מראה יחזקאל על התורה, הגדה של פסחMareh Yechezkel on Torah, Pesach Haggadah

א׳שואלין ודורשין קודם לפסח וכו' [פסחים ו. שואלין ודורשים שלשים יום קודם החג רשב"ג אומר שתי שבתות], האחרונים נתקשו בלשון שואלין שהוא למותר ע"ש ועוד מהו ענין פלוגתיה דרשב"ג ורבנן, והנ"ל עפימ"ש על פסוק (שמות לא יג) אך את שבתותי תשמורו כי אות הוא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ד' מקדשכם, צריך ביאור למה כתב שבתותי לשון רבים (שבאמת הקב"ה לא שבת רק שבת אחת).

ב׳ובאמת יש לבאר עפי"מ שביארתי עמ"ש (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שני שבתות מיד היו נגאלין, והענין הוא עפימ"ש [אבות פ"ה א] בעשרה מאמרות וכו' אלא להפרע וכו' וליתן שכר טוב וכו', וכבר הארכתי בביאורו במ"א [פ' מקץ] שאלולי עשרה מאמרות לא היה שכר ועונש, וכמו כן הדבר בשבעה ימי בראשית אעפ"י שהיה ביכולת הבורא לברוא ברגע אחד מ"מ הוצרך לשבעה ימים לטובת האדם, והוא דכל אשר יחפוץ קרבת אלקים ולפרוש מדרכי העולם הזה לעבוד עבודת הקודש לעשות רצון קונו צריך להיות עיניו פקוחות על כל דרכיו ועניניו, כי בודאי כשאדם הולך לתומו וישוט בארץ איננו מרגיש כלל בתגבורת היצה"ר רק כשיפנה את עצמו לעבוד בכונה שלימה כמו שעוסק במשא ומתן בלי שום פניה אזי יראה וירגיש כי לא לחנם אמרו (ברכות ו.) כל חד אית ליה אלפא משמאלא ורבבה מימיניה, וצריך האדם לפקוח על כל מדותיו דהיינו אותן השבע מדות שיש באדם דהיינו אהבה ויראה וכו' צריך לראות שלא ישתמש בהם לעצמו כלל ובכלן יעבוד את השי"ת וכמ"ש דוד המלך ע"ה לך ד' הגדולה והגבורה וכו' ולמען שיהיה הדבר נקל על האדם לכן ברא הקב"ה עולמו בשבעה ימים ובכל יום שולט מדה אחרת כדי שבכל יום יפנה את עצמו לתקן מדה אחרת ואגבו יתוקנו שאר המדות דהיינו ביום ראשון מדת אהבה וביום ב' היראה וביום ג' התפארות עד יום ז' שבתון שבת קודש שתיקן מדת המלכות דהיינו שיהיה עליו אימה יתירה ועול מלכות שמים כמ"ש [ירושלמי דמאי פ"ד ה"א] אפילו עם הארץ אימת שבת עליו ולכן נאמר ודבר דבר שלא יהיה דבורך וכו' (שבת קיג:) כי כשעומדין לפני מלך ושר אין לנו הרחבת פה ולשון כמו היושב לבדו בביתו, וגם דבור לשון מנהיג שהמלכות הוא הנהגת העולמות.

ג׳והנה כל מדות הללו הם בפעולות הגשמיות באדם, ולכל זה צריך שכל וחכמה והבנה להבין דבר מתוך דבר איך להתנהג במדות הללו וזו היא מדת הבינה הנזכרת בספרים דמינה דינין מתערין פירוש צמצומים דהיינו המדות הנ"ל, וכמו כן אמרו בזוה"ק פ' מקץ [ח"א קצ"ד ע"א] על פסוק והנה מן היאור עולות שבע פרות ע"ש, והנה שתי אלה דהיינו מדת הבינה שהיא ראש המשכת הספירות ומדת המלכות שהיא אחרונה הם הנקראים תשובה דהיינו מדת הבינה היא תשובה עילאה ונקראת עולם הבא לפי שהיא למעלה מן הצמצום והמלכות נקרת תשובה תתאה והיינו בעולם הזה, והם כנגד השני ההי"ן שבשם הוי"ה, וזהו שאמרו (שבת קיח:) אלו שמרו ישראל שני שבתות כי שבת נקראת תשובה ע"ש תשו"ב ה' כידוע ואמרו כל שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו [שבת שם] בודאי היו נגאלין.

ד׳וביתר ביאור נראה וגם נבאר יתר הדקדוקים הנ"ל עפימ"ש יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם ועל מנוחתם יקדישו את שמך, שלכאורה אין לו הבנה, אבל הענין הוא שצריך להבין ג"כ הלא הקב"ה עדיין לא שבת ממלאכתו לפי שהבריאה היא יש מאין וא"כ הוא צריך לחדש תמיד מעשה בראשית שלא יחזור לתוהו ובוהו, וגם מה טעם שביתתנו לשביתת הקב"ה, אבל ביאור הדבר דודאי אצל הקב"ה לא שייך שום טורח ויגיעה כי הכל במאמר עשה רק העבודה בששת ימי המעשה היה מה שצמצם שכינתו בעולם הזה לברוא מוגשמים ומוגבלים, אבל בשבת נתעלה וישב על כסא קדשו שלא הוצרך לצמצם עוד אורות העליונים לברוא מוגשמים, וע"כ אמרו (שבת קיח.) כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים דהיינו בלי צמצום לפי שגם עכשו נוהג עדיין הנהגה זו שבימות החול האורות מצוצמים יותר מבשבת וע"כ הנשמה שהיא חלק אלקים מחכמת יותר בשבת, וכל ימות החול האדם בעניני העוה"ז ומטריד שכלו בדברים מוגשמים נמצא עדיין נוהג דבר זה. וזה"ש יכירו בניך וידעו שמנוחת השבת היא רוחנית וירגישו מנוחה העליונה שהקב"ה מאיר לעולמו ומאתו היא מנוחתם ועל השפעה הלזו יקדישו את שמך שלא ינוחו מנוחת מרגוע לבד מטורח מלאכת החול רק ישמחו במתן חלקם להאיר על עבר פניהם קדושת השי"ת.

ה׳וזה"ש אך את שבתותי כלומר כל השבתות שאני שובת בהם אותם תשמרו גם אתם, ושמירה היא לשון המתנה שתהיו מוכנים לקבל עליכם קדושת השבת השופע עליכם, ואמר טעם הדבר כי אות הוא ביני וביניכם שהרי זהו האות והמופת לדעת כי אני ד' מקדישכם שאני מנחיל לכם קדושה.

ו׳וכמו שביארתי על פסוק ויקהל משה כו' ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון כו', הדקדוקים רבו במקרא זה חדא למה כתב אלה הדברים לשון רבים והול"ל זה הדבר כדלקמן, ועוד למה כתב לעשות והול"ל לאמר כי שביתת שבת אין בו מעשה, ועוד שכתב תעשה בצירי לשון מתפעל, ועוד מה שכתב יהיה לכם קודש והול"ל יהיה שבת, וגם מה שכתב שבת שבתון בכפל.

ז׳והענין הוא דאדם לעמל יולד, אשרי מי שעמלו בתורה, כל הדברים יגיעים שהכל נקרא עמל ויגיעה בין פועל או אומן או שכיר או סוחר, וגם עבודת הקודש התורה והתפלה נקראים עמל ויגיעה כמ"ש (מגילה ו:) יגעתי ומצאתי כו' ופעלתי את אלקי וכדומה, ומבואר הדבר שכל דבר צריך מנוחה, אמנם יש חילוק בין ב' הפעולות הללו ובין המנוחה שאחריהם, דהיינו שפעולת ועבודת האדמה אינו מצוה ועושה משא"כ העובד עבודת הקודש הוא מצוה ועושה כמ"ש (בראשית ב טו) לעבדה ולשמרה, ודרשו [זוה"ק ח"א כ"ז ע"א] לעבדה במצות עשה ולשמרה במצות לא תעשה, וגם יש חילוק בין המנוחה שלהם דהיינו שהעמל בעבודת האדמה יגיע אליו המנוחה אחר העבודה ועייפות, משא"כ העובד עבודת הקודש שהיא בעצמה תקות המנוחה וכמ"ש [אבות פ"ד יז] יפה שעה אחת בתורה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי עולם הבא, שתענוג העבדות הוא בעצמו קבול שכר, וכמאמרם ז"ל (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, ואמרו (ברכות סד.) תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, הנה כי כן המנוחה והיגיעה באים כאחד, נמצא שכל השבוע שבת אצלם.

ח׳ובזה יתיישב מה שיתפלא לכאורה דהתורה קדמה לעולם, וא"כ אם לא חטא אדה"ר לא היינו צריכים לשום טורח ועבדות לצורך פרנסה, וא"כ האיך היה נוהג מצות שמירת שבת, אבל הוא הדבר שבוודאי גם עכשיו הוא כן אצל הצדיקים הקדושים שמלאכתם נעשית ע"י אחרים ואין חילוק להם בין שבת לחול רק באתערותא דלעילא שיש בשבת השראת הקדושה יותר מבחול, וע"כ נקרא שבת שבתון שהוא כפל ומכופל משל חול, ונקרא שבת לה' שעיקר השביתה תלוי בהקדושה ששופע מלמעלה, אבל באדם אין חילוק רק במה שמכין את עצמו וכמ"ש אשר ישמרו את שבתותי שפירשוהו לשון המתנה.

ט׳וזה שאמר הכתוב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות, ר"ל מה שהאדם מצוה ועושה כמ"ש לעבדה ולשמרה הם רק דברים, כמ"ש (דברים ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו, וביאר הדבר יותר כי ששת ימים תיעשה מלאכה שגם בששה ימים של חול תהיה המלאכה נעשית ע"י אחרים, ואין חילוק בין חול לשבת רק מה שביום השבת יהיה לכם קודש כמ"ש בתפלה המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת קודש, והיינו כי שבת שבתון לה' שכפל השביתה שהיא בשבת היא לה' ומשמיא מקדשי ליה כנ"ל.

