תשובות מהר"ח אור זרוע קמ״זMaharach Or Zarua Responsa 147
א׳תשובת מורינו רבינו מאיר זצוקלה"ה.
1
ב׳הוזקקנו לישב בדין ארוסה שתבעה לארוס לבא לבית אביה לאסוף ולכנוס, והשיב אבי הארוס בהרשאת בנו להשיב קבלתי עלי להביא את בני שמה וכן עשיתי לאחר שקידש בני על יד שלוחו וחמיו פסק בשעת השידוכין להלביש בני כראוי ולהשכיר לו מלמד חשוב וכאשר היה אצלו שנה החזירו אצלי ולא ידעתי מה היה לו ולא פירש בשלום בני ובשלומי, ובני נתבטל מתלמודו והוצרכתי לפרנסו בדוחק גדול חמשה שנים ופללתי רבים לבקשו לתת לבני הצאותיו כאשר נדר, ואני החתום מטה מעיד שכמה כתבים שלחתי לרחם כי היה שרוי בערום וחוסר כל ולא השגיח להשיב דבר, ושוב נודע לנו במכתב שאינו חפץ בדיבוקו כלל כי אם בפרידה, כי לא מצא חן בעיניו שלא היה כרצונו, ועתה טוען אבי הבן אני עשיתי את שלי ושלחתי בני שמה והוא בייש את בני שאפילו הייתי חפץ שהי' הולך שמה לא היה הולך וגם ירא לגור ביניהם שכמה בני אדם התרו בו שלא לשוב שם כי שמענו מפי משרתיו שאם יבא שמה יעשו לו היזק בגופו אם לא יגרשנו על כן בני אינו רשאי כלל לבא שמה אך אם ישלח בתו ארוסתו לכאן יכניסנה כמשפט הבנות.
2
ג׳ועוד טען אבי הבן שאר אמתלאות שאין בנו יכול לילך שמה ונלאיתי לכותבם, ועל פי הדברי' האלה פטרנו את הארוס מלבא שמה ועל פי ראיות גמורות פסקנו זה הדין כדגרס בתוספות פרק בתרא דכתובות (קי"א א') ג' ארצות לנישואין יהודה ועבר הירדן והגליל, בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה מיהודה, מגליל ואירס אשה מגליל, אבל אם היה מיהודה ואירס אשה בגליל, מגליל ואירס אשה ביהודה כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה, ובירושלמי גרס איפכא והכי איתא התם בד"א שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל, מגליל ונשא אשה ביהודה אבל אם היה מיהודה, ונשא אשה מיהודה מגליל ונשא אשה מגליל כופין אותה לצאת אני פלוני מיהודה ונשאתי אשה מיהודה כופין אותה לצאת מגליל אין כופין אותה לצאת ואני פלוני מגליל נשאתי אשה בגליל כופין אותה לצאת, ולכאורה סתרי אהדדי התוס' והירושלמי, ויש ליישבם וה"פ דתוס' בד"א שהיה מיהודה ואירס אשה ביהודה אין כופין אותה לצאת למלכות אחרת אע"פ שהאשה מגליל, כיון שארסה ביהודה אינו יכול לכופה לצאת משום דלא מצי למימר בלאו הכי אין זה מולדתך מה איכפת לך אם אדור הנה או במלכות אחרת, דמצית למימרא כבר הורגלתי כאן ולא אזוז ממקום שקדשתני, אבל אם היה מיהודה וארס אשה בגליל וכו' אפילו אם הלך וקדשה בגליל סתם כופין אותה לצאת ליהודה, והא דקתני שעל מנת כן נשאה ולא קתני שעל מנת כן קדשה כיון דבקידושין איירי י"ל להשמיענו רבותא דאפילו אם אחר כן נשאה באחת משאר המדינות כגון בעבר הירדן כופין אותה לצאת ליהודה מתי שירצה שעל מנת כן נשאה על דעת קידושין הראשונים