מראה יחזקאל על התורה, צוMareh Yechezkel on Torah, Tzav
א׳צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה כו' ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד כו' והרים את הדשן כו', הדקדוקים רבו במקראות הללו חדא דמלת לאמר היא למותר, גם מ"ש תורת העולה נדחק רש"י למה לי תורת, גם מדו בד אין לו פירוש ולמה כתב רק ב' בגדים הללו, גם עמ"ש רש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס קשה למה לא הזהיר ג"כ בשאר מצות הרבה ובמ"א שיש בהן חסרון כיס, והיותר קשה למה הזהיר הדבר לאהרן אדרבה לאהרן היה ריוח בדבר שנטלו הכהנים העורות והוה ליה להזהיר להישראל.
1
ב׳והנ"ל דהנה דוד המע"ה אמר (תהלים צב ג) להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות, ביאור הדבר דהנה השנה נחלקה לב' חלקים קיץ וחורף והיינו מדת יום ומדת לילה, וטעם הדבר לפי שגם התורה נחלקה לשני חלקים תורה ומעשה, וע"כ נברא החורף בלילות ארוכים שעיקר עבודת הבורא בימים ההם היא לימוד התורה דלא אברי לילה אלא לגירסא (עירובין סה.), אבל בקיץ שהימים ארוכים ונאה להתהלך בשוקים וברחובות לעסוק במצות שגם העסק במו"מ יש הרבה מצות התלוים בה כגון האמונה והגזל ונתינת הצדקה שלכך מברכין הטוב והמטיב על ריווח גדול שהוא מטיב לאחריני שמחויב בצדקה יותר, וכבר הארכתי במקום אחר שלכך בקיץ מדת יום גובר והיינו מדת החסד, אבל בחורף מדה"ד, ולזה כיוונו בזה"ק [ח"ב רע"מ ק"כ ע"א והובא לקמן פ' בהר] ניסן דרועא ימינא תשרי דרועא שמאלא, והנה כשהקב"ה מתנהג עמנו במדת החסד המפורסים שיגלה לעין כל שהוא טוב בודאי אנחנו מודים ומשבחים בלב שלם משא"כ כשמתנהג במדה"ד אעפ"י שמאתו לא תצא הרעות שגם הרע כלו טוב ונקרא חסדים מכוסים מ"מ צריך לזה אמונה גדולה, וזהו להגיד בבוקר חסדך היינו כשמתנהג בחסדים מגולים, ואמונתך בלילות היינו חסדים מכוסים צריך לזה אמונה.
2
ג׳וכמ"ש (תהלים מד ח) כי הושעתנו מצרינו כו' באלקים הללנו כל כו' ואף כי זנחת כו' הלא אלקים יחקר זאת כו', שצריך לזה נסיון גדול, ושמעתי ממורי שמדת לילה היא גבוה יותר ממדת יום לפי שהחושך יכול לצמצם את עצמו ולכן נאמר יוצר אור ובורא חושך, ובודאי כדברינו כן הוא שזהו ענין המתקת הדינים בשורשן כמו שביארתי במקום אחר.
3
ד׳והנה במדת התלמוד העיקר היא המחשבה וכמ"ש ובתורתו יהגה כו' אבל בעשיית המצות העיקר היא המעשה, והנה שני מדות הללו לפענ"ד היו חלוקים אצל משה ואהרן, כי משה קבל תורה והיה שושבינא דמלכא, אבל אהרן היה עסקן במצות שושבינא דמטרוניתא, וע"כ היה הכהן איש חסד כמ"ש וקמץ הכהן.
4
ה׳וזהו שצוה הכתוב כאן לאהרן ולבניו הם התלמידים הקרויים בנים שאוחזין במדותיו ואמר צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו היא לשון צוותא חדא לייחד דין וחסדים, ואמירה היא מיתוק כמ"ש את ה' האמרת היום לשון אהבה והתפארות, ואמר זאת תורת העולה כי עולה מכפר על המחשבה, אותה התורה שעיקרה במחשבה צריכה להיות על מוקדה דהיינו לקבל באהבה ובהתלהבות, על המזבח היינו הגוף האדם העובד שהוא בעצמו מזבח כפרה, כל הלילה כל זמן שמדת לילה גובר, עד הבוקר עד שיזרח אורן של צדיקים, ובכל זמן הזה צריך להיות אש המזבח תוקד בו שלא יבא לקטנות, ואח"כ ולבש הכהן מדו בד, אותן הששה מדות [ב"ד גי' ששה] שמחסד ולמטה ילבשם הכהן להמתיקם כמדתו, ומכנסי בד ילבש על בשרו ר"ל שבשר הוא מורה על דין כידוע וצריך להעלימם ולהכניסם בנרתיק שלהם להמתיקם בשרשן, ואז והרים את הדשן אשר תאכל האש שלא יהא למקטריגים שום אחיזה ושליטה, וזהו שפרש"י ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס שהחסדים הם מכוסים וצריך זהירות ובטחון גדול.
