תשובות מהר"ח אור זרוע קי״בMaharach Or Zarua Responsa 112
א׳על האשה שרואה מחמת תשמיש, ומראה אותו דם משונה משאר דם ראייתא אם לא ראתה אלא אחר זמן דהיינו כדי שתרד מן המטה ותדיח פניה אין לחוש כלל וכן כתב בספר המצות ואפילו אם ראתה תוך הזמן, כיון שדם זה משונה במראיתו משאר דם ראייתה היה נראה לומר דהוי ספק ספיק' דכיון דאין אנו בקיאין במראה דמים שמא אין זה ממראה ה' דמים ואפילו בא מן המקור טהור, ואת"ל שהוא ממראה ה' דמים שמא מן הצדדים בא, ואעפ"י שרבינו אבא מארי זצוקל"ה כתב בשם ר"י דחתיכה שהיא ספק חלב ספק שומן ונתערבה בשאר חתיכות של שומן שאין להתירה מטעם ספק ספיקא שבכל אחת נאמר שמא זו לא נתערבה ואת"ל שהיא נתערבה שמא היא שומן, כי מיד כשתאמר את"ל שהיא שנתערבה הרי היא אסורה מן התורה וחייבין עליה אשם תלוי, ועל כן היא נחשבת כודאי של איסור, מ"מ כאן שבאשה עצמה יש ספק ספיקא יש להתיר כגון אשה שיש לה וסת דאמר רבי יוחנן פרק כל היד (ט"ו א') שבעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ואפילו בילדה דבזיזא למיטבל מטעם ספק ספיקא דאימור לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה וכן פ"ק דכתובות בלא מצא דם שרי תלמודא שמא תחתיו שמא אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס ופ"ק דשחיטת חולין (י"א א') כתבו התוס' דבהמה שנטרפה בסרכות שאין בקיאין לבודקם יש להתיר גבינות שנעשו ממנה שמא אינה טריפה, ואת"ל טריפה שמא אחר תיקון הגבינות נטרפה. וכאן אם לא קנחה שיעור וסת אלא תוך זמן יש תלתא ספיקא שמא דם טהור הוא ולא ממראה ה' דמים ואת"ל שהוא ממראה ה' דמים שמא מן הצדדין בא ואת"ל מן המקור שמא אחר התשמיש בא, ומעתה כמו שאנו מתירין אותה לשני מטעם ספק ספיקא, שמא אצבעו לא יביא דם, ואם יביא שמא מן הצדדין בא ואם ת"ל מן המקור שמא אחר התשמיש בא, כן נתיר גם לראובן מטעם תלתא ספיקי. וא"ת וכשבדקה תוך זמן שבעלה באשם תלוי ולמה והלא ספק ספיקא הוא שמא מן הצדדין בא ואת"ל מן המקור שמא אחר תשמיש בא ומספק ספיקא אין אשם תלוי בא, סבור אני שאין לתלות בצדדין כי אם כשרואה מחמת תשמיש וכ"נ וכשבודקת תחלה ואח"כ מצאה טהור שמוכחא מילתא שהשמש הביא דם זה אז יש לתלות בצדדין שהשמש הביאו מן הצדדין אבל כשבודקת אח"כ ומוצאה טמא או בלא תשמיש כשבודקת ומוצאה טמא אין לתלות כלל בצדדין שאל"כ כשקינחה שיעור וסת למה בעלה בחטאת ניחוש לצדדין ויהא באשם תלוי וטובא איכא כה"ג. ואם יש לומר שאין זה ספק ספיקא אשר כתבתי ספק אם הוא ממראה ה' דמים ואת"ל שהוא, שמא מן הצדדין, דמ"מ אין כאן כי אם ספק טמא ספק טהור, מ"מ יש כאן ספק ספיקא, ספק טמא ספק טהור, ואם הוא טמא שמא אחר תשמיש בא, ומה שתוך זמן בעלה באשם תלוי זהו דוקא שבדקה ואחר כך מצאה טמא ויודעת בברור שנפתח מקורה אכן אינה יודעת אם בשעת תשמיש נפתח או אחר כך, ואם יש לומר סברא זו אין להתירה בלא טבילה. אכן לפי עוני דעתי נראה דכמה הוכחות יש לזה שיחשב ספק ספקא כאשר כתבתי ואי משום שרוב דמים מן המקור ואין לתלות בצדדין א"כ למה מותרת לשני ואם יש לומר שרוב דמים ממראה ה' דמים הם זהו הבאים מן המקור וכאן כיון שהוא משונה משאר דם ראייתה