י׳ובזה מבואר מה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת קיח:) אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, שאפילו ימות החול היה אצלם בחי' שבת והשבת היה כפול בחי' שבת שבתון והיינו שני שבתות, בודאי אין שום אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

י״אוהיוצא מכל הנ"ל ששמירת שבת שבמצרים היה מנוחה אחר היגיעה אבל שמירת שבת שלנו אינה מנוחה מיגיעה רק תוספת קדושה ואתערותא דלעילא כי שבת משמיא מקדשי ליה אבל יום טוב ישראל מקדשי, וכמו כן שמעתי ממורי ז"ל שזו היא הפלוגתא שבין רשב"ג לרבנן דלרשב"ג סגי בהכנה ב' שבתות לפי שהיה צדיק גדול אבל חכמים דברו כנגד מדת כל אדם לכך הצריכו שלשים יום שיהיה בזה אתערותא דלתתא.

י״בוהנה מצינו חילוק בין שבת ליו"ט בתפלה בין קדושת שבת לקדושת יו"ט הבדלת וכו' וגם בתפלה אמרינן מקדש השבת וביו"ט אמרינן מקדש ישראל והזמנים ובגמ' איתא שבת משמיא מקדשי ליה וכו' וצריך להבין ביאור הדבר דאיתא בהגדה שפרעה לא גזר וכו' ושמעתי ממורי ז"ל דיש ב' עניני תשובות הא' הוא אתערותא דלעילא כל אחד לפום שיעורא כמ"ש (ישעיה סא יא) כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועה תצמיח כן ד' אלקים יצמיח צדקה ותהלה וכו', וכפירוש הבינה לעתים [ח"ב דרוש לה] על הפסוק (ישעיה יא ט) כמים לים מכסים וכו' דהשפע יורד מלמעלה בשוה וכל אחד מקבל כפי הבנתו, דכמו כן בים הגדול יש הרים וגבעות ובקעות וכל מקום שהוא עמוק יותר מקבל מים יותר, וזהו כארץ תוציא דהיינו שאינה נזרעת רק מוציאה בלבד בלי זריעה אבל גינה מצמחת הזריעה וכו', והנה כמו כן בשבת קודש יורד נשמה יתירה על כל אחד מישראל אבל ביום טוב צריך הכנה כמו"ש כדרך שבא ליראות וכו' כי לא שם חלקנו כהם וכו' כי אנחנו מעוררין חסדי השי"ת וכמ"ש שעשה נסים וכו' בזמן הזה, ועל כן נקראים מועדי ד' דלא שרי באתר פגים, ושמעתי ממורי ז"ל דלכך נקרא מועדי ד' שהי"ת מתוועד עמנו וע"כ צריכין לעשות הכנה מעליא, וידוע שכשמקבלין אורח הגון צריכין להכין את עצמו בב' דברים דהיינו לתקן דירה נאה וגם כלים נאים וכמו"כ הכנה זו של יו"ט צריכה להיות בשני אופנים הא' לענין הדינין והתנהגות שנוגע ליו"ט כמו הלכות פסח והלכות יו"ט, והב' לקבל קדושת החג וצריך לזה דברי מוסר ותשובה לטהר המחשבה והדבור כדי להיות כלי קבול לחול עליו קדושת החג.

י״גוהנה אמרו חכז"ל (ברכות ל:) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין וכו' וצריך להבין דהלא זה תלוי בקומם ממטתם אם שעה או שתיים קודם התפלה וגם מהו ענין שהייה זו, אבל הענין הוא שגם בשעה זו היו מתפללין להשי"ת להכניע היצה"ר שלא לבלבל המחשבה בכדי להתפלל בכונה, וזה"ש שהיו שוהין שעה אחת ובאותו שעה היו מתפללין להי"ת שיכוונו לבם אח"כ בשעת קריאת שמע ותפלה, והנה כמו כן בענין קבלת קדושת החג שלנו צריך לזה תפלה ובקשה מהשי"ת שיהיה בתומכי ידינו לקשט מעשינו ולייחד לבבנו אליו בחג הקדוש הבע"ל, וזש"ה שואלין ר"ל על התפלה הנ"ל וגם דורשין שצריכין ללמוד הדינים וההנהגות כל זה צריך להיות קודם החג לכל חד כדאית ליה.

י״דכהא לחמא עניא וכו', צריך לדייק דהא באמת במצרים לא אכלו מצות רק כשיצאו וגם מה שייך לזה כל דכפין וכו', ונבאר ג"כ מ"ש (במדבר יא ה) זכרנו את הדגה וכו' דצריך להבין לשון חנם, גם מ"ש רש"י חנם בלא מצות קשה דאיזה מצות שייך בדגים, גם מה איכפת להם אם מצות תלויים בדבר, אבל הענין דשמעתי ממורי ז"ל על פסוק (ישעיה נה י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ וכו', דמשמע דאח"כ ישוב, והוא דע"י מאכל האדם בקדושה שעובד השי"ת אזי הניצוץ הקדוש חוזר לשרשו, וע"כ בשאר המועדות נאמר מתנות עניים כי צריך לצדקה ועי"ז נתעלה ג"כ האכילה ושתיה שלו, אבל בפסח שכל האכילה בקדושה אין צריך למתנות עניים וע"כ לא נאמר בתורה גבי פסח מתנות עניים, רק בש"ע צריך לקנות חטים לחלק לעניים, מפני שאין אנו אוכלין גם המצה בקדושה ואם כן חזר הדין כמו בשאר מועדות שצריך למתנות עניים.

ט״ווכמו כן שמעתי ממורי ז"ל עמ"ש בפסחים דף נ"ז ד' צווחות צוחה העזרה יכנס יוחנן בן נרבאי וימלא כריסו וכו' כי בחנוכת הנשיאים היה קרבנות הרבה ומעט כהנים ובודאי לא הותירו והיינו כיון שהיה בקדושה יתירה לא היה בו רק רוחניות כי אכלו אותם אשר כופר כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכמו כן היה ר' יוחנן בן נרבאי וע"כ היה אוכל הרבה בלי שיעור.

ט״זועל כן המן היה נבלע באיברים שלא היה בו גשמיות כי היה לחם מן השמים, וע"כ נאמר דאותם שהתאוו תאוה למלאות כריסם לא ניחא להם במן כי רצונם היה במילוי כריסם ועל כן אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שהיה חנם בלא מצוות ולא היה בהם רק גשמיות והרגשנו טעם אכילה ממשית.

י״זוידוע שאין עני אלא בדעת ובמצות, וזהו כהא לחמא עניא שאכלו אבותינו במצרים כלומר שמתאוננין שאין אנו אוכלין בקדושה המצות כמו שלא אכלו במצרים בקדושה, וע"כ כל דכפין יתי וייכול שצריכין ליתן צדקה להעלות אכילה זו כנ"ל ולשנה הבאה בארץ ישראל ונחזור לקדושתינו אמן.

י״חאופן ב' על כהא לחמא כו' צריך להבין ההמשך של כל דכפין כו' וגם השתא הכא כו' לכאן דלכאורה אין לו שייכות זו לזו, והנ"ל עפימ"ש (תהלים קיח כב) אבן מאסו הבונים כו' מאת ה' היתה כו' זה היום עשה כו', וליישב הדקדוקים נ"ל בשכבר ביארתי ענין ועברתי בארץ מצרים כו' מה שלא שלח ע"י מלאך וגם מ"ש ובמורא גדול זו גילוי שכינה כו' ועפמ"ש (ברכות לג:) לגבי משה מלתא זוטרתא, דיש ב' מיני יראות והיינו היראה תתאה היא בכל אדם, אבל יראה עילאה אינה בנמצא אלא במי שמשריש בלבו שפחד ה' לנגדו ועומד עליו ורואה מעשיו, וע"כ אין זה מדת כל אדם כי אין האמונה באדם כ"כ ושוכחים את השי"ת אבל לגבי משה שדבר עמו פה אל פה היה הדבר בטבע שיהיה ביראה עילאה ולא היה חידוש כלל. וע"כ היה גילוי שכינתו במצרים להביאם למורא גדול, וע"כ נאמר וירא ישראל את היד כו' וירא העם כו', וכמו כן בכל הנהגות העולם אילו היו מושרשין באמונה ובבטחון בודאי היו זהירין בחילול שבת ובכל מיני עבירות והיו מחשבין הפסד מצוה כו' רק העיכוב הוא מחמת שרואין שעלמא דשקרא ורשעין גוברים וסר מרע משתולל (לשון הכתוב ישעיה נט טו) ממילא נחלשה האמונה ואומרין כי עזב ה' את הארץ, וע"כ כשהקב"ה רוצה להשריש בלב האדם אמונתו הוא עושה נסים מפורסמים שלא כדרך הטבע, וזה שאמר כי רוצה ה' בעמו יפאר כו'.

י״טוזה שאמר אבן מאסו הבונים כו' על דרך מ"ש הנה ישכיל עבדי כו' לא תאר ולא הדר כו' ואעפ"כ היתה לראש פינה שהקב"ה ינשאה ויגדלה חוץ לדרך הטבע וממילא נשפוט כי ע"כ מאת ה' היתה בהשגחה פרטית שהרי נפלאת בעינינו היא זו, והנה כי כן זה היום עשה ה' נגילה כו' כי לא הסיר השגחתו מאתנו וגם עלינו תעבור כוס הישועה ונגילה ונשמחה כו' כי עוד ידו נטויה עלינו.

כ׳וכבר ביארתי שבמצרים היה הגלות בב' אופנים הן בגשמיות הן ברוחניות וכמבואר בספרים, וזה שאמר כהא לחמא עניא די אכלו כו' ר"ל כמו שאנחנו עכשיו בגלות כמו כן היינו במצרים, והקב"ה הוציאנו מהם בכל אופנים שכל דכפין ייתי ויכול מה שנוגע לגשמיות, וכל דצריך ייתי ויפסח ברוחניות לקבל קדושת החג, וממילא עלינו לבטוח בהשי"ת כי השתא הכא בארץ טמאה ולא נוכל לעבוד עבודת הקודש אבל לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל שיוסף ה' שנית לגאלנו ביד רמה, והשתא עבדי במשא מלך ושרים ולשנה הבאה בני חורין. ובזה מיושב ג"כ הדקדוק מ"ש בתחלה לשנה הבאה בארץ ישראל ואח"כ כתב בני חורין דהוא זו ואצ"ל זו, ולהנ"ל מיושב שמתחלה נבקש על הרוחניות שהוא העיקר ואח"כ על הגשמיות.