וכיון דבשעת קידושין הראשונים ביהודה היה דר הוי ליה כאלו אתני שתלך אחריו ליהודה וא"כ כשנשאה סתם במקום אחר הוי ליה קידש על תנאי וכנסה סתם ואפילו לרב פ' המדיר לא בטל התנאי דאפילו אם לא יבטלנו לא הוי בעילת זנות. ובירושלמי ה"פ שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פירוש שהלך ונשא שם דהא כיון דהנישואין היו בגליל אין כופין אותה לילך ליהודה לאחר זמן לאחריו אבל אם היה מיהודה ונשא אשה ביהודה והיא מגליל ושוב מרדה ושבה אל בית אביה בגליל כופין אותה לצאת משם ליהודה כיון דנשאת לו ביהודה. אני פלוני שמיהודה כו' פי' כך הוי רגילים לכתוב ולחתום עדים בשעת נישואין לפי שיש מקומות שאין כותבין כתובה ישתכח הדבר באיזה מקום נשאה ואפילו במקום שכותבין כתובה פעמים שתטמין כתובתה ותאמר שנשאת לו בגליל לפיכך כותבין אנא פלוני שמיהודה וכל לישנא דשטר, עד שכותבין ונשא אשה מיהודה כופין אותה לצאת אחריו ליהודה מגליל אין כופין אותה לצאת פי' אבל אם כתבו אני פלוני מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותה לצאת מגליל, וכן יש לפרש אני פלוני מגליל וכו' כדפרישת והשתא לא סתרי אהדדי התוספת' והירושלמי וא"כ בנדון זה בין אם מקומו ומקומה היו כמו יהודה וגליל בין אם הוו כמו יהוד' ויהודה אין כופין אותו אלא אותה כיון דלא נשאה שם במקומה כדפרישת ואפילו הלך ואירסה במקומה, וכ"ש האי שלא אירסה שם אלא על ידי שליח ואע"ג דלבסוף הלך שם, ההיא שעתא לאו שעת אירוסין אלא שעת נישואין היה ואע"ג דבשעת נישואין פסק האב לשולחו שם הרי שלחו והחזירו בבושת אל אביו ואזלינן בתר אומדנא דמוכח וכן דעת רוב העולם שכל מי שהיה שולח בנו אצל חמיו אדעתא שיהא שם בכבוד ולא בבזוי ושיקיים חמיו את תנאיו והרי לא קיים ואדעתא דהכי לא פסק כדאמר פ' נערה (מ"ז א') כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה ומתה לא זכה הבעל בדברים הללו, ופר"ת זצ"ל בנשאת וטעמא משום דשמין באב ולא עלתה על דעתו אלא שתהנה בתו ופסק ר"ח ור"ת הלכה כת"ק ה"נ לא פסח אלא על מנת שיהנה בנו ושיהא מיתדר ליה והא לא אתדיר ליה כדאמר פ"ב דקידושין (נ' א') ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק ולא איתדר ליה ואמר כל דסליק אדעתא למיתדר ליה והא לא איתדר ליה, מיהו מהאי טעמא לא היינו כופין אותה לילך אחריו אלא טעמא אחרינא שכופין אותה לילך אחריו דכיון שהארוס עצמו לא פסק אלא האב פסק שלא במעמדו איכא למימר דלא שמע מה פסק אביו ואפילו אם הגדיל אחר כך לא נתרצה ואין לומר הבן מתרצה במעשה אביו משום כיבוד דאדרבה איפכא פ"ב דקידושין (מ"ה ב') דאיכא למ"ד שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן וטעמא פירש"י משום דאם בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה טב למיתב טן דו, אבל הבן אינו מתרצה דגברא