מחברת מנחם, אMachberet Menachem, Letter Alef

א׳‎אב

ב׳‎מתחלק לששה פנים: המראה הראשון, אב ואם (אסתר ב, ז), אבי כל תופש כנור (בראשית ד, כא), אביב קלוי באש (ויקרא ב, יד), והם אחודי דמיון שינויי פתרון ויסודתם אחת. 'אב ואם' הוא אב לבנים, 'אבי כל תופש כנור' הוא ראשון לכל תופשי כנור, 'אביב' הוא ראשון לכל בכורים, תחלת כל כרמל, על קראו 'אביב'. וגם יתכן להיות מגזרת אבי הנחל (שיר ו, יא), בעבור רטיבתו ולחותו וקלייתו באש, וזה האחרון קרוב מן הראשון לתוכן ענינו.

ג׳‎השני. ולא אבה יי' (דברים כג, ו), ולא אביתם לעלות (שם א, כו), אבי יבחן איוב עד נצח (איוב לד, לו), ותפר האביונה (קהלת יב, ה), כלם גזרה אחת הם, וכלם לשון רצון. ופתרון 'אבי יבחן איוב', רצוני ומאויי שיבחן איוב עד נצח, ופתרון 'ותפר האביונה' תשבית תאות האדם ככלות כחו.

ד׳‎השלישי. אבי הנחל (שיר ו, יא), עודנו באבו לא יקטף (איוב ח, יב), ופתרונו לשון 'לחות פרי', ובעלי ארמית בלשון זה ספרו עפיה שפיר ואנביה שגיא (דניאל ד, ט), לא יתן פריו (ויקרא כו, כ), לא יתן אביה.

ה׳‎הרביעי. כאבות חדשים יבקע (איוב לב, יט) אין למלה זאת דמיון בתורה, אבל הענין יורה עליה, וחצי הפסוק יורה על חציו, והיה די בחציו והשנה ענינו שנית, ונמצא ענין אחד דבור פעמים בפסוק אחד וכהנה רבות. ואלה קצות הפסוקים שחצים יורה על חצים והיה די בחצים האזינו ושמעו קולי הקשיבו ושמעו אמרתי (ישעיהו כח, כג), יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי (דברים לב, ב), ותשכח כי רגל תזורה, וחית השדה תדושה (איוב לט, טו), גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום (שיר ד, יב), גנון והציל, פתוח והמליט (ישעיהו לא, ה), רגלי עני, פעמי דלים (שם כו, ו), יגורהו בחרמו, ויאספהו במכמרתו (חבקוק א, טו), בל תלך בו אני שיט, וצי אדיר יעברנהו (ישעיהו לג, כא), הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה (שם מג, טז), וירא אפרים את חליו, ויהודה את מזורו (הושע ה, יג), מהר שלל, חש בז (ישעיהו ח, יג), וכאלה רבות בדברי הנביאים. ועתה אכתבם בענין הראוי להם. נשוב לענין אובות, הנה בטני כיין לא יפתח כאבות חדשים יבקע הם נבלי יין הנבקעים מפני [נ"א מרוב] מליאתם ונפיחתם.

ו׳‎החמישי. אב וידעוני (דברים יח, יא), והיה כאוב מארץ קולך (ישעיהו כט, ד), אשת בעלת אוב (ש"א כח, ז), דרשו אל האובות (ישעיהו ח, יט), כלם מעשה כשפים העשוים לשכני קברים.

ז׳‎הששי. למי אוי למי אבוי (משלי כג, כט) ענין עגם ואנינה הוא לפי ענינו, ויתכן להיות מגזרת אביון.

ח׳‎אבד

ט׳‎או מצא אבדה (ויקרא ה, כב), שאול ואבדון (משלי טו, יא), אין לו כי אם מראה אחד, והוא הדבר האבוד והנעלם. על כן אמר המשכיל שאול ואבדון נגד יי' (משלי טו, יא), פתרונו שאול אשר מתחת לארץ ואבדון הנעלם מכל עין חשופים וגלוים מבלי כסות נגד יי' אף כי לבות בני האדם (שם) ואבד מנוס מנהם.

י׳‎אבח

י״א‎פתרונו כפי ענינו, כי אין לו ערך בתורה, אבל ענין הנבואה יורה עליו, אבחת חרב (יחקאל כא, כ) כמו 'אימת חרב'. ויש בתורה מלין אשר אין להם דמיון לעמוד על גזרתם ודעת בנינם, אבל עניני המחוה וסדרי הדת יורו עליהם וימשכום, ויהי כאשר ראו אנשי סברא ונלאו מצוא יסודות הלשון ולא מצאו כח להשיג שרש המבטא ולעמד על עיקרם, שינו המלים והחליפו האותיות והפכו הלשון אשר לא כדת.

י״ב‎תקן 'יהודה בן קריש' בספר פתרוניו ובאר 'אבחת חרב', כמו 'אבעת חרב' החליף החי"ת בעי"ן, וגם יסף אל"ף על יסוד המלה, הנה נשאר מכל המלה 'בית' לבדו, ונמצאת המלה מבלי תחלה וסוף, ואין כה משפט הלשון להיות מלה מלשון הקודש פרוצה מפה ומפה, קלוטה משתי קצותיה, כמו אבחת חרב. וגם לדברי הפותר ההוא לא יקום פתרונו להיות אבעת חרב, אם מגזרת בעתה (ירמיהו ח, טו), ידיננה אל"ף אשר בתחלת המלה מדוע [נ"א למה] נטה אליה, ומה בא ללמד. ועוד יש להשיב, התי"ו אשר באבחת, איננו יסוד והתי"ו אשר בבעתה הוא אחוז במלה אחיזת עיקר, הן נמצא הפותר משריש אל"ף באבחת אשר אין לו, ומשבית מבעתה תי"ו אשר לו באמרו כי אבחת כמו אבעת, ולא כאשר החליף את החי"ת והשריש את התי"ו יחליף את האל"ף אשר לאבחת, ולא ידמנו למלה אשר אין בה אל"ף, כי איככה יוכל לשום אל"ף בבעתה; הלמען העלמת פתרון אבחת, שיחית מלה אחרת להוסיף עליה ולגרוע ממנה, כי מה יתרון בפתרון בהיות לו תוספת ומגרעת תמורות ותהפוכות והפותרים, ההמה יודעים כי אין קבוצת הלשון מצואה בספר תעודתנו, ואלו היתה הלשון שלמה אצלנו כל אלה המלים אשר ירפאו, היינו מוצאים אותם והשכנום במרחבו, ועתה לא נמצאו כי נעתקו, העל כן בודאים על לשון הקדש, מרחיבים את הקוצר ומרבים את המזער, וכן לא יתכן עד יערה עלינו רוח ממרום.

י״גתאבתי לישועתך יי' (תהלים קיט, קעד), פתרו הפותר בו, כמו 'תאותי מן תאוה', החליף בי"ת בוי"ו, וגם יסף תי"ו על יסודות המלה, וכן הקים פתרונה, והיה עליו מאמתת המוסר מטרם שומו פתרון לחקור איך יבנה בנין הלשון, אפס כל המלים האמורים בסדרי הנבואות אשר תהלתם תי"ו אשר איננה משורש המלה ולא אחוז בה אחיזת עיקר, לא יוכלון אנשי הלשון לספר בו מאומה, ולא יסבו המלה, כי אם במראה אחד כאלה המלין, באמרך, תשורה, תנומה, תאנה, תבונה, תעודה, תרומה, תחנה, תקוה, תנופה, תשובה, תשומה, תאוה, וכאלה רבות, היכול יוכלון אנשי הלשון להסב מן 'תרומה תרמתי', ומן 'תחנה תחנתי', ומן 'תקוה תקותי', ומן 'תנופה תנפתי', ומן 'תאוה תאותי', הלא כה יאמר מן 'תרומה הרימותי', ומן 'תחנה חנותי', ומן 'תקוה קויתי', ומן 'תשובה שבתי', ומן 'תקומה קמתי', ומן 'תנופה הניפותי', ומן 'תאוה אויתי', וכן בכל אלו המלין אשר משפטם להכתב בתי"ו בתחלתם אשר איננו אחוז בהם אחיזת יסוד בצרפך המלין לעת מקריהם יעלו התוי"ן. אבל התי"ו אשר לתאבתי, הוא אחוז במלה אחיזת עיקר, על כן יעלה עמהם, ופתרונו כמו כלתה לישועתך נפשי, וכמוהו מתאב אנכי את גאון יעקב (עמוס ו, ח), פתרונו מכלה אנכי את גאון יעקב, וכמוהו גרסה נפשי לתאבה (תהלים קיט, כ), ויש כמוהו בלשון ארמית, ועתה נפשנו יבשה אין כל (במדבר יא, ו) 'נפשנא תאיבה'. וגם זה מהמלים החלופי אותיות, הוברי שמים (ישעיהו מז, יג) פתר בו 'חבורי שמים', מן חובר חברים (דברים יח, יא), וחובר חברים מחכם (תהלים נח, ו), החליף ה"א בחי"ת, וכן העמיד פתרון המלה, והמלה עומדת על עמדה מבלי חליפות, ופתרון הוברי שמים כמו בוררי שמים, יען כי לא יוכלו הקוסמים לעמוד על דעת רגעי היום והלילה עד ברור להם השמים לטוהר, ולעת הברותם, יחזו מחזה הכוכבים ומודיעים לחדשים, על כן אמרה תורה החוזים בכוכבים מבלי מחזה הכוכבים לא יחזו ולא יקסמו. וגם כה אמר מיכה בדברי חזיוניו: לכן לילה לכם מחזון וחשכה לכם מקסום ובאה השמש על הנביאים וקדר עליהם היום (מיכה ג, ו), זה הפסוק יורה, כי ביום חשכה כהבהר שחקים ויחתמו כוכביהם אין הקוסמין יכולין לדקדק ולקסום, על כן לא יתכן להיות חוברי שמים כי אם 'הוברי שמים', הנה קמה המלה כמשפט ענינה מבלי המיר אותיותיה. ויש מלים לטוען לטעון, אם אמר יאמר כל ההאי"ן הסדורים [נ"א הקדומים] בתחלת המלין המדוברים כמו הוברי שמים, כלם מיוסדים במלים כדבריו כן הוא, אבל יש מלים מעט מזער בלשון עברית אשר משפטם כהוברי שמים, כאלה: הולכי נתיבות (שופטים ה, ו), הולכי רכיל (ירמיהו ו, כח), הזים שוכבים (ישעיהו נו, י), תהותהו על איש (תהלים סב, ד), תהכרו לי (איוב יט, ג). ועתה אבאר המלים האלה במקום מחברתם.

י״ד‎ועוד מחלופי אותיות: מה נחנת בבא לך חבלים (ירמיהו כב, כג), פתר בו 'מה נהנת' מלשון הנאה, החליף חי"ת בה"א ויוציא המלה מיסודתה מהעמידה על שרשרה, אפס כי המלה עומדת על עמדה ויסודתה מאין תמורות ומבלי חליפות, וכה מראה פתרונה: יושבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבוא לך חבלים חיל כיולדה (שם), ירמיה נבא את הנבואה הזאת על מלך יהודה הבוטח בנוה בנינו ורום עליותיו וגובה קנו, כאשר כתוב אומר: אבנה לי בית מדות ועליות מרווחים וקרע לו חלוני וספון בארז ומשוח בששר (שם, יד) יען וביען נשען בבנינו ובית ארזיו, וישת שברו בקנו, כה השיבו: ישבת בלבנון מקוננת בארזים מה נחנת בבא לך חבלים, בהרסי קנת ארזיך איפה תהיה חבוי. וכן רבו המלים אשר החליפו והחסירו אנשי פתרון, וימירו סדרם אשר לא כדת, אבל הגיע תור המלה אשר היא חולפת אותיות יחבירנה במחברת הראוי לה, לפרש ולהעמיד המלים על יסודתם, ועתה נשוב לענין הראשון.

ט״ו‎אבל

ט״ז‎מתחלק לשלשה פנים: האחד. אבלה יהודה (ירמיהו יד, ב), ואנו ואבלו פתחיה (ישעיהו ג, כו), כי אבל עליו עמו וכמריו עליו יגילו על כבודו כי גלה ממנו (הושע י, ה), איך יתכן להתאבל העם על שבות הפסילים והכמרים יגילו, אין זה כי אם כה פתרונו לפי הענין, העם יתאבלו על אליליהם, וגם הכמרים שהיו ששים עליהם כלם יתאבלו יחדו, ופתרון לעגלות בית און עקב עגלות בית און, יש בלשון עברית למדי"ן בתחלת המלים מחלוקים למרבית פנים, וכבר קדמו בתחלת הספר הזה במעלות למ"ד, וזה מראה אחד מהמראות אשר נמצא למ"ד במקום למען, כאלה: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), לך אמר לבי בקשו פני (תהלים כז, ח), חתן דמים למולת (שמות ד, כו), אם לאל תריבון (איוב יג, ח), אמרי לי אחי הוא (בראשית כ, יג), פן יאמרו לי אשה הרגתהו (שופטים ט, נד), המנדים ליום רע (עמוס ו, ג), לעגלות בית און (הושע י, ה), וכאלה הרבה. השני, אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), 'אבל' כמו 'אמנם', ענינו יורה עליו. השלישי, אבל השטים (במדבר לג, מט), אבל מחולה (שופטים ז, כב), שם מקום הוא.

י״ז‎אבן

י״ח‎מתחלק לשלשה פנים מבלעדי תוצאותיו. האחד, וראיתן על האבנים (שמות א, טז), ענינו יורה עליו ומענינו יקום פתרונו, הוא הפחת העשוי ליולדת בעת לדתה, וכמוהו והנהו עושה מלאכה על האבנים (ירמיהו יח, ג), גם זה הפחת אשר גלגל היוצר יסוב בעוברי פיהו. השני, באבן או באגרוף (שמות כא, יח), כי אבן מקיר תזעק (חבקוקו ב, יא), אבן מאבני הארץ. ויש 'אבן' אשר ישתוה עמו במראה ולא בענין, כאלה: אבני צדק (ויקרא יט, לו), באבן המלך (ש"ב יד, כו). וענין שני, אבני שוהם (שמות כה, ז), טורי אבן (שם לט, י). וענין השלישי ואבן ברד (ישעיהו ל, ל), אבן הבדיל (זכריה ד, י), אבן העופרת (שם ה, ח).

י״ט‎אבוי

כ׳‎פתרו אנשי פתרון חלפו עם אניות אבה (איוב ט, כו), ברחו הימים בריחת אניות הנושאות תבואה. ואלו רצה איוב בשאתו משלו להשוות בריחת הימים לבריחת אניות, כה היה מתקנו, ברחו כמו אניות אבה וכנשר יטוש עלי אוכל (שם), אף על פי שהמשל מעוקל והחדה איננה ישרה ולא דבורה על אפניה, כי המשל איננו וגם המלים לא יעזרוה, אבל כה יתכן להיות מראה הפתרון כמדת מאזני המלים חלפו עם אניות אבה עברו שנותי וחלפו ימי אוי ואבוי כאשר ידאה הנשר ברחו בספד מר ותאניה ואניה בהבל בא ובחשך הלך, ונמצא אבוי אבה ואביון, גזרה אחת להם.

כ״א‎אבנט

כ״ב‎ועשית להם אבנטים (שמות כח, מ), חגרת אתם אבנט (שם כט, ט), ובאבנט בד יחגר (ויקרא טז, ד), מיני חגורות המה, ופתרונו כפי [ענינו].

כ״ג‎אבס

כ״דאבוס בר (משלי יד, ד), פתחו מאבוסיה (ירמיהו נ, כו), אם ילין על אבוסיך (איוב לט, ט) אין לו כי אם מראה אחד, ופתרונו הוא מקום העשוי לבלילה.

כ״ה‎אבק

כ״ו‎מתחלק לשלשה ענינים שוים בגזרתם קרובים בענינם וראוים בפתרונם. הראשון, אבק ועפר (דברים כח, כד). השני, אבקת רוכל (שיר ג, ו). השלישי, ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה). אבק ועפר ענין אחד הם. וענינו עליו, כאלה: משפעת סוסיו יכסך אבקם (יחזקאל כו, י), בכל מקום אשר יש שם מרוצת סוסים יעלה עפר מן הארץ מפני מרוצתם, וכמוהו וענן אבק רגלם (נחום א, ג), ופרחם כאבק יעלה (ישעיהו ה, כד). אבקת רוכל (שיר ג, ו) פתרונו דקי סמים ושחקי מרקחת, כי לא יותן על גחלי מחתה כי אם הדק דק כעפר, על כן כינהו 'אבקת רוכל'. ויאבק איש עמו (בראשית לב, כה) פתרונו ויתעפר איש עמו, נשתקשקו שניהם עד עלות אבק ועפר לשמים מרוב תוקפם חגם ונענועם.

כ״ז‎אבר

כ״ח‎מתחלק לשתי ענינים. האחד, יעלו אבר כנשרים (ישעיהו מ, לא), באברתו יסך לך (תהלים צא, ד), מי יתן לי אבר כיונה (שם נה, ז), המבינתך יאבר נץ (איוב לט, כו), ענין כנף הם. על כנפי נשרים (שמות יט, ד), בעיני כל בעל כנף (משלי א, יז), כנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד). השני, אביר הרועים (ש"א כא, ח), אבירי לב (תהלים עו, ו), אביר ישראל (ישעיהו א, כח), אבירי בשן כתרוני (תהלים כב, יג), לחם אבירים (שם עח, כה), גזרה אחת ופתרון אחד להם, וכלם לשון אמוץ הם.

כ״ט‎אברך

ל׳‎ויקראו לפניו אברך (בראשית מא, מג), אין למלה זו דמיון בתורה, אבל הפותר יכול להעמידה מגזרת 'ברך': כי לי תכרע כל ברך (ישעיהו מה, כג), נברכה לפני עושנו (תהלים צה, ו), ויברך הגמלים (בראשית כד, יא). ברכוב יוסף במרכבת משנה, הכריז לפניו המכריז וכן היה אומר 'זה השליט הראוי לברוך לפניו ולהשתחות לו', וראוי להיות כענין אסוך שמן (מ"ב ד, ב), אשר עקרו סך מסוך לא סכתי (דניאל י, ג), ואצעדה מצעד (משלי ל, כט).

ל״א‎אגד

ל״באגודת אזוב (שמות יב, כב), אגודת מוטה (ישעיהו נח, ו), ויהיו לאגודה אחת (ש"ב ב, כה), ענינו יורה עליו, והוא כמו קבוצה הנאספת ביד וכאלומה הנאסרת בכף, ונאמר התר אגודת מוטה (ישעיהו נח, ו), הבינו כי לא הזהיר להתיר כי אם דבר הקשור.

ל״ג‎אגל

ל״דאגלי טל (איוב לח, כח), אין למלה זאת דמיון בתורה, אבל ענינה יורה על פתרונה אגלי טל כמו נטפי טל ורעיפת רביבים.