כ״אאופן ג' עפימ"ש (שמות ג ז) ראה ראיתי את עני עמי כו' ואת צעקתם שמעתי כו', וכבר ישבתי פ' זה ועכשיו אוסיף לדקדק דכיון שראה העני עמו למה הוצרך לשמוע זעקתם וגם שאר דקדוקים צריך להבין, וכ"כ קשה במ"ש (נחמיה ט ט) ותרא את עני אבותינו במצרים ואת זעקתם כו', והנ"ל עפמ"ש (ישעיה סה כד) והיה טרם יקראו כו' דלכאורה קשה כיון שבטרם יקראו אמר ואני אענה א"כ מה צריך עוד לשמוע, ונ"ל כי כבר ישבתי פסוק זה עפמ"ש בגמ' (תענית כה:) דשמואל גזר תעניתא ואתי מטרא בצפרא סברו משום חשיבותא וא"ל כו' תנו לו ואל אשמע קולו כו', וזה שאמר כאן שאעפ"י שאענה טרם יקראו מ"מ אין זה בשביל שאיני רוצה לשמוע קולם רק שאיני רוצה שיצטערו אבל מ"מ מה שידברו עוד בשבחים ורננות אשמע, וזהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

כ״בועכשיו נ"ל באופן אחר, דהנה ידוע שכל ענין תפלותינו ובקשתינו מה שאנו מתפללים איש נגעי לבבו שהשי"ת ישוב לשוש עלינו לטוב ממה שהיה עד עתה הוא חלילה לא לשנות מרצון הבורא עכשיו כי האיך נתפלל לשנות רצון הבורא אם אין רצונו כך, רק הענין הוא כי מאתו לא תצא הרעות ובוודאי רצונו הכל לטוב, כי באמת הדין נותן כן מי שקונה לו עבד צריך לפרנסו ואין העבד צריך לדאוג על פרנסה ומלבושים ושאר צרכים רק לעבוד עבודת עבד לאדונו, וזהו ענין אמרם ז"ל (קדושין פב.) מימי לא ראיתי צבי קייץ ושועל ספן כו' והם מתפרנסין כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, וע"כ כיון שהחטא גורם למנוע השפע אבל רצון הבורא אינו כן רק להשפיע ולהיטיב וע"כ אנו מתפללים שיתנהג כפי רצון הבורא לרפאות חולים ולכלכל חיים כו', אך כל זה מה שצריך לגוף ואי אפשר בלעדו כמו לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל יש בני אדם שמבקשים מותרות מה שאינו צריך כל כך כמו מלבושים הרבה ועליות מרווחים ולפסוק נדן הרבה לבניהם כל זה אינו מן הצורך רק אם זוכה ביותר וע"ז צריכין להתפלל אבל על צרכינו אין צריך להתפלל רק לעסוק בעבודת הבורא וממילא יהיה לנו כל צרכינו, וזה שנאמר טרם יקראו ואני אענה דהיינו על הצורך אין צריך לקראותו ולהתפלל, רק עוד הם מדברים מה שהם מבקשים עוד ועודף כמו ויבך על צואריו עוד שהוא לשון עודף, זה אני אשמע אם ראוין לכך.

כ״גוהנה כמו כן כאן ביציאת מצרים שיסדו לנו בהגדה אילו הוציאנו ממצרים כו' דיינו כו' ולפי זה היה הכל מותרות אפילו קריעת ים סוף כמ"ש אלו לא קרע כו' ולא העבירנו כו' דיינו, אבל על הוציאנו ממצרים לא נאמר אלו לא הוציאנו ממצרים דיינו כי זה היה הכרח, ובזה מיושב מה שכתב בזה"ק עבדא דאפיק מריה לחירות אית ליה לאשתבוחי כו', ותירץ דנ' פעמים כו', והיינו כפי הנ"ל דיציאת מצרים היה הכרח ועל זה לא היו צריכים להתפלל כלל רק קריעת ים סוף היה מותרות ובזה אית ליה לאשתבוחיה גרמיה.

כ״דוזהו ותרא את עני אבותינו במצרים את זה ראית בעצמך אבל את זעקתם שמעת מה שהוצרכו לזעוק שתשמע להם זה היה על ים סוף שהיה מותרות והעדפה, וזה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים מה שהם מעונים במצרים את זה ראיתי בעיני בלא שום צורך תפלה וזעקה אבל צעקתם שמעתי הוא מפני נוגשיו מה שאעשה נקמות ומשפטים במצרים שהוא אין צורך להישועה, וכמ"ש בהגדה הנ"ל, ע"ז הצרכתי לשמוע זעקתם, אבל על עיקר הישועה הצריכה ידעתי את מכאוביו בלי שום תפלה אני יודע ומרגיש את מכאוביו.

כ״הוהנה ממילא הדבר מובן שמה שהוא צורך האדם ואי אפשר להיות בלעדו נותן השי"ת בלי תפלה אבל המותרות צריך להיות ראוי במעשים טובים, והנה בפסח נתעורר גאולה כמו שהיה בימים ההם וכמ"ש לקמן ע"פ ואמרתם זבח פסח כמבואר לקמן, והנה אמרו חכמינו ז"ל בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, וזה שאמר כהא לחמא עניא כו' שבמצרים אפילו לחם לא היה להם כראוי אבל עכשיו כל דכפין ייתי ויכול אין צריך שום תפלה וקישוט מעשים רק כשלחן ערוך לפניו בשפע פרנסה בקלות, אבל כל דצריך ייתי מי שרוצה יותר ממזונות אזי ייתי ויפסח ר"ל שיושפע כפי קישוט מעשיו בחג הקדוש הלזה, השתא הכא אבל לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ואז נהיה תחת השגחה פרטיות ויהיה לנו כל אוות נפשינו אמן.

כ״ומה נשתנה הלילה כו', כאן הבן שואל ד' שאלות, והענין הוא שאנו עושין בלילה הזה ב' ענינים הא' על העבדות שהם אכילת מצה ואכילת מרור, והב' על החירות שהם הטיבולין והסיבה, ועוד שכל אחד כפול שעושין ב' זכירות המורה על עבדות וב' זכירות המורה על חירות, ובאמת לכאורה היה די בזכרון אחד או לעבדות או לחירות שג"כ היינו יודעין מזה כל הענין שיצאנו מן העבדות לחירות, וגם צריך ליישב האיך מיושב כל זה במאמר עבדים היינו כו', אבל הענין הוא עפי"מ שביארתי כבר על פסוק ואף גם זאת כו' לא מאסתים בימי כשדים כו', (כמבואר במראה יחזקאל חלק שערי ציון שער כ"ב) [לעיל בדרשה לשה"ג] שהגלות נחלק לב' אופנים הא' בגשמיות והב' ברוחניות, וכל אחד נחלק לב' דהגשמיות הוא בבריאות הגוף וגם בממון, והרוחניות ג"כ בב' אופנים דהיינו תורה מצות ומעשים טובים, וכ"ז מבואר [תהלים כג] בפסוק ה' רועי לא אחסר היינו ממון, וגם בנאות דשא הוא בריאות הגוף, וגם על מי מנוחות היינו התורה שנמשלה למים וכתיב וירא מנוחה כו', ינחני במעגלי צדק הוא עבודת הבורא במצות ומעשים טובים, ולכך עושין עכשיו ד' זכירות כנ"ל דהיינו ב' עניני עבדות נגד צער הגוף וממון שהיה במצרים וב' עניני חירות הנוגע להגשמה כנ"ל, וזה מרומז בהתשובה עבדים היינו לפרעה וגם במצרים, ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

כ״זועפי"ז מיושב מ"ש וישמע יתרו כו' כי הוציא כו', וכבר ביארתי מקרא זה בב' אופנים ועכשיו נאמר לפי הנ"ל דוודאי יתרו לא היה צריך לבוא להמדבר ולהתגייר כי אין מוטל עליו רק על בני ישראל שהוציאם ממצרים, ורק לפי שראה קריעת ים סוף שנעשה אחר יציאת מצרים וזה היה רק לפרסום אלקותו וכמ"ש כי שמענו אשר הוביש כו', וע"כ מוכח שהשי"ת רוצה שגם האומות יעבדוהו ויכירו כח מלכותו וע"כ בא להמדבר להתגייר, וזה שאמר וישמע יתרו כו' אשר עשה ה' למשה כו' כי הוציא כו' ר"ל מה שעשה אחר יציאת מצרים וע"כ ויבא, אבל בלא"ה לא היה בא, וכי זה משמש לשון אחר דהיינו אחר שהוציא כו'.

כ״חהלילה הזה כלנו מסבין כו', הוא שם קס"א גימט' מסבי"ן עם הכולל, ונ"ל דבא להורות לנו לפי שגלות מצרים היה שפגמו בשם אהי"ה לכך היו רד"ו שנים כמבואר בפרי עץ חיים על פסוק כי סר לראות שמשה היה סבר שפגמו בהוי"ה והשיב לא אהיה כו' ולכך אנחנו מסבין שנתקן מה שפגמו בשם הזה.

כ״טעבדים היינו לפרעה כו' ביד חזקה ובזרוע נטויה כו', צריך להבין כפל הלשונות, והנ"ל עפי"מ שביארתי לקמן בפסקא רבן גמליאל היה אומר, שהיו ב' עניני ניסים הא' הישועה לישראל הב' הוא קריעת ים סוף דהיינו מפלת המצרים ופרסום אלקותו כמ"ש ותעש לך שם כו' כי שמענו אשר הוביש כו', והנה יד חזקה הוא ישועתינו שבוודאי לא הוצרך תקיפות וכח ללחום נגד מחנה קש של מצרים כי מרוח אפו יכלו, רק שהוצרך ליד חזקה לכפות המדת הדין שהיה מקטרג על ישראל, וזרוע נטויה היה פרסום אלקותו ע"י מפלת המצרים, וזהו עבדים היינו בב' אופנים הא' לפרעה שהוא ממשלת השר שהגביה את עצמו לאלוה ואמר אני עשיתיני וכפר בהשי"ת, והב' במצרים היינו הגלות ועבודה הקשה, ויוציאנו ה' אלקינו משם היינו ב' שמות כי ה' מורה על פרסום אלקותו שיהיה השם שלם ואלקינו הוא על ישועתינו שלקח אותנו לעם סגולה וזה נעשה ע"י יד חזקה וזרוע נטויה כנ"ל.