5
ו׳עוד הארכתי בדרוש במקרא הנ"ל ועוד הקשיתי דבפרשת עשר תעשר שם הזהיר הכתוב על השלש רגלים, והנה אצל חג השבועות נאמר (דברים טז יא) ושמחת וכו' אתה כו' והלוי והגר והיתום כו', וכמו כן גבי סוכות נאמר [שם יד] ושמחת בחגך כו' והלוי והגר והיתום כו', נמצא דאצל ב' רגלים הללו הזהיר על מתנות עניים ואצל חג הפסח לא נאמר, א"כ משמע דבפסח אין חיוב ליתן מתנות עניים וא"כ קשה על הש"ע שפסק שצריך לקנות חטין ולחלקם לעניים ולכאורה הוא נגד המקרא.
6
ז׳אבל הענין הוא דצריך להבין שהתורה הזהירה בכמה מקומות על חיוב נתינת הצדקה בכמה לאוין וכמה מ"ע מה שלא עשה כן בשאר מצות עשה או ל"ת, אבל האמת שבודאי השכל נותן אחרי שכל ישראל אחים ורעים בני אב אחד ומחוייבים לרחם על עניים ובזה מעוררים רחמים למעלה כמ"ש (דברים יג יח) ונתן לך רחמים ורחמך כו', רק שהיצה"ר הוא מסמא את העיניים ומקשה ומאטים הלב ומקשה העורף וכמ"ש (בראשית יז יג) המול ימול וכו' ומקנת כספך, שגם על הממון יש ערלה, וכ"ז הוא בשאר ימות השנה שיש שליטה להיצה"ר, משא"כ גבי פסח שמבערין שאור שבעיסה ומשהו חמץ דקאי על היצה"ר א"כ ממילא יוצא הפנימיות ואדרבה יש שמחה לאדם שיש מי שיוכל לזכות את עצמו, כמ"ש בזוה"ק [ח"א ק"ד ע"א] דורונא משדר ליה וע"כ לא הוצרך להזהיר על זה, כי לא דברה תורה במתים, אמנם מחברי שו"ע ראו כי לא אכשר דרי ע"כ הוצרכו להזהיר על הצדקה, שבאמת יש חיוב גדול בפרט בזמן הזה עת גאולה וכמ"ש (ישעיה א כז) ושביה בצדקה שבזכות הצדקה עתידין ליגאול.
7
ח׳וע"ז נאמר [משלי כט יג] רש ואיש תככים נפגשו מאיר עיני שניהם כו' ואמרו בגמ' (תמורה טז.) לזה עושה עני ולזה עשיר גדול ע"ש, וצריך להבין איך מאיר עיני שניהם, והענין הוא דודאי אין היצה"ר יוכל להסיתו לעשות עבירה כי מי פתי יאמין לו רק שמסמא העינים ואומר למי שרוצה ליתן צדקה שאין העני הגון ואין ראוי ליתן לו, ע"כ אומר הקב"ה לזה העשיר כיון שאתה אומר שהעני אינו הגון ואתה טוב ממנו תהיה אתה עני ויתן לך צדקה העני הזה שאינו הגון וטוב, אבל הקב"ה מטיב לרעים ולטובים ומחוייב הקב"ה לפרנסו וממילא זה נעשה עני וזה עשיר, וזהו רש ואיש תככים פי' שתוך ומרמות תחת לשונו שמטיל מום בקדשי שמים הם העניים שהם בני היכלא דמלכא ומשכן כבודו, וזה אומר עליו שאוכל הרבה או שותה הרבה או ישן הרבה ומטיל עצמו על הציבור ואינו רוצה להטריח את עצמו, ובאמת הכל מפיתוי היצר כאשר בא הדבר לפני בנסיון כמה פעמים, והקב"ה מאיר עיני שניהם שנותן לכל אחד כפי דבריו כי לא יחדל האביון ומ"מ צריך להיות עני שיוכלו העשירים לזכות את עצמן בו, וכיון שהעשיר אומר שהעני אינו טוב כמוהו ממילא ישפוט השכל שהוא יהיה עני, והעני צריך להתעשר כי ברכת ה' תעשיר.
8
ט׳ועוד הארכתי ע"ז בביאור כמה מקראות, וסיימתי הן אמת שכ"ז ידוע לכל ואין צריך להזהיר רק להוציא מלבן של אכזרי לבב שהיצה"ר מסמא עיניהם, וע"ז יורה המקרא שהתחלנו בו צו את אהרן ואת בניו היינו המורים את העם דרכי ה' וכמ"ש בכהנים יורו משפטיך ליעקב, ואמר שיצוה אותם לאמר פי' שתמיד יזהירו ויאמרו דברי מוסרים ותוכחות ע"ז, ואעפ"י שלא הזהיר בשאר מצות כך יותר צריך להזהיר במקום חסרון כיס אבל שאר מצות התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה לדעת דרכי ה' יבוא וילמוד.
9
י׳פרשת פרה
בהפטורה דיומא אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי כו' (ירמיה ט כב), ונבאר פסוק זה בהקדם מ"ש בפ' פרה (במדבר יט יא) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש כו', ומלבד שמקרא זה כפול להלן בפ' זו [שם יג] קשה עוד כפל לשון במת בנפש האדם כו', ועוד וכי בשביל שהוא טמא יטמא את המשכן ויתחייב כרת, ומ"ש רש"י דאיירי בנכנס למשכן חסר מן המקרא, ועוד קשה הא משכן אינו מקבל טומאה דקרקע עולם הוא, וביותר צריך להבין מ"ש חכז"ל [במ"ר פי"ט ו] ויקחו אליך לך אני מגלה טעמה של הפרה ולאחרים חוקה ושלמה המע"ה אמר (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וקשה למה באמת נתעלמה טעמא דפרה ולמה לא גילה אותה משה בעצמו לישראל, וגם צריך להבין מ"ש דמטהר טמאים ומטמא טהורים.