ל״ה‎אגם

ל״ו‎והיה השרב לאגם (ישעיהו לה, ז), על יאריהם ועל אגמיהם (שמות ז, יט), ואגמים אוביש (ישעיהו יט, י), כל עשי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט, י), כלם מקום מקוה מים, וכה פתרון והיו שתותיה מדוכאים כל עשי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט, י), חרוב יחרבו מימי האגם ואבלו הדייגים העושים מסגרות במימי האגמים במה תסכר דגת היאור ונפש שרציו.

ל״ז‎אגמון

ל״ח‎הלכף כאגמון ראשו (ישעיהו נח, ה), כדוד נפוח ואגמון (איוב מא, יב), כפה ואגמון (ישעיהו ט, יג), התשים אגמון באפו (איוב מ, כו), כלם כפופי קצה הם [וזה פתרונו לפני ענינו].

ל״ט‎אגן

מ׳אגן הסהר (שיר ז, ג), וישם באגנות (שמות כד, ו), מכלי האגנות ועד כל כלי הנבלים (ישעיהו כב, כד), מיני קערות המה עגולות שפה. ואגן הסהר, יורה על עגולתם בהשוות המדמה הסהר לאגן ללמד שויון עגולתו.

מ״א‎אגף

מ״ב‎ואת אגפיו אזרה לכל רוח (יחזקאל יב, יד), פתרונו גפין, כמו וגפין די נשר ליה (דניאל ז, ד), ולה גפין ארבע (שם, ו), פתרונו כמו כנפים בלשון ארמית.

מ״ג‎אגר

מ״ד‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, לאגורת כסף (ש"א ב, לו), אוגר בקיץ בן משכיל (משלי י, ה), אגרה בקציר מאכלה (שם ו, ח), ויין לא תשתה ולא תאגר (דברים כח, לט), כלם לשון קביצה המה, ויתכן להיות אגור בן יקה (משלי ל, א) מענינם. וראוי לעלות האלף מראשית המלה כאשר כתוב במחברת האלפין כאלה: יגרהו בחרמו (חבקוק א, טו), העוד הזרע במגורה (חגי ב, יט), נהרסו ממגרות (יואל א, יז), כלם לשון אגירה המה. השני, ואגרת אל אסף (נחמיה ב, ח), ואגרת פתוחה בידו (שם ו, ה), אגרות יתנו לי (שם ב, ז), אגרת הפרים (אסתר ט, יט), ענין גליון המה.

מ״ה‎אגרטל

מ״ואגרטלי זהב שלשים אגרטלי כסף (עזרא א, ט), מיני כלים הם.

מ״ז‎אגרוף

מ״ח‎באבן או באגרוף (שמות כא, יח), מכת יד הוא לפי הענין. ונחל קישון גרפם (שופטים ה, כא), הוא קרוב לענינו, ויהיה גרוע אל"ף כיתר המלים הגרועים אל"ף בראשיתם.

מ״ט‎אד

נ׳‎מתחלקת לשלש מחלקות: האחד, ואד יעלה מן הארץ (בראשית ב, ו), יזקו מטר לאדו (איוב לו, כז), פתרונו לפי ענינו, ענין ערפל וחשך [נ"א אופל ומחשך]. ויתכן להיות מגזרתם אל תבא בשער עמי ביום אידם (עובדיה א, יג), הלא איד לעול (איוב לא, ג), שמח לאיד לא ינקה (משלי יז, ה), אל תשלחנה בחילו ביום אידו (עובדיה א, יג), כמו יום ענן וארפל. השני, הלא זה אוד מוצל מאש (זכריה ג, ב), עץ הנפחם מאש. השלישי, על אודות האשה הכשית (במדבר יב, א), אל אודת הרעה הגדולה הזאת (ש"ב יג, טז), על אדתי ועל אדותיך (יהושע יד, ו), על אודת ישראל (שמות, יח, ח), כמו על דבר ישראל.

נ״א‎אדב

נ״בלאדיב את נפשך (ש"א ב, לג), מדיבת נפש (ויקרא כו, טז), ענין כליון הם.

נ״ג‎אדין

נ״ד‎דניאל (דניאל ב, יז), אדין מלכא (שם, מח), אדין נבכדנצר מלכא (שם ג, כד), פתרונו כפי ענינו, כמו אז.

נ״ה‎אדם

נ״ו‎מתחלק לארבעה פנים. האחד, אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א, ב), אדם ילוד אשה (איוב יד, א), אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג), מי יודע רוח בני האדם (קהלת ג, כא), אך הבל בני אדם כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד (תהלים סב, י). ואיך משפט בני אדם לעלות במאזנים, אבל כה פתרונו, אדן להבל דמה, אלו היה ההבל ראוי להשקל במאזנים להיות ההבל בכף מאזנים והאדם בכף שניה, נמצא שקלת ההבל ושקלת האדם שוה.

נ״ז‎מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג, כא), יש על אנשי לבב להשתומם על אמרת שלמה המשכיל ולתמוה ממליצתו, כי אמנם יש פליאה בפתרוני מליו, הלא הוא אמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (שם יב, יז), ועתה אומר 'מי יודע אם עולה אם יורדת', אך ממוצא דבר הבין כי הרוח תשוב אל מכונה והאדם ישוב אל יסודו, ומה יוכל המשכיל להשיג בשכלו דבר רוח האדם ורוח הבהמה אם עולה אם יורדת, יש על אנשי לבב לאחז באורח השכל וישימו לבותם לנתיבות העולם להתבונן מוסדות הארץ לדעת איך נכונו [נ"א נבנו] הרוחות בעלותם במחשבה על פי הדת, כי אמנם בעשותו ככה ידע וישכיל שורש דבר ויכיר עוז אלהינו ומשפט הרוחות איך הרכיבם ומאין הביאם, דע והתבונן כי רוח האדם מאתו נפוחה ומאצלו הביאה בקרבו כדבר הדת ויפח באפיו נשמת רוח חיים (באשית ב, ז), ורוח הבהמה מתחתיות הארץ כאשר נמצא כתוב בספר יצירות ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ (שם א, כד), על כן בצאת רוח האדם מקרבו תעלה לרום גבוה ותשוב אל מקומה ואל מכונתה. עוד יש עזר בנקידת המלה ויורה עליה וירחקינה מתמיהא, כי אמנם אלו היתה תמיהא, היתה ההא פתוחה שקולה בשקלת דמיונה, אשר כמוה כאלה: האלהים אני (מ"ב ה, ז), י"י הוא האלהים (מ"א יח, לט), הראשון פתח עקב תמיהתו, והשני קמץ עקב דבר לו לענינו. וכמוהו העבד ישראל (ירמיהו ב, יד), העבד העברי (בראשית לט, יז), וכמהו האיש כמוני יברח (נחמיה ו, יא), מי האיש הירא (דברים ך, ח), האמת אתכם (בראשית מב, טז), קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (שם לב, יא), חקה אחת ומשפט אחד להם. ועתה הואיל וקמצו הסופרים 'הָעלה' ולא פתחוה, כמו העולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב), והיא העולה (וקרא ו, ב), הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, וזה לנו האות הראוי להשען עליו ולאחוז בו, 'כל מלה התמוהא בה"א, תמיד היא פתוחה, ולא יתכן להיות קמיצה', כי כן גבלו אנשי הלשון על ספרי החקה, לבעבור שום שכל בין פתח לקמץ, למען לא יטעו קוראי הספר. ורוח הבהמה היורדת גם פה יש די לאנשי שכל בנקודה היורדת, כי אלו היתה המלה הזאת תמוהה, היה מחוקק להתמיה בנקודה שבה הה"א טעונה שבה ופתוחה, ויכולת הלשון משגת שניהם בהיורדת, ועתה פתוחה סופרים, הודיעונו על הרחקתה מתמיהא, הן אלה עניני הדבר וסוד המעשה.

נ״ח‎אבל נשאר עוד להעמיד פתרון הפסוק היטב ולהקריב ענינו ודקדוקי מליו ונקידותיו ללב, מי יודע רוח האדם ורוח הבהמה (קהלת ג, כא), כה פתרונו, מי יוכל להבין דעת רוחותם ומי יוכל להשקיף בסרעפי לבותם? לא יבין זאת כי אם היוצר יחד לבם ומבין אל כל מעשיהם. ואיך יאמרו הפותרים כי 'שלמה המשכיל לא ידע אם רוח האדם עולה ואם רוח הבהמה יורדת', אלו לא הבין, כה היה מתקן הפסוק בפנים המחולקים בעניני התמיהות היה מתמיה העלה בה"א כמשפט המלים התמוהים, וגם היה מתמיה במלה הראויה לה כיתר רוב התמיהות, [כי] בהתמיה המדבר דבר אחד מתמיהו בה"א, ובהתמיהו שני דברים בפסוק, מתמיה ב'ה"א' את הראשון וב'אם' את השני, כה משפט התמיהות ברוב המלים, התמיהא העשויה לדבר אחד כאלה: האלהי מקרוב אני (ירמיהו כג, כג), הברכה אחת היא לך (בראשית כז, לח), הגוי גם צדיק תהרג (שם כ, ד), הדרכי לא יתכנו (יחזקאל יח, כט), וכאלה הרבה, וכולם שוים בענינם, שנוים בנקידתם כפי [נ"א כי] נחת המלה בפה ומושבה [נ"א ומושכה] בלשון, כי אמנם יש מלה רחבת מבטא וקצרת מבטא רבת אותיות ומעוטת אותיות ואין נקידתם כי אם כפי נענועם וכפי מכונתם בפה וחנייתם בלשון, דע כי נקידת התמיהא מחלוקת לשלש פנים במלים אשר תחלתם ה"א כאלה: המראה האחד הַעבד ישראל (ירמיהו ב, יד), המראה השני הֶאנכי הריתי את כל העם הזה (במדבר יא, יב), הֶאנכי לאדם שיחי (איוב כא, ד), המראה השלישי הֲכימי אנוש ימיך (שם י, ה), ענין אחד לשלשתן והן בנקידתם שנוים, והם ראוים להשתוות, לולי שנויי נענועם כפי המלים, ועתה הואיל ולא התמיהו הסופרים העלה והיורדת הורונו ולמדונו כי רוח האדם עולה ורוח הבהמה יורדת, ושניהם פתוחי האין המה בלי נקידת תמיהא, כמו והעולה על רוחכם (יחזקאל כ, לב) והיא העולה (וקרא ו, ב).

נ״ט‎ואת שתי התמיהות הבאות בפסוק אחד על שני דברים מתמיה בה"א ושונה באם רוב התמיהות כאלה: האנוש מאלוה יצדק אם מעשהו יטהר גבר (איוב ד, יז), הבנהרים חרה יי' אם בנהרים אפך (חבקוק ג, ז), הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו (תהלים עח, כ), ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותכים (יואל א, ב), החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא (איוב יא, ז), הטוב כי יחקור אתכם אם כהתל באנוש (שם יג, ט), הינהק פרא עלי דשא אם יגעה שוא על בלילו (שם ו, ה), הכימי אנוש ימיך אם שנותיך כימי גבר (שם י, ה), הלמתים תעשה פלא אם רפאים יקומו (תהלים פח, יא), המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (ירמיהו יד, יט), הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט (תהלים צד, ט), העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה (איוב י, ד), הפניו תשאון אם לאל תריבון (שם יג, ח), הצאן ובקר ישחט ומצא להם אם את כל דגי הים (במדבר יא, כב), הקצור קצרה ידי מפדות אם אין בי כח להציל (ישעיהו נ, ב), הרוב רוב עם ישראל אם נלחום נלחם בם (שופטים יא, כה), השכח חנות אל אם קפץ באף רחמיו (תהלים עז, י), התקשור רים בתלם עבותו אם ישדד עמקים (איוב לט, י), וכאלה יש הרבה בתורה.

ס׳‎ויש תמיהא בלא ה"א, כאלה: מי האומר שאול ימלך עלינו (ש"א יא, יב), הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו (שמות ח, כו), לעות אדם בריבו ה' לא ראה (איכה ג, לה), מי זה אמר ותהי ה' לא צוה (שם ג, לו), מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (שם ג, לז), וכאלה הרבה.

ס״א‎נשוב לענין ראשון. אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, כא), אותו דנו אנשי פתרון מגזרת בקר וערב, וכה אמרו אדם יקום בקר ולא יאמין לערב לו ערב והיה הפתרון ראוי בענינו כפי הפותרים, לולי היו"ד אשר בקרב המלה אשר ימנענה מהיותה מגזרת בוקר, אבל איננה כי אם מגזרת יקר, וכה פתרונו: אדם בהיותו בימי יקר תפארתו, עשרו ישיאנו ולא יבין לחשוב אחריתו, ופתרון 'אדם ביקר בל ילין', אדם ביקר עשרו בל ילין בקנו כי פתע יגוע ואיו, וכמוהו: בנות מלכים ביקרותיך (תהלים מה, י), יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו), תיקר נא נפשי (מ"ב א, יג)

ס״ב‎השני. אדומים כדם (מ"ב ג, כב), מדוע אדום ללבושך (ישעיהו סג, ב), אדמו עצם (איכה ד, ז), ירקרק או אדמדם (ויקרא יג, מט), אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג, לא), מגן גבוריהו מאדם (נחום ב, ד), ענין חכלילות ושנים המה.

ס״ג‎השלישי. אדמת אפר (דניאל יב, ב), עובד אדמתו (משלי יב, יא), עלי אדמות (תהלים מט, יב), ויתכן להיות מגזרת אדמה.

ס״ד‎הרביעי. אודם פטדה וברקת (שמות כח, יז).

ס״ה‎אדן

ס״ו‎מתחלק לשתי מחלקות: האחד, אדוני שאל את עבדיו (בראשית מד, יט), ביד אדנים קשה (ישעיהו יט, ד), ויקח אדני יוסף (בראשית לט, כ), שמו אדון לביתו (תהלים קה, כא), האדון ה' (שמות כג, יז), ענין גביר המה. השני, על מה אדניה הטבעו (איוב לח, ו), וארבעים אדניהם כסף (שמות כו, כא), ככר לאדן (שם לח, כז).

ס״ז‎אדר

ס״ח‎מתחלקת לשתי מחלקות: האחד, נאור אתה אדיר (תהלים עו, ה), ואדיריהם שלחו צעיריהם (ירמיהו יד, ג), וצי אדיר לא יעברנו (ישעיהו לג, כא), להיות לגפן אדרת (יחזקאל יז, ח), כלם לשון גודל המה. 'ואדיריהם שלחו צעיריהם' יורה על המלה. ופתרון 'נאור אתה אדיר מהררי טרף', כה הוא, אכן גדול מטרם יסדת הררי טרף, עד שלא נבראו הררי טרף אתה אדיר, וכמוהו בענין גם מיום אני הוא (ישעיהו מג, יג), מטרם שום חוק יום אני הוא, לפני יום שגבה גבורתי וקדמה גדולתי. השני, אדרת שנער (יהושע ז, כא), אדר היקר (זכריה יא, יג), אדרת שער (שם יג, ד), וילט פניו באדרתו (מ"א יט, יג), יריעות צמר המה.

ס״ט‎אדרגזריא

ע׳אדרגזריא גרבריא דתבריא תפתיא (דניאל ג, ב), פתרונו לפי ענינו.

ע״א‎אדרזדא

ע״ב‎יתעבד אדרזדא (עזרא ז, כג), חותם ערבי הוא, ופתרונו לפי ענינו כמשמעו.

ע״ג‎אדרכנים

ע״ד(עזרא ח, כז), פתרונו לפי ענינו כמשמעו כן הוא.

ע״ה‎אדרע

ע״ו‎וחיל (עזרא ד, כג), הוא בלשון ארמית, כמו אזרוע (ירמיהו לב, כא) דמתרגמינן אדרע.

ע״ז‎אהב

ע״ח‎אני אהבי אהב (משלי ח, יז), אהבו את ה' (תהלים לא, כד), ויאהב יעקב את רחל (בראשית כט, יח), לשון ידידות המה.

ע״ט‎אהה

פ׳אהה אדני אלהים (יהושע ז, ז)פתרו בו אנשי פתרון ואמרו המלה כמשמעה האח האח, ואיננה מגזרת יתר המלים. אבל המלה ראויה להראות לה פנים הראוים לפרש, כפי שאת המלה היתה לקוחה מגזרה וקרובה לענין ויהי יסודה ה"א, כמו: הָהּ לַיּוֹם (יחזקאל ל, ב), ינהה נהי נחיה (מיכה ב, ד), נהה על המון מצרים (יחזקאל לב, יח), וינהו כל בית ישראל (ש"א ז, ב), ולא נה בהם (יחזקאל ז, יא). ובהעמיד המלה על פתרון זה, יקום פתרונו מגזרת 'הה ליום', והמדבר בלשון הה בסבותו המלה אליו יאמר 'אהה', ובצוותו ממנה יאמר 'נהה'. ובהיות המלה על עמדה ולא תסוב הנה והנה, יאמר הה, כמו 'הה ליום'. ועל ענין זה נמצא האל"ף משרת המלה כיתר האלפין המשרתים, אהי מלכך איפוא (הושע יג, י), פתרונו איה מלכך. אבל אהי דברך מות אהי קטבך שאול (שם יג, יד), אינם מגזרתה, כי אם מגזרת הויה והיו להיות ואין יסוד המלה כי אם ה"י יו"ד, והאל"ף אשר בתחלת המלה הוא למדבר במה יסוב המלה. וכה פתרון, אהי דברך מות - אשים דברך מות, אהי קטבך שאול - אשים קטבך שאול, נחם יסתר מעיני - (שם יג, יד) לא אנחם.

פ״א‎אהיה

פ״באהיה אשר אהיה (שמות ג, יד), אהיה שלחני (שם), הוא השם הקדוש הנכבד והנורא, ולא תגזור מלה זאת מיתר המלים. ופותרים אומרים הוא מגזרת 'הויה והיו להיות', ונראים דבריהם, באמור ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה (שם), כמו שאמר אני הייתי מני עד ואני עתה ואהיה עדי עד. אבל בהשנותו המלה שנית, ואמר 'אהיה שלחני אליכם', נפסקו פתרוני המלה ונעשית כמלים אשר אין להם פתרון וכשמות אשר לא יגזרו ממלים, כי האל"ף אשר בתחלת המלה ימנענה מהיות לה גזרה, באמרו אהיה שלחני אליכם, על כן לא יתכן להות כמו אהיה כטל לישראל (הושע יד, ו), אהיה לו לאב (ש"ב ז, יד), כי אהיה עמך (שמות ג, יב), ולולי זאת לא חברתי המלה במחברת האל"ף.

פ״ג‎אהל

פ״ד‎מתחלק לשתי מחלקות: האחד, יושב אהלים (בראשית כה, כז), ויאהל עד סדום (שם יג, יב), אהל מועד (שמות כט, י), הן עד ירח ולא יאהיל (איוב כה, ה), לשמש שם אהל בהם (תהלים יט, ה). השני, אהלים וקנמון (משלי ז, יז), מור ואהלות קציעות (תהלים מה, ט), כאהלים נטע ה' (במדבר כד, ו), מר ואהלות עם כל ראשי בשמים (שה"ש ד, יד), עצי קטורת המה.