ל׳שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח כו'. עפימ"ש בקול יעקב והימים האלה נזכרים ונעשים כו', עפימ"ש כי לעולם חסדו כו' שבכל עת מתגלין החסדים כו' שהיו בימים ההם לכך מברכין שהחיינו כו', עפ"י משל למלך שעבר ביער ונצמא בנו למים ולא שלח לאיזה מקום להביא מים רק צוה לחפור באר באותו מקום והגם שלפי שעה אין חילוק בזה מ"מ יש נפקא מינא על העתיד כשיעבור עוד פעם אחת מי שיצמא שימצא מים לשתות, וזהו נזכרים וגם נעשים כו', והיינו ע"י שאנו מזכירין הניסים של השי"ת ומודים ומהללים ע"ז וכמ"ש הגדתי היום כו' ופירש רש"י שאינני כפוי טובה, וזה שאמר שכל המרבה כו' הרי זה משובח לשון שבח קרקעות שמעוררים עליה חסדים יותר.

ל״אאופן ב' על עבדים היינו כו' הוציאנו כו' ביד חזקה כו' ובזרוע נטויה כו', דקשה מה איכפת לנו באיזה אופן הוציאנו, וגם הסיום דאפילו כלנו חכמים כו' מה ענין זה לזה, והנ"ל עפימ"ש על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו' דמשמע שלשה עניני טובות שהיה בענין יציאת מצרים, ולדעתי המה מרומזים במה שאמר רבן גמליאל כל שלא אמר ג' דברים כו' פסח מצה ומרור, והוא עפימ"ש ראה ראיתי את עני עמי וכ"כ בנחמיה ותרא את עני אבותינו כו' עפימ"ש טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים כו' כמבואר לעיל על כהא לחמא כו' ע"ש דזה היה החילוק שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף שיצ"מ היה מוכרח אבל קריעת י"ס לא היה צורך להגאולה שלנו רק לפרסום אלקותו ע"כ נאמר דיינו על קריעת ים סוף ולא על יציאת מצרים.

ל״בועוד יש חילוק עפימ"ש ואני הנני מחזק כו' ואכבדה בפרעה כו' וידעו מצרים כו' בהכבדי בפרעה כו', ומלבד כפל הלשונות במקראות אלו קשה עוד האיך ידעו כיון שכלם נטבעו ומתו בים סוף, ועוד קשה דמה חטאם ופשעם כיון שהקב"ה חיזק את לבם לרדוף, ומ"ש רש"י לעיל דגלוי וידוע לפניו שאין נחת רוח באומות העולם, הן אמת שכ"כ איתא בגמ' על פסוק ראה ויתר גוים אך תירוץ זה אינו שייך רק על קום ועשה שאין הקב"ה חפץ בעשייתם המצוה וא"כ זה מספיק על יציאת מצרים שחיזק לבם שלא לקיים מצוותו לשלח את ישראל רק על צד ההכרח והמכות, אבל על המופתים בים סוף שהיו בשב ואל תעשה והקב"ה חיזק לבם לרדוף האיך שייך לומר שחיזק לבם לעבור על דבריו ולהמרות עיני כבודו.

ל״גאבל הנ"ל עפמ"ש (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול כו' כי בדבר אשר זדו כו' וידוע מה שנדחק רש"י מכירו הייתי לשעבר כו', ונ"ל עפימ"ש (דברים ח ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר כו' והוא נמנה בין התרי"ג מצות להרא"ה, וצריך ביאור דמה חילוק יש בזה, וגם לענין מה מרמז המצות עשה הלזו ומה נפקא מיניה בידיעה זו, אבל הנ"ל לפימ"ש במ"א ענין מה שהקב"ה מעניש רק מדה כנגד מדה והלא בכל התורה כל העונשין אינם מדה כנגד מדה ודין שמים לא בטלו כמו דין הב"ד שלמטה במי שנתחייב כו' כדאיתא בגמ', אבל הענין הוא שיש ב' עניני עונשין הא' הוא לנקמה כמו נקמת האדם לחבירו על רעה שעשה לו, אבל עונש בשמים הוא רק להדריכו בדרך ישרה וע"כ צריך להיות מדה כנגד מדה שידע האדם במה פגם וחטא בכדי לתקן מעשיו וישוב בתשובה, וזה שאמר וידעת עם לבבך כו' שכאשר יבואו העונשין ר"ל תדע שהכל הוא להדריכך בדך תלך וללמדך להועיל לשוב בתשובה, וזה שאמר עתה ידעתי כי גדול כו' כלומר שהשי"ת מדת רחמים מסולקת מכל הדינים והיינו כי בדבר אשר זדו שאני רואה שהוא מעניש מדה כנגד מדה ואעפ"כ בקריעת ים סוף באמת המצרים נאבדו מן העולם ולא היה להדריכם בדרך ישרה, אעפ"כ נעשה מזה פרסום על אלקותו שידעו כל העולם כי צדק ומשפט מכון כסאו שהיה הכל בדין ע"י רוב פשעם שהרעו לישראל.

ל״דולפ"ז נאמר שכל המכות שהביא עליהם במצרים לא היו לעונש על שנשתעבדו בישראל רק להדריכם בדרך ישרה, כי הגיע הזמן שיצאו ישראל ממצרים ונלקו המצרים על ידם ובאם אחר שיצאו ישראל לא היו המצרים רודפים אחריהם לא נענשו על מה שעכבו ושעבדו את ישראל כל המשך של רד"ו שנה כי הקב"ה מקבל שבים אפילו מאומות עולם, אבל הם לא שבו ואדרבא שנתחרטו על ששלחום וע"כ היו ראויים לעונש על העבר, וע"כ חיזק לבם לרדוף בכדי להכחד מן הארץ אבל על רדיפתם עכשיו לא נענשו באמת כי זה היה ע"י שחיזק לבם.

ל״הובזה מיושב קושית הרמב"ם בה' תשובה שהקשה למה נענשו המצרים הלא זה היתה גזירה מלפניו שיהיו בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ולהנ"ל א"ש כי אח"כ כשבא אליהם משה ואהרן בשליחותו של מקום ועשו האותות היה להם לשלחם תיכף.

ל״ווזה שאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם כו' ואעפי"כ ואכבדה בפרעה כו' כלומר שיהיה לי פרסום אלקות בכל העולם, ואל תתמה הלא יתרעמו המצרים ואיך יגיע מזה כבוד של מעלה, לזה אומר וידעו מצרים כי אני ה' שכבר ידוע להם מדת הרחמים שלי ע"י המכות שהיה מדה כנגד מדה בהכותי בהם רק לשלח את ישראל ולא לעונש וכמ"ש כי עתה שלחתי את ידי כו', וזהו בהכבדי בפרעה כו' וקאי על לשעבר וממילא ג"כ עכשיו יצדיקו עליהם את הדין.

ל״זנמצינו למדים שיציאת מצרים היה רק להצלת ישראל מקושי עבודתם וקריעת ים סוף היה לפרסום אלקותו, והנה באמת לא היו ישראל ראוין להגאל וע"כ הוצרך ליד חזקה לכפות מדת הדין כאשר ביארתי לעיל באופן א' אבל זרוע נטויה מורה על פרסום אלקותו, וז"ש עבדים היינו בכל אופנים והיינו לפרעה וגם במצרים כאשר ביארתי לעיל, ועוד בה שלישיה טובה אחרת נעשה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף עפמ"ש על כן אברים שפלגת בנו דלכאורה סותר הרישא לסיפא כו' [קודם אמר אין אנחנו מספיקים להודות ואח"כ אמר הן הם יודו וכו'] והנ"ל עפמ"ש הוציאה ממסגר נפשי כו' ועפמ"ש הרא"ש בברכות עמ"ש על שאנו מודים לך ברוך כו', שעל זה גופא שאנו זוכין להודות לה' אנו משבחין ומפארין אותו שזכינו לכך.

ל״חובזה יבואר מה שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה לא.) כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, דקשה הלא מצינו הרבה מקראות כמו ויברך דוד וגם בתהלים שיש שבחים ואין בצדם עניוות, אבל הענין הוא דוודאי אין אדם ראוי לומר שירות ותשבחות לפני ממ"ה הקב"ה, ובשלמא תפלה ובקשת צרכיו מבקש כעני בפתח אבל לזמר לפניו אפילו המלאכים אינן כדאין כמ"ש כי מי בשחק יערוך כו' כמו לפני מלך בשר ודם שאין מניחין לבוא בחצר המלך בלבוש שק ומכל שכן להללו ולשבחו בבגדים צואים, אבל האמת כי התשבחות שאומרים לפני בשר ודם הם לצורך המלך וע"כ צריכין לקשט עצמם, אבל השבחים שאנו אומרים לפני הקב"ה הם לצורך עצמינו כי הקב"ה הוא שלם בכל מיני שלימות ואינו צריך לעבודתינו רק שבחסדו וטובו הגדול רצה לזכות אותנו שנוכל לעלות במעלות להדבק בו ע"י השירות ותשבחות וכמ"ש אזמר בשבחין למיעל גו פתחין, ואפי' המלאכים אין להם עליה רק ע"י השירות וכמ"ש חז"ל [תנחומא פ' אחרי ט] על פסוק שמש בגבעון דום שכיון שפסק מלומר שירה אינו יכול להלוך רק יהושע אמר שירה בשביל השמש כמ"ש אז ידבר יהושע כו', ומרוב טובו וגודל חסד הבורא יתברך שמו שהרשה אותנו לומר לפניו שירות ותשבחות וכמ"ש הבוחר בשירי זמרה.

ל״טוז"ש כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה כלומר בכל מקום שמצינו שמגדלין ומשבחים ומפארים אותו שם אתה מוצא ענותנותו שזה הוא מגודל ענותנותו ית"ש אשר נתן רשות לשפלים ונבזים לומר לפניו שבחים, ודבר זה כתוב בתורה כו' ר"ל שמתנ"ך למדנו גודל ענותנותו צ"ל אצל גדולתו וממנו מקישים על השאר, אך עם כל זה כשאדם מתעשת במחשבתו רוב שפלותו ומך ערכו הלא יפול לבו בקרבו ויבוש בעצמו מלפצות נגד כבודו ית"ש, וע"כ הקב"ה רוצה לזכותינו ולהביאנו לידי חיוב בדבר הזה ע"כ עושה לנו נסים ונפלאות, ולנו להודות על כל נס ונס וכיון שאנחנו מחויבים בדבר הזה אין עוד שום עיכוב וערעור.

