מעבר יבק, מנחת אהרן ה׳Ma'avar Yabbok, Minchat Aharon 5
א׳לצד דרום מן המרכבה שם פן אריה הם אותם השומרים משמרת הדרום בגמול חסדים תמיד שכל צד גמילות חסדים תלוי בחסד כאשר פירשנו למעלה במאמרות הקודמים בגמילות חסדים הנעשה עם המתים. ואמרו בגמרא סוטה פרק ד' גדול גמ"ח יותר מן הצדקה ובגמרא ע"ג פרק קמא כל זמן שישראל עוסקים בתורה ובגמ"ח יצרם מסור בידם. ובאבלות שעושים על הנפטר מעוררים מעשיו הטובים שעשה בעולם. ובזה מגבירים מדת החסד ונודע כי בשעת פטירתו כל מעשיו נפרטים לפניו והוא כותב וחותם עליהם כדאמרי' בגמרא תענית פ"ק. ובהספד מעוררים מעשיו להתראות לפני המלך ה' צבאות ועל החכם קורעין וחולצין ומברין כפי מה שמצאתי כתוב לחכם אחד שלהיות שהוא היה מקיים שאר כסות ועונה היה עוסק בתורה ובעל מדות ומתפלל לעתות על הגזרות לכן קורעים על מדותיו המשולות לבגדיו הן קודמות אצל ההמון. חולצין על שנפטר מי שהיה חולץ מנעליו בהתפללו על צרות צבור. עוד היה מרחיק מעליו ככל האפשר לו לבוש עור הנחש להתלבש בכתנות אור. ומברין על שמת מי שהיה לומד תורה שהיא שאר לנפש. ומטוביה אוטיב לעמיה. ולהיות החכם הנאתו קרובה לכל העולם כנזכר לפיכך הכל חייבים בהספדו לכבדו. ובזה עושין כבוד לתורה וכבוד לנפש וכבוד לגופו וכמו שלחי שואלין בשלומו כדי לחזק ולהוסיף שלימות הנשאל וה"ה למי שמשיבין לו. כך ע"י ההספד שהם דברים של מיתה ילכו להם מלאכי חבלה כי נתקררה דעתם ונעשה רצונם בזה. ואמרו בפרשת שלח לך דף קע"ב דמלאך המות נייחא שלו בהספדא דנשין איהו רקיד ואזניה להספדא. וכתב רבינו בחיי בפ' ויחי כי יש תשעה מינין של הספד כתובים בתורה בנביאים ובכתובים וכן עלו תשע כתות עם יוסף באבלו של אביו כדי להספיד עליו ט' מיני הספד. וממה שכתבנו למעלה בפראים שמתקבצים תשעה ותשעה יובן דעת וטעם לט' מיני הספד. וגם ראיתי קצת שמדקדקים בליל בעור חמץ לחזור אחר תשעה פרוסות של חמץ הגם שהוותיקין אומרים שטוב שיהיו י"א בסוד עשתי עשרה יריעות ע"ד כל המוסיף גורע. עוד על ידי ההספד מקילין צער המת ודוחקו כמ"ש בהקפות שהם למנוע מעליהם כחות המזיקים הקשים והאבלות הוא על צער וטרדת המת לפי ששורה רוח הטומאה על הגוף בסלוק הנשמה זולתי על הפרושים שנשמתם תלויה באוצר גם שלא נתעכל עדיין הבשר. עוד טעם האבלות הוא להיות פרידה זאת ע"י מלאך המות כי אם היתה המיתה בפירוד הנפש מהגוף ובשוב כל חלק למקומו לא היה ראוי כי אם לשחוק אך דוה לבנו על שליטת המשחית בצדיקים כמו שאמרו בעשרה הרוגי מלכות ולכן היו צועקים להחליש כח החצונים בצעקתם ובקולם קול עוז היו ממתיקים כחות הדינים הקדושים משקיעים בנוקבא דתהומא רבא דינים החיצונים עד כי נהפך עליהם מדת הדין רחמים ומיתתן היתה קיום העולם כמו שיסד הפייטן בפיוט אלה אזכרה וגו' שבסדר ט' באב לספרדים ותקפו של אבלות ג"כ הוא על צער שירגיש המת במיתתו ואחר המיתה ג"כ בשבעה