פ״ה‎או

פ״ו‎מתחלקת לשתי מחלקות: האחד, או דודו או בו דודו (ויקרא כה, מט), או כי יגע (שם ה, ג), מלה כמשמעה. השני, אוה למושב לו (תהלים קלב, יג), התאוו תאוה (במדבר יא, ד), אל תתן י"י מאויי רשע (תהלים קמ, ט), נפשי אויתיך בלילה (ישעיהו כו, ט), הוי המתאוים (עמוס ה, יח), [ענין חשק ורצון הם.]

פ״ז‎אובל

פ״חאובל אולי (דניאל ח, ב), פתרו בו אנשי פתרון ואמרו 'אובל מגזרת יבלי מים', החליפו אל"ף ביו"ד, וכן העמידו המלה, ופתרו באולי ואמרו מגזרת אילותי (תהלים כב, כ), כגבר אין איל (שם פח, ה), ודקדוקי המלים לא יעזרו פתרונם ולא יתכן לקום מ'אילותי ואיל' לתהפוכי האותיות ומוטות המלה. אבל אובל אולי קרוב להיות שם מקום מהיותו מיתר המלים הנהפכים והנחלפים.

פ״ט‎אולי

צ׳אולי יש חמשים צדיקים (בראשית יח, כד), אולי יראה ה' בעניי (ש"ב טז, יב), אולי ישמע ה' אלהיך (ישעיהו לז, ד). 'יש מלים בלשון הקדש קצובים [נ"א קבוצים] בגזרתם, ואין שוים בפתרונם', אולי יראה ה' בעניי (ש"ב טז, יב), אולי ימשני אבי (בראשית כז, יב), ואולי נטתה מפני (במדבר כב, לג), שלשתם אינם שוים בענינם, לפי שהמלה הזאת מהמלים אשר הענינים ימשכום [פי' ירחיקום] מהיות להם ענין אחד. ופתרון 'אולי יראה י"י בעניי', שלון בקשה. 'ואולי ימשני', איננו כן, כי ענינו 'פן ימושני', וכמוהו 'אולי לא תאבה האשה'. וענין השלישי, 'אולי נטתה', כה פשר ענינו, 'לולי אשר נטתה מפני'.

צ״א‎וכמלה הזאת יש מלים הרבה שוים במראיהם ושנוים בענינם, אבל הענינים ימשכום ואחריהם יטו, כאלה: לו ישמעאל יחיה לפניך (בראשית יז, יח), אך אם אתה לו שמעני (שם כג, יג), לו יהי כדבריך (שם ל, לד), לו מתנו בארץ מצרים (במדבר יד, ב), לו גוענו (שם כ, ג), לו הואלנו ונשב (יהושע ז, ז), לו אבשלום חי (ש"ב יט, יז), לו איש הולך רוח ושקר כזב (מיכה ב, יא), לו יש נפשכם תחת נפשי (איוב טז, ד), פתרונם כמו: מי יתן לי שומע לי (שם לא, לה).

צ״ב‎המראה השני. לו חפץ ה' להמיתנו (שופטים יג, כג), לו הקשבתי למצותי (ישעיהו מח, יח), לו עמי שומע לי (תהלים פא, יד), לו שקל ישקל כעסי (איוב ו, ב), לו אנכי שקל על כפי (ש"ב יח, יב), לו היה רעה (יחזקאל יד, טו), לו קרעת שמים (ישעיהו סג, יט), לו חכמו ישכילו זאת (דברים לב, כט), אף כי לו אכל אכל היום (ש"א יד, ל), לו יש חרב בידי (במדבר כב, כט), לו החייתם אותם (שופטים ח, יט), עניו פתרונם כמו ואלו חיה אלף שנים פעמים (קהלת ו, ו).

צ״ג‎המראה השלישי. לו ישטמנו יוסף (בראשית נ, טו), המלה הזאת פתרו כפי ענינה 'פן ישטמנו יוסף', אין שני בענינו, ושלשתם מגזרה אחת המה, אבל לעת מקריהם יפרדו והיו חלופי ענין, וכאלה הרבה.

צ״ד‎און

צ״האון יחשב על משכבו (תהלים לו, ה), כלם און אפס (ישעיהו מא, כט), עד מתי תלין בקרבך מחשבות אונך (ירמיהו ד, יד), לשון עול המה. נראה הו"ו שאינו יסוד, ולא הובא במלה כי אם לתוכן ענינה, אודות הו"ו הנם במחברת הו"ו כתובים.

צ״ו‎אז

צ״זאז אמרה חתן דמים למולות (שמות ד, כו), אז ישיר משה (שם טו, א), ומאז באתי אל פרעה (שם ה, כג), אזי חיים בלעונו (תהלים קכד, ג), אזי המים שטפונו (שם, ד), אזי עבר על נפשנו (שם, ה), כמשמעם. ופתרון 'אז אמרה חתן דמים למולת', כה הוא: בראשונה אמרה כי חתן דמים אתה לי, ובאחרונה אמרה חתן דמים למולת, יען בטרם הביאה את בנה לחוקת דם ברית, פגש בו אלהים ויבקש המיתו, וצפורה לא ידעה על מה נפגש, כי אמרה בלבבה קראהו אסון, על כן אמרה חתן דמים את לי חתן מומת [נ"א דמים ומות] אתה לי, ואחרי כלותה למול [נ"א לכרות] את ערלת בנה, ראתה כי האסון סר ממנו, כראותה כה, תמהה והבינה כי לא נפגש בו כי אם עקב ערלת בנה, על כן אמרה ברפות המלאך ממנו, 'חתן דמים למולת', בזאת ידעתי כי לא נפגש משה כי אם עקב מולות. ומשפט למ"ד זה, כיתר הלמדי"ן הנקדמים במחברתם בתחלת הספר, כמו: ואמר פרעה לבני ישראל (שמות יד, ג), וכמו כן חתן דמים למולת (שמות ד, כו), וזה פירושו.

צ״ח‎אזא

צ״טאזא יתירה (דניאל ג, כב), פתרונו כפי ענינו. 'אזא' כמו יּקּדּ (ישעיהו י, טז), ורוב האלפין הנכתבים בלשון ארמית אינם עיקר, לפי אשר אזא יתירה מן די חזי למזיה (דניאל ג, יט), ואתגזרת אבן (שם ב, מה), מן גזרין (שם, כז). ואשתומם (שם ד, טז), שממה (שמות כז, כט). אקימה בבקעת דורא (דניאל ג, א), מן ולצלם דהבא די הקמת (שם, יד). ואשתני (שם, יט), מן די עדנא ישתנא (שם ב, ט), וכהנה רבות.

ק׳‎אזדא

100

ק״א‎מלתה מני אזדא (דניאל ב, ה), פתרונו כפי ענינו, כמו נעלמה.

101

ק״ב‎אזוב

102

ק״ג‎אגודת אזוב (שמות יב, כב), תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נא, ט), ועד האזוב אשר יוצא בקיר (מ"א ה, יג), צמח מצמחי אדמה, לא עמדו אנשי סברא על פתרונו.

103

ק״ד‎אזל

104

ק״האזלו מים מני ים (איוב יד, יא), ואזל לו אז יתהלל (משלי כ, יד), אזלת יד (דברים לב, לו), אזל מלכא (דניאל ו, יט), אזל מכלינו (ש"א ט, ז), כלם לשון הלוך, וכל הולך בלשון ארמית אזל, וכן תרגומו של וילך איש מבית לוי (שמות ב, א), ואזל גברא, אזלו בבהילו לירושלם (עזרא ד, כג), אזל, וכן אמר לה (דניאל ב, כד).

105

ק״ו‎אזן

106

ק״ז‎מתחלקת לשלש מחלקות: האחד, אזן וחקר (קהלת יב, ט), יאזין זאת (ישעיהו מב, כג), האזנה אמרתי (שם לב, ט), האזינה עדי (במדבר כג, יח), האיזנו השמים (דברים לב, א), אזנים כרית לי (תהלים מ, ז), כלם השמעת אזנים. השני, מאזנים (ישעיהו מ, טו), מאזני צדק (ויקרא יט, לו), תקלתא במאזניא (דניאל ה, כז), לשון משקל. השלישי, ויתד תהיה לך על אזניך (דברים כג, יד), ענינו יורה עליו כי כלים מכלי מלחמה הם.

107

ק״ח‎אזקים

108

ק״ט‎מן האזקים אשר על ידך (ירמיהו מ, ד), כמו רתיקות.

109

ק״י‎אזר

110

קי״אאאזרך ולא ידעתני (ישעיהו מה, ה), אזרו חיל (ש"א ב, ד), אזר נא כגבר חלציך (איוב לח, ג), כאשר ידבק האזור (ירמיהו יג, יא), ותאזרני חיל (תהלים יח, מ). מצאו הפותרים ותזרני חיל (ש"ב כב, מ), וסברו שהמלה גרועת אל"ף והמלה סדורה כמשפט, אך בהיות ותאזרני מגזרת אזור, ותזרני מגזרת זר זהב (שמות כה, יא), ונמצאו המלים שלמות והענין אחר. וגם כה עשו לוירפו את שבר בת עמי (ירמיהו ח, יא), סברו שהמלה גרועת אל"ף, ונראת המלה שהיא עומדת על משפטה, אך בהיות וירפו מן תרופה, וירפאו מן רפאות, וגם כה אמרו בכי נצו וגם נעו (איכה ד, טו), סברו שהמלה גרועת אל"ף, הרחיקו המלה מן תנו ציץ למואב כי נצא תצא (ירמיהו מח, ט), והקריבוה אל נאצות (נחמיה ט, יח), וכי נאצו (במדבר ט, ל), ולא יתכן לפתר כה, על כי נצו יורה על נעו, ונעו יורה על נצו. ופתרונם כי עפו וגם נדדו, ופתרון תנו ציץ למואב, תנו כנף למואב כי עוף תעוף. וגם כה תקנו בפן יפקד עליה (ישעיהו כז, ג), סברו שהמלה חלופת אותיות, והחליפו יו"ד באל"ף, וכן פתרו המלה. ואין המלה כאשר יזמו ולא פתרונה כאשר דמו, ואם בא יבא הפותר בכל המלים אשר איננו משיג ובהעלם ממנו שכל המלה למצוא פתרונה ולעמוד על ענינה עד הגריעו אותה והחליפו אותיותיה או ספות על יסודה, נמצאו מעמקיו מישור ונקלו חתחתיו וממציא פתח לכל בודה, אבל המלה סדורה כדת כתובה כמשפט, וכה פתרון ענינה: וזה תחלת הענין, ביום ההוא יפקד ה' בחרבו הקשה והגדולה והחזקה על לויתן וגו' (ישעיהו כז, א), ויהי בכרות אלהינו האויבים האלה ויתמו מן הארץ, ביום ההוא כרם חמד ענו לה (שם, ב), אז בהיות הכרם גדורה באין פרץ יאשרוה איים ולאמים ויקראוה כרם חמד. ואני (ה') נצרה לרגעים אשקנה פן יפקד עליה (שם, ג), אני י"י אצרנה תמיד פן יפקד עליה האויב, על כן פקדתי על לויתן שלא ישחית הכרם. פרשה זו סמוכה לענין ראשון, אפס כי לא תהיה הכרם נצורה גדורה ועזוקה כי אם עד תם כח לויתן ועוז התנין, אבל מצאנו בכל קריות ספרד בספרים המוגהים מהם אשר הבדיקו [נ"א הבקיהו] אנשי לבב מביני מדע 'פן יפקד עליה', ובקריות טבריא 'פן אפקד עליה', ואין מי יתבונן הנכוחה, זולתי אלהים.

111

קי״ב‎אזרח

112

קי״גכאזרח מכם יהיה לכם (ויקרא יח, לד), כגר כאזרח (שם כד, טז), ומתערה כאזרח רענן (תהלים לז, לה), פתרונו כאזרח רענן מתלחלח ומציח כאשל הנשרש, ואזרח מאזרחי בני אדם אנשי שרשים המה.

113

קי״ד‎אח

114

קי״ה‎מתחלק לארבעה פנים. האחד, היש לכם אב או אח (בראשית מד, יט), הלא עשו אח ליעקב (מלאכי א, ב). השני, ואת האח לפניו מבערת (ירמיהו לו, כב), אל האש אשר אל האח (שם לו, כג), ענינו יורה עליו כלי גחלים העשוי לאש. השלישי, האח האח ראתה עיננו (תהלים לה, כא), יען אמרה צר על ירושלם האח (יחזקאל כו, ב), אח עשויה לברק (שם כא, כ), המלה הזאת איננה גזורה כיתר המלים והיא כמשמעה, תאמר לעת רבות משוש. הרביעי, ישגא אחו בלי מים (איוב ח, יא), ותרעינה באחו (בראשית מא, ב), בין אחים יפריא (הושע יג, טו), הם מקומות הנעשבים והנדשאים מזיבי מים על ידי יאורים ואגמים.

115

קי״ו‎אחד

116

קי״זאחד היה אברהם (יחזקאל לג, כד), כימים אחדים (בראשית כט, כ), התאחדי הימיני (יחזקאל כא, כא), ולא אחד בהם (תהלים קלט, טז), כמשמעם. ופתרון 'ולא אחד בהם', כה הוא: גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם. בקש המשורר להודיע עוז אלהינו ופלאי מפעליו ואיך גלוים לו העתידות טרם תצמחנה, והבאות טרם תבאנה, באמרו גלמי ראו עיניך גלמי ורקמתי תבניתי וצורתי בטרם הולדי ובטרם עליתי במחבה וטרם בואי לעולם ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו וכל יצורי עפר כמני כמוהם גם כלם בטרם הבראם יחדו גלוים לפניך ועומדים בצורתם לנגדך, מראה כל צורה ותבנית כל רקמה וגולם כל תמונה העתידים להעשות בתבנית העשוים גלוים לפניך, על כן אמרו ימים יצרו, ימי האדם עוד יוצרו וחיו עוד יבראון ואין לו יום אחד בהם מכל ימי חייו והוא ראה את האדם בצורתו ובדמותו בטרם בא עתו לעולם. ומשפט ענין זה כמשפט ירמיה הענתותי אשר אמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך (ירמיהו א, ה), הנה נמצא יודע האדם בטרם הבראו ומקודש בטרם יצירתו, וככה משפט הגבורה ודרך הפליאה לראות הבא כמו בא והיציר כמו יוצר.

117

קי״ח‎אחו

118

קי״טואחותי באזניכם (איוב יג, יז), ואחוית אחדין (דניאל ה, יב), לשון אגדה המה. ומהם אחוך שומע לי (איוב טז, יז), כתר לי זעיר ואחוך (שם לו, ב), לילה ללילה יחוה דעת (תהלים יט, ג), כלם גרועי אלפין המה.

119

ק״כ‎אחידן

120

קכ״א‎לשון ארמית, מפשר חלמין ואחוית אחידן (דניאל ה, יב). חידות ואחידן, ענין אחד להם.

121

קכ״ב‎אחז

122

קכ״גאחז בערפי (איוב טז, יב), חיל אחז (שמות טו, יד), אחוזי חרב (שיר ג, ח), אשרי שיאחז (תהלים קלז, ט), תקח אחד אחז (במדבר לא, ל), ואחוז בזנבו (שמות ד, ד), כלם ענין אחד להם, קרובים לתפישה.

123

קכ״ד‎אחלי

124

קכ״האחלי אדני לפני הנביא אשר בשמרון (מ"ב ה, ג), אחלי יכנו דרכי (תהלים קיט, ה), שניהם שוים בפתרונם ואין להם דמיונות ולא נודעה יסודתם. ופתרונם לפני ענינם, אחלי אדני חפצי אדני ורצוני לפני הנביא. ופתרון אחלי יכנו דרכי, מאויי ורצוני וחשקי שיכונו דרכי. ופותרים אומרים, מלה זו גזורה מן ויחל משה (שמות לב, יא). ומן שני צדי המלה לא יתכן כה, הצד האחד, על הבאת האל"ף במלה. והצד השני, על כי לא יתכן בשלון עברית להיות מלה זאת לבדה, כי אם עם פני כאלה: ויחל משה את פני ה' אלהיו (דה״‎ב לג, יב), חלו נא פני אל (מלאכי א, ט), חליתי פניך בכל לב (תהלים קיט, נח), לחלות את פני ה' (זכריה ז, ג), כלם נמצאו כמשפט הזה.

125

קכ״ו‎אחמתא

126

קכ״ז‎והשתכח באחמתא (עזרא ו, ב), פתרו בו אנשי פתרון, הכלי העשוי לספרים ולאגרות וגליונים, והעמידוהו מגזרת חמת מים (בראשית כא, יד), ואל"ף אשר במלה, איננה עקר כיתר האלפין אשר בלשון ארמית.

127

קכ״ח‎אחר

128

קכ״ט‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, ולא אחר הנער (בראשית לד, יט), אל תאחרו אותי (שם כד, נו), מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה, כח), הקשיבה ועשה אל תאחר (דניאל ט, יט), ואחר עד עתה (בראשית לב, ה), כלם לשון בוש המה. השני, אחור וקדם צרתי (תהלים קלט, ה), והסג אחור משפט (ישעיהו נט, יד), השיב אחור ימינו (איכה ב, ג), ופניהם אחרונית (בראשית ט, כג), ויפל רכבו אחור (שם מט, יז), נראים שני המראות האלה כי מגזרה אחת הם, אבל ענינם ירחיקם במעט ואין הרחקתם מרחק. השלישי, אחר מהרו (תהלים טז, ד), לא תשתחוה לאל אחר (שמות לד, יד), לא יהיה לך אלהים אחרים (שם כ, ג), ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שם כג, יג).

129

ק״ל‎אחשדרפנים

130

קל״א‎ואל האחשדרפנים והפחות (אסתר ח, ט), הם מגדולי רואי פניו.

131

קל״ב‎אחשתרן

132

קל״גאחשתרנים (אסתר ח, י), הם סוסים הרצים.

133

קל״ד‎אט

134

קל״ה‎מתחלק לשתי מחלקות: האחד, ואני אתנהלה לאטי (בראשית לג, יד), כמו נחת. וילך אט (מ"א כא, כז), פתרונו כפי ענינו כמו יחף. השני, ואל האטים ואל האבות (ישעיהו יט, ג), מיני כשפים הם.

135

קל״ו‎אטד

136

קל״ז‎בטרם יבינו סירתיכם אטד (תהלים נח, י), ויאמרו כל העצים אל האטד (שופטים ט, יד), ויבאו עד גרן האטד (בראשית נ, י), מיני חוחים [נ"א קוצים] המה.

137

קל״ח‎אטם

138

קל״טאטם אזנו (ישעיהו לג, טו), כמו פתן חרש יאטם אזנו (תהלים נח, ה), אטם אזנו משמוע (ישעיהו לג, טו), אטם אזנו מזעקת דל (משלי כא, יג), שקופים אטומים (מ"א ו, ד), ענין סתימה המה.

139

ק״מ‎אטון

140

קמ״א‎חטבות אטון מצרים (משלי ז, טז), אין למלה זו דמיון בתורה. ופתרונו לפי ענינו, אטון כלילת מצרים. אבל בלשון ארמית כמוהו ואת מיתריהם (שמות לה, יח), וית אטוניהון.

