תשובות מהר"ח אור זרוע ח׳Maharach Or Zarua Responsa 8
א׳עטרת תפארת, צניף אדרת, גולת הכותרת, רכב ישראל ופרשיו, ראש המחנה ושלישיו הר' חיים שי' בן רבינו יצחק זצ"ל ילמדנו טלית של משי ואינו משי רק הערב אך לא השתי והשתי עצמו ספק לנו אם הוא פשתן או קנבוס האיך יטילו בו ציצית, אם של צמר שמא הוא פשתן ואסור דאמרינן במנחות (ד' מ') אפשר במינו, ואם של משי בעינן מין כנף דשאר מינים במינם דוקא פוטרין והכא יש בו או קנבוס או פשתן אם של קנבוס הרי יש בו משי ואין זה מין כנף אם של פשתן ואותו פוטר בין במינו בין שלא במינו הא תניא (שם) סדין בציצית בית שמאי פוטרין ופירשו בתוס' בשם ר"ת פוטרין אפילו מציצית של פשתן ופסקו כבית שמאי והאריכו התוס' לשם ואם נאמר כאן שהערב הוא של משי והוא העיקר הנראה מבחוץ ונראה כאלו כולו של משי מעתה אפילו השתי של פשתן בטל הוא לגבי המשי כדאמר פרק במה אשה (ד' נ"ז ע"ב) שלשה דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים, ופי' ר"י דמיירי בתכשיט שהוא מלבדים וקבועים בו אבנים טובות וציורי זהב וגוף הלבדים בטלים לגבם וגם שנינו צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר להביא פשתן עמהם שכבר נתבטל או שמא אין ראיה מכאן דאיכא למימר דוקא טרפן קודם טווייה וגם מאיסטמא אין ראיה דהתם כלאי לבדים גופייהו דרבנן דתנן במס' כלאים הלבדים אסורין מפני שהם שועין והיינו מדרבנן כדאמר בפר' האשה שהיא עושה צרכיה (ד' ס"א ע"ב) מדאורייתא שוע טוי ונוז ומסיק הלכה כמר זוטרא אבל הכא שהוא ארוג ממש הוי מדאורייתא ולא בטיל השתי ואפילו אם נאמר דכל כלאים שלנו דרבנן לפי שאינן שזורין כמו שכתב רבינו משה בספר המצות מ"מ שמא יש להחמיר ולחלק דשאני לבדים שהשוע שלהם האוסרם לא יבא לעולם דרך איסורא דאורייתא, דלא שייך בלבדים רק שוע אבל בגדים שלנו דהיינו שוע טווי וארוג הוא ממש דרך איסורא דאורייתא רק חסרון המשזר ולהכי אפילו אם נקל בו לגבי עורות התפורים בפשתן ולגבי הרואה כלאים על חברו מ"מ לגבי בטול לא נקל עליהם וצ"ע אם יש לסמוך אהא שכתב רבינו משה והביא במסכת כלאים ר' יוסי אומר כלים הבאי' ממדינת הים אין צריכים בדיקה לפי שחזקתן מן הקנבוס או שנחוש למה שמפרש בירושלמי עכשיו שהפשתן מצויה בכל מקום צריכין בדיקה.
1
ב׳עוד ילמדנו על אשה שיש לה חולי במקום השתן ודרך אותו החולי שאין לה מכה ידועה באותו מקום אך בשעה שמשתנת כואב לה מאד בירכים ששם מקום השתן לפנים מן הרחם והרחם שם יש בו שני נקבים האחד הוא המקור הנקרא חדר בלשון המשנה ומשם יוצא דם הטמא ולשם נכנס הזרע בו ונקלט בתוכו ומתעברת, ועוד נקב אחר בצדו והוא מוציא השתן, והנשים החכמות כשמכניסות אצבע שלהם ברחם עם העד לבדוק הם יודעות להבחין בין נקב זה לזה ואותה האשה שיש לה החולי כשמשתנת אז יוצא דם ממנה וגם אחר שהשתינה בודקת ומוצאה דם אך היא אומרת שמצאה דם במקום נקב המוציא השתן, והנה יש שמטהרים אותה אפילו אם מצאה דם בבדיקה מטעמא דאמרינן בנדה (ד' ס"ו) נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם ואע"ג דהכא ליכא מכה שתוכל להגלע בה מ"מ יש לומר שעל ידי כאב עוקר הדם מן הצדדין ויש לטהר כמו במכה גם כי אומרים שיש לנסות וליקח מוך לבן להכניסו באותו מקום על מקום