בהפטורה דיומא אל יתהלל חכם בחכמתו כו' כי אם בזאת כו' השכל וידוע אותי כו' (ירמיה ט כב), ונבאר פסוק זה בהקדם מ"ש בפ' פרה (במדבר יט יא) הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה הנפש כו', ומלבד שמקרא זה כפול להלן בפ' זו [שם יג] קשה עוד כפל לשון במת בנפש האדם כו', ועוד וכי בשביל שהוא טמא יטמא את המשכן ויתחייב כרת, ומ"ש רש"י דאיירי בנכנס למשכן חסר מן המקרא, ועוד קשה הא משכן אינו מקבל טומאה דקרקע עולם הוא, וביותר צריך להבין מ"ש חכז"ל [במ"ר פי"ט ו] ויקחו אליך לך אני מגלה טעמה של הפרה ולאחרים חוקה ושלמה המע"ה אמר (קהלת ז כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וקשה למה באמת נתעלמה טעמא דפרה ולמה לא גילה אותה משה בעצמו לישראל, וגם צריך להבין מ"ש דמטהר טמאים ומטמא טהורים.
10
י״אאבל הענין נ"ל בדרך רמז דאמרו חכז"ל (ערכין טז:) כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורים קבל עולמו דאין לך כשר בישראל בלא יסורים וכמ"ש עד היכן כחה של יסורים כו', ודבר זה נעלם מעין כל ורבים שהקשו מפני מה צדיק ורע לו כו', אבל ברשעים נאמר ומשלם לשונאיו על פניו והיינו לפי שנכרתים מחלקם לעוה"ב, וזהו לענ"ד מרומז בענין פרה אדומה שהם הדינים השולטים בעולם דהיינו פ"ר דינים וה' הם אותיות מנצפ"ך גימט' פ"ר, ואדומה מורה על תוקף הדינים ואשא סומקא והם ממרקין עונותם של ישראל, וע"כ אמרו תבוא אמו ותקנח צואת בנה דהיינו חטא העגל והוא משום דקודם חטא העגל פסקה זוהמתן במעמד הר סיני והיה חירות ממה"מ וחירות משיעבוד מלכיות ואח"כ ע"י חטא העגל חזרו לזוהמתן ואין שום פורעניות שאין בה חטא העגל, וע"כ נקראת חטאת לשון חיטוי ודיכוי שמנקין ומצרפים את ישראל מכל עון ואשמה.
11
י״בוזה"ש הנוגע במת שיש לו נגיעה באותה זוהמה שנקנסה מיתה על ידה, ולא יתחטא, שאין עליו יסורים זה ראיה כי את משכן ה' טמא שכבר גברו עונותיו לאבד את הנשמה הקדושה ששוכנת בו ונכרתה שלא יהיה לו חלק לעוה"ב וע"כ משלמין לו על פניו להאבידו, וזהו הביאור שמטהרת טמאים דהיינו החטאים מתמרקים ע"י היסורים ומטמא טהורים כי ע"י היסורים אינם יכולים הצדיקים לעסוק בתוה"ק ומתבטלים מדברי תורה ומתפלה, וע"כ על זה לא יכלו לעמוד שום אדם על טעמא דפרה דמטהרת טמאים ומטמא טהורים כו' והיינו הקושיא בעצמה מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו כו'.
12
י״גאמנם המבואר והמקובל אצלינו שאין מראין לצדיק דבר רע וכדמצינו גבי נחום איש גם זו (תענית כא.), שלכאורה קשה הלא זה מסור ביד כל אדם לומר על כל דבר גם זו לטובה ומה איכפת לו אם יאמר כך, אבל הענין הוא שבעבור שהוא נכון לבו ובטוח בה' שכל מעבדיו קשוט והכל טובות וחסדים וע"כ לצדיק כזה מגלין לו עיני שכלו ורואה בכל דבר הפנימיות ומרגיש בכל דבר הטוב שבו, וזהו ענין המתקת הדינים בשרשן כמבואר אצלינו במקום אחר [לעיל פ' בראשית ע' ז].
13
י״דוכ"כ ביארתי על מ"ש משה הודיעני נא את דרכיך כו' שפי' רש"י מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו כו' והשיב לו הקב"ה אני אעביר כל טובי על פניך כלומר הפנימיות שבכל דבר ועיי' מ"ש בפ' תשא. וזהו שאמרו דלמשה נתגלה טעמא דפרה אדומה והוא היה משכיל על הדבר כנ"ל, אבל שלמה לא היה יכול לעמוד על הדבר לפי שבימיו ישבו ישראל במילואו וטובו ולא ראה דבר רע כלל, וע"כ לא היה יכול להרגיש הטעם דפרה כנ"ל והוקשה לו למה מטמא טהורים וצדיק ורע לו כנ"ל.