141

קמ״ב‎אטר

142

קמ״ג‎איש אטר יד ימינו (שופטים ג, טו), ענינו יורה עליו, איש שמאלי איש כבד ימין, לא היתה ידו הימנית מושלת, ולא היה לוחם כי אם בשמאלית. והענין יורה, כי שמאלי היה בחגרו החרב מצד הימין על ירך ימינו, נמצאת יוד הימנית כבדה וסגורה, וכמוהו ואל תאטר עלי באר פיה (תהלים סט, טז), אל תסגר ואל תכבד.

143

קמ״ד‎אי

144

קמ״ה‎מתחלק לחמש מראות. המראה האחד, אי הבל אחיך (בראשית ד, ט), אי זה ספר כריתות (ישעיהו נ, א), אי אלהימו (דברים לב, לז), אי חנית המלך (ש"א כו, טז), אי זה הדרך יחלק אור (איוב לח, כד), כלם פתרון אחד להם, 'אי' כמו - איה, ואיכה, ואיו, ואים, ויש כמלה הזאת בלשון עברית איך ואיכה ואיככה, אן ואנה, הלז הלזו והלזה, אל ואלה, אי ואיה, אין ההאי"ן עשוין לפתרון כי אם לצחצח הלשון.

145

קמ״ו‎המראה השני, ואמר יושב האי הזה (ישעיהו כ, ו), הארים כבדו ה' באיי הים (שם כד, טו), הלילו ישבי אי (שם כג, ו), אי כפתור (ירמיהו מז, ד), עתה יחרדו האין (יחזקאל כו, יח), האיים הרחקים (ישעיהו סו, יט), איים רבים סחרת ידך (יחזקאל כז, טו), הם יושבי כפרים סביבות הים.

146

קמ״ז‎המראה השלישי, אי לך ארץ (קהלת י, טז), ואי לו האחד שיפל (שם ד, י), אוי להם (הושע ז, יג), אויה לי (תהלים קכ, ה).

147

קמ״ח‎המראה הרביעי, אי כבוד אמר (ש"א ד, כא), ימלט אי נקי (איוב כב, ל), ולרוזנים אי שכר (משלי לא, ד), לשון אין המה. ופתרון ולרזנים אי שכר לא נאוה לרוזנים שתה שכר, פן ישכח חקי אלהים וישנה משפטיו ויסלף דברי אמת. ויתכן להיות מגזרתם אי לזאת אסלח לך (ירמיהו ה, ז), ופתרונו לא לזאת אסלח לך.

148

קמ״ט‎המראה החמישי, וענה איים באלמנותיו (ישעיהו יג, כב), ופגשו ציים את איים (שם לד, יד), ענינו יורה על פתרונו, הם מיני חיות.

149

ק״נ‎איב

150

קנ״אואיבה אשית (בראשית ג, טו), ואיבתי את איביך (שמות כג, כב), איבת עולם (יחזקאל כה, טו), מגזרת אויב שמה.

151

קנ״ב‎איך

152

קנ״גאיך אלך (ש"א טז, ב), איכה אשא לבדי (דברים א, יב), איככה אוכל וראיתי (אסתר ח, ו), ענין אחד וגזרה אחת להם.

153

קנ״ד‎איל

154

קנ״ה‎מתחלק לחמש מחלקות: האחד, איל תמים מן הצאן (ויקרא ה, טו), והנה איל אחר נאחז (בראשית כב, יג), ואילי צאנך (שם לא, לח), איל המלואים (שמות כט, לא). השני, אילותי לערתי חושה (תהלים כב, כ), כגבר אין איל (שם פה, ה), אילי מואב (שמות טו, טו), אילי נביות (ישעיהו ס, ז), ענין כח ומעוז המה. ויתכן להיות מגזרתם על אילת השחר (תהלים כב, א) . השלישי, האיל מזזות חמשית (מ"א ו, לא), ואליו ואילמיו (יחזקאל מ, כא), ואל איל החצר (שם, יד), ואל איל תמרים (שם, טז), אחד מפו ואחד מפו אל איליו (שם, כו), עד איל פארן (בראשית יד, ו), ענין אחד להם מפתח עגול בבנין. הרביעי, איל וצבי (דברים יד, ה), לעפר האילים (שיר ב, ט), כי גם אילת השדה (ירמיהו יד, ה), אילת אהבים (משלי ה, ט), אילה שלוחה (בראשית מט, כא), כאיל תערג (תהלים מב, מ), כמשמעם. החמישי, וקורא להם אילי הצדק (ישעיהו סא, ג), מאילים אשר חמדתם (שם א, כט), הנחמים באלים (שם נז, ה), ענין שיחים ואלנות הם, ומגזרתם כאלה נובלת עליה (ישעיהו א, ל), תחת האלה (בראשית לה, ד), כאלה וכאלון (ישעיהו ו, יג).

155

קנ״ו‎אים

156

קנ״ז‎הוד נחרו אימה (איוב לט, כ), את אימתי אשלח לפניך (שמות כג, כז), עליו אמים (איוב כ, כה), אים ונורא (חבקוק א, ז), כל פחד ואימה ענין מורא המה.

157

קנ״ח‎אין

158

קנ״ט‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אין קדוש כי"י כי אין בלתך (ש"א ב, ב), מאין עוד פנות אל המנחה (מלאכי ב, יג), כי אינם יודעים לעשות רע (קהלת ד, יז), כי אם אינך משלח (שמות ח, יז), ואם אין מחני נא (שם לב, לב), איננו גדול (בראשית לט, ט), לשון 'לא' המה. השני, מאין יבוא עזרי (תהלים קכא, א), מאין לי בשר (במדבר יא, יג), מאין אבקש מנחמים לך (נחום ג, ז), מאין גחזי (מ"ב ה, כה), מאין אושיעך (שם ו, כז) [כלם לשון 'איה' המה, עיין לעיל שרש אי].

159

ק״ס‎איש

160

קס״א‎אליכם אישים אקרא (משלי ח, ד), מי האיש הירא (דברים כ, ח), נבזה וחדל אישים (ישעיהו נג, ג), איש כי ידר נדר (במדבר ל, ג), אישה יקימנו ואשה יפרנו (שם ל, יד), ואם בית אשה נדרה (שם ל, יא), וילך אתה אישה (ש"ב ג, טז), איש האשה (שופטים כ, ד), ענין בעל. לאיש שתים חוברות איש (יחזקאל א, יא), איש אל עבר פניו (שם א, ט), איש לא נעדר (ישעיהו מ, כו), [ענינם כל אחד או אין אחר] (יעמאנד או ניעמאנד).

161

קס״ב‎אישון

162

קס״ג‎שמרני כאישון בת עין (תהלים יז, ח), יצרנהו כאישון עינו (דברים לב, י).

163

קס״ד‎אית

164

קס״האיתי גברין יהודאין (דניאל ג, יב), האיתך כהל (שם ב, כו), לא איתי אנש על יבשתא (שם ב, י), איתי גבר (שם ה, יא), לשון 'יש' המה.

165

קס״ו‎איתן

166

קס״זאיתן מושבך (במדבר כד, כא), אל נחל איתן (דברים כא, ד), לפנות בקר לאיתנו (שמות ידף כז), והאתנים מוסדי ארץ (מיכה ו ב), באיתן קשתו (בראשית מט, כד), פתרון אחד להם, והם ענין אומץ ותוקף.

167

קס״ח‎פתר אונקלוס ב'ותשב באיתן קשתו' (בראשית מט, כד): "ושוי בתוקפא רוחצניה". ויהי כראות יהודה בן קריש מפתח פתרון אונקלוס באמרו [בראש תרגומו בפסוק הזה] "ותבת בהון נביאותיה", האשימו חנם ויחשב בלבו כי הוא פתרון 'ותשב באיתן קשתו'. ואמנם הטוהו וישיאוהו קרבת המלים, ותשב קרוב לותבת, באיתן קרוב לבהון, קשתו קרוב לנביאותיה, ואפס כי לא הענין כאשר דמה ולא הפתרון כאשר זמם, אבל אונקלוס בפתחו דברי פתרוניו הרחיב את הפתרון לבאר ענינו, רבה פני מליצתו ויוסיף על מדת דברי הנבואה להקריב פתרונו ללב, למען ישמעו קוראיו וממוצא הדבר ישכילו. "ותבת בהון" אין לו מקום בפסוק, וגם "על דקיים אורייתא בסתרא" אין לו מקום בפסוק, וזה יורה כי לא בא כי אם להרחיב הפתרון עד אשר יתיישב היטב, ואלו דקדק יהודה חקר שכלו וענין סברתו, לא פרץ גדרו ולא הניא פתרונו, ולא השיג גבולו אשר לא כדת, אקצר מבטא לשון, ואשוב לענין ראשון.

168

קס״ט‎אך

169

ק״עאך אשר יאכל (שמות יב, טז), ואך את דמכם (בראשית ט, ה), אך ורק קרובים הם זה מזה, אבל לשון בלשון לא יפתר היטב.

170

קע״א‎אכזב

171

קע״ב‎בתי אכזיב לאכזב (מיכה א, יד), היו תהיה לי כמו אכזב (ירמיהו טו, יח), ענינו יורה עליו, גזרתו מן 'כזב' מלה גרועת אל"ף.

172

קע״ג‎אכזר

173

קע״ד‎לא אכזר כי יעורנו (איוב מא, ב), אכזרי המה ולא ירחמו (ירמיהו נ, מב), אכזריות חמה (משלי כז, ד), וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי (שם יא, יז), פתרונו לפי ענינו.

174

קע״ה‎אכל

175

קע״ו‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, די אכלו קרצוהי (דניאל ו, כה), ואכלו קרציהון (שם ג, ח), לשון רכילות בשלון ארמית, לא תלך רכיל (ויקרא יט, טז), מתרגמינן 'לא תיכול קורצין'. השני, אכול בכסף תשברני (דברים ב, כח), כל אכל תתעב נפשם (תהלים קז, יח), וגערתי לכם באכל (מלאכי ג, יא), כאשר יחלם הרעב והנה אוכל (ישעיהו כט, ח).

176

קע״ז‎אכן

177

קע״חאכן נודע הדבר (שמות ב, יד), אכן חלינו הוא נשא (ישעיהו נג, ד), אכן רוח הוא באנוש (איוב לב, ח), אכן לשֶׁקֶר מגבעוֹת (ירמיהו ג, כג), אכן יש ה' במקום הזה (בראשית כח, טז), פתרונם כפי ענינם, כי המלים האלה לא יצטרפו ולא יגזרו ולא פתרונם כי אם לפי ענינם.

178

קע״ט‎ופתרון אכן לשֶׁקֶר מגבעוֹת (ירמיהו ג, כג), כה הוא: בשוב ישראל לאלהים כה יתודו, אמנם אותה העבודה אשר עבדנו לאלהי נכר ופסילי זרה נסכי הרים וקטרי גבעות שקר ותעתועים והבל, הבלים היו בידינו, וכמוהו בענינו אליך גוים יבאו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל (ירמיהו טז, יט), אכן הנה לשקר עשה עט שֶׁקֶר סֹפְרִים (שם ח, ח), לשוא הנחיל אלהינו תורת אמת לעם מרי ולריק למדם חקיו, אכן הַשֵּׁא הִשּׁאת לעם הזה ולירושלים לאמר שלום יהיה לכם ונגעה חרב עד הנפש (ירמיהו ד, י), ריב לירמיהו עם ה', וכה היה מתוכח ואומר: יען השימות עמך בנביאי שקר אשר אמרו להם שלום יהיה לכם ולא כליתם והארכת להם עד אשר נגעה חרב עד הנפש, והנביאים הנבלים כה אומרים לתועי לבב, וירפו את שבר בת עמי על נקלה לאמר שלום שלום (ירמיהו ח יא), על הנביאים המתעים את עמי הנשכים בשניהם אין שלום (שם), וכמוהו בענינו כה אמר ה' וקראו שלום (מיכה ג, ה).

179

ק״פ‎אכף

180

קפ״אואכפי עליך לא יכבד (איוב לג, ז), כי אכף עליו פיהו (משלי טז, כו), הוא מגזרת כפופים (תהלים קמו, ח), ואכף לאלהי מרום (מיכה ו, ו), וכבר קדמו קצות המלים הגרועים אל"ף במחברת הזאת בתחלת הספר [עיין צד ד].

181

קפ״ב‎אכר

182

קפ״גאכר וצמדו (ירמיהו נא, כג), בשוו אכרים (שם יד, ד), וקראו אכר אל אבל (עמוס ה, ט), כלם חורשי שדות ומשדדי תלמים ופתחי אדמה המה.

183

קפ״ד‎אל

184

קפ״ה‎לא נודע פתרונו בלתי ענין מחוותו למרבית פניו ורבי תוצאותיו, כי כל מלה אשר היא רבת פנים בעודנה לבדה ולא יסבוה מלים, לא נודע פתרונה עד בא המספר ויחלקנה כפי ענינה. ו'אל' יפרד, והיה לשתים עשר פנים. האחד, אל אלהים ה'. השני, ואל משה אמר. השלישי, ואלה נולדו להרפא. הרביעי, אל תבוא במשפט את עבדך. החמשי, ויואל משה לשבת. הששי, ויואל שאול את העם. השביעי, אלי כבתולה חגורת שק. השמיני, כאלה נובלת עליה. התשיעי, נואלו שרי צען. העשירי, אלילי כספו. האחד עשרה, ואלו חיה אלף שנים. השנים עשרה, ואלו עיר וקדיש. אבל יש בנקידתם דקדוק ואין בו עזר על מחלקותם לתוצאות פתרונם, אבל פתרונם על מחלקותם על פי ענין המורה עליהם.

185

קפ״ו‎'אל' הראשון. אל אלהים (יהושע כב, כב), אל שדי (בראשית יז א), אלי אתה אשחרך (תהלים סג, ב), מי כמכה באלים (שמות טו, יא), הבו לה' בני אלים (תהלים כט, א), יש לאל ידי (בראשית לא, כט), בהיות לאל ידך לעשות (משלי ג, כז), כלם ענין כח ואונים המה.

186

קפ״ז‎השני. ואל משה אמר עלה אל ה' (שמות כד, א), אלי לאמר (בראשית לא, כט), אליכם אישים אקרא (משלי ח, ד), אז ידבר אלימו באפו (תהלים ב, ה), שרשי פתוח אלי מים (איוב כט, יט), השמחים אלי גלי (שם ג, כב), תבא בכלח אלי קבר (שם ה, כו), ויתכן להיות מגזרתם אַל־פְּשַׁטְתֶּם הַיּוֹם (ש"א כז, י), אל איזה מקום פשטתם היום, ויאמר דוד על־נגב יהודה (שם).

187

קפ״ח‎השלישי. אל נלדו להרפא (דה״‎א כ, ח), אלה הדברים (דברים א, א), לאנשים האל (בראשית יט, ח), כי את כל התועבת האל (ויקרא יח, כז), ואמר לה אל מאניא (עזרא ה, טו).

188

קפ״ט‎הרביעי. אל תבוא במשפט (תהלים קמג, ב), אל תאמר לרעך (משלי ג, כח), אל תלשן עבד (שם ל, י), אל אדות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשה לי (ש"ב יג, טז), כה פתרונו: אל תעשה אדות הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר עשה לי, וכמוהו בענינו אל כי קרא י"י לשלשת המלכים לתת ביד מואב (מ"ב ג, יג), וכמוהו קרוב מענינו אל אדני איש האלהים אל תכזב בשפחתך (שם ד, טז), ענינו יורה עליו. ויש בתורה לשון רבוי ולשון מיעוט, והענינים יורו עליהם, והם כתובים במחברת על ספר.

189

ק״צ‎החמישי. ויואל משה לשבת (שמות ב, כא), הואיל פני בי (איוב ו, כח), הואל קח ככרים (מ"ב ה, כג), הנה נא הואלתי (בראשית יח, כז), כי הואיל הלך אחרי צו (הושע ה, יא). ויש בתורה סדרי מחוות דרכי קוצר, גם אלה לחכמים כמו אלה: קראן לו ויאכל לחם (שמות ב, כ), וכתוב אחריו ויואל משה לשבת (שם, כא), וכמו ואמר לה השלום לך השלום לאישך השלום לילד ותאמר שלום (מ"ב ד, כו), וכמו כזאת וכזאת דברה הנערה אשר מארץ ישראל (שם ה, ד), ויאמר מלך ארם לך־בא (שם ה, ה), וכאלה רבות.

190

קצ״א‎הששי. ויואל שאול את העם (ש"א יד, כד), אלה וכחש (הושע ד, ב), ושמעה קול אלה (ויקרא ה, א), את האלות האלה (במדבר ה, כג), ענין אחד להם.

191

קצ״ב‎השביעי. אלי כבתולה חגורת שק (יואל א, ח), אללי לי (מיכה ז, א), ענינו כמו הוי ונהי.

192

קצ״ג‎השמיני. כאלה וכאלון (ישעיהו ו, יג), כאלה נובלות עליה (שם א, ל), כי תבשו מאלים אשר חמדתם (שם א, כט), וקרא להם אילי צדק (שם סא, ג), רבה אילנא ותקיף (דניאל ד, ח), אילנא די חזית (שם ד, יז).

193

קצ״ד‎התשיעי. נואלו שרי צען (ישעיהו יט, יג), אשר נואלנו (במדבר יב, יא), נואלו כי לא ידעו דרך ה' (ירמיהו ה, ד), כי אויל עמי (שם ד, כב), אולת קשורה בלב נער (משלי כב, טו), ענין פתרונם הוללות וסכלות.

194

קצ״ה‎העשירי. אלילי כספו ואלילי זהבו (ישעיהו לא, ז), קסם ואליל ותרמית לבם (ירמיהו יד, יד), רופאי אלל כלם (איוב יד, ד), ענין עצבים הם.

195

קצ״ו‎העשתי עשרה. אלו חיה אלף שנים (קהלת ו, ו), אלו לעבדים ולשפחות (אסתר ז, ד), פתרונו קרוב מן 'אם', אם חיה.

196

קצ״ז‎השתים עשרה. וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ (דניאל ד, י), [כמו] וארו חיוה אחרי תנינה (שם ז, ה), פתרונו כמו הנה.

197

קצ״ח‎אלגביש

198

קצ״ט‎אבני אלגביש (יחזקאל יג, יא), אבני ברד הוא כמשמעו.

199

ר׳‎אלוה

200

ר״אאלוה מתימן יבא (חבקוק ג, ג), אלוה לא ישיב אפו (איוב ט, יג), הוא השם הנכבד והנורא. ויש 'אלוה' דיין ושופט, כמו אלהים לא תקלל (שמות כב, כז), אשר ירשיעון אלהים (שם כב, ח), ואתה תהיה לו לאלהים (שם ד, טז). ויש ענינו מלאכים, אני אמרתי אלהים אתם (תהלים פב, ו), כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית לב, לא), להן אלהין די מדרהין עם בשרא לא יאתוהי (דניאל ב, יא).