מ׳וז"ש דוד המלך ע"ה (תהלים קמב ח) הוציאה ממסגר נפשי ולא בשביל טובת עצמי אני מבקש זה רק להודות את שמך שיהיה לי פתחון פה לומר לפניך הודאות ושבחים, וז"ש אלו פינו מלא שירה כים כו' אין אנו יכולין להודות כו' וע"כ הי' טוב לנו השתיקה, אבל מחמת שעשית עמנו נסים ממצרים גאלתנו כו' ע"כ אברים שפלגת כו' הן הם יודו כו' שמעכשיו הדבר מוטל עלינו בתורת חיוב ויש לנו פתחון פה להתעצם בדבר הזה.

מ״אהיוצא לנו מזה שהגאולה נחלקת לב' חלקים הא' הצלת ישראל והב' מפלת השונאים, וכבר ביארתי לקמן שע"י מפלת השונאים אנו זוכין לגאולה שלימה אבל כל זמן שאין מפלה לאומות העולם עדיין אין הגאולה שלימה כי לא נדע מה יולד יום, ונמצא כי בגאולה שלנו אין יכולין לומר שירה רק לפי שעה אבל כשיש ג"כ מפלה על אומות העולם אז נאמר השירה לעולם, וכ"כ בגאולת מצרים שהיתה ג"כ מפלה למצרים נאמר אז ישיר לשון עתיד וכמו שהארכתי בזה לקמן.

מ״בוז"ש תרננה שפתי כי אזמרה לך (תהלים עא כג), כלומר על הטובה הזו לבד שזכיתי לומר לך שירות ושבחים שהיה די אפילו לא היה מגיע לי לעצמי שום טובה אחרת, כי זה כל מגמתינו להללו ולשבחו יתר על כן ונפשי אשר פדית שעוד הגיע לי באמת ג"כ טובה בגשמיות כי פדיתני מצרה להרוחה ומיגון לשמחה, ועוד בה שלישיה גם לשוני תהגה צדקך במה שכל היום תשועתך דהתשועה היא ג"כ על העתיד והיינו ע"י כי בושו וחפרו מבקשי רעתי שהיה מפלה לאומות העולם.

מ״גמעשה בר' אליעזר כו' מסובין בבני ברק כו', י"ל שנמשך לדלעיל כי בנ"י בר"ק הוא גמטרי' שס"ד, ור"ל שאלו החכמים לא היה עליהם עול גלות כמ"ש המקבל עליו עול תורה כו', וכלפי מה שאמר לעיל שאפילו כלנו חכמים כו' ר"ת חב"ד, ר"ל שהנהגתם למעלה מהזמן של שבעת ימי הבנין אפ"ה צריכין לספר ביציאת מצרים. ולזה הביא מעשה בחכמים הללו שבכל שס"ד ימים של השנה עם ימי העבור היו ג"כ מסובין כלומר בני חורין, ואעפ"כ כשהגיע אותו הלילה היו מספרין ביציאת מצרים והיו מאריכין כל כך עד שבאו כו'.

מ״דאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי כו', נדחקו בפירושו, והנ"ל עפמ"ש לטהר טמאים לטמא טהורין באומר קדוש, דכבר ביארתי במ"א דפרה אדומה מורה על הדינין השולטין בעולם ובאמת הכל לטובה הן להטיבו באחריתו דהיינו שמגיע מזה טובה הן להטיב לפי שעה שישוב אל ד', ויש בני אדם שיתחמץ לבם כי אם היה להם הרחבה היו עובדים להשי"ת, ובאמת אין זה טענה כי כבר הקדמנו שאין השי"ת צריך לעבודת האדם רק העיקר הרצון והתשוקה לעבודתו וע"כ חפץ בכלים שבורים שאפילו שפלים ונבזים עובדים אותו מתוך הדחק וזהו ענין המתקת הגבורות בשרשן, ולזה לא יוכל להגיע מי שיש לו כל טוב, ועל כן שלמה המלך ע"כ לא ידע טעם פרה אדומה שהיו כל ימיו טובים, אבל משה רבינו אמר אתה החילות כו' גדלך וידך החזקה שעברו עליו כמה ימים של צער ובכל אלה היה דבוק בהקב"ה ידע טעם דפרה אדומה.

מ״הוע"כ הפרה אדומה מטהר טמאים דעל ידי שהשעה דוחקתו והוא עובד ה' מהפך חשוכא לנהורא, ומטמא טהורים מי שהוא שוטה הוא מרפה את עצמו מעבודת השי"ת, וכבר ביארתי שהמלאכים אומרים קדוש היינו מופרש בעולמות עליונים אין חילוק בין טוב לרע שהכל הוא טוב, אבל ישראל אומרים ברוך והיינו צינור השפעה וברכה להטות כלפי חסד יהיה זה בנושא אחד והיינו באומר קדוש ע"י התאחדות האורות למעלה.

מ״ווזה שאמר אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ר"ל שאין לו שום דאגת פרנסה וכמו שכבר בלה ימיו בטוב ונעימים ועל כן לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים דהיינו לא התבונן בזה להודות להשי"ת בלילות בעת צרה כמו שביארתי כבר שכל הצרות היו נכללין ביציאת מצרים, עד שדרשה בן זומא להביא מקרא מן התורה וכמ"ש במ"א, אבל חכמים דהיינו חכם הרואה את הנולד שלאחר זמן יגיע טובה מזה וע"כ דרשו בפנים אחרים להביא ימות המשיח שעל ידי שאנחנו מכירין נסיו וחסדיו אנו מרויחין להביא ולמהר ימות המשיח.

מ״זועפ"ז נוכל לומר מ"ש צו את אהרן כו' פירוש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, דהיינו כשהאדם בדאגות ועצבות ודוחק פרנסה שהעניות מעבירתו על קונו צריך זירוז גדול לאמר דהיינו שאפילו עכשיו יאמר שירות ותשבחות, והיא העולה, הרוצה לעלות ולהדבק בהקב"ה תהיה על מוקדה בתשוקה גדולה כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו' ואז כל הלילה דהיינו בגלות עד הבוקר שיבוא בוקרן של צדיקין ולקרב קץ הישועה אמן.

מ״חעוד י"ל דצריך לבאר דחכמים מנ"ל דמזכירין יציאת מצרים בלילות ואי פליגי אבן זומא א"כ הו"ל לדידן לפסוק כחכמים ולמה קי"ל דמזכירין בלילות, אבל לפימ"ש כבר דענין הלילות מורה על הגלות וע"כ ר' אלעזר בן עזריה היה סבור שאין מודין עכשיו על הטובה העתידה לפי שהיה עשיר והיה תמיד רגיל בחסדים המגולין וכמ"ש במק"א, אבל בן זומא למד דגם בלילות דהיינו בעת הצרה צריך להיות בבטחון גדול שיבוא אחר כך טובה מזה, ולמד זה מיתורא דקרא דכל ימי כו', אבל חכמים הרואים את הנולד אין צריכין לזה קרא כלל כי למראה עיניו ישפוט הטובה העתידה, וכמו שביארתי על פסוק קול צופיך כו' (ע' בשו"ת מראה יחזקאל חלק שערי ציון שער ח"י), [מ"י פ' בשלח] ע"כ אייתר להם פסוק כל ימי ועל כרחו דבא להורות לנו לימות המשיח.

מ״טובמדרש פ' מצורע כי תבואו על ארץ כנען כו' ונתתי נגד צרעת כו' זה שאמר הכתוב אך טוב לישראל כו' יכול לכל תלמוד לומר לברי לבב כו' בעמל אנוש אינימו כו' ועם אדם לא ינוגעו אפילו באותן שנאמר בהן אדם אתם לא ינוגעו וכו' לפיכך משה מזהיר את ישראל כי תבואו כו' ונתתי נגע צרעת כו' והוא תמוה.

נ׳עוד בילקוט ליהודים היתה אורה כו' ז"ש אמרו לאלקים מה נורא מעשיך מה דחילין סיגניות שלך הנצלבים צולבים את צולביהם ונשקעים שוקעים את שוקעיהם הוי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך נעשים כחשים לכל דבר, והוא תמוה, ומה ענין זה של היראה למה שענש אותם מדה כנגד מדה, והנ"ל עפמ"ש (דה"א כט י) ויברך דוד כו' לך ה' הגדולה כו' ועתה כו' ומהללים לשם תפארתך כו', מלבד יתר הדקדוקים ויתור לשון קשה יותר לשון ועתה שאין לו פירוש, והנ"ל עפמ"ש ויחד יתרו כו' ויאמר כו' כי בדבר אשר זדו כו' ובפירוש רש"י נדחק בלשון ויחד אם הוא לשון שמחה או חדודין, וקשה דהאיך אפשר שיתרו דבר פה לברך השי"ת באחד בפה ואחד בלב כיון שבלבבו היה מצטער, ועוד דמה איכפת לנו בזה אם שמח או לא ומה המקרא הזה מלמדנו, וגם במה שנאמר עתה ידעתי נדחק רש"י מכירו הייתי לשעבר כו', וגם קשה מה נפקא מיניה בזה אם בדבר אשר זדו או עונש אחר, והנה כבר ביארתי לישב דבר זה מה תועלת יש במה שמעניש הקב"ה דוקא מדה כנגד מדה כאשר ביארתי לעיל באופן ב' על עבדים היינו על פסוק כאשר ייסר איש את בנו כו' ע"ש שמגיע מזה טובה גדולה שידעו לקשט מעשיהם וא"כ העונש גופא היא טובה גדולה.

נ״אולתוספת ביאור נקדים מ"ש כהא לחמא עניא כו' וכבר ביארתי לעיל ענין קדושת האכילה ושתי' כו', ועוד נ"ל עפמ"ש אתה הוא ה' לבדך כו' וכמש"ל ועפמ"ש אבן מאסו הבונים כו' וכמבואר במ"א, והנה ממילא יש לנו טובה גדולה מזה להכין את לבבינו לאמונה שלימה וע"כ כתיב ומקיים אמונתו לישני עפר וכמ"ש להגיד בבוקר חסדך כשמתנהג בחסדים מגולין ואמונתך בלילות שהגלות דומה ללילה צריך להתחזק באמונה, כי ידוע שאין מזל לישראל וטוב להם יותר להתנהג עפ"י השגחה פרטית אבל המתנהג על פי מזל כל המריעין לו לא מטיבין לו לעולם, מה שאין כן כשהקב"ה עושה עמנו נסים מפורסמים נתוודע לנו כי עוד ידו נטויה עלינו ולא עזב ה' את הארץ והוא משדד מערכות שמים, וזהו שאנו מתפללין ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו ר"ל שהכוכב של כל אחד ואחד יהיה המזל בפני עצמו ועל ידי כן מגיע מזה התפארות שנתגלה ונתפרסם שמו כנ"ל שאברהם הרגיל שמו על הארץ.

