מעבר יבק, אמרי נעםMa'avar Yabbok, Imrei Noam
א׳בשם ה' מאמר ה
1
ב׳מתוק לנפש ומרפא לעצם והוא תוספת בעקר ספר מעבר יבק:
2
ג׳אמר החכם אין לך דבר שאין לו גדר. אמרו לו מהו הגדר אמר הבט"חון ועל פי עצה זאת בבטחה והשקט היה לי להתגדר במלאכתי זאת. ברם היו ידי חמומות ונפשי נבהלה מאד להפיק רצון הנפטרים וערומים בדעת וחכמה אשר עצתם עלי נמהרה כאשר בא בהקדמה ומרצוני ודעתי שבקית ופטרית כמה דרושים אשר היו באים לרגל המלאכה אשר לפני וכמעט כפלים לתושיה והנה עתה אחר גמר הדפסת הספר רוח מלפני חלף להרים מקצת מהם שנים שלשה גרגירים באמר"ים נעימ"ים אשר יחדו יהיו תאומים עם ארבעה מאמרים ראשונים אשר פעם זקנים יקחו לימא מילתא בטעמא מאשר חכמים יגידו במסכת שמחות ומראים פני הראות בקצת לנהרי נחלי דבש וחמאה המוכנים למבלים ימיהם בטוב ושנותם בנעימים והעוכר ביתו העליון וגם אושפיזיה תחתון הוא הבוצע בצע. ומה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה. עוד נכלל בהה איך מוח עצמות ישוקה מאשר תפלתו זכה לפני קינו על כל צרה שלא תבא וטעם הנהגת העולם בדין. ולמה למות תוצאות ופירוש קצת פסוקי יחוד ואביזרייהו. אחי זבן לך הא ולא תידול וזיל אברי נפשך בהון. והן קלותי וזלתי. קפוץ קני מינייהו כי הא סקא והא סלעא והא סאתא קום כיל ואכול ויערב ויבסם לך שכן דרכה של רעיה תמה לממסר מלה לברזיליה. ובא יבא טוב ויקבל מטוב אמרי נועם אלה ולפרקים חלקתיו אף עשיתיו כמאמרים הקודמים להפסקת ענייני מאמר חמישי הלז להבדיל בין ענין לענין וליתן ריוח ביניהם קחנו נא עם שאר הספר ושים עיניך עליו כי תרבה עליך תחנונים וחנא מאוצר הגדול ובו תעדה גאון וגובה והוד והדר תלבש ועטישותיך תהל אור וכשלב אדם יחשב דרכו כפי מחשבתו הטהורה ה' יכין צעדו:
3
ד׳דרושים קצרים בכמות ורבי האיכות במנוחות שאננות של צדיקים:
4
ה׳אשרי המחכה ויגיע להרגיע בסוד נשמתו במקור מעין העליון שהוא סוד בחינה אמצעית שבמלת הנובעת לנוכח חותם אמת דהיינו סוד עשר ספירות כי שם הוא סוד מקום מנוחת הצדיקים ויש להם שם בתוככיות המלה שתי בחינות. האחד גן והב' עדן. הגן הוא מקום עמידתם והעדן הוא מקום שממנו מתעדנות והיינו גן גל כי עקר מיין נוקבין שהיא נובעת למעלה הוא מעשה הצדיקים והיא תכלית הנהגת א"ס בתחתונים שהרי כל ההנהגה על ידה. והוא עולה ממטה למעלה על ידי היות קשר הנמצאים התחתונים בשירם ובזמר' עולה עד א"ס. וההקשר לעלות אל תכלית העליה הנה תהיה משרשת בעצמה כל המציאות והשיר והעבודה התחתונה שכוונת כל המשוררים והעובדים אליו והיא אוספת הכל ועולה ממציאות אל מציאות ומתאחדת במקומה אוספת כל הנעשה והנוצר והנברא ואוספת כל ו' קצוות ומאחדם ועולה בבינה ואוספת שם כח התעוררותיהם ועולה אל החכמה ואוספת התעררותה ועולה עד קשרה בכתר בא"ס ואז היא עטרת בעלה מצד הכתר ואז היא בסוד זרקא עד שהיא נקודה מאחדת כל המציאות כדפי' והיא י' על וא"ו בסוד הדעת שיוצא מחכמה ועלתה למעלה ממכון שבתו ואין שום ספירה עולה שם ופי' זרקא שהיא נזרקת ממטה למעלה עד א"ס ותכלית ואחר כך היא יורדת מאירה מאור א"ס ממה שהעלית מעבודת התחתונים וסוד העלייה זאת היא יחוד ק"ש וסוד כח שיר המלאכים והכסא שסוד עבודתם הוא היחוד הזה כי הזוג הוא חלק לעם ה' ובבחינות אלו נק' ז"את וזהו מי זאת עולה מן המדבר כנדרש אלינו במקומו והמדבר יהיה פירושו מקום הדבור והכל תלוי בהתעוררות הצדיקים:
5
ו׳בזה נבין למה זווג הנעשה בכל מעשה בראשית לא היה פנים אל פנים מצד שאין מעורר מלמטה כדכתיב וכל עשב השדה וגו' משום ואדם אין. כי אם אדם מעורר כלם פונים פניהם ממטה למעלה והעילות פונות באור ישר ממעלה למטה וזה כי סוד אדם הוא אחרית הנמצאים ועד אדם היו כלם יורדין ומתפשטים יורדין ומשתלשלי' והיאך יחזרו בסוד אור ישר שעדין לא הגיע המציאות ממעלה למטה אל סוף קצהו. כיון שנמצא אדם השלים והחתים סוף ההתפשטות ופנה ממטה למעלה ועשה שכל הנמצאים יתנו פניהם בסוד אור חוזר ממטה למעלה וזהו מציאות אדם שנמצא לעבוד את האדמה לתקן ולקשט לה פנים. ובזה תבין חטא א"ה עם מה שארז"ל שאמר לכל הנמצאים בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו וזה יהיה שכר הצדיקים כי יזכו לקבל השפע והארה לנשמתם בכח מעשיהם פנים אל פנים מה שבתחלה היה אחור באחור וזהו לדעתי סוד מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה ודי למבין. ולהיות שעיקר נביעת המ' למעלה הוא מעשה הצדיקים שמכללת יופי מעשיהם בסוד נקודת ציון שבה שהיא בחינת עצמותה א"כ הצדיקים נחים ויושבים בגן עדניה והיא נוטלת התעוררותם. וע"י הגל מעלה אותם למעלה ומיד המעין נובע מלמטה למעלה ואז היא מקבלת אור מלמעלה ונובע ממעלה למטה והיינו גל נעול מעין חתום כי בזה נעשית מעין דהוא חתום לבל יכנסו החצונים בכח בעלי תשובה הכובשים את יצרם וזהו סוד יגר שהדותא למבינים וזה יהיה כונת האדם לעורר עצמו להכלל בסוד הזווג להיות כי יש דיוקן אל הנשמה שם והוא נכלל במציאות הרוחני העליון שורש נשמתו ואז דיוקן ההוא עולה שם בהתעוררות ההוא ולזה צריך לכוין באומרו אליך ה' נפשי אשא להכליל שם סוד הדיוקן הזה לפעול הענין ההוא שכל הדיוקנאות של נשמות הם במלה ובאותן הדיוקנאות הם נכללות הנשמות וזהו בידך אפקיד רוחי והיחוד הנעשה בלילה. וכ"ש בשעת מיתת הצדיק נוסף מהנעשה ביום כי ביום אינם אלא הדיוקנאות ובלילה ובשעת מיתה יצטרפו הדיוקנאות עם מציאותם בתוכם כי יש שם עצם הנשמה ועד חצות זיוג אל הבינה עם ת"ת ומאותו התעוררות שוכב יעקב עם לאה ועושה חברה עם רחל ומחצות ואילך משלח הנשמות אל הגופים כדי שיהיו עושים היחוד בדרך אחר שיעסקו בתורה. הנה כי יש ג' יחודים בלילה כאשר בארנו במקום אחר:
6
ז׳הצדיקים עולים בסוד נשמתם ונקשרים בסוד הבינה ונהנים שם בהשגחה בעולמות ותקוני השער שהוא בחינת דעת המתפשט בכל מקום ויופי רחמיהם ושלמותם שהגן להם בינה והעדן העליון שמתעדנים בו הוא מחכמה ומתקוני הכתר שהם מבחינה אחרונים שבכתר הנקרא מזל ועדן עילאה ועדן תתאה הם שתי חכמות וכן יסוד בעלותו אל הבינה יונק מהחכמה והכתר בבחינת שער רישא דא"א מפני שהוא מושרש שם ועל ידו הוא יניקת הצדיקים שזכו לנשמת האצילות מעולם הזכר והמצות הם למטה בזעיר במקום שיש ימין ושמאל עשה ול"ת אמנם אור הכתר מאיר בהם למטה והצדיקים ששמרו המצות ותקנום למטה עוברים ממנו ולמעלה. והנה במצות יכוין האדם למטה בימין ושמאל לפי מציאותם אם עשה ואם לא תעשה ובהארתם יכוין מלמעלה בסוד המעין הנובעין בשערות שממנו מאירים ואור הצדיקים הוא מסוד האורח שהוא באמצע רישא עילאה חיוורא. ועליו נאמר ואורח צדיקים כאור נוגה וגו' ומוצא האורח הזה מן החכמה הנעלמה מוחא סתימא דשקיט וענג שהם עדן נהר גן לצדיקים הוא סוד האורח הזה והם על ה' ודאי לעילא מז"א. והצדיקים שיוכללו בנשמתם הספירות העליונות עולם הזכר אחר שיטהר העולם ישיגו אור עליון מעין עליון המאיר לעין תחתון והיינו עין בעין יראו. אמנם לצדיקים שהם בעולם הנקבה אפרוחים או בצים לא ישיגו זה. וסוד ג"ע היא בינה גן לחכמה שנקרא עדן סוד הצדיקים שהם יסוד יש להם נחת רוח בגן עדן ונחת זה להם לעולם הבא ומתרין נוקבין מבחינת חוטמא עילאה דביה נשיבו רוחא דחיי יהיה התעוררות תחית המתים:
7
ח׳עוד הורנו כי בחינת שערות דיקנא דאריך משתלשלים לארבע בחינות ראשונה שערות מספר ל"א בסוד שם אל שניה נימין כל שער ש"צ נימין. שלישית לכל שער ל"א עולמות. רביעית לכל עולם אלף עולמות כי שליטתם לכפות הדין וכלם הם להתעדן ולהשתעשע צדיקים ברבוי מיני העבודה אשר להם המבטלים הדינים במעשיהם והנה הקצוות מצד בחינת הת"ת והנימין מצד היסוד והנעלמות מצד המלכות שעולם הוא כללות ו' קצוות בכל מקום והיא בעצמה כלולה מאלף עולמות בה והיא משפעת ודנה לעולמות שתחתיה כי התחתונים אינם נדונים בגבורות בחינת הזכר ח"ו שאין חצונים קרבים שם אלא בגבורה תחתונה היא המלכות שזה מדת הדין הרפה שהם יכולים לסבלו ונעשה ע"י החיצונים. והגבורה הקשה דנה לעולמים הרוחניים שאינם נדונים ע"י הכלים החצונים כלל אלא ע"י נהר דינור ולכן הדינים של הנשמה קשים יותר מדיני הגוף ותשובה אחת בעוה"ז יפה ומעולה מכמה מיתות וסיבובים. לכן מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב בתענוגי והבלי הזמן. פוק חזי מה שדרשו בפ' השוכר את הפועלים. על הפסוק תשת חשך ויהי לילה זה העוה"ז וכו'. עד יצא אדם לפעלו בעוה"ז יצאו צדיקים לקבל שכרן למי שהשלים עבודתו עדי ערב ואור שהוא יקר בעוה"ז יהוה קפוי לעוה"ב כדדרשו בפ' אלו עוברין. ותחלת מוצא ג"ע הנסתר ברום חביון הוא כי הנקודה הנעלמה שממנו התפשטות הכל והיא יסוד כל ההתפשטות יקרא עדן והתפשטות ההויות יקרא גן הנה הגן נמשך מעדן ויהיה העדן כינוי ליסוד הנמצאות והתחלת מציאותם והעדן אינה מושגת כלל. שממנה עדון הנמצאות כהויות העצמים מעדן נקודת הטפה הזרעית ולכן סוד העדן תמיד קיים יסוד מוסד להויות המציאות וכל עדן הוא מציאות החכמה ראשית ההויות וממנו עדון ההויות ונביעתם והגן היא סוד הבינה הנמשכת ממנו עד דאית גן עדן למעלה נסתר ברום חביון. ועל דא אמרי אית עדן ואית עדן. ומריש מילין אלה ישכיל המעין בסוד גן עדן מעולם הבריאה סוד הכסא וכן בג"ע תחתון ממנו אשרי עין רואה כל אלה:
8
ט׳טעם הנהגת העולם בדין לקיום הנמצאים
9
י׳אמרו מחצדי חקלא כי הוצרך מתחלה הנהגת הדין והנהגת הרחמים נפרדות דו פרצופין אחור באחור כדי שימצא הנהגה קשה ליסר החוטאים בדור המבול וביום החרבן וכיוצא והעבודה הרצויה לפניו מבני אדם הנכללים מיצר טוב ויצר הרע שע"י עבודתם ימזיגו וימתיקו ב' הנהגות האלו ויתקנו הספירות וההנהגות בהמזגת הדין ברחמים. על בני אדם המשרה לתקנם למתקם ליחדם באופן שיהיה ה' הוא האלהים. והאלהים הוא ה'. עוד ראוי להודיע כי לא היה אפשר לעולם ולהויות התחתונים להמצא בלי גבורה חזקה ונפלאת ועל זה נאמר שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו כי יחזרו אל נרתקן ואין מעמידם במקומם בהתפשטות והשתלשלות אלא מצד רוב הדין הגובר עליהם ומעמידם על עמדם והנה מטעם זה בהמתק דינם מיד ההיכלות נותנים רשות זה לזה כל אחד ואחד ליכנס בתחומו של חבירו ויתעלו ויבלעו זה בזה וכן כחות הכסא אין מעמידם על משמרתם אלא כח הדין החזק הנפלא ומכאן תבין ותדע בכל הויות התחתונות עד בני אדם כפשט המשנה איש את רעהו חיים בלעו. א"כ עקר ההנהגה הוא הדין והדין מוציא כלי זעמו שמבלעדם אי אפשר מפני שהאש החזק יעשה היתוך ולזה הנהגת הדין צריכה מאד מאד והשפעות הדינים מבינה לאה וממ"ל רחל למטה במקום העבד והשפחה נרמזים בתורה בזלפה ובלהה. זלפה שפחת לאה שהיא מזלפת בסוד העבד שם השפעתה ואין החצוני נאחז לה' ראשונה אלא על ידי השפחה הזאת ויעקב פדאה מיד לבן והשפיעה לנפרדים בכשרות וטהרה לכן מוציאה תקון בשבטים בפרקים היוצאים חוץ בטהרה כדפירשו בזהר פ' ויצא ובלהה היא מקום שרחל מתלבשת בה בהיותה יורדת למטה ובלהה שמה מורה מקום הדינים והיא שפחה כשרה אמנם החצוני יונק משם ונפדית על ידי סלוק רחל וכן פי' זלפה קטנה בלהה גדולה שסוד אחיזת החצונים ברחל מרובה מאחיזתם בלאה כנודע. הנה כי מלכותו בכל משלה. גם כן המלאכים ששלח יעקב היו מאותם שהם חוץ להיכלות והם בעשיה ראשים על הקליפות והם לבוש לד' מחנות שכינה ועל כל זה אין קדש וחול מתערבים ח"ו כ"ש טומאה וטהרה וזהו סוד ההבדלות. הנה הכרת ההנהגה הנזכר בזולת כמה עניינים המתחייבים בזה יצר טוב ויצר הרע וג"ע וגהינם ושכר ועונש ומצות ועבירות וטהור ומותר וטמא ואסור והרבה:
10
י״אטעם וסדר וכוונה איך יעוררו התחתונים למעלה בתפלתן:
11
י״בבעת הזווג צריך תקון הדינים מלמעלה והגבורות העליונות מתתקנות ומתמתקות והמ' גם היא מלמטה מתתקנת ומתטהרת והצדיקים בתפלתם ותשובתם ומעשים הטובים עוזרים מיד מסתלקים הדינים ממנה ועולה ומסתלקת והעליה תהא על ידי כמה בחינות. הא' נכנסת לפנים משערי צדק שהם נצח הוד. הב' חבוקה בין תרין דרועין דמלכא וזה נקרא אהבה. הג' היותה מכוונת בבחינת אברים באברים עם כח המשפיע לה בחינת פניו על פניה בחינת ראש בראש בחינת גוף בגוף בחינת יד על יד הד' בחינות הנשיקות שהוא דבקות רוח החיים הפנימי מזו לזו ומזה לזה פי' ממקבל למשפיע והכל דוגמא להוית הכוחות המתאחים יחד להאיר. הה' כניסת היסוד אליה שהוא בסוד היחוד וזהו עיקר המתקת הדינים. הו' מזרעת הטפה העליונה והם ב' טפות טפת הזכר וטפת הנקבה ויש כאן סוד איש מזריע תחילה. הז' העבור: הח' הלידה. הט' חבלי לידה. הי' גדול ולדות. ואלו הבחינות כלם הארות עליונות ותקונים עליונות מהספירות עליונות אליה שדרך כלל אנו מכנים בעלה ספירות עליונות וכלם משתוות בת"ת שבו עקר יחודה ודרך כלל הם אליה ד' עניינים טהרה קדושה ברכה יחוד. ונכללים אלו בתפלות ויחודים וכוונת המצות. ויש למ' שלשה פנים למעלה שבהם מתיחדת עם בעלה. הפן הא' יחודה בימין והיינו בחסד שם אל והיא מגלה פנים אליו בשם אל כגון בפסח שמעורר שם אל חסד מלמעלה כן גם היא מגלה פנים אליו בסוד פניאל שבה. וכן בתפלת שחרית. ובסוכות פנים המנהגים הם אלהים סוד הגבורה גם היא מגלה פנים בסוד שם אלהים שבה לכן צריך הכנת תשובה תחלה להמתיק הדין ולכן אז הוא זמן שמחה בסוד יין המשמח וגדול כח רגל זה שאפי' בחינת הדין נמתק ומתלבן ובשבועות שתהיה ההנהגה מצד קו האמצעי סוד יחוד השלם היא מגלה פנים אליו בשם אדנ"י ששם זה הוא מכוון נגד שם הויה וזה אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ. ויש לה פן רביעי נגד מטה כי ראוי לה ד' פנים נגד ד' הנהגות שהם סוד הויה:
12
י״גהפן הרביעי שאמרנו הפונה למטה ירצה מתפשט בתחתונים ופניו למטה שבו היא מקבלת מעשה התחתונים וכל השיר והשבח והתפלה והתורה ומעשה הטוב הנעשה למטה מבשלת אותו ועושה מטעמים לסוד התעוררות עליון. ושואלת בשביל המלאכים בהתעוררות שירם וזמרם ושואלת לנמצאות התחתונות בשביל שבח העולה אליו מכל הנבראים דכתיב הללו את ה' מן השמים תנינים וכל תהומות אש וברד וגו' הכל מלאכים ממונים בעולם העשיה ובשירת הצדיקים נכללים כל השירים כלם כאשר הוכחנו מאמר א' פרק ל' ואפי' ברכה אחת או מצוה אחת או מעשה או דבור טוב הכל מתקבץ בסוד בזק בהיכל לבנת הספיר ועומד שם עד זמן עלייתה והכל מסודר בה. והיינו מיין נוקבין התעוררות התחתונים דאושידת לקבלא מיין דכורין השפע עליון והתעוררות זה עולה מבחינה אל בחינה היא אוספת אותו שם בסוד תקוניה ונובעת מסוד אבריה אל סוד הנקודה אמצעית היופי הזה כדי להתעוררה. והתעוררות הזה תעלה בין שתהיה להזדווג בין שתהיה להשפיע לה שפע סתם ואלו הם הקדמות ריש מלין ליודע שותא דרבנן והמלך החכם אשר ישב על כסא ה' יסד ותקן מגלת שיר השירים בה יחוד שכינה וגעגועיה ותיקוניה וקשוטיה והגבר ראה עני בשבט עברתו ירמיהו שהיה מלך הכוש"י שב ותקן מגלת איכה הפכה ומשם ידרוש המעיין בכל יכלתו ומגילת רות היא המ' שרותה להקב"ה בשיריה ובועז צדיק יחודה והוא רודף אחר היחוד אחריה והיא אחריו גם כן ושם נעמי היא הבינה בסוד לחזות בנועם ה' והיא המיעצת אותה אל היחוד ביסוד אחי ת"ת שהוא דרך היבום לא יחוד גמור כמו ביום השבת ובועז הוא מטט' עם נערותיו שבע נערות יחוד ימי החול והוא זורה את גורן השעורים כי הוא משליך תבן וקש ומבער החצונים בסוד שערה והיא בסוד פשטתי את כתנתי שהיא התבן והקש והמוץ המכסה על השערה וגם את תכין עצמך אליו וזהו ורחצת וסכת ושמת שמלותיך עליך הם ד' תקונים כידוע להכנת הזווג ורחצת וסכת הם תקונים מהבינה והחכמה. ושמלות באים לה מהכתר על ידי סוד י"ג מקורות תקוני דיקנא עילאה ובאים לתשע תקוני דיקנא דזעיר ומשם על ידי הת"ת אליה.