201

ר״ב‎אלח

202

ר״ג‎אף כי נתעב ונאלח (איוב טו, טז), יחדו נאלחו (תהלים יד, ג), פתרונו כפי ענינו, נאלחו כמו נבאשו.

203

ר״ד‎אלם

204

ר״ה‎מתחלק לארבע מחלקות: האחד, או מי ישים אלם (שמות ד, יא), תאלמנה שפתי שקר (תהלים לא, יט), ולשונך אדביק אל חכך ונאלמת (יחזקאל לא, יט), נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), כרחל לפני גזזיה נאלמה (ישעיהו נג, ז), אלילים אלמים (חבקוק ב, יח), כלם כבדי פה וכבדי לשון המה.

205

ר״ו‎השני. והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלמתי (בראשית לז, ז), נשא אלמתיו (תהלים קכו, ו), פתרונו כפי ענינו, כמו איסר ואגר המה, וראוי להיות מגזרתם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב).

206

ר״ז‎השלישי. אלם הבית (יחזקאל מ, מח), ואולם הכסא (מ"א ז, ז), בין האולם ולמזבח (יואל ב, יז), והאולם על פני היכל הבית (מ"א י, ג). והוי"ו המובא במלה איננה יסוד, ואיליו ואלימיו (יחזקאל מ, כא), יוכיח.

207

ר״ח‎הרביעי. אולם חי יי' (ש"א כ, ג), אולם אני אדרוש אל אל (איוב ה, ח), ואלם כלם תשובו (שם יז, י), ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח, יט), ואולם שלח נא ידך (איוב א, יא), מלה זו קרובה אל אמנם.

208

ר״ט‎אלמג

209

ר״יאלמגים (מ"א י, יא), ואלגומים (דה״‎ב ב, ז), מין אחד הם, הם עצים אדומים הגדלים בים, כמשמעו.

210

רי״א‎אלף

211

רי״ב‎מתחלק לארבע מחלקות: האחד, הכה שאול באלפיו (ש"א יח, ז), צאנינו מאליפות (תהלים קמד, יג), שובה יי' רבבות אלפי ישראל (במדבר י, לו), כך פתרונו הרגיעה והניחה עמך ישראל, וכמוהו בשובה ונחת תושעון (ישעיהו ל, טו), ולא יוכל הפותר להעמידה מגזרת שובה על דבר חנותם במחנה.

212

רי״ג‎השני. אלוף נעורי (ירמיהו ג, ד), ואת למדתי אותם אליך אלפים לראש (שם יג, כא), אלפי הדל במנשה (שופטים ו, טו), ואני ככבש אלוף יובל לטבוח (ירמיהו יא, יט), פתרונו כפי ענינו, כלם גדולים וראשים המה. ופתר יהודה בן קריש ככבש אלוף (ירמיהו יא, יט) ככבש ואלוף, העמיד מגזרת שגר אלפיך (דברים ז, יג), יסף וי"ו בתחלת המלה, וגם וי"ו שני בתוך המלה, ואין לשניהם דרך לנטות, על כי המלה מבלעדי הווין עומדת על עמדה ועל אמתה להיות פתרונה ככבש אלוף ככבש גדול וְהִשְּׁוָה מגרעת הו"ו פה כמגרעת ווי המלים האלה: אדם פטדה וברקת (שמות כח, יז), לשם שבו ואחלמה (שם כח, יט), תרשיש שהם וישפה (שם לט, יג), ראובן שמעון לוי ויהודה (שם א, ב), משפט גר יתום ואלמנה (דברים כז, יט), לא הִשְׁוָם כדת ואין כה משפש הלשון, הלא זה ארח הסדר וכה משפטו באמרו: לשם שבו ואחלמה (שמות כח, יט), לולי הוו של 'ואחלמה', לא נגרעה וו מ'שבו'. וכמהו אדם פטדה ובקרת (שם כח, יז), לולי הוו 'וברקת' לא נחסרו וו מ'פטדה'. כמוהו ראובן שמעון לוי ויהודה (שם א, ב) לולי וו של 'ויהודה' לא נחסר מ'שמעון ולוי'. וכמהו משפט גר יתום ואלמנה (דברים כז, יט) לולי וו של 'ואלמנה' לא נחסר וו מ'יתום', ורוב הדברים והשמות הסמוכים כה זה אחר זה כה משפטם, אבל לא יקרה מקרה זה לשני דברים כי אם לשלשה ומעלה. ולולי הווין אשר יחתמו המלים האחרונים לא נחסרו התיכונים, על כן ככבש אלוף לא יבא עמהם ולא יעלה במספרם, ולא יתכן להיות פתרונם כי אם כמכתבן ואני ככבש אלוף (ירמיהו יא, יט), וגם יובל לטבוח (שם), יוכיח.

213

רי״ד‎השלישי. החרש ואאלפך בינה (איוב לג, לג), פן תאלף ארחותיו (משלי כב, כה), כי יאלף עונך פיך (איוב טו, ה), ענין לימוד הם. ויש מגזרתם מלין גרועי אלפין, ואלה הם: מלפנו מבהמות הארץ (שם לה, יא), וכמוהו בנוי לתלפיות (שיר ד, ד).

214

רי״ה‎הרביעי. שגר אלפיך (דברים ז, יג), האלפים והעירים (ישעיהו ל, כד), באין אלפים אבוס בר (משלי יד, ד), אלופינו מסובלים (תהלים קמד, יד), לשון שוורים הם.

215

רי״ו‎אלץ

216

רי״זותאלצהו (שופטים טז, טז), אין למלה זו דמין בתורה, אבל ענינה יורה עליה, ותאלצהו כמו ותדחקהו ותציקהו.

217

רי״ח‎אם

218

רי״ט‎מתחלק לחמש מחלקות: האחד, אם הבנים שמחה (תהלים קיג, ט), לאמתם יאמרו (איכה ב, יב), לא תקח אם על הבנים (דברים כב, ו), כמשמעו.

219

ר״כ‎השני. אמה ארכו ואמה רחבו (שמות ל, ב), אמת בצעך (ירמיהו נא, יג), האמת איש (דברים ג, יא).

220

רכ״א‎השלישי. אמתי בלהה (בראשית ל, ג), את בתו לאמה (שמות כא, ז), ותשלח את אמתה (שם ב, ה), שתי האמהות (בראשית לא, לד), לעיני אמהות עבדיו (ש"ב ו, כ), ואמהתיה מנהגות כקול יונים (נחום ב, ח), פתרון אמה כמו שפחה, אבל נראין שתי לשונות אמתי ואמהותי.

221

רכ״ב‎הרביעי. שבחוהו כל האמים (תהלים קיז, א), ראש אמות בית אב (במדבר כה, טו), די כל עם אמה ולשון (דניאל ג, כט), לאומים ואמים וגוים, קרובי ענין המה.

222

רכ״ג‎החמישי. אם בחקותי תלכו (ויקרא כו, ג), אם ישמעו ויעבדו (איוב לו, יא), ואם לא ישמעו (שם לו, יב), הענין יורה עליהם. אבל יש ל'אם' מחלקות ותוצאות, אם תאבו ושמעתם (ישעיהו א, יט), ואם תמאנו ומריתם (שם א, כ), מלת 'אם' ענין אחד ומראה אחד לה. אבל בנטות אליה מיתר המלים, יוציאוה ממשפטה וימשכוה אחרי ענינם ובסוד מושכיה לענינה הראשון, וכאלה הם המלים אשר ימשכוה: כי לא אעבך עד אשר אם עשיתי (בראשית כח, טו), לא אוכל עד אם דברתי דברי (שם כד, לג), עד אם כלו לשתות (שם כד, יט), וכאלה הרבה. וחלופם, אם ארץ מאפליה (ירמיהו ב, לא), אם יכין שאר לעמו (תהלים עח, כ), אם בשרי נחוש (איוב י, יב). וחלפום, אם ישמעו ואם יחדלו (יחזקאל ב, ה). וחלופם, אם רחץ אדני את צאת בנות ציון (ישעיהו ד, ד), אם תקטל אלוה רשע (תהלים קלט, יט), וכאלה הרבה. וחלופם, האם אין עזרתי בי (איוב ו, יג), האם תמנו לגוע (במדבר יז, כח), כי אם יש אחרית (משלי כג, יח), נשוב לענין הראשון.

223

רכ״ד‎אמל

224

רכ״ה‎מה אמלה לבתך (יחזקאל טז, ל), מה היהודים האמללים (נחמיה ג, לד), אמללה יולדת השבעה (ירמיהו טו, ט), כי אמלל אני (תהלים ו, ג), ענין חלש ורפיון המה. והפותרים, חלקוה לשני מחלקות ראויה למראה אחד, הואיל והענין תלוי מן המלה.

225

רכ״ו‎אמן

226

רכ״ז‎מתחלק לארבע מחלקות: האחד, אמונה אוֹמֶן (ישעיהו כה, א), בנים לא אמון בם (דברים לב, כ), ויהי ידיו אמונה (שמות יז, יב), האל הנאמן (דברים ז, ט), וגם אמנה אחותי בת אבי (בראשית כ, יב), כי האמנם ישב האלהים (מ"א ח, כז), ענין אחד להם. ופתרון ויהי ידיו אמונה (שמות יז, יב), כמו נכונה. כלם שוים בענינם וביסודם, מבלעדי 'אמנם', אשר הוא נוטה עמהם בענינם, ויבדל מהם ביסודם על דבר המ"ם, וכמהו בלשון עברית רק וריקם, תם תמים ותמימים, שוים בענינם ושנוים ביסודם.

227

רכ״ח‎השני. מעשה ידי אמן (שיר ז, ב), כל איש מלאכה, נקרא אמן.

228

רכ״ט‎השלישי. כאשר ישא האמן את היונק (במדבר יא, יב), והיו מלכים אמניך (ישעיהו מט, כג), ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז), האמונים עלי תולע (איכה ד, ה), ותשאהו אומנתו (ש"ב ד, ד), כאשר היתה באמנה אתו (אסתר ב, כ), ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל), ותהי לי לאמנת (רות ד, טז), כלם לשון גדול יונקים [נ"א ענין גדול בנים המה], על כן לא יתכן להיות מהם ויהי ידיו אמונה (שמות יז, יב) כאשר יאמרו הפותרים.

229

ר״ל‎הרביעי. ואת האמנות (מ"ב יח, טז).

230

רל״א‎אמץ

231

רל״ב‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אמצה לי יושבי ירושלים (זכריה יב, ה), וטהר ידים יוסיף אמץ (איוב יז, ט), וברכים כשלות אמצו (ישעיהו לה, ג), וברכים כרעות תאמץ (איוב ד, ד), ותרא כי מתאמצת (רות א, יח), ויהי הקשר אמץ (ש"ב טו, יב), ענין חזק המה.

232

רל״ג‎השני. סוסים ברדים אמצים (זכריה ו, ג).

233

רל״ד‎אמר

234

רל״ה‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, אומר אני מעשי למלך (תהלים מה, ב), אין אומר ואין דברים (שם יט, ד), אמר לרשע צדיק אתה (משלי כד, כד), האמור בית יעקב (מיכה ב, ז), כה פתרונו הקרוא בית יעקב המכונה בית ישראל הגידה לי הקצר רוח ה'.

235

רל״ו‎השני. את ה' האמרת היום (דברים כו, יז), וה' האמירך היום (דברים כו, יז), וה' האמירך היום (שם כו, יח), יתאמרו כל פעלי און (תהלים צד, ד)

236

רל״ז‎השלישי. שנים שלשה גרגרים בראש אמיר (ישעיהו יז, ו), כעזובת החרש והאמיר (שם, ט), אמיר כאשל.

237

רל״ח‎אמש

238

רל״טאמש אמר אלי לאמר (בראשית לא, כט), הן שכבתי אמש (שם יט, לד), ויוכח אמש (שם לא, מב), ענין ליל אתמול המה.

239

ר״מ‎אמת

240

רמ״אאמת מאר. תצמח (תהלים פה, יב), כי אמת יהגה חכי (משלי ח, ז), וה' אלהים אמת (ירמיהו י, י), הן אמת חפצת בטוחות (תהלים נא, ח), תתן אמת ליעקב (מיכה ז, כ), על חסדך (ואל) [ועל] אמתך (תהלים קלח, ב), קטנתי מכל החסדים ומכל האמת (בראשית לב, י), ענין קושט המה. וגם מלה זו חלקוה לשתים, והיא ראויה לאחת.

241

רמ״ב‎אמתחת

242

רמ״גאמתחת הקטן (בראשית מד, ב), כסף איש בפי אמתחתו (שם מד, א), באמתחתיכם (שם מג, כג), וימצא הגביע באמתחת בנימין (שם מד, יב).

243

רמ״ד‎אן

244

רמ״ה‎מתחלק לשבע מחלקות: האחד, אן הלכתם (ש"א י, יד), עד אן תמלל אלה (איוב ח, ב), עד אנה ינאצוני (במדבר יד, יא), עד אנה אשית עצות בנפשי (תהלים יג, יג), עד אנה ירום איבי עלי (שם), עד אנה ה' שועתי (חבקוק א, ב), עד אנה ה' חשכחני נצח (תהלים יג, ב), ענין אחד להם. אנה נפל (מ"ב ו, ו), אנה אנחנו עולים (דברים א, כח), אנה המה מולכות את האיפה (זכריה ה, י), הענין ירחיקם כמעט, והלשון אחת. השני, ואנו ואבלו פתחיה (ישעיהו ג, כו), ואנו הדיגים (שם יט, ט), תאניה ואניה (שם כט, ב), לא אכלתי באני ממנו (דברים כו, יד), ענין עצבות ואבלות המה. השלישי, אני יוסף (בראשית מה, ג), אף אני בחלומי (שם מ, טז), הן אני כפיך לאל מחומר קרצתי גם אני (איוב לג, ו). הרביעי, אנה לידו (שמות כא, יג), כי תאנה הוא מבקש (שופטים יד, ד), ויהי העם כמתאננים (במדבר יא, א), מה יתאונן אדם חי (איכה ג, לט), כי מתאנה הוא לי (מ"ב ה, ז), ענין עלילה המה. החמישי, מרוב אונים ואמיץ כח (ישעיהו מ, כו), ולאין אונים עצמה ירבה (שם מ, כט), מצאתי און לי (הושע יב, ט), ואונו בשרירי בטנו (איוב מ, טז), ידיו תשבנה אונו (שם כ, י), ענין כח ועצמה המה. הששי, אני תרשיש (מ"א י, כב), אני שיט (ישעיהו לג, כא), ואני עשה המלך שלמה (מ"א ט, כו), וישלח חירם באני (שם ט, כז), וימצא אניה באה תרשיש (יונה א, ג), ענין ספינה הם. השביעי, אנא שא נא (בראשית נ, יז), אנה ה' מלטה נפשי (תהלים קטז, ד), אנה ה' כי אני עבדך (שם קטז, טז), אנא ה' הושיעה נא (שם קיח, כה). 'נא אנא ואנה' ענין אחד להם, והמלה כלה יסוד ואיננה מהמראות עקב האל"ף.

245

רמ״ו‎אנח

246

רמ״ז‎יגון ואנחה (ישעיהו לה, י), ויאנחו בני ישראל (שמות ב, כג), אנחתה השבתי (שם כא, ב), ענין דאגה המה.

247

רמ״ח‎אנך

248

רמ״ט‎מתלק לשני מחלקות: האחד, אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב), אנכי עשיתי ארץ (ישעיהו מה, יב), אנכי תכנתי עמודיה סלה (תהלים עה, ג), ענינו כמו אני. והמלה הזאת איננה גנזרת כיתר המלים, ולא תטה הנה והנה, ואינה טעונה רבוי ומיעוט ולא יוכל המדבר לרבות באנכי, ולא למעט באנחנו. השני, הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך (עמוס ז, ז), הנני שם אנך בקרב עמי ישראל (שם ז, ח), מלה זו אין לה דמיון בתורה, אבל ראויה היא להיות גרועת אל"ף כיתר המלים הנקדמים במחברת אל"ף, כמו מאתמול נחנו מאנחנו. אז יקום פתרונו כפי ענינו הראוי להיות אנך מנכים. נאספו עלי נכים (תהלים לה, טו), לאשישי קיר חרשת תהגו אך נכאים (ישעיהו טז, ז), ענין נפץ והרס הם. על חומת אנך על חומת נפץ והרס ופרץ ובידו מפץ לשחת את העיר.

249

ר״נ‎אנס

250

רנ״א‎והשתיה כדת אין אנס (אסתר א, ח), וכל די לא אנס לך (דניאל ד, ו).

251

רנ״ב‎אנף

252

רנ״ג‎אודך ה' כי אנפת בי (ישעיהו יב, א), נשקו בר פן יאנף (תהלים ב, יב), תאנף לנצח (שם עט, ה), ובאהרן התאנף (דברים ט, כ), הלעולם תאנף בנו (תהלים פה, ו), אנפת תשובב לנו (שם ס, ג), ענין קצף הם.

253

רנ״ד‎אנק

254

רנ״ה‎הנאנחים והנאנקים (יחזקאל ט, ד), האנק דום (שם כד, יז), לשמע אנקת אסיר (תהלים קב, כא), מאנקת אביונים (שם יב, ו), ענין זעקה המה.

255

רנ״ו‎אנש

256

רנ״ז‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אנוש כחציר ימיו (תהלים קג, טו), אשרי אנוש יעשה זאת (ישעיהו נו, ב), כמשמעו. השני, אנוש חצי בלי פשע (איוב לד, ו), כי אנושה מכותיה (איכה א, ט), עקוב הלב מכל ואנש הוא (ירמיהו יז, ט), כאבי נצח ומכתי אנושה (שם טו, יח).

257

רנ״ח‎אסוך

258

רנ״ט‎כי אם אסוך שמן (מ"ב ד, ב), ענינו מסוך לא סכתי (דניאל י, ג), ורחצת וסכת ושמת (רות ג, ג), והכן הסכך (נחום ב, ו), ושמן לא תסוך (דברים כח, מ), ענין משחת מרקחה המה.

259

ר״ס‎אסון

260

רס״א‎ואם אסון יהיה (שמות כא, כג), וקרהו אסון (בראשית מד, כט).

261

רס״ב‎אסם

262

רס״ג‎וימלאו אסמיך שבע (משלי ג, י), יצו ה' אתך את הברכה באסמיך (דברים כח, ח), ענין אוצרות וגנזכים הם.

263

רס״ד‎אסף

264

רס״ה‎מי אסף רוח בחפניו (משלי ל, ד), ואספו אספה אסיר על בור (ישעיהו כד, כב), אסיף בלי יבוא (שם לב, י), חג האסיף (שמות לד, כב), והאספסוף (במדבר יא, ד), הם הנקבצים הנסחפים והנלוים [נ"א והגלוים] על ישראל בצאתם ממצרים. ויתכן להיות מגזרתם אספי מארץ כנענתך (ירמיהו י, יז), סחורתך. וידמה המלה לכנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח), ויחצוהו בין כנענים (איוב מ, ל), כנעניה נכבדי ארץ (ישעיהו כג, ח) נראים דבריהם, לולי הנון האחרונה שהיא אחרית עיקר, אבל בפנים אחרים כה הוא פתרונו, שחי ואספי יותר מארץ שפלתך, ויהיה כנענתך מגזרת כי נכנע (מ"א כא, כט), או אז יכנע (ויקרא כו, מא).