14
ט״ווהנה כבר ביארתי שצרכי בני אדם והיסורים שלהם הם בארבעה דברים ב' במילי דשמיא וב' במילי דעלמא, דהיינו במילי דשמיא הא' הוא התלמוד תורה שצריך האדם להמית א"ע להבין ולהשכיל וכמ"ש על שחורות כעורב, והב' הוא בתפלה שצריך לפנות דעתו ומחשבותיו להתפלל בלי מחשבה זרה ובלי פניה וכן בעשיית המצות, ובמילי דעלמא יש ג"כ ב' דברים הא' הוא מה שנוגע לבריאות הגוף ובנים והב' הוא בדבר שבממון ושיעבוד מלכיות, עיי' מ"ש בפ' לך לך שביארתי שם דלכך אומרים ב"פ אנא ה' הושיעה נא וב"פ אנא ה' הצליחה נא ע"ש באורך, והנה על כל ד' דברים הללו יש לאדם צער ויסורים הרבה מלבד מי שחננו ה' בינה והשכל לעבוד בגדלות השכל, ובאמת ג' דברים הראשונים דהיינו מה ששייך לבריאות הגוף ודבר שבממון ותלמוד תורה הם אינם ביד אדם רק בידי שמים אבל הרביעי דהיינו תפלה הוא ביד אדם והוא יראת שמים, ומי שחננו השי"ת לעבוד את השי"ת בגדלות השכל כנ"ל ולא יסוג אחור משום יסורים ממילא יזכה לדברים הרבה ותורתו משתמרת בקרבו כמ"ש על חסידים הראשונים, וגם אין נותנין עליו עול מלכות ודרך ארץ.
15
ט״זונוכל לומר ברמז שד' דברים הללו נרמזו בד' פרשיות דהיינו הב' שהם קודם פורים הם במילי דעלמא פ' שקלים על דבר שבממון ופ' זכור על בריאות הגוף שנאמר ויזנב בך כל הנחשלים ואתה עיף ויגע, והב' שהם לאחר פורים הם במילי דשמיא דהיינו פ' פרה על התורה והחכמה כידוע ופ' החודש על עבודת התפלה שהיא במקום הקרבנות שבהפטורה, וזה"ש אל יתהלל חכם בחכמתו דהיינו בלימוד תורה המרומזת בפ' פרה, וגבור בגבורתו הוא בריאות הגוף שבפ' זכור, ועשיר בעשרו היינו דבר שבממון שבפ' שקלים, שעשיר ועני שוין הן ולא יאמר הוני פדאני, ועמלק והמן נפלו ע"י גבורתם ונוקשו לו לכד, ובפרה לא רבים חכמו והיינו משום שכל א' מאלו הוא בידי שמים ואדם לעמל יולד לסבול יסורין, אבל [בזאת] יתהלל השכל וידוע אותי דהיינו בעמוד העבודה שהוא בידי אדם וכמ"ש הרמב"ם [הל' תשובה פ"ה ה"ב] שכל אדם יוכל להגיע למדריגת משה כו' עוד מעיד אני עלי שמים וארץ שבין איש ובין אשה אפי' עבד ושפחה הכל לפי מעשיו רוה"ק שורה עליו, וסיים הפסוק טעם הדבר, כי באלה, ר"ל באותן ג' הראשונים חפצתי נאום ה' שאותם ישנם תחת ידי ואיך יתהלל בו אדם, אבל בהשכל וידוע שאינו בידי שמים בזאת יוכל להתהלל, וע"כ קבעו חכז"ל פסוק זה בסוף ההפטורה אעפ"י שאין לו שייכות כלל לההפטורה ואם רצה לסיים בדבר טוב הלא הרבה מקראות יש בירמי' מדברים ניחומים, אמנם לפי דברינו שיש לו שייכות גדולה לפ' פרה שהוא מורה על היסורים כנ"ל הנמתקין ע"י העבודה השלימה כנ"ל, וסדרה זו מלאה מפ' קרבנות כנ"ל.
16
י״זשערי ציון
ומפתח אוהל מועד וגו' הקדמונים חקרו למצוא טעם נכון למה נקרא שבת זה שבת הגדול אעפ"י שאינו חל בעשרה בחודש, ונ"ל לתת טעם כי בשבת זה נתגדל שם כבודו בעמים ונתידע השראת שכינתו והשגחתו בתחתונים בעולם שנה נפש, וכמ"ש נודע ה' משפט עשה כו' שכשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו נתעלה [ויק"ר פכ"ד א], וזה ביאור הכתוב (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וירא העם את ה' וגו' והיינו דבוודאי כל אדם הוא מאמין באמונה שלימה בהשי"ת וא"כ היה ראוי שבכל שעה יהיה ירא וחרד על עסקיו שלא לעשות נגד רצונו ח"ו ואיך ימרה פני המלך העומד נגדו, רק מחמת שבעתים הללו הקב"ה עושה עמנו נסים נסתרים שאין כל אדם משיגם וסוברים שהעולם מתנהג ע"פ הטבע ועזב ה' את הארץ ובפרט בראותם שהרשעים גוברים, והמקרא צוח באזנינו שמענו כו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם וגו', וע"כ כשהקב"ה מאיר פניו אלינו בנסים מפורסמים להתודע ולהגלות שהוא משגיח עלינו בעינא פקיחא ולא יטוש את עמו ממילא נופלת יראה בלב האדם אחרי שנתאמת אצלם השגחתו יתב"ש, ולכך נאמר כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה וע"כ נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אז תיכף יראו את ה' וכו', ודבר זה נשתלם עכשיו בג' אופנים הכלולים זה מזה והם עולם שנה נפש, דהיינו בנפש ע"י העשר מכות אשר פעל ועשה במצרים, והב' טלה בעולם שלקחו הישראל את הטלה ועשו בו שפטים, הג' בשנה שבת קודש שכל אדם מרגיש אימה יתירה והתעוררות קדושה וכמ"ש [ירושלמי דמאי ט"ז ע"ב] אפילו ע"ה ירא לשקר בשבת, ושלשת אלו נשתלם בשבת זה ע"כ קבעו שבת זה בכל שנה ושנה להקרא שבת הגדול שנתגדל השם הנכבד והנורא וכאמור.