המקור ואחר כך להשתין בספל ואז יראו שיש דם בשתן ואחר כך תוציא המוך וימצאו אותו טוב לבן ונקי מכל אדמומית כבראשונה זה הוא הוכחה שאינו בא מן המקור, אבל יש אוסרים ואומרים כיון דבתר דתמו מיא אתי דם בבדיקה, אין לטהר דאפילו רבי יוסי בפרק האשה (ד' נ"ט ע"ב) דמיקל היינו דנמצא בתוך הספל ואפילו בספל איכא למימר דלא מטהר אלא במזנקת, ואי משום שהכא ברור לנו שזה החולי רגילתו להביא דם מן הגוף אעפ"י שאין המכה ידועה באותו מקום מ"מ אפילו הכי כאן דדחיק לה עלמא שכואב לה להשתין איכא למימר הדור מי רגלים למקור ואייתי דם אע"ג דר' יוסי לית ליה הך סברא דאיהו אמר בין עומדת בין יושבת טהורה שמא י"ל היינו דוקא בראתה דם בספל כדמוקי תלמודא ביושבת על שפת הספל ומזנקת דמוכח דלא אתו דם בתר דתמו מיא ושמא בהא מודה ר' יוסי. ואפילו ר' יוסי פר"ח לא מטהר אלא משום נדה אבל טמאה משום כתם לא ולהכי הכא שמצאה דם בבדיקה אין לטהר כלל ויש לחוש שחזקת דמים מן המקור ואך כשבודקת ואינה מוצאה דם יש להסתפק על הדם הנמצא בספל אם נטהר כיון שברור לנו שאותו חולי מביא דם או שמא נאמר היא הנותנת שעל ידי הדחק מביא דם אפילו מן המקור. וכל זה שנסתפק זהו בלא הכנסת מוך על נקב שעל המקור אכן אם תכניס מוך על המקור בשעה שמשתנת לראות אם יגע הדם במוך בזה שמא יש להקל לטהר ואת"ל שכך הוא ולהקל ולטהר אכתי יש להסתפק אם צריכה להכניס מוך בכל פעם כשמשתנת ולא דמי לשאר בדיקות כגון אמרה יש לי מכה באותו מקום שממנה יוצא דם, או כמו בדיקה דשפופרת ומכחול דהתם הדם בא הכל ממקום אחד אך שאין ידוע לנו אם מן הצדדין אם מן המקור אבל הכא שאנו יודעים שדרך החולי שהוא מביא דם טהור אך שאין אנו יודעים אם לפעמים אגב דדחיק לה עלמא אם מביא דם גם מן המקור א"כ צריכה להכניס מוך בכל פעם כשמשתנת דאע"ג דגבי חדר אמרינן (נדה י"ז ע"ב) שחזקתו מן המקור בנמצא בפרוזדור היינו לחומרא אבל שחזקתו לקולא לא אמרינן ועוד דאי האי אתחזק גם החדר איתחזק והוי ספיקא ואפילו בבדיקה ג' פעמים לא נקל בספיקא דאורייתא וצריכה לבדוק בכל פעם שמשתנת.
2
ג׳עוד ילמדנו עוף שנשברה רגלו למעלה מן הארכובה רחוק מצומת הגידין ובא לפני החכם ובדקו יפה סביב הירך שהוא שלם כולו כל העור סביב והנה בעוד שהיו ממשמשין בו יצא מעט מחודו של העצם לחוץ ונקב בעור נקב קטן ואותו היוצא לא היה רק מעט מחודו של השבירה והנה פירש רש"י פרק בהמה המקשה (ד' ע"ו ע"ב) שאם יצא העצם לחוץ דרך נקב קטן אסור אפילו חזר בפנים ונסתפק השואל כי מה שפירש הקונטרס זהו כשיצא העצם שלא בפנינו שאז יש להסתפק שמא יצא רוב עוביו או רוב הקיפו וכיון שאם היה נשאר בחוץ היה אסור גם עתה שחזר לא יחזור ויוכשר אבל הכא שיצא מיעוטו בפנינו וברור הוא שהיו עור ובשר חופין רובו למאי ניחוש לה אך על האבר יש להסתפק אם יש לו דין אבר מן החי מדרבנן. על מי מנוחות, וגודל שמחות ישיגוך רווחות, ונסו אנחות, ויגדל הדר שלוותך, ושלום תורתך וישיבתך, כנפש הצמא למיפוץ מי בארך, ואני בארץ עיפה ומעות יש לי ואין שולחני להרצותם, אך אל עין משפט מקום תחנותך לשם שלחתי, ונא תאיר עיני ושלח לי על יד המוקדים, כי בעוונותי אשר אני רחוק ממך ותזכרני להשיב טעם תשובתך, ונצח יאיר שלוותך, כנפש אי"ע חיים ה"ע בה"כ נ"ע.
