מעבר יבק, שפתי צדק כ״וMa'avar Yabbok, Siftei Tzedek 26
א׳ראוי לדעת כי בתורה יש ששים רבוא אותיות נגד ששים רבוא שרשי נשמות של ישראל שמתחלקים לשבעים רבוא דיוקנאות. והגם כי הם רבים יותר כל אחד יונק מדיוקן שלו. ואם איש אחד מקלקל ופוגם. אז האות שלו אותה שנשמתו יונקת ממנו היא פגומה. וכאילו היא חסרה בתורה ח"ו ונמצא שמטיל מום בקדשי תורתנו הקדושה ונדחה משם עם מומו שכל אשר בו מום לא יקרב. והמזכך עצמו זוכה לראות עולמו בחייו. ויזהר לבל יטמטם עצמו באכול כל תועבה כנזכר למעלה. ועיין בראשית חכמה פרק ט"ו משער הקדושה פגם האכילה. ושם בפ' ט"ז וי"ז הפליא לדבר מקדושת הזווג שגם הוא הכנה גדולה לקדושה. ואין לך דבר שירמוז בו בעה"ז דרך יחוד וזווג עליון כמוהו. ואנו עתידים לבאר כי המות היא מחסדי הבורא עלינו ואמר ר"ש בן יוחאי באדרת האזינו אסהדנא עלי דכל יומאי דקאימנא תאיבנא למיחמי יומא דא ולא סליק ברעותא דהא בעטרא דא מתעטרא האי יומא. ועיין בזה בראשית חכמה בשער אהבה פרק ו' ושם פירשו למה הצדיקים במיתתן קרויים איים. ובפרק ט' פירשו סוד המלבושים לנפש אדם. וטעם למה מיכאל מקריב נשמותיהם של ישראל שם בפ' ראשון. ואמרו חז"ל שאליהו מקריב בבית המקדש ממש השני תמידין וכותב על עורות הקרבנות מעשיהם וזכיותיהם של ישראל וזוהי כונת ואשי ישראל ותפלתם. כי לפי שקטרג עליהם עתה בא לתקן והוא כותב המצות שאדם עושה אפי' בקצה הארץ. והאזור שהיה לבוש אפשר כי היה מעורו של איל של עקדת יצחק כדי להזכיר זכות אבות לעולם. ובפ' ויקהל דף קס"ט תוכחה על הזהרת האדם לתקון מעשיו ונשמתו מיונה שירד לירכתי הספינה. ופי' שלשה שלוחים העומדים עליו בעת מותו. ודין הנפש והגוף והשבעה עידנין דיחלפון עלוהי ע"כ ברכי נפשי את ה' עד לא תיפוק מהאי עלמא. צריך ליזהר שלא לזוז הגוסס ממקומו אפי' אם אומר שאינו יכול להפרד שם. ואם יראים מדליקה יזיזוהו. והחי לעולם קודם להצלת המת. ואין עושין שום מעשה לגרום למת שימות במהרה כגון מפתחות בית הכנסת וכדומה. אך מסירים המונע כגון אם יש חוטב עצים שם בשכונה, דלחיי שעה חיישינן דיש קונה עולמו בשעה וברגע אחד בהרהורי תשובה. ועוד יש טעם נעלם בזה. ועיין מזה בהגה"ה י"ד סי' של"ט. ואין נותנין לגוסס לאכול כי אינו יכול לבלוע אבל נותנין בפיו מים שמוצצין מן עשב אחד שכתשוהו וימיצו המרק ממנו כמו שכתוב בספר החסידים. ואין זועקים עליו בשעת יציאת נשמה שתשוב נפשו כי אינו יכול לחיות אלא מעט ימים ואותן ימים יסבול יסורים קשים וזהו עת למות שהוא בי"ד עתים לרעה בקהלת. ואין לבן ליתן לאב דברים המזיקים לו בחליו גם כי ישאלם בגיזום רב:
1
ב׳ובספר החסידים סי' רל"ז יש תקון למי שבא לו מת בחלום ואמר לו שילך עמו והוא הבטיח לו על זה. ואמרו כי פעמים בא המת לחי בחלום להשיבו בתשובה. וטעם מנהגן של הרבה מקומות לפתוח חלונות במקום שיש גוסס בר מינן הוא כי השדים וכחות מלאך המות וגם הוא בעצמו אינו יכול לילך רק דרך המקום הנגזר להם. ואין להם רשות לנטות לא על ימין ולא על שמאל. וראיה מפרק כל הבשר שהשד היה עומד תחת המרזב ושבר החבית שהניחו לו על אזניו והיה זה לפי שלא ניתן לו רשות לזוז משם. ובפ' ערבי פסחים אמרי' כי אין הלוכו רק בצדי רשות הרבים. ולכן כשהאדם מפחד פעמים שנכנס למקום ששם השד. ואמרו מאי תקנתיה לינשוף מדוכתיה תלתא גרמידי. ולכן סכנה לסתום חלונות ופתחים שמא נכנס בפתח או בחלון אחד ואולי עתיד לצאת דרך שם ואם יסתמנו מטריח המזיק לילך בדרך אחר ואין להתגרות בשטן כמעשה דרבי פלימו דהוה רגיל לומר גירא בעינא דשטנא ואתחזי ליה וצעריה. ולכן ותלחץ רגל בלעם אל הקיר לעבור במקום הנגזר לו. ויש כחות מתחברים תשעה תשעה יחד ולכן אמרו כי יש תשעה עלים בענף אילן אגוזים ראשו של זה בצד עקרו של זה וג"כ אנשי היער מתחברים תשעה יחד. והם הפראים. ולכן אמרו כי בדורות הראשונים לא יאכל אדם תרי וישתה תרי כי מתגרה בהם ואולי זהו אחד מן הטעמים שאין בית דין שקול. מלבד טעם המזכה והמחייב והמכריע. וכן הקליפות הם עשתי עשר כי כל מספר שלהם בלתי שקול. ומכל מה שנאמר נבין טעם לפתיחת החלונות שנוהגים. וי"א שהוא לפנות מקום לנשמה שתלך לאות נפשה על דרך וכוין פתיחן ליה וגו' ששם שער עליית הנשמות. ועוד נוכל לומר שהוא להבריח הרוחות. ואם הוא לעת בקר ודאי פתיחת החלונות תהיה מכוונת מלבד האמור להשליט מדת החסד שגוברת אז. וכן נכון לאדם לעשות בכל יום בבקר קודם עליית השמש לפתוח חלונות ביתו ויכוין לעשות פתח ומסלול לחוט של חסד שיכנס בביתו ובחומותיו כי בזה חסד אל יהיה בביתו כל היום וההפך בתחלת הלילה שבו תרמוש כל חיתו יער יסגור חלונותיו ויכוין להבדיל בין הקדש ובין החול עד כי יבא זמן חצות שאז יחזרו ויתבלעו בנוקבא דתהומא רבא. והכל הולך אחר כוונת הלב שכפי הכוונה כך יפעל המעשה. ויתראה למעלה לא דבר ריק הוא זה למי שגדל על ברכי החכמים וכל המלעיג צריך כפרה ודאי:
2