נ״בוזהו שאנו אומרים בתפלה שמך ה' אלקינו דהיינו שם מלא יתקדש בעולם וזכרך מלכנו דהיינו מדת הדין כמ"ש זה זכרי כו' יתפאר שיגיע לו התפארות בשמים ממעל וגם על הארץ שידעו כולם מאלקותו, ולכך מתפללין על כן נקוה כו' לראות בתפארת כו', וע"ז אמר תתברך מושיענו ר"ל במה שאתה מושיענו מצרותינו ומשדד המערכות יגיע לך ברכות והודאות על כל שבח מעשי ידך כו' ר"ל יותר משירות ותשבחות הראוים להודות על כל הבריאה יתר על כן ראוי לומר ברכות והודאות על הטובה הלזו, וטעם הדבר כי על מאורי אור שיצרת אעפ"י שנתת ומסרת להם ההנהגה אעפי"כ המה בעצמם יפארוך סלה שע"י שיכופו לעשות רצונך נגד רצונם יגיע מזה התפארות.

נ״גוהנה כל הטובות הלו הרווחנו ע"י שהשי"ת הביאנו לידי שעת הדחק וכובד הגלות ואח"כ הוציאנו מעבדות לחירות כי אם היה מתנהג עמנו בחסדים פשוטים בלי תערובת דין כלל עדיין לא היה התפארות שהוא שליט בעולמו לעשות כרצונו, וכמו כן היה בעקידה כי ידוע שאברהם יצחק יעקב הם חסד דין תפארת כי אברהם עבד במדת אהבה ויצחק ביראה ועי"ז יצא יעקב שהוא מדת תפארת וע"כ נעשה העקידה של אברהם אבינו אעפ"י שהיה איש חסד והיה דבר המוטבע בו אעפ"כ כבש רחמיו והתנהג באכזריות עם בנו וע"כ נאמר בתחלה שם אלקים ואח"כ כשגמר הנסיון נאמר שם הוי"ה ב"ה, וזהו עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כו' כמבואר בכוונות כי הגבורות נכללו בחסדים שאותו האכזריות שהתנהג עם יצחק הכל היה מכח אהבה שאהב להשי"ת ונעשה יחוד של אהבה ויראה, וזה עתה ידעתי כו' דהיינו ייחוד שנקרא דעת כו'.

נ״דוז"ש ויחד יתרו ר"ל שעשה ייחוד למדות הקדושות והיינו מחמת שעל כל הטובה אשר עשה ה' למשה ולישראל יתר על כן היה אשר הצילו ממצרים, כי אם היתה הטובה מבלי שהיו בתחלה בצרה היה רק חסדים פשוטים בלא התפארות אבל עכשיו זו גדולה על הכל שהביא אותם למדת היראה ג"כ שנכללה באהבה, וז"ש עתה ידעתי שבאתי לכלל הדעת כי גדול ה' מכל האלקים שהחסדים כוללים ג"כ גבורות והיינו כי בדבר אשר זדו כו' וכאמור.

נ״הוהנה יש ג' מיני אהבה הא' המוטבע באדם כמו אב לבן או להיפוך, הב' אהבה למי שהוא גדול בתורה וחכמה ומעשים טובים וכל המדות טובות, והג' למי שמקבל ממנו הרבה טובות, אך כשהג' אהבות הנ"ל נתחברו יחד אז סותרין האהבה, דהיינו מי שיש לו אב שהוא עשיר גדול ובעל טובה ונדיב לב הרבה ואינו מטיב עם בנו כראוי אז מתרעם עליו כי אם לא היה עשיר כל כך לא היה מתרעם או לא היה נדיב לב רק קמצן לא היה מאשימו, כ"כ אצל הקב"ה נתחברו כל הג' ענינים הנ"ל כי הוא אבינו וכמו שנאמר בנים אתם לה' כו', וגם כל העושר וכסף וזהבו שלו, וגם הוא מקור כל המדות טובות ואם לא היה מטיב לאומות העולם אין בזה גריעותא כי אין לו שייכות עמהם אבל אנחנו בניו וצאן מרעיתו הי' לו להטיב עמנו במילואו וטובו, אמנם אעפ"כ אנחנו אין מתרעמין עליו כי ע"י כך יגיע להתקדש שמו במדת תפארת, וכמו שבמלאכים לכל אתר דמשתלחין יש להם שם אחר כפי השליחות כ"כ אם השי"ת מתנהג בחסדים מגולין מאיר שם של חסד וכשמתנהג בגבורות קדושים מאיר שם של אלקים (ועי"ז מאיר) שם תפארת וזהו לשון מהללים כמ"ש בהלו נרו, הילל בן שחר כו'.

נ״ווזהו ביאור המדרש מה נורא מעשיך כו' ר"ל אימתי מגיעים למדת היראה ג"כ היינו כשברוב עוזך יכחשו כו', ר"ל כשהישועה באה ע"י הקדמת צרה ועי"כ באים לידי יראה, ועוד נ"ל ברוב עוזך כו' ר"ל ע"י שנצלבים צולבים את צולביהם כו' שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה ונשמע מזה שהעונש שלו ג"כ ממדת החסד והיינו ברוב עוזך שאפי' ע"י העונש יכחשו לך אויביך אין ניכר שעושה זה משום שנאה רק ממדת רחמנות.

נ״זוהנה כמו כן בענין הנגעים היה בעצמם לטובה גדולה וכמו שדרשו על ונתתי נגע צרעת כו' שהוא לשון מתנה וכמו כן כל עניני נגעי אדם ובגדים היו לאיזה סיבת עון אשר חטא שעל ידי כך יחזור בתשובה ויתקן את אשר פגם ושב ורפא לו, והנגעים הם ג"כ מדה כנגד מדה כדאיתא במדרש, וז"ש אך טוב לישראל אלקים כו' ר"ל מדה"ד ג"כ הוא טוב אבל לא לכל רק לברי לבב ששמים לב לחזור בתשובה ומאמינים שהעונש הזה הוא רק כאשר ייסר איש את בנו כנ"ל, אבל אותם קטני אמנה עם אדם לא ינוגעו אין הנגעים פועלים בהם כלום לפיכך משה מזהיר את ישראל כו' ונתתי נגע צרעת כו' שלשון הזה מורה שהנגעים הם לטובת אדם בכל אופנים ועי"כ יתחזקו בתשובה ומעשים טובים ובאמונה ובטחון.

נ״חועפ"ז ביארתי מ"ש (תהלים קלו כג) שבשפלינו זכר לנו כו', דידוע החילוק שיש בין זכירה לפקידה דזכירה הוא אתערותא דלעילא ופקידה הוא אתערותא דלתתא, ומי שהוא בשפלות ואין יכול להתעורר את עצמו אז זכר לנו עושה לנו אתערותא דלעילא והיינו ע"י שויפרקינו מצרינו שעשה לנו נסים מפורסמים ועי"כ נותן לחם לכל בשר היינו ג' הויו"ת גמטריא לח"ם כלומר שעובדין אותו בכל הג' מדות אהבה ויראה ותפארת, וזהו כי לעולם חסד"ו גמטריא ג' הויו"ת כנ"ל, וכאז כן עתה יראינו נפלאות אכי"ר ובא לציון גואל אמן.

נ״טברוך המקום כו' כנגד ד' בנים כו' אחד חכם אחד רשע כו' מדלא כתיב ואחד בוא"ו מוכח שלא בא למנות מנין הבנים דא"כ מה שבחים שייך בזה להקב"ה, רק דשיעור המאמר היא כמו בין חכם בין רשע כו' ור"ל דהתורה השפיעה חסדים נגד כל אחד ואחד מחמת שבשעת יציאת מצרים היו הרבה חסדים מתפשטים ואיש לא נעדר מלקבל שפע וחסד, והנה רשע זה אינו בעל עבירה כי מה פשעו ומה חטאתו רק שהוא רגזן ואינו מכניע דעתו להתנהג בחסד לפנים משורת הדין, וזהו אמרו מה העבודה הזאת לכם כו' כל עשייתנו להמשיך חסדים הכל למותר, וע"כ כפר בעיקר כי הבריאה היא הצמצום וע"כ בתחלת הבריאה נאמר אלקים אבל האין סוף ב"ה הוא חסדים פשוטים בלי שום מדה וצמצום וע' בכוונות האר"י ז"ל, ולכך הקהה את שיניו שהם ל"ב נתיבות החכמה שהרשע הזה ממאן בהן, ואילו היה שם לא היה נגאל.

ס׳והנה ד' בנים הללו מרומזים בשם הוי"ה ב"ה, דחכם הוא נגד עולם האצילות והיינו היו"ד, ורשע נגד עשיה והיינו ה' אחרונה, ותם הוא בריאה והיינו ה' ראשונה, ושאינו יודע לשאול הוא יצירה והיינו הוא"ו, ואפשר שלזה רמז הכתוב (ירמיה ט כב) אל יתהלל חכם כו' וגבור בגבורתו היינו נגד רשע שהולך בגבורות ועשיר נגד התם שאינו חסר לנפשו מאומה אבל השכל וידוע כו' נגד השאינו יודע לשאול ר"ל שהוא בעל אמונה ובטחון כל כך שאינו רוצה להתפלל כלל, ולכך הר"ת של 'יתהלל ה'מתהלל ה'שכל ו'ידוע הם אותיות השם הוי"ה והם מסודרים כדרך הבנים הנ"ל על זה הסדר כנ"ל.