13
י״דפסוקי היחוד ופירוש ה' אחד ושמו אחד:
14
ט״והטביע הבורא שתקון העליונים תלוי בתחתונים ובזה אין מתפרדין העליונים מן התחתונים כדכתיב וירכב על כרוב ויעף תחלה רוכבות הספירות על המלכות לתקנה ואחר כך וידא על כנפי רוח ובפסוק ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין וכן וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך בהם שבעה תיבות לרמוז אל שבעה נשיקות ז' הבלים שמתדבק דכורא בנוקבא ונוקבא בדכורא רוחא ברוחא בסוד אהבה והם סוד שבעה ושבעה מוצקות וירכב על כרוב ויעף וגו' ישקני מנשיקות פיהו וגו' אל אלהים ה' וגו' מציון מכלל יופי וגו' שמע ישראל וגו' ה' הוא האלהים ה' אחד ושמו אחד. ה' מלך ה' מלך הבאים מלב שבו אל לב שבה ועשר מאמרות שהם בחכמה כדמות רוח החיים עליהם והם ל"ב נתיבות שהם סוד כללות ח' ספירות מבינה ולמטה בארבעה ראשי ההנהגה כלול כל אחד מהשמנה והם סוד מ"ב בהשפעת אמש עליהם שהם כתר חכמה בינה נשמה לז' הבלים. כלל היחודים הוא ה' אחד ושמו אחד הוא ושמו אחד כי סוד רמ"ח אברים נרמזים בסוד רמ"ח כתות קדושים שבשם אדנ"י. היחוד צריך קשור רמ"ח כתות קדושים שהם בעצמן מעצמן אל עצמן והיינו ה' אחד שיקשור סוד אותיות יה"וה י' בה' ו' בה' ויתיחד ה' אחד ואח"כ שמו אחד רמ"ח כתות קדושים שבשם אדנ"י ואח"כ יתקשרו ב' שמות יחד הוא ושמו אחד והכל על ידי תוספת הארה שיש בזכר בסוד האבר הקדוש הכי נקרא יוסף שממלא חסרון הנקבה שהוא סוד י"ו נוספים בזכר יו"ד בסוד טהרה על הו"או ובזה יאיר בה וישלים דיניה. סוד יחוד שמע ישראל יש לקשר א"ס בספירות ואחר כך לכוללס על ידי היסוד במ' ומכחם פירות העץ שהם פעולות הנק' פרי העץ ופרי האדמה שהם פעילות עצמה בכח המאציל העליון ובחינת הזכר נכללות בו' תיבות של שמע וכנגדם הוציאה למטה בעולם הנקבה ששה מדרגות שהם הכלל מציאות הנכללות בברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובכל כונתו לא יצייר בדעתו רק אותיות משמות הקדש כפי העת והמקום כי זה לבד הותר:
15
ט״זרמז מיתה הכתובה בתורה אם לא חטא אדם הראשון:
16
י״זקודם החטא ראוי היה אדם הראשון להתלבש במיתה דכתיב אדם כי ימות באהל אלא שהקדים עצמו אליה שלא בעונתה ובפגם שעשה בעצמו נפגמו כל הבאים אחריו מפני אחיזתם בו וזה סוד החטאת אם היתה פגול או נותר אף הנוגע בה ובלע ממנה יקדש כמותה ואם היה קדוש מתקדש בקדושתה שכן כל מה שנכלל מהיכל לבנת הספיר ופנימה קדוש ומתאחד בסוד היחוד. והמיתה היתה מכוונת מאתו יתברך באהל והיא גנוזה בקדש. מות וחיים בהדי הדדי והחטא כפל את המיתה והאכילה פגה והפליגה מן החיים וסוף סוף עצת ה' היא תקום וכבר דברנו במספיק במאמר ראשון ושני להוכיח כי אפילו המיתה הלזו היא תמימות ותיקון שאחר שהנשמות יפשיטו חומרם ויכנסו אל נפש העולם מדור הנשמות ויתעלו אל רוחו של עולם מקום ג"ע של מטה מציאות עולם המלאכים ויתעלו ממנו ובו דרך מציאותו עד יכנסו אל נשמתו של עולם סוד הכסא ויתאחזו בכסא בסוד מדור הנשמות למעלה מההיכלות. וזהו אמרם ז"ל גזרה על המת שישתכח מן הלב שגם שנגזר על הנפטר שיסתלק מן העולם הזה התחתון הוא לסלקו ממקום השכחה ששם אחיזת הקליפות בסוד רגליה יורדות מות ומתעלה ומשתכח מן הל"ב נתיבות התחתונים מתפשטים בעולם הכליון וההפסד ומתעלה לל"ב העליון שהוא עלמא דדכורא אשר עין לא ראתה אלהים זולתך. וכן יהיה סוד נבואה בסוד תוכיותו של עולם בחלק המתלבש זה בתוך זה ובזה יהיה התפשטות המלאכים והתגלמם באויר לאברהם שראם בדמות אנשים וזה נדין בסוד האצילות ובמה שלמעלה ממנו שהוא חיות הכל בסוד ממעלה למטה ובסוד מלמטה למעלה ובסוד ג"ע למעלה מהאצילות:
17
י״חמשלש מתנות שניתנו על ידי יסורים א' מהם הוא העה"ב שהיא בינה שנטייתה אל השמאל ובהיותה מתהפכת לפעול כח הרחמים אי אפשר אם לא ינתן חלק לחצונים כעין ואתן אדם תחתיך וכך הטעם בתורה וארץ ישראל ולכן יוכרח שיוקדם לכל אחד מהם היסורין כי המקטרגים ירצו חלקם. ויסורי המיתה הוא חלק אשר לכחות ההם כענין חלק השטן באיוב והם הכנה לנקיית העולם הבא והקבר הבא אחר המיתה הוא כור גדול אל סיגי הגוף ולכן דור המדבר הוליכם שם ארבעים שנה אחר חטא המרגלים כי נדבקו לצרף ארבעים קליפות חסר א' הפך טל של ברכה כי לא יתעצם הדבר להיותו במדרגה עליונה אם לא ירד במדרגות התחתונות להצטרף. ומקודם הם היו טהורים וברים ולאהיתה הקליפה נאחזת בהם מפני טהרתם אבל אחר חטא זה הוצרכו להיות במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון להצטרף שם ולכן היו חופרים להם קברים בכל ערב ט' באב שאז היה מתגבר כח הקליפה ההיא ובהכנס עצמם בקברות היו משברים ומכתתים אותה ובעולם הבא דור המדבר בג"ע עושים כן לטהר עצמם כדאמרו בינוקא וזה כדי להכין עצמם לתחיה זכים וברים כראוי להם שהיו שלימות הדורות מתחלת העולם ועד הנה. והנה עונש העבירות אינם על צד הנקמה והעונש רק על דרך הנקיות והצירוף ככביסת הבגד שלפי לכלוכו כן ירבה כביסתו וכן הוא אש הגהינם לנשמות והנה הודיעונו חז"ל כי יש שבעה מדרגות מיתה שבעה תמורות שהם מיתה עוני שממה מלחמה אולת כיעור עבדות כדפי' בספר יצירה והם שבעה עינים נובעות גבורות. ונראה לדעתי כי רמזו חז"ל ז' עיני גבורות אלו במאמרם יום ראשון מיתה של זעף לשני מיתה של בהלה לשלישי מיתה של מגפה לרביעי מיתה בהכרת לחמישי מיתה הדופה לששי מיתה האמורה בתורה לשביעי מיתה של חבה יותר מכאן מיתהשל יסורין וכשתדקדק בכל א' מדיני מיתות אלו תבין כי הם שבעה עיינין מתלהטן ממטה למעלה ולכן מיתה האמורה בתורה היא בכח מדת הגבורה והמיתה השביעית שהיא על ידי חסד קראוה מיתה של חבה והובא מאמר זה גם כן במדרש תהלים ומשם נראה גם כן בחובה לצדיק להתפלל כל ימיו שלא יאסף בלא תשובה ושלא ימות ביום מיתת רשע כדדרשו שם על פסוק אל תאסף עם חטאים נפשי. וכנגד ז' גבורות אלו יש ז' מדרגות של גיהנם שהם ז' כחות כאומרו והכיתי אתכם גם אני שבע ומאלו השבעה יתפשטו מ"ב דינים חזקים כדכתיב ויספתי ליסרה אתכם שבע כחטאתיכם ועל כל פרטי המיתה יש טעם וסוד כי מיתת הנפלים ממעי אמן הוא למרק הכריתות ומיתות בית דין וכן יש טעם למתים מצד תאות אכילה או מצד מלאכה יתירה. או מחמת ביאת הזכר על המעוברת הכל מוקבל נגד מה שנתחייבו מצד אבותיהם וכן אם חייבים סקילה נופלת האם ומפלת. אם שריפה נכוית ומצערה ומפלת. ולכן יש מעוברות שסבה קלה מפלת אותן ויש שאינה מפלת משום סבה. עוד יש טעם למתים בקטנותם משעת לידה עד י"ג שנה ויום א' ועליהם נאמר ראיתי דמעת העשוקים. עוד נתנו טעם בספר הזהר למתים מבן י"ג עד עשרים ומיתת אלו אינו על ידי אותו מלאך המות הממית לגדולים ומיתת הקטנים בבטן האם היא קלה כי העובר במעי אמו אין לו אלא הצלם שעל ידו נמתחים אבריו והצלם קרוב מאד לחצונים עד שהנפש הרוכבת עליו הוא מהעשיה. ולכן החצונים בנקל יפגמו בצלם וימיתוהו ובלדתו מזדמן לו נפש ובהגיעו לחינוך רוח מזדמן אליו ובי"ג נשמתו מזדמנת אליו ויצא מכלל החצונים ובשנת עשרים מגיע למדרגת עולם האצילות ולכן נקרא בן ונדון בב"ד של מעלה והמתים מבן עשרים ולמעלה הוא על ידי מלאך המות ממש כל א' כפי מעשהו שאין מיתה בלא חטא ואין כאן מקום של דרושים אלו רק די לנו להבין ולהורות כי הכל משוער ונמדד וקו המדה המהוה את הכל ומי יוכל לעמוד על דיניו של הקב"ה כי מאד עמקו מחשבותיו ויש יסורין של אהבה שירצה אהבת צדק ומשפט זה לזה ויסורין שאינן של אהבה הם בפירוד צדק ממשפט ויש עוד יסורין של אהבה שאינם על עון:
18
י״טהכחות שמהם מתהוה המיתה הם מבחינת גל עד ולמטה כי כחה קדושה מתפשטת עד בחינת גל עד הנזכר ועד שם מתלבשת בלבוש חצוני ונקרא יגר שהדותא ולבן הארמי שם הוא מקום אחיזתו ואינו עובר משם ולמעלה ויעקב מגיע עד גלעד ואינו עובר משם ולמטה והיינו אם אתה לא תעבור וגו' וגם אני לא אעבור וזהו סוד לקיטת האבנים שעד שם הוא סוד האבנים והאכילה היא שם על הגל אלו אוכלים בקדושה ואלו אוכלים מחוץ ומשם הדברים נפרדים אל הקדושים מצד אחד ואל החצונים מצד אחר וכן נאמר במכירת יוסף ארחת ישמעאלים באה מגלעד. ואמרו שכמו שיוסף נטה עד פוטיפר גם יהודה נטה עד איש עדולמי ונשא אשה שאינה הוגנת לו והוליד בנים למטה עד מסוד עץ הדעת טוב ורע השני אונן מקום האנינות והיינו למטה סוד עולם האופנים א' ממשלת היום לכן נאמר בו ויקרא וא' ממשלת הלילה לכן נאמר בו ותקרא וכן שבעה היכלות מתלבשים בשבעה מדורין. ושלה הוא מקום השלי והוא כנגד עולם הזה ומה שאירע ליוסף עם אחיו ובפרט עם יהודה הכל דוגמא למה שיתהוה בין משיח בן יוסף ובין משיח בן דוד דרוש משם ותראה ותבין עם מאמרי רז"ל האומרים כי הנה המלכים נועדו וכו' וקליפת נוגה היתה מצע קדוש המבדלת בין הקדושה ובין המצריים שהיא קדושה מצד פנימה ואינה חוששת מן החצונים מצד החוץ להיותה כען קליפת האילן שמתייחסת מצד חוץ והמים ומצד פנים מתייחסת אל האילן להגין ונרמז זה במלת יעקב יו"ד עקב איש וביתו באו ובחינת שם יעקב גלה למצרים אבל לא בחינת ישראל ובשעת מיתתו האיר בחינת ישראל לבחינת יעקב ויוסף היה בסוד האבר המתעלם שאין שולט בו הגלות ותמיד היה עומד בצדקו והוא מיחד בין בחינת ישראל לבחינת יעקב ועצת מצרים על ישראל היה דוגמא עצת דור הפלגה להגביר החצונים ושישראל לא יתאחזו בקדש פן יתגברו עליהם וכוונו שיבנו ערים שאוצרים בהם עוני לישראל והאלהים חשבה לטובה:
19
כ׳קצת מכוונת התעוררות שעושה המתפלל על החולה או על כל צרה שלא תבא ולתקון חטא עון ופשע:
20
כ״אהזהירו גורי האר"י במנהגיו שאם יש איזה חבר בצרה ח"ו או חולה ישתתף בצערו ויתפלל עליו וכן בכל דבריו ישתתף חבריו עמו. וכיון דאתא לידן נימא מילתא בסוד התעוררות בתפלה. וזה כי מדי עלותה תעורר הרצון העליון ויתעוררו תלתא מוחין שבחכמה בתלת חללין. אחד מצד הבינה שבו צד השמיעה כוללת. הב' מוח המעורר העינים והיא בחינה עליונה אשר למוח שהיא בחכמה. הג' מוח המעורר הדבור והוא בסוד הדעת. ובתפלה יתעוררו המוחין הנזכרים התעוררות טוב כי ממעלה למטה יתעורר הכתר ביסוד שהוא רצון כנודע וימשיך סוד הרצון אל הבינה על ידי החכמה. והבינה מתעוררת על ידי התעוררות ההוא ואז מצד הבינה יתעורר למטה סוד גולגלתא במוחין דלגאו ואז יעשה שמיעת התפלה וקבלתה ברצון ויתפשט אז המציאות אל העקמימות שנתעקם בספירות וצורת העקמימות הוא צורת תרועה אוחז בימין ושמאל מצד דרכי בני אדם המעקם הקול העולה ויתפשטו עד התחתונים להזמין אותם הממונים לקבלת תפלת התחתונים שהם בעלי כנפים כי עליהם נאמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר. הנה כי בתפלת וזעקת התחתונים יתמתקו הדינים והגבורה העליונה והיינו בהיות הענין נתקן משרשו. ויש ג' בחינות לחסדים כדי למתק הדינים לבל יונבע הדין בתוספת שאז הוא בהסכמת הבינה. ומשם מתגלגל ח"ו דרך המדרגות וההיכלות ומשם על החצונים כי הם באים ומלקקים הדם ופועלים הדין והיינו קץ כל בשר בא לפני. הבחינה הראשונה. יכוין המתפלל לעורר חסדי היסוד שהוא חסד בסוד החסדים העליונים. ולתקון החטא שוגג די לעורר החסד זה לטהר המ' ולהמשיך לה היסוד ומקור גבורתיה ישתככו וימתקו בהכנס החסד הזה אליהם אחר שאין שום דין מתגבר בזכר. הבחינה הב' כאשר הדינים מהגבורה מסבת העון מזיד החסד ימין יעורר בלובן חסדיו מן השרשים העליונים אחר שפנים העליונים בישובן ואינם בכעס די בהמתקת הגבורה הזאת ומשם אל הגבורה התחתונים על ידי היסוד הנמתק ומתיחד עם המל'. הבחינה הג' כאשר הדינים מהבינה מחמת הפשע שאז הם מתעוררים מרישא דמלכא צריך התקון מהכתר גולגלתא חיוורא קדישא סתימא. משם יתעוררו החסדים העליונים ויתמתקו בשרשים הנסתרים ומשם על הגבורה ומשם לגבורה התחתונה. וזה בהקשר ג' חסדים גדולים בג' גבורות. חסד בכתר והחכמה בבינה חסד ממש בגבורה חסד היסוד במלכות ובזה יומתקו כל הגבורות וזה סוד תקונם דרך כלל. ויש משפטים לאין קץ:
21
כ״בביסום הגבורות ע"י צדיק אחד או צדיקים הרבה וטעם לסדר תפלת חולים בכלל:
22
כ״גאמנם התקון יהיה לפעמים ע"י איש צדיק גבור לעמוד בפרץ שמעמיד הגבורות בסוד היחודים שעושה ומיחד תמיד הצדק עם המשפט שלא יפרדו ועליה' נאמר צדיק מושל יראת אלהים וכל יופי המל' מתוך מעשה הצדיקים ומה גם המלמדים תורה ברבים שהם כשדים ימין ושמאל ומשפיעים תורה לרבים יין וחלב וזהו צרור המור דודי לי בין שדי ילין כי הוא מתתקנת בסוד עוסקי תורה ובסוד חכמה ותבונה ודעת והיא סוגה מכחות החצונים. בשושנים פי' בזכות ששונים. וסוד אכילת הכהנים הקדשים והבעלים מתכפרים מורה על חלוק השפע במדרגות תחתונות ובזה יורו קשר העולמות ותקונם מפגם החוטא שסלק השפע מהעליונים והתחתונים ולזה אכילת קדשי קדשים במקום קדוש וקדשים במקום טהור וכו' ולכן הכהן הטהור המחטא את הכלה ומטהרה לבעלה. יאכלנה שהוא נוטל חלק בראש מהיחיד יושפע עליו חלקו עם נערותיה. ואם אין צדיק בארץ צריך שהרבים יעשו תשובה ותפלה ויתייחדו המדות בזכות הרבים. ומתח הדין ולכן הזהרתי במעירי שחר על כנוס שלמים וכן רבים להעתיר אל ה' קודם אור היום וכמה היה זהיר בזה החכם האר"י וסוף דבר עקר המתקת הדינים אינו תלוי אלא ביחוד המ' וכניסת היסוד על המל' שהוא אשד הגבורות והתמתקם על ידי היסוד ולזה יכוין המתפלל על החולים ועל כל צרה שלא תבא וכוונת ההויות בנקודים ובגוונים ושאר פרטים המכוונות לזה לא אעלם על ספר והמבין יבין מדעתו על פי ההקדמות ומפתחות המסורים בידו והמתקת הדינים הוא ע"י יחוד יסוד במלכות כי יסוד סוד לובן העליון מהוה בזכר והנקבה מזרעת אודם ואז יתקרבו הדינים עם החסדים והחסדים הם נמשכים ונגרים בחזקה עד שמתגברין על הדינין וכופין אותם ואז יתלבנו ונודע כי הדינים הקשים הקדושים יש להם הלבנינות בשרשים אשר להם למעלה מעלה וכשנטהרים יעורר הלבנינות ההוא ויתקשרו יחד ובהתקשרו ינוחו מרתיחת הדינים על כן אין קפידה בשום פועל לבטלה כטיפת שכבת זרע שמעלין על החוטא כהורג נפשות ומזה יובן למשכילים טעם הזווג בלילי שבת ואין כאן מקום דרוש זה:
23
