשים וזהו עת למות שהוא בי"ד עתים לרעה בקהלת. ואין לבן ליתן לאב דברים המזיקים לו בחליו גם כי ישאלם בגיזום רב:

401

ת״בובספר החסידים סי' רל"ז יש תקון למי שבא לו מת בחלום ואמר לו שילך עמו והוא הבטיח לו על זה. ואמרו כי פעמים בא המת לחי בחלום להשיבו בתשובה. וטעם מנהגן של הרבה מקומות לפתוח חלונות במקום שיש גוסס בר מינן הוא כי השדים וכחות מלאך המות וגם הוא בעצמו אינו יכול לילך רק דרך המקום הנגזר להם. ואין להם רשות לנטות לא על ימין ולא על שמאל. וראיה מפרק כל הבשר שהשד היה עומד תחת המרזב ושבר החבית שהניחו לו על אזניו והיה זה לפי שלא ניתן לו רשות לזוז משם. ובפ' ערבי פסחים אמרי' כי אין הלוכו רק בצדי רשות הרבים. ולכן כשהאדם מפחד פעמים שנכנס למקום ששם השד. ואמרו מאי תקנתיה לינשוף מדוכתיה תלתא גרמידי. ולכן סכנה לסתום חלונות ופתחים שמא נכנס בפתח או בחלון אחד ואולי עתיד לצאת דרך שם ואם יסתמנו מטריח המזיק לילך בדרך אחר ואין להתגרות בשטן כמעשה דרבי פלימו דהוה רגיל לומר גירא בעינא דשטנא ואתחזי ליה וצעריה. ולכן ותלחץ רגל בלעם אל הקיר לעבור במקום הנגזר לו. ויש כחות מתחברים תשעה תשעה יחד ולכן אמרו כי יש תשעה עלים בענף אילן אגוזים ראשו של זה בצד עקרו של זה וג"כ אנשי היער מתחברים תשעה יחד. והם הפראים. ולכן אמרו כי בדורות הראשונים לא יאכל אדם תרי וישתה תרי כי מתגרה בהם ואולי זהו אחד מן הטעמים שאין בית דין שקול. מלבד טעם המזכה והמחייב והמכריע. וכן הקליפות הם עשתי עשר כי כל מספר שלהם בלתי שקול. ומכל מה שנאמר נבין טעם לפתיחת החלונות שנוהגים. וי"א שהוא לפנות מקום לנשמה שתלך לאות נפשה על דרך וכוין פתיחן ליה וגו' ששם שער עליית הנשמות. ועוד נוכל לומר שהוא להבריח הרוחות. ואם הוא לעת בקר ודאי פתיחת החלונות תהיה מכוונת מלבד האמור להשליט מדת החסד שגוברת אז. וכן נכון לאדם לעשות בכל יום בבקר קודם עליית השמש לפתוח חלונות ביתו ויכוין לעשות פתח ומסלול לחוט של חסד שיכנס בביתו ובחומותיו כי בזה חסד אל יהיה בביתו כל היום וההפך בתחלת הלילה שבו תרמוש כל חיתו יער יסגור חלונותיו ויכוין להבדיל בין הקדש ובין החול עד כי יבא זמן חצות שאז יחזרו ויתבלעו בנוקבא דתהומא רבא. והכל הולך אחר כוונת הלב שכפי הכוונה כך יפעל המעשה. ויתראה למעלה לא דבר ריק הוא זה למי שגדל על ברכי החכמים וכל המלעיג צריך כפרה ודאי:

402

ת״גסוב נא לך דודי, ופוק חזי ברעיא מהימנא פ' משפטים דף קי"ז ע"ב דאמר בכלל דבריו דאית מלאכין דאינון משמשין לגופא ומלאכין דמשמשין לנשמה כגוונא דאית אפרשותא בין גופא לנשמתא הכי נמי אית אפרשותא בין מלאכין דגופא למלאכין דנשמתא. ואית נשמתא לנשמתא ומלאכין למלאכין. ואלין דאינון נשמתא לנשמתא כולהו חד ואע"ג דבאורא מתלא אינון כגופא אצל נשמתא אלין לאלין כמה דנשמתא לקבל קוב"ה חשיבא כגופא. ואית מלאכין דימינא דתליין מקוב"ה ואלין משמאלא דתליין בשכינתא. ואלין דתליין מקוב"ה ושכינתיה ביחודא חדא. ותתאי כולהו רשימין למעלה. מנהון במלאכי. מנהון בכרסייא. ומנהון בארבע חיוון דכורסייא מנהון בככבי ומזלי. ומנהון רשימין במדורא דקוב"ה. מדברים אלו יהיה לנו ראיה שלכל אדם יש לו מלאך מזלו ברקיע ועליה אמר רבנן מזליה חזי. עוד ידוע כי ע"י רל"א שערים היוצאים מכ"ב אלפא ביתא נברא כל יש. לכן החיה העליונה נקראת ישראל. ירצה מוציאה כל היש ע"י רל"א שערים. וכל זה נקרא מקום שכל אומץ המדות עליונים משפיעים למלכות שהיא כלל הכל ואח"כ נבראו הגלגלים שע"י כדוריותם וסיבובם יתחברו ויתגלגלו ד' יסודות תחתונים יחד ומתגלגלים הויתן. וכאשר יעברו לפני בעל השפע מקבלים כפי הרצון העליון. ואחר קבלתם יריצו אורם למקום אשר יושלחו עד תקופתם להביא הצורה. הן בריות הן פירות הן מזונות. ואמרו כי הגלגלים הם כמנין השמים הממונים להביא. ויש גלגל המתגלגל פעם אחת ביום. ויש פעם בחדש. ויש לה' שנים. ויש לי'. ויש לק'. ויש לאלף. ויש לכמה אלפים. יש ממזרח למערב. ויש בהפך. וכן מצפון לדרום ומאלכסון לאלכסון. ובתוכם שם היכולת הגדול. ובזה נכון הוא לבא השפע מכל צד ברצון בעל השפעים כלם. וכל הנשמות חקוקות ביריעה לפני כסא הכבוד ויש קוראים אותו חשמ"ל וי"א שהוא פרגוד. וזהו עד שיכלו כל הנשמות שבגוף ובעת עלות הרצון לפניו ית' להביא נשמה לעולם קורא למלאך הממונה שהוא רוח והרוח בא בגלגל ומניעו. ובזה ימצא שכל פעולות המלאכים למטה יתהוו ע"י גלגל. ובזה נמצא מלאך וגלגל ורוח הכל דבר אחד מיוחדים. וכאשר יהיה האופן בתוך האופן כן יהיה מלאך בתוך מלאך וגלגל בתוך גלגל נמצא שהמלאך בגלגל ומקבל שפע שמה ומגלגל בימים קצובים. וכנויי הממונה אם לזכר אם לנקבה. ובאותו גלגל ותנועה שהיה במעי אמו מביאו לעולם בכח כל יכול. ואותו קבול שפע מקבלת הנשמה. וזהו אמרם ז"ל כל אדם יש לו מזל וכוכב למעלה הקבועים בגלגלי התכונה כל אחד כפי דרכו. ועתה אם הנשמה הנוצרת נשפעת בשעה שהתחיל הגלגל להתגלגל והיא מאותן המתגלגלין פעם אחת ביום. בו ביום ימות ואם יתגלגל לי' שנים אז תהיה מיתתו. ואם לע' אז יסוף ואם למאה ק' שנים יחיה. עד שוב הגלגל המחבר בתנועה ההיא. וכל ימי חייו יתגלגל עמו הוא הרוח היוצא ונכנס באפיו בכח הבורא. והוא המעמיד החומר בסוד וברוח פיו כל צבאם. כי כשאין לו להשיב רוחו ולהוציא רוחו הוא מת. והפירות מתקטנים בכל דור כן הבריות מתחלשים שגם שהגלגלים רוחניים הם מ"מ בהתגלגלם יחלשו שכל מחובר יש לו גבול ומתחלש עד שעתיד להתפרק כמ"ש ושמים כעשן נמלחו. הנה מזה שלכל אדם יש לו מלאך מזלו וגלגלו ברקיע. ואמרו שפסוק בצלמנו כדמותנו מורה על זה. שכל אדם יש לו מזל בגלגל המזלות מושפע מן המלאך המניעו והמלאך נאצל מכבוד שכינה וזהו בצלמנו כדמותנו כדכתיב ועל הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. וכן אמרו אדם בפני שכינה כקוף בפני אדם. עוד מתבאר זה מדברי התקונים דף ע"ב ע"ב דאמר והמשכילים יזהירו אלין ד' יסודין דגופא יזהירו בהון ד' חיוון אינון מזל אריה. מזל שור. מזל נשר. מזל אדם. בפרצופא דב"נ אשתמודעאן בהון באנפוי דב"נ ודא הוא הכרת פניהם ענתה בם. כזוהר. דא נשמתא. ומצדיקי הרבים באברי דגופא יהון נהרין מזלייהו ככוכבים לעולם ועד. ואמרו עוד שם שכל צדיק יש לו כוכב וכל כוכב נקרא עולם בפני עצמו וכוכב עם ד' אותיותיו בגימטריא ב"ן במספר שם מלוי ההי"ן שבמלה שהוא פי הגבורה. והוא מושפע משם זה מכח המלכות המנהלת התחתונים. ואמר מורי כי התורה נתנה לסוף נ"ב יום לרמז שם ב"ן שבמלכות. ועוד שרצה הקב"ה לחוג בעצמו ובכבודו י"ט שני של גליות כיון שנתנה תורה בח"ל. וכל ספירה נקראת עולם ומלכות בפרט נקרא עוה"ז. ועל זה אמרו כל צדיק יש לו עולם בפני עצמו וזהו ומצדיקי הרבים ככוכבים. ובויקרא רבה פ' כ"ז אמרו כל צדיק יש לו עדן בפני עצמו דכתיב ונחל עדניך בלשון רבים. וכל הזוכה להלכ' אחת יורש עולם חד כ"ש דזכי למתיבתא. או לשנים או לסתרי תור'. ואמר בדף ע"ד כי ציורא דהיכל גנוז שבג"ע מצוייר בנקודין דאינון כוכביא דנהרין מרקיעא ובהון מצויירין נשמתין ורוחין ונפשין דצדיקייא וציורא דיליה בציורא דקמץ דאיהו נצוץ רקיע. וממה שהובא בשבת פ' חבית דאמרו על גרים שגם דאינהו לא הוו על הר סיני מזלייהו הוה משם נראה שגם קודם שנולד האדם יש לו מזל ואולי יהיה בסוד הדיוקן לנשמות מלשון מזל הנוזל הנשמה כשם שהצלם קודם להויות הגופים ודיוקן זה יברא בעת אצילת נשמתו. ויתהוה מגולם אויר רוחני שמג"ע עליון כמו שדרשו על צלם הגוף וכן אמרו בב' המדרגות שעם האדם שהם כמו מלאכים יצר טוב ורע שבעת שהנשמה תהיה נאצלת מזווג עליון בהיכל לבנת הספיר גם המלאכים אלו יהיה נאצלים עמו. והם מתאבלים ונבדלים ממנו מפני מעשיו כי יהיו נפגמים במעשיו להיותם נאצלים עם אצילות נשמתו. ויצה"ר אז הוא מלאך קדוש אמנם מרכבתו תהיה טמאה שכן דרך כמה מלאכים קדושים. ומרכבתו תתפשט מד' קליפות טמאות שהם עון משחית אף וחמה והולך לצד שמאלו של אדם. ויצר הטוב יהיה רוכב במרכבה הקדושה המתפשטת מד' רגלי המרכבה מהם מיכאל גבריאל אוריאל רפאל. והולך לצד ימיצו של אדם ולא יתחבר עם האדם רק עד שיהיה בן י"ג שנה ויום אחד. והאדם בכח בחירתו יהיה יכול להכריע ולהגביר אחד מהצדדין על חבירו. על דרך הנזכר תהיה הויות המזל הזה ואם נעלה הדבר יותר ירמוז למזל עליון הנוזל מכתר. וממנו הויות הנשמות. ועל ידו מושפעים באוצר הבנים שהוא ת"ת ע"ד מ"ש בני חיי ומזוני לאו בזכותא דאיהו מחסד ולמטה תליין רק במזלא דהיינו כתר ומשם ג"כ יוכל להיות כי יתהוה מזל פרטי לכל אדם ברקיע וגם אחר שמת לעולם מזלו קיים ברקיע וזהו לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני ושם לשון אחיזת שהוא מקום אחיזת האדם ברקיע ע"ד מ"ש מה דלא הוה הוה מאי דהוה לא כל שכן:

403

ת״דכח מזל זה יעדיף אחר שנולד האדם שמאירו בכח מעשיו וזה יהיה לדעתי אחד מהכונות שאומרים שהאדם העוסק בתורה בכל יום בורא שמים החדשים וארץ חדשה. כי מוסיף חדוש בכח מזלו עליון ותחתון אשר מציאותו קדום לו כמו שהנשמה קדמה בריאתה לגוף כנודע. ויתוסף לו עוז וחדוה אחר מות האדם כי המזל ימלא מקומו כי מדרך הקדושה להתרבות ולעולם מציאות הראשון נשאר לעד כדאמרו בכמה מציאיות שיש לנשמה מדי רדתה בעה"ז. שבכל מקום נשאר רושם מציאותה בירידה. ועד"ז תהיה בסוד עלייתה וחזרתה לאדוניה. ואמרו בתקונים כי נשמת השבטים היו מסוד המזלות. ופירשו כי מחסד ועד יסוד הם שש ומיסוד עד חסד שש אחרים ומצד המלכות נקראים ז' כוכבי לכת מהשכינה עד חסד. וודאי כי כח המזלות מושפע להם מהסדר זמניה עליונים. ועיין עוד מסוד המזל בתקון י"ח דף ל"ב ויש ג"כ י"ב מזלות מס"א. ומלמדי לאדם דעת אמרו מלאך מזלו זה שיש לכל אדם ברקיע כנזכר בעודו חי תמיד מתפלל עליו שישמע הקב"ה תפלתו. וזהו שומע תפלה. אינו אומר שומע תפלות. ומה היא התפלה עדיך כל בשר יבואו. ע"כ אין רשאין למעלה לומר שירות עד שיאמרו ישראל למטה. שכל ענין שאדם עושה מלאך מזלו מתראה באותו ענין למעלה שמכין עצמו למטה. וזהו וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל וגם לרבות מלאכי מזלם. וכשהיו ישראל מתגברים בקול שופר ובחצוצרות היו ברקים יוצאים מן הארון כמו שיוצאים ברקים וקולות למעלה ושוברין שרי השבעה עממין וזהו קול ה' שובר ארזים. וסמך לזה ממדרש רבה פ' במדבר דף קמ"ד ע"א א"ר אלעזר בן פדת בשם רבי יוסי בן זמרא בשעה שהיו ישראל נוסעים היו ב' נצוצים של אש יוצאים מתוך ב' בדיו של ארון כדי לפגוע שונאיהם וכו'. שכן משה אומר כי ה' אלהיך הוא עובר לפניך אש אוכלה הוא ישמידם וגו'. וכתיב אשר כגובה ארזים גבהו ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת פריו ממעל זה מלאך מזלם. ואח"כ ושרשיו מתחת. ואמרו אם יש עליו מלאך מליץ שמלאך מזלו של אדם מתפלל עליו קודם שיתפלל האדם וזהו טרם יקראו ואני אענה למלאך מזלו. ובהתפלל האדם אח"כ על עצמו כבר קדמו אחר ברחמים. נקל לתפלתו להיות נשמעת. וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע. וזהו שמעה ה' צד"ק שהוא כח המזל אח"כ הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. וכן אומר צדק לפניו יהלך ואח"כ וישם לדרך פעמיו. וכבר נודע מדברי הזהר פרשת תרומה דף קנ"א שבשעה שישראל מסדרים בבית הכנסת סדור שירות ותשבחות והתפלה. שמתקבצים שלש מחנות מלאכים. האחד הם המשבחים לקב"ה ביום עם ישראל בשירי דוד. והב' הם הנמצאים בכל קדושה שישראל מקדשים למטה ושולטים על כל המתעוררים בכל הרקיעים עבור התפלות של ישראל. והמחנה השלישי הם בתולות עליונות שמתתקנים עם השכינה ומקשטים אותה לעלות לפני המלך ה' צבאות. ואלה הם מחנות עליונים על כלם ומתתקנים בסוד תפלה מיושב ומעומד כנדרש למעלה. ובזמירות אנו מכניסים כל שירי הנבראים הנכללים בסוד פרק שירה בכח צורת האדם שהוא רודה על כלם בזה אנו מכלילים כל מיני זמרה. ובפרט מהנבראים תחתוני' בהיכל לבנת הספיר וגם פיוט יעידון יגידון מורה על זה ובזה מכלילים ומקדשים כל חלקי העשיה בתקון הקרבנות אחר י"ח ברכות שקודם התפלה שבברכות ההם מקדשים כל צרכי בני אדם להיותם בכח הקדושה וכל הארבע יסודות תחתונים נכללים בחומר הראשון והוא נכלל בז' ככבי לכת והם באזור המזלות והוא בגלגל החלק והוא ברקיע ערבות והוא בשבעים שרים. ומדור השבעים שרים מהאומות שלא הכירו בורא עולם יהיה ברקיע שהוא למעלה מהגלגלים שאינו מסבב ובחלק שכנגד א"י בו שרפי קדש ששם השכינה ושרים החצונים נגד ח"ל ובו צבא השמים שהם השרים ועל זה כתיב ונמקו כל צבא השמים וכל צבאם וגו' כי יסבב סיבוב אחר הרקיע. סנדלפון יש לו שבעה מדורין כמו שיש שבעה היכלות ליצירה ושבעה לבריאה ושבעה ספירות מחסד ולמטה מספרים כ"ח. וכן ללבנה למטה כ"ח מחנות תחתונים ובמדרגות הנקראים אישים שאמרו קצת שמשם שכל הפועל. והם בעשר כתות מלאכים הממונים על התקופות והמזלות והימים והשעות והחדשים והם מלאכי קדושה מעופפים במציאות ונקראים צפור כנף והם אופנים ותחתיהם ע' שרים ואופנים אלו ממונים על כתות העשייה ומשם עולים כלם להכלל בהיכל ראשון שביצירה שהוא לבנת הספיר.

404

ת״הכל הנדרש נרמז בשירי זמרה ובפרט במזמור הללו את ה' מן השמים וגו' ושם שירת החיה וכל בהמה וגו' מלכי ארץ וגו' בחורים וגו'. ואמרו בראש פרקי שירה כל העוסק בפרק שירה זה בעה"ז זוכה ללמוד ונצול מיצה"ר וכו'. והפליגו לדבר בשבחו. ואמר ר' אלעזר כל האומר שירה זו בעולם הזה זוכה ואומרה לעה"ב ואני מעיד עליו שהוא בן העה"ב ונצול מכל מיני משחית וכו'. ובפרט האומרים שירה שנמנו שם הם ס"ח כי מינים ההם יהיו כללות הנבראים התחתונים השופכים שיח לפני מלכם ואחריהם כל הפרטים ימשוכו. ועיין בפירוש פרק זה למה פרט אלו ולא זולתם. ואמירת פרק שירה זה לדעתי ירצה להתבונן במהות כל מין ומין עם בחינת שירתו איזה יחוד גורם ומעין אותו היסוד יכלול בנשמתו ויכניס כל פרטי השירות בפסוקי הזמירות בהיכל לבנת הספיר ומשם יעלה אותם בסוד צלמו ודמותו הכולל כל הנבראים עליונים ותחתונים ויכללם ביחודו בכח תפלתו. וכמו שישראל למטה צריכים שסנדלפון יקשור כתרים לקונו בתפלתן של ישראל ומיכאל מקריב נשמותיהם וכן הרבה פרטים מתבארים בפרקי היכלות בהיכלי הקדושה שיש מחנות רבות ואוכלוסין בלי מספר שמעלים יחוד התחתונים לגבהי מרומים ומל' הבוחר בשירי זמרה כוללם כלם בה ומתראה לפני המלך ה' צבאות בכחם. כדרך זה כל ברואי תבל תלויים בנשמת האדם שהוא מלך עליהם בתחתונים. ועל ידו ובכח חלקי נשמתו מעלה כל שירותיהם ותושבחותיהם לפני השכינה. וזהו שאמר אדם הראשון לכל הנבראים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו. כי בלעדו לא היה להם רשות ליראות את פני המלך ה' צבאות והוא היה המריק להם שפעם. וזהו ורדו בדגת הים ובעוף השמים וגו'. וזה יכוין האדם בזמירות והעושה יחוד זה בעולם הזה גם כן יזכה לעשות דוגמתו בעולם הבא שהוא יעלה כל מלאכים הממונים למטה ויריק עליהם מברכות שתקבל נשמתו לפנים מהפרגוד וכלם יהיו תלויים בו והוא בתפלותיו מכליל ההיכלות זה בזה עד היכל קדש הקדשים ובזה מעלה המלכות עד הבינה ובינה מתעלית למקום האין העליון ומשם לנשמות הנשמות יוצר הכל ברוך הוא. ויש שירה למעלה ממלאכי חסד שהם מים העליונים מנעימי שירה ביום ומלאכי דין מזמרי שירה בלילה והשכינה מתעוררת לשיר על ידם והיינו במעשה ידיך ארנן. וישראל גורמים השירה שלימה. למלאכים כאשר יבא לקמן הנה כמה רב גובריה של אדם ילוד אשה בחסד אל גבר עליו והמשילו על כל מעשה ידיו ועל פיו יחנו ועל פיו יסעו אם משמרת ה' ישמור וזה בחייו וכל שכן וקל וחומר במותו יזכה לשמש במרום בראש חולה מכל אשר שת הקב"ה תחת רגליו וסבותיו ועל כן גדול עון המספר בבית הכנסת שהוא מפריד וגורע הנאמנות העליון. וגרסי' בפרק חלק אמר ר' יהושע בן לוי כל האומר שירה בעולם הזה זוכה ואומרו לעולם הבא. אמר רב ששת כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא שנאמר וכו'. וכן המנהג הצבור בנחת בעולם הזה. ואמרו בברכות כד הוו מפטרי רבנן מבי רבי ואמרי ליה מבי רבי חנינא הוו אמרין הכי וכו' וסיים רגליך ירוצו לשמוע דברי עתיק יומיא. ואולי מלאך מזלו של אדם הוא ממחנות אלו שמקבלים סיוע מתפלתן של ישראל ואלו יהיו גם כן הג' כתות של מלאכי השרת הבאים לקראת האדם במותו נגד מה שקדש עצמו במחשבה בדבור ומעשה להיות כי נהנו ממנו ומתורתו ומתפלתו בחייו. ואמרו בפ' תרומה שכשמזדמנים כל המחנות עליונות להיות חברים עם ישראל וישראל למטה אינם באים לסדר תפלותיהם ולשבח להקב"ה אינם עולים למעלה ואין בידם לשבח לו כראוי ונתן טעם לזה בגין דשבחא דקב"ה אצטריך למהוי כחדא עילא ותתא עילאין ותתאין בשעתא חדא וזהו ובאפס לאום מחתת רזון. ובמלין עשרה מזדמנים להיות חברים עמהם. ואמרו בתקונים דף י"ד על פסוק שימני כחותם הכי אמרה שכינתא אע"ג דאנת מסתלק מעלמא דיוקנך לא אעדי מני לעלם כחותם דאתדבק ביה רשימו דמריה כחותמא כמו שישראל משימים עליהם כחותם עולי של הבורא בתפלה של יד וראש ובברית מילה ושבת ויום טוב:

405

ת״ויען כי האדם ונפשו יש לה מזל ברקיע עוד יש לנו לדעת שכל נפש המהללת השכינה בעוה"ז אף לאחר מיתה המלאך מהלל למעלה באותו הקול עצמו שהצדיק היה רגיל בו כדי שיזכור הקב"ה זכותו לו ולדורו ולזרעו כי המלאך והמזל המגינים על האדם הם כדמותו שנאמר ויראני את יהושע הכהן הגדול. וכן ראיתי פניך כראות פני אלהים כי ראה דמות עשו כדמות מלאך שלו כן כתב הציוני בפ' וירא. ושלוחי הצבור בפרט וכן מי שיש לו קול ערב וכל אדם גם כן יהיה שמור ויקר דבר זה בעיניהם ופיהם תהיה תמיד נחל נובע מקור רנה ותפלה כי לא תהיה להם לעולם הפסק אפי' אחר מיתתם. וזהו לדעתי שתקנו מסדרי התפלות ושבחך אלהינו מפינו לא ימוש לעולם ועד וכן ולנצח נצחים קדושתך נקדיש כי אפי' אחר המות הצדיק משבח ומהלל לא לבד נשמתו ורוחו למעלה ברם קלוסו עולה גם כן מן העולם התחתון ע"י מלאך מזלו כנזכר על העצמות כתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. וכן כתיב לא המתים יהללויה ומאן אינון רשעים שבחייהם קרויים מתים שכן ראש החצונים כמוס באוצרות הקדושה והוא עתיד לקבל מתוק והעד רישיה דעשו הקבור במערת המכפלה לרגלי יעקב והנמשך אחריהם הוא גוף בלא ראש וכן כל יורדי דומה כי שם בגיהנם אין מעשה וחשבון אבל אנחנו עמו נברך יה בעה"ז ובעה"ב מעתה ועד עולם לעולם נשיר ונזמר ונאמר לפניו הללויה. וכשאדם מתפלל בכוון הלב דמותו של מעלה מנושק בחבה ומתוך שנודע זה למלאך שלו מכניס חבת שמים בלבו וזה סימן גדול לאדם בתפלתו בעת שנכנס חשק היחוד ואהבת שמים בלבו וח"ו בהפך אם יד עליון נוגע באדם נדחף כמו שנאמר כי יד ה' נגעה בי. וסנדלפון בורר התפלות כאדם שבורר כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות לתקן עטרה והוא יודע לאיזה צד העטרה יש לקבוע אותה התפלה אם נגד הפנים כדכתיב שפכי כמים לבך נכח פני ה' או לאחורי הכבוד על דרך שנאמר ושועתי לפניו תבא באזניו. ודאי שכוונת שלוחי צבור בתפלתם לזכות כל אחד מדיוקני הנשמות שעומדים בקהל ההוא ועמם כל כללות שבעים רבוא דיוקנאות הנכללים בהם כל עם ה' כמו שבהארות הויה אחת מוסיפים כח וחיל לכל ההויות הקדושות שכלם משולבות יחד ונתנו מרועה אחד כנזכר למעלה. וכן צורת האדם כולל כל ציור ד' פני המרכבה וכל היוצר מראש ועד סוף בפרטי אבריו וגידיו ועורקיו ושאר מציאיות שבגופו ונפשו וכוחו ונשמתו. על כי מנהג החכמים לנענע עצמם בתורה ובשירי זמרה לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו': ובדוגמת אבריהם בכח שלהבת נשמתם מתעוררים בשירם ובזמרם כל כלליות הנבראים ונוצרים ונעשים בכח ההויו"ת קדושות הנכלל רוחניות באותיות ונקודות התורה והתפלה והברכה ואמרו בירושלמי דסוכה פרק החליל בשם הלל הזקן אע"פ שיש לפניו כמה קלוסין חביב הוא קלוסן על ישראל יותר מהכל מ"ט נעים זמירות ישראל יושב תהלות ישראל. וכלל גדול לאדם להשתתף בסוד נפש רוח ונשמה שבו כל ברכה וקדושה ויחוד שגם היא תשתתף עם השרפים והחיות והאופנים ושאר המדרגות לשבח יוצרנו: ועל הכל כשעונה ברוך הוא וברוך שמו אחר כל ברכה ובפרט אחר י"ח ברכות בל חזרת העמידה כי אז הוא גמר היחוד במחברת השנייה ככתוב בספרי המקובלים. נ"ל שטוב לכוין ברוך הוא סוד העצמות או הרצון המתפשט מא"ס בעל הרצון הקדמון נשמה לנשמות תוך הספירות להחיותן. ובברוך שמו יכוין ליחד העצמות והרצון עם ספירות הכלים המקבלים הארתו ובכחו מראים פעולותיהם הם כפי הכנת המקבלים למטה ומלות ברוך אתה ה' בכ"מ הוא סוד קשר הספירות במאצילם ולכן הכריעה בברוך להמשיך השפע לספירות להכינם אל היחוד. ואחר הכנה זו קושרם ומיחדם למעלה וזהו זוקף בשם ובכריעה וזקיפה יכוין בא"ס שעל ידו הוא קשורם ויחודם ממעלה למטה וממטה למעלה בין בסוד השפעה בין קשר בין יחוד. ואח"כ במלת אמן כבר נודע כי הוא יחוד הוי"ה ואדנו"ת יחד ששמנה אותיות אלו הם כלל כל האצילות עליון וכתר כולל הכל למעלה הנכלל בקוצו של יו"ד ומלכות כוללת הכל למטה: ויסוד נקרא שר הפנים שהוא שר שני פנים שהם הוי"ת אדנו"ת בסוד חשמ"ל שהוא בגימטריא שד"י אדנ"י אמצעי בין השם הגדול והכינוי. ומלאך מטטרו"ן שהוא בין המלאכים כלב בגוף נקרא שר השנים שהוא שר שני פנים אלו בעולמות התחתונים: ולהיות כי אין בידינו כח וחיל מפני מיעוט ידיעתנו ליחד כראוי בתפלתנו ע"כ אולי תקנו לנו שנמלך באבות העולם מסדרי התפלות באמרנו ואני ברוב וגו' להזכיר לפניו יתברך זכותם שיהיה לנו למעוז לעת התפלה ונזכה ליחד ולתקן מעין מה שהיו מתקנים הם בכח תפלתם והקב"ה הנותן שכר על המחשבה טובה כמעשה הוא יגמור על ידינו כפי כוונתנו שהוא ליחד ולעורר הרצון העליון מעין מה שעשו אבותינו הקדושים וגם הם יפתחו לנו שערי תפלה ויכניסוה לפנים מהפרגוד ובזה נפש ברכה תדושן ירצה הרצון והתאוה שיש לאדם לברך וליחד תשבע בדשון עליון ואלהינו מרחם המרווה מרצונו לחוסים בו גם הוא יורה כפי רצון ותאות המתפלל והמיחד: וכפי כוונת הצדיק במעשיו ובשבחיו בעודו בעולם הזה כדוגמא ההיא תהיה שבח מלאך מזלו המהלל אחר מותו. וכמו ששלוחי צבור כוונתן לתקון קהלם עם כל לעדת ישראל ומהבל פיהם יתהוה מציאות חדש' כמו מלאך כלול מכל בחינות הנשמות הקהל ההוא ע"ד ההוא יהיה התעוררות המלאך אחר מותם. עוד חשבתי כי טוב לשליח צבור בקוראו בני הקהל לספר תורה יכוין להדביק נפשותם ברוחניות התורה עץ החיים שבתוך גן עליון וזה בכוונת יעמוד כבוד ר' פלוני כי הנשמה נקראת כבוד כדכתיב למען יזמרך כבוד ויכוין כי נשמתו תאיר ותתדבק למעלה בעץ החיים כמו שגופו נאחד למטה לקרא בתורה. ואוחז בעמוד התורה כי עץ חיים היא למחזיקים בה ולזה תהיה כוונת שניהם ואולי זה יהיה מנהג האומרים לעולה בכבוד. ובנשיקת התורה יכוין להדביק רוחו ברוחניותה וזה מלבד שאר כוונות רמות אשר באו בספרי המקובלים לעולה לקרות בתורה:

406

ת״זידוע כי יש י"ב שרפים ממונים על כל אחד מבתי כנסיות וגם הם יהיו סיוע לכל היחודים הנעשים בהם והשמים יענו את הארץ. ואגב אפרש טעם הנלע"ד על מאי דאמור רבנן שטוב שבכל בית הכנסת יהיו בו י"ב חלונות: ובזה נתן טעם לחלוק סדרי התפלות הנמצאים בתוכנו ספרדים לועזים אשכנזים ליוואנטיני קטאלאני צרפתים והרבה כזה. והנה אין לנו אלא אלוה אחד וכלנו ליה עינינו. אך טעם השתנות זה יהיה שכל אחד מי"ב שבטי ישראל יש לו חלון אחד ברקיע כפי בחינת נשמת שבטו מצד מחנה מיכאל או גבריאל וכו' שד' מחנות אלו מתחלקים לי"ב. ג' בכל סטר כנודע. וגם שכל נשמות ישראל הם ממוצא אחד דכתיב כל הנשמה תהלל יה ולא כתיב כל הנשמות. מ"מ נצוצות הקדושה בירידתם למטה ממלכות משם יפרדו לי"ב. וכל שרף מעלה תפלת בני שבטו דרך חלון ומדרגה הקדושה המתווך לנשמתו. ועם זה הטעם נכון שבבית הכנסת יהיו י"ב חלונות. וממונים בכל בית הכנסת י"ב שרפים נגד שבטי יה ולי"ב צנורי שם ההוי"ה. ויש בכל ב"ה סוד פני אדם הנשמות הקהל היושבים לצד מזרח ופני אריה בסוד היושבים לצד דרום. וכן פני שור בסוד היושבים לצד צפון. ופני נשר בסוד היושבים לצד מערב. ומתחלק כל צד לשלש בחינות נגד י"ב שרפים נגד י"ב גבולי אלכסון ושליח צבור השושבין ביניהם ירמוז לכללות כלם יחד נגד בחינת הי"ג מקור לכלם על כן אין לשנות מטבע תפלתו שלמדוהו אבותיו כי אלו ואלו דברי אלהים חיים וכל המשנה ידו על התחתונה. ואמרי' בירושלמי שלח להו רבי ייסא אע"פ ששלחנו לכם סדר המועדות פי' בתפלות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש. ואין ללמוד מקצת בני דורות אחרונים ששינו סדר תפלתם מלועז לספרד או איפכא דמבר נש זעיר לא ילפין כדאמרי' בירושלמי מה את סבור ילפין עובדא מינך ואפי' קביעות מקום מיוחד בבית הכנסת צריך לתפלה וזה כדי שיבואו המלאכים והנשמות באותו ועד כמנהגם וברבים יהיו עמו כל שכן שאין להתפלל בב"ה אלא סדר התפלה הנהגה שם כי כל הבל קדוש מאחז פני כסא במקום הראוי ומכוון לו ועם שונים אל תתערב. ואפי' מאומנות אביו אמרו רבנן שאל ישנה בנו כל שכן סדר תפלתו כי אולי סדר התפלה שלמד בקטנותו מפי אבותיו ומוריו היא מוקבלת לנצוץ נשמתו מד' מחנות הנזכר דאינון תריסר משריין קדישין דאכניש משה ליחדא רתיכא עילאה קדישא דכתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל לאעלאה מטרוניתא לאתחברא באבהן ובפרשה תרומה בפרק שלישי מספרא דצניעותא סדר הכוונה לכל תפלה ובקשה ואמר כי השאלות ששואלים מהקב"ה הם בא' מתשעה אופנים יעויין שם. וכתוב בתקון י' כי שלש חיילות מקב"ה באות בתוך עם ישראל בכח זמירות שירות ותושבחות. ובתקון י"ב מוכיח דשערי דמעה לא ננעלו מפ' ותפתח ותראהו והנה נער בוכה במאי אפתח ליה בדמעה וזהו בבכי יבואו בזכות בכיה יתאספו מהגלות: ואמר כי יש היכל למעלה גנוז שאינו נפתח אלא בנגון וליה כיון אלישע בשלש נגונין שנגן. והנשמה נהנית מהנגון לפי שהיא רגילה בנגונין בשיר של מ"ה ושיר הגלגלים ובהיותה בגוף ושמעת נגון נהנית כמו שהיתה רגילה בהיותה דבוקה ביסודה ומרוב הערבות ראויה לשרות עליה רוח אלהים כפי הנהגתה ויסודה הראשון ולכן דוד דלית ליה מגרמיה הוצרך לעורר עצמו במיני נגון להמשיך חיים למדתו. ויש היכל אור שנפתח באור התורה. ויש היכל הנבואה שאינו נפתח אלא לחכם גבור ועשיר. ויש היכל היראה שאינו נפתח רק למי שיש לו יראה. ויש היכל שאינו נפתח אלא לעניים בעטוף בציצית ותפילין. ויש היכל צדיקים שאינו נפתח אלא להם וזהו שער צדיק חי עלמין. והנגון כשעולה עולה בו' מדרגות. וכן כשיורד יורד בו'. ועליו נאמר שוקיו עמודי שש. ועשרה נימין הם סוד העשר אצבעות הבוטשים בנגון. וכן חמשה בכנור של חמש או שש. עוד בנגון נרמז שבעה ושבעה מוצקות וזהו ודוד מנגן ביד. וש"צ המנגן בתפלתו מעלה השכינה לפני המלך העליון מקושטת בשבע רעותיה המובאות לה על ידי התחתונים. ובעלותה כמה מלאכים וכמה מחנות וכמה נשמות עולים עמה שהם נימין דילה. וכמה מלאכים ונשמות מאירים לפניה הנקראים עיני ה'. וכמה מצות עולים לפניה וכמה מלאכים עולים עמה הנקראים אזני ה' הממונים על קבלת התפלות. עוד עמה עולים אותם הנקראים פני ה' מאירים בכמה גוונים ורוחין ואישים הממונים על ריח ועשן הקרבן והם בעלי החוטם. וכן עולין מארי דקלין ודבור הפה. ומארי דצוארי הנקראים אישים. ומארי דידין ומארי דגופא. ומארי דברית. ומארי דרגלין כולם עולים עמה. וכשהיא בהיכלה כל הנביאים עולים שם ודופקים ואומרים אדני שפתי תפתח. עיין מזה בתקון י"ח מדף כ"ח עד דף ל"ז כי יערב ויבוסם לכל קוראי בצדק ואשרי המכוין בתפלתו לתקון כזה:

407

ת״חוההבל העולה מהמתפלל מעלה ה"א העליונה לגבי יו"ד ועולה על ידי הקול שהוא וא"ו הבל היורד היא ה"א תתאה שעושה הדבור קריבות מכל ההבלים ומיחד אור ישר בחוזר וחוזר בישר עד אין תכלית. וקי"ל ודבו"ר יחד וכשאדם מוציא הבלים ודבורים בתפלתו כמה עופין פתחין גדפייהו לקבלא לון. הדא הוא דכתיב כי עוף השמים יוליך את הקול ומהם בורא הקב"ה עולמות. ואמרו בתקון כ' שבינה עולה אל המלך בעשרה זכרונות ובעשרה מלכיות ובעשרה שופרות שהם ג' פעמים עשר ועשרה כתות דמלאכין יתערון לגבייהו וסלקין לגבי עשר ספירות ונגונים סלקין מינייהו מרובעים מסטרא דרביע בד' חיות וחיות קטנות עם גדולות הם שמנה שם ההוי"ה ואדנו"ת יחד. ואמר כי הנגון בד' פנים ולמה תקן דוד כנור עם שמנה נימין. ויש נגון העולה בו' ויש נגון העולה בב'. ויש בחמש כגון ה'. ויש בשש דהוא אבגי"תץ. והוא וא"ו. ויש שעולה בג' תש"ת תקיעה לחסד שברים עולה בנגון הקול לתרועה. תרועה עולה לעמוד האמצעי. ביחוד המלך עם המלכה יתעוררו כל מיני נגון. הה"ד הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל וכנור. ושופר הוא שכינתא: ולכן מנהגן של ישראל לנגן בפה בבתי כנסיותיהם בשבתות וימים טובים זמני היחוד אך צריך התעוררות יותר חזק בי"ט לעורר האושפיזין שהם מקראי קדש העליון שהוא קדושת השבת ולקדשם. אבל השבת הקב"ה מקדש ישראל כנזכר ולכן נאמר שמחה במועדים אך קדושת השבת מסתפק מעצמו: ומכוון הנגון בפה בכל יום טוב ובפרט ביום שבועות שהיחוד מתמיד כל היום ובשמיני חג העצרת שהוא גמר היחוד מהמועדים שעברו מיום ר"ה עד אז כנדרש אצלנו. מזה נראה כמה כח הנגון להשלמת יחוד העליון ונתבאר בתקונים במזמור הללו אל בקדשו כל כלי זמר הנזכרים בו על סדר עשר ספירות וכל הנשמה הם חכמה ובינה שבהם תהיה הגאולה לוא"ו וה"א שבשם ואמרו עוד בתקון כ"ב כי ציור נשמותיהם של ישראל חקוקה בכסא. ובעת שהיא מתעוררת למטה בתפלה הכסא מתעורר למעלה וציור הרוח חקוק במלאכים וכשהוא מתעורר למטה בתפלה המלאכים מתעוררים למעלה. והנפש היא חקוקה בד' פינות העולם ובזמן שתתעורר בתפלה או מצוה ד' פינות העולם מתעוררים עמה. עיין בסוף תקון מ"ה סוד עליית וירידת התפלה לצדיק לבינוני ולרשע והקול סליק והדבור נחית ומלאכי אלהים סלקין ונחתין ביה. עוד בר"מ פרשה כי תצא דף רמ"ג. כי בקול רנה ובקול תפלה ובקול שופר מתקשר יצר הרע תחת יצר טוב. באדרת האזינו אמרו מאן דבעי דירכין מלכא אודניה לגביה יסלסל ברישיה דמלכא היינו תקון ומיתוק הדינים הנרמזים בשערות ויפנה שערי מעל אודנוהי וישמע ליה מלכא בכל מה דבעי. ובספר החסידים מביא ראיה בסימן תתשכ"ח שלכל אדם יש מזל ברקיע הגם שאין מזל לישראל בכלל אבל בפרט יש. ובעוד מלאך מזלו אצלו אין מזיק יכול להתקרב אליו. ואולי יצדק בו שהוא המלאך מליץ וממנו יוצא הקול שמודיע הגיע זמנו של פלוני לגדולה או לירידה או למות ח"ו או להמלט. ואם אפי' העשבים דקים יש לכל אחד מהם מלאך מלמעלה המשורר ובזה מגדל העשב ההוא כל שכן לאדם הכולל עליונים ותחתונים. ואמרו בזהר פרשת תרומה דף קכ"ט שממונה יש על הדיוקנאות של צדיקים הנקרא יהודיעם והארכנו בדרוש הזה להיותו ערב ומועיל וטוב לזרז האדם ומה שנוגע לכוונתנו הוא המתבאר לפנינו בפרק הבא בע"ה:

408

ת״טכשמגיע זמן האדם למות הוא יודע ומכיר המתים הבאים לקראתו ואם זוכה משיג גם כן בניצוץ השכינה ובכבודה כי אז בהתבטל כח גופניי אין הראיה והשמיעה באמצעות הכלים בעין ואזן אלא בעין הנפש לבד והיא הראיה והשמיעה האמיתית והנכונה וזהו תוסף רוחם יגועון. ומלאך מזלו כאשר בארנו למעלה הוא רואה מלאך המות כאלו מלא עינים. וזה גרם לנו אכילת עץ הדעת טוב ורע דכתיב ביה וכי תאוה הוא לעינים פי' לראות מ"ה שהוא מלא עינים: ואולי בחינת היותו מלא עינים יורה כי שט בארץ ומתהלך בה כמו שאמר הוא עצמו משוט בארץ. ירצה אז בקטרוגו כנהוג לו שבני אדם בכל מקום נותנים לו כח בעונותיהם כי מלאה הארץ חמס ושוד. ובכל מקום יש לו שליטה מחמת רבוי העבירות. ועל כן הוא מלא עינים כי יש לו צפייה בכל אדם כי אין צדיק בארץ שלא יחטא. הנה כי בדמות פרצופו ג"כ מקטרג לפני הקב"ה וכשאדם וחוה עמדו על הרעה שגרמו ידעו כי ערומים הם מלבושי ימיהם שהיו כתנות אור ככתוב בספרא דר"מ בסוד תפלין דמארי עלמא והיו בו להכנה להוליד נשמות כלן קדושות. ובכתנות עור נתערב טמא בטהור. וכל פגם שיש בו תפיסת ידי אדם קשה לתקן מה שאין כן כשאין בו. וראיה מההרים והאשרות הנעבדות והם ירדו למטה בעונם להתלבש בחצונים ובעלי תאוה המביאים תואנה לעולם אלא שהקב"ה בחסדו עשה להם כתנות עור בסוד תפלין של עור כנדרש אצלנו במקומו. ולנו לדעת כי מעולם לא עלה על דעת אבינו הראשון ועל דעת אשתו חוה שניהם יציר כפיו של הקב"ה אשר נשמתם חצובה בגבהי מרומים כדאיתא בפרשת בראשית ובפ' בשלח דף נ"ה ע"א וכן בהרבה מקומות. ולא מלא לבם לעבור על רצון בוראם בעשה ולא תעשה שנצטוו על האכילה ההיא אלא הוסיפו על הצווי וסברו לתקן ולקדש ש"ש בכח אכילתם הקדושה שכן נצטוו אכל תאכל לתקון וסלסול נטיעות הגן בלעיסה רוחנית להעלות הנאכל למדרגה העליונה בכח ל"ב שנים נגד ל"ב נתיבות חכמה העליונה ששם היו מוצק ותקון לבריאת כל הנבראים שכלם בחכמה נעשו בכח כ"ב אותיות והעשרה מאמרות שנכלל רוחניות האותיות בעשר מאמרות שהם במלכות האדריכל לכל. וכתב הגאון מורי מפאנו זצ"ל במאמר חקור דין שלו כי אכל תאכל היה מ"ע וכל האכילה האמורה בפסוק הזה בתורה ובמ"ט הכתוב מדבר. שאלו זכינו היתה האכילה ההוא נחשבת לנו כאכילת קדשים וכהנחת תפלין כמו שהיה מצות פרו ורבו לעין כל קודם החטא. ואמר כי כן דוד שהוא חי בגן עדן מקיים עכשיו המצוה הזאת בכל עת ובאכילה הזאת הנחש הסביר להם פנים והיו סבורים לקדש ש"ש ג"כ למטה במקום הנהגת הטוב והרע יחד. ודימו להגביר צד הטוב ולבלע צד הרע שבעץ ההוא אלא שנהפכו עליהם ציריהם וסברו לתקן וקלקלו שגבר הרע ונחלש הטוב כי כן צפה מגיד מראשית אחרית בצווייו ואמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות שגם שכוונתך תהיה להמליך ש"ש שם ולהגביר צד הטוב והחיים ושיתוקן גם הנהגה זו על ידך לעת עתה מעשיך לא יהיו רצויים כי תגביר הדין למעלה והמיתה למטה וזהו מות תמות. וטעם מצוה זו היא כטעם האיסור והמותר שיש לנו שכל ל"ת שבתורה הוא מפני היות שליטת סמאל עליו והנהנה ממנו המיתה הטבעית והרוחנית קופצת עליו כי סוד האיסור שיש לנו הוא מה שמתפשטים ענפיו בעולם הגשמי הזה וכן האיסור לאדם היה מטעם שליטת ס"מ בענפי הדעת טוב והיינו רע המתפשט ועושה פירות ופרי ההוא גורם המיתה אל הגוף והנפש וחלק הרע שבעץ הזה אינו לא תאנה ולא רימון ולא אתרוג ולא חטה אלא עץ ידוע הנעשה לבוש וקליפה לשני העצים פנימיים עץ החיים ועץ הדעת טוב. כי שלש בחינות הם כנדרש אצלנו במקום כבודו בשפה ברורה אלא חכמים המשילו סדר הרמז בספירות ובכחות רוחניים בתאנים וכו'. וכן אמרו בתקונים דף ס"ח ע"א סחטה ענבים ברשו אחרא ועבד יין נסך ואתעביד אילנא דטוב ורע. הנה כי מתחלה לא נקרא עדיין שם רע על אותו האילן ירצה ההנהגה ההיא עד אחר החטא על דרך שכתבנו למעלה ביצר הרע. שהיצר הרע היה תבלין באדם ומעטרא ליה כסאסאה לשבולתא וידיעה בחצונים הגם שהיא תאוה לעינים אינה אלא תאוה כלביות כי פנימה הוא כהפך כדכתיב כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו' ומ"ד תאנה ליקט אותה קודם זמנה כי רצה לעשות התקון ממטה למעלה והוא לא כן צוה רק כי יאכל תחלה מעץ הגן ואח"כ יזכה להמתיק גם עץ הדעת טוב ורע. ובזה היה מוכן לאכול מעץ החיים כי ג' מיני פירות היו בגן. א' פרי הגן. הב' עץ הדעת טוב. הג' עץ החיים נגד ג' הנהגות בי"ע. ואמרו בב"ר פט"ו ומה היתה אותה תאנה ר' אבין אמר ברת שבע דאמטי ז' יומי אבלא לעלמא ר' יהושע דסכנין בשם ר' אלעזר אמר ברת אליתא דאמטיאת אליתא לעלמא. ולא פליגי רק מר ביאר פגם עונו בעולם היצירה בז' היכלות שבו. ומר פירשו בז' מדורין דעשייה כי גבר הפגם בכלן. פוק עיין ותבין. וב' מיתות אלו לדעתי ירמוז עוד הפגם שעשה ביצירה ובעשיה ב' הנהגות התחתונות שלא היה לו לירד שם אז. וכן אמרו בתקון י"ט דף מ"א דאדם תניינא דחב במחשבה ואדם תליתא חב במעשה דתלת אדם אינון אדם דבריאה דיצירה דעשיה דלאו כל חובין שוין. ובתקון נ"ט ביאר טעם משטמת הנחש לאדם ובתיקון ס' פירש איך היה המות בעץ הדעת טוב ורע והרבה מיני עץ יש יעויין שם. ומתקון נ"ט עד תקון ס"ט מדבר בעון אדם ובפרט בדף קי"ג ע"א רשב"י הודיע שם פגם עון זה לר"א בנו דמטא לאתר עילאה דכל עלאין ועל כן לא יראני האדם וחי ושם ביאר הספירות והצחצחות ואור קדמון. ולמעלה ממנו עילת העילות. ובתקון ע' ביאר נעשה אדם על אדם קדמון. ושם פי' כמה דרכים על פסוק נעשה אדם וכלם כאחד טובים וישרים למוצאי דעת ושם הודיענו עוד כי יש שבעה היכלות שבניינם הם בשבע שמות מאבגי"תץ. ובתקון כ"א מהנוספים פי' ז' שמות ממ"ב עם ז' ספירות ועם שבעה קולות: ואגב אמר בתקון ע' כי שכינה עליונה אינה יורדת על הצדיקים אלא בשבת ויום טוב ברם בעלי תשובה מורידים אותה עליהם בכל יום ושעה ורגע. וכבר כתבנו למעלה טעם לזה. ומתבאר שם חלוק שבין אדם דאצילות לאדם דבריאה יצירה ועשיה ואמר כי במשה היה מרכבה שלמה לבדו כמו שהיה בג' אבות. ואדם עילאה הוה במשה. וזהו וירא ראשית לו. וזהו מה שהיה הוא שיהיה ואשר להיות כבר היה זה אדם הראשון ונצוצות נשמת משה מתפשטות בכל דור ודור בבעלי תורה להאירם בה:

409

ת״ינחזור לדרושנו כי מדברי המדרשים מתברר שראוי היה אבינו הראשון לזכות גם לתקן ולהעלות בכחו גם ההנהגה התחתונה הלזו אלא שאכלה פגה. ובכח האכילה ההיא היה מוכן לילך מחיל אל חיל ולהגיע בגוף ונפש אל העדן אשר אין שם אכילה ושתיה אלא ההנאה מזיו השכינה. אבל אחר החטא התמידה ההתכה בכל יום ואין המזון תמורה מספקת וכ"ש בהיותו יגע בו אלא לסעדו לחיי שעה עד שהגיע לגויעה בסוף ימיו לכלה הפשע ולהתם חטאת ולהביא צדק עולמים. ובתקון ס"ד אמרו דחטא אדם היה תלוי בת"ת וחטא חוה בשכינתא ונתקללה הארץ שהיה לה למחות בידו דכתיב ה' בחכמה יסד ארץ. ושם פירש טעם השתנות טבע האדם ובתקון ס"ט פירש כי שתי חוות היו חד מגרמא שהחטיאו וחד מבשרא סוד יצר הרע ויצר הטוב. ואמרו בתוספתא בפ' וארא שמסטרא דאילנא דחיי כל דינין מתהפכין לרחמי ומסטרא דעץ הדעת טוב ורע כל רחמי מתהפכן לדינא. וכל מיני אסורין ואכילות אסורות היו באכילת עץ ההוא ולזה אמרו שעבר על ע"א ג"ע וש"ד שלכן הוצרכו ג' האבות למתק ג' עבירות אלו ועל כן פה שאכל נבלות לא יהיה ראוי לאכול מעץ החיים ח"ו כי בזה יתן חיות וקיום לחצונים וטמאים אלא צריך לירד לעפר בגין דיתמחי יצר הרע דבגוה. הנה כי אבינו הראשון ירד למקום הדין למתקו ולא עלה בידו. וחנוך זכה לירש נשמה עליונה שהפסיד אדם הראשון כמו שנתבאר בזהר שיר השירים. ולכן רוחו שהיה לו לעמוד בג"ע של מטה כשאר רוחות הצדיקים זכה לעלות ולהיות מלאך שר הפנים לקבל השפע היורד מהכסא ולחלקו לכל שאר המלאכים והעולמות. ועוד גופו הגשמי נהפך ללפידי אש ועלה עם רוחו להיות מלאך ובזה ירש מקומו של אדם הראשון שעקר בריאת אדם היה שיהיה מקור לכל השפע המתחלק לעליונים ותחתונים ולהשפיע ממנו להם עד שכלם היו רוצים להוריד לו השפע בהשתחויתם לו והוא הודיעם כי ראוי להמשיך מן המקור האמיתי ולהיותו מקור השפע בחטאו גרם מיתה לו ולכל הנבראים גם כן. דוגמא לחטא אדם היה חטא נח בשתייתו מהיין כי נהפך לו לסורי הגפן נכריה ונשתכר. ואמרו בפ' פקודי בהיכל ראשון כי נכנס להיכלות הטומאה. והושע ירא להסתכל בהיכלות שנדבקו בהם ישראל עד שהורשה מהקב"ה ואמר לו לך קח לך אשת זנונים. וכן חטא בני אהרן בהקריבם אש זרה כנדרש בכמה מקומות מהזהר. אך אברהם שהיה ראשון לאבות העולם לתקון עון אדם הראשון לכן הושלך לכבשן האש לכפר על עון ע"א שהיה נכלל בעונו של אדם וקיים בעצמו פסילי אלהיהם תשרפון באש. ואח"כ ירד למצרים ערות הארץ עומק הקליפות ונכנס בה בשלום ויצא בשלום והתחיל להוציא את בלעם מפיהם נשמות הקדושות שהיו עשוקות בעמקם. וזהו ואברם כבד מאד במקנה וגו' ומשם חזר למסעיו מנגב ועד בית אל. ויצחק נתעצם מאד מארץ פלשתים וזהו שדרשו על פסוק כי עצמת ממנו. וכן עשה יעקב שגנב לבו של לבן הארמי. ירצה תוכו ופנימיותו וחיותו שגזלו החצונים בחטא הקדום דוגמא לזה ד' נכנסו לפרדס ואחד מהם יצא בשלום. והדרוש הלז נתבאר אצלנו באור רחב במקום כבודו. וריש מלין לבד העלינו פה לבל יאשם אבינו הראשון בתחלת מחשבתו כי חשב להרבות כבוד עליון בגולות עליות וגולות תחתיות וחסיד גדול היה ועיין בפ"ב מחלק ד' כיצד היה דבורו של נחש עם חוה וטענה נצחת להענש אדם על ידו. עוד שם פרק ט' מחלק ג' ביאר כיצד נכנס יצר הרע באדם כי האלהים עשה את האדם ישר. ואמרו בתקונים וגם בפרקי היכלות כי אז ס"מ בעט באדוניו ויצא לתרבות רעה והוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות או כחותיו הם. נקרא מלא עינים המתראה לנגד מזלו של אדם כדאמרן שמתחלה היה אחד מהשרפים בעלי שש כנפים. ואם האדם בעה"ז מגביר הטוב ע"י עבודתו משבר ומכתת כח החצונים וזהו הוא ישופך ראש אפי' בבחינה עליונה בחצוניותם מלבד המתקן הדינין הקדושים שרשי שרשם אמנם אם שומע לו תשופנו עקב סוף המות ואחריתו לנפול בידו לכן אמרי טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. וכן כל המחניף לרשע סופו נופל בידו טב לביש וגו' וכדומה. ועתה שחוה ירדה אל העצב יש צער לגדל הבנים כי צריך להעלותו מעט מעט משפלת עמק המצב אל מקום הקדש שהוא כצמח שתחת האבן שצריך דוחק גדול עד שיבקע האבן. כך אבן נגף דוחק התינוק עד שיבקע הקליפה ויתעלה מעט מעט יוצא מתחת יד אסכרא אל תחת יד סכנה אחרת. ואחר כך אל תחת יד מלאך המות. ולזה אחרית הכל המות וזה מחמת לבושי עור הנחש הזה הכרוך עלינו. והנה כבר יצאנו מכוונת דרושנו לכבוד אבינו הראשון:

410

תי״אאמרו החכמים כי בשעת פטירתו של אדם רשע המלאך הממונה על הדין עומד כנגדו ואומר אוי על זה הגוף שיצא מן העולם ריקם מזכיות ומלא עונות. וכתבו בתקונים דף ס"ד כי הנחש הורג בני אדם וגורם הדמעה עכ"פ והורג בסם המות שלו שהוא גיהנם ודא איהו ס"מ. ואינו זז מן האדם עד שיכלה בעפר כי בשרו הוא מעורו ומארבעה מיני צרעת שהם בנחש נובעים מהם ד' מיני חולאים שהם מרה לבנה. מרה אדומה מרה ירוקה מרה שחורה. וכתוב בתקון כ' דף מ"ב ע"ב בר נש בהאי עלמא איהו צרעת ממשכא דחויא. וזה הראה הקב"ה למשה בסנה שאמר לו אל תקרב הלם עד שיופשט מהגוף שהלבישה אותו בת פרעה שהיא נטהרה בנגיעתה למשה ונתרפאת מצרעתה. ומשה אז נצטרע כי פרחה ממנו שכינה. והיה זה דוגמת פרה אדומה המטהרת הטמאים מצד ימין ומטמאת הטהורים מצד שמאל שלה דמסטרה ס"מ שנפל מקדושתו. ואחר שנתפשט מאותו הגוף וחזר לג"ע נתלבש בגוף קדוש שלו וזהו והנה שבה כבשרו. וכן האדם אם שב בתשובה יורד עליו סם חיים לרפואתו. וכתב בעל ראשית חכמה כי הנשמה נדונת בדקדוק גמור אחר פטירתה ומביא מעשים על זה וזהו אצלי זכר רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה. ירצה כי ורחמים והחסדים הם מתנהגים עם האדם בעולם הזה שהוא עולם המעשה והתשובה. וכן אברהם ויעקב שהיו בע"הז היו מרכבה לרחמים וחסדים וזהו כי מעולם המה. ולכן ביד החוטא לתקן מה שעוות ומעט יסורין ימרקו לו הרבה. אבל בעולם הגמול אין הנשמה יכולה לעלות בצרור עליון והרוח בג"ע של מטה והנפש אינה יכולה להתעדן בצחצחות נפשה בסוד לבוש הראוי לה דמתחזי ולא מתחזי עד כי יתלבנו ויצטרפו שלשתן יחד מכל וכל כי כל אשר בו מום לא יקרב וכל היסורים והנגעים וכ"ש יום המיתה כלם ודאי טהרה הם מצד האש. וטבע האש ללבן מבית ומחוץ כפגם שהרתיח עצמו באש היצר כן צריך הטהרה והליבון. ולכן התענית הוא אש מטהר לאש היצר מצד ענוי נפשו והתכת חלבו ודמו. ואמרו בפ' שמות דף י"ג בסוד עדון הרוח בג"ע תחתון דכמה דגופא אתהני בהאי עלמא מקטורא דארבע יסודות ומצטייר בהאי עלמא אוף הכי רוחא קיימא בג"ע תתאה בדיוקנא דהאי עלמא וחדאן ברוחיהון דצדיקייא דעאלין תמן ואינון רוחין מצטיירין תמן מקטורא דארבע רוחין דקיימא בגנתא. ואלמלא אינון ד' רוחין דאינון אוירא דגנתא רוחא לא מצטיירא בציורא כלל ולא אתלבשא בהו בגין כך כתיב מארבע רוחות בואי הרוח:

411

תי״בכוונה נאותה לעומד בעת סלוק נשמה מאחד מצדיקים ובזה מסייע לו להצילו מרעהו

412

תי״גלנו הורו גאוני עולם כי שבירת כלים העליונים הנקראים בספרא דצניעותא מלכין קדמאין אינו רק חזרת האור והנשמה למקומה למעלה להיות הכלי קטן מהכיל רוב האור מחמת המיעוט הצפוי בתחלת המחשבה. וירידת הכלים למטה שמהם שרש הקליפות ובשברים אלו נשארו נצוצי טהרה כקיתון שמן זית שנשבר. ובקפול רגלי אריך אנפין הועלה הסלת נקייה משיריים אלו ושירי שיריים נשארו להיות חיות לקליפות. ובכח תפלתנו וכ"ש בסלוק נשמותיהם של צדיקים עם צירוף כל המצות שפעל ועשה שם בחייו דבר יום ביומו מדי עבור נשמות אלו דרך עולם העשייה מעלין נצוצי טהרה שבתוך הקליפות לעולם היצירה וכן מיצירה לבריאה ומבריאה לאצילות. ומרשימו של שש קצוות עולים שלש ראשונות עד שחוזרים האורות למקומם וזהו סוד מיין נוקבין הנעשים ע"י נשמות הצדיקים ובפרט מאותם המתים לכבוד השם. ונפשות הצדיקים נעשים מיין נוקבין לזווג ת"ת ומלכות. ות"ת ומלכות נעשים מיין נוקבין לזווג חכמה ובינה וכזה תהיה כוונת מסירת נפש האדם בנפילת אפים והמכוין בה כראוי זוכה למעלות רבות הא' שנעשה כבריה חדשה שכבר נפטר הגוף הראשון וזה גוף חדש כי נפש"י בגי' מ"ת. הב' תוספת אומץ ללחום נגד יצה"ר. הג' תוספת השכלה בסודות התורה. הד' תוספת דבקות בקונו. הה' שעל ידי כך הוא עושה מסילה שמורה לו כשיפטר מן העולם. הו' גורם השפעה לכנסת ישראל שאומרת תן לי בשביל בני זה. הז' אין חטא בא לידו. ואם יזדמן לו יתיסר בעה"ז עד שיתמרק. הח' זוכה לעלות נשמתו תכף בלי עכוב. עוד בנפילת אפים אנו מעוררים זעיר ונוקביה ובגידול זעיר המרים ראשו אז מחזיר מאור חכמה למעלה שירד אורה בעת מעוטה וזה כדי לקבל חלק מהאור שירד אליה מתחלה לבד באופן שיוכלו התחתונים ליהנות ממנה ולא יכהו עיניהם מרוב האורות כבתחלה דמלכין קדמאין אצטנעו מרוב האורות ואורם ירד למטה עד גבול האצילות ולא יותר ח"ו. ונוקביה דזעיר בהיותה עולה עמו וכ"ש בהיותה עטרת בעלה מעלה מאור שירד מבינה כשנתמעטה שהיא ג"כ ירדה עד סוף האצילות לא למטה. א"כ העלאת הנובלות מסורות בידינו כי אנחנו מעוררים זעיר ונוקביה לעומת אבא ואמא ולדרך כוונה זו מסוגל פסוק שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וגם שם מ"ב שעולה ואינו יורד ומבקשי ה' יבינו כל. ובכוונה זו הבטיח הכתוב לעומד בשעת יציאת נשמה מצדיק. ויחי עוד לנצח לא יראה השחת וזה בשכר כי יראה חכמים ימותו:

413

תי״דעוד כוונה למפקיד ביד אל רוחו ונשמתו טוב הדבר מאד להזכיר סמוך לפטירתו למי שזכה לשמש חכמים בחייו ג' פסוקים בכוונה. בשנת מות המלך עזיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל. שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד בשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף. וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. והם מ"ב תיבות מן את עד כבודו ויכוין אל לבו אם יזכוהו מן השמים בשם א"ת כללות כל האצילות מן כתר עליון דאיהו אל"ף עד המלכות דאיהי תי"ו ונקראת אדנ"י ולעולם תהיה הכוונה בעצמות המתפשט בספירות מכח אין סוף עלת כל העלות ובאומרו יושב על כסא רם ונשא יכוין לכסא הכבוד הנקראים עשר ספירות דבריאה שהם ענפי האצילות המתפשטות במדרגות הבריאה ונכללות ומתלבשות בה ונקראים כסא הכבוד והמלכות יושבת על הבריאה עם כל כללות העשר ספירות דאצילות הכלולים במלכות. ויען כי כסא זה של מדרגת הבריאה מתרומם על ב' מדרגות אחרות שתחתיו והם מדרגת היצירה הנקראת עולם המלאכים ומדרגת העשיה דהיינו האופנים ושמים וארץ על כן אמר ר"ם ונש"א וגם לזה יכוין. ובאמרו ושוליו מלאים את ההיכל יכוין אל התפשטות הבריאה במדרגת היצירה אשר היא היכל אל הבריאה ובהיכל זה שם המלאכים בעשרה מדרגות והמדרגה העליונה הם אותם המלאכים הנקראים שרפים למעלתם וזהו אומרו שרפים עומדים ממעל לו. וכל מדרגה ומדרגה מעשרה מדרגות אלו של מלאכים היא נחלקת לשבעה כתות נגד שבעה ספירות וכנגדן שבעה שמות של שם מ"ב שש כנפים לאחד כנגד שש אותיות שבכל שם מאלו. באומרו פניו יכוין אל התעלמות השרפים בבחינת מה שבהם. ובאומרו רגליו יכוין אל התעלמותם בבחינת שמשפיעים. ובאומרו יעופף יכוין אל בחינת מה שמתנשאים לקבל מלמעלה ומתוך כך יכוין גם הוא אל התעופפות נפשו למעלה אל רום המעלות תחת כסא הכבוד בכח הכנפים אשר לה דוגמת השרפים ונעשים לה מרוחניות שם של מ"ב. וכאן יכוין בו במחשבה הראשון פת"ח שב"א פת"ח שב"א פת"ח. החלק השני שב"א פת"ח שב"א פת"ח. השלישי שב"א פת"ח שב"א פת"ח פת"ח. החלק הרביעי פת"ח שב"א פת"ח שב"א פת"ח. החלק החמישי שב"א פת"ח שב"א פת"ח. החלק הששי קמ"ץ שב"א קמ"ץ חיר"ק. ויכוין לאות המתדגשת בדגשותה והרפויה ברפה שלה. ואח"כ יאמר הפסוק הג' וקרא זה אל זה ואמר. ויכוין בקדוש ראשון אל הג' ספירות ראשונות כתר חכמה ובינה. ובקדוש שני יכוין אל הג' ספירות שניות חסד גבורה ת"ת. ובקדוש שלישי יכוין אל השלש ספירות שלישיות נצח הוד יסוד. ובמלא כל הארץ כבודו יכוין אל הספירה העשירית ואחרונה מלמעלה למטה הנקראת ארץ ומתמלאת מכולם ע"י יסוד הנקראת כל וחוזרת ומתרצית לכולם. ומי שמרגיל עצמו לומר שבח אנא בכח בעת שליטת ממשלת היום בתפלתו ובעת שליטת ממשלת הלילה בשכבו על מטתו ומכוין בכל יום לשם השולט בו משמות אלו שם אחד לכל יום ובשבת שם שקו"צית נחלק לשלשה נגד שלש שבתות שבת כלה ושבת הגדול בשחרית ושבת סתם במנחה וכמו כן בקדושה מכוין לשתף בחינת נשמתו למעלה עם קלוס שרפי הבריאה בעולם הכסא. ובחלק השני ממנה נשמתו וגם רוחו. ובחלק השלישי ממנה נשמתו ורוחו וג"כ בחינת נפשו. ודאי שכל זה תהיה הכנה לטהרו ולקדשו ויזכה להיות קרבן ריח ניחח לה' ומנחה טהורה ביום סלוקו לחצרות אל. והשרפים בעלי שש כנפים באברתם יסוכו עליו וישאוהו על במתי ע"ב. יהי רצון שנזכה ונחיה ונראה לאורך ימים ומינן עם כל ישראל יתקלס עילאה בעה"ז ובעה"ב אכי"ר:

414

תי״השבח אנא בכח מועיל להעלות הנפש מעולם העשיה והוא שם מ"ב מקבוץ שבעה שמות כנגד ספירות הבנין וכנגדן במעשה בראשית עשרה מאמרות ול"ב נתיבות שכל אות יתלבש בו כח ורוחניות מאחד מהמאמרות או הנתיבות ויוצא מתחלת בראשית עד ב' ובהו בתמורות אלף ביתות העולות ואינם יורדות הכל ברזא דבינה דסלקא לאתעטרא לעילא לעילא. ופי' מורי הגאון מפאנו בספר העסיס שלו כי כל שם מ"ב מקורו מן ההוי"ה ומלוי מלואה שהם כ"ח אותיות כמנין מנצפ"ך במ"ק שהם בבינה. יעויין שער האותיות בפרדס. וסלקא לאתעטרא במלוי שם ההוי"ה ראשון שהוא בחכמה בן עשר אותיות וגם במקור הפשוט י' דוד שהוא בכתר שהם בין הכל מ"ב כ"ח וי' וד' שהפשוט שרש לכלם וזהו פירוש לעילא לעילא. ויש שם מ"ב שהוא דיוקנא דמלכא כנתבאר בתקונים והוא שם בן ד' פשוט ומלא עם מלוי מלואו שהן מ"ב אותיות וכמוהו בשם אה"י"ה במילוי יודין או אלפין אלא ששניהם בני מ"א אותיות וכללות השם משלים למ"ב וכל זה באצילות להעלות הבריאה אליו וכן נשמת אדם שהיא מי הבריאה תזדכך עמה ותעלה במדרגת אצילות אלא שהראשון שאינו להגה הוא באצילות הנעלם להעלות פנימיות כלי הבריאה אכתריאל י"ה ה' צבאות והשני משם אהי"ה הנגלה סוד המאמרות והכנויים הנהגים להעלות החלק החצון מכלי הבריאה אליהם ולהיות כי בבחינת המאמרות יבחנו הג' ראשונות בסוד רישא והשבעה בסוד דרועין וגופא וירכין לכן יש ב' שמות מאהי"ה המלא ביודי"ן להעלות סוד ג' ראשונות והמלא באלפין להעלות שבע אחרונות ועד"ז יהיה העלאת לבושי הנשמה בסוד שם אהי"ה וחלופי המלואים כי רבו יהיה עוד כפי השתנות הבחינות מדין לרחמים וכפי המזגתם בפחות ויתר. ואת שם מ"ב דדיוקנא חתים בחותמא והוא אהי"ה אשר אהי"ה שעולים מניינם מ"ב וזהו בבריאה להעלות אליהם רוחו של אדם עם כללות עולם היצירה בכל בחינותיו כל א' מהם משבע כנדרש למעלה וכן אהי"ה יה"ו שהוא שם המרגלא המפורש בר"מ פ' יתרו בדבור זכור את יום השבת עולה מ"ב ובפ' תרומה דף קנ"ט תמצא מדרוש זה ובהם דברים עתיקים כשתבין בשמות המרגלא. וגם בשמות הבריאה יש ב' בחינות להעלאת הפנימיות היצירה בסוד השם הראשון ובשני לבושים וכן נדין ברוחו של אדם ולבושו. ואית ציורא דחותמא בשעוה תחלתו אבגית"ץ עד שקוצי"ת והוא ביצירה להעלות אליה נפשו של אדם עם כללות העשיה שנר"ן של אדם ימשכו אחריהם סוד כל הכלליות שבכל עולם להיות הוא מרכז כלם והוא המעלה אותם בכח מעשיו המאירים כל ההויו"ת הנותנים חיות לכל עולם ועולם כאשר בא בדברינו למעלה ושם זה יוצא מבראשית הנזכר. ויש מוציאים אותו מפסוק אז ישיר משה או מן מ"ב אותיות אחרונות שבסוף התורה. ובזה נכיר עילוי התורה שבסופה נחתם שם זה המעלה רוחניותה עד בינה בסוד אותיות ומבינה לחכמה בסוד נקודות ומחכמה לכתר בסוד טעמים. עוד יש בה בחינת זייני"ן בסוד הצחצחות ומשם ומעלה ברצוא ושוב:

415

תי״והנה שם מ"ב אותיות בכל מקום שהוא נחלק לשבע שמות ובכל אחד שש אותיות כנגד שש קצוות והשביעי סוד יום שבת שבכל שש שהיא הבינה וע"י היסוד שהוא שביעי עושה כלם נכללות משבע כי הוא המושך הבינה למטה. עוד שש אותיות שם זה הם כנגד שש כנפים אשר לשבעת השרפים שאולי ירמזו לשבעה דרגין דכורסייא או לשבעה היכלות שבם היכל היראה וכו' כאשר הובא בתקונים ויצדק גם כן לשבעה ספירות מחסד ולמטה וכן בשבע היכלות היצירה לבנת הספיר עצם השמים וכו' והיכל העליון כולל כל ג' ראשונות החשובות כאחד בכל מקום. ובסוד כנפים אלו הנשמה עולה בכל לילה למקומה ועולה עמה גם בחינת הרוח והנפש ולא נשאר באדם כי אם רוח החיוני שהוא מכח הגלגלים ולכן טוב וראוי להזכירו על מטתו כי בכחו תתראה נשמתו ורוחו ונפשו למעלה בסוד קדושים. וכמו כן בשעת הפטירה אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף ויעלהו גם עלה ויסתירהו בסתר כנפיו וידור ברום חביון עוזו בצרור החיים את ה' אלהינו וישן אז ינוח לו. אבל בעשיה שאין תחתיה עולם אחר שיהיה ראוי להעלותו אליה אין דורשין בה שם של מ"ב. ונמצא מי שסדר האצילות ששה סדרים של מ"ב. לשש קצוות שבו להאיר מכלם למלכות ולהעלותה אליהם תחלה הוא פשוט. ומלא. ומלוי המלוי. כלו ביו"דין. ואחריו על הסדר הזה במלוי יודי"ן חוץ מן הוא"ו שהוא באל"ף. וכמוהו במלוי אלפין וכן בההי"ן אלא שזה האחרון כלו לג' אותיות לבד. וצריך להוסיף בו ט' ווי"ן של ברכת כהנים והם ט' ווי"ן אשר בפסוק והבל הביא גם הוא. שכן יסוד ששה זה כנגדו הבל יוצא מפי האמה וממשיך ברכת החסד כהן עליון הכולל כל שאר הכתרים שתחתיו למלכות וביברכך עושה לה קו מן ימין. וביאר קו שמאל. ובישא קו האמצעי. ועוד יוצא משם שם של כ"ב נגד כ"ב אותיות שהיא כלולה מת"ת מאל"ף עד תי"ו ועוד נכלל בג' הויו"ת שבו שם י"ב הרומז יחוד הגמור ולכן טוב לכוין בו בסוף כל ברכה לברך בו עמו ישראל הנכללים במלכות בשלום רב וממנו יוצחים ע"ב צרופי הויו"ת בני ד' אותיות כי נצרף שם בן ד' לכ"ד צרופים וכן לכל אחד מג' שמות הנזכרים והם מתלבשות בע"ב שמות היוצאים מן ויסע ויבא ויט: ואמרו בזהר פרשת תרומה דף רל"ד כי אורים ותומים היו שם מ"ב וע"ב ולבושי כהן גדול היו כגוונא דלבושי מיכאל ופירש בדף רכ"ט למה נקראים בגדי שרד ובאורים ותומים היה סוד אספקלריאה המאירה ושאינה מאירה ובסוד זה כשהיה מברך הכהן העם היה מעורר הברכה מרחובות הנהר כי בברכת כהנים אית בה תשעה תקוני זעיר בסוד י"הו הבונות תשעה בתים ונמתקים מעתיקא קדישא ששם י"ג תקוני דיקנא יקירא עילאה ואח"כ נשפעים ממותקים למלכות ע"י יסוד וזהו שים שלום טובה וברכה שבסוף התפלה שהוא היחוד הגמור וכל זה באור פניך שהוא הארת הפנים העליונים בסוד שם הוי"ה מלא ביודי"ן בגימטרי"א ע"ב הנותן נשמה לכל ע"י אור הכתר הנשפע בחכמה שמחיה את בעליה הרי אלו ד' שמות של מ"ב לגג"ת ויסוד ושם חמישי לנצח הוא עם מלוי שם הוי"ה ביודי"ן קס"א מלוי שם אהי"ה ביודי"ן מ"ה מלוי שם הוי"ה באלפין תרע"א מלוי שם א"ד שהם מ"ב אותיות. ששי להוד והוא שם ס"ג מלוי הוי"ה בג' יודי"ן ואל"ף בוא"ו קמ"ג שם אהי"ה באלפין מ"ה תרע"א וצרוף קמ"ג עם ס"ג ניחא משום אל"ף שבשם ס"ג שהיא שרש לכל האלפין שבשם מ"ה וקמ"ג. ועוד כי קס"א הוא חסד בערך הוד שהוא דין ושם מ"ב של אהי"ה פשוט ומלא מלוי מלואו יפורש אם ביודי"ן במלכות בהשואתה למעלה ואם באלפין בהשואתה למטה וכללות השם משלים בשניהם ואם בההין שאותיותיו ט"ל בלבד יצדק בבריאה וג' שמות אהי"ה שבתורה ישלימו. עוד ב' אהי"ה במספרם עולים מ"ב וכן אהיה שלישי מצטרף עם יה"ו גם הם מ"ב. וסוד זה השם הנורא של מ"ב מבואר בזהר ובתקונים בכמה מקומות ובפרט בתקון רביעי ושם בדף ק"ב ע"א כתב שממנו נעשה ז' היכלות כנזכר למעלה. ובדף קל"ד מבאר באורך סודו ונקודותיו ומוצאו ושמות היוצאים ממנו והם כתובים בספ"ר יע"ש. ויוצא ממדת הגבורה והן כחות שכליות אלהיות וכבודו של מקום מתאחד בהם ומתעלה עד אין סוף לרוממותו כאשר כתבנו למעלה. כמו שאמרו באלפא ביתא של ר' עקיבא על ע"ב שמות המסודרים על סדר האל"ף בית שהם יוצאים מלפני כסא הכבוד בכתרים של אש ולהבה. כי הם עצם אמיתי ואותיות פורחות למעלה בעקר המרכבה והם ממונים לעשות כל דבר מהם. וכבר כתבנו כי שם מ"ב מעלה את הנשמה ע"י השרפים בעלי שש כנפים. ושמות המרגלא אהי"ה יה"ו מעלה הרוח מעולם היצירה בכוין בהם. ובפ' תרומה מתבאר שם מ"ב וע"ב. ומדרגת כל אחד מהם. ואותיות הוי"ה והמלוי ומלוי המלוי שהם ג"פ מ"ב מועיל המחשבה בהם להעלות הנשמה מעולם הבריאה כנתבאר בפרטות למעלה בזה:

416

תי״זבין תבין בר"מ פרשת צו ומשם יתגלה לך יחוד שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בשעת מיתה. וכוונת הודוי שהוא לקרבא שם אדנ"י דאכיל ושצי בדינוהי לגבי יה"ו אהיה העולים מ"ב כנזכר. ויכוין ג"כ בשם מ"ה בלב אחד ובנפש דיליה מקבל עליו מיתה ויסורין. ובנשמתא מודה בכמה ודויי ומתחרט בנפש מקבל עליו מאהבה ארבע מיתות ב"ד אם צריך להם לכפרת נפשו ולתקן פגם שעשה בארבע אותיות משלש שמות הכוללים הכל שהם הוי"ה אהי"ה אדנו"ת. וכשנשמתיה מודה בכמה ודויין. ותב בתיובתא לגבי אהי"ה דאחיד בתרין שמהן ה' ה' שהם אריך וזעיר הראשון זעיר המתיחד וקורא לארוך שבו שם קדוש שהוא שם הוי"ה ואהי"ה משולבים שהם בחינת רישא. וזה סוד הפרק שבין שם לשם יורה לסוד הדעת המזוגם במחשבתיה יכיל לאפקא עליה ודוי וקבלת מיתה בלב אחד דהוא שם מ"ה דביה היו כורעים ומשתחוים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כבוד הוא ל"ב. בו היה מכוין לגמור את השם ואומר הוא אחד בלב. ויחוד שמע ובשכמל"ו הוא לקרבא נשמתיה מאנא לשם ה'. ועם הארץ דלא ידע דא והוא כבעידא דכיא שור או שה או עז או תור או בן יונה מיכאל דהוא כהנא רבא אריה דאכיל קורבנייא נחית עליה כד תב במיתתיה והוא עביד ליה עולה וקרבנא קדם ה'. והוא מכוין בשמא מפרש שהוא שם הוי"ה במלוי מ"ה בגימטרי"א אד"ם בסליקו דרוחיה. ובכל יומא אצטריך בר נש לאהדרא בתיובתא ולממסר רוחיה לגביה ויפיק באחד. הדא הוא דכתיב בידך אפקיד רוחי. הי לך יחוד שעושה הצדיק בנשמתו בעת פטירתה ולזה יכוונו העומדים עליו וגם הוא אם ראה אור בחייו. נעתק מספר הזהר פרשת ויחי דף רל"ה ע"א ועיין עוד מזה בדף רמ"ה ושם אמר דאית תלת נשמתין בעולם ונשמת הצדיקים היא השלישית מהם דרוש נאה. רבי אליעזר שאיל שאלתא לר"ש אמר הואיל וקודשא בריך הוא גלי קמיה דבני נשא ימותון אמאי נחית נשמתין לעלמא ואמא. אצטריך ליה, א"ל שאלתא דא קמי דרבנן שאילו כמה וכמה ואוקמוה. אבל קוב"ה יהיב נשמתין דנחתין להאי עלמא לאשתמודעא יקריה ונקיט לון לבתר. אי הכי אמאי נחתי אלא רזא דא הכי הוא. פתח ואמר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך והא אוקימנא בור אתר דלא נביע מגרמיה. ואימתי נבעין הני מיא בשעתא דאשתלים נשמתא בהאי עלמא כד סלקא לההוא אתר דאתקשר ביה כדין הוא שלים מתתא ומעילא מכל סטרין. וכד נשמתא סלקא כדין איתער תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא. וכדין נבעין מיא מתתא לעילא ובור אתעביד באר מיין נביען וכדין אתחברותא ויסודא ותיאובתא ורעוא ויחודא אשתכח דהא צדיקא אשלים ההוא אתר. ואתער חביבותא וריעותא לעילא ואתחבר בחד. עוד ראוי לדעת כוונת ירידת הנשמות בעה"ז הוא להיותם בעבודתם כיתדות האוחזות הכח העליון המתלבש בספירות להיותו מתלבש מדה במדה להנהיג. כאלו יצוייר שאין נשמות בעולם הרוח הקדוש היה מסתלק והיינו רוחו ונשמתו אליו יאסוף יגוע כל בשר יחד. ולזה כיון שהנשמות מתלבשות בגופות אוחזות באותו רוח שיתלבש. בספירות העליונות ותכלית זה יושלם יותר בתחיה כי יזדככו הגופות ויתוקנו הנשמות ויתקשרו הצדיקים ויעמדו על משמרתם ותקונם ויפייס כל אחד בקומה שלמה מכוון במדתו ובמרכבתו ותהיה קומה העליונה מכוונת נגד התחתונה והתחתונה נגד העליונה. ותקון זה היה ראוי להיות מתחלת הבריאה אלא שגרם החטא להיות העולם תחת הנהגת שמיטת הדין כי ראשונה יסעו בהנהגתם. ובזה אין לתמוה למה כביכו"ל לא היה לבורא עולם נחת רוח בעולמו מיום הבריאה עד כי יתוקן העולם על דרך ורעם גבורותיו מי יתבונן ולא היה לנשמות להתאסף לעה"ב מעט מעט ח"ו. וזהו בדמות אלהים עשה אותו וכל תקון האבות והדורות יהיה כאלו גלגל להנהגה נוהגת כל שיתא אלפי שני עלמא בתקונהא הראשון על כן הוצרכו היסורים והמיתה והגליות משמטת הגבורה הלזו לתקן המעוות שהוא כמשל רוכב הסוס שעסקיו רעים ואינו הולך בדרך ישרה והרוכב מנהגו כפי עקשותו אך לסוף יגיע אחר הטרדא אל מקום שהיה חפצו לילך מתחלה כך עצת ה' לעולם תעמוד בתקון העולם בכלל ובפרט:

417

תי״חמורה מקום מהזוהר ותקונים מהרבה דרושים השייכים לכוונת הספר הלז

418

תי״טעיין בזהר פר' ויקהל מדף ר"י עד דף רי"ב משם תראה הממונים על הנשמה ואומרים לה יבא שלום וי"ב זיני דבוסמין המכינים לבושים שבתוכם נרשמים כל מעשים טובים שעשתה בעה"ז ורקיע ג"ע הנוטף טל תורה על נשמות לטהרם. ועמוד שבאמצע הרקיע שבו פורחין הנשמות לג"ע עליון. ולבושים שהם מרעותא וכונה. ושרש נהר היוצא מעדן ואפי' בג"ע תחתון. ופי' ג"ע. ומה הם צחצחות. וענן. ועשן. ונגה. המקפים על הנשמות העולים דרך העמוד. ופי' מכון הר ציון וענג נשמות העולות. וסוד רחיצת הנשמות בנהר דינור. וב' מיני צרופים לנשמות ולמה נקרא גיהנם. עוד מעבירין אותה באש כשמעלין אותה לג"ע עליון. וכמה דרושים בשכר הנשמות. ועוד נדבר מזה לפנים בס"ד. ועיין בפ' פקודי יחוד שעושים הנשמות העולות בכל לילה בבטן האם העליונה בקשוטי מצותיהם. וזה על פסוק חדשים לבקרים. וגם זה נדרש בפ' נח דף ס' ע"ב ובפ' ויחי דף רמ"ד ע"ב ומ"ה. ושם צריך חלוקא דרבנן לנשמות בדף ס"ו ע"ב. ועליית הנשמה למזבח העליון הובא בסתרי תורה דף פ'. ושם דרוש על ד' מדרגות הנשמה. וסוד לבוש ג"ע עליון ותחתון. ומהו מחול דאמור רבנן וכבר דברנו מזה למעלה. ובפ' ויקהל דף ר"ט מבאר היכל שבו רשום כל מעשים טובים שעושים הנשמות. ושם גנוזים מעשיהם. וסוד השעשוע נתבאר בדף פ"ב ע"ב. ובדף קע"ג ע"ב פ' תרומה. וגם מזה בפ' אחרי מות דף ש"ז. ובר"מ פ' צו דף כ"ט ע"ב מתבאר מוצא נשמה רוח ונפש דשליט בחול על אינון הנקראים עבדי ה' ומשם יראה כי האדם השלם בחול הוא במדרגת עבד ובשבתות וימים טובים במדרגת בן. ועיין בר"מ פ' פנחס מהו נשמה יתירה. ואיך כל אדם זוכה בה כפי מדרגתו ועליית הנשמות וירידתן בע"ש בחדוה רבה מתבאר בפ' תרומה דף קל"ו. ובפ' אחרי מות דף ע' ע"ב מתבאר איך באים לאדם בהדרגה נפש רוח נשמה. ומזה בפ' ויגש דף ר"ו. ומדור כל אחד אחר המות. וסוד המדורין מג"ע תחתון. ובפ' בא דף ל"ו אמרו דכל גינתא מתקרי צרור החיים דתמן מתעדנים הצדיקים לעלמא דאתי. ופי' כי הכרת הוא לנפש בלבד. ופי' עדן ועדנה והחלוק ביניהם. וגם מזה בפ' תרומה דף קמ"ב וקמ"ג. ובדף ק"ו מתבאר מה הם נטיעות שבג"ע ומה הם הכרובים ששם. ואיך מתלבשים שם הרוחין וסוד חלוקא דרבנן. ובפ' וירא ג"כ. ומוצא גיהנם תחתון וביאר חלוקי הכרת לנפש. ומדרגה שהיא למעלה מעדן עליון מתבאר בפ' חקת דף קפ"ג. וטעם בריאת האדם כיון שעתיד למות מתבאר בפ' שלח דף קנ"ט שהוא לצורך גבוה למען יקבע דירתו בג' עלמין כי כן אית ליה לקב"ה תלת עלמין והוא גניז בגוייהו יע"ש. ובדרושי דר' אילא בפ' שלח מתבאר איך עולים הנשמות הנזכרים בכל שבת ור"ח וכמה חדושי תורה המביאים עמהם. קודם עלייתם מפרשים להם סתרי תורה. ושם אמר סוד מתיבתא דרקיעא מתיבתא דאהרן ומתיבתא דמשה ושאר צדיקים ומתיבתא דרקיעא ומתיבתא עילאה לעיל ומדרגת הנשים בעולם ההוא. והיכל בתיה וסרח ויוכבד ודבורה והד' אמהות ומשם נראה גדולת הצדיקים. עוד פירשו שם ממה הם לבושי הצדיקים ומאיזה אור מתהוית העטרה שעל ראשם וחלק גוף האדם מאין הם ומוצא הנשמה והרוח ומשם נראה עלוי נשמות הזכרים עם הנקבות בכל שמיטה ובפ' בלק דף קצ"ז אמר שכל הרבנים המורים אסור והיתר בעה"ז הם במתיבתא דמט"ט. ובר"מ בפ' עקב כתוב כי בג"ע יש ארבעה מחיצות לינוקין לבחורים ולזקנים. ועיין ברקאנ"אטי פ' בראשית מדף כ"ט עד ל"א סוד עליה וירידה מהנשמות שאמרו חז"ל באורך. וסוד ג"ע וגיהנם חומרי בארץ וסבתם. ופי' חצרמות. והעטרה שעל ראש הצדיקים. וסוד הכרת הגוף והנפש באורך. ובסוף פ' לך לך. והרבה חכמים המתיקו מלין בנועם דרושים אלו דרוש מהם וקבל שכר. ובסתרי תורה פ' וירא אמר כי יש ג"ע עליון ותחתון כנזכר. וכן גיהנם. ובפ' וארא הכריח התחיה. עיין במדרש הנעלם פ' וירא ובזהר ריש פ' ויחי איך הנשמה בעודה בבית הבליעה מתודה כל מה שעשה הגוף בפני שלשה אנשים המבקרים מעשיו וההכרזות מתרנגולת אוכמא דאינון ג' וטעם הזיעה לאברים מעט קודם המיתה. וטעם חיי האדם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה. והצלם של אדם המתחשך ודיוקנו הנמנע ממנו שלשים יום קודם. וביאת קריבוהי ורחימוהי אליו קודם יציאת נשמתו הכל בפ' ויחי דף רי"ח. ובדף ר"כ סוד הצלם המסתלק בליל הושענא. ומזה בפ' אמור. ומהו צל הצלם ושתיהם יהיו מתייחדים. ובפ' חיי שרה מקיום גופות הצדיקים למטה וזוהר נשמתם למעלה. ומטטרו"ן עתיד ליפות הגוף בבי קברי ולמה פעמים קראו לנשמה ולגוף אברהם ושרה ולעת התחיה יצחק ורבקה. ובמדרש הנעלם פ' תולדות יצחק שם ביאר בארוכה מה היא הסעודה המזומנת לצדיקים. וסוד לויתן ושלימות הגוף אחר התחיה ויהיה אז גם כן אכילה ושתיה אך בנקיות והשגת ידיעה ולעתיד לבא השגת הצדיקים תהיה יותר משל מלאכי השרת. ועיין מדרושי ג"ע וגיהנם בזהר דף רמ"ג ורמ"ד ורמ"ה ורמ"ו ורמ"ח ור"נ ורנ"א ורנ"ג ורנ"ח. ובפ' ויגש דף ר"ז מתבאר קשר נר"ן ומוצאן. ובפ' ויחי דף רמ"ה ע"א פירש איך הם ג' נשמתין והמשיל משל על ירידת הנשמה בעה"ז אשרי הזוכה לראות עולמו בחייו:

419

ת״כסליק חלק ראשון ממעב"ר יב"ק: קרא שפתי צדק ופרקיו מ' ל?"א ביל"או לק"י:

420

Today's Learning

מעבר יבק, שפתי צדקMa'avar Yabbok, Siftei Tzedek