מגיד דבריו ליעקב ק״וMaggid Devarav leYaakov 106
א׳הוי עיר דמים (נחום ג,א). במדרש הוי מקמי קרתא דשפך דמא בגווה. י"ל דהנה אמרז"ל לא יאכל אדם עד שיתפלל שנאמר לא תאכלו על הדם, פי' דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, נמצא עיקר האדם הוא ע"ש דמו שבו ולמה נק' אדם ולא דם אלא שמדבק א"ע בבורא ית' וממשיך בקרבו אלופו של עולם נתחבר האלף אליו ונק' אדם וזהו לא תאכלו על הדם ר"ל כשעדיין לא חיבר אלופו של עולם רק אחר התפילה כשחיבר דמו לאלופו ש"ע ואז נק' אדם מותר לו לאכול ולא קודם כנ"ל, וזהו הוי עיר דמים פי' שהם נקראים דמים שאינם מחברים אלופו של עולם, והיה קשה למדרש והלא כל העולם קודם התפילה נקראים דם ומה זה הוי, לכן מתרץ המדרש דשפכו פי' לשון תפילה כמו אשפוך שיחי ואעפי"כ דמא בגווה פי' שהיו מתפללים שלא בכוונה והוה כאלו לא התפללו.
1
ב׳עבירה גורמת שכחה מפני שעבירה גוררת עבירה ושוכח השי"ת ועושה עוד עבירה.
2
ג׳התשובה גורמת הזכרון, ורמז לדבר שמן זית שהזית קשה לשכחה והשמן טוב לזכרון וכמו שהשמן גנוז בתוך הזית כך התשובה גנוזה בתוך העבירה לפי שהתשובה היא מצות עשה מתרי"ג מצות אבל אינו יכול לעשות תשובה אלא אם עשה עבירה תחילה נמצא שהתשובה גנוז בתוך עבירה:
3