כ״דנקודת המ' שהיא דינים חזקים היא בית קבול לנקודת הזכר שהם חסדים ונקודה זו שבנקבה נקראת נקודת ציון שהיא הבחינה המשתווה להיות הדינים והחסדים מציאות אחד וענין א' ואין לדינים שום מציאות להתמתקם אלא מתוך נקודה זו שהיא נקודת ההשואה אשר אל החסד ואל הגבורה יחד במציאות הגבורות הקשות אשר בנקבה כי בחינת ב' זרועות יש להם דרך הכרעה אחרת ומי החסדים עליונים מטהרים קומת הנקבה שהם אותיות מקוה כי סוד חמשה נקודות דהיינו סוד חמש גבורות חמשה אשות בסוד אשה הנכנסת במים במי מקוה העליונים הממתקים הדינים וסודם הם מ' סאה י' היא נקודה אמצעית ומ' סאה לד' צדדין הם סוד מים ודאי הם מצד הבינה הנקרא מים דהיינו חמשים בכלל הנקודה האמצעית שהיא במל' ומיד היא מאירה הארה גדולה ואבריה מתקנים תקון גדול והוא משבח אותה בתקוניה ויופי אבריה וא"ס מאיר ע"י כתר דרך החכמה ע"י התפשטות הדעת בסוד היסוד המעורר אל הגן דהיינו סוד הפעולות הספירות הנקביות והמתפלל יכוין לעורר סוד רוח החיים שהם ד' הנהגות הויה מצד הבינה או י' הנהגות דהויה במלוי אלפין מצד החכמה שאלו הם חיים משולחים בתוך הספירות להנהגתם בסוד אדם כי יקריב וזהו סוד אני ישנה ולבי ער דהיינו התעוררות החיים ממונה עליה להנהיגה והבחינה תחתונה שהיא אולת אהבה פי' יסורין של אהבה מתראה לה ת"ת מצד החסד ואפי' בקור בעלמא מקל חוליה אחת מס' בחוליה. בסוד ו"ק והבחינה עליונה שמתראה עליה אור החסד בזה מקל מאותה בחינה שהיא א' מס' בחינותיה הדין מעליה דכד עיינין תתאין מסתכלאן בעינא דאשגחותא נהירין. כי אברהם כח החסד בא בימים עליונים סוד ג' עליונות ונכללו בו והוא בהם וזה סוד קריבת ימיהם של צדיקים להתעלס בתמימות המיתה העליונה שהיא הצנע בקדש. וכל הקדמות אלו באו מכוונים בסדר תפלת חולים הן בג' מזמורים שלפניה הן בסדר התפלה והפסוקים הנמשכים אחריה. כשתדקדק בפנימיות אמריה כי נעמו:
24
כ״האמירת הוידוי לחולה הרבה פעמים מקל מעליו החולי יען שבזה ממתק כחות הדינים שעליו שלהיות שמדת הדין מתוחה עליו מאמת חטאיו שאין יסורין בלא עון צריך לזבוח עצמו לפייס מדת הדין בשבירת לבו ורוחו בקרבו כי זבח זה הוא למדת הדין כדכתיב זבחי אלהים רוח נשברה וכן כתיב גם עתה נאום ה' שובו עדי בכל לבבכם בצום ובכי ומספד ובאמירת הודוי נשבר לבו בקרבו ועוד כי באמרם לו שיתן דעתו על ענייניו אם הלוה או הפקיד אצל אחרים או אחרים הלוו לו או הפקידו אצלו ובזה מתקן מה שבינו לבין חבירו והודוי מה שבינו לבין המקום כדאמרו בזהר בסוד הודוי שבתפלה ובזה עושה נייחא לרוגז מדת הדין ובזה מקל מעליו חוליו. ועוד זוהמת ומים שופכים המתמצים למטה באמירת הודוי הוא חלק החצונים שמחלק ס"מ העונות ההם על כחות חוליו ונוטל לחלקו השופכין ההן ועוד שבוידוי מסיר מעליו כל קטיגור ואין מתעסק בדינו אלא הקב"ה ואם תזכור או כי תשית לבך אל מה שכתבתי בהערה במעירי שחר בסוד התשובה והודוי ולמה תקנוהו באלפא ביתא תדע נאמנה שבאמירת הודוי בכוונה מעורר הרחמים העליונים מרישא איוורא ומי"ג תקוני דיקנא הרוחצים ומעבירים הדין מעליו בכמה מיני סליחה וכפרה אשר בהם כפי העת והצורך והשעה והיודע סוד הדמעות ידע ויבין טעם למה רוב החולים המורידים דמעות בודויהם הם נכתבים לחיים וע"ש מזה ומה טוב שלפחות אותו שמוודה החולה שידע טעם הדבר כי גם ברכות יעטה מורה זה אל החולה ובני רשף יגביהו מעליו ואולי גם לזה כוונו קדמונינו והנהיגו ליאמר על ידי סרסור מלבד הטעמים שכתבנו בזה במאמר ראשון ובפרט כשיאמר בעת שליטת החסד כאשר הוכחתי במאמר ראשון פרק י'. ועוד נודע כי ההתעוררות העולה מהצדיקים הוא מכניע היצר הרע וחרטת העבירות ומעשה הטוב שהוא סוד התשובה שהוא פרטים על כל חטא וזהו סוד עבירות הנעשות כזכיות לשב מאהבה ובזה מתמתק הגבורה והשכינה מתעלים בסוד קומה שלמטה בתגבורת החסדים והכנעת הדינים ומשם דבקה בבינה שהיא נועם ה'. וכמו שהשוחט עולה צריך שתהיה מחשבתו לשם ששה דברים לשם הזבח לשם זובח ושהזבח להקב"ה ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח ושהריח זה נחת רוח לפני ה'. כדרך הזה לב אדם יחשוב דרכו סמוך לעת פקידת רוחו ביד ה' ועל כן טוב להזכיר עליו קצת מפסוקי שחיטת העולה והחטאת. יראה לי שטוב לחולה להרגיל עצמו ובפרט אם הוא מסוכן חס ושלום סדר הודוי שהיה אומר המביא קרבן בעת שהיה סומך ידו על ראשו שהוא חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך והנה עתה חזרתי בתשובה לפניך ויסורי גופי יהיו כפרת נפשי ומרוק אותם ברחמיך הרבים אך לא על ידי יסורים והטוב בעיניך עשה. וזהו ודוי הסומך אשר הביאו הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מעשה הקרבנות:
25
כ״ושבטי יה אשר הם עדות לישראל ביניהם אמרו אבל אשמים אנחנו על אחינו וגומר למדנו בזה להתוודות בעת צרה מפני שהצרה בודוי נאותה להמשיך הדין למטה ולמתק המדה העליונה שאינה מאירה מחמת החטא ובודוי העון עובר והיחוד הוה. ונמצא בדברי החכם כי עקר שבירת הקליפות הוא על ידי הודוי ולכן כתיב כי יחטא ואשם והתודה ובזה פורש החצוני מן הקדושה בסוד מים אחרונים ושפך הדשן והמותר לשעיר המשתלח וכן בכל יום הכהן תורם תרומת הדשן תחלה קודם כל תקון לא פחות מקומץ כי בלילה ניתן להם חלק מקומץ עליון במקום אחיזתם ועתה מסיר אחיזתם דינים אלו מהמזבח אשר לפני ה' אותם שאינם בכלל השלום וההכרעה לכן היה לובש בגדים פחותים בעבודה זאת ומי שזכה בתרומת הדשן היה זוכה לתקן המערכה ושני גזירי עצים כיון שזכה לתקנה מדיניה הפגומים היה עולה שלשה מדרגות ודוגמא לעבודה הזאת היה הדשן שצוברים בתפוח ומשם מוצאים אותו חוץ לירושלים במקום ששורפין פרים הנשרפים וגם עבודה זו היתה בבגדים פחותים והודוי שהיה נאמר על הקרבן בכח הסמיכה בכל כחו עליו בזה היה לבוש נשמת החוטא נקרב שכן פני אדם מתלבש בשאר הפנים ולכן קבלת הדם להקריב על גבי המזבח. ומשם ואילך היה על ידי הכהן שכן מיכאל עומד ומקריב נשמות הצדיקים. ובלבד מה שהוכחנו בשפה ברורה במאמר ראשון פרק י"ב וט"ו כי טוב לחולה להתודות בבקר. עוד יש ראיה לזה במכילתא דאמרי' שם. מלמד שתפלתן של צדיקים נשמעת בבקר בקרו של אברהם בקרו של יעקב בקרו של משה בקרו של יהושע וכו' והובא בילקוט נבואים ברמז י"ג על פסוק היה זרועם לבקרים ובפסיקתא פירשוהו על אותם שמשלימים בכל בקר ובקר לבקש רחמים על הישועה ונתאבלו על ציון כאשר הובא בילקוט ירמיהו רמז שס"ד: וכבר הערנו לב הנרדמים קרא נא אחי מזה בסוף מעירי שחר שלנו והעידו גורי האר"י עליו שהיה אומר בלילי אשמורות עם הצבור הכל מלה במלה והזהירו שם מאד לומר סדר חורבן הבית בכל לילה קודם הלימוד ואמרו שכן. היה עושה הוא בכונה גדולה והיה בוכה בו בכל לילה. וכל הדברים והמזמורים שקבלנו מפי מגידי אמת וקצת מהם ראינו בקונטרסיו הגם שבא לידנו הלכתא בלא טעמא הכל הכללנו אותם בדברינו שם ועשינו להם סמוכות כאשר שת אלהים בפינו. ונמצא כתוב בשמו שראוי לאדם לכוין אחר חצות בפסוק פקח עיניך וראה שוממותינו ולכוין בתיבת פקח בגימטרא שם הו"יה אהיה במלוי אלפין שהוא קפ"ח הרי שניהם בגימטריא פקח ותאיר בהם מן שם אהיה דיודין בגימטריא עיניך קס"א וזה מועיל מאד אל האדם. ובין המצרים טוב להתאבל על החרבן אחר חצות ולבכות כמו חצי שעה ויועיל לנפש. עוד בילקוט ברמז שס"ה נראה שהמתים מדיינים זה עם זה אחר מיתתן לפני שופט צדק כאשר הוכחנו במאמר שני כי כתוב שם שאמר אבנר לישראל אחר שתפסו ליואב בידיו שהיו ישראל מפייסים לפניו שלא יהרוג אותו אחר שהכהו וכמת היה תחת ידו מכח גבורתו כדאמרי' אמר רבי יוסי נוח לכל אדם לזוז כותל של שש מאות אמות מלזוז רגל אחד של אבנר ואז אמר להם מה אעשה שכבה את נרי. א"ל תדון עמו לפני דיין האמת השליכו אותו מידו ונפל זה חי וזה מת אם כן לטובתו נתכוון דוד בצוותו את שלמה בנו שלא ינקהו מן המיתה פן חס ושלום יוריד את שיבתו ביגון שאולה ליה עבד ליה דלשקיל למטרפסיה בהאי עלמא כנדרש אצלנו במקומו והובא גם כן באגדת ירושלמי:
26
כ״זאשרי אדם שאמונת עתו בתורה וכמו שכתוב וחרפה לא נשא על קרובו כי ישכב בשלום וממרחק יובא לחמו כדתניא דבי אליהו כיון שבא אדם למקרא למשנה ומ"ט הם זנין ומפרנסים ומכלכלים אותו עד שעה שהוא נכנס לבית עולמו. ועליו אמר הכתוב והיה אמונת עתך וגו' ובילמדנו פ' תשא כתוב כל העוסק בתורה פרנסתו מן התורה ומתעשר ומצליח. פוק חזי דברי הרמב"ם על זה סוף הלכות שמיטה ויובל. גם כן בילמדנו דף נ"ג ע"ב אשרי המלמד עצמו תורה ונותן ממונו ללמד עצמו ובניו תורה. וכתוב שם בפרשה קדושים דף ס"ב כל מצות וחסד שאדם עושה דיו לשעה שנפשו יוצאה ממנו לכן כתיב כל עמל האדם לפיהו. הנה כי לעת מצא צריך כוונה ותפלה ועיין בפי' משלי להחכם אלשיך דרוש יפה ונעים על עסק התורה בפ' הט אזנך ושמע דברי חכמים ותחלתו בדף קי"ח ואיכות התורה עצמה שעסק האדם בעולם הזה היא תשוש עם נפשו בגילה עצמיית כדדרשו על פסוק ותגל יולדתך כי השפע שלה תחכים לעוסק בה כאלו ילדו והיא באורה ושמחה עמו והזהיר האר"י לכוין בכל מקום בהזכרת שם הויה באותיות יה"ו לזעיר ובה' אחרונה לנוקביה שכולל הכל ממעלה למטה וגם באמצע שהם הוי"ה ואדנו"ת משולבים בסוד הקריאה והכתיבה ולזה יכוין בפסוק פותח את ידיך לשני יודי"ן כנודע והוא גם כן הזהיר על שאלת המזונות בכל יום בשומע תפלה להורות שבוטח בה' והיודע לחשב ברמז ההויות וסמיכות הפסוקים בנקודותיהם ר"ת וס"ת ותוכי תיבות ושאר כוונות שבאו בשאלת מזונות הערוך במעירי שחר ואומר אותם בכל יום מובטחים אנו ברחמי שמים שלא יבא לעולם לידי חוסר מזונות וכל שכן אם יאמרם במקהלו"ת בגימטריא עשרה והיה מרגלא בפומיה של החכם הנזכר זצ"ל שעקר כוונת קביעות התורה וההשגה תלוי בכוונה הזאת היינו שיכוין לקשר נפשו ולהדביקה בשרשה על ידי התורה כדי להשלים אילן החיים ואדם העליון ולתקנו כי זה תכלית בריאת האדם ותכלית עסקו בתורה וכן היה אומר כי אין דבר מונע ההשגה כמו העצבות והיה מזרז ג"כ לתלמידיו שיסתכלו חמיד בשמים כי בזה יוסיף להם טהרה והיה מזהיר מאד על כוונת ברכות הנהנין. וכתוב בילמדנו סוף פרשת ברכה הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר שאוכלים ושותים ושרואין וששומעין ולא בחייהם בלבד אלא אפילו במיתתן מברכים ומודים לפני הקב"ה שנאמר יעלזו חסידים בכבוד וגו' רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם. והיה מזהיר החכם גם כן לקום מפני שיבה להיותו דוגמת דיוקן סבא קדישא ודיקנא חיוורא. ואמרו במדרש בשכר עוסקי תורה כאשר הובא בילקוט ישעיה רמז רצ"ג כי אין אדם יושב בישיבה של מעלה אא"כ יושב בישיבה של מטה. ועוד שהבריות מרננים אחריו ואומרים איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם וכמו שהאדם עוסק בתורה בעולם הזה כן מפלפל בישיבה של מעלה כדאמרו בסוטה על יהודה בדרשת פ' ידיו רב לו לא הוה ידע למשקל ולמטרא בשמעתתא וכו' לא הוה סלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא וכו' וכן במדרש תנחומא פרשת שמות כשם שנושאים ונותנים בהלכה למטה כך נושאין ונותנים בהלכה למעלה וראיה גם כן ממעשה דרבה בר נחמני. על כי יזהר האדם להודות על האמת ואל יפלפל לקנתר חס ושלום כי בפלפול שלא לשם שמים שפחה תירש גברתה ומפרי מעשיו ישביעוהו מרורים ואמרו שם פ' בא אריב"ל בג' מקומות מצינו שהאדם משמיע למודו סמוך למיתתו מנין שנאמר להודיעך קושט דברי אמת להשיב אמרים אמת לשולחך. וכן שלמה אמר סוף דבר הכל נשמע וגומר רבי תנחומא בר אבא אומר כיון שבא להסתלק מלאכי השרת אומרים תנו עוז לאלהים:
27
כ״חכתוב במנהגי האר"י כי אין דבר מועיל להשגת האדם כמו ענין הטהרה והטבילה שיהיה האדם טהור בכל עת וכמה פעמים הזהרתי לחברי ותלמידי שירגילו עצמם ברחיצת ט' קבין לפחות בכל חדש בימים שאשתו פורשת ממנו עד כי תתקדש מטומאתה דכל אינון יומין זווגא עילאה מזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא כדאמרי' בזהר פ' בראשית וזה לפי שכל טומאה פוגמת בנפש שכמו שבהיות האדם נמשך אחר יצר הרע פוגם נפשו כן בהשליט עליו כח הטומא' קרוב אל החטא שהיצה"ר מתגבר בימינו וקדושה אינה שורה עליו לעוזרו ועל כן הטובל לקרייו ירגיש בנפשו תוספת קדושה וזהו טעם האוכלי' חוליהן בטהרה. וכבר כתבתי כוונת רחיצת ט' קבין ושעורה בדקדוק במאמר שני פרק כ"ה. עוד כתוב שם כי הוא היה נוהג לומר קודם שיכנס לבית המדרש תפלת ר' נחוניא בן הקנה הכתובה במשנה ומפורשת בגמ' ואח"כ היה אומר פסוק כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה גל עיני ואביטה וגו' וקבלתי כי פסוק יערוף כמטר לקחי תז"ל כט"ל אמרת". כשעירים עלי ד"שא וכרביבים ע"לי עשב ופסוק צור תעודה חתום תורה בלמודי ישר והפוך ושלשה פעמים ברוך אתה ה' למדני חוקיך ופסוק בחוקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך ומזמור שיר המעלות הנה ברכו את ה' וגו' טוב לאומרם קודם הלימוד. וכתוב בסדר עולם כי אליהו כותב כל מעשה הדורות כולם וכן אמרו במדרש רבה שעל כל מצוה אליהו כותב והקב"ה חותם. וגדול כח הדבור שנחשב עקימת שפתים עתה כמעשה בזמן המקדש וזה שבהיות בית המקדש קיים שהיתה שכינה שורה בו והיחוד בכל העולמות החוטא אז היה גורם הפירוד במעשה לכן צריך ליחד במעשה הקרבן ואז אם אדם היה חייב חטאת אפילו יעסוק כל ימיו בחטאת ומעשהו בתורה שבכתב ושבע"פ לא מפני זה יכופר נפש ההוא אבל אחר חרבן הבית היחודים עתה עולים בבחינתה המסתלקת למעלה דהיינו הבחינה הנקרא דבור עם המחשבה העליונה לכן עסק התורה גורם תקון לעונו וכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכו' כי האותיות יעלו ויפעלו התעוררות למעלה במציאות שהוא ע"י קול ודבור שהם תפארת ומלכות ומחשבה ורעותא דלבא שהם חכמה ובינה י"ה על ו"ה ועקימת שפתים משויא להו מעשה עם תנועת הגוף קצת וכבר דברנו הזה במאמר ראשון ובחלק מנחת אהרן. אשרי המטהר רעיוניו וגופו כי בזה משים בקרבו את רוח קדשו ותמימי דרך ההולכים בתורת ה' אפילו מלאך המות אוהב אותם כדדרשו בסוף פ' אין מעמידין על פסוק עלמות אהבוך:
28