יש לומר שטהור הוא או מן הצדדין כי אכן שמא יש לומר שמש עכרן ובריש המפלת דאמר ר' יוחנן בשל ד' מיני דמים ד"ה טהורה, לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת וכו' ושם פי' התוס' דלרבנן רוב חתיכות לאו של ד' מיני דמים הם, ונראה דלאו דוקא חתיכה דה"ה ראתה דם ואבד דאין סברא לומר דשאר דמים נעשה חתיכה וד' דמים אין נעשים חתיכה, והא דאיפלגי בחתיכה משום דבאפשר לפתיחת הקבר בלא דם פליגי כדמסיק, ומ"מ גם בדם פליגי כדי ליישב דברי ר' יוחנן דלעיל דאמר בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי הך ונראה להוכיח דבתרתי פליגי ע"כ פליגי בפתיחת הקבר מדנקט חתיכה סתם דמשמע אפילו ירוקה ולבנה כדמפרש בברייתא ואי לא פליגי אלא בפתיחת קבר לימא הכי המפלת חתיכה טהורה ורבי יהודה מטמא כי לכאורה אין שום חידוש במאי דקתני אם יש עמה דם טמאה אלא לאשמעינן דוקא שיש דם בפנינו ואנו רואין שהוא טמא ואם לאו שנאבד גם הדם טהורה דרוב דמים לאו ממראה ד' מיני דמים הם דליכא למימר אדרבה משום הכי נקט דם דאפילו נאבד גם הדם טמאה דרוב דמי המקור ממראה ד' מיני דמים הם שאם נאמר כן לא יתיישב דברי ר' יוחנן שאמר לעיל בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי מאי ושמא ר' יוחנן מדקדק מדקאמר אם יש עמה דם ולא קאמר אם היה עמה דם ושאר מיני דמים שכיחי טובא כההיא דר"פ השוכר את הפועלים דאייתו לקמיה דר' אלעזר ב"ר שמעון שתין מיני דמי וטהרינהו לכולהו וכן משמע ריהטא דשמעתתין ס"פ כל היד דשכיחי טובא, וטובא קילות מצינו בדם נידות ברואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נידותה טהורה ופסקו התוס' דמסתמא דרבנן וכיון דמרגישות במכה אפילו בשעת ווסתה לא חיישינן שמא גם נידות מעורב בו. לבקש דבר הקב"ה שוטטנו ותרופ' לא מצאנו כי חשכו עינינו ומטומטם לבנו וערלה שפתינו ובמחשכים ישכונו, אכן מדברי רבותינו נוחי נפש למדנו על האשה שקנחה אחר תשמיש ומצאה דם, ואין מראיתו דומה לדם נידות ובעלה יש לו חולי האבן וכשהוא מיגע עצמו במשא או בהילוך דם יוצא מאמתו שחור או ירוק כמראה אתרוג וכיוצא בהם, נראה דאם שהתה כדי שתרד מו המטה ותבדוק ואחר כך בדקה דאין לחוש לכלום ואין לתלות שבשעת תשמיש היה דם וכ"כ בס' המצות ואפילו אם תוך הזמן בדקה אם העד לא היה בדוק לה אין לחוש דשמא מעלמא אתי ואפילו אם מגופה אתי שמא מן הצדדין בא, ומטעם זה היה להתיר אפילו נמצא על עד שלו אם העד לא הי' בדוק לה ואפילו בעד בדוק יש להתיר כאן מספק ספיקא שמא אינו ממראה ה' דמים ואת"ל שהוא, שמא מן הצדדין בא ומראה שאר דמים שכיחי טובא כההיא דריש פרק הפועלים דאייתו לקמיה דר' אלעזר ב"ר שמעון שתין מיני דמין וטהרינהו לכולהו וכן משמע מהני דשמעתי' דס"פ כל היד דשכיחי טובא, ומצינו שהקילו רבותינו בדם נדות הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נדותה טהורה ופסקו התום' דווסתות דרבנן וכיון דמרגשת במכה אפילו בשעת ווסתה לא חיישינן שמא גם נדות מעורב בו וסוגיא דריש המפלת דאמר ר' יוחנן בשל ארבע מיני דמים ד"ה טמאה, בשל שאר מיני דמים ד"ה טהורה לא נחלקו אלא שהפילה ואינה יודעת מה הפילה, ושם פירשו התוס' דלרבנן