מעבר יבק, אמרי נעם ל״הMa'avar Yabbok, Imrei Noam 35
א׳כתוב בספר תורת האדם כי קבלה מיד אחד מרבותיו שרחיצת ידים בבואם מבית הקברות ותלישת עשבים רמז לטהרת הטומאה לומר טומאה זו אינה ניתרת אלא כעין שלשה דברים הללו במים ואפר ואזוב ואמר כי זה טעם יפה ורבינו ישעיה כתב בהגהה כי המים והעפר אלו הם רמז ליצירה ולמיתה וסמך דבריו במדרש שאמרו במדרש רבה על למה מים ועפר שתחלתה מן המים וסופו לעפר לפיכך נבדקת במים ובעפר אם טהורה היא כברייתא ואם לאו חזרת לעפרה כן הרמז כאן ליצירה ולמיתה כנזכר והעשב רמז לתחית המתים כמו שנאמר ויציצו מעיר וגו' ואת אשר הורינו ה' בטעם מנהגים אלו העלינו בפני המעיין במאמר ב' פ' ל' ול"א וגם במאמר ג' פ"כ. בסוף גמרא במסכת שמחות כתוב הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום וכתב הר"ן כי מפני שהוא נבעת צריך לפוקדו לשלום בהליכתו וכזה פסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות אבל שחובה למלוין לומר כן והיאך יתנהגו המנחמים בא מפורש שם בגמרא ולהיות כי המנחם מעורר כח הימין לכן האבלים עומדים לשמאלו כדאמרינן באבל רבתי ובתשובת הגאונים וכן פסק הרמב"ם בפרמ י"ג מהלכות אבל ואומרים להם תנוחמו מן השמים שהיא בשום הדין ברחמים ומטה הכרעתו כלפי חסד. ובכל יום באים בני אדם לנחמו שבכל יום צריך מיתוק חדש ופנים חדשות עדיפי כי כל ז' גבורות חיצונות הזרות מתדבקות שכיון שפותחת אחד מהם בדין כלם גוברות כמו שבנדה ישראלית אפילו תראה רק יום א' בכל שבעה ימים יש שליטת הנחש ולכן משכבה ומושבה ומרכבה טמא בימי חסרונה שהמשכב וחבריו הם רמז למדרגות החצונות שהם דין בני חלוף מרכבה טמאה ולכן שוין בזה הזב והזבה והנדה והיולדת. ועדיף טומאת התחתון מכלים הראויים למדרם מטומאות העליון שאינו אלא מדף והתחתון אב לטומאה. וזה טעם לכל הדינים ולבשעת ימי טומאה והפרשה בכל מקום עוד יש להם דוקא טומאת הסט בטהור. וכן מצינו כי שבעה מיני כלים מקבלים טומאה מן התורה כדאמרו בתורת כהנים ובהרמב"ם ריש פרק א' דכלים וסמ"ג עשין רמ"ו וכשתדקדק במיני החצונים הנקובים בפסוקים לא יעלו יותר על שבעה מינים ודי למבין. ולכן האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה אפילו יין או עצים או לבונה כדאמרי' בפרק אלו מגלחין וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהלכות ביאת מקדש וסמ"ג לאוין י"ג ופשוט כי נחום האבלים מלבד כי הוא יקרא דחיי גם הוא נייחא דשכבי ולכן תנחומי האבל קודם לשמחת חתן כדפסק מהר"י קארו בסי' ש"ס. וכתב הרמב"ן על מה שאמרי' בגמ' מת שאין לו מתנחמים וכו' באין עשרה ב"א כשרים ויושבין במקומו וכל העם מתקבצין עליהם וכו' מכאן ראיה שהאבלי' צריכין להתאבל במקום שיצתה נשמתו של מת כי באותו מקום שמת הנפש מתאבלת ושם צריך לתת לה תנחומין כדעבד רבי יהודה לההוא גברא דשכיב דלא ה"ל מנחמין וכו' ויש טעם לומר דתנחומין שהמת מקבל בז' ימים כשמתאבלת נפשו היינו התפלה שמתפללין במקומו בי' שמלבד כי גדול כח ביסום התפל' כאשר בא במאמרות בכוונת שונות וכולן אמיתיות ונאותות למשכילי עם שכל אדם בליעל מכחות החצונים לא יראה ולא ימצא שם עוד תגרום הופעת השכינ' במקום שנפטר שם המת כי שכינה בי י' שריא ובאור פני מלך חיים וחסד. ויהי מה נראה דכל תנחומין סגי אפילו בלא תפלה דהכי משמע מפשט ההלכה והילכך אפילו לא הניח אלא אשה שאין מתפללין בי' בעדה כיון שצריך לעשות לה תנחומין סגי ע"כ חובה על המנחמים ליסדא מלין לנחום האבל על הדרך שכתבנו בפ' י"ט ממאמר ג' ואח"כ לבקש רחמים על הנפטר במקום ההוא ומה טוב שיהיה מוכן שם לפני הבאים אחד מספרים אלו בגין אינון דלא ידעי לסדרא מלין לבקשת רחמים על הנפטר כי דברי שיחה הנהוגים הם למשא ולא לנייחא וראשי קהלות חברי בני ג"ח יצ"ו בכלל החסד שעושי' יזמינו שם א' מהם. וסמך לזה ממה דאמרי' במס' תעניות דלא הוה דברתא בששבותיה דההוא גברא בגין דהוה משאיל מרא וזבלא לקבורה. והפסוקים והשכבות שבתוכו יתאמרו על הנפטר מדלת העם הנכנסין והיוצאין אשר אין להם שיח וסוג מעצמם ליסד ולחבר פסוקי מאמרי שפר. ומאמר א' נאות להקרא בפני כל חולה ובפרט פ' י"ז וי"ח וכ' וכ"א. ובפ' כ"ו אמרנו כי פ' כ"א ופ' כ"ב ממאמר ב' יאותו על זרוז אב לבנים אחר הודוי. עוד יש כמה פסוקים הרבה מפרשיות הקרבנות פ' ויקרא ופ' צו המכוונים לבקש רחמים על הגוסס ועל הנפטר ולא הדפסנום שלא להאריך והחכם יבין וידע מעצמו על פי ההקדמות האמיתיות כי דרכם צריך לשמור בצירוף הפסוקים ג"כ ובזה מקל מעל הנפטר צער המיתה. וכתב הרמב"ן בפ' תולדות כי גויעה שנאמרה בצדיקים היא מיתה בלא חולי מכאוב בלא יסורין אשרי הזוכה אליה ובפרט צריך ליזהר בק"ש סמוך למיתה כמו שאמרנו למעלה בפ' כ"ה ויש לזה ראיה ממה דאמרי' בירושל' דזעירא היה קורא את שמע וחוזר וקורא כמה פעמי' עד שמשתקע בשינה. וכתוב בהגהות מיימונית בשם רבינו נסים גאון מכאן משמע שק"ש יהיה אחרון לקריאה סמוך לשינה וכבר נודע כי השינה אחד מס' במיתה. וידוע כי סגולת ק"ש להבריח המזיקין כמ"ש בברכו' על פסוק ובני רשף יגביהו עוף וכן וכל הקורא ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב פיפיות בידו וגו'. ובמגלה אמרי' בפ"ק על מאן דמבעית דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי מאי תקנתיה לקרי ק"ש וכו':
1