כ״טאם יסורי החולה הם מעין יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תפלה ולבו יאמר לו כי ירבה תחנונים לאלהים שישיבהו לאיתנו הנה כבר העלינו במעירי שחר שלנו בדף ר"י ואילך בקשות נאות לחולה וגם שהם בלשון רבים ישים אל לבו לבקש רחמים על כל חולי עמו באהבה כי לעולם לשתתיף איניש נפשיה בהדי צבורא וכל הצריך לאותו דבר ומתפלל על חבירו הוא נענה תחלה. פוק חזי עוד משם בדף קצ"א ע"ב עד דף קצ"ה ושם איזה סליחות שמכוונות להאמר ביום אשר תקדש עצמך בתענית של ערב ר"ח כאשר כוונתי במאמר ד' בקרבן תענית וזה נוסף על סליחות אחרות והודוי המכוין ליום צום שהם מדף ק"פ עד דף קפ"ו. וכבר הרגלנום בסוד ישרים ועדה ביום התענית של המשמרת שלנו בס"ד כי ראוי לכל אדם להצטער בעת מעוט הלבנה. אך מצאתי בדברי החכם שאין ראוי להסתכל בלקות הלבנה והראיה כי הכהן אינו אומר טמא לבית המנוגע שאינו נוהג אלא בארץ ישראל דוקא עד אחר שיצא מפתח הבית כי כלה שפרסה נדה אין ראוי שהשושבין יאמר כך בפניה. וזהו טעם בנגע נראה לי לא נגע כדי שלא להוציא דבה על ארץ ישראל בת מלך. כי נגע הוא מכתש סגירו שסוגר ומונע השפע נגד הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד. ואם תזכה ביום התענית לכוין מעשיך בסוד תקון עליון הנה מה טוב כי בבקר השכם ביום ההוא בהיותך לבדך מתבודד בבית הכנסת אחר עלות השחר תקיף הדוכן שבעה פעמים עם שבח אנא בכח ותאמר המזמור והפסוקים אשר באו במעירי שחר הנזכר בסדר ר"ה בדף קמ"ה. תכוין לבך בהם ותתענג. עוד טוב לכוין בכל שעה מיום התענית מלבד הנדרש בקרבן תענית להשפיע עליך מדה אחת מי"ג תקוני דיקנא דאריך שהם בפסוקי מי אל כמוך פוק עיין בתומר דבורה כי שם פירש אותם החכם. ובי"ג שעות אחרות תכוין להמשיך עליך הארת י"ג מדות אל רחום וחנון ותכוין עוד בי"ג מדות דאריך המתלבשים בתשעה תקוני דזעיר. כללם יחד ב"ך ישראל והם אותם שהזכיר משה בעון המרגלים ובאו רמוזים בפסוקי מן המצר ככתוב בספרי המקובלים. ובכל שעה תכוין למדה אחת כנזכר הרי כ"ב ובד' שעות הנשארות עד כ"ו תכוין שעה ראשונה לשם אדנות ושניה לשם הויה ושלישית לשם אהיה ושעה רביעית משולבים כלם יחד שכן סוד י"ג מדות הם בשלש מערכות השמות האלו ומאד מכוונת כוונה זו לתענית בהפסקה מבעוד יום שעולה כמו י"ג תעניות כאשר כתבנו בקרבן תענית פרק רביעי. ויכוין בסוד התענית חלב ודם המתמעט דוגמא לחלב הניתן על גבי אש המזבח דהיינו כללו חסד בדין. והדם היה נזרק סביב למזבח שהוא בסוד הרחמים ודאי. שכן היו מלבנין המזבח והדם אדום על הלבן ובזה תכוין ברתיחת חולשת גופך והרי זה קשר גדול. עוד החלב שהוא גשמי נעשה ריח ניחוח רוחני. הדם שהוא רוחני נעשה גשמי בגוף המזבח להורות קשר העולמות זה בזה. עוד טוב לכוין בכל תפלותיו לעולם ובפרט ביום התענית בחתימת מקבץ נדחי עמו ישראל לתקון טפות ש"ז הנדחין לחצונים ואם תרגיש בעצמך ביום הנזכר מן המנחה ולמעלה רוח טהרה תתפלל בבית הכנסת אתה לבדך מעוטף בציצית ומוכתר בתפלין בכריעה על ברכים תפלה נוראה מזווגא דמטרוניתא אשר היא תקון קדמונים הנה הנה במעירי שחר בסדר יום הכיפורים בדף קנ"ה ועפעפיך יזלו בה מים ותשא אל אלוה פניך ורעיונך. ויש עוד תפלה מיוחדת לג' צומות וליום תשעה באב אחר חצות הודפסה אחר סדר של כל יום. ובסדר סוכות תמצא תפלה הגונה לומר אותה בליל ראשון בעת כניסתך לסוכה בכבוד אושפיזין עילאין. ותפלת רבי אלעזר בן ערך הרגלנו לומר אותה ג"כ בשמיני עצרת אך לא סופי עניינים שמדברים מהחתימה. הנה פקדתי עליך אחי דרכי והטוב בעיניך עשה כי אתה תבחר ולא אני ואם תורגלת בתחנות ובקשות אחרות מאותם המורגלים בפי רוב עם ישראל טוב שתאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי יום אחד בחדש בלבד תקדישהו כלו לאלהיך אך לעולם ישן מפני חדש אל תוציא שכל המשנה ופורש מהם ידו על התחתונה ואורח עולם תשמור אשר גבלו וציינו ראשונים הגם שהניחו לנו אבותינו ג"כ מקום להתגדר ולזכות בו עצמנו וזולתנו. ובהלכות שבת באורח חיים סי' ל"ד בסופו בא בדברי המגיה כי טוב להפריש י"ח פשוטים לצדקה והם במקום חטאת. וז"ל אם חלל שבת צריך להתענות ארבעים יום שני וחמישי ולא ישתה יין ולא יאכל בשר ויתן במקום חטאת י"ח פשוטים לצדקה. ואם ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשוטים וביורה דעה סימן קמ"ה על מי שהיה משמש עם הטהורה ושגג ופירש בקושי אחר שאמרה לו נטמאתי כתב ג"כ תקון זה של מ' תעניות אמנם בפדיון התעניות כתב נכון שיתן כפי ממון שיש לו כי עשיר יתן יותר קצת מהעני עכ"ל. וכל טהר ידים יוסיף אומץ:
29
ל׳מצאתי כי רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים היה מניח ראשו בין ברכיו. ע"כ אחד מתקוני התענית הוא לכבוש פניו בקרקע זמן הרבה מהיום ההוא ובזה מסוגל להקנות הכנעה בנפשו ובעת שמתחנן בו הנה מה טוב להניח ראשו בין ברכיו כמו שמצינו באליהו דכתיב ביה וישם פניו בין ברכיו ולהיות שאלת המטר שאלה כוללת כל צרכי עליונים ותחתונים לכן הוצרך התעוררות גדול להוריד השפע מבחינת רישא עד סוף מקום ההתפשטות ולמתק תרין קשרין תתאין שהם בסוד הברכים כנודע בסוד בני השפחות כדי שכל אחוריהם של ד' קשרין יהיו ביתה. וכדאיתא באגדת אין עומדים גם כן כשבקש רבי חנינא רחמים על בנו של רבי יוחנן בן זכאי ואמר הוא אלמלא הטיח בן זכאי פניו בקרקע כל היום וכו' וכן מצינו באלעזר בן דורדיא שהניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה וכן מצינו בתשובת רבינו האי בפי' ארבע נכנסו לפרדס מי שהוא הגון בכמה מדות זכורות ומבוארות כשמבקש להציץ בכח שכלו בהיכלות של מלאכי מרום יש לו דרכים לעשות שישב בתענית ימים ידועים ומניח ראשו בין ברכיו וילחוש בפיו שירות ותושבחות הרבה שהם מפורשות ובכן מציץ מפנימיו ובחדרי שכלו כמו שהוא רואה בעיניו היכלות וצופה בשכלו כאלו הוא נכנס. מהיכל להיכל ורואה מה שישיגו ויש שתי משניות שהתנאים שונים אותו בדבר זה הנקרא היכלות רבתי והיכלות זוטרתי וסוד שני מיני היכלות הוא כי ע"י השבעה היכלות שביצירה משם פונים בהסתכלות בינתם להיכלות עליונות שבבריאה ומהם לאורות שבאצילות המתלבשים בהם וראו רבי עקיבא וחביריו שנכנסו להיכלות כמו שנכנסו לפרדס וכן פירש הערוך כי היו להם הלכות רבתי והלכות זוטרתי ורואין משמרות המלאכים במעמדם והיאך היכל אחר היכל וכו' כי ההכנה לשמיעת תפלה ולסכות ברוח הקדש הוא בהטחת פניו בקרקע. ואם יארע ליל טבילת אשתו במוצאי תעניתו היה טוב לו מאד וירגיל עצמו בתפלה ובפסוקי היחוד שהם בסוד הקומה השלמה העליונה בסוד נפש רוח ונשמה על הסדר אשר בא בסוף מעירי שחר שלנו מכוונת קודם הזווג כנתבאר שם בפי הפשט כי אין לכל דעת נקיה כדאמרו בירושלמי דחגיגה ונהורן הוא דלא בריא. ויזהר לבל יפסול זרעו במחשבה בלתי טהורה ח"ו ואמרו בזהר פ' יתרו שכל הפוסל זרעו אין מתיישב הפיסול ההוא עד שלשה דורות ולכן משפחה שנפל בה איזה פיסול אפילו לא יהיה ממזר כגון בן קדשה או נדה וכיוצא לא יערבו זרעם בזרעו עד אחר שלשה דורות ברם שם כוונו לנושא אשה שאינה הוגנת לו ויהי מה גם פסול המחשבה קראוה בגמרא בני תמורה ובמה שכוונתי שם בחבור פסוקים שבאו על זה כל חכם ומבין מדעתו ימצא בהם דבש וחלב הראויים ליכנס תחת לשונו כי דרך זו שמרתי לכוין כוונת כל דבר עד מקום שידי הצעירה מגעת על פי ההקדמות האמיתיות באמרות טהורות של פסוקי הנבואה כנזכר במנחת אהרן מפרק ז' ואילך:
30
ל״אעל כן בני ורעי שנו מדותי שהם תרומות מד"ת וקבלה ותרא דברים ישנים מסודרים וכתובים על נייר חדש וסדרא וחושבנא בעלמא ידענא בהון ומאן דידעי לדרוש סמוכים אלו מן התורה בהם יצפצף להגות בכבוד אומר כלו דוגמא למה שפעל ועשה בכח התורה בורא עולם שלהיותו רחוק מכל התגשמות האציל והמשיך פנימיות רוחניות התורה עד גדר התלבשות נאות ומוכן להמצא דבר גשמי יש מאין וזהו ה' קנני ראשית דרכו כי היתה כלי אומנתו ובקיימנו אותה ובהגיגנו בה בהויתה ובלשונה יתחזק מה שנעשה בה וזהו פירוש נגידים אדבר ירצה שכל דברותיה נגידים ושרים שכל התורה שמותיו של הקב"ה ואפילו התפשטות כסא הכבוד הוא על ידי התורה וכן תמיד מהוה שפע אור מפנימיותה וזהו משחקת לפניו בכל עת כאדם השמח ובשמחתו מגלה פנימיות לבו מלבד כי אמרו כי שמ"ח אורות היה האור הראשון כמנין שמ"ח והקול יוצא מגילוי שפע אור התורה ופנימיותה ועל פי הדברים האלה חזר הדין לסיני ונאדר כח הפסוקים ככתבם וכלשונם הרבה יותר מאותם הנפסקים בסכינא חריפא בדברי שיחה ביניהם הגם כי תהיה שיחה נאה בעיני הבריות דוגמא לשברי כלי חרס שבמקדש כי היו נבלעים במקומן הגם שבתוכן היו שירי טהרה. הנה הלוים בהרנינם על דוכנם הגם שלא היה דומה כוונת הכהן בקרבן שהיה מקריב יום ראשון לקרבן המקריב יום שני וכן בכל ימי השבוע. וכן יחוד שעושה קרבן העשיר חלוק מיחוד הגורם קרבן העני ולכן מומין אין בו כי היה בסוד דרך הנשר בשמים מקום שאין קליפות ועוד אין הקב"ה מדקדק עם העני על פגם עונות כדכתיב כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וגו' ולכן בין זכר בין נקבה הכל עולה כי אין תמות וזכרות בעוף כי העשיר פגם עונו במקום העושר והדל אינו משיג לפגום בעליונות ברם יש עני שנאחז בספירות העליונות והוא השמח בחלקו ובבחינה זו נקרא עשיר וכ"ש שהיה הכהן חלוק בכוונותיו בקרבן השבתות וראשי חדשים וימים טובים על הדרך אשר נבאר אם יגמור ה' על ידינו בספר טעמי המצות בלי נדר ופרטות כוונות אלו נרמזו ונמצאו בשיר המיוחד על הקרבן בכל יום ולכל חילוק זמן כנדרש שם וכן שיר של פגעים וכשהיו מוסיפין על העיר והעזרות הכל היה במזמורים ופסוקים וכן אמרו בגמרא פסוקי דרחמי כי קדש מוציא קדש וזהרורי דשמשא הוא שמש ומגן ה' אלהים אינון כשמשא ודאי והרבה יותר ממה שכתוב כאן כתוב וערוך בהקדמת הרב הגדול בעל מעשה אפוד כי הפליא לדבר מזה ואמר כי הקדמונים קראו לארבעה ועשרים מקדש י"ה ונתעצם בטענותיו והוכיח מפי השמועה והראיה כי הקהלות המתחננים בתחנונים מיוסדים במאמרי הכתובים והמזמורים הם מושגחים ונמלטים מכל פגע ובחתום דבריו כלל ואמר סוף דבר העבודה האמיתית לאלהים הוא העוסק בתורה ובנביאים ובכתובים ואפילו ההגיה לבד הוא סבה לקיום העולם בסגולה ונתעצם הרבה להוכיח ולברר אמתת דברים אלו וקיימו ואושרו דבריו השלמים וכן רבים שהעלום בספריהם ולא אאריך להעתיק דבריהם כי בהא שוו חכימיא וספריא ודרשייא ורישי עמא:
31
ל״בעוד כתב ה"ר יונה החסיד כי אין טוב לומר בשבחי המקום רק פסוקים וכן פסק מהרר"י קארו בסוף סי' קי"ג כי בהון בוצינין מתנהרן ברעותא שהוא שפע הכתר באחדותא שפע החכמה באחוותא שפע הבינה והגינה זרועיה תצמיח על כן אנכי חזון הרבתי בראש ותוך וסוף של סדר החרבן מכל יום וביום השבת יש תקוני דודין ורעין ושם תקוני הרעיה שהיא בינה ותקוני הכלה שהיא המלכות ותקוני רעיה הם ממעלה למטה ותקוני הכלה הם ממטה למעלה אמנם תקוני החתן הם ביושר ותקוניו עד השוקים מה שתקוני הרעה אינם מתפשטים רק עד שדים שהם חסד גבורה נכללים כאחד אל הבחינה הממוצעת בגוה קו האמצעי וסוד כל זה מתבאר למשכיל והכל רמז שלמה בשיר השירים בחכמה רבה והפיוטים קצרים הם מכוונים לכולת הפסוקים ולהיות שמלבד תקוני אלו הכלה תתקשט גם כן בכ"ב אותיות שבפסוקי אשת חיל כידוע סודם למביני החכמה לכן באו שם בכתובים והכ"ו קשוטי הכלה המתפרשים בפסוקי ישעיהו ומתחילים יסיר ה' את תפארת העכסים יחזקאל ביאר תקונם אחד לאחד גם הם באו בסדר תשעה באב ותחנות ובקשות שאינם פסוקים שבאו במעירי שחר הנ"ל בדברים העקרים הלכתי לי אל הגדולים ורבים דא"א להשיב עליהם ע"ד שאמרו בתוספת' דטהרות אפשר להשאיל על היחיד וא"א להשאיל על הרבים וכל אחד מהם הם דוגמא לכל דורות ה"ה רבי נחוניא בן הקנה ורבי אלעזר בן ערך ופרקי היכלות מרבי ישמעאל ורבינו סעדיה והרמב"ן והחכם קורדו"אירו וגורי האר"י והחכם ד"אטו והחכם מורי מפאנו זצ"ל ומהם קרתי וששיתי מים זכים וברורים הגם שהרבה הוספתי וגרעתי בכל מקום לפי הענין המכוון אלי ועכ"ז אם לא מפני הסבה הכתובה בסוף החבור ההוא לא הייתי מביא אותו אל בית הדפוס. וגבול זה הגבילו לנו הראשונים כי לא חדשו מדעתם במקום שמצאו להתלות בדברי חכמי המשנה הגמרא. הנה בסדר התרעה בפה כתב מהרר"י קארו באורח חיים סימן תקע"ו ז"ל תקלו נוסח תפלה שהיא הרכבת ב' תפלות של ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג ושל חוני המעגל וכבר ידוע שבימי התעניות של הגשמים הרבה מהיום דהוא עסקם היה בקריאת התורה ולהפטיר בנביאים כאשר הובא בגמרא ובסי' תקע"ו וכן המעמדות שהיו מתפללים על הקרבן. ושליח צבור ראוי להתפלל בתענית אמרו בגמרא כי צריך שיהיה רגיל לקרא בתורה ובנביאים ובכתובים וכן חזינן במס' יומא פרק יום הכפורים דרב הוה פסיק סדרא קמיה דרבי ופרש"י מקרא של נביאים ושל כתובים ובמקומות הרבה נראה שעקר בקשותיהם היו במקראות יבא שלום ינוח על משכבו הגאון האר"י כי העידו עליו תלמידיו במנהגיו שלא היה חפץ רק בסדרי הראשונים וז"ל התלמיד הכותב שם גם מורי לא היה חפץ בשום פזמון או פיוט מאותם שסדרו אחרונים רק מן הראשונים כמו תפלת רבי עקיבא ורבי ישמעאל ורבי אלעזר בן ערך ורבי אלעזר הקלירי (שהוא העיד עליו שהיה לו איזה התיחסות עם רבי אלעזר ברבי שמעון) ודוגמתם לפי שנתקנו על דרך האמת אך לא אחרונים שלא ידעו דרך הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם בלי ידיעה כלל ועיקר ולא היה אומרם כלל ובפרט יגדל אלהים חי ודוי אשמנו באומר ובפועל וכו' וכל שאר ודוים דר' נסים ואדרו"טיל וכיוצא לא היה רוצה לאומרם כלל עכ"ל דוגמא לזה אמרו במס' כלים אין לך מחשבה מועלת אלא מחשבת בעלים שהם בני דעה:
32
ל״גאם יאמר אומר מצאתי און לי בשבחי כי אספתי חמרים חמרים מאגדות הגמ' ומדרשים חצונים אשיב כדאמר רבי טרפון לרבי אלעזר המודעי ביומא עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו ואומר כי מלבד שזו מלאכת השיר היא ולא חכמה וברננה דשותא לא מפקינן רחמי ואם קצת מן הראשונים עשו כן אין דנין איש מהאיש כדאמרי' במס' יומא פרח ח' כי הם היו יודעים למתח את י"ם הגד"ול כדאמרי' בירושלמי בפרק אין מעמידין על רבי מונא ורבי תנחום עוד ידענו כי אפי' אגדות אשר באו בגמרא הם שיחתם של תלמידי חכמים וכל שכן שאר האגדות שחוץ ממנה וקראום בגמרא מילי דבדיחותא כשמחה של מצוה כדאמרי' בשבת פרק במה מדליקין בפי' שמחה של מצוה ובפסחים כי רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא. וזה נראה ברור מדברי רש"י שכתב למעלה על מה שבא שם שאילו שאלה זו מרבי תנחום מהו לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא ופתח ואמר באינון מילי דאגדתא הנזכר שם ושם כתב רש"י כך היו רגילים לפתוח באגדה תחלה שהיא דומה לשאלה ובגמרא דירושלמי דמס' הוריות פ"ג דרשו על בעלי אגדה פסוק ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו. עוד רב נחמן דהוא מחסידי דבבל אמרו בפרק בני העיר שלא רצה להספיד ההוא צורבא דרבנן דלא תני שמעתא הגם דהוה תני ספרא וספרי ותוספתא וכל שכן שלא היה מספידו אם היה לומד באגדה לבד ואם יצא מפי אומר לכנות הפיוטים והקינות המתחדשים בשם דברי שיחה הגם לפי דעת הממציאן שתו בשמים פיהם במילי דלא מקניאן ולא ממסרן לכל שליח שותא דא אפיקו על מין שיחה הנזכר אשר מזה תרדנה עינינו דמעה כי שחה לעפר נפשנו נפש דוד כאשר דרש הרב הגאון קורדוא"ירו על פסוק אקים את סוכת דוד הנופלת שתמיד בעונותינו נופלת ופירשו בזהר פ' פקודי שהיא יורדת דרך המעלות ממשנה לברייתא ואמר כי ירדה מהברייתא לאמוראים ומאמוראים לרבנן סבוראי ומרבנן סבוראי לגאונים ומגאונים לנגידים ומנגידים לחכמים עד כי שרו חכימיא למהוי כספריא וספריא כעמא דארעא ועמא דארעא אזלא ומדלדלא ואין דורש ומבקש וכו' עד כי גיורא בשמי שמיא ועולם הפך ראינו כי דברי אגדה ושיחה נעלם עתה בראש כל חולה לתהלה וקצת מן החיים המתהלכים תחת השמש הולכים על דרך שיחתן זה ומנייהו דנהורא דשמיהו בריא ועדיף להו כאחד מצבאי המרום וביה בגרון לשם יקראו ואלומי אלמי לקליהו באמור אליו אנא נפשאי כתבת ויהבת ולית סוגין דיהא מיניה על דרך שאמרו בירושלמי דבתרא. את כל זאת חזיתי ואספר להגיד לכם אלופי ובני ורעי כי לא ימושו חוקי דברי הנבואה מפיכם ומנייהו לא תזועו:
33
ל״דכתב מהרר"י קארו בסי' תר"ו תקנת קדמונינו שלא להוציא שם רע על המתים פן ח"ו יגביר בקטרוגו כחות הדינים עליו שכן המתין הקב"ה שלא לעורר כחות הדין במבול בשבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק מלבד שהיה גם כן למעלה מבול רוחני' ופן תצטער נפשו העולה ויורדת המתין לו והם דברי המרדכי במסכתא יומא ויש סמך לדבר בהגדה דרבי חנינא פ' ואתחנן ושם אמר עוד כי כשאמרו למשה שיש רגע לפטירתו פתח ואמר ברוך שמו חי וקיים לעולם ועד ומזה ילמד כל אדם. וקריאת שמע סמוך למיתה הוא תקון ודאי להיותו תקון רמ"ח אברי הקומה העליונה ברמ"ח תיבות שבו כנודע וכל שכן אם יהיה בזמנו כדאמרי' על זה אמרו בלבבכם על משכבכם ובפרט אם יכוין במספר מפקד תיבותיו מה שכתבנו בסוף מאמר שפתי רננות ובששים הפסקותיו ליתן ריוח בין הדבקים שבין אחורי זעיר לנוקביה כנודע למבינים שבהם מתמתקים כחות הדין ומצננים אשו של גיהנם למטה וכן אמרו שם כי הוא ביקש מחילה מישראל חצי שעה קודם מיתתו ומה יעשו אזובי קיר. ונראה לי ממה שמצאתי בפ' ויקהל בזהר כי ממונה דקאים לסטר דרום אומר נגד התפלה דסלקא מגו עקו ותבירא דלבא קודשא בריך הוא יחוס לקבלך ועלך יתמלי רחמין שטוב לומר כזה כשנפטר מן החולה אחר בקירתו ויוסיף על זה התפלה שעשה אברהם אבינו ושרה בעת צרה הנזכרת במדרש תנחומא שהוא רבונו של עולם עשה למען רחמיך וחסדיך ולמען שמך הגדול ואל תביש החולה הזה מסברו וכל חולי עמך ישראל יהיו בכלל הברכה והחנינה וכתוב שם מאן דבעי צלותא בצערא יתהפך ליה דינא לרחמי וזה אמר על המתפלל על חלומו ואם החולה הוא מבין דברי חכמים טוב להרגילו לומר לפעמים תפלה נוראה שבא בספר התקונים אשר הדפסתיה במעירי שחר דף רמ"ב עמוד א'. ולמען לא תהיה שגורה בפי הכל לא הדפסנוה בסוף סדר שבת קדש ששם היה מקומה. עוד ממה שאמר להם בבקשה מכם זכרו אותי ואת עצמותי כשתכנסו לארץ למדנו שבכל מקום קדוש ועת רצון זכות יהיה לנפטר להזכיר נשמתו וכבר נתננו טעם לשבח לזה פרק ג' ממאמר ג' וממה שכתב הרמב"ן ז"ל בסוף פ' ויחי נראה שאין להזכיר סמוך למיתתו שם רשעים ובפרט אם הם אחיו או קרוביו ע"ש על פסוק שמה קברו את יצחק ואמרו בספרי פ' פנחס והובא בילקוט פ' ואתחנן על פסוק כבוד ה' יאספך מלמד שהמקום נכנס בנשמותיהם של צדיקים וכונסם בנחת רוח ובכבוד ואמר שמיתת כל הצדיקים גם היא מפי הקב"ה שנאמר והלך לפניך צדקך ונוטל נשמתו בנחת. וממה שהובא בילמדנו ובילקוט פ' חקת במיתת אהרן במדרש תהלים ובילקוט משלי ממקומות אלו נראה כי ראוי לצדיק לקבל עליו המיתה ברצונו כקרבן הנאמר בו לרצונו לפני ה' וכן משה סיבב עמו הקב"ה בדברים ובסיבובים עד כי מרצון נפשו השלים עצמו למיתה והוא אמר פ' הצור תמים פעלו כשידע ודאי שנקנסה עליו מיתה כדאיתא במדרש רבה:
34
ל״המצאתי מדרש תהלים שבשעה שהיה משה עולה לרקיע היה אומר שיר של פגעים ויפה עשה להקדים התפלה והפגיעה כי היתה צורתו צרה עם מלאכי מרום ומשרתי עליונים בהיותו בתוך הענן ומתקרב והולך אל האלהים פ' בשלח וכן אמרו בגמרין מתירא אני שמא ישרפוני וכו' עד כי אחז פני כסא ונשגב מהם כי ידע שמו ברוך הוא ובסוד ידיעת שם מ"ב בפרט קם ועלה וכשנבין במספר ההזאות של פר ושעיר של יום הכפורים שהיו מ"ג כמספר שם מ"ב עם הכולל ועם שפיכת היסוד היו מ"ד כמספ' דם הנה שבח שם מ"ב מהפך הדם לחלב וכן טבע האשה בימי עבורה שהדם נעכר ונעשה חלב ולמיתוק הנעשה לפני ולפנים כידוע לזוכה בו יחשבו העומדי' המקריב נשמתו קרבן לה' בכח שם מ"ב המזכירים עליו כנזכר. וראוי בעת זכירת שם מ"ב ליתן ריוח בין כל שני תיבות כגון אנא בכח. ואח"כ גדולת ימינך. ואח"כ תתיר צרורה. לרמוז שש כנפים הראשונות בשתים יכסה פניו. והשניות בשתים יכסה רגליו. ובשלישית בשתים יעופף וכן עד תשלום כל סדר השם. וזה לבד מה שכתבנו ולחכימיא ברמיזא ובכח שם זה עם חסדי ה' אשר גברו עליו נעשו לו למשה המלאכים חברים והסכימו כי יותן לו תורה ונתנו בידו טובם בסוד לקחת מתנות באדם על הדרך שסיבב הקב"ה בבאו משעיר ובהפיעו מהר פארן כנדרש בזהר במקומו פוק חזי רחימו' דמרן אם כן שיר זה יהיה סולם גם כן להעלות נשמת הנפטר וטוב שבכל עת שיאמר פסוק כי בי חשק יכוין לשם הנזכר שהוא בגימטריא כ"י ב"י ולכן אמר הכתוב אחר כך אשגבהו כי ידע שמי. ובמדרש רבה פרשת חקת ובתנחומא מצינו שפסוק היחוד מאכיל המחבלים שהיה אומר בלעם אם נתקל אחד מהם מכלום או אם מחבלים באים ליגע באחד מהם ממליך לקודשא בריך הוא לא ישכב עד יאכל טרף כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין לפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה ושומרי הלילה מוסרין אותו לשומרי הבקר וזה יהיה אחד מהטעמים שהנהיגו לאומרו סמוך ליציאת נשמה מלבד כמה נוראות גדולות ובצורות הנכללים בב' פסוקים אלו ובסדר ק"ש כלו ובגמרא דר"ה אמרינן כיון שאמר ובתורתך כתוב וגו' שוב אינו צריך. וממה דאמרו בירושלמי במדרש רבה מזבדי בר לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבי יהושע בן לוי דאמרין תלתא פסוקי מן דדמכין לראיה כי הצדיקי' רואין שכרן ביום המיתה משם נראה כי סימן טוב כשמתפטר האדם מתוך פ' טוב ומראין לו שכרו לפי שאין מדרגת הצדיק מושגת לו אחר מיתתו רק עד אחר י"ב חדש וזה טעם מה שהמלאכי' מקדימים לו שלום כדאמרי' במדרש רבה פ' י"א ופ' ס"ב. וכתוב בספר החסידים סי' רל"ד דף ל"ג שאין נותנין לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו המים שמוצנין מן שלוו"יא בג"א שג"א בלעז ויכתשוהו וימוצו המרק ממנו ונותן בפיו שיוכל לדבר אשרי היוצא מן העולם בתמות ואשרי השומע דברי תורה בכל יום ובה יהיו זממיו כי בה ירבו ימיו:
35
ל״ובימי הקדמונים היה המנהג בכל מקום לומר צדוק הדין עם יציאת נשמה כדתניא אין פותחין בצדוק הדין על המת עד שתצא נפשו ובראש חדש ובחול המועד אם עונים כלם כאחד מותר ואם אחד מדבר וכלם עונים אחריו אסור כך נמצא בחשובת הגאונים ובזהר פ' תרומה כתב כי בכל חדש מתקשרת הנשמה עם הרוח ונפש כאחד וכל הצדיקים מודים ומשבחים להקדוש ברוך הוא אף על קבריהם ואתגלימו כדיוקנא דהוו בהאי עלמא ועדון זה יהיה לדעתנו לסבת חדוש הלבנה העליונה דאוסיף חדוש בכלא בי"ד עתים של ראש החדש עד דקימא באשלמותא. וכתב רב הא"י כי לומר צדוק הדין יחד דמי לעינוי ונשים במועד מענות ואם א' אומר וכלם עונים אחריו דמי לקינה וכתב הרא"ש כי חכמי גרמיז"א אמרים אותו בראש חדש חנוכה ופורים דרך הלוך וחכמי מגנצ"א אין אומרים אותו אלא על חכם גדול והטעם יהיה כי אמרו בגמרא ואלו מגלחין אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני תלמיד חכם וכן חנוכה ופורים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא אמר רב פפא ויום שמועה כבפניו דמי ובחלוק המנהגים שבין בני ארץ ישראל לבבל כתוב שלדברי שניהם אין אומרים צדוק הדין בחול המועד וכיון שאין צדוק הדין אין קדיש וכתב הרמב"ן כי צדוק הדין הוא הודאה וקבלת דין שמים ור"י היה אומר שראוי היה לאומרו בבית הקברות אפילו כשקוברין אותו ביום טוב שלמה לא יצדיקו דין שמים ביום טוב כמו בחול ואם נקבר בחול המועד כתב שראה במחזור ויטר"י שיסדו זקנו ה"ר שמחה שהוא מתלמידי רש"י שפעם אחת אירע שהיו שם בני אדם מוחין בידם מלומר צדוק הדין ועמד רש"י ואמר עליו צדוק הדין וקדיש ע"ש במרדכי ריש מסכת מועד קטן ופוק חזי מאי עמא דבר וכבר כתבנו דעתנו בזה בפרק כ"ט מאמר ב'. ומצאתי בירושלמי סמך למנהג שאומרים צדוק הדין על קברו של הנקבר בחול המועד או ברגל דאמרינן התם רבי אבון דמך במועד ולא גמל ליה רבי מונא חסדא אמר בתר מועדא עבדי ליה יקרא. וכתב גם כן שהלכה רווחת כי אין קוברין את המת אלא בטלית שיש בו ציצית בין טלית חדשה בין טלית מצויצת משלו וטעמא משום לועג לרש כדמפורש במנחות וגם שאבא שאול במסכת שמחות צוה את בניו שיקברוהו תחת מרגלותיו של אביו ויתירו תכלת מפוליונו מכל מקום מצינו שטוב לקשר אותו ובזה אין צריך לחוש אם הכתפים לובשים טלית בציצית בעת נשיאתם אותו כאשר כתב הרא"ש ומהרר"י קארו ובפרט עתה שכל הקהל או רובם רוצים לזכות במצות היה צריך להמתין להסיר הציצית מבגד המת סמוך לקבר ולא ראיתי נזהרין מזה על כן טוב לקושרו יעיין במרדכי דף רצ"א ע"א דברי ר"י בזה ועיין במאמר ג' פי"ג מה שהעלינו ברמז הטלית של מתים. ובפרקי רבי אליעזר אומר כל המתים עולים לתחית המתים בתכריכיהן וכן אמרו בפירוש בגמרין פרק אלו מגלחין קל וחומר מחטה וכן למדנו משמואל הנביא שנאמר זקן עולה והוא עוטה מעיל ומעיל זה הוא לבוש מיוחס לראוים לדבר ברוח הקדש כאשר כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש והוא רמז לחלוקא דרבנן כאשר כתב הריקאנט"ו על פסוק ומעיל קטן עשה לו אמו ובתשובת הגאונים נראה שהתכריכין יהיו תפורים בחוט של פשתן וכן כתב הרמב"ם בהלכות אבל. שהפשתן נקרא עץ יורה להנהגת עץ החיים אפילו בסוד מלבושיו שהם רמז לחלוקא דרבנן כנודע ממעשה שהובא בירושלמי פ' הנושא מאותם שראו ארונו שהם באין מחוצה לארץ ואמר רבי אלעזר לרבי נתן קריא כיון שמגיעין לארץ היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונו דכתיב וכפר אדמתו עמו על זה כתבו ההגהות מימוניות בסוף פרק ה' מהלכות מלכים ומלחמות ז"ל מכאן נראה סמך למה שנהגו להניח עפר מארץ ישראל על המתים אע"ג דהאי דירושלמי איירי בארץ ישראל ע"כ וקבלתי כי חלוקא דרבנן נעשה כמין קומה שלמה וגדולה והולך לפני הצדיקים ואולי זה סוד עמודא דנורא ושוטיתיה דההוא סבא כנודע:
36
ל״זממה שאמר הכתוב ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון שם הורה על תוספת מעלת שרה שהחזירה פקדונה במקום הקדושה שער גן עדן שהוא חברון והוא אחד מג' מקומות שנפדו בארץ ישראל בדמים קבורת חברון בד' מאות שקל כסף על ידי אברהם הב' חלקת השדה דשכם במאה קשיטה על ידי יעקב ובזמן הקנין ויבא שלם לא בעת המיתה כמערה שקנה אברהם. הג' גורן ארונה והקונה דוד ופדיונו בחמשים שקל כסף אמנם נתנם בזהב והיה על ידי דוד. ולא היה מלכות לישראל רק על ידי חברון ואין תורה לישראל אלא על ידי סוד החלקה זאת ששם הר גריזים ועיבל. ואין לישראל מקדש אלא מצד הגורן. ועפרון וחמור וארנן נמשלים לנחש שתפס ג' חלקים אלו הכוללים כל אושר האדם והם ג' חלקים א"י הגשמית המורה על הרוחנית וג' מקומות אלו מורים לג' חלקי נשמה רוח ונפש ולכן פדיונן ע"י אברהם יעקב דוד מוקבלים למרכבת כל אחד מהם והדרוש רחב במקומו ויש טעם למספר הפדיון לכל אחד כשתעיין בו. ומצאתי כתוב בדברי החכם קורדואי"רו זצ"ל שאין ספק ששם בחברון היה מיתת האדם בחכמתו הגדולה וצוה ליקבר שם כדפירשו בזהר ומזה נראה ודאי שמקים הקבורה והמיתה יגרום חלק מה לשרות שכינה בשיתוף סילוק הנשמה על פי ה' כפי ענין קדושת המקום ששכינה שורה בו לכן התאזרנו עז להזהיר גם בני אדם גם בני איש לקדש מקום מעמד הנפטר בשפת אמת. ואפילו בארץ ישראל יש חילוק בין מקום למקום כאמרם רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ביה וכן עבדי שלמה ששלחם ללוז. שים נא עיניך בילמדנו פ' פקודי דף מ"ט ע"ב כי על פסוק ויורני ויאמר לי כתב כל מה שעושה המלאך עם הנשמה קודם בואה לעולם ובפרט אמר שמטייל אותה מהבקר עד הערב ומראה לו מקום שעתיד למות בו ומקום שעתיד ליקבר בו. ובויקרא דף נ"ב ע"ב אמר כי נשמת הרשעים אינה עולה למקום שנגזר שם עד י"ב חדש שיכלה הגוף מה עושה הולכת וחוזרת על הקבר וקשה עליה ראיית הגוף נרקב למה"ד וכו' וכן הרוח שוטט בעולם וחוזר לקבר והנפש מתאבלת עליו. וממעשה שהובא ביומא פרק יום הכפורים מאבוהי דכידור דאתחזי לכידור בחלמיה ואמר תא שקיל כיסא דמנח ברישא דההוא גברא נראה שהרשעים אפילו בפתחה של גיהנם אינם שבים הגם שנוכל לומר שהיה מקפיד שלא יהיה דבר אחר בתוך קברו ועל ראשו וממה שהובא במסכת בתרא ממעשה דרבי בנאה דהוה מציין מערתא וחזא אליעזר עבד אברהם דקאי אבבא (שהוא במדרגת מטטרון ולכן נקרא עבד) משם נראה כי אשרי המשמש אדם גדול בעה"ז שכן זוכה לשמשו בעולם הבא וכמעשה דאותו תלמיד של רבי אליעזר שאמרו הניחו לו שאדם גדול שימש. הנה גם שלמעלה בפרק ט"ו ממאמר ב' חזרתי למצוא סמך מדברי הזהר על מנהג המסלקים מחדר הגוסס קרוביו הבוכים הוא דוקא כדי שלא לצערו בהרמת קולם כי אז עת לחשות מבכי שלא להטריד כוונת הזוכה לקדש עצמו אז כשרפים אבל אם היו יכולים לעמוד על עמדם בלא דלויי קול אין ספק שיש תענוג למת בהיות קרוביו החיים שם בעת סילוק נשמתו כמו שמענג מקריבוהי ומרחימוהי המתים כנזכר בזהר פ' ויחי והעד על זה מאמר הכתוב ויוסף ישית ידו על עיניך ולא ניחא לומר שיהיה דמיון גשמי והנאה גשמית כדעת ההמון שלא על דבר קל זה יתבשר יעקב החסיד. אמנם אם הוא בן לגבי אביו בעת סלוק הנשמה והרוח והנפש. והנפש הגשמית. מידי רכיבתם על ענפיהם שבכח הבן יהיה בזה בלי ספק מעלה אל האב מצד הבן מפני שהאב רוכב על בניו כענין יעקב על י"ב שבטים וכן הרב על תלמידיו שע"כ אמר רבי יוסף חפני ושמעון אפרתי הם שמשוני בחיי וכו' כדהוו סברי רבנן כנזכר שם:
37