3
ד׳איך דעתי אחוה, פן אכוה להורות אמרות סתומות בעט נרשמות ביד מורי הרב ר' אליעזר, המנוזר בנזר התורה, ושיטתו ישרה, בסברא ברורה וראייתו סדורה, במשנה ובגמרא, ודעתי נבערה, קטנה דמנערה, ועל כן זחלתי ואירא, אכן מצותו אשמורה, דבר תורה לבררה, ומיניה ומיני תצא תורה, ויהי רצון יוצרנו יתברך ויתעלה, לגלות לנו פלא, בדברים האלה, להורות כהלכה. על דבר הטלית אשר כתב מורי שערבו משי ושתיו פשתן מה ציצית יטילו בו, כבר הוריתי להטיל בו ציצית של פשתן שהוא פוטר אפילו שלא במינו ואין שייך כלל לפוטרו ולאסור כמו סדין בציצית לפר"ת דאין שייך לגזור בו משום כסות לילה שהוא עיקר הטעם כדפר"י מדנקט ליה סתמא דתלמודא פ' ב"מ (ד' כ"ה ע"ב) שאין כסות כזה מיוחד ללילה כלל, והיא גופה תמיה לי דעכשיו שאין תכלת מצויה לנו כלל ואין לירא כלל לכלאים שלא במקום מצוה למה לא נתחייב לעשות ציצית של פשתן לטלית של פשתן וכי במנין נגזר שיהא צריך מנין אחר להתירו וכדי הוא רבינו שלמה לסמוך עליו, ואם הייתי רואה אדם שהיה עושה ציצית של פשתן לטלית של פשתן המיוחד לכסות יום לא הייתי מוחה בידו, ובחלוקים של פשתן שאנו לובשים נזהרים שלא לעשות בם ארבע כנפיים שלא יתחייבו בציצית אמנם ראיתי כתוב בשם רבינו שמחה כיון שרוב החלוק תפורו סתום סביב גופו ואין כי אם למטה מיעוטו מפורד אעפ"י שיש לו ד' כנפים פטור ומדמה אותו להיא של עור וכנפיה של בגד דפטר רבא פרק התכלת משום דבתר עיקר הבגד אזלינן ורבינו אבא מארי זצוק"ל כתב בשם רבינו אבי העזרי שכל טליתות שאינם מתעטפים בהם אלא לובשים אותם אין בהם מצוה כלל מדמברכינן להתעטף בציצית, אכן מורי רבינו מאיר זצוק"ל אמר לי שיש לברך על טליתות שאנו לובשים כעין חלוק שפתוח מב' צדדין להתלבש בציצית ותמהתי א"כ למה נהגו כל העולם להתעטף שאין כל העולם רגילין לצאת לשוק מעוטפי' ואף לא בביתם יתקנו סרבלים בד' כנפיים, ומלאכא דאמר לרב קטינא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה למה לא תיקן לסרבלו ד' כנפיים ויתחייב בציצית, ומ"מ בעובדא דידן נראה שיטיל בו ציצית של פשתן דאין לגזור בו כלל משום כסות לילה וגם שמא יקרע אין שייך ועוד נראה לפע"ד להטיל בו ציצית של משי אע"פ שמאיסטמא אין ראיה לפי עניות דעתי שהרי אפילו אם היה כולו של משי השתי והערב ולא היו בו כי אם ב' חוטין של צמר ושל פשתן זה אצל זה היה אסור כדתניא בתוספת' העושה חלוק שכולו צמר גמלים או צמר ארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן אסור, ופי' הרשב"א ששני החוטין זה אצל זה אעפ"י שהלשון מגומגם לי קצת למה תפס כלל בצד זה, ואם בא להשמיענו אעפ"י שלא נארגו החוטין באמצע הבגד בעיקרו אלא בצדו אסור לא היה לו לומר בצד זה אלא בצדו ושמא שחוט א' בצד התחתון והשני בצד העליון בעובי הבגד והחוטין נוגעין זה בזה מ"מ כשרואים חוט של צמר אין רואין של פשתן וכן להפך אעפ"כ אסור ואין זה דומה לאיסטמא שלשם לא נעשית לשם בגד כלל כי אם לחבר אבנים טובות ומרגליות אבל כאן כל חוט וחוט עשוי לעיקר הבגד דהי מינייהו מפקעת, אמנם איני מבין לפי דברי רבינו שמשון זצ"ל דכל דבר העשוי לחבר אין בו משום כלאים א"כ למה אסור לתפור בגד. צמר בחוטי פשתן והלא