265

רס״ו‎אספות

266

רס״ז‎וכמסמרות נטועים בעלי אספות (קהלת יב, יא), אומרים בעלי פתרון כי מלה זאת מגזרת סף השער (יחזקאל מ, ז), ואמות הספים (ישעיהו ו, ד), נראין דבריהם לפי הענין ולפי דקר המלה אינו כן. כי אמנם יתכן להיות פשר כמשפט מכתבה. אספות מגזרת אסופה הם המסמרות המאספים את הלוחות ומחזקים את הדבק היטב למען לא ימוט, להם נדמו רועי ישראל ושטריו ולהם נמשלו דבריהם. ודגשנות הפה יורה על ענינה, כמו אֲפֻדָּה, אֲגֻדָּה, עֲבֻדָּה. והדלתי"ן האלה ובלעדיהן אם ירפיון במלים, נעשו פעולים, ואם ידגשון נעשו מפעלים.

267

רס״ח‎אסר

268

רס״טאסרו הסוסים (ירמיהו מו, ד), ויאסר אזור במתניהם (איוב יב, יח), לאסרך ירדנו (שופטים טו, יב), אסיריו לא פתח ביתה (ישעיהו יד, יז), אסורים ידיה, (קהלת ז, כו), ענין קשר המה. ויש איסר לשון קשר אך לענין אחר. די כל אסיר וקים (דניאל ו, טז), לאסר אסר על נפשו (במדבר ל, ג), או אסרה אסר על נפשה (שם ל, יא).

269

ר״ע‎אף

270

רע״א‎מתחלק לשבע מחלקות: האחד, ואף גם זאת (ויקרא כו, מד), אף לזאת יחרד לבי (איוב לז, א), אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש (במדבר טז, יד).

271

רע״ב‎השני. אף בהקבצו עם 'כי' נהפך לענין אחר, כאלה: אף כי אנכי אעננו (איוב ט, יד), אף כי אנוש רמה (שם כה, ו), הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה (ש"א כג, ג), אבי דבר גדול הנביא דבר אליך הלא תעשה, ואף כי אמר אליך רחץ וטהר (מ"ב ה, יג), הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי (מ"א ח, כג), הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא (משלי יא, לא), אף כי נתעב ונאלח (איוב טו, טז), אף כי היין בוגד (חבקוק ב, ה), אף כי לא אכל אכל היום העם הזה (ש"א יד, ל), הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי (דברים לא, כז), כלם בלשון הזה מדוברים, זולתי מעט מזער אשר איננו נוטה אליהם, אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן (בראשית ג, א).

272

רע״ג‎השלישי. אפיתי על גחליו לחם (ישעיהו מד, יט), מאפה תנור (ויקרא ב, יב), את אשר תאפו אפו (שמות טז, כג), ומצות אפה (בראשית יט, ג), חמץ תאפינה (ויקרא כג, יז).

273

רע״ד‎הרביעי. וישתחוו לאפיו (בראשית מח, יב), אפים ארץ ישתחוו לך (ישעיהו מט, כג), לאפי דוד (ש"א כה, כג), ענינו על פני דוד. מנה אחת אפים (ש"א א, ה), נראה כי מגזרתם הוא ולענינם נוטה, מנה ראויה ונכבדה למראה ונחמדה לפנים ויקרה לעינים. ויש בלשון ארמית מלה אשר יערכנה נפל על אנפוהי (דניאל ב, מו), וכל אפיו [נ"א פניו] אינו מתורגם כי אם 'באפוהי'.

274

רע״ה‎החמישי. אף להם ולא יריחון (תהלים קטו, ו), ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז), ומיץ אף יוציא דם (משלי ל, לג), והנם שלחים את הזמורה לאפם (יחזקאל ח, יז), כמו נחירים.

275

רע״ו‎הששי. אפפוני חבלי מות (תהלים קטז, ג), אפפו עלי רעות (שם מ, יג), כמו סבוני גם סבבוני (שם קיח, יא).

276

רע״ז‎השביעי. ואף ד' חרה בעם (במדבר יא, לג), אפו טרף וישטמני (איוב טז, ט), ישוב אפך ותנחמני (ישעיהו יב, א), אך שב אפו ממני (ירמיה ב, לה), ענין קצף המה. והשוו הפותרים אף לאפאיהם (דברים לב, כו), והעמידו אפאיהם מגזרת 'אף' ונראית המלה כי אינה פתורה כדת ולא דרושה כמשפט האותיות, כי סברו הפותרים כי האלף יסוד במלה ואין כה דת המלים, כי אלו היה האלף יסוד במלה וגזרתה מאף, היה על המחוקק מחקת משפט להוסיף אל"ף שני במה יסוב המלה אליו, כאשר יקרה ליתר המלים אשר תחלתם אל"ף ליסוד המלה אשר לא יתכן למדבר להסב המלה אליו עד יספו אל"ף שני ויכפלו האלפין, ובהשנות האלף תכון המלה היטב, אלף אחת ליסוד והשנית להסב המלה אליו, כאלה: אאזרך (ישעיהו מה, ה), אאלפך (איוב לג, לג), אאריך אפי (ישעיהו מח, ט), אאמיצכם (איוב טז, ה), וכאלה רבות. והפותר אפאיהם אם מגזרת אף ידיננו שתי טעיות נקבצו בפתרונו, הטעות הראשון על כי אין המלה מסובה באל"ף שני, והטעות השני על עזבו האל"ף התיכונה המיוסדת במלה. אבל יש באמתת נכוחה וממשפט הלשון להיות מוסב למדבר, וההא והמם אשר באחרית המלה מועדים לרבות, ובהיות ככה ישאר מן המלה פ"א אל"ף. ובהותר 'פא אלף' נכון להיות אפאיהם מן פאה (ירמיהו ט, כה), ומפאת פני (ויקרא יג, מא), פאת קדמה (במדבר לה, ה), ותחלקם לפאה (נחמיה ט, כב), וכה יהיה פתרונו אפאיהם אזרה אותם בגוים ואפאה אותם לכל רוח ופאה. וגם יתכן להיות אפאיהם אשימם פאת פני ויכלו ויתמו ומפתח האלפין יורה על ככה, ולולא פתיחתם לא נכונו פתרוניהם. הפתרונים שניהם יוצאים ונראים עניניהם וגזרת המלה אחת היא, אבל הראשון קרוב מן האחרון.

277

רע״ח‎אפד

278

רע״טויאפד לו (ויקרא ח, ז), וחשב אפודתו (שמות כה, ח), ענין תוכן ותיכון. ויתכן להיות מגזרתם ויטע אהלו אפדנו (דניאל יב, מה), ענין תיכון הוא.

279

ר״פ‎אפוא

280

רפ״א‎אם כן איפוא (בראשית מג, יא), אם לא אפו (איוב ט, כד), מלה זו איננה נגזרת מיתר המלים, והיא מיוחדת במתכונת כמשפטה, ולולי הענין לא נודע לה בנין. ופתרון איפא, כמו כה.

281

רפ״ב‎אפל

282

רפ״ג‎וישם מאפל (יהושע כד, ז), ארץ מאפליה (ירמיה ב, לא), חשך ואפלה (יואל ב, ב), ענין מחשך הוא. ונראה אפילות שהוא מגזרתם על דבר הענין ומקרהו והחטה והכסמת לא נכו כי אפילת הנה (שמות ט, לב), יען כי לא שלטה האש המתלקחת על הזרעים אשר לא נצמחו ועל הדשאים אשר לא דשאו, כי טמונים היו בתלמי אדמה עוד באופל היו ולא יצאו לאור, על כן נקראו 'אפילות'. ואם יטעון הטוען לאמר כי פתרון אפילות כמו מלקושות, והן זריעות מיוחדות ואין למלה דמיון בתורה, יתכנו דבריו על כי יש מלים הרבה אע"פ שיש להם דמיונות למראה אינם מגזרתם, ומצאנו לו דמיון בענין ובמראה בלשון משנה, 'הא בחרפי הא באפלי' (תענית ג"ב, חגיגה כה"א).

283

רפ״ד‎אפן

284

רפ״הואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אופן אחד בארץ (יחזקאל א, טו), אפן מרכבותיו (שמות יד, כה), האופנים ומעשיהם (יחזקאל א, טז), לארבעתם אופניהם (שם י, יב), ענין אחד להם, ואין מגזרתם דבר דבור על אפניו (משלי כה, יא), כי פתרונו מתוקן על פי הדבר, ופתרון אופן אחד כמו גלגל אחד, ואלו נגזר אפניו מאופן, לא יצאה הוו מתוך המלה כי אם היה נאחז בתוכו כענין האחזו באופן, כאשר יהיה האופן בתוך האופן (יחזקאל א, טז), ובאופנים (שם א, כ), ולאופנים (שם י, ג), והאופנים (שם א, יט), כלם נכתבים בו"ו או בנקודה הראויה להנקד העומדת תחתיה, וזה אשר יורה כי אין אפניו מאופן. והמדה הזאת יורה עליה וזאת חקת המבדיל אשר בין שניהם. יש מלים בלשון עברית אשר יש להם מדה אחת וקצב אחד ועקב נקודתם יבדלו ויחצו לשתי מחלקות, המלה אשר ממחלקה האחת המיוסרת כמשקלת רעוההל כל עברי פניה המלה ההיא לא תשתנה ולא תטה מני קו והוי"ו הנעלה מן המלה ההיא לעת מקרה ככה יעלה מרעותיה ענין אחד ומשפט אחד לכלם, לכל המלה אשר יהיה שמה האות ללכת ילכו האותיות ובהפרדם יפרדו לא יסבו בלכתן. דע, כי כל מלה מהמלים המשולשים משלש אותיות אשר תחלתם אל"ף או בי"ת או גימ"ל או אות מיתר האותיות מיוסד במלה יקדמנו וו והוא שני לו, הם הם המלים הבנוים על שני פנים, לא יוכל המוסיף להוסיף עליהם ולא הגורע לגרוע מהם כי משפט הלשון כן הוקם. המראה האחד, ואופן עגלה (ישעיהו כח, כז), אוצר נחמד ושמן (משלי כא, כ), גורל אחד לה' (ויקרא טז, ח), שופר תרועה (שם כה, ט), עולל ויונק (ירמיהו מד, ז), עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג), מורג חרוץ חדש (ישעיהו מא, טו), ותור וגוזל (בראשית טו, ט), כי מוקש הוא לך (דברים ז, טז), מופת נתתיך לגוים (יחזקאל יב, ו), וכאלה הרבה כלם נגינתם [נ"א נגדין] מלרע, וכה יתכנו המלים והם מאזני המלה משיכתם סמוכה לאחריתם [נ"א לחתימתם], על כן לעת מקרה המלה לא יסורו וויהם. אבל לא בכל מקריהם הנעשים לכל עברי פני המלה כי אם בפנים אחרים, כמו אוצרותיהם מאוצר, וגורלי מגורל, ועולמי מעולם, ושופרות משופר, ועולליהם מעולל, ומורגים ממורג, וגוזליו מגוזל, ומוקשים ממוקש, ומופתים ממופת, וכאלה הרבה. אפס לא כמקרה מלרע מלעיל, כי המלים המשוכים מלעיל משיכתם סמוכה לתחלתם, על כן יעלו הווין לעת מקרה, כאלה: אף ארח משפטיך (ישעיהו כו, ח), קדש קדשים (שמות ל, לו), בשת הפנים (דניאל ט, ז), שרש ישי (ישעיהו יא, י), חדש ימים (בראשית כט, יד), וחשך על פני תהום (שם א, ב), אזן המטהר (ויקרא יד, יד), והביאו בניך בחצן (ישעיהו מט, כב), יוסף אמץ (איוב יז, ט), ערף ולא פנים (ירמיהו ב, כז), את כל תקף (אסתר ט, כט), גרן ויקב (הושע ט, ב), אכל בכסף תשבירני (דברים ב, כח), עשר וכבוד (משלי ג, טז), אשר מזרעו יתן למלך (ויקרא כ, ב), אין אמר ואין דברים (תהלים יט, ד), ורחב חמש אמות (יחזקאל מ, ל), ארך החצר (שמות כו, יה), היו עלי לטרח (ישעיהו א, יד), ושכחת עמר בשדה (דברים כד, יט), וכאלה הרבה בלשון עברית. דע, כי המלים האלה וכמהם מהמלים המשולשים אשר משפטם כמשפט המלים האלה כל הווין הנכתבים במלים או הנקודה העומדת תחתם יחדו ישבותו, ובהעלות ווי המלה יפחתחו, כאלה: כגדל חסדך. את גדלך (דברים ג, כד), אף ארח משפטיך, ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט, ג), קדש ישראל לה', את שם קדשי (ויקרא כ, ג), בשת הפנים, חרפתי ובשתי (תהלים סט, כ), חשך אפלה, וד' יגיה חשכי (ש"ב כב, כט), שרש ישי, שרשי פתוח אלי מים (איוב כט, יט), חדש ימים, מדי חדש בחדשו (ישעיהו סו, כו), אזן המטהר, ותקח אזני שמץ מנהו (איוב ד, יב), והביאו בניך בחצן, גם חצני נערתי (נחמיה ה, יג), ערף ולא פנים, ואחז בערפי (איוב טז, יב), את כל תקף, וכל מעשה תקפו (שם י, ב), גרן ויקב, מגרנך ומיקבך (דברים טז, יג), אכל בכסף תשבירני, ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה, לז), עשר וכבוד, את כבוד עשרו (אסתר ה, יא), מזרעי למלך, וקלל במלכו ובאלהיו (ישעיהו ה, כא), אין אמר ואין דברים, אם אמרי אשכחה שיחי (איוב ט, כז), ארך היריעה, אמה ארכו (שם ל, ב), ורחב חמש אמות, אמה וחצי רחבו (שמות כה, י), ושכחת עמר בשדה, גם בין העמרים (רות ב, טו), היו עלי לטרח, טרחכם ומשאכם (דברים א, יב), וכאלה הרבה. וגֻדלו וקֻמצו וחֻמצו לא במשקלתם, הן למדנו שאין אפניו מאופן.

285

רפ״ו‎אפס

286

רפ״ז‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, כי אפס כסף (בראשית מז, טו), יהיו כאין וכאפס (ישעיהו מא, יב), כי אפס עריץ (שם כט, כ), האפס לנצח חסדו (תהלים עז, ט), באפס עצים תכבה אש (משלי כו, כ), כי אפס המץ כלה שד (ישעיהו טז, ד), כל שריה יהיו אפס (שם לג, יב), כלם לשון 'אין' המה. ויתכן להיות מגזרם מאפסי ארץ (ירמיהו טז, יט), אפסי ארץ (דברים לג, יז), תכלית ארץ.

287

רפ״ח‎השני, אפס כי עז העם (במדבר יג, כח), אפס כי נאץ נאצת (ש"ב יב, יד), ואפס את הדבר (במדבר כב, לה), ענינו כמו: אך ורק [נ"א אכין ורקין].

288

רפ״ט‎השלישי, מי אפסים (יחזקאל מז, ג), נראית מלה זו שהיא מהמלים גרועי אלף, כמו רבע מארבע, וסוך מאסוך, ופס ירא מאפסים, וכה ענינו לא היו מגיעים כי אם עדי כף רגל.

289

ר״צ‎אפע

290

רצ״א‎אפעה ושרף מעופף (ישעיהו ל, ו), תהרגהו לשון אפעה (איוב כ, טז), והזורה תבקע אפעה (ישעיהו נט, ה), ופעלכם מאפע (שם מא, כד), חיה רעה מפריצי חיות הנה. והפותרים יחלקו המלה לשנים כי אמרו 'אפע' איננו מאפעה, כי פתרון אפע כמו אפס ואין. ולפי הענין נראה כי כלם שוים, על כן נמשלה פעולת זרים ופעלי און וחמס, לפעולת אפע, עכשוב, וכפירים, וצפעונים.

291

רצ״ב‎אפק

292

רצ״ג‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אפיקי מים (תהלים יח, טז), לאפיקים ולגאיות (יחזקאל ו, ג), כאפיקים בננב (תהלים קכו, ד), פתרונו כפי ענינו, הם כנחל מוצאיו ומובאיו ומבועיו. השני, ולא יכל יוסף להתאפק (בראשית מה, א), ויתאפק המן (אסתר ה, י), ומזיח אפיקים רפה (איוב יב, כא), חגורת אבירים ירפה. מה יתרון לחופש נס אשר מתניו משנס בהיות אילותו מרפה ומזיח חגורתו. המזיח והחגורה והאזור והזר, קרובי ענין הם.

293

רצ״ד‎אפר

294

רצ״ה‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, כי אפר כלחם אכלתי (תהלים קב, י), עפר ואפר (בראשית יח, כז), ותקח חמת אפר (ש"ב יג, יט), האפר והדשן קרובי ענין הם. השני, ויתחפש באפר (מ"א כ, לח), ויסר את האפר מעל עיניו (שם כ, מא), מיני מסווה וכסות המה, המכסים את הראש ואת הפנים זולת העינים לבדהן, ובלשון ערבי אל.

295

רצ״ו‎אפרין

296

רצ״ז‎אפריון עשה לו (שיר ג, ט), פתרונו לפי ענינו. ערש ומטה ואפריון, נראין ענין אחד. ופותרים אומרים נזר הוא לחתן.

297

רצ״ח‎אפרח

298

רצ״טואפרחיו יעלעו דם (איוב לט, לו), אפרחים או בצים (דברים כב, ו), ענינו כמו גוזלים.

299

ש׳‎אץ

300

ש״אאץ לבא כיום תמים (יהושע י, יג), והנגשים אצים לאמר (שמות ה, יג), כי אץ לך הר אפרים (יהושע יז, טו), ענינו כמו רחק.

301

ש״ב‎אצבע

302

ש״ג‎והזה באצבעו (ויקרא טז, יד), כמשמעו.

303

ש״ד‎אצל

304

ש״ה‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אצל האיל (דניאל ח, ו), אצל המזבח (ויקרא ו, ג), ויסב מאצלו (ש"א יז, ל), השני, ואל אצילי בני ישראל (שמות כד, יא), ויאצל מן הרוח (במדבר יא, כה), הלא אצלת לי ברכה (בראשית כז, לו), ומאציליה קראתיך (ישעיהו מא, ט), ענין נשיאות המה. ונראה שאין מזרתם על כל אצילי ידי (יחזקאל יח, יג), אצילות ידיך (ירמיהו לח, יב), הם שרשי אזרוע מלמטה לפי הענין. כי יגיע גי הרים אל אצל (זכריה יד, ה), יתכן להיות מגזרת אציליה (ישעיהו מא, ט), יגיע מקום נמוך למקום גבוה.

305

ש״ו‎אצעדה

306

ש״זאצעדה וצמיד (במדבר לא, נ).