ומפתח אוהל מועד וגו' הקדמונים חקרו למצוא טעם נכון למה נקרא שבת זה שבת הגדול אעפ"י שאינו חל בעשרה בחודש, ונ"ל לתת טעם כי בשבת זה נתגדל שם כבודו בעמים ונתידע השראת שכינתו והשגחתו בתחתונים בעולם שנה נפש, וכמ"ש נודע ה' משפט עשה כו' שכשהקב"ה עושה דין ברשעים שמו נתעלה [ויק"ר פכ"ד א], וזה ביאור הכתוב (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו' וירא העם את ה' וגו' והיינו דבוודאי כל אדם הוא מאמין באמונה שלימה בהשי"ת וא"כ היה ראוי שבכל שעה יהיה ירא וחרד על עסקיו שלא לעשות נגד רצונו ח"ו ואיך ימרה פני המלך העומד נגדו, רק מחמת שבעתים הללו הקב"ה עושה עמנו נסים נסתרים שאין כל אדם משיגם וסוברים שהעולם מתנהג ע"פ הטבע ועזב ה' את הארץ ובפרט בראותם שהרשעים גוברים, והמקרא צוח באזנינו שמענו כו' פועל פעלת בימיהם בימי קדם וגו', וע"כ כשהקב"ה מאיר פניו אלינו בנסים מפורסמים להתודע ולהגלות שהוא משגיח עלינו בעינא פקיחא ולא יטוש את עמו ממילא נופלת יראה בלב האדם אחרי שנתאמת אצלם השגחתו יתב"ש, ולכך נאמר כי רוצה ה' בעמו יפאר ענוים בישועה וע"כ נאמר וירא ישראל את היד הגדולה אז תיכף יראו את ה' וכו', ודבר זה נשתלם עכשיו בג' אופנים הכלולים זה מזה והם עולם שנה נפש, דהיינו בנפש ע"י העשר מכות אשר פעל ועשה במצרים, והב' טלה בעולם שלקחו הישראל את הטלה ועשו בו שפטים, הג' בשנה שבת קודש שכל אדם מרגיש אימה יתירה והתעוררות קדושה וכמ"ש [ירושלמי דמאי ט"ז ע"ב] אפילו ע"ה ירא לשקר בשבת, ושלשת אלו נשתלם בשבת זה ע"כ קבעו שבת זה בכל שנה ושנה להקרא שבת הגדול שנתגדל השם הנכבד והנורא וכאמור.
17
י״חועוד יש לומר דאיתא במדרש [שמו"ר פ"א כח] דכשהיו הישראל במצרים בקשו מפרעה לתת להם יום אחד שינוחו בן מן עבודתם ונתרצה להם וכוונו לברור יום השבת, ונחזי אנן שמירת שבת שהיה במצרים היה בשביל עבודת ימות החול ולנוח מן היגיעה ושיוכלו לעבוד אח"כ, נמצא ששמירת שבת ההוא היה רק לצורך החול אבל שמירת שבת שלנו נהפוך הוא שכל ימות החול צריכין להכין לקבל שפע קדושת הבורא בשבת, ולכך נאמר בפ' ויקהל (שמות לה ב) גבי שבת אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי וכו' שבת שבתון דהול"ל אשר צוה ה' לאמר, ואצל מלאכת המשכן [שם ד] נאמר אשר צוה ה' לאמר דהול"ל לעשות, אבל הוא הדבר שדברנו שמלאכת המשכן היה נעשה מאליו והם צריכים רק לחשוב מחשבות, אבל גבי שבת צריך עשייה של ימות החול להרגיש השבת וכו'.
18
י״טוכמו כן מצינו במקרא שלפנינו בפ' זו שנאמר ומפתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' כאשר עשה ביום הזה וגו' צוה ה' לעשות לכפר עליכם, ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים וגו', ויש כאן הרבה דקדוקים חדא כפל המקרא שנאמר שבעת ימים ב' פעמים, ועוד מהו לעשות לכפר עליכם עד שחכמינו זכרונם לברכה עמדו על זה ודרשו (יומא ג:) לעשות זה מעשה פרה לכפר זהו מעשה יוה"כ, וצריך להבין לפי פשוטו, ועוד קשה למה במקרא ראשון לא נאמר לילה ויום ובמקרא השני נאמר לילה ויום.