ס״אחכם מהו אומר וכו', הנה העולם מקשין דמה בין שאלתו לשאלת הרשע דהחכם אומר ג"כ אשר צוה אתכם כמו שהרשע שאומר לכם, אבל באמת אין זה קושיא ונפרש ג"כ על פסוק צו את אהרן כו' פירש"י זירוז מיד ולדורות אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס, צריך להבין במאי פליג ר"ש על התנא קמא או מה הוסיף על דבריו, ונבאר ג"כ המדרש זה קרבן וכו' זש"ה מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק וכו' אהרן אוכל כל הקרבנות וממנו יצא קרבן שנאמר זה קרבן, ובהפטורה עולותיכם ספו וכו', ובגמ' שלהי מנחות (קי.) נאמר בבהמה אשה ריח נחוח וכו' אחד המרבה וכו' ובלבד שיכוין וכו' אר"ז מאי קרא מתוקה שנת העובד וכו' והוא תמוה אבל הנראה לי דצ"ל במה קראו חכם אם במיני דעלמא אין בזה ראיה שאינו רשע דהא יש ג"כ רשע ערום, ואם בתורה הוא חכם א"כ א"צ לשאול וע"כ נאמר דחכם נקרא כמ"ש בפרקי אבות איזהו חכם הלומד מכל אדם וגם שם צ"ל דאם הוא חכם למה צריך ללמוד.

ס״באבל הענין היא דכל מצוה כוללת ג' ענינים הא' הוא המצוה בפני עצמה היא חוקה וגזירת המלך ואפילו המצות שסוברין שמשיגין הטעם עפ"י דרוש אעפ"כ אי אפשר להשיג הטעם הנכון כי היא חכמת אלקות וכדמוכח גבי קן צפור, מבואר שם שכל מצותיו הם בגזירות המלך. והב' הוא הטעם שאפשר להשיג כדמצינו הרבה ספרים מטעמי המצות, והג' הוא שכל מצוה מורה על איזה זכרון כמו שבת מורה על האמונה בחידוש העולם, ופסח מורה על יציאת מצרים, ושבועות מורה על מתן תורה וכדומה לזה וכמ"ש למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי כו', וע"כ החכם נכספה נפשו לדעת כל הענינים בכדי לקיים המצוה באהבה ותשוקה יתירה ובשלימות ע"כ שואל ולומד מכל אדם אולי יתגלה לו איזה דבר חדש בטעם המצוה מה שעדיין לא השיג, וזה שאמר מה העדות והחקים והמשפטים הזכיר כל ג' ענינים הנ"ל אבל על גוף העשיה בוודאי הוא מסכים ושמח בעשייתן, אבל הרשע אינו רוצה לידע הטעם כלל כי פן יראה בעיניו כו' ושב ורפא לו אבל הוא בועט בעיקר עשיית המצוה וע"כ אומר מה העבודה כו', אבל מ"מ קשה יותר התשובה של החכם דאין מפטירין כו' דמהו ענין התשובה זו לשאלתו ובפרט דלשון ואף אתה אמור כו' משמע דיש לו שייכות זה לזה, ועוד לשון כהלכות הפסח בכף הדמיון אין לו הבנה דהול"ל מהלכות הפסח.

ס״גונקדים לבאר עוד מ"ש (יואל ב כו) ואכלתם אכול ושבוע כו' ולא יבושו עמי כו', דיש כאן דקדוקים רבים כמבואר למעיין, וכאשר יתבאר מתוך דברינו, וניישב ג"כ מ"ש (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו כו' וגם מ"ש וישמע יתרו כו', עפמ"ש לעיל על כהא לחמא וע"פ מ"ש לעיל על זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו', עיין לעיל כי על דבר הצורך לאדם אין צריך להתפלל רק על המותרות, והנה על גוף יציאת מצרים לא היה טובה יתירה כל כך כי זה היה מצד ההכרח שלא יהיו משועבדים ואין בזה עדיפות מכל העמים שלא היו ג"כ משועבדים, רק הנסים והטובות שעשה עמהם אח"כ זה מורה על אהבה יתירה של הקב"ה לישראל, וז"ש וישמע יתרו כו' את כל אשר עשה כו' כי הוציא כו' ר"ל מה שעשה לישראל אחר יציאת מצרים לכך ויבוא.

ס״דוהנה ידוע כי זכרון חסדי הש"י הם ממשיכין חסדים יותר כי הזמן גורם וכמו שביארתי על ואמרתם זבח פסח ע"ש. והנה כל זה במדת כל אדם אבל בצדיק לא שייך מותרות כי כל מה שנהנה יותר מהעוה"ז הכל הוא צורך גבוה וסיוע לעבודת הבורא וכמ"ש הכהן הגדול כו' גדלוהו משל אחיו, ואין השכינה שורה רק בחכם גבור ועשיר כו' כי יותר שלימות שיש לו הוא מוכשר לעבוד הבורא ביתר שאת, אבל הרשע אסור לו להנות מעה"ז כמ"ש לה' הארץ ומלואה כו', וע"כ בטן רשעים תחסר שאינו רשאי למלאות בטנו רק מה שהוא מההכרח לקיום המין ולא להתענג בתענוג יתר, ולכך אסור לאכול בשר, אבל בצדיק כל הנאותיו הם צורך גבוה וע"כ צדיק אוכל לשובע נפשו כי הכל צורך נשמתו ונפשו.

ס״הוהנה כתבו המפרשים על פסוק (שמות כג כה) ועבדתם את ה' כו' וברך את לחמך, כי האדם דומה בקצת ענינים למלאכי השרת ובקצת לבהמה כמו אכילה ושתיה ושינה כו' ובאותן הדברים הדומים למלאכי השרת ראוי לעשותן בכנופיא אבל אותן שדומה לבהמה ראוי להחבא בחדר משכבו וליבוש בזה כי הוא נמשל כבהמה, ולכך כתיב ועבדתם את ה' לשון רבים אבל וברך את לחמך כו' ראוי לאכול ביחידות, והנה לפי דברי הנ"ל כי אצל הצדיק גם אכילתו צורך גבוה אין צריך ליבוש ג"כ בצרכי גשמיות שלו, וזה שאמר ואכלתם אכול ושבוע ר"ל שיהיה לכם רשות לשהתמש ג"כ במותרות וטעם הדבר כי והללתם את ה' שיגיע מזה צורך גבוה, וע"כ לא יבושו עמי שלא תצטרכו ליבוש בעשיה זו.

ס״וולתוספת ביאור נקדים מה ששמעתי ממורי ז"ל על מ"ש בכל הרגלים מתנת עניים חוץ מפסח ובש"ע כתב להיפך, וגם מ"ש שהעזרה צווחה יכנס ישמעאל בן פאבי וימלא כרסו מקדשים כמבואר לעיל על כהא לחמא כו' ע"ש, וזה שאמר ואכלתם אכול ושבוע כו' שגם אחר השביעה תוכלו לאכול שיהיה בו קדושה כל כך שיהיה נבלע באברים וע"כ והללתם כו' אשר עשה עמכם להפליא, כי הוא נס גדול בזה הבטיחנו שיהיה לעתיד לבוא, וכמו כן יהיה סעודת לויתן ושור הבר אכילה רוחניות.

ס״זוהנה צריך להבין דלפמ"ש דפסח נאכל על השובע ולפי הנ"ל לא ידענו שיעור השובע דבשלמא במן היה השיעור עומר והיו הכל שוין בו, אבל כאן הרי יוכל לאכול עד אין שיעור, רק דמ"מ מבואר בש"ע ובגמ' דאחר כך אסור לאכול אע"פ שיכול לאכול עוד, ולפ"ז אתי שפיר תשובת החכם על שאלתו ששואל מה העדות כו' והוא עפמ"ש כתוב בס' בינה לעתים על פסוק הנחמדים מזהב כו' דדברי תורה יש להם ב' מעלות שמצד עצמם מתוקים מאד וגם כל מה שלומד יותר נכספה נפשו ללמוד ולהשיג אלא שאעפ"כ במופלא ממך אל תדרוש וכמ"ש יותר ממה שהעגל כו', וע"כ החכם ששואל מה העדות כו' דהיינו שרוצה להשיג יותר מכדי הצורך אף אתה אמור לו כפי מה שמבואר בהלכות הפסח דאין מפטירין כו' דהתם ג"כ יש תאוה גדולה לאכול יותר בקדושה רק התורה הגבילה הדבר בפסח דאסור לאכול אח"כ יותר כמו כן בענין שאלת החכם הנ"ל.

ס״חוהנה צריך להבין עוד לענין מה שואל ומבקש החכם הזה לדעת הרבה טעמים ונימוקים על המצות, והנכון היא כמ"ש הרמב"ם והר"י ז"ל שעיקר קיבול שכר היא על עשיית המצוה בשמחה ובזריזות וע"כ כל מה שיודע ומבחין יותר טעמי המצות הוא עושה אותן בזריזות ושמחה יתירה, והנה כבר ביארתי על פסוק וילכו ויעשו וכו' ועל פסוק יהי חסדך וכו' כאשר יחלנו לך, ותוכן הענין כי כל מצוה עושין בתחילה בזריזות רק באורך הזמן נעשה אצלו הרגל ועוד יש מניעה לעשייתו בזריזות כשיש בו חסרון כיס שעושה הצדקה בעל כרחו, וזה שאמר צו וכו' אין צו אלא זירוז שיעשה המצוה זו בזריזות אעפ"י שמצוה זו לא היתה חשובה כ"כ בעיניהם, והזריזות הוא מיד ולדורות ר"ל דגם ברבות הימים יהיו בעיניהם כחדשים, אבל ר' שמעון דדריש טעמא דקרא וא"כ בכל מצוה צריך לבקש טעמים בכדי שיהיה איזה חידוש ויהיה לו תשוקה חדשה לקיימה באהבה, וע"כ א"צ להדרש הזה וע"כ דריש שהזריזות צריך להיות משום שיש בה חסרון כיס שאפ"ה יעשה באהבה ושמחה גדולה.