החוטין אין באים כי אם לחבר והוא עצמו אסר לחבר העורות לבגד צמר בחוטי פשתן ושמא טעם של איסטמא שאינה לובשתה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כי אם להראות אבנים טובות ומרגליות הקבועים בה והוי ליה כמוכרי כסות שמוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים ולפי זה יתיישב ההיא דלעיל דב' חוטין אוסרין בגד שלם ומעתה אין ראיה מאיסטמא לטלית של משי מ"מ נראה לפי עניות דעתי שכאן אנו הולכין אחר המשי ולא אחר הפשתן דאמר רבא פרק התכלת (דף מ' ע"ב) היא של בגד וכנפיה של עור חייבת בציצית היא של עור וכנפיה של בגד פטורה מן הציצית דבתר עיקר הטלית אזלינן וכאן לפי הסברא המשי הוא עיקר הבגד ובתריה אזלינן מיהו לא יכולתי בזה לסמוך על דעתי דשמא הפשתן עיקר והמשי אינו בא אלא לייפותו ולנאותו ולפי דברי רבינו משה בר' חסדאי לא היה לילך אחר הפשתן שהוא פירוש הא דתניא בתוספתא דנגעים בגד ששתיו סריקון, וערבו צמר ערבו סריקון ושתיו צמר אין מטמא בנגעים ע"כ הברייתא ופירש הטעם דסריקון מין פטור שאינו מטמא בנגעים פטור אפלו הצמר דדוקא ברישא דברייתא (וכ"ה במשנה ד' פי"א דנגעים) דקתני בגד ששתיו צבוע וערבו לבן שתיו לבן וערבו צבוע הולכין אחר הנראה דשניהם מין חיוב וא"כ גם משום איסור כלאים לא יהא בו דאמרינן בירושלמי פרק בתרא דכלאים תנינן תרי כללין ולא דמיין דין לדין תנינן אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים בין צבועים בין לבנים, ותנינן אין מטמא בנגעים אלא צמר ופשתים ובלבד לבנים ומתרץ שם ר' מנא ששנה עליו הכתוב צמר ופשתים כמה פעמים ולכך יש לדרוש מה פשתים כברייתא אף צמר כברייתא ולאפוקי צבועים ומשמע דאי לאו דשנה הכתוב הייתי משוה כלאים לנגעים אם כן בגד ששתיו סריקין וערבו צמר שאינו מטמא בנגעים אפלו אם הצמר נראה עבור שהסריקין מין פטור לא היה בו כמו כן איסור כלאים דהכא ליכא קרא לרבות (נ' דצ"ל למעוטע ור"ל דליכא קרא יתרא בנגעים למעט שתיו סריקין אלא מגופיה דקרא ממעטינן לי' וממילא גם גבי כלאים אמעיט) כמו בצבוע וא"כ אז היה מותר להטיל בו ציצית של צמר אכן קשה מברייתא דתוספתא שהבאתי לעיל חלוק שכולו צמר גמלים או צמר ארנביים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן אסור והוא הביא אותה ברייתא ואינו רוצה לפרש שב' החוטין זה אצל זה, כמו רבינו שמשון אלא רוצה לפרש חוט אחד בצד זה וחוט אחד בצד אחר וכן הוא מפרש הא דתנן בפרק בתרא דכלאים לא יקשור אדם סרט של צמר בשל פשתן לחגור בה מתניו אעפ"י שרצועה באמצע רוצה לומר שבשני ראשי הסרטין יש רצועות ואין הסרטין נוגעין זה בזה כלל ואפילו הכי אסור וכתב כי ההיא דלא יקשור קתני בתוס' בלשון יחיד דתניא ר' חנניא בן גמליאל אומר לא יקשור וכו' מכלל דאיכא דפליג ומתיר וקשה אמאי מתיר מאי שנא מההיא דחלוק ודוחק לחלק ע"כ דבריו ואם היינו יכולים לומר מה שאוסר בחלוק חוט של צמר בצד זה ושל פשתן בצד זה היינו שאותם החוטין הם כמו אימרא שעל ידי אלו החוטין מתקיים כל הבגד ועשוין לקיום הבגד והם עקרו אבל ברצועות אעפ"י שעל ידי הסרטין עומדין הרצועות מ"מ אין עיקרו עשוין לכך ואין הסרטין עיקר יותר מן הרצועות ולכך מתיר ומאן דאסר