דייק ונסיב ושרינן בלא גט מהאי טעמא כ"ש דלא נימא איפכא לכופו להוציא מהאי טעמא דבן מתרצה במעשה אביו ואי כפינן ליה הוי ליה גט מעושה ועוד אמרינן אההיא דירושלמי (כתובות כ"ח ב') הפוסק מעות לחתנו כו' תשב עד שתלבין ראשה שפסק במעמדה אבל לא פסק במעמדה אפילו רבנן מודו והיינו בגמרא דידן אילימא לאב איפכא מיבעיא ליה דהואיל ובמעמדה התנה הוי ליה כאלו בעצמה התנית, אלמא דבתו לא חשיבא כאלו קבלה התנאי עליה אלא א"כ התנה במעמדה א"כ ה"נ י"ל הכי וקל למבין. ואע"ג דלבסוף נתרצה במעשה אביו במאי דחזינן נתרצה ובשאר תנאים דילמא לא נתרצה לתקוניה שדרתי ולא לעוותי ואע"ג דהלך שם לסוף ההיא שעתא לאו שעת פיסוק הוי ועוד מה בכך שהולך שם שמא לנסות עשה אם ימצא קורת רוח וחן בעיני חמיו ובארוסתו ולא מצא וכי בשביל שהלך שם בין קידושין לנישואין איבד זכותו ובמה שפסק הדבר תלוי בו בזה יש ממש כגון כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו' הן הן הדברים הנקנין באמירה, אבל על בנו מה שתלוי בבנו אין פסק שלו לא מעלה ולא מוריד כמו על אדם אחר ושמא נתרצה הבן לא אמרינן כדפרישת, ואפילו שמא נתרצה האב לא אמרינן כדפסקו כל הגאונים דהלכתא כרבינא וכ"ש דשמא נתרצה הבן דלא אמרינן ולא דמי להא דאמר פ' הכותב (צ' א') קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימא אלמא דדעת בן כמעשה אביו שעל מנת כן קיימא דאדרבא משם יש ראייה דהא מסיק בגמרא לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת לית לה אלמא אע"ג דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי להא מילתא לא הוי ככתובה לאו כל כמיניה דאביו לפסוק עליו אא"כ נתרצה והא דמנה ומאתים יש לה משום דאפילו לא כתב לה מעולם חייב לה דאסור להשהותה בלא כתובה ואדרבה תמה ר"י מאי אריא כתב לה אפילו לא כתב לה נמי ותירץ דמשום רבותא נקט לא מבעיא לא כתב לה דאית לה אלא אפילו היכא דכתב לה בקטנותו סד"א ואע"ג דאביו כתב לה תוספות להוי עיקר כתוספת קמל"ן דמקצת יש לה ומקצת אין לה ה"נ אע"ג דפסק האב לקדשה שייך שם במאי דנתרצה בקידושין נתרצה ולא במלתא אחריתי ולא דמי כלל להא דאמר ב"פ בתרא דכתובת (ק"ח ב') הפוסק ממון לחתנו ופשט לו את הרגל אדמון אומר יכולה לומר או כנוס או פטור הכא הרי חפץ לכונסה כשתבא למקומו וכיון שארסה ולא נשאה שם יש לה לבא אחריו ואע"ג שפר"ת בס' הישר דכל ההיא מילתא דג' ארצות לנישואין לענין כפיית האיש איירי שאם נשאה באחת מארצות האלה והוא מקום דירתו אין כופין לצאת משם וכ"ש אם נשאה באחת מארצות מקום מולדתה ודירתם שיפה כח האשה יותר ואינו יכול להוציאה משם ומפרש ההיא דכתובות ג' ארצות לנישואין וכו' אם האיש מיהודה והאשה מגליל ונשאת ביהודה שהוא מקומו אין מוציאין האיש ממקומו לילך אחריה לגליל דכיון דיהודה וגליל הן ב' מלכויות ואין שיירות