ס״טוהנה כבר ביארתי על פסוק אדם כי יקריב מכם וכו' ע"ד שאמרו במדרש (גמ' סנהדרין ס:) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד, והיינו משום שהעולה מכפרת על הרהור הלב שאין מכיר בו אלא הש"י, ע"כ נאמר זבחי אלקים רוח נשברה כי הש"י שוכן את דכא והוא בעצמו מקבל אותו ואין צריך לשום פרקליט, וע"כ אמרו (שבת יב:) גבי רבי אליעזר כשהלך לבקר החולה אמר יפקדך לשלם אע"ג שהוא לשון תרגום ואין מלאכי השרת נזקקין, מ"מ כיון שהשכינה עמו אין צריך לשום פרקליט, וז"ש אדם כי יקריב מכם ר"ל שהקרבן יהיה האדם בעצמו ע"י מחשבתו הקדושה, וזה קרבן לה', שהקב"ה בעצמו מקבלו כי מלאכי השרת אין יודעים מחשבות, אבל מן הצאן וכו' תקריבו שצריכין לפרקליטין, ויש בזה חילוק גדול כי כשמביאין מתנה למלך והוא בעצמו מקבלה אז אין חילוק בין רב למעט כי המלך יודע שאין בכחו להביא יותר וחשוב בעיניו כהרבה אבל כששולחין לו ע"י שליח אז אותו השליח אינו רוצה להביא ולהכניס למלך מתנה מועטת, וז"ש בעולה וכו' ללמדך שכל אחד המרבה וכו' בודאי זה מוכח מקרא הזה, אבל מה שהתנה בלבד שיכוין וכו' דמשמע דאם אינו מכוין כ"כ אז יש חילוק בין רב למעט והיינו מחמת שאין מחשבתו טהורה כ"כ שיקבלנה הש"י רק ע"י מכניסי רחמים, וזה אינו מוכח מקרא הנ"ל, וע"ז בא ר' זירא להביא ראיה מקרא דמתוקה שנת העובד ר"ל אם יש בו מתיקות שעושה בזריזות ובהתלהבות אז בין מעט בין הרבה יאכל, שאפילו באכילה גרידא יש ענין זה כנ"ל.

ע׳וז"ש בהפטורה עולותיכם ספו וכו' ואכלו בשר שאפילו מה שציויתי על הקרבן היה ג"כ עיקר הכונה על המחשבה לעשות נחת רוח לפני, וכמ"ש בעקידה ע"פ כשמוע בקול ד' וכו', וז"ש במדרש הנ"ל מהאוכל יצא מאכל דאהרן בעצמו אוכל הקרבנות והוא בעצמו נחשב לקרבן ע"י אכילת הקרבן וכמ"ש זה קרבן אהרן, והיינו ע"י כי מעז יצא מתוק שהיה מתוקים שנת העובד שעשה הדבר בזריזות ואהבה יתירה וכמ"ש בס' בינה לעתים על פסוק וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים וכו', והש"י יזכינו לעבדו בשמחה ובטוב לבב ובא לציון גואל אמן.

ע״אאופן ב', דהנה בכל מצוה יש בחי' עובדא ובחי' מחשבה, ולכאורה בהמעשה פועלין לבטל כוחות הקליפה ולעצור הדינין והקטרוגין, ובהמחשבה פועלין להשפיע חסדים, דע"י כוונות ויחודים מוסיפין שפע באורות עליונים להשפיע בתחתונים, ועל דרך זה היה יציאת מצרים ביד חזקה וזרוע נטויה דהיינו יד חזקה לכפות הקטרוגים וזרוע נטויה להשפיע חסדים, וע"כ החכם שהוא חסדים פשוטים שואל מה העדות וכו' ר"ל דבלא"ה יהיה שפע רב, ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח שצריך לבער חמץ ושאור המורה על הקליפות ואין מפטירין אח"ר הפס"ח אפיקומ"ן, דכתב בכוונות שהוא ס"ת חר"ן, ואפשר לומר מחמת שהוא גמטריא ד"פ די"ן וב' כוללים חמץ ושאור, אבל הרשע שהוא חפץ להעמיד הדין על תילו לכך שואל מה העבודה כו' שכל העובדא הוא בעיניו למותר, ואף אתה הקהה כו' כאשר ביארתי במ"א ובתורה כתיב תשובה אחרת לרשע ואמרתם זבח פסח כו' ואפשר דבתורה לא מיירי התם רק מדין קרבן פסח לבד וכאן מיירי מכל המצות של פסח ומצה ומרור.

ע״באופן ג', מה חילוק בין שאלת חכם לרשע, ועוד דברשע לא כתיב לשון שאלה רק והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה כו' והתשובה לזה ואמרתם זבח פסח כו' בפ' בא וגם לחכם יש תשובה אחרת בתורה בפ' ואתחנן ויצונו כו' לחיותינו כיום הזה כו'. והענין היא דידוע שכל מצוה יש בחינת עובדא וגם בחינת מחשבה שצריך לעשות בכוונה, שהעושה רק כמצות אנשים מלומדה הוא רק בעל כרחו ובלי חשק, והדמיון לזה מי שלוקח רפואות תתעב נפשו מלשתותן רק אם יודע ענין הרפואות והמינים שנתערבו שם או שעושה אותם בביתו ע"פ הרופא אז אינם נתעבים בעיניו כ"כ, ויתר על כן הרופא עצמו כשצריך ליקח רפואות שיודע הטעמים וסגולת הרפואות שע"י יעלה ארוכה למחלתו וע"כ שותה אותם בחשק גדול, כמו כן במצות התורה כשיודע הטעמים אז מקיים אותם בזריזות וחשקות. והנה כל מצוה יש בה ענינים הרבה כמו פסח מצה ומרור דהוראתם על מה שכבר נעשה דפסח מורה על שפסח על בתי בני ישראל כו', מצה על שלא הספיק כו' שהיה ג"כ נס גדול שנתקבצו מכל ארץ גושן לשעה חדא כמ"ש על כנפי נשרים, ומרור מורה על העבדות בפרך, וע"י קיום ג' מצות הללו יש הוראה שאנחנו מאמינים ומעידים על אמיתת הדברים, ועוד יש טעם בדברים הללו שיש בהם תועלת ג"כ בזמן הזה דהיינו ע"י פסח שהקב"ה נגלה בכבודו ובעצמו מזה נלמוד שהש"י משגיח בתחתונים כמ"ש דע מה למעלה ממך כו' שיהיה האדם תמיד הולך ובא בעול מלכות שמים, ומצה על ענין זהירות וזריזות למצות, ומרור על קבלת היסורין כמ"ש כ"ז.

ע״גוזהו שאלת החכם שהוא הרואה את הנולד ורוצה לידע כל שרשי הדברים ועל כן שואל מה העדות ר"ל על מה מורה הענין על העבר, וגם החקים הם הסודות שאי אפשר להשיג על בורים, וגם המשפטים שהם הטעמים מה שמועילין עכשיו, ועל זה השיב בקיצור שיאמר לו הלכות הפסח עד אכילת אפיקומן, ובמקרא כתיב לעשות כל החקים האלה לחיותינו כו' ר"ל שאפילו החקים נעשה בחשקות וחיות גדול, אבל הרשע אינו שואל כלל כי אינו מבקש תשובה לדעת להשכיל להטיב רק כי יאמרו אליכם בניכם כו' שהוא מקטרג על העבודה להקל מעליו משא העבודה, וע"כ במקרא לא נכתב לו שום תשובה רק ואמרתם זבח פסח כו' ר"ל שאתם בעצמיכם יש לכם לדעת זה ולא כתיב ואמרתם אליו כי אל תען כסיל, רק בעל ההגדה משיב לו להקהות שיניו.

ע״דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. עפמ"ש (שמות לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך את חג המצות תשמור, צ"ל ההמשך זה לזה, עפמ"ש בפרק ה' דאבות [פ"ה יט] כל מי שיש בו ג' מדות הללו מתלמידיו של אברהם אבינו כו' עין טובה ונפש שפלה ורוח נמוכה כו', דגבי בלעם מצינו ג' מדות רעות שהיה עין רעה עפמ"ש (במדבר כד ב) וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח כו', דהכונה מאחר שלא היה יכול לקללם בפיו רצה עכ"פ לראות אותם ומאחר שהיה רשע ידע שראייתו יזיק להם, אבל מיד ותהי עליו כו', עפ"י והנה טוב מאוד כו' שבכל יום נאמר וירא אלקים כי טוב שע"י ראיית הש"י הי' טוב ואח"כ וירא אלקים כו' עוד והיה טוב מאוד, וגם היה נפש רחבה ורוח גבוהה כמ"ש המפרשים, וע"כ צריך האדם להתדבק במדות טובות והסתפקות, עין טובה וגם נפש שפלה שלא לבקש תאות מותרות, וזה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ר"ל שהפסח נאכל על השובע לא יבקש מעדנים להמשיך עוד תאות המאכלים, כי צדיק אוכל לשובע נפשו.

ע״הועוד יש בזה גם כן עון ע"ז כמ"ש לא יהיה בך אל זר כו', כי הלהוט אחרי עניני עוה"ז אי אפשר לו להתפלל בכוונה וכ"כ בשאר מצות מחמת שאינו בעל בטחון ואמונה, וע"ז מורה המצה על הכנעה והסתפקות וזה שאמר אלקי מסכה לא תעשה לך כמ"ש ש"ב הרב מוה' שמעון אדערבארג זצ"ל על הצילני מדמים אלקים (תהלים נא טז) שלא תהיה פניה אחרת בעבודתך בשביל ממון רק תרנן לשוני צדקתך שתסתפק במה שחננך השי"ת, וז"ש מסכה לא תעשה לך שלא תפנה לבך לע"ז בשביל ממון והסגולה לזה ע"י שחג המצות תשמור שתרגיל עצמך בהכנעה והסתפקות.

ע״ורשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם כו', ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר כו' לי ולא לו כו', והקשו המפרשים דהא גם החכם שואל כן ומהו ענין האפקורסות בזה, ועוד יתר דקדוקים כאשר יבוארו, ונ"ל לישב ונפרש ג"כ ואתחנן אל ה' בעת ההיא כו' אתה החלות כו' אעברה נא כו' ליישב קושית המפרשים למה דוקא בעת ההיא וגם מה ענין שבח של אתה החילות לכאן לתהלה זו, וביאור הענין עפימ"ש חז"ל הרשעים מלאין חרטות, וצריך ביאור דהא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו ואיך יתחרט כיון שנעשית לו כהיתר, והנ"ל דהנה בנוהג שבעולם כשאדם מתעסק באיזה משא ומתן ועושה חיל ומצליח אומרים עליו שהוא חכם גדול ואיש חיל שהתחכם כל כך והגדיל לעשות כזאת וגם הוא בעצמו מתגאה על כוחו ועוצם ידו ומי כמוהו זריז ונשכר, אמנם כשלא יצליח בעסק ההוא אומרים עליו שהוא סכל ונמהר להתעצם בעסק שאינו יכול לעמוד בו וגם הוא בעצמו מתחרט על שלא עשה באופן אחר להצליח, הנה כי כן היא מדת הבוערים ועובדי אדמה אשר לא ידעו את ד', ואולם לא כאלה חלק המאמינים ובוטחים בד' ובישועתו באמת ותמים כי