לא יחלק כך וכיוצא בזה מצינו בירושלמי דאסרי רב הונא ורב אבינא ליתן פרוטות בתוך בגד צמר שהוא לבוש בו ולקשור סביב הפרוטות חוט של פשתן ולכאורה אם היה קושר בלא פרוטות היה מותר ואפי' שמואל דשרי התם יאסור כאן וכפי זה אז היה נראה כמו שכתב רבינו משה בר' חסדאי שאסור לתפור עורות התפורין בפשתן תחת בגד של צמר ומיהו אעפ"כ היינו צריכי' לחלק בין כלאים לנגעים דשתי של צמר מחזיק ומעמיד כל הערב של סריקון ואעפ"כ אין מטמא בנגעים ולענין כלאים אסור ואם היינו אומרים דאין השתי מחזיק את הערב ולא הערב את השתי שהרי אחר שארגם ולא עשה בהם אימרא יכול להוציא את השתי מן הערב ואין מחוברין זה לזה כלל ואין בהם משום כלאים שכך התיר ר"י בגד של פשתן כפול ויש בין הכפולים גיזי צמר משום דיכול להוציא הגיזין בין התפירות והוו להו כמונחין בשק ובזה יתיישב פירוש הקונטריס שפירש שעטנז שוע יחד טווי יחד נוז אריג דמיחדיו לא נפקא לן אלא כשהן מחוברין יחד ובזה מודה רש"י וגם בנגעים כהאי גונא נלך אחר הסריקון.
4
ה׳ואודות האשה שהיא עושה צרכיה ומצאה דם כבר בא מעשה לידי כיוצא בזה ושאלתי למורי הרב ר' שלמה ז"ל ואסר משום דשמא מחמת עצירת השתן הדור מי רגלים למקור ואייתו דם ומן הנקבים שכתבת לא שמעתי יותר ומי יודע שמא אחר פרוזדור ואחר עלייה או מקור ובתוספתא ס"פ נמצא על בית יד תניא, דם היוצא עם הרעי טהור דם המנטף בין לפני המים בין אחר המים טמא ע"כ הברייתא. ואיני מבין מה הוצרך להשמיענו מדם היוצא עם הרעי והלא אפילו היוצא עם מי רגלים טהור לר' יוסי בין יושבת בין עומדת ושמא כי האי גוונא איירי שמחמת כאב בא הדם כי תחלה שנה באותה ברייתא פלוגתא דר' מאיר ור' יוסי וזה מיירי בלא כאב אכן על ידי כאב שמא יש נקבים בפנים שנפתחים זה לזה ועל כן הוצרך להשמיענו כשיצא מן הרעי דסד"א שמא כל הנקבים נפתחים זה לזה על ידי כאב ושמא נקבים של מטה כנקבים של מעלה שמי החוטם נגררין דרך הפה כשיש חולי לאדם וכן גם למטה וכן נראה כי כשיצאו מי רגלים חוץ לנקב ובאים לבית החיצון למקום שהשמש דש שוב לא תוכל כלל לעצור עצמה שיחזרו מים אחוריהם ויכנסו למקור ואם היתה יכולה לעצור עצמה למה יכנסו למקור (נ' דצ"ל ולא למקום) שיצאו משם אלא כך הפירוש כשנעצרים המים קודם שיצאו חוץ לנקב שיוצאים ממנו או מחמת חולי או כשעוצרת עצמה אז מתמלא מקום השתן עד שמשם דרך סדק או נקב יוצאים ונכנסים למקור ומביאים עמהם דם ולא כשנכנסים למקור כשהיו יוצאים (נ' שצ"ל יוצאים אח"כ) דרך המקור אלא כשמשתנת אז חוזרים למקומם דרך נקב שיצאו ומביאים דם המקור עמהם והמקור לא נפתח שאם נפתח המקור היה לה לראות בבדיקה כי כשהוא לפתח אין נסתם כל כך במהרה ובברור היה בא דם בתר דתמו מיא וכפי זה לא יועיל אפילו אם תסתום הנקב בשעת הטלת מים.
5
ו׳ואודות העוף כפי מה שכתבת שברור לכם שלעולם היו עור ובשר חופין את רובו ואין לירא כלל מצומת הגידין כפי אלו הדברים אז האבר והעוף מותרין אבל אם הייתם מסופקי' היה לאסור האבר ולא העוף כיון שהשבר היה בעצם האמצעי ולא בעצם רחב הדבוק בגוף כך כתב רבינו אבא מארי זצ"ל בשם רבינו אבי העזרי ושלם למורי ולתורתו ולישיבתו כחפץ משרתו העלוב חיים אי"ע בן רבינו יצחק נב"ה.
6