רוב חתיכות לאו של ארבע מיני דמים הם, ונראה דלאו דוקא חתיכה דה"ה ראתה דם ואבד, דאין סברא לומר דשאר דמים נעשו חתיכות וד' דמים אין נעשין חתיכות והא דפליגו בחתיכות משום דבאפשר לפתיחת קבר בלא דם פליגי כדמסיק ומ"מ גם בדם פליגי כדי ליישב דברי ר' יוחנן דלעיל דאמר בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב למעוטי הך ונראה להוכיח דבתרתי פליגי דע"כ פליגי בפתיחת הקבר מדנקט חתיכה סתם דמשמע אפילו ירוקה ולבנה כדמפרש בברייתא ואי לא פליגי אלא בפתיחת קבר לא ליתני אם יש עמה דם דלכאורה אין בו שום חידוש אלא לאשמעינן דוקא שיש דם בפנינו ואנו רואין שהוא טמא אבל אם גם דם אבד טהורה דרוב דמים לאו מד' דמים הם, שאם באנו לומר אדרבה בשביל זה נקט דם שאם נאבד גם הדם טמאה לא יתיישב דברי ר' יוחנן, ושמא ר' יוחנן מדקדק מדקתני אם יש עמה דם ולא קתני אם היה עמה דם ואעפ"י שרבינו אבא מארי זצוק"ל כתב בשם רבינו יצחק דחתיכה שהיא ספק של חלב ספק של שומן ונתערבה באחרות אין להתיר הפורשת מטעם ספק ספיקא שמא אין זו שנתערבה ואת"ל שהיא שנתערבה שמא היא של שומן, שמיד שתאמר שהיא שנתערבה יש כאן איסורא דאורייתא שהרי חייבים עליה אשם תלוי וע"כ היא נחשבת כוודאי של איסור, מ"מ כיון שבאשה עצמה יש ספק ספיקא יש להתיר דא"ר יוחנן בפרק כל היד (ט"ו ב'), אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה ואפילו בילדה דבזיזא למיטבל אימור לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה, והיא גופה איני מבין האיך נאמר אימור לא ראתה כיון דיש לה ווסת ועבר ווסתה ואפילו ווסת דרבנן דומה שהיה להחמיר אם שהה בחוץ שנה או יותר דרוב נשים רואות בכל חדשים ורובא וחזקה רובא עדיף וכ"ש שאין כאן חזקה שהיא חזקה העשויה להשתנות ואם שלא התיר ר' יוחנן אלא שלא שהה זמן גדול בחוץ אין משמע בו כלל, אבל אם נאמר דרוב דמים לאו ממראה ד' דמים הם כדפרישת לעיל ניחא דאיכא כנגד רובא וחזקה גרועה מסייע לרוב ד' דמים ואפילו הכי בחדא ספיקא לא שרינן לפי שאינו רוב טוב כמו שאמרו התוס' על חתיכה, ואעפ"י ששורפין התרומה על רוב שאינו טוב לפי שריעותה בא מגופה כאן נתיר משום ספק ספיקא ופ"ק דכתובות שרי תלמודא בעל ולא מצא דם שמא לא תחתיו זינתה, ואת"ל תחתיו שמא באונס אע"ג דאונס לא שכיח ואית ליה קלא, ופ"ק דשחיטת חולין כתבו התוס' בהמה שנטרפה בסרכות שאין אנו בקיאין לבודקו להתיר הגבינות שנעשו מחלבה דשמא אינה טריפה ואת"ל שהיא טריפה שמא אחר כך נטרפה ומיהו אפילו לא היה אלא חדא ספיקא היה נראה להתיר מטעם נשחטה בחזקת היתר עומדת ויש להעמידה בחזקת היתר אעפ"י שהספק נולד בה קודם שנשחטה כמו שהוכיחו התוס' פרק אלו טריפות (מ"ג ב') גבי חוששין שמא הבריא דפ"ד אחין דקאמר התם ואילו גבי גרושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני, מאי טעמא אמר רבא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק, אלמא דמהני חזקת היתר לספק שנולד בה בעוד שהיתה אסורה ולא הותרה לשוק וגבי חוששין שמא הבריא אמרו התוס' משום דשכיחי טובא לא אמרינן הכי אבל גבי טריפות דכשרות שכיחי טפי יש להתיר ואפילו בשר הבהמה שנטרפה בסרכות יש