19
כ׳דהנה ידוע שהעולם נברא בכ"ב אותיות והם נחלקים לג' חלקים דהיינו שלש אמות שבע כפולות י"ב פשוטות [ספר יצירה פ"ב מ"א] וכמ"ש בספר יצירה [שם פ"ה מ"ז] המליך אות ה' בשיחה כו' וצר בהם טלה בעולם ניסן בשנה ורגל ימין בנפש זכר ונקבה, ולעולם דרכי לחבר לאחד שיהיה להם שייכות ביחד, וע"כ נ"ל בדרך כלל שהשלש אמות הם נגד השלש רגלים והוא מבואר דידוע שפסח הוא קו החסד וסוכות קו הדין ושבועות מכריע ביניהם והם נגד אויר מים אש כידוע, והנ"ל שהשבעת ימי המלואים היו נגד השבע כפולות וכמו שנבאר, ושמעתי ממורי שי"ב נשיאים הי' נגד הי"ב מנהיגים. וביאור הדבר דבודאי כל מי שרוצה לצאת לעבודת המלך הקב"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים שלימה צריך לפקוח על עסקיו שלא יפגום בשם, בשיחה ובהילוך וראיה ושמיעה כו' כל השנים עשר מנהיגים שבנפש המוזכרים בספר יצירה, ובאמת הדבר קשה מאוד על האדם המשוקע בתאות חומריות להזהר בכל אלה, וע"כ חלק השי"ת השנה לי"ב חלקים ובכל חלק ישלוט מזל א' המורה על המנהיג ההוא שיתקן האדם בכל חודש מנהיג אחד ויהא נקל לו להזהר בכל השנה.
20
כ״אוהמנהיג הראשון הוא שיחה ורגל שבו נקרא פסח דהיינו פה סח שאסור לדבר שום דיבור אחר רק בנפלאות הבורא ולא דברים בטלים ומכ"ש שקר ולה"ר ח"ו והממעט בדבור זה מודה שיש לו הכנעה ויש עליו עול מלכות שמים וכמ"ש (קהלת א ה) כי אלקים בשמים כו' על כן יהיו דבריך מעטים, ולכך אמרו ע"ה ירא לשקר בשבת לפי שבכל יום שולט מדה אחת מהשבע מדות ובשבת הוא מדת מלכות ולכך יש על האדם אימת מלכות שמים, ולכך זכה טלה להיות ראש לכל המזלות לפי שהוא הנכנע והנרדף יותר מכל הבהמות והחיות וכמ"ש כשה לטבח יובל (ישעיה נג ז), כצאן לטבחה (ירמיה יב ג), וזהו המליך אות ה' דהיינו ה' מוצאות הפה בשיחה לשמור פיו ולשונו וצר בהם טלה בעולם שמורה על הכנעה ומיעוט הדיבור שלא לצורך, ניסן בשנה שכל המרבה לספר ביציאת מצרים משובח, ורגל בנפש להרחיק מן השקר שאין לו רגלים שלכך נתקצצו רגלי הנחש לפי שדיבר שקר כידוע, וכמו כן הוא בכל חודש שולט מנהיג אחר וחובה על האדם להשלים נפשו בי"ב מנהיגים הללו.
21
כ״בוהנה לעומת זה השי"ת משפיע עלינו שבעה טובות הנקובים לעומת השבע כפולות דהיינו חכמה עושר ממשלה חיים שלום חן זרע כמבואר בספר יצירה שם, והם מתנהגין ע"י הז' אותיות בג"ד כפר"ת ונקראין כפולות שמקבלים דגש ורפה, והיינו לפי שיש שבע תמורות נגדן ההיפוך מהן, והיינו רק בעוה"ז שיש פירוד טוב ורע משא"כ בעולמות העליונים שיש אחדות ואפילו הרע הוא טוב אינן כפולות, וזה היה עבודת הכהנים להמתיק מדה"ד ולקיים בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט ח) ר"ל בכל העתים שיש עתים לטובה ולרעה כמ"ש בקהלת [פרק ג] וביארתי במקום אחר.
22
כ״גוזה השייכות שיש לפרשה זו עם שבת הגדול שאנו צריכים לעשות עבודתינו בששת ימי המעשה בשביל להכין עצמינו לשבת ולתקן מדותינו הי"ב מנהיגין, ולעומת זה השבת הוא זכר ליצי"מ כמו במצרים שהיה השבת לצורך ימות החול דהיינו שהקב"ה ישפיע עלינו השבע טובות וכמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וע"כ כפל הכתוב פה הציווי על שבעת ימי המלואים להורות שהכהנים צריכים ליחד השבע כפולות, וצוה מתחלה מפתח אוהל מועד לא תצאו וגו' ואמר עוד כאשר עשה וגו' צוה ה' לעשות לכפר שעבודתכם הלזו יהיה על המתקה וכפרה וכמ"ש אכפרה פניו, ועי"כ ופתח אהל מועד תשבו שבעת ימים לילה ויום ר"ל הלילה דהיינו מדה"ד ויום דהיינו מדת הרחמים אחד באחד יגשו וימתקו הדינים ע"י עבודתכם בשלימות, ולכך נקראו ימי המלואים שהשם נתמלא בכ"ח אותיות שנאמר כי שבעת ימים ימלא את ידכם הי"ד שלכם דהיינו הי"ד עתים לטובה ולהיפוך המוזכרים בקהלת, ולכן התפלל משה ועתה יגדל נא כ"ח ה', ברוך ה' לעולם או"א.