מצויות מזו לזו ואינו יכול לידע מנהג אנשי מולדתה אין כופין אותו להניח מקומו כיון דשם נשאה, אבל אם נשאה בגליל כופין אותו לצאת מגליל שעל מנת כן נשאה. ואם האיש והאשה ממקום אחד ביהודה אע"ג שנשאה בגליל כופין אותו לצאת ואפילו מעיר לכרך ואם היא מעיר והוא מכרך או מכפר ושניהם ביהודה ונשא' בעירו אין האשה יכולה לכופו להניח מקומו כיון דשני המקומות אינם שוים והוא נשאה בעירו אבל אם מקומותיהם שוים כרכים או עיירות כופין האיש לעזוב מקומו אע"ג שבמקומו נשאה, והיא בעולת בעל בעלייתו של בעל עולה עמו ודרכו לחזור אחר אבידתו ועוד האיש יכול לילך לראות את קרוביו כשירצה מה שאין כן באשה כל כבודה בת מלך פנימה וההיא דירושלמי מפרש ר"ת שהיה מיהודה ונשא אשה בגליל מגליל ונשא אשה ביהודה אם היה מיהודה ונשא אשה בגליל אין כופין אותו לילך אחריה בגליל אבל אם היה מיהודה ונשא אשה מיהודה, כופין אותו לצאת מגליל ע"כ פיר"ת שפירש דמיירי בכפיית האיש. רש"י פי' דבכפית האשה מיירי וכן שאר כל הגאונים ושוב מצאתי בספר רבינו משה אבן מיימון זצ"ל כרש"י וז"ל, וערי ישראל לנישואין ג' ארצות הן יהודה ועבר הירדן וגליל, איש שהיה מארץ אחת ונשא אשה בארץ אחרת כופין אותה ויוצאה עמה לארצו או תצא בלא כתובה שעל מנת כן נשאה ואע"ג שלא פירש אבל הנושא אשה באחת מן הארצות והוא מאנשי אותה הארץ אינו יכול להוציאה לארץ אחרת אבל מוציאה ממדינה למדינה ומכפר לכפר באותה הארץ עכ"ל. ואחרי שרוב הגאונים דבכפיית האשה איירי מי יעבור על דבריהם לכופו להוציא ודאי היכא דהבעל היה בא לכוף את האשה הואיל ונפיק מפומיה דר"ת דמספיקא עבדינן לחומרא. ע"כ העתקתי מתשובת מורי רבינו מאיר זצוקלה"ה. ואני הצעיר בעניות דעתי כתבתי ליישב התוספתא והירושלמי ופי' התוספת' אם מיהודה וארס אשה בגליל כופין אותה לצאת שעל מנת כן נשאה ואפילו אם נשאה בגליל כיון שלא גלה דעתו בשום צד שרוצה לדור בגליל שהניח נכסיו וביתו ביהודה והיא יודעת זה ועליו מוטל לפרנסה ולעסוק בעבודת הארץ ובמשא ומתן ושמא לא יעלה בידו במקום שלא הורגל ואינו ניכר ודאי על דעת כן נשאת לו לילך עמו ליהודה ולדור שם עמו. ופירש הירושלמי כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל כגון דעקר לסיכיה ומשכניה ומכר נכסיו וביתו שביהודה והלך ונשא בגליל אז ודאי גלי דעתיה שלדור בגליל הלך ונשא שם ואין כופין אותה אבל מיהודה ליהודה אפילו בכי האי גוונא כופין אותה לצאת ומשום הכי נקט בתוספתא אירס כי בשעת אירוסין אין דרך למכור נכסיו ולילך למקום שמארס, וסיים שעל מנת כן נשאה כלומר נישואין דומיא דאירוסין. ובירושלמי נקט נשאה שדרך קודם נישואין למכור נכסיו ולילך לדור במקום שישא. ועל פי זה דנתי לכוף כלתו של הר"ר יעקב לילך אחר בעלה למדינתו כאשר כתב המיימוני, וסיום תשובת מורי מצאתי אחר כך הנני מעתיקה וזה