להתיר מהאי טעמא אם לאו שנאמר כשיש סירכא בפנינו אז יש להחמיר דרוב הסרכות טריפות, ולא ידעתי ראיה כי משמע מן התוס' דבההיא דבא וניקב בני מעים אפילו אם היה ספק בזה שנולד בה קודם שחיטה היתה בחזקת התיר אעפ"י שיש נקב בפנינו ומ"מ לא דמי לגמרי וק"ל, ומ"מ הרי התוס' סוברים ספק ספיקא יש להתיר הגבינות ולמה לא נתיר גם הבשר מטעם שכתבתי אלא יש לומר כשיש סירכא בפנינו יש להחמיר לפי שרוב הסירכות טריפות ואפילו הכי מתירין הגבינות ומיחשב זה ספק ספיקא שמא אינה טריפה אעפ"י שיש סירכא בפנינו, ה"נ גבי אשה אפילו אם רוב דמים ממראה ה' דמים נתיר מספק ספקא שמא זה הדם אינו מה' דמים ואת"ל שהוא מה' דמים שמא אחר תשמיש בא אם לא קנחה כשיעור וסת אלא תוך הזמן, וא"ת למה בעלה באשם תלוי כשבדקה תוך זמן, והלא ספק ספיקא הוא שמא מן הצדדין בא ואת"ל מן המקור בא שמא אחר תשמיש, ואספק ספיקא אין אשם תלוי בא, סבור אני שאין לתלות בצדדין אלא כשראתה מחמת תשמיש ובודקת קודם ואחר כך מצאה טהור שמוכחא מילתא שהשמש הביא דבר זה ואז יש לתלות שמן הצדדין הביאו לפי שאינו מגיע למקור כר' יוחנן דאינו משמש אלא בבית החיצון ובזה ניחא לי בכמה דברים בנמצא דם בפרוזדור חייבין עליו על ביאת מקדש ושורפין עליו את התרומה וכן בשעת עברתן מלאכול בתרומה, ולמה לא נתלה בצדדין אלא כדפרישת ואפילו נמצא על שלו דודאי היה בשעת תשמיש יש כאן ספק ספיקא שמא אינו מה' דמים ואת"ל מה' דמים שמא מן הצדדין בא, וכבר כתבתי שאפילו אם רוב דמי המקור ממראה ה' דמים צריך לומר וכפי זה אפילו אם קנחה כשיעור ווסת יש לומר כן וא"כ למה בא בעלה בחטאת אלא נראה שאין בעלה בחטאת אלא כשבודקת אחר כך ומצאה טמאה ויודעת וודאי שמקורה נפתח ובתוך כך יש אשם תלוי ומצינו שחכמים הקילו בדם נדות דאתמר (נדה ס"ד ב') בעל ולא מצא דם וחזר ובעל ומצא דם דר' יוסי מטהר אימור איתרמי ליה כדשמואל אע"ג דשמואל לא שכיחא ומורי הרב ר' סעדיה כתב לי תשובה ומורי רבינו מאיר זצוק"ל אלא יפלא בעיני למה לה כל אלו בדיקות הללו ולבדוק פעמיים ולאחר תשמיש הא אמרינן כל לבעלה לא בעי בדיקה לא אמרו אלא באשה עסוקה בטהרות ואמר מהו שתבדוק אשה לבעלה ואמר לא תבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש ואפילו אשה שאין לה ווסת למה תחמיר לזלזל את עצמה בדבר שאסרו לה חכמים לעשות כיון דמדאורייתא בעינן עד שתרגיש בבשרה אלא דרבנן אסרו אפילו רואה כמו כתמים והם אמרו והם אמרו הם אמרו היכא דמשכחה דם אסורה, והם אמרו שלא לבדוק, מאיר בר ברוך זלה"ה עכ"ל מורי רבינו מאיר זצוק"ל ואיני מבין כל הבודקת ומצאה טמא בעלה בחטאת וכמה ענינים שאפילו אם אינה מרגשת נעשית נדה ודאית, ובהיותי בנאוישטט דברתי בזה עם מורי הר' עובדיה והשיב לי שפי' עד שתרגיש בבשרה כלומר שמצאה דם בבשרה אפילו אם אינה מרגשת ביציאתו כגון דם הנמצא בפרוזדור שחייבים עליו ביאת מקדש אעפ"י שלא הרגישה בו ביציאתו מן המקור וא"כ אז אם הוחזקה צריכה בדיקה, הנראה בעיני כתבתי בסייעתא דשמיא ומ"מ איני רוצה שיסמכו עלי עד שיראו כתבי זה לרבותי וחליתי פני רבותי לקרות כתבי זה בישוב הדעת ולהשיבנו דעתם, ושלום לרבותיו ולתורתם ולישיבתם כנפש תלמידם.
1