מעבר יבק, עתר ענן הקטורת א׳Ma'avar Yabbok, Atar Anan HaKetoret 1
א׳חלק ראשון
1
ב׳אלהים חילי ישלח עזרי מקדש אכי"ר.
2
ג׳ואחזה אנכי אשית אל לבי לכתוב שלישים במועצות מדעת שפתי אשר ימללו במאמרי זה הרדביעי אשר יפרד לשלשה ראשים הראש האחד יפנה דרך קרן בן שמן להעלות קטרת בשמים וקדה על כל סדר עבודה. ומשם יביע אומר ובמאזנים ישא יחד. זכו"ת ומישו"ר. הראש השני זכותא דרבים עדיפא ליה בנפש כי תחטא למצוא מזור לה ברפואות תעלה בקרבן תענית ורוח נכאה וישב בדד עם מלכו וידום מכל דברי שיחה קלה. והראש השלישי משרי"ם אהב ליקח מן הבא בידו מחומת אנ"ך מנחה ותשורה לקונו וישתפך עליו נפשו ושיח רנתו עולת תמיד בבקר ובערב במנחתו של אהרן אשר כליל תקטר מחציתה בבקר ומחציתה בערב. הנה כי עתר ענן הקטרת יעלה עם קרבן תענית. ומנחתו של אהרן. ובאלהים נעשה חיל ויגדל נא כח אדני כי יערב עליו שיחנו ואלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה:
3
ד׳האל השם בחיים נפשנו ובטובו השביענו כתב בתורתו זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' ודרשו חז"ל על פסוק זה כי התורה במקום עולה וכו' אין ספק כי ע"י העולה ושאר הקרבנות היה האור העליון מתגלה ומתאחדים האותיות שהם המדרגות עליונות. וזהו קרבן לה'. פירוש יחוד וקירוב אותיות יד"וד ובהיות האדם עוסק בתורה התורה והאותיות ההם נאצלות מהמקום ההוא אשר בו פעולת העונה או המנחה או הקטרת המקשר כל הצורות בסוד מיני בוסמין שבו ונודע שמהבל פה התורה נעשה מכל אות ואות מלאך וכח רוחני המתהוה באויר מהבל פיו היוצא שיש בו ממש כמו שנראה לעין בימי החורף ומלאך זה מסתלק מדרגה אחר מדרגה עד שמתדבק ומעורר שורש הענין ההוא כעשן נר התחתון שמדליק הנר העליון המוקבל לה. וכמשל שני מיני. נגונים זה כנגד זה שבנגן התחתון ינגן העליון כי מכח שבירת האויר שעושה התחתון יפעל גם בעליון המוגבל נגדו כאשר העלו המפרשים בספריהם. א"כ בהיות האדם עוסק בתורה בסדר העולה או המנחה או בפסוקי וסדר פטום הקטרת וכיוצא נותן את כוונתו להשלים המדות העליונות מצד כח נשמתו ורוחו ונפשו המתעצל מהם וששורש כל אחד מהם בהם למעלה ואחר שהנשמות מציאותם מהשרשים עליונים חייבים אנו להמשיך במדות כפי נשמותינו ושמא זו סיבת בריאתנו והוא כמי שבידיו מטלטל המאצטי"צי של מאניקור"דו שגם שיהיו בחדר אחת ינגן הכלי שיר מכחו במקום שהוא ע"י אחיזתו בבתי ידים שלו גם שרחוקים ממנו. ועוד כי אדם צל ודוגמת העליונים וכמו שכל מה שיעשה האדם יתראה בצל כן כל מה שיפעול או ידבר האדם למטה כנגדו יתפעל ויאמר למעלה אם לטוב אם למוטב ולכן המרים יד על חבירו אפי' בהרמה בעלמא נקרא רשע שכבר נתראה למעלה בכח נשמתו הרעת ידו ואפי' המחשבה הנעלמת למטה מתגלים ומתראית למעלה במקום המחשבה העליונית ולהיות כי אין שום מלאך וכ"ש מה שלמטה ממנו שיהיה הבוחן לבות וכליות אלא אלהים צדיק. לכן המחשבה רעה אי אפשר שתצורף למעשה דבשלמא הצטיירות המחשבה טובה שעתידה להצטייר למעלה בקדושה במקום המחשבות תתגלה ותתראה וזה סוד הרהורי תשובה המועילים לאדם ולכן הרהורי מצוה מקדשים מחשבתו של אדם ובתר רישא גופא אזיל וכ"ש הדבור אבל המחשבה רעה שהיה צריך שתצייר בכחות החיצונים והם לא ידעו מחשבות אדם ואין לה הויה והיה כלא היה. והנה בהיות אדם עוסק בתורת קרבנות וכוונתו להעביר מן המדות החלודה שגרם במעשיו אין ספק שאותם האותיות יפעלו למעלה פעולה נפלאת ובתשובה יסלק המשטין ותחת רוח טועים יכנס רוח טהרה בנשמתו ובכח האותיות יתעורר השפע עליון ויאיר מקום החשוך בעונותיו ובזה נמצא תורה במקום עולה בכל פנותיה ולהיות כי ליחוד הגדול שאדם מזדמן לעשות בתפלתו צריך טהרה גדולה מעונותיו ללבן ולצרף נפשו לכן הקדימו בבקר וגם בערב קצת סדר הקרבנות כדי שיטהר אדם עצמו בהם ואחר הטהרה תבא הקדושה כדכתיב וטהרו וקדשו ואין תשמיש חביב בכל הקרבנות כקטרת כאשר יבא לפנינו ובגדולת ערכו יהיו עסקנו בחלק הזה בעזה"י. אך תחלה נשיב ידינו על מנהגי התפלה הנאמרת בבית האבל ולמה משמטים מסדרה כמה דברים. כבר נהגו בכל גלילות אלו להתפלל בבית האבל וסמכו דבריהם על הא דאמר רב יהודה מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם ויושבים במקומו. ואמרי' נמי ההוא דשכיב בשבובתא דרב דלא הוו ליה מנחמי כל יומא הוה מכניף רב יהודה עשרה ואזיל ויתיב אדוכתיה לבתר שבעה יומין אתחזי ליה בחלמיה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי. וכתבו דמסתברא מדהוה טרח לכנופי שם עשרה שמע מינה להתפלל שם קעביד וגם בברייתא דרבי אליעזר פרק י"ז נמצא וכשחרב בית המקדש התקינו חכמים שיהיו אבלים וחתנים הולכים לבית הכנסת ולמדרשות וכו' מ"מ בגמ' דילן מוכח שהאבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו אפי' לילך לב"ה. ובהתפללם בביתו אין מתחילים אלא מברוך שאמר וא"א השירה וסמכו זה על מה שאמרו במסכת מגילה פ"ק מאי ולא קרב זה אל זה כל הלילה בקשו מלאכי השרת לומר שירה א"ל הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני. אך בשבת אומרים ה' מלך ושירת ויושע. וא"א ג"כ ברכת כהנים דאבל ותשעה באב הוקשו זה לזה ובט' באב שחרית א"א אותו ומטעם זה א"א ג"כ תתקבל ואין נופלים שם על פניהם וא"א שם ועתה ולא אב הרחמן ווידוי. ברם במנחת ערב יום הכפורים אומרים וידוי משום דאבלות אתקש לחג דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מלבד כי נפילת אפים בבית האבל אינו מן השם פן יתפש בדבריו במקום ריתחא ומטעם זה אין נפילת אפים בלילה אם לא סמוך לאשמורת כי הנפילה היא להכניע מדת הדין שהיא מדת הלילה ואם היו נופלין בלילה היו מגבירים כחה והוי כמקצץ בנטיעות ח"ו. אך סמוך ליום שמדת הדין מדת הרחמים ממשמשת לבא ולהתחבר אין כאן קצוץ. וכן נפילת אפים בבית האבל מגביר כח הדין והוי כמו קצוץ ח"ו. וכן אין נפילת אפים במקום שאין בו ספר תורה שעל ידו התעוררות הרחמים האמת כן הוא שבשעה שהצבור נופלין על פניהם גם יחיד יכול להתלות עמהם בביתו וצריך כוונה גדולה פן ח"ו יתעורר הדין ויסתתרו פני הרחמים. וכן בבית האבל א"א ואני זאת בריתי וגו' לפי שאסור בדברי תורה המשמחים לב והוא אסור בכל שמחה וא"א שם הלל בראש חדש דכתיב ביה נגילה ונשמחה בו וסמכוהו הגאונים על הא דתניא באבל רבתי דבעיר קטנה אין שאלת שלום ביניהם וק"ו שאין אומרים שם הלל. וכן עלינו לשבח הוא שבח של שמחה ולכן נהגו שלא לאומרו שם. וה"מ בהלל דר"ח דמנהגא הוא אבל בחנוכה יש אומרים שקורין הלל ומברכין לפניי ולאחריו שכל יחיד חייב לאומרו ובין ראש השנה ליום הכפורים אומרים שם אבינו מלכנו.
4