עידנין דיחלפון עלוי. וגז"ל פירוש שלשה לבכי שבעה להספד שלשים לגיהוץ הוא לפי שהמת נאנס ונגזל ממלאך המות בעון הגזל שגזל אדם הראשון מה שאינו שלו. שהיה עור הנחש. ועתה הכסיל אוכל את בשרו ועורו. ומדידיה נטיל. ושלש חילוקים אלו נגד נפש רוח נשמה שכלם לוקות במיתה וג' לשונות כתיבי בצדיקים גויעה אסיפה ומיתה ולחזוק כל א' מהם מתראים בשעת פטירתן של צדיקים שלש כתות של מלאכי שלום. וברכות המלוים אותו נשאר לו שמירה מעולה גם אחר שנקבר. שהמצוה ההיא להנאתו ולהגן עליו ולויית המת וכל צרכיו הוא חסד ואמת כי בהם תתחזק נפשו בצרור החיים ואפי' בלוויית החיים אמרו בסוטה פרק ט' כל שאינו מלוה ומתלוה כאלו שופך דמים וזהו דבר ששוה בחיים ובמתים ועוד אמרו שם כופין ללויה ששכר לויה אין לו שעור גם שיש שעור ללויה כמו שאמרו הרב לתלמיד עד עיבורה של עיר חבר לחבר עד תחום שבת תלמיד לרב שאינו מובהק עד פרסה. ברבו מובהק ג' פרסאות. ולהיות שאחר מיתת המת זכותו יותר גדול לפי שכבר פרע מקצת חובו לכן מותר להרבות בהספדו קצת על מעשיו הטובים. ברם לא יוסיף הרבה כמ"ש בברכות פ"ב כשם שנפרעין מן המתים נפרעים מן הספדנין ומן העונים אחריהם. ופרש"י אם ירבו או ימעטו משבחיו ואמרו בשבת פי"ג ובמ"ק פ"ב שבניו של אדם מתים על שלא בכה והתאבל על אדם כשר. ונראה במדרש אבכיר שההספד הוא תקון למת כמ"ש כי אמרו על מתושלח שהיו שונה תשע מאות סדרי משנה כיון שמת שמעו קול רעש ברקיע שהיו עושין לו הספד והיו יורדין דמעות מעיני החיות על מקום פטירתו כיון שראו כך עשו לו הספד מלמטה. ועקר החנטה הנאמר במתים הוא השם טוב העומד לנצח ולא ירקב הפך שם רשעים. והקבר הוא כלפי עומק רום. והוא בקר לצדיקים בקר אערך לך ואצפה שכן מדתו של הקב"ה בתחלה צדיק במשפט אמת ולאו וותרן הוא וזה לתועלת הנשמה. ולבסוף חסיד כי נכנס לפנים מן השורה כדדרש רב הונא פ"ק דר"ה ועד דו פתח ועד דו סגיר רחמוהי קרובין ושדי לא מצאנוהו שגיא כח בשעת הדין כדא"ר פפא בפ"ק דע"ג ברם קבר הרשעים הוא בעומק תחת והוא רקב וקבר רשעים נקרא קבר התהום. וקברם של צדיקים נעלם למעלה ולכן מסיימין מקום הקבר ומציינין אותו כי קבר הגוף למטה מציין עם קבר הנפש למעלה. וע"כ קראו במשנת שקלים ציון הקבר נפש דאמרו בונין לו נפש על קברו. והקבורה היא טמונה מכחות הטומאה כי טמון בארץ חבלו אז ומלכודתו עלי נתיב. ואז מתחיל האבלות לפי שנכנס ברשות דומה. ויש קצת סמך למנהג שנשאר בידנו לכוף מטתו של נפטר אפי' בזמן הזה שמחשש שמא יאמרו שהוא חרש נמנעו מכפיית כל מטות שבבית מ"מ כופין אותה שמת עליה משום הא דאמרי' בכתובות פ"ה דא"ר ינאי על חתניה כפו מטתו שאלמלא יהודה קיים לא ביטל עונתו והשתא דיו לאבל שיעמוד באבלו בכפיית מטת המת לבד. וכוונת אלו מלבד הנדרש למעלה הם בכלל ג"ח המקשטים פן ג' מהמרכבה שהוא פני אריה ובזה מרכבה מרקדה. וחסד אל יגבר עלינו כל היום:
1