307

ש״ח‎אצר

308

ש״טואצרתיהם אמלא (משלי ח, כא), ואשר אצרו אבתיך (מ"ב כ, יז), יפתח ה' לך את אוצרו (דברים כח, יב), ענין אחד להם.

309

ש״י‎אר

310

שי״א‎מתחלק לשבע מחלקות: האחד, יהי אור ויהי אור (בראשית א, ג), פתח דבריך יאיר (תהלים קיט, קל), להאיר על הארץ (בראשית א, טו), כל מאורי אור (יחזקאל לב, ח), ענין נגה המה.

311

שי״ב‎השני, אריתי מורי עם בשמי (שיר ה, א), ארוה כל עברי דרך (תהלים פ, יג), נשים מאירות אותה (ישעיהו כז, יא), ענין לקיטה המה.

312

שי״ג‎השלישי. אורו מרוז (שופטים ה, כג), במארה אתם נארים (מלאכי ג, ט), ארה לי יעקב (במדבר כג, ז), ענין קללה המה.

313

שי״ד‎הרביעי. אור כשדים (נחמיה ט, ז), על כן בארים כבדו ה' (ישעיהו כד, טו), על מאורת צפעוני (שם יא, ח), מני בקעים וחנוים וצורים. וחר פתן (שם), יורה על מאורת צפעוני. ואור כשדים כה ענינו, ויצאו אתם מאור כשדים, מבקעת כשדים. וזה אשר יורה על הענין כי כה הוא, ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם (בראשית יא, ב).

314

שי״ה‎החמישי, ויאר את הלילה (שמות יד, כ), ולילה אור בעדני (תהלים קלט, יא), יפיץ ענן אורו (איוב לו, יא), ויתכן להיות יחרגו (תהלים יח, מז), ועצמו, (ירמיהו ג, יו).

315

שי״ו‎הששי. ללקט ארת (מ"ב ד, לט), כתם צח עלי אור (ישעיהו יח, ד), ענין עשבים המה.

316

שי״ז‎השביעי. את האורים ואת התמים (שמות כח, ל).

317

שי״ח‎ויש מחלקת שמיני בלשון ארמית. וארו חיוה אחרי (דניאל ז, ה), וארו עם ענני שמיא (שם ז, יג), וארו חיוה רביעאה (שם ז, ז), פתרונו לפי ענינו, לשון הנה המה.

318

שי״ט‎אראל

319

ש״כ‎הן אראלם צעקו חוצה (ישעיהו לג, ז), הוי אריאל אריאל (שם כט, א), וההראל (יחזקאל מג, טו), ומהאריאל (שם), והיתה לי כאריאל (ישעיהו כט, ב), נראים המלים האלה כי לשון אחד וענין אחד להם. שם המזבח 'אריאל', ופתרון הן אראלם צעקו חוצה עת אשר נהרס המזבח הנקרא אראל, צעקו ובכו אותו קוננו מקדשם ובכו אראלם וספדו מזבחם. אמר יאמר הטוען לא יתכן בלשון עברית צעקו אראלם ובכו אראלם, כי אם צעקו על אראלם ובכו על אראלם, יש להשיב ולומר יתכן כה וכה. אלה ענינים הנוטים אל הפתרון: ויבך אתו אביו (בראשית לז, לה), ויבכו בני ישראל את משה (דברים לד, ח), ויבכו את אהרן (במדבר כ, כט). ואם יטעון הטוען כי האתים יתקנו [נ"ה יתכנו] את הענין ואיננו באראלם, לספד לשרה ולבכתה (בראשית כג, ב) יוכיח, וגם ויזעקוך (נחמיה ט, כח) יורה, וכמהו הרבה בלשון עברי [נ"אלרוב].

320

שכ״א‎אנשי פתרון אמרו, כי מלה זאת נחלקת לשנים אֵרָאֶה לָם, אמנם ידעתי כי יש מלים בלשון עברית אשר יחצו לשנים, אך לא אראלם, כי אראלם אינו ממנינם [נ"א ממינם], כי בחזקתו עומד וענינו נכון. ואלה קצות המלים הנחלקים לשנים: כי ארץ הנגב נתתני (יהושע טו, יט), ראוי להיות 'נתת לי'. וכמהו בני יצאוני ואינם (ירמיהו י, כ), ראוי לאמר 'יצאו ממני'. וכמוהו אחוך שמע לי (איוב טו, יז), ראוי לומר אחוה לך. וכמוהו ויזעקוך (נחמיה ט, כח), ראוי לומר 'ויזעקו אליך'. ולא יכלו דברו לשלום (בראשית לז, ד), ראוי לומר 'דבר לו'. בשלם הבשר (מ"א יח, כא), בשל להם הבשר, מספר צערי אגידנו (איוב לא, לז), אגיד לו. פזר עצמות חנך (תהלים נג, ז), חנה לך. יבאני רחמיך ואחיה (שם קיט, עז), יבואון אלי, וכהנה הרבה בתורה.

321

שכ״ב‎ועוד יש להשיב, אלו היה פתרון אראלם וענינו להגלות ולהרָאות להם על דעת שתתחלק המלה לשנים כאשר הם אומרים, היה על המחוקק המשכיל השם שכל מדרך נכוחה לחקות אֵרָא-לָם היה מתוקן המלה בפתיחת ריש אף על פי שלא ימצא 'לָם' בלשון עברית, והיה תולה הפתרון להבדיל בין וַיַרְא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב, א), ובין וַיֵרָא אליו (שם יח, א), וַיֵרָא מלאך ה' אליו (שמות ג, ב), ולא נכון לפתור כה כי לא דברה תורה בלשון הזה, והן [נ"א ואם] לדבריהם נחלק המלה לשתים ונטה אחרי הפותרים ההם כדבריהם היתכן לומר הן אראה להם כמו אֵחָזֶה להם, הֲיִטַּב לדבר כה, היש טעם לפתרון או פשר לענין, או משקלת למלין? הלא כה ארח חקת התורה בכל מקום אשר יפליא אלהינו לעשות, ובעשותו נוראות ירָאה כבודו ותגלה גבורתו, כאלה: וירא כבוד ה' (ויקרא ט, ג), וירא מלאך ה' (שמות ג, ב), עת נגלה [נ"א נראה] בחורב ברדת אשו הגדולה תחלה ממרום, וביום הראותו בפארן וזרחו משעיר ובתבערה ובמסה, ומי העמד בהראותו (מלאכי ג, ב), [נ"ה ומי הביטו לראותו] הלא אלה יוכיחו. ועוד אם אמר יאמר הטוען על אריאל כי שם מזבח אריאל ולא אראל, וההראל ארבע אמות (יחזקאל מג, טו) יוכיח. ואם אמר יאמרו הפותרים כי יש מלים אשר יחלקו לשנים, כמו תלה ארץ על בלי-מה (איוב כו, ז), וכמו בנו לתל-פיות (שיר ד, ד), וכמו והיו דר-און (ישעיהו סו, כד), ואראל כמו הם, חלילה לאנשי לבב להצדיק אותם להיות מלה בלשון עברית נחלקתלשתים, והמלין האלה אשר ישימון מוחלקין כה יקומו לאחת ולא יחלקו לשתים. ופתרון תלה ארץ על בלי-מה, תולה ארץ על מישור, ומגזרת המלה במתג ורסן עדיו לבלום (תהלים לב, ט), המתג והרסן והחח יישירו הפרד והסוס כמלמד הבקר ודרבן לצמרים. ואת אשר יאמרו בנוי לתל-פיות חלקו המלה לשתים וכן העמידו פתרונה שמו תל לבד ופיות לבד, ובהיות ככה אין למלה טעם ולא ענין ולא פתרון, הן נמצאת המלה מחולקת מבלי הועילות [נו"ו תועלת] ונחצה לשתים מבלי יתרון. ולא יכלתי להשיג איך ידעו הפותרים כי המלה טעונה מחלקות, ומה טעם הטה לבם לעשות כן, אפס כי המלה סדורה כמשפט ודרושה כדת להיות תלפיות מגזרת מלפנו מבהמות ארץ (איוב לה, יא), הוא המגדל הנכון לצדק ומשפט הנכבד, הבנוי לתלפיות בשבת כל המשכילים כי היא תפארת תהלחם, ויהי משפט תלפיות ככל המלים אשר תחלתם תיו אשר איננו יסוד. ויתכן להיות גם כה ענינו, כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות (שיר ), רצה לשבח גובה הענק ומועל [נ"ל מעל] הצואר, כי גבהו ורוממותו תאר היופי ונאות המראה, והמגדל הזה היה בנוי [נ"וו בנוי לתל] למשמרת הצופים הרואים את ארץ מרחקים, וגם יושבי תבל ושכני ארץ יחזוהו מרחוק, כי הוא נשקף על כל פני ארץ, הן נמצא המגדל נכון גם לצופים גם לשכני ארץ גם ליושבי כפרים גם לעוברי דרכים על כן נשא המגדל לגבהה כתרן בראש ההר וכנס על הגבעה, כי גם ארחות הסוחרים והולכי נתיבות וגזי מסלות הולכים למבטו, ועוברי דרך ואולים*) לא יתעו, כי המגדל תלפיות ולמודים המורים. גם נאה לדרוש וראוי לפרש כי גובה הענק הוא תפארת הראש. וכאשר חלקו הפותרים תל-פיות לשנים, ככה חלקו ד-ראון לשנים והעמידוהו מן די ומן ראיה, ואלו היה כה לא מש נוע המלה ולא נהפך תוכן נקידתה בעבור מקרה דבק המלה, ואלה לחרפות ולדראון יוכיח, בנפל יוד מהמלה או נקודה העומדת תחתיה, אבל המלה אחת היא ופתרונה לפי ענינה, לדראון עולם למשואות נצח, וכאלה הרבה בתורה מלים מחולקים ואינם נחלקים. ואם אמר יאמרו כי מחלקות המלים האלה כמו בשלם הבשר, וכמו ויזעקוך, ויצאוני, וארץ הנגב נתתני, אשר נחלקים לשנים, גם זה לא היה כי המלים האלה והמלים אשר כמוהם אין חלוקם חלוקה, ולא מחציהם חצוי, ולא יחצו ולא יחלקו, כי אם תום אחרית המלה ותכלית יסודתה ישארו אותיות המלאכה והיו למלה. וכן תוכן הענין ומוצא פשר דבר בכלי הבקר בשלם הבשר, פתרונו הראוי לו בשל להם הבשר, בשל לבד, והמ"ם הוקם לבד במקום להם. כן הוא ענין יתר המלים וכה משפטם. אך המלים הראוים לחלק כאלה המלים העליונים, על כן לא יתכן להיות אראלם מהם ולא יעלה בחשבונם ולא ישתוה בפתרונם, על כי אשר חקת המשפט להיות אראל לבד והמ"ם לבד כמלים האלה, ואך לא תחלק המלה הזאות כה כי לא תקום מן המ"ם מלה, והפותרים לא חלקוה כי אם ארא לבד ולם לבד, וכן לא יתכן. ועל כן אלה לדבריהם ומחלקותם ורפואתם לא יקום פתרון ולא ענין המחוה היטב. ופתרון והיתה לי כאריאל כה הוא: אציק על ציון קרית חנה דוד עד היות שוכניה זבוחים ושחוטים והעיר מטבח אשיתנה מזבח.

322

שכ״ג‎ארב

323

שכ״ד‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, וארב לו וקם עליו (דברים יט, יא), יאיב במסתר (תהלים י, ט), בית ארבאל (הושע י, יד), עם ארבות ידיו (ישעיהו כה, יא), ענין מכמנים הם. השני, הנה עשה ארבות בשמים (מ"ב ז, יט), וארבת השמים נפתחו (בראשית ז, יא), וכעשן מארבה (הושע יג, ג), וכיונים אל ארבתיהם (ישעיהו ס, ח), ענין חלונות המה.

324

שכ״ה‎ארבע

325

שכ״ווארבע הירות (בראשית מז, כד), ארבעה הם קטני ארץ (משלי ל, כד), ארבעים שנה (בראשית ה, יג), כמשמעו.

326

שכ״ז‎ארג

327

שכ״ח‎מעשה ארג (שמות כח, לב), קלו מני ארג (איוב ז, ו), וארגים חורי (ישעיהו יט, ט), ענין המלה יורה עליה.

328

שכ״ט‎ארגז

329

ש״ל‎ענינו כמו ארון. תשימו בארגז מצד (ש"א ו, ח), כמשמעו.

330

של״א‎ארז

331

של״בכארזים עלי מים (במדבר כד, ו), עץ ארז (שם יט, ו), כמשמעו.

332

של״ג‎ארח

333

של״ד‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, אף ארח משפטיך (ישעיהו כו, ח), וארח לחברה (איוב לד, ח), וכארח איש ימצאנו (שם לד, יא), ארחי ורבעי זרית (תהלים קלט, ג), והנה ארחת ישמעאלים (בראשית לז, כה), הביטו ארחות תמא (איוב ו, יט), לעשות לארח (ש"ב יב, ד), מלון ארחים (ירמיהו ט, א), כלם מגזרת דרך ואורח. השני, ואחזת וארחת תמיד (מ"ב כה, ל), טוב ארחת ירק (משלי טו, יז), ענין סעודה וכרה המה.

334

של״ה‎ארך

335

של״ו‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, ארך אפים (שמות לד ו), ארך החצר (שמות כז, יח), יארכון ימיך (שם כ, יב), ארך היריעה (שם כו, ב). השני, וארכתך מהרה תצמיח (ישעיהו נח, ח), הנני מעלה לב ארוכה (ירמיהו לג, ו), ענין חובש ותרופה הם.

336

של״ז‎ארמון

337

של״ח‎כי ארמון נטש (ישעיהו לב, יד), פסגו ארמנותיה (תהלים מח, יד), פתרונו כפי ענינו. אלמון וארמון וקריה ומדינה ועיר, קרובים זה מזה.

338

של״ט‎ארן

339

ש״מ‎מתחלק לשני מחלקות: האחד, נטע ארן וגשם יגדל (ישעיהו מד, יד), פתרונו כפי ענינו. השני, ויישם בארון במצרים (בראשית נ, כו), ועשית לך ארון עץ (דברים י, א), ענינו כמו ארגז.

340

שמ״א‎ארע

341

שמ״בלארעיה גבא (דניאל ו, כה), ארץ בלשון ארמית ארעא כמשמעו.

342

שמ״ג‎ארץ

343

שמ״דארץ מצרים לפניך הוא (בראשית מז, ו), ארצה כנען (שם יא, לא), וכי תבאו אל הארץ (ויקרא יט, כג).

344

שמ״ה‎ארק

345

שמ״ו‎ די שמיא וארקא (ירמיהו י, יא), ארק וארץ ותבל והדום ואדמה, כינויי ארץ המה.

346

שמ״ז‎ארש

347

שמ״חוארשתיך לי באמונה (הושע ב, כב), אשה תארש (דברים כה, ל), בתולה אשר לא ארשה (שמות כב, טו).

348

שמ״ט‎ארשת

349

ש״נארשת שפתיו (תהלים כא, ג), כרשיון כורש מלך פרס (עזרא ג, ו), ענינו יורה עליו כמו מבטא שפתים.

350

שנ״א‎אש

351

שנ״ב‎מתחלק לששה מחלקות: האחד, אש אוכלה הוא (דברים ד, כד), ואש יצאה (במדבר טז, לה), ואשם לא תכבה (ישעיהו סו, כד), אשי החלבים (ויקרא י, טו), אשה ריח ניחוח (שם א, ט), אשו הגדולה (דברים ד, לו), כמשמעם.

352

שנ״ג‎השני, ואשישה אחת (ש"ב ו, יט), ואהבי אשישי ענבים, (הושע ג, א), סמכוני באשישות (שיר ב, ה), עניין גביעי יין המה.

353

שנ״ד‎השלישי, ונואש ממני שאול (ש"א כז, א), ותאמרי נואש (ירמיהו ב, כה).

354

שנ״ה‎הרביעי, אשת חיל מי ימצא (משלי לא, י), ומה' אשה משכלת (שם יט, יד), אשה רעותה (ישעיהו לד, טו), שבעה שבעה איש ואשתו (בראשית ז, ב), חוברות אשה אל אחותה (שמות כו, ג), נפל אשת (תהלים נה, מ). ויתכן להיות מגזרתם 'איש אישים'.

355

שנ״ו‎החמישי, ליאש את לבי (קהלת ב, כ), ולרוח אמרי נואש (איוב ו, כו), ענין עגם ואנינה ודאגה המה.

356

שנ״ז‎הששי, לאשישי קיר חרשת (ישעיהו טז, ז), נפלו אשיותיה (ירמיהו נ, טו), ואשוהי מסובלין (עזרא ו, ג), ואשיא יחיטו (שם ד, יב), ענין יסודות המה. ויתכן להיותם מגזרתם זכרו זאת והתאששו (ישעיהו מו, ח).

357

שנ״ח‎אשד

358

שנ״טואשד הנחלים (במדבר כא, טו), אשדת הפסגה (דברים ג, יז), פתרונו כפי ענינו. אשד הנחלים, כמו נובע הנחלים, ויש בלשון ארמית כמוהם שופך דם האדם (בראשית ט, ו), דישוד דממא דאנשא דמיא יתשד.

359

ש״ס‎אעך

360

שס״א‎מרוח אשך (ויקרא כא, כ), פתרונו כפי ענינו נפוח פחד.

361

שס״ב‎אשכל

362

שס״גאשכלתיה ענבים (בראשית מה, י), אשכלת מררת (דברים לב, לב), אשכל הכפר (שיר א, יד).

363

שס״ד‎אשכר

364

שס״האשכר יקריבו (תהלים עב, י), השיבו אשכרך (יחזקאל כז, טו), פתרונו כפי ענינו. אשכר כמו שי וכמו מנחה, וכמו תשורה.

365

שס״ו‎אשל

366

שס״ז‎ויטע אשל (בראשית כא, לג).

367

שס״ח‎אשם

368

שס״טאשם הוא אשם אשם לה' (ויקרא ה, יט), אבל אשמים אנחנו (בראשית מב, כא), ואשמה הנפש ההוא (במדבר ה, ו), בעת תאשמו (שופטים כא, כב), ענין חטא הוא. אבל תאשם שמרון (הושע יד, א), מגזרת שממה הוא.

369

ש״ע‎אשמן

370

שע״אבאשמנים כמתים (ישעיהו נט, י), פתרונו כפי ענינו במחשכים כמתים.

371

שע״ב‎אשמר

372

שע״ג‎ויהי באשמרת הבקר (שמות יד, כד), ואשמורה בלילה (תהלים צ, ד), באשמרות אהגה בך (שם סג, ו), ענין נשף וליל המה. וזה יוכיח קדמתי בנשף (תהלים קיט, קמז), קדמו עיני אשמרות (שם קיט, קמח).

373

שע״ד‎אישון

374

שע״הכאישון בת עין (תהלים יז, ח), ענינו כבבת עין (זכריה ב, יב). ויתכן להיות המלה נגזרת ולקרבה אותה לאישון לילה ואפלה (משלי ז, ט), ידעך נרו באישון חשך (שם כ, כ), נכון להיות?השחרות אשר בלובן העין.