לשונו. וכבר נעשה ששלחו ממידבורק לצרפת אצל מורי הר"ר שמואל ב"ר שלמה זצ"ל שהבעל היה חפץ לכוף את אשתו לילך אחריו ומורי היה חולה באותה שעה שלא היה יכול לכתוב והראני תשובת ר"ת וציוני להעתיקם להם וחתם עליה דכיון דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא ודקדק כירושלמי. ונראה דיפה כח הבעל מכח האשה דגרם התם הוא רוצה לעלות לארץ ישראל והיא אינה רוצה כופין אותה לעלות, היא רוצה והוא אינו רוצה אין כופין איתו לעלות אלמא משמע דיפה כח הבעל מכח האשה ודלא כר"ת ותו דבגמרא דידן פ' בתרא דכתובת תנן, דכופין אותו לעלות כמו שכופין אותה לעלות. וי"ל דההיא איירי בזמן שבית המקדש קיים דאז הוי מצוה טפי לדור בירושלים מבארץ ישראל, וההיא דתוספתא בזמן הזה. ועוד חוקרני לעיל דאפילו פסק הבחור בעצמו לבא שמה אחריה שגם חמיו פסק לו כמה עניינים ואינו מקיים נראה שבטל לגמרי מה שפסק החתן לבא שמה ויכול לומר אבא שמה ואם תבא אלי אכנסנה דהוי ליה כאלו לא פסק כלום ואם לא פסק אין כופין אותו השתא נמי אין כופין אותו, ואפילו אדמון מודה בהא לרבנן שתצא ממקומה לבא אחריו או שתשב עד שתלבין ראשה, דע"כ לא פליג אדמון אלא היכא שאינו חפץ לכנוס כלל כדמשמע לישנא דאמר תשב עד שתלבין ראשה וכן מוכח מדברי אדמון עצמם דקאמר, מה אני יכול לעשות כלומר וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא תלך אחריו ולא תתעגן ואפילו אם ת"ל דאדמון פליג נמי בהא, וכי תימא לאשמעינן רבותא טפי דאפילו כהאי גוונא דלא בעי לעגנה לגמרי כופין אותו כמו בנדון זה, י"ל משום רבותא דרבנן נקט דאפילו כי בעי לעגנה לגמרי הדין עמו, ומ"מ בין שהוכחתי דפלוגתייהו איירי כגון שבא לעגנה לגמרי ואינו חפץ לכונסה כמו שמשמע לישנא דמתניתן כדפרישת נהי דהאדמון פליג נמי בכיוצא בו כגון בנדון שלפנינו הא אמרינן בגמרא דהלכה כמותו ולא כיוצא בו ופר"ח דאפילו בדין הדומה לו אין הלכה כמותו אלא במאי דאיירי ביה בהדיא במתניתן ותו לא הוה הבו דלא לוסיף עלה כי ההיא דפ' כל הנשבעין (מ"ח א') דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומסיק עלה נמי הבו דלא לוסיף עלה וטעמא רבה איכא דדוקא היכי דבעי לעגנה מסתבר טעמא דאדמון אבל הכא מאי חזית דדמא דידך סומק דילמא דמא דידיה סומק טפי, ועוד דרגלים לדבר שכל הימים שהיה שם היה מתרשיל והולך תדחה היא מפניו דטלטולא דגברא קשה מדאתתא, ויש מרבותינו שכתבו שיש לכופו לילך אחריה אפילו ממדינה למדינה או לגרש דכל כבודה בת מלך פנימה, ולא ידענא מאי האי והלא גם בימי חכמי התלמוד היו יותר כבודות וצנועות מעתה, ואפילו הכי אמרינן דכופין אותה לצאת היכא דהיה מיהודה ונשא אשה בגליל וכ"ש אי חשיבו מקומו ומקומה כיהודה ויהודה דכופין אותה, ועוד כתב דבושתה דאיתתא מרובה מגברא ולכך כפינן ליה ולא לה לביישה שתלך אחריו למקום רחוק גם