ל״חזכינו בזה לדעת שבהיות הבן עומד על אביו בעת פטירתו זה יהיה חסד האב עם הבן והבן עם האב האב מנחיל לבן העה"ז הגשמי למעשה המצות וזה יהיה סוד המנהג הברכה מאב לבן בפרט בשעת מיתה כדאמרו בילמדנו אתה מוצא שהצדיקים מברכין לבניהם בשעת מיתתן ובירושה המנחיל לו מעמידו על רגליו וסבותיו לכוין מעשיו לתקון גבוה שלכן נקרא הממון יקום והבן מעלה האב על שכמו למעלה עטרה להתעטר בעולם העליון במעשיו הטובים וזהו צואת יעקב לבניו בנשיאת מטתו ומנהג התלמידים הנושאים מטת רבן. ממה שאמר הכתוב באברהם יצחק ויעקב כי קברו אותם בניהם נראה כי נייחא גדולה יהיה לאב בעת שבניו יעסקו בקבורתו וגם כן ודאי יהיה זכות והנאה לבן בחייו ובמותו ולא לחנם מנהגן של ישראל להקפיד על זה קפידה גדולה ומחולי יעקב וצואת בניו ופרטי קבורתו ובמלוים אותו והאבל כבד שעשו בעבורו משם יש למשכיל לדרוש ולהבין כמה פרטים בבקור חולים ובהלואת המת וקבורתו ובכיתו ואבלותם עליו ובעסיקת הבן בצרכי קבורת אביו משם יהיה לבן זכות אבות ואור מתנוצץ לו ממנו וזה טעם הירושה לקרובים ואיסור העברת נחלה כנזכר בגמרא אפילו מברא בישא לטבא. וכתב המגיה בסוף סי' רנ"ב בחשן המשפט זה לשונו מי שהפקיד מעות אצל חברו ואומר שאם ימות יעשה בהם המוטב יתנו ליורשיו והירושה תלויה בבחינת נפש האב לבן והקונה הנשמה קונה הירושה ואם זכית לידע טעם למה היו נכסי הגר כנעני שמת כל הקודם בהם זכה תבין למה ישראל עשו מצרים כמצולה שאין בה דגים ופירוש ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ולמה לא זכו ישראל לששים רבוא רק במצרים ומה היה כוונת יוסף לדון בין המצריים על העריות וכיוצא מז' מצות ותבין כי יציאת מצרים הכרח לבריאת העולם מפני שעל ידי זה נתקן וכן מצינו כי היורש הוא חייב להשתדל לנייחת נפש מורישו שבנרצח אמרו אבל הראוי לירושה הוא גואל הדם ונפסק ההלכה בדברי הרמב"ם ריש פרק קמא מהלכות רוצח שהיה מצוה ביד גואל הדם להמית הרוצח שנאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכבר כתבנו במאמר ב' שבהריגת הרוצח עשה נייחא לנרצח וכל שכן שהיה חייב לבזבז ממון לעשות לו נייחא ולבער המזיק אם אחד היה ולטעם הנזכר נשתנה הרוצח משאר חייבי מיתות ב"ד אם ברח לב"ד אחר כל מקום שעמדו שנים ואמרו שנגמר דינו בבית דין פלוני נהרג ובשאר היה צריך שיבואו עדיו הראשוני' דוקא כדאמרי' בסוף פרק קמא דמכות. עוד אמרינן בפרק לגמר הדין שאם עמד הנידון על נפשו לא היה רשות לשאר העם להורגו רק לעדיו והרוצח היו רודפיו אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שהיו ממיתין אותו ממה שאמרו שם בגמרא שאין קוברין אבן הנסקל וסייף הנהרג בקברו רק בתפיסתו יש ללמוד שמרחיקין כל מזיק מקבר המת וכבר ביארנו למה אין קוברין רשע אצל צדיק במאמר ב' ועיין מה שכתבנו מהרוצח בחלק עתר ענן הקטרת. ולהיות נשיאת המת על הכתף לעטר אותו בעולם העליון במעשיו הטובים כנזכר בזה נבין למה צריך לעמוד בפני המת העובר ולמה היה בר נדוי למי שאינו מלוה המת כשרואה אותו עובר לפחות ד' אמות כדפסק מהרר"י קארו בסוף סימן שס"א. וגם זכינו לטעם ומנהג המקומות שלוקחים האבלים והקרובים המטה על כתפיהם ואחר כך שאר העם כאשר כתב המגיה בסי' שנ"ז ואין ספק שיש לאשה תועלת בהיות בעלה שם בסלוק נשמתה וגם בבניה שיש לה יחס גדול עם בניה וכל שכן עם בעלה כי דו פרצופין נבראו ואחר כך ננסרו בהיכל לבנת הספיר ומה גם סוד חלק הבעל הנקשר עמה על הדרך שפירשו בסבא פוק חזי תמן ובפרט כל עוד שלא נשאת ומטעם תועלת המת בעת המתנתה אליו תקנו כי אלמנה ניזונת מנכסי בעלה ומשתמשת במדור ובכרים ובכסתות וכלים שנשתמשה בהן בחיי בעלה ולסוד החלק המיוחד הזה שביניהם בעת סלוקה בחיי בעלה במעמד בעלה תקבל הנאה גדולה מזה הנה פסקו הפוסקים כי יכולים לחלל שבת לשלוח אחר קרוביו של חולה ומלבד שעקר הטעם שלא תטרף דעתו עליו אפשר שקצת מהם כוונו גם כן למה שאמרנו:
38
ל״טממצות כסוי הדם מחיות ועופות המותרים לאכול ושצריך עפר למטה ולמעלה נבין ג"כ טעם הקבורה כי דם הוא סוד הברית כי ע"י היות דם יוצא הברית מתקיים והוא בין עפר עליון בינה לתחתון מלכות ולכן העפר מוליד ומהוה תולדות ובינה ומלכות הם ב' בריכות בריכה עליונה ותחתונה ואין ליהנות מפנימיות כל חי וזה טעם אסור אכילת הדם וכסויו ג"כ ולכן צריך לכסות המקומות ההם בסוד עפר למעלה ועפר למטה כי בזה מתעלמי' ונסתרים ואין החצוני שולט ופוגם וחיה ועוף עקריים בזה שרומזים בסוד עליון ושאר הדם אף אם ישלטו בו אינם פוגמים למעלה. ברם קבורת גוף האדם מסייע ליחוד עליון בנשמתו וזהו כי קבור תקברנו קבור למעלה תקברנו למטה כמו שהגוף נכנס אל הקבר כן הנפש תכנס אל הלבוש השני המזדמן לה זה מתלבש בעפר תחתון ומתכפר וזה מתלבש בעפר עליון ואין הנשמה מתקבלת למעלה אל היחוד עד שיקבר למטה וכמו שהוא אדם נכנס בעפר דהיינו זכר בתוך נקבה כן הנשמה למעלה מתקבל' כעין זכר בתוך נקבה וכבר כתבנו כי המלכות מתעלם עם הצדיק בסלוק נשמתו ולכן נקרא יומא דהלולא דעילאי כאומרם עליוני' מבקשי' את רבי כי הנפש דבק בגוף והנפש ברוח והרוח בנשמה ונשמה בקדושה עליונה ומדור הנפשות הוא עולם ובחינה שכנגד הקבר ממש ונקרא חצר מות כעובדא דשמואל דאזל לחצר מות ולכן מרע"ה אם היה קבור בא"י לא ישתתף עם דור המדבר שמתו חוצה לה ויחסר להם השלימות ההוא ומעיינות החכמה שנפתחים להם על ידי מרע"ה והוא אומרם לאהרן ואהרן לשאר רישי מתיבתי כדפירשו בזהר פ' בלק לכן רצה הקדוש ברוך הוא שישאר הרועה עם צאנו ויהיו מובטחים שיכנסו אחר התחיה יחד:
39
מ׳הגם שאמרו בגמרין שמי שעושה דבר של רשות במקום שלא נהגו נקרא טועה והן דברי רב יוסף נגד רב אויא דעבד לאתתיה מעמד ומושב ואומר שטעה בתרין. אם יעלה על לב איזה פרטי לעשות ההקפות למתו לא יקרא דבר הרשות כי אם דבר מצוה ליודע טעמם בסוד ההקפות והעד כבוש יריחו והקפת המזבח בימי הקרבת ע' פרים בחג עם נוסח שירים החלוקים הנאמרים בימי החג כגון מי יקום לי עם מרעים כדאיתא בסוכה פרק החליל ואמרו בירושלמי דסוכה בזמן הזה חזן הכנסת עומד כמלאך אלהים וספר תורה בזרועו והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח וכבר אמרנו במאמר ג' דבאתר דליכא למיחש לאנצויי טוב להרגיל אותם ואז תשמח נפש הנפטר בסוד מחול וסבובים אלו ויאירו עליו מאורי אור תחלתן בסופן וסופן בתחלתן מארבע כנפות הארץ והשמים יענו את הארץ והמבין על מתכונתו מה שאמרו בירושלמי מסכת שבועות פרק ג' מלאכי חבלה אין להם קפיצין שנאמר משוט בארץ והתהלך בה יבין טעם ההקפות ולמה משהין פעמים הרבה נושאי המטה כדי להפריח רוחות גם ראיה במשנת מסכת כלים כי העיירות המוקפות חומה שבארץ ישראל שאין קוברין שם מת לדברי הרמב"ם בפרק ז' מהלכות בית הבחירה עד שירצו ז' טובי העיר או כל אנשי העיר ולדברי הראב"ד בהשגה לעולם אין קוברין ואפילו הכי מסבבים לתוכן מת עד שירצו הנה שבסוד הסבוב והמחול יעלזו חסידים בכבוד וירננו על משכבותם וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עם המת ואפילו אית ליה כל צרכו לאותם דאין מבטלין דברי תורה כך פסק הרמב"ם פרק י"ד נגד דעת השאלתות עיין שם בהגה"ה וכתוב בירושלמי האנק מכאן שצווחין על המתים כי הקול עולה חלוק ומבסס הדין בסוד תקיעת שופר וזה יהיה טעם למה אמרינן במסכת שמחות כי בגוסס רבי יהודה אומר אם היה חכם משמיעין עליו מעשיו:
40
מ״אממה דאמרינן בפרק אלו מגלחין על חכם חולץ מימין ועל אב בית דין דעדיפא מיניה כדפירש רש"י ע"כ חולץ משמאל מזה יצא המנהג לקרוע על שאר המתים הבגד העליון לבד מימין כמו שעל חכם חולץ מימין ועל אביו ואמו כל בגדיו משמאל וכן יתבאר מפשט דברי הגמרא שמנוהו בכלל החומרות שבאו בהם הקריעה עד שיגלה את לבו מכלל שהיא מצד הלב ושם פירש רש"י בגמרא קריעה של שמאל הויא עדיפא בההוא יומי טפי מימין. ויזהר אדם בקריעה דחמירא מאבילות כדאמרינן בפרק אלו מגלחין אבלות לחוד וקריעה לחוד ולא אמרינן בה הלכה כדברי המיקל כדאמרינן באבילות. וכתוב בספר התרומה בהא דאמרינן הלכה כדברי המיקל באבל זהו בתנאי אבל לא באמוראי והביאוהו הגהות מימוניות ריש פרק עשירי. עוד נתבאר בפרק ד' בשם סמ"ג דאבלות חמור טפי מאנינות. והקריעה מצד שמאל מלבד שמורה על קריעת הלב עוד לפי טבעו של אדם יד ימין כחה נאדרי בקריעה לצד שמאל ממה שעושה יד שמאל ומורה שגם הימין נהפך לרועץ ובזה מודיע לכל צערו שיבקשו עליו רחמים ולכן קורע מבחוץ על אביו ועל אמו כדאמרי' בגמרא ומבדיל שפה כרבי יהודה דאפליג את"ק ואמר כל שאין מבדיל קמי שפה אינו אלא קרע של תיפלה ובשאר מתים פסקו כת"ק וטעם ההבדלה בקריעה זו יהיה כי בחינת השמאל שנפרד ונקרע היא מעירה חמתה הפך הימין שממתקת פיות הדין שדומיה שלה תהלה והקריעה היא בצואר והוא מעומד כדמוכחינן בפרק אלו מגלחין במעשה דאמימר ואם קרע מיושב לא יצא וצריך לחזור ולקרוע לדברי הרי"ץ גיאת והרמב"ם ומהרר"י קארו והרבה. וטעם לזה כי מורה שנעקר המת מעלמא דדכורא שרמז תחלתו ממקום הצוואר כי בחינת רישא הוא עלמא סתימא וירד לעלמא דנוקבא שסיבותיה אחרונות יורדות מות ולכן קורע מעומד שדברים שהם נגד עלמא דדכורא הן לטוב הן למוטב לעולם הם בעמידה ואם היה קורע מיושב תהיה הוראה שירד גס מבחינת עלמא דנוקבא למקום החיצונים חס ושלום ולא ניחא למרי דאברהם דיימו הכי על בניה ולכן לא יצא. ויחזור ויקרע. והקריעה היא טפח שהוא כולל חמשה אצבעות מקומצים שיש חמשה מריבות בין בעלי הדין ונרמזו בברכת האל הרב את ריבנו שהם חמש, ושור וחמור צאן ועבד ושפחה הם חמשה מדרגות חצוניות שבהם מתלבשות חמשה היכלות שהם למטה מהיכל הרצון והיכל זה הוא בין מחנה שכינה הנקרא היכל קדש הקדשים למחנה המלאכים ועליו אמר יעקב והיה המחנה הנשאר לפליטה כי כבודו לאחר לא יתן חס ושלום. ובחוץ יש חמשה דמים טמאים באשה ונודע כי למעלה במלכות הגבורות הם חמשה בסוד שהיא ה"א וכן יעקב קלל ה' מדרגות קשות הדין ארור א' אפם ב' עז ג' עברתם ד' קשתה ה' שאות ה' מתנהגת בקושי הדין והגבורות החצונות. ביום הכפורים צריך ה' ענויים למתק החמש גבורות במקומן ואכילה ושתיה היינו ת"ת נקודה אמצעית ובזה הגוף מתענה ומתחלש וסוד נשמה למעלה מתגברת ועולה ורחמי אריך מאירין:
41
מ״בבהקדמה שאמרנו תבין למה קריעת אביו ואמו וחכם ונשיא ואב בית דין ורוב הצבור וכו' כאשר פרטם הרמב"ם פרק ט' מהלכות אבל היא עד שיגלה את לבו וכמה טעמים לפרטי הקריעה וטעם הרבה דברים אשר נאמרו באבל בגמרא ובפוסקין ועל חמשה מאורעים קורעין על מת ועל שמועות רעות ועל ברכת ה' מישראל ועל כתבי הקדש שנשרפו בזרוע ועל ערי יהודה בחרבנן וכל שכן ירושלים ובית המקדש נגד חמש סיבות הנזכרים וכן יש בקדושה חמש תיבות בשם אלהים וחמש אותיות מנצפ"ך שהם פ"ר דינים והאבל אסור בי"א דברים כאשר הובאו בפרק אלו מגלחין ובאבל רבתי ובהרמב"ם פרק ה' מהלכות אבל נגד עשתי עשרה יריעות שמחוץ למחנה מושבם והנה הרמב"ם בפרק ט' פרט לי"א המקרים והדברים שחייב לקרוע עליהם עד שיגלה את לבו ואינם מאחים לעולם ויעקב קרע שמלותיו על יוסף להורות ששמלותיו העליונים לא היו משתלמים על ידי אבודו של יוסף וזה ג"כ טעם לקריעת הבגדים על המת כל אחד סדינו ולהיות שלא היה בוכה אלא על התורה והמצוה אחר שהודיע זה לבניו לכן ויבך אותו אביו יותר משלשה לבכי. ומצאתי סמך לטעם זה של הקריעה ממה דאמרינן בירושלמי כי רבי יוחנן בעת פטירת רבי חנינא אייתי מאני טבא דשבתא ובזע עליה והובא בהגהות מהלכות אבל עוד אמרו כי מהשפע נעשת לבוש וזה סוד מלביש ערומים כי מרוחא דנשיב מפומא דאריך המתלבש זעיר וברוח דזעיר מתלבש נוקביה וברוחא דנוקביה מתלבשין כל חיילי מלאכים דכתיב וברוח פיו כל צבאם ועל זה נאמר ונתן לי בגד ללבוש ושפע פנימי הוא סוד המזון. ושתיית העשרה כוסות שהותר לשתות בבית האבל ולא יותר כדאמרינן בכתובות פרק קמא הוא למתק בהם י"א קליפות ביין המשמח מצד י' נהורין שבהם יין המשמח ואין להוסיף פן ישתכר ויצא לחוץ ליינו של נח חם ושלום ואין צריך לפרש יותר לחכם ועתה בדורות אחרונים דלא אכשור דרי בטלו אותם לגמרי כי התחילו להיות שותין ומשתכרין כדאמרינן בפרק קמא דמגלה וכשתבין מה שכתבנו לעיל בפרק כ"ב בסוד התקונים והקשוטים והיחוד והזווג וסוד השערות וסוד הרחיצה וסיכה והשמלות תמצא טעם לאסור כל אחד מהם בימי האבל:
42
מ״גסדר צדוק הדין הראוי לאבל לומר בפרט קודם שנקבר המת ואינו לפניו נתבאר בפרק מי שמתו שאומר צדיק אתה ה' על כל הבא עלינו יהי רצון עלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתגדור פרצותינו ופרצות עמך ישראל ברחמים וגם מידי חזרתו לביתו מסכרא לאבולא יאמר כן ובפרק קמא דמס' ע"ג במעשה דרבי חנניא בן תרדיון מצינו כי סדר צדוק הדין הוא הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא. גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם. ושם אמר רבי כמה גדולים ג' צדוקים הללו שהיה הוא ואשתו ובתו שנזדמנו להם ג' מקראות של צדוק הדין בשעת צ"ה וגם שיש לומר כי אמרו ג' פסוקים אלו על מה שאירע להם כדאיתא שם ע"מ יצדקו ודאי בכל מין הצדקות דין וכן קבעום בראש סדר צדוק הדין והפסוק הא' יהיה להצדיק דין שמים מבעל המשפט שהוא מתווך שלום בין החסד והדין והב' להמשיך חסד אל כי דין הגוף הוא חסד לנשמה כאשר היה עסקנו בזה במאמר א' בפסוק גדול העצה והג' יהיה להמתיק הנהגת הדין מסוד והשפעת עינא פקיחא ועינין דמתלהטן יהו רוחצות בחלב האם. ובירושלמי סוף פרק ארבע מיתות אמרו רבנן לפני רבי אבהו שנפטר לו בן מה אם רשות שלמטן שיש בה שקר וכזב וגניבות דעת ומשוא פנים ומקח שחד והיום עודנו ומחר איננו נאמר בה הקרובים באים ושואלים שלום הדיינים והעדים לומר שאין בלבנו עליכם כלום שדין אמת דנתם, רשות של מעלן שאין בה לא כזב ולא שקר ולא גניבת דעת ולא משוא פנים ולא מקח שחד והוא חי וקיים לעולמי עולמים על אחת כמה וכמה שחייבים אנו לקבל עלינו מדת הדין. ויזהר האבל שלא יפתח פיו לשטן כי החרב היינו כח הדין מונחת לו בין כתפיו ומשלשה ועד שבעה כאילו מונחת כנגדו בקרן זוית וכו' כדאמרי' במועד קטן וצריך האבל לפחד ולדאג ולפשפש במעשיו ויחזור בתשובה וכן הוא אומר הכיתי אותם ולא חלו מכלל דצריך להקיץ ולחול וכן המנחמים יזהרו בדבריהם עמו שלא יתנו מקום למקטרג לתפוש דבריהם וכ"ש מבקרי החולה כדאמר רבי יוחנן התם לכל אומרין שבו חוץ מאבל וחולה דמשמע שב באבילות שלך שב בחולי שלך וה"ה לכל דבר הדומה לזה שלא ימצא מקום בעל דין לחלוק ולעורר מדנים נגד מי דכבר איתרע מזליה ומעשים הרבה באו במס' מועד קטן דפעמים דברים ממיתים כדאמרי' אילו בדידך הוה וכו'. והיה כשגגה שיוצאת מלפני השליט וכן הרבה בגמרא כי העולם הזה לא נברא אלא לבחון בו הבריות ופעמים אדם מת על ידי מקרה אבל לעתיד לבא כתיב כי הנער בן מאה שנה ימות ולא ימצא צדוק ורע לו רשע וטוב לו דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו' ואם הנפטר הוא אחד מבניו בפרט ומת שלא כדרכו של עולם ח"ו כל שכן שצריך פשפוש ומשמוש במעשיו כי הלא דבר הוא כדחזינן במס' תענית פ' מאימתי במעשה דחולדה ובור המובא בפירוש רש"י ובתוס' ובספר הערוך ג"כ שאמרה אשתו לבעלה במיתת בניה אילו כדרך בני אדם היו מתים הייתי אומרת צד"ה עכשו שמתו מיתה משונה עון הוא וכו'. ובמרירות רוחו ילחוש לה' ויענה ואם לחש ולא נענה אמרו בתענית מאי תקנתיה ילך אצל חסיד שבדור וירבה עליו בתפלה שנאמר ויצו עליו במפגיע ואין פגיעה אלא תפלה מכאן גם כן סמך לתפלה שמתפלל החכם על החולה וכן כתיב יגיד עליו רעו והוא רחום יכפר. והוכיח הרמב"ן פרשת יתרו כי תפלה על החולים יקרא דרישת אלהים וכן ודרשת את ה' לאמר האחיה מחולי זה פירוש שיתפלל עליו וכן ותלך לדרוש את ה'.