23
כ״דחדושי אגדה לחתונה
צו את בני ישראל כו' זאת תורה העולה הוא העולה כו', בגמ' (סוטה ב.) אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו דכתיב כי לא ינוח שבט הרשע כו' ופריך הא מ' יום מקודם מכריזין כו' ומשני הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני אמר ר' יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף כו', ביאור הדבר עפימ"ש לעיל ותרא את עני כו', דביציאת מצרים היו ב' ענינים האחד הוא יציאת מצרים היה עפ"י ההכרח והב' הוא קריעת ים סוף היה מצד החסד וע"י תפלתם, וכמו כן בזיווג ראשון אי אפשר להיות עפ"י מעשיו דעדיין אינו בעולם וצדיק ורשע לא קאמר (נדה טז:) וע"כ הזיווג עפ"י המזל מצד ההכרח, אבל בזיוג שני הוא לפי מעשיו וע"כ צריך להתפלל על זה וע"כ קשה כקריעת ים סוף, וכמ"ש לעיל [פ' ויקרא בחידושי אגדה] שעיקר הדבר שצריך להיות כוונתו לשם שמים ולהנצל מהרהורי עבירה, ולכך עולה כולה כליל שמכפר על הרהור הלב שאין מכיר בו אלא השי"ת, וזש"ה צו את בני ישראל דצו הוא לשון חברותא וצוותא חדא, כשלוקח לעצמו חבר טוב דהיינו נשיאת אשה אז יהיה זאת תורת העולה, לזאת יקרא אשה שידביק א"ע בתורת העולה להנצל מהרהורים רעים אזי היא העולה כלומר היא האשה אשר עמו העולה למעלה שיהיה זיווגו עולה יפה.
צו את בני ישראל כו' זאת תורה העולה הוא העולה כו', בגמ' (סוטה ב.) אין מזווגין לאדם אלא לפי מעשיו דכתיב כי לא ינוח שבט הרשע כו' ופריך הא מ' יום מקודם מכריזין כו' ומשני הא בזיווג ראשון הא בזיווג שני אמר ר' יוחנן וקשה לזווגם כקריעת ים סוף כו', ביאור הדבר עפימ"ש לעיל ותרא את עני כו', דביציאת מצרים היו ב' ענינים האחד הוא יציאת מצרים היה עפ"י ההכרח והב' הוא קריעת ים סוף היה מצד החסד וע"י תפלתם, וכמו כן בזיווג ראשון אי אפשר להיות עפ"י מעשיו דעדיין אינו בעולם וצדיק ורשע לא קאמר (נדה טז:) וע"כ הזיווג עפ"י המזל מצד ההכרח, אבל בזיוג שני הוא לפי מעשיו וע"כ צריך להתפלל על זה וע"כ קשה כקריעת ים סוף, וכמ"ש לעיל [פ' ויקרא בחידושי אגדה] שעיקר הדבר שצריך להיות כוונתו לשם שמים ולהנצל מהרהורי עבירה, ולכך עולה כולה כליל שמכפר על הרהור הלב שאין מכיר בו אלא השי"ת, וזש"ה צו את בני ישראל דצו הוא לשון חברותא וצוותא חדא, כשלוקח לעצמו חבר טוב דהיינו נשיאת אשה אז יהיה זאת תורת העולה, לזאת יקרא אשה שידביק א"ע בתורת העולה להנצל מהרהורים רעים אזי היא העולה כלומר היא האשה אשר עמו העולה למעלה שיהיה זיווגו עולה יפה.
24
כ״המהגדה של פסח
צו את אהרן וכו' פירש"י זירוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, צ"ל במאי פליג ר"ש על התנא קמא או מה הוסיף על דבריו, ונבאר ג"כ המדרש זה קרבן וכו' זש"ה מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק וכו' אהרן אוכל כל הקרבנות וממנו יצא קרבן שנאמר זה קרבן, ובהפטורה עולותיכם ספו וכו', ובגמ' שלהי מנחות (קי.) נאמר בבהמה אשה ריח נחוח וכו' אחד המרבה וכו' ובלבד שיכוין וכו' אר"ז מאי קרא מתוקה שנת העובד וכו' והוא תמוה... והנה כבר ביארתי על פסוק וילכו ויעשו וכו' ועל פסוק יהי חסדך וכו' כאשר יחלנו לך, ותוכן הענין כי כל מצוה עושין בתחילה בזריזות רק באורך הזמן נעשה אצלו הרגל ועוד יש מניעה לעשייתו בזריזות כשיש בו חסרון כיס שעושה הצדקה בעל כרחו, וזה שאמר צו וכו' אין צו אלא זירוז שיעשה המצוה זו בזריזות אעפ"י שמצוה זו לא היתה חשובה כ"כ בעיניהם, והזריזות הוא מיד ולדורות ר"ל דגם ברבות הימים יהיו בעיניהם כחדשים, אבל ר' שמעון דדריש טעמא דקרא וא"כ בכל מצוה צריך לבקש טעמים בכדי שיהיה איזה חידוש ויהיה לו תשוקה חדשה לקיימה באהבה, וע"כ א"צ להדרש הזה וע"כ דריש שהזריזות צריך להיות משום שיש בה חסרון כיס שאפ"ה יעשה באהבה ושמחה גדולה.
