תשובות מהר"ח אור זרוע רנ״גMaharach Or Zarua Responsa 253
א׳כך היה מעשה שהדוכוס לוה מן הקהל מאתים ליטרא ובאותה שעה היה ראובן דר בעיר ונתן חלקו לאותם מאתים ואחר כך יצא ראובן מן העיר לדור בעיר אחרת ואחר כך תבע הדוכוס מס אחד מן הקהל ונכה להם אותם מאתים ליטרות, ועתה ראובן תובע חלקו מן הקהל מה שנתן מאותם מאתים כי אומר זה המס איני חייב ליתן עמכם והקהל משיבים מעת שנתת חלקך מאותם מאתים נתיאשת כי היינו סבורים שהדוכס לא יפרע. היה נראה שאפילו אם נתייאש לא נתייאש אלא אדעתא דדוכס כמו חמריה דרב ספרא דפרק הגוזל בתרא (קט"ז א') דאדעתיה דאריה דוקא אפקריה ופר"י זצ"ל כיון דאפשר שלא יאכלהו האריה כי לפעמים הוא שבע לא אפקריה אלא אדעתא דאריה הכא נמי כיון שפעמים הדוכס פורע לא אייאש אלא אדעתא דידיה ומעתה כשהדוכס תבע המס ופשרו עמו נתחייבו לו מדינא דמלכותא שכך פי' רשב"ם זצ"ל פ' חזקת הבתים (נ"ד ב') וז"ל דינא דמלכותא דינא כל מסים וארנונות ומנהגים של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותא דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא עכ"ל הרי הזכיר מסים שגם זה הם חייבים מדינא ואפילו לפירוש הרא"ם זצ"ל שפירש דלא שייך דינא דמלכותא אלא בקרקע מ"מ הרי הוא בעצמו פי' וז"ל גם בכרג' דאקרקפא דגברא שאומר לא יהיה בארצו אם לא יתן לי כך וכך עכ"ל. ר"ל דמסים הוו דינא דמלכותא ואין לדמותו למוכס שאין לו קצבה דאמר פרק הגוזל (קי"ג א') דלאו דינא הוא כיון שאינו לוקח יותר מן הרגילות אעפ"י שלא קצב עמהם בפירוש כמו דקטלי דקלי וגשרי גשרי דקרי לי' שמואל דינא דמלכותא בפ' הגוזל אע"פ שאינו קוצב אלא נוטל לפי הצריך ואי אפשר לו לצמצם בקציצת הדקלים שלא לקצוץ יותר מן הצריך ואפילו במזיד קוצץ יותר מן הצורך משום הכי הצורך לא הוי גזילה וה"ה כאן. ואעפ"י כן הוי דינא ה"ה מסים שלנו כיון שאינו נוטל אלא כאשר הורגל אפילו אם לפעמים ישנה להוסיף במס דהוי דינא כפי הצריך ותדע שהרי כל רבותינו ז"ל השיבו בתשובותיהם ושוים בדבר דמסים שלנו הוי דינא ואפי' פרדכס מסייע מתא במסים שלנו שאין להם קצבה בפי' ומתוך כך פסק רבנו שמחה זצ"ל שאם מחל המלך מס לאחד מבני העיר שהציל לאמצע ואם היה לדמות מסים שלנו למוכס שאין לו קצבה אז לא היו שותפין אלא הציל לעצמו שכך שמעתי מהרב ר' מאיר כהן ברוטנבורק שמורינו רבינו מאיר זצ"ל השיב היכא שנתפסו בני היישוב ופשרו כל אחד לעצמו שאינם משתתפים ליתן כל אחד לפי ממונו כי אינם שותפים אלא למסים שהם דינא דמלכותא ולא לעלילות ועוד מעשים בכל יום שלפעמים המלך תופס אחד מבני העיר ולוקח כל אשר לו ואין בני העיר משתתפין בהפסדו ולא דמי לשיירה (ב"ק קט"ז ב') שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס וטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע דמוקי לה רמי בר חמא בשותף וקיימא לן כוותיה כדפסק התם שנויא דהתם שותפים גמורים הם וגם דרך לבוא גיים על הולכי מדברות לכך נשתתפו אפילו לאינשי גייס אבל כאן לא נשתתפו אלא שדירתם בעיר היא משתפתן לכך לא נשתתפו אלא לדינא והיינו נמי טעמי דאבולי דמסייע להו איסטרטיגי שדעת המלך על העשירים ועניים טפולים להם כך פירש ר"ת זצ"ל אבל אם לא היה דעתו אלא אאבולי לא היו חייבים איסטרטיגי לסייעם משום דלא הוי דינא אבל היכא דהוי דינא כגון ששם מס על בני העיר כפי רגילתו אעפ"י שאין דעתו על אחד או שנים מבני העיר ופוטרם בפירש הם חייבים ליתן עמהם, הילכך משעה שפשרו נתחייבו למלך מה שנדרו מדינא דמלכותא ומעתה הם חייבים לפרוע לראובן דקיימא לן גזל גוי אסור ואעפ"י שאין הגוי יודע שגזלו כ"ש כאן שידוע לאחרים שגזל שכך כתב אבא מארי זצ"ל משום רבינו אבי העזרי ז"ל אם הגוי הפקיד או הלווה מעות לישראל ומת הגוי אם ידוע ליורשיו או לאחרים חייב להשיב ע"כ דבריו הרי כתב או לאחרים משמע אפילו אין ידוע ליורשיו רק לאחרים הוי גזל וחייב להשיב ליורשיו ה"ה כאן ואין שייך לומר שהדוכס נתייאש כי יאוש שלא מדעת הוא זה שאם היה יודע שלא פרעו עבורו לא היה מתייאש, ועוד שהגוי לא נתייאש עד שיפטר מנושיו ואין לדמותו לישראל ששלח מנה לגוי על ידי ישראל חברו ושכח הגוי המנה ביד השליח שפסק רבינו אפרים זצ"ל שהשליח זכה בהאי מנה כי המשלח נתייאש הימנו משעה שנתנו לשליח דהתם כיון שהגוי שכח נפטר המשלח ואפקריה למנה אבל אם הגוי לא שכחו אלא תובעו פשיטא שהשליח חייב ליתנו לגוי ואינו יכול לומר למשלח משעה שנתתו לידי נתייאשת וזכיתי בו מן ההפקר כי לא אפקריה אלא אדעתא שיפטר מן הגוי ואפילו בשכח פסק שצריך להחזיר למשלח משום שמא הגוי לא שכחו והיום או למחר יזכור ויתבענו ה"ה בנדון זה דידן שהדוכס לא נתייאש אלא אדעתא שיפטר מנושיו. חיים בן הרב ר' יצחק נב"ה.
1