375

שע״ו‎אשנב

376

שע״ז‎בעד האשנב (שופטים ה, כח), בעד אשנבי (משלי ז, ו), שבכי עליות המה.

377

שע״ח‎אשף

378

שע״ט‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, מאשפת ירים אביון (תהלים קיג, ז), חבקי אשפתות (איכה ד, ה), ענינו כמו מדמנות (ישעיהו כה, י).

379

ש״פ‎השני, אשפתו כקבר פתוח (ירמיהו ה, טז), עליו תרנה אשפה (איוב לט, כג) ועילם נשא אשפה (ישעיהו כב, ו), פתר יהודה בן קרש וקדמוני עתים והודו לו הפותרים קיר החומה נחשף מִמָגֵן, ואין המלה נוטה אחרי פתרונם ואין ככה משקלת מתכנותם. ואלו היה סוד החזיון כאשר הם פותרים כה היה מטיף: 'וקיר הוער ממגן'. הנה נמצאו המלים סדורים לא כמשפטם והענין שלא כתקונו, אבל כה הוא פתרון [נ"ה ענין] החזיון: ועילם כבר נשא אשפה וגם קיר העיר כלי מלחמתו וערך מגיניו, יחדו המה על ישראל, ארם מקדם ופלשתים מאחור [נ"ה ארם מקיר ופלשתים מקדם] וקיר הוא מדינת ארם, ושם המדינה קיר כאשר נמצא כתוב בספר ופלשתיים מכפתור וארם מקיר (עמוס ט, ז), וכמהו, וַיַגְלֶהָ קירה (מ"ב טז, ט), וגלו עם ארם קירה (עמוס א, ה). ואפס כי הפותרים ההם נתחלף להם קיר בקיר, ואלו חלק יהודה מחלקות קיר למיני תוצאותיו ומראה פניו לא טעה ולא הוציא המלים מאמתתם, ולא שת מקיר המדינה כותל, ומן ערה הוער, ומן מגן מִמָגֵן. ונמצא הפתרון בלי ענין והמלה בלי משקלת ולא נכון לעשות כן.

380

שפ״א‎השלישי, ואשף וכשדי (דניאל ב, י), ולאשפים ולמכשפים (דניאל ב, ב).

381

שפ״ב‎אשפּר

382

שפ״גאשפר אחד ואשישה אחת (ש"ב ו, יט), פתרונו כפי ענינו נתח טוב ירך וכתף.

383

שפ״ד‎אשר

384

שפ״ה‎מתחלק לארבעה מחלקות: האחד, אשר חכמים יגידו (איוב טו, יח), אשר יצא לפניהם (במדבר כז, יז), ואשר יוציאם ואשר יביאם (שם), כמשמעם. ויש אשר מתחלק לשלשה מראות: האחד, אשר ישאלון בניכם מחר (יהושע ד, כא), אשר נשיא יחטא (ויקרא ד, כב), ענינו כמו כי ישאלון בניכם, כי נשיא יחטא. השני, אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך (יהושע ג, ז), ענינו למען ידעון. השלישי, אשר שמעתי בקול ה' ואלך בדרך אשר שלחני ה' (ש"א טו, כ), ענינו כי שמעת.

385

שפ״ו‎השני, אשרי אדם עוז לו בך (תהלים פד, ו), באשרי כי אשרוני בנות (בראשית ל, יג), ראוה בנות יאשרוה (שיר ו, ט), אשרי האיש (תהלים א, א), כמו טוב האיש.

386

שפ״ז‎השלישי, באשרו אחזה רגלי (איוב כג, יא), עמי מאשריך מתעים (ישעיהו ג, יב), אשרו חמוץ (שם א, טז), ואשר בדרך לבך (משלי כג, יט), אם תטה אשרי מני הדרך (איוב לא, ז), ישנו פעם ישנו נתיב לפי ענין המחוה. ואין מגזרתם כנמר על דרך אשור (הושע יג, ז), על דבר האל"ף אשר איננו יסוד במלה, ופתרונו כאשר נמר על דרך שוקד ומביט ושד לטרוף, ככה אשקוד אני לטרוף ולחתוף אני אטרוף ואלך ואשא ואין מציל. גם אשרנו עתה סבבונו (תהלים יז, יא), איננ מגזרתם. ופתרון אשרנו כמו שוררינו כמו אלהים יראני בשוררי (תהלים נט, יא), למען שוררי הישר לפני דרכך (שם ה, ט), אשורנו ושוררנו ענין אחר להם, נמצא שוררנו מהמלים גרועי אל"ף, ושוררנו כצוררנו.

387

שפ״ח‎הרביעי. אשרה כל עץ (דברים טז, כא), ואשריהם תשרפון באש (שם יב, ג), ענין אשל ותרזה ואלון עץ אשר לא ירקב הראוי לאלהי נכר ופסילי זרה.

388

שפ״ט‎אשרנא

389

ש״צאשרנא דנה לשכללה (עזרא ה, ג), בנין חומה לבנות בלשון ארמית.

390

שצ״א‎אשתדור

391

שצ״ב‎ומרד ואשתדור (עזרא ד, יט), ואשתדור עברין בגוה (שם ד, טו), לשון מרי [נ"ה מרד] ומרדות המה.

392

שצ״ג‎אשתּוללו

393

שצ״דאשתוללו אבירי לב נמו שנתם (תהלים עו, ו), פתרונו נתעקרו אבירי לב, יתכן להיות מגזרת אשל. ושני פתרונים למלה: הפתרון האחד נטיעה, והשני עקירה, ומראה אחד לשניהם. ומבלי הפך המלה מתהפך ענינה כי המלה כפולת ענין, ישנו בנין וישנו סתירה. ויש כמוהו בלשון עברית מלין מחולקים לשני פנים אחוזים [נו"לו אחדים] במראם ונפרדים בענינם. וכה מחלקות 'אשתללו', יתכן להיות פתרונו נטיעה ועקירה על כי יסידת המלה אשל, כאלה: מסעף פארה במערצה (ישעיהו י, לג), יתכן להיות מסעף מפריא פארוח, מסנסן סנסנים, ומפריח סעיפות. גם יתכן להיות מסעף מפשיח סעיפות ומשחית פארות [נו"ל מפשיח פארות ומשחית סעיפות], על כי יסודת המלה סעף, וכמהו ותשרש שרשיה ותמלא ארץ (תהלים פ, י), פתרונו לפי ענינו נטיעה. וחלופו, אזרעה יאחר יאכל וצאצאי ישרשו (איוב לא, ח), כי אש היא עד אבדון תאכל ובכל תבואתו תשרש (שם לא, יב), ושרשך מארץ החיים סלה (תהלים נב, ז), הן למות הן לשרשי הן לענש (עזרא ז, כו), כלם עקירת שרשים המה, וכמהו לבבתנ אחתי כלה (שיר ד, ט), ופתרונו הסרת לבבי, והוא הדין לשום לב. וכמהו ויחרגו ממסגרותיהם, (תהלים יח, מו), פתרונו תרפה חגורתם ותסור ממתניהם, והוא הדין לחגור. ויעזקהו ויסקלהו (ישעיהו ה, ב), סלו סלו המסילה סקלו מאבן (שם סב, י), ענינו לפנות דרך מאבנים. הוא הדין [נו"ל המשפט] לסקלנו באבנים. ותפע כמו אופל (איוב י, כב), ופתרונו ותחשך, והוא הדין לזריחת נוגה. וכמהו הראשון אכלו מלך אשור וזה האחרון עצמו (ירמיהו ו, יז), פתרונו ויגרור עצמותיו וינתחם לנתחים וינקר עצמיו מעליו, הן נמצא עצמו להסיר עצם ולשום עצם, וכאלה הרבה בתורה. אבל לא יכלנו להשיג מלה אשר תחלתה אל"ף ושי"ן אם יקרה להם כמקרה המלים האלה אשר תחלתם שי"ן ויבא תי"ו אחריו. לפי שלא מצאנו בלשון עברית כמלה זאת וכענין זה, על כן יוכל הטוען לטעון שאין תי"ו בא אחרי שי"ן ואחרי סמ"ך כי אם במלים אשר שיניהם תחלתם ואין זה מהם ולא מגזרתם על דבר האלף הנקדם במלה ולא נודע אם יוצא [נו"ו ימצא] בלשון עברית אם אין. דע, כי כל התוין המובאין במלין אשר אינם יסוד בהם בנינם וענינם על שתי פנים וכה ענין תוצאותיו, כל מלה אשר תחלתה שין או סמך מיוסדים במלה, יהיה התיו שני לאותיותיה, וכל מלה אשר אין תחלתה שי"ן או סמ"ך כי אם אות מיתר האותיות, יהיה התי"ו ראשון לאותיותיה או לאותיות היסוד. ואלה הם התוין השניים לאותיותיה הנכתבים במלים: שעשועים, אשתעשע (תהלים קיט, טז). שמורים, אשתמרה (ש"ב כב, כד). שר, תשתרר (במדבר טז, יג). שבח, השתבח (תהלים קו, מז). שחוח, תשתוחח (תהלים מב, ז). שפך, תשתפך (איוב ל, טז). שמם, אשתומם (ישעיהו סג, ה). שכר. משתכר (חגי א, ו). שולל, משתולל (ישעיהו נט, טו). שער, ישתער (דניאל יא, מ). ספחני נא (ש"א ב, לו), מהסתפח (שם כו, יט). סף, הסתופף (תהלים פד, יא). סלה, מסתולל (שמות ט, יז). סבל, יסתבל (קהלת יב, ה). שכל, משתכל (דניאל ז, ח). שריגים, ישתרגו (איכה א, יד). שרוע, מהשתרע (ישעיהו כח, כ), וכאלה הרבה בתורה.

394

שצ״ה‎ואלה המלין אשר תוין ראשונים לאותיותיהם נסדרים במלים כמו אלה: נפל, ואתנפל (דברים ט, יח). הלך, ואתהלכה (תהלים קיט, מה). מלט, ואתמלטה (איוב יט, כ). משל, ואתמשל (שם ל, יט). נהל, אתנהלה (בראשית לג, יד), וכאלה הרבה בתורה. זאת חקת לשון עברית השניים שניים ליסוד והראשונים ראשונים ליסוד.

395

שצ״ו‎אבל יש מלה אחת אשר איננו נחברת ולא נאחזת במחברת המלים האלה ויצאה ממשפטם, ולא יצאה כי אם להדרת המלה, וזאת היא חגרנה שקים ספדנה והתשוטטנה (ירמיהו מט, ג), והענין הנכון מענינים והקרוב לפתרונות והראוי למראות, ירחיק מספיקות להיות אשתוללו מגזרת כי ישל אלוה נפשו (איוב כו, ח), ונשל הברזל (דברים יט, ה), כי ישל זיתך (שם כה, מ). וגם ראוי להיות שלל, ויהיה ענין האל"ף כיתר אלפי המלים. ואם יטעון הטוען באודות האל"ף אשר בתחלת המלה אשר איננה אחוזה ביסודתה היתה המלה הזאת ראויה להכתב ישתוללו או נשתוללו כמו אשתוללו, ומבלעדי המראות האלה לא תקום המלה, כי יש להשיב אמנם אלף מכל האותיות אין לו כח במלים כי אחרי ישנו יסוד במלה נופל ממנה וקמה המלה מבלעדי אלף כיתר המלים הנקרמים לאותיות בתחלת הספר, וכאשר האלף הנראה עיקר במלה ואיננו יסוד ימוש וידוד ממנה, כך יאחז ועולה במלה ואיננו יסוד בה. אך בעלותו במלה, איננו עולה כי אם במקום יו"ד או ה"א או נו"ן, הם הם האותיות הראויות לאשתוללו כאלה המלים: ואחרי כן אתחבר יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך ישראל (דה״‎ב כ, לה), והמלה מגזרת מחברת (שמות כו, ד), ואין לאל"ף דרך במלה, אבל עמד במקום ה"א קרוב ללשון ארמית, ואין זה כי אם לחלש כח האלפין. וכמהו כי לא לנצח אדוש ירשנו (ישעיהו כח, כח), היתה ראויה להכתב הרוש ירושנו. וכמהו כל מלבושי אגאלתי (שם סג, ג), היה ראויה להכתב הגאלתי. וכמהו הרעב והחרב מי אנחמך (שם נא, יט), היה ראויה להכתב מי ינחמך, וכאלה הרבה בתורה, ומיעוטם יורה על רובם. וענין אשתוללו ראוי להיות כמו אלה, לא יקרה כה ליתר האותיות, כי אם לאל"ף לבדה, כמו אשתוללו ודמיונו.

396

שצ״ז‎אשתּונן

397

שצ״ח‎גם פתרו הפותרים כי יתחמץ לבבי וכליותי אשתונן (תהלים עג, כא), העמידו 'אשתונן' מגזרת 'שנונים', חצי גבור שנונים (שם קב, ד), וכן לא יתכן, כי לא יפל התיו, כי אם על המדבר כמו אשתמר, אשתפך, אשתעשע. וראוי להיות אשתונן מגזרת משנה פניו ותשלחהו (איוב יד, כ), וכה יפתר כי יחחמץ לבבי וכליותי, אשתונן אני, ישתנו יצורי, לבבי וכליותי לבד ואשתונן לבד, ובעשותך ככה תעמד המלה על אמתה ולא האל"ף במלה יסור.

398

שצ״ט‎את

399

ת׳‎מחלק לשבעה מחלקות: האחד, את השמים ואת הארץ (בראשית א, א), את הים ואת היבשה (יונה א, ט). יש מלים אשר לא נפתרים לשון בלשון היטב, אבל הדמיונות יורו עליהם, אלו האתים וכל אתים אשר כמוהם מגזרת אתו ואת בנו (ויקרא כא, כח), ואתכם לקח ה' (דברים ד, כ), ואתכם אזרה בגוים (שם כו, לג), אתי שלח ה' (ש"א טו, א). ויש אשר פתרונו עם, אם יש את נפשכם (בראשית כג, ח), אתה תבוא את העם הזה (דברים לא, ז), אשר הֻכָּה את המדינית (במדבר כה, יד), אל תבא במשפט את עבדך (תהלים קמג, ב), ומשפט הכהנים את העם (ש"א ב, יג), ויהי ה' את יוסף (בראשית לט, כא), ואת אבשלום הלכו (ש"ב טו, יא), וישלמו את ישראל (שם י, יט), זה חסדך את רעך (שם טז, יז), הישבים את נבות (מ"א כא ה), הואל נא ולך את עבדך (מ"ב ו, ג), את מנשה ואת אפרים (בראשית מו, כ), את מי נועץ ויבינהו (ישעיהו מ, יד), לא את אבותנו כרת ה' (דברים ה, ג), הנני משחיתם את הארץ (בראשית ו, יג), ויבכו איש את רעהו (ש"א כ, מא), וכאלה הרבה. וכלם מגזרת וְאִתּוֹ אהליאב (שמות לח, כג), ואתכם יהיו איש איש (במדבר א, ד), ומאת עדת בני ישראל (ויקרא טז, ה), מאתך תהלתי (תהלים כב, כו), בריתי היתה אתו (מלאכי ב, ה), הן נמצא את מֵאֹתוֹ ואת מֵאִתִּי. ויש 'את' אשר פתרונו 'מן', כאלה: הם יצאו את העיר (בראשית מד, ד), כצאתי את העיר (שמות ט, כט), ויצא משה מעם פרעה את העיר (שם ט, לג), חלה את רגליו (מ"א טו, כג), אני דואג את היהודים (ירמיהו לח, יט).

400

ת״א‎השני, איש את מחרשתו ואת אֵתוֹ (ש"א יג, כ), וכתתו חרבותם לְאִתִּים (ישעיהו ב, ד), כתו אִתֵּיכֶם לחרבות (יואל ד, י).

401

ת״ב‎השלישי, יֵאֹתוּ לנו האנשים (בראשית לד, כב), אך בזאת נֵאוֹת לכם (שם לד, טו), ויאתו הכהנים (מ"ב יב, ט), מלך הגוים כי לך יאתה (ירמיהו י, ז).

402

ת״ג‎הרביעי, אתיו אקחה יין (ישעיהו נו, יג), שבו אתיו (שם כא, יב), עדיך תאתה (מיכה ד, ח), יאתיו חשמנים (תהלים סח, לב), כי פחד פחדתי ויאתיני (איוב ג, כה), אתא בקר (ישעיהו כא, יב), כסופה יאתה (משלי א, כו), קרבן ויאתיון (ישעיהו מא, ה), כפרץ רחב יאתיו (איוב ל, יד), ענין ביאה המה.

403

ת״ד‎החמישי, אַתְּ כרוב ממשה הסוכך (יחזקאל כה, יד), וְאַתְּ תדבר אלינו (דברים ה, כד), ואם ככה אַתְּ עשה לי <small>(במדבר יד, טו)small>, את ורברבנך. אתה בקעת מעין ונחל (תהלים עד, טו), אתה הובשת (שם), אתה הכינות (שם עד, טז), ענין אחד להם. ואם ככה את אשר עושה לי נראית המלה דבורה בלשון ארמית ואנת ורברבנך (דניאל ה, כג).

404

ת״ה‎הששי, אותת ומפתים (דברים ו, כב), וישם ה' לקין אות (בראשית ד, טו), אתותינו לא ראינו (תהלים עד, ט).

405

ת״ו‎אתון

406

ת״ז‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, אתון נורא יקידתא (דניאל ג, ו), ענין כבשן הוא. השני, והאתנת רעות על ידיהם (איוב א, יד), ותראני האתון (במדבר כב, לג). השלישי, השער האיתון (יחזקאל מ, טו).

407

ת״ח‎אתיק

408

ת״ט‎אל פני אתיק (יחזקאל מב,ג), אשר על אחריה מאתיקיהא (שם מא, טו).

409

ת״י‎אתמל

410

תי״אואתמל עמי לאויב יקומם (מיכה ב, ח), ערוך מאתמול תפתה (ישעיהו ל, לג), כיום אתמול כי יעבר (תהלים צ, ד), פתרון ערוך מאתמול תפתה, ערוך מקדם, נכון מאז תפתה. ופתרון ואתמול עמי לאויב יקומם. עמי היה לאויב מתנקם, ועשקו את דליהם וגזלו את ענייהם וחמסו את יתומיהם ואת אלמנותיהם.

411

תי״ב‎אתנן

412

תי״ג‎לא תביא אתנן זונה (דברים כג, יט), והיה סחרה ואתננה (ישעיהו כג, יח), אתנה המה לי (הושע ב, יד), ענין מחיר המה.

413

תי״ד‎אתר

414

תי״ה‎מתחלק לשלש מחלקות: האחד, אתר די דבחין דבחין (עזרא ו, ג), יתבנא על אתרה (שם ה, טו), ענין מקום הוא. השני, דרך האחרים (במדבר כא, א), יתכן להיות מגזרת ויתורו את הארץ (שם יג, כא), מתור הארץ (שם יג, כה). השלישי, אתרו עפיה (דניאל ד, יא), פתרונו כפי ענינו כרתו ענפיו ועקרו סנסניו. ויתכן להיות מגזרתם אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו (איוב לז, א).

415

תי״ו‎ותשלם מחברת אל"ף.

416