זה פליאה בעיני הלא בימי חכמי התלמוד הוה שייכא הא מילתא ואפילו הכי לא אשגחו רבנן ואמרו דכופין לה כדפריש' גם מה שכתבתי דעולה עמו ואינה יורדת עמו הלא חמיו פסק לו ממון גדול ובאותו ממון יאכילנה וישקנה וילבישנה כחשובות שבמשפחתה ועוד אם יספיק לדברים השוין שבבנות משפחתה אע"ג דלא יספיק כמו שהיה לה בבית אביה צריכה לקבל כדאמר פ' המדיר (ע' ב') במספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים וכו' עד לא צריכה דרגילה בהו בבי נשא וקא מגלגלא בהדיה דאמרה ליה עד האידנא דלא אדרתן וכו' ופר"ח אע"ג דאינה יורדת עמו ה"מ בדברים משפחתה שוות אבל הנך דברים קטנים דרגילין בהו בבי נשא לפי שהוא עשיר אבל בני משפחתה שאין להם עושר אלא כמו שיש לבעלה אין רגילים באותן דברים קטנים יש לה להתגולל עמו כי הויא בהדיה וכשאינה עמו יש להתנהג בה בממונה כמו שהיתה בבית אביה, ועוד חוזרני לפרש התספתא והירושלמי בענין אחר וה"פ דתוספתא, בד"א שהיה ביהודה ואירס ביהודה לא מיבעא נשאה כמו כן ביהודה שאין כופין אותו לצאת משם אלא אפילו נשאה במקום אחר ושוב חזרה ליהודה אין מוציאין אותה משם דבתר אירוסין אזלינן ואיכא למימר דהנשואין על דעת הארוסין אבל אם היה מיהודה ואירס בגליל פי' שקידש על ידי שליח ששלח שם לקדשה לא מבעיא אם נשאה ביהודה או בעבר הירדן ושוב חזרה לגליל שכופין אותה לצאת ליהודה אם הוא חפץ לדור ביהודה שהוא מקום הארוסין ועל מנת כן נשאה סתם שתחזור למקום הארוסין כשארצה אלא אפילו נשאה בגליל כופין אותה לצאת ליהודה כיון דבשעת הארוסין היה ביהודה ולא הלך הוא בעצמו שם לקדשה ומסתמא אדעתא דהכי קדשה שתלך אחריו למקומו כי היא טפלה לו ונגררת אחריו ולא הוא נגרר אחריה, וההיא דירושלמי יש לפרש מתני' כשהיה מיהודה ונשא אשה בגליל פי' הלך שם קדשה ונשאה ואפי' קדשה סתם לחוד אע"ג דלא נשאה עדיין אין כופין אותה לצאת והא דנקט ונשאה לאשמעינן דאיירי כגון שהוא בעצמו הלך שם דומיא דנשואין שאי אפשר לעשות על ידי שליח, ובתוספתא קתני אירס משום דאיירי ששלח אצלה שליח וקדשה סוף דבר אין לכופו לילך אחריה אף לפי תשובת ר"ת יכול להיות דאין לכופו, כיון שלא הלך שם וקדשה אלא קדש על ידי שליח דילמא כה"ג חשיב כמו היה ביהוד' וארס ביהודה דאין כופין כדאיתא בתוספתא וכ"ש לפי דברי שאר כל הגדולים שמפרשים ההיא דכתובות בכפיית האשה ואין כופין דקאמר מטעמא לעיל, מה ענין תבע לחלוץ אין נזקקין לו שהביאו רבותינו לכאן וחוזרים אצל הגדול למכפייה דפ' החולץ דהתם המסרב אינו חפץ לא לחלוץ ולא לייבם אבל הכא הרי חפץ לכנוס במקומו, וכאן אין לו לילך אחריה כדפרישת א"כ למה יכפוהו אשר לא כדת אפילו אם היתה באה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה, הא אמר אנא הא קאימנא ומזומן לכנוס, כלום חלקו חכמים בין ענייה לעשירה. מאיר בר ברוך שיח'.
3