צו את אהרן וכו' פירש"י זירוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, צ"ל במאי פליג ר"ש על התנא קמא או מה הוסיף על דבריו, ונבאר ג"כ המדרש זה קרבן וכו' זש"ה מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק וכו' אהרן אוכל כל הקרבנות וממנו יצא קרבן שנאמר זה קרבן, ובהפטורה עולותיכם ספו וכו', ובגמ' שלהי מנחות (קי.) נאמר בבהמה אשה ריח נחוח וכו' אחד המרבה וכו' ובלבד שיכוין וכו' אר"ז מאי קרא מתוקה שנת העובד וכו' והוא תמוה... והנה כבר ביארתי על פסוק וילכו ויעשו וכו' ועל פסוק יהי חסדך וכו' כאשר יחלנו לך, ותוכן הענין כי כל מצוה עושין בתחילה בזריזות רק באורך הזמן נעשה אצלו הרגל ועוד יש מניעה לעשייתו בזריזות כשיש בו חסרון כיס שעושה הצדקה בעל כרחו, וזה שאמר צו וכו' אין צו אלא זירוז שיעשה המצוה זו בזריזות אעפ"י שמצוה זו לא היתה חשובה כ"כ בעיניהם, והזריזות הוא מיד ולדורות ר"ל דגם ברבות הימים יהיו בעיניהם כחדשים, אבל ר' שמעון דדריש טעמא דקרא וא"כ בכל מצוה צריך לבקש טעמים בכדי שיהיה איזה חידוש ויהיה לו תשוקה חדשה לקיימה באהבה, וע"כ א"צ להדרש הזה וע"כ דריש שהזריזות צריך להיות משום שיש בה חסרון כיס שאפ"ה יעשה באהבה ושמחה גדולה.
25
כ״ווהנה כבר ביארתי על פסוק אדם כי יקריב מכם וכו' ע"ד שאמרו במדרש (גמ' סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד, והיינו משום שהעולה מכפרת על הרהור הלב שאין מכיר בו אלא הש"י, ע"כ נאמר זבחי אלקים רוח נשברה כי הש"י שוכן את דכא והוא בעצמו מקבל אותו ואין צריך לשום פרקליט, וע"כ אמרו (שבת יב:) גבי רבי אליעזר כשהלך לבקר החולה אמר יפקדך לשלם אע"ג שהוא לשון תרגום ואין מלאכי השרת נזקקין, מ"מ כיון שהשכינה עמו אין צריך לשום פרקליט, וז"ש אדם כי יקריב מכם ר"ל שהקרבן יהיה האדם בעצמו ע"י מחשבתו הקדושה, וזה קרבן לה', שהקב"ה בעצמו מקבלו כי מלאכי השרת אין יודעים מחשבות, אבל מן הצאן וכו' תקריבו שצריכין לפרקליטין, ויש בזה חילוק גדול כי כשמביאין מתנה למלך והוא בעצמו מקבלה אז אין חילוק בין רב למעט כי המלך יודע שאין בכחו להביא יותר וחשוב בעיניו כהרבה אבל כששולחין לו ע"י שליח אז אותו השליח אינו רוצה להביא ולהכניס למלך מתנה מועטת, וז"ש בעולה וכו' ללמדך שכל אחד המרבה וכו' בודאי זה מוכח מקרא הזה, אבל מה שהתנה בלבד שיכוין וכו' דמשמע דאם אינו מכוין כ"כ אז יש חילוק בין רב למעט והיינו מחמת שאין מחשבתו טהורה כ"כ שיקבלנה הש"י רק ע"י מכניסי רחמים, וזה אינו מוכח מקרא הנ"ל, וע"ז בא ר' זירא להביא ראיה מקרא דמתוקה שנת העובד ר"ל אם יש בו מתיקות שעושה בזריזות ובהתלהבות אז בין מעט בין הרבה יאכל, שאפילו באכילה גרידא יש ענין זה כנ"ל.
26
כ״זוז"ש בהפטורה עולותיכם ספו וכו' ואכלו בשר שאפילו מה שציויתי על הקרבן היה ג"כ עיקר הכונה על המחשבה לעשות נחת רוח לפני, וכמ"ש בעקידה ע"פ כשמוע בקול ד' וכו', וז"ש במדרש הנ"ל מהאוכל יצא מאכל דאהרן בעצמו אוכל הקרבנות והוא בעצמו נחשב לקרבן ע"י אכילת הקרבן וכמ"ש זה קרבן אהרן, והיינו ע"י כי מעז יצא מתוק שהיה מתוקים שנת העובד שעשה הדבר בזריזות ואהבה יתירה וכמ"ש בס' בינה לעתים על פסוק וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וכו', והש"י יזכינו לעבדו בשמחה ובטוב לבב ובא לציון גואל אמן.
27