43
מ״דמצאתי קצת סמך למה שאמר רבי יהושע בגמרא כי אין התחלת האבלות רק כשיסתום הגולל שכן דוד רחץ וסך כשמת הילד קודם שיקבר וכבר דרשו מחצדי חקלא בבחינת נפש הילד הזה בפירוש בר נפלי וסמך הנזכר הוא במה שאמרו במדרש תהלים על האבות שלא נקראו קדושים עד שניתנו בארץ ונסתם הגולל בפניהם וכן כתוב במדרש תנחומא פ' תולדות על פסוק לקדושים אשר בארץ המה אימתי הם קדושים כשהם נתונים בארץ ואולי יהיה בסוד חזרת הדברים אל נרתקן כי אז הוא שלמותן ותמימותן בסוד כי עפר אתה ואל עפר תשוב שדברנו ממנו בפ' כ"ז ממאמר ב' ואמרו במדרש קהלת אימתי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה כשישוב העפר אל הארץ כשהיה ואם לאו נפש אויבך יקלענה על כן אמרינן בגמרא האומר אל תקברוהו אין שומעין לו ומצינו שהאבות היו מחבבין הקבורה כדאמרי' במדרש רבה ובתנחומא ואמרו שם אכילו אדם מת בספינה הנפש הולכת אצל אבותיו וכן אמר יעקב כשאני מסתלק אצל אבותי אני הולך, והנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום מלין את המת וכבר אמרו הפוסקים כי יפה לקוברו בקרקע ממש ואפילו בחוצה לארץ ורבי חזקיה מוסיף בצוואת של רבי תהא ארוני זקופה לארץ וגם שאמרו שם מפני העכול מכל מקום יהיה משם ראיה שכל עוד שגוף האדם סמוך לקרקע טוב לו. ומצאתי כי סוד הקבורה היא כניסת הנשמה לגן עדן ולזה לא נקנה לאברהם איש החסד המערה עד מיתת שרה וקנייתה היתה בארבע מאות שקל כסף דאינון עלמין דכסופא ושעשוע הצדיקים ואברהם בחר לו קבורתו שם עם אדם וחוה לפי שנפשותיהם של רשעים שהם המזיקים ורצה להתרחק מהם ושם במערה היו ד' פנים וד' כנפים הויה בזכרים ואדנות בנקבות. ונייחא למת שיקנו לו קרקע אחוזתו כאשר נראה בהרבה מקומות מדברי רבותינו ולכן מפנין אותו אפילו מקבר מכובד לבזוי אם היה בתוך שדהו כדאמרינן בירושלמי ופסקו הרמב"ם בפרק י"ד. וכתוב במסכת שמחות ובס' התרומה כי האבל אומר לרבים הבאים לנחמו משום כבודם לכו לבתיכם לשלום ושכרכם כפול מן השמים וזה אינו בכלל שאלת שלום דאסור בשלשה ימים הראשונים
44
מ״הכתוב בספר תורת האדם כי קבלה מיד אחד מרבותיו שרחיצת ידים בבואם מבית הקברות ותלישת עשבים רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה ניתרת אלא כעין שלשה דברים הללו במים ואפר ואזוב ואמר כי זה טעם יפה ורבינו ישעיה כתב בהגהה כי המים והעפר אלו הם רמז ליצירה ולמיתה וסמך דבריו במדרש שאמרו במדרש רבה על למה מים ועפר שתחלתה מן המים וסופו לעפר לפיכך נבדקת במים ובעפר אם טהורה היא כברייתא ואם לאו חזרת לעפרה כן הרמז כאן ליצירה ולמיתה כנזכר והעשב רמז לתחית המתים כמו שנאמר ויציצו מעיר וגו' ואת אשר הורינו ה' בטעם מנהגים אלו העלינו בפני המעיין במאמר ב' פ' ל' ול"א וגם במאמר ג' פ"כ. בסוף גמרא במסכת שמחות כתוב הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכתב הר"ן כי מפני שהוא נבעת צריך לפוקדו לשלום בהליכתו וכזה פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות אבל שחובה למלוין לומר כן והיאך יתנהגו המנחמים בא מפורש שם בגמרא ולהיות כי המנחם מעורר כח הימין לכן האבלים עומדים לשמאלו כדאמרינן באבל רבתי ובתשובת הגאונים וכן פסק הרמב"ם בפרמ י"ג מהלכות אבל ואומרים להם תנוחמו מן השמים שהיא בשום הדין ברחמים ומטה הכרעתו כלפי חסד. ובכל יום באים בני אדם לנחמו שבכל יום צריך מיתוק חדש ופנים חדשות עדיפי כי כל ז' גבורות חיצונות הזרות מתדבקות שכיון שפותחת אחד מהם בדין כלם גוברות כמו שבנדה ישראלית אפילו תראה רק יום א' בכל שבעה ימים יש שליטת הנחש ולכן משכבה ומושבה ומרכבה טמא בימי חסרונה שהמשכב וחבריו הם רמז למדרגות החצונות שהם דין בני חלוף מרכבה טמאה ולכן שוין בזה הזב והזבה והנדה והיולדת. ועדיף טומאת התחתון מכלים הראויים למדרם מטומאות העליון שאינו אלא מדף והתחתון אב לטומאה. וזה טעם לכל הדינים ולבשעת ימי טומאה והפרשה בכל מקום עוד יש להם דוקא טומאת הסט בטהור. וכן מצינו כי שבעה מיני כלים מקבלים טומאה מן התורה כדאמרו בתורת כהנים ובהרמב"ם ריש פרק א' דכלים וסמ"ג עשין רמ"ו וכשתדקדק במיני החצונים הנקובים בפסוקים לא יעלו יותר על שבעה מינים ודי למבין. ולכן האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה אפילו יין או עצים או לבונה כדאמרי' בפרק אלו מגלחין וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות ביאת מקדש וסמ"ג לאוין י"ג ופשוט כי נחום האבלים מלבד כי הוא יקרא דחיי גם הוא נייחא דשכבי ולכן תנחומי האבל קודם לשמחת חתן כדפסק מהר"י קארו בסי' ש"ס. וכתב הרמב"ן על מה שאמרי' בגמ' מת שאין לו מתנחמים וכו' באין עשרה ב"א כשרים ויושבין במקומו וכל העם מתקבצין עליהם וכו' מכאן ראיה שהאבלי' צריכין להתאבל במקום שיצתה נשמתו של מת כי באותו מקום שמת הנפש מתאבלת ושם צריך לתת לה תנחומין כדעבד רבי יהודה לההוא גברא דשכיב דלא ה"ל מנחמין וכו' ויש טעם לומר דתנחומין שהמת מקבל בז' ימים כשמתאבלת נפשו היינו התפלה שמתפללין במקומו בי' שמלבד כי גדול כח ביסום התפל' כאשר בא במאמרות בכוונת שונות וכולן אמיתיות ונאותות למשכילי עם שכל אדם בליעל מכחות החצונים לא יראה ולא ימצא שם עוד תגרום הופעת השכינ' במקום שנפטר שם המת כי שכינה בי י' שריא ובאור פני מלך חיים וחסד. ויהי מה נראה דכל תנחומין סגי אפילו בלא תפלה דהכי משמע מפשט ההלכה והילכך אפילו לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בי' בעדה כיון שצריך לעשות לה תנחומין סגי ע"כ חובה על המנחמים ליסדא מלין לנחום האבל על הדרך שכתבנו בפ' י"ט ממאמר ג' ואח"כ לבקש רחמים על הנפטר במקום ההוא ומה טוב שיהיה מוכן שם לפני הבאים אחד מספרים אלו בגין אינון דלא ידעי לסדרא מלין לבקשת רחמים על הנפטר כי דברי שיחה הנהוגים הם למשא ולא לנייחא וראשי קהלות חברי בני ג"ח יצ"ו בכלל החסד שעושי' יזמינו שם א' מהם. וסמך לזה ממה דאמרי' במס' תעניות דלא הוה דברתא בששבותיה דההוא גברא בגין דהוה משאיל מרא וזבלא לקבורה. והפסוקים והשכבות שבתוכו יתאמרו על הנפטר מדלת העם הנכנסין והיוצאין אשר אין להם שיח וסוג מעצמם ליסד ולחבר פסוקי מאמרי שפר. ומאמר א' נאות להקרא בפני כל חולה ובפרט פ' י"ז וי"ח וכ' וכ"א. ובפ' כ"ו אמרנו כי פ' כ"א ופ' כ"ב ממאמר ב' יאותו על זרוז אב לבנים אחר הודוי. עוד יש כמה פסוקים הרבה מפרשיות הקרבנות פ' ויקרא ופ' צו המכוונים לבקש רחמים על הגוסס ועל הנפטר ולא הדפסנום שלא להאריך והחכם יבין וידע מעצמו על פי ההקדמות האמיתיות כי דרכם צריך לשמור בצירוף הפסוקים ג"כ ובזה מקל מעל הנפטר צער המיתה. וכתב הרמב"ן בפ' תולדות כי גויעה שנאמרה בצדיקים היא מיתה בלא חולי מכאוב בלא יסורין אשרי הזוכה אליה ובפרט צריך ליזהר בק"ש סמוך למיתה כמו שאמרנו למעלה בפ' כ"ה ויש לזה ראיה ממה דאמרי' בירושל' דזעירא היה קורא את שמע וחוזר וקורא כמה פעמי' עד שמשתקע בשינה. וכתוב בהגהות מיימונית בשם רבינו נסים גאון מכאן משמע שק"ש יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה וכבר נודע כי השינה אחד מס' במיתה. וידוע כי סגולת ק"ש להבריח המזיקין כמ"ש בברכו' על פסוק ובני רשף יגביהו עוף וכן וכל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו וגו'. ובמגלה אמרי' בפ"ק על מאן דמבעית דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה לקרי ק"ש וכו':
45
מ״ועל זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זה מיתה כדברי רב נחמן בר יצחק במסכת ברכות כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ואמרו במדרש תהלים אימתי הקב"ה מראה היוקר שהוא מתוקן להם סמוך למיתתם ואשרי אדם שיש לו יתד לתלות עליו ואמרו במדרש רבה על פסוק כל עמל האדם לפיהו וגם הנפש לא תמלא אמר רבי שמואל בר נחמני כל מה שמסגל אדם מצות ומעשים טובים אינם מספיקין להבל היוצא מפיו בשעה שהנשמה יוצאה ממנו וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ומגרושי תבל שהם נשואי העולם הבא ופשיטת הלבוש החומר הזה הוא הכנה להתלבש בבגדי הקדושה לזוכים להם על דרך שאמרו בתורת כהנים על אהרן כי הפשיטו משה בגדי כהונה ובגדי קדושה נלבשים תחתיהן והטובות גם הרעות כאשר יחנו כן יסעו ואמרו במסכת תענית כל השמח ביסורין בעולם הזה מביא ישועה לעולם שנאמר בהם עולם ונושע ומרגלא בפומייהו דרבנן לומר חביבין יסורין בקמא דברכות ובמציעא בהשוכר ובפרק חלק ואם לא יהיה מה שתרצה ירצה מה שיהיה. וכל נברא שיש לו ראשית הוכרח להיות לו אחרית. ואמרו במדרש שוחר טוב שאברהם היה לוקה והיה משחק ודוד היה אומר למה הרצועה תלויה הכוני בה דכתיב לדוד שפטני כי ארחות ה' חסד ואמת והוא הפועל ועושה ומי יאמר לו מה תעשה ואלהים לברי לבב כי היסורין המביא הם טובים. למה לברי לבב להבריא את לבם וכשלוקח ממון וכל שכן נפשות לוקח ברחמים ולא עוד אלא שנמלך בב"ד שלו קודם לקיחה כדאמרו בויקרא רבה. אשרי מי שהשתדל גופו במנוחת נפשו. והמות אין רע ברם היא שלמות טבענו לפי דברי הפילוסוף האומר כי גדר האדם חי מדבר מת. וחכמים העמיקו יותר לפי דברי האמת שאמרו והנה טוב מאד זה מות ואמרו בפסיקתא אין בין הצדיקים החיים לצדיקים המתים אלא הדבור בלבד והם מקלסים לקב"ה דכתיב יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם ואחר שהגיע האדם אל עולם השכל אילו יאמרו לו שוב בעולם ותהיה מלך גדול לא יאבה ולא ישמע דוגמא לזה אמרי' במס' מועד קטן אילו אמר לו הקב"ה זיל בההוא עלמא כדהוית לא בעינא. ואמרו במדרש שצדיקים שמתים ימיהם בטלים והם קיימים שנאמר ויקרבו ימי דוד למות ובמדרש שוחר טוב כתוב מתוך כעס רצון. מתוך רוגז רחמים. מתוך צרה רווחה. ומתוך רחוק קרוב. ומתוך נפילה קימה. ובעל סדר עולם כתב כשאדם ברעה אל יתיאש מן הטובה. ואם ראית בית הקברות לפניך משם תראה מדינת ארץ החיים הקרובה לך שנאמר יענך ה' ביום צרה וסכות לראשי ביום נשק פירשו במדרש תהלים ביום שישקעו שני עולמות זה בזה העוה"ז יוצא והעוה"ב נכנס ואין חשך גדול כקודם עלות השחר וזהו למנצח על אילת השחר וכי אשב בחשך בעוה"ז ה' אור לי בעולם הנשמות וגם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי נפשי ישובב לעוה"ב ואמרו במדרש משלי על פסוק לא ירעיב ה' נפש צדיק מלמד שאין הצדיקים נפטרים מן העולם עד שהקב"ה מוחל להם עונותיהם ות"ח אם נעלם ממנו דבר אחד מתלמודו מלאכי השרת באים וסודרין אותו לפניו בשעת פטירתו כדי שלא יהא לו בושת פנים לפני הקב"ה לעתיד לבא ואמרו במדרש תנחומא אמר ריב"ל בג' מקומות שמענו שאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו וכו' ומסיים כל אדם בצלה של מות סודר תלמודו הוי צלמות ולא סדרים ומה יקר חסדך אלהים הפועל גבורות כי בזה בני אדם בצל כנפיך יחסיון וירויון מדשן ביתך. ויפה כח הצדיקים גם במיתתן שמלמדים זכות על בניהם ותובעים עלבונם בחיים לראויים לכך כדחזינן בסדר תעניות מהנהו דבי נשיאה דאנקיט כרעא דסוסתיהו על קברא דר' יונה עד דקבילו דלא לצערו לרבי מני בריה:
46
מ״זכבר כתבנו במאמר ג' פ"כ טעם ומנהג ישראל לתליש' עשבים בבית הקברות ואומרים ועתה ה' אבינו אתה וגו' ופסוק זכור כי עפר אנחנו ויציצו מעיר כעשב הארץ. ובצאתם אומרים ויהי נועם על הסדר והכוונה הנזכר שם ויושבים ז' פעמים וטעם הישיבות ג"פ או ז' באו שם. ובפסוק כי מלאכיו יש ז' תיבות בסוד ז' ישיבות ואח"כ יאמרו אתה גבור עד ונאמן אתה להחיות מתים ושם נתבאר איך יגרום מיתוק לדינין בסוד עקידת יצחק ויצחק מתנחם ברבקה אשתו וצחוק יעשה לנו אלהים אכי"ר. והאבל הולך לביתו עם אחוזת רעיו ומנחמיו וישב בראש ומשם ישב להמתיק הפה מר בסוד הביצה המגולגלת ויין המשמח כאשר כתבנו סודם וטעמם בפרק כ"ח מאמר ב'. ואין די לאבל שיעמוד בביתו דומם באבלו רק מדברי שיחה והלכות דרך ארץ ברם חובה לו להרבות מזמורים והשכבות ותחנונים ובכיה על מתו ובפרט בג' ימי הבכי' וזה יהיה אחד מהטעמים שאסרו אפילו לעני לעשות מלאכה בהם וימשיך עד סוף השבעה וכן עד סוף השלשים ראוי לו שבכל יום ייחד איזה פסוקים או מזמורים לעורר על מתו הרחמים על כן ערכתי שלחן לפניהם כי בו יחסו עניי עמנו והמשכיל יוסיף כרצונו ברוחב לבו וכן יעשה עד תשלום השנה ובפרט לאביו ולאמו ויזכיר נשמתם לטוב בשבתות וברגלים כנדרש טעם לזה במאמר ג' וכן בכל ימיו ביום ענות נפשו על מיתת רבו ואביו ואמו ישכיבם וירבה עליהם תחנונים ויוסיף צדקה לכפרת נפשם. ובזהר אחרי מות כתב כל מאן דאצטער על יסוריהון דצדיקייא מעבירים חובה דלהון מעלמא ועל דא קורין פ' אחרי מות ביום הכפורים והמנהג שהיה בימי חכמי המשנה שהספדנים היו מחזירין על קרובי המתים ואומרים בכו עמו כל מרי לב כדאמרינן במועד קטן על משנת לא יעורר אדם על מתו ודאי כי היה להם דברים המיוחדים להעתיק הדינים ולכלות פשע ולהתם חטאת מעל גופי הנקברים ומנהג אבות תורה לבנים וכאשר עשה כן יעשו לו כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ומדה כנגד מידה לא בטלה וביום רעה יראה בטוב אשר יטיבו לו בניו ומיודעיו וירבץ ואין מחריד כי יחלו פניו רבים וכבר הוכחנו למעלה בזה וגם בשפתי רננות שמעין מה שיוצא מפי האדם כך עושה רושם למעלה ובכל העולמות ככל היוצא מפיו דוגמתו כך יעשה הן לטוב הן למוטב ובפ' אמור בזהר בענין השופר תנינן במילין ועובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. וישים מחסום לפיו במקום ששלט כח הדין שם ע"י מלאכא דמותא צריך הרבה להזהר ועל זה נדרש הכתוב לא יחל דברו בשום חלול כי ככל היוצא מפיו כך כדוגמתו יעשם רושם למעלה ואמרו בפ' אמור כי כשאדם עושה מעשה אכזרי באיזה יום פוגם היום ההוא ומלביש אותו באכזריות חמה ה' יצילנו זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תליא מילתא בכלא לאתערא מילא אחרא ומדברו הטוב ימשיך לו מלמעלה כי יזכה למה שאמר הכתוב ותגזור אומר למטה ויקם לך למעלה וגו' והעד לזה ברכת כהנים כי באמירה כל דהו מלמטה אני אברכם לישראל וכ"ש שהמעשה וגמילות חסדים יפעל למעלה דכתיב בצדקה למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך ואוי לפוערים פיהם מדברים אשר לא כן בכל מקום ובפרט במקום שיש שם בר מינן כי יגרמו להם ולאחרים רעה פוק עיין מאמר ג' פ"ד הנה כי ביד האדם לגמול חסד של אמת עם המת בהבל פיו הקדוש המצנן ודאי כחות הדינים מעליו. אשרי תמימי דרך:
47
מ״חמצינו בירושלמי שמתיר רחיצה א' אחר המטה כדאמרי' שם מקום שנהגו לרחוץ אחר המטה רוחצין אמר רבי יוסי ברבי בון מי שמתיר ברחיצה עושה אותו כאכילה ושתיה וכן כתב הרמב"ן ז"ל נראה מכאן שיש נוהגים בקצת מקומות שהקרובים היו מרחיצין את האבל קודם ההבראה וצורך זה מלבד הפשט יהיה לרחוץ הליכיו בחמאה ולמתק כחות הדין המתגבר על האבל כפי שאפשר וגם זה הוא כמו תקון ההבראה וצורך הנחמה ברם אחר כך אבל אסור בתכבוסת וברחיצה ובכל שאר דיני אבילות וכבר אמרו בפרק אלו מגלחין אמר רב תחליפא בר אבדימי משמיה דשמואל אבל שלא פרע ולא פירם חייב וכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אבל כמה חמורה מצות אבלות שהרי כהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן וכן אמרו ביבמות פרק האשה רבה ולא עוד אלא שמטמאין אותו בעל כרחו כאשר הובא מעשה מזה בירושלמי וכלם הם תקוני המת והחי כאשר ביארנו. וההספד הוא יקרא ונייחא דשיכבי דהכי אפסיק בפרק נגמר הדין וחכמי המשנה קראו להספד המת לשון עירור כי בהספד יתעוררו עליו למעלה כחות החסדים ויסתלקו כח הדינים דניחין ושכבין עלוהי וכן מי שנתחייב גלות מגלין עצמותיו ובעת שימות הכהן גדול מוליכין עצמות הרוצח משם לקברי אבותיו כדפסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות רוצח והובא בספרי פ' שופטים וזה כדי לעורר מעליהם הדינים וכן חזקיה גירר עצמות אביו ובירושלמי מוכח בפרק קמא דמועד קטן בלקוט עצמות אביו שאחר שנתעכל הבשר נח מהדין (כאשר ביארנו במאמרים הקודמים מדברי הזהר) שאמר שם נתעכל הבשר מלקטין העצמות וקוברין בארונות ואותו היום היה מתאבל למחר היה שמח לומר נחו אבותיו מן הדין ואמרו בסנהדרין פרק נגמר הדין כשהיו הרוגי בית דין לא היו נקברין עם אבותיהם עד שיתעכל הבשר ונודע שאין מתאבלין עליהם בעת מיתתם על ידי בית דין וכן פסק הרמב"ם בפרק א' מהלכות אבל ולכן אין אומרים קינות ונהי על לקוט עצמות ולא ברכת אבלים שהם דברים הנאמרים בבית האבל ולא תנחומי האבלים שהם דברים הנאמרים בשורה אלא אומרים עליהם דברי שבח להקב"ה ודברי כבושים כדאמרי' בפרק אלו מגלחין ובירושלמי ובאבל רבתי (שהיא מסכת שמחות שכך כתבו הגהות מימוניות בהגהה ד' מפרק י"ב מהלכות אבל) ופירשו איזו היא עירור מזכירו בין המתים כי בזכות הצדקה שנותנין לכופר נפשו ביום שעוררין עליו עירי ושכבי ליבעו עלוי רחמי. וגם שפיכת המים בשכונת המת שאמרנו שהיא ביסום הדין מעליו אמרו כי יש רמז לשפיכה זו מן התורה שנאמר ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה ואמרו במנחות שביום שמת כהן גדול יורשים היו מביאים עשירית האיפה שלימה לכפרתו וכתבו הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות סוף פרק ג'. וכתוב בפרקי רבי אליעזר על פסוק ויקונן ירמיהו על יאשיהו מכאן התקינו החכמים שיהו עושים כן לכל זקני ישראל וגדוליהם שנאמר ויתנום לחק על ישראל:
48
מ״טמסדר הברכה שתקנו בבית האבל כאשר הובא בגמרא ובהרמב"ם בפ' שני מהלכות ברכות וכן בסדר רב עמרם האומרים המלך החי וכו' היא מוקבלת לפי עניות דעתנו לתקון הנעשה בשבעה ישיבות כאשר כתבנו בפרק ל' ול"א ממאמר ב' כי מלת המלך הח"י הוא מתוק מדת החסד שנתלבשה בדין עד הנה. הטוב והמטיב הוא מיתוק דין הגבורה שבה לטוב ולמוטב וכל מדותיו אפילו פעולות הדין הם חסד ורחמים. א"ל אמ"ת הוא מדת אמת של יעקב ת"ת מיוחדת בחסד. דיי"ן אמ"ת הוא נצח ירכא דימינא שעדיה מגיע קטרוג החצונים מבחוץ במדורין בסוד העשיה רוחניותי דתמן נחיתו דתמן רגלין ותמן טופרין וזהו סוד ורחצו רגליכם לטהרם מהחצונים להיות מרכבה לעץ החיים וזהו והשענו תחת העץ בסוד כי מגרעות נתן לבית סביב חוצה ועל פיהם יצא הדין בקול הנותנים מבית ה'. שופ"ט בצד"ק זהו סוד המשפיע דין למלכות ושל"יט בעול"מו הוא יסוד אשד הנחלים המשפיעים על ידו במלת הנקרא עולם. לוקח במשפ"ט בהלכות גדולות וכן הרי"ף גם כן כתבו שאין לאומרו משום דאיתא בפרק ב' דשבת יש מיתה בלא חטא והרא"ש כתב שאין למוחקו וכתוב בהגהה מיימו' פרק קמא מהלכות ברכות וכן עמא דבר הנה שגם הראשונים נוטים לדברי ה"ר יונה שכתב בפרק הרואה דיש מיתה בלא חטא ועל כל זה קצתם ס"ל דלוקח במשפט אתי כמאן דאמר אין מיתה בלא חטא ועל כל זה כתבו לקיים המנהג. ואנח"נו עמ"ו ועבד"יו זהו מיתוק מוצא הנשמות קדושות לכן נקראו כנסת ישראל כי בה יש כינוס ושרשי נשמות ופארותיהם משתלחים להתלבש בגופות בני אדם כאשר ביארנו במקומו ונהגו לומר בברכה ה' יגדור הפרצה הזאת וכו' ומלבד הפשט נוכל לומר שכוונו על דרך שאמרו במדרש ילמדנו פרשת תשא מה עשה משה סתם הפרץ שהיה העון נכנס בו לקטרג על ישראל שנאמר לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וסוד גדירת הפרץ נודע למבינים בעיון קל. ואמרו כי בשבת אין לומר נוסח זה כי אין לומר צדוק הדין על מת בשבת וכל שכן לפי דרכנו שהוא לביסום ז' עיני ה' ואז ריעין ודודין ממתיקים ולהיות כל כך רב תועלת נחום אבלים לכן קודם לביקור חולים כאשר הובא ביורה דעה סוף סי' של"ה ובשבת עינים רוחצות בחלב מנעימותא עילאה דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא כי שער הקדים ביום השבת יפתח כי משם כל טוב וארוכה ומרפא כאשר כתבנו במאמרים הקודמים וראיה למקום מוצא הרפואה במציצת המילה כי כמו שחטא אדם הראשון בידים שלקח הפרי והפה אכל. גם אנו מולים אות הכמוסה בידים ומוצצים בפה כי אמה בין שני רגלים הנה הוא יסוד בין נצח הוד וע"י שתי ידים המוהל משלימה בעשר אצבעות ידיו דהיינו חסד וגבורה הרי היא בעלת ה' ספירות שתי אצבעות ושתי רגלים והיא נקודה באמצע יבא הראש שלש ראשונות וישלים הקומה כי הפה הוא פתח הראש כלו לכן צריך מילה הכורת המותר שהוא להט החרב שבפתח גן עדן ובפריעה פותח דלתות השער שהם הכרובים שומרי הגן שלא יעכבו הכניסה ובמציצה מעביר דין פנימי שלא וקנתר ויצטער ואחר כך יבא שם סוד הכתר ברפואה דהיינו בא"א והיינו רטיה ואחר כך קושרת שם סוד הרפואה לקשור הכל בכתר הנה שעל המוהל גם כן מצות הקשירה וקודם יחוד זה צריך שיתגלה עליו אור שבת פני מטרונה משער הקדים ובזה יזכה במצוה לנפש רוח ונשמה שהם קשר עשר ספירות מהמלכות עליו שדיוקן נשמתו אשר כלול בה מאירה בסוד המצוה בכל בחינותיה חיות גדולות עם קטנות. וכתב הרי"ץ גיאת שמנהג זקנים הראשונים שלא לומר צדוק הדין אחר המת בראש חדש במועד בחנוכה ופורים דלא עדיפא צדוק הדין מהדיוט מצדוק הדין של משה רבינו עליו השלום דמסלקינן ליה בשבת שחל להיות בימים אלו הגם כי תלמידי רש"י והרמב"ם כתבו לומר צדוק הדין במועד כי איננו אלא הודאה וקבלת דין שמים כאשר כתבנו למעלה וגם הם יודו מיהא כי בשבת המקדש ישראל אין לאומרו מהטעם שזכרנו וכן ביום טוב דאינזן מקראי קדש אושפיזין דמלכא קדישא כי על שלחן המלך הם אוכלים משום כבודו גם אין צריכין ביסום כי הפנים מאירים ואפילו בי"ט שני שהוא להרחיב גבול השכינה חוצה לארץ כאשר דרשנו למעלה הגם שבעל הלכות גדולות שכתבו עליו שדבריו דברי קבלה סובר דנהיג ביה אבילות משום דאבלות יום ראשון דאורייתא כתב רבינו תם כי היה מאור עינים ופעמים שהיו התלמידים כותבין לפניו משמו את אשר לא יצא מפיו והוא כתב דאין אבלות יום ראשון דאורייתא אלא לאסור אכילת הקדשים א"כ אפילו ביום טוב שני לא ינהוג בו אבלות ואין אומרים בו צדוק הדין וכן עמא דבר ברם בחול המועד גם שהוא אות לענין הנחת תפילין ואין צריך הוראת מוחין מאימא המתלבשים בסוד צ"לם בזעיר המתראים דוגמא בסוד ורמז תפילין מסודרים לדעת רש"י וגם כן סוד התלבשות מוחי אבא הנרמזים בסדר הבתים של תפלין לדעת ר"ת כי מן השמים הוכיחו שאמרו כפלוגתא בארעא כך פלוגתא דרקיע ויש לכל הדעות שרש וענף שכן הושב שמור ת"ם וראה יש"ר עיין בדברי מגדל עוז פרק ג' מהלכות תפלין. וגם סוד הארת קוצו של יו"ד הנרמז בסדר הנחת הפרשיות לדעת הגאונים בכל יום שיש בו קצת נפש יתירה בסוד תפלין של אור אין אנו צריכין לאות תפלין של עור ובחול המועד מצד קצת נפש יתירה המתחדש באדם די זה לאות כאשר ביארנו לפנינו בספר מ"מ צריכין ביסום אבל אין המנהג כך והנח להם לישראל והמבין רמז מה שכתבנו בדעות התפלין ידע למה נתפשט בעולם לפי הסוד התפלין כדעת רש"י כאשר נמצא בקבר יחזקאל אשר התנבא חוצה לארץ והמשכיל יבין וידום. ורומז עוד לאור שנתגלה בבית ראשון ולא משם ולמעלה עד יערה עלינו רוח ממרום:
49
נ׳הגם דאמרו בירושלמי דשקלים פרק ב' תני רשב"ג אומר אין עושין נפשות לצדיקים דדבריהן הן זכרונן ובעל יפה מראה פירש צדיקים חכמים שדרך הלשון לקרותן צדיקים אי נמי צדיקים אע"פ שאינם חכמים וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מהל' אבל והריב"ש בתשובה פי' דברי הרמב"ם שאמר ולא יפנה אדם אל בית הקברות כלומר שאין להביט אל בית הקברות ולבנין שעל קברותיהם כי אם למעשיהם הטובים יפנה וזה די להם לזכרון תמיד וכן פי' בעל כסף משנה בפרק ד' מהל' אבל. ברם מהרר"י קארו בפסקיו לא הביא דין זה מהרמב"ם הגם שבמקומות רבות מעתיק שם דבריו כצורתן. והנה עתה בראותינו כי כמה צדיקים יש להם ציונים על קבריהם מימי קדם ובפרט בארצות המערב כנודע ומפורסם ושמעתי משם האר"י זצ"ל שהיה אומר שהצדיקים השלמים שיש להם ציוו הם מעלמא דאתגליא ואותם הרשומים שאין להם ציון הם מעלמא דאתכסיא הנה כי הציון לצדיקים מורה מקום מוצא נשמתם וכן נראה שהיה המנהג בימי חכמי המשנה כדאמרי' בפ' כיצד מעברין ונפשות שיש בהם בית דירה הגם שנוכל לומר דמיירי באותם שאינם צדיקים שהרי פסק הרמב"ם שם כי לאלו בונין נפש על הקבר עם כל זה לקיים המנהג נאמר כי הציון לקברי הצדיקים יועיל לצורך החיים כי בראותם ציון אדם חשוב מעוררים לבקש רחמים על קברו עבור החיים והמתים דודאי ניחא להו לצדיקים דאיתיקרו בהו אינשי ועוד כי בזה גורמים להם זכות דחשיבי למבעי רחמי לכולי דרא ועוד דאגביה מבקשים רחמים על כל שכבי עמו ישראל:
50
נ״אעל פי הדברים האלה חברתי והעלתי למעלה בחבורי זה איזה תפלות מיוחדים להתפלל על קברי עמנו ובהם רבים יחכמו לעורר זכות הקדושים אשר בארץ וכן במשנת שקלים פרק ב' אמרו מותר המת בונין לו נפש על קברו והגם דלא אפסיק הלכתא בהא כר' נתן מ"מ נראה כי נייחא אית למת מיהא בנפש ולאנשים דעלמא יהני להו להזכירם. ולבעל מעשים יועילו לו לזכות החיים ולרשום להם איזה מקום כבודו וגדול כח אדם גדול כי נסתפק לאבי"ה אם דינו כנשיא לענין טומאה דאמרי' בירושלמי דברכות ובנזיר פרק כהן גדול כד דמך רבי יודן נשיאה אכריז רבי ינאי אין כהונה היום כמו שאמרו בנשיא שלפי שהכל חייבין בכבודו עשאוהו כמת מצוה לכל והרמב"ם כתב בפרק ג' מהלכות מלכים כי לב הנשיא שהוא המלך הוא לב כל קהל ישראל ולכן הקפידה תורה על הסרת לבו הנה דבתר רישא גופא אזיל ולכן מציינין מקום לגוף שיוכל להתפלל אצל הראש כי גדולים צדיקים במיתתן וכל מין טומאה נדחית מהם ומהמונם ורבינו חיים כהן אמר אילו הייתי שם כשנפטר רבינו תם הייתי מתעסק בו והנה פסק מהרר"י קארו בסי' שמ"ח שהאבן שנותנין על הקבר נקרא צורך קבורה לבני משפחה הרגילים בה והם דברי הרא"ש בפרק נגמר הדין ופסק ג"כ הכי בתשובה כלל י"ג על כן ראוי והגון לבנים שיציינו מקום אביהם ויבנו לו נפש על קברו וזה יהיה בכלל גם כן מכבדם במותו וכדברי הרמב"ם ואם יהיה גברא רבא יעשו טובה להם ולאחרים עמם כי אחוזת רעיו ותלמידיו ויודעי שמו ילכו להשתטח על קבר אביהם כי ידוע ידעו כי בקבר הזה יש עצם אדם חשוב אשר יתעצם ברחמים על קוראי שמו ולמדה תורה את האדם שיהיה ותרן בתוך ביתו כדאמרו במדבר רבה בשפיכת יינו ושמנו ובקריעת כסותו כל שכן וכ"ש בדברים שיחלוצו ויזיינו וישזיבו ויניחו עצמות המתים ואפילו במקום שאין ההלכה רופפת בידינו מצינו בכמה מקומות מחשובי הפוסקים ראשונים וגם אחרונים שאמרו על איזה דברים שבאו מפורשים בגמרא ועתה מנהג העולם אינו כן ואמרו בהם פוק חזי מאי עמא דבר. וכתוב בהגהות מיימנית פרק י"ג מהלכות תפלה כי רשאין הגאונים לשנות מסדרי התפלות והקריאות ממה שכתוב במשנה ובגמרא וכן באבלות המתאבלים נהגו להקל כדכתבו הרמב"ן והרמב"ם הגם שבא מפורש בגמרא. והגהות מיימוניות בפרק ב' מהלכות אבל טרחו לתת טעם לזה באמרם כי לכבוד האבלים תקנוהו ושלכן יכולים למחול וכתב גאון על המעמדות והמושבות דאמרו בגמרא בדורותינו בטלו מנהגות אלו ואמר דכשאמרו במי שחוזר מאחורי המת לישב ז' פעמים לא אמרו אלא למי שהולך לבית הקברות ובחזרתו ובקרובים וביום ראשון ובמקום שנהגו וכבר העלינו על ספר טעם למנהגינו בישיבות במאמר ב'. ולרש"י לא ניחא ליה דטעם המושבות תהיה משום סלוק הרוחות אלא משום תשובה ולהזכיר שחיי האדם הבל וזהו הבל הבלים. והנה על פי הדברים הנז' כיון שהוא מנהג ותיקים שהוקבע נראה שכך הוא עקרו וסברו של דבר עתה לפי הזמן והמקום כדאמר אליהו לרבי נהוראי במדרש שוחר טוב ומנהג זה יש לסמוך עליו כי אינו מנהג הדיוט מאותם שכתבו התוספות שאין לסמוך עליהם כאשר הובא בהגהות מימוניות פרק ב' מהלכות שכנים ז"ל ומכאן יש ללמוד דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה. אלא הוא מנהג ותיקין דמבטל הלכה כדברי הירושל' דבבא מציעא והובא בהגהות מימוניות ריש פ' ט' מהל' שכירות ולו שומעין. ואפילו יהיה הנקבר שם יושב ומתעדן בשיבה טובה שהוא עדן הספיר העליונות מקום הזקנה כאשר הובטח אברהם בפסוק ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה כי צדיק כזה מעורר היחוד עליון והשעשוע בסוד טיולו בגן עדן כי הטיול מהצדיקים גורם השעשוע על ידי נקודת ציון אות ברית ששם סוד הככבים פירוש הנשמות הקדושות ובשפע הנשפע מהספירות הרצים יצאו דחופים והחצונים מתבטלים על ידי כח הגדולה והגבורה שמשם עולים לים או לאש ששם ביעור חמץ ולכן בביאת הנשמות באש ובמים וכן הגופים בטבילה ותענית אז תוציאנו לרויה לסוד המנוחה והנחלה כי ה' שמו יעלזו לפניו. וכתב הערוך ערך פרדס כי הוא מעין גן עדן שהיא גנוזה לצדיקים כן אותו מקום היא מקום בערבות שנשמות של צדיקים צרורות והביאו הגהות מיימוניות ה' יסודי תורה פרק ד'. והמלאכים המעלים כסאות הצדיקים לישיבה של מעלה הם חול הנעשים ממצותיו וזהו ויהללוה בשערים מעשיה אמנם הבחינות של הארות הקדושה שהיו סביב גוהרקיה דרבי חייא היו נעלמים מעין כל אדם כי גדולים היו מעשי חייא. ועיין בפירוש שהוא בהרמב"ם גדול בהלכות תשובה פרק ח' דברי הרמב"ן על מהות הגיהנם דף ל"ד ובדף ל"ה ע"א כלל דברי הרב בפירוש עולם הנשמות. ובע"ב באו דבריו במהות עולם הבא ואמר שהוא בגוף ונפש ואין בו לא אכילה ולא שתיה והקב"ה משביען מזיו שכינתו כמשה בארבעים יום שעמד בהר ואליהו ובפסוקים יביאו לבוש מלכות וגו' ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות רמז ענג הצדיקים בעולם הנשמות ובעולם הבא. אתה ה' עזרתני ונחמתני. רבון כל העולמים אתה הוא בטחוני ואתה הוא פטרוני יהיו נא אמרי פי לפניך לרצון שיעשו לדורות ויחקקו לדורות ויהיו קורין בהם והוגין בהם ונוטלין שכר עליהם ואגורה באהלך עולמים ופי ידבר חכמות ועיני יאירו במאור תורה ורגלי ירוצו לשמוע דברי עתיק יומייא אמן כן יהי רצון:
51
נ״בנפש ברכה תדושן אשר מפרי אמרי פיך אשבע טיב מאתך תהלתי המעיין וקורא באהבה בחמשה אמרותי אלה הגם דלכאורה האי דישנא אינו כדאי להאי פרדשנא כמוך אחת אשאל מעמך אותה אבקש כי אל נא תזלזל בפרורין אלה דאפילו בעלי חיים לעולם אין נדחין כ"ש פרורי תורה כי רמז פרורין לפי הנדרש ממחצדי חקלא עילאה הם סוד פרפראות התורה וכמו דשרא דעניותא רדיף אבתריה דמאן דמזלזל בפירורין דנהמא כדאמרי' בגמרין ובזהר פ' פנחס ובפ' עקב כן עניותא דדעתא אזיל ח"ו בתר מאן דמזלזל בפירורי התורה הנה רובם של פרקי מאמרות אלו ככלם אם ראשון ראשון יתקיים בידך ועוד יהיה נא פי שנים ברוחך אליו אז בתבונתך חילים תגבר בכל אחד מהם ביתרון הכשר חכמה ואולי תאמר איהו בעינא ובסימותיה עם ביעתותיה בעינא. יען כי הרבה הקדמות וחדושים ודרושים כוללים הנוגעים לענין מעשה כיילתי בהם באגב וקני. ובשפה ברורה התהלכתי בהם ברחבה ובדרך קצרה וישיחו אמונ"ה יגידו צד"ק דצבורים בעינן להו ופרשת נא כנפיך על עבדך כי גואל אתה. וזאת התעודה בישראל לקיים כל דבר תורה ולקבלו באהבה רבה ואפילו מקטלי קני באגמא ובזה מתרחב תקון הקדושה העליונה ויהדר סודרא למרי דעלמא עם כמה ככרים דנרד כנדרש בזהר פ' חקת בסוד החליצה על מנהג קנין סודר שהוא רמז לבל יגלה האדם כנף אביו שהם הקליפות הנקראים ערוה ואסור לגלותם ולהמשיכם אל גבול הקדושה ברם צריך לכסותם בכנף מלבושו שהוא רמז לתקונים שתעשה הנשמה בלבוש החומרי הזה ולזה נתקן קנין סודר לקיים כל דבר כמו שאין השגה לנשמה רק בסוד הלבושים כאשר הרחבנו במאמר ראשון ושני. וכן המקנה דבר לחברו אם לא יקיים הדבר ההוא שקנה בקנין סודר אפילו לא תקע כפו לחבירו אז הוא כאילו פגע ח"ו למעלה וכסות שהיה מכוסה נגלה על ידו אם כן בעת ששולף אפי' איש אנוש את נעלו שהוא בחינת נשמתו הגם שתהיה מאיפה התחתונה שלאדם הראשון ומדיוטא זעירא מבחינת נעל ונתן לרעהו לאכול מפריה זאת לפנים בישראל לשמור דברי תורה בתוך לבבם ובאהבתה ישגו תמיד ואורח חיים בל יפלסון כל עוד אשר נוכח עיני ה' דרכי איש כי בכל אשר נעשה תחת השמים להשלים נו"ת צד"ק יש חפץ למעלה והכל לפי הכוונה. הנה זה חזיתי ואספרה ריש מלין לבד בהנהגת המלמדי תנוקות אשר הפליגו שכרם בבתרא בפירוש פסוק והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו'. הנה בעת אשר האדם מטפל ללמד נערי בני ישראל קריאת התורה שבכתב ופסוק טעמים אז נשמתו נעשית מרכבה להנהגת עשייה רוחניות ויאדיר מאד כח הבנתם אם יכוין לתקון ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני ותקון מדור האופנים עולם העשיה הנהגת סנדלפון ובזה ומלכותו בכל משלה לאכנעא לאינון קליפין אשר יצאו מבן הגר המצרית שהם לקדר ולמשמע ולדומא ולמשא על התנוק הבורח תמיד מבית הספר ומשם יעלה בהדרגה לסדר המשנה עם הגדולים מהם ואז ישים אל לבו להעשות מרכבה לסדר הנהגת עולם היצירה מסכן הנער דז' עולמת שפרתי דאינון נערות ותמן אית סוד עץ הדעת טוב ורע טהור וטמא איסור והיתר מותר ואסור ובזה נהרא מכפיה מבריך כי עמודא דאמצעיתא תקנן ביצירה בסוד תורת עץ חיים. וכשמורה הוראות ומפלפל וממית עצמו על דברי תורה בכח עיונו עד כי יוציא דין או דבר ברור לאמתו. וכן בעת שמלמד תורה לתלמידים חברים הוא מקביל להנהגת עולם הכסא וחביט חביט עליה ובריך בסוד זיעת החיות הנושאות הכסא כי בחסד של תורה יכין כסא וכל עמודוהי וסמכוהי ובתבו"נה יתכונן שכן אימא עילאה מקננא בכורסיא ובהכות בשבט מוסר לתלמידיו יכוין לסוד ערקתא דמסאנא כי בעת ששלף איש נעלו ונותן לרעהו זאת התעודה תתקיים בישראל ודי לאוזן שומעת וכוונתו תהיה לבטל הקליפות אשר הם בהדרגה בג' עולמות הנזכרים שהם קדר ואדבאל ומבשם או לוטן ושובל וצבעון וענה ומפרי פיו ישבע איש כזה כי יזכה להעמיד תלמידים הגונים ובעת שלאם מלאם יאמץ ויהיו שדיו כאשכלות הגפן להרביץ תורה לשמה ברבים אם יזכה לדחות מעליו גאה וגאון ודרך רע ופי תהפוכו"ת אשר מאד שנאתי או בעת שעוסק במעשה מרכבה ולבו דואג בקרבו אם תלמיד חכם ומבין מדעתו ומוסר לו ראשי פרקי הקדושה והיחוד אז חיילים יגבר והוא כלי מחזיק ברכה מהנהגת עולם האצילות וימצא בשינון ההוא מאה שערים ויברכהו ה' וילך הלוך וגדל וגם ברוך יהיה והצעת דרוש זה עם תאיו ואולמיו בלי נדר יבא במקום כבודו אשר יעדתיו שם אם יגזור ה' לבד פי פתחתי בו כאן להודיע כי התורה חסד על לשונה וכפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון כמוני היום אשר מפרי כפיה נטעתי ושתלתי חמשה חלוקים אלו מן שלולית קטנה שלה. והיא תקדמך ברכות לעד. ואורח צדיקים ומשכילי עם הנבונים הוא כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום כי מלך אל יקום עמו. ואז תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ועצת ה' לעולם תעמוד ובחכמה יבנה בית עילאה ובתבונה יתכונן כי איש דעת מאמץ כח ויגדל נא כח אדנ"י ויהי שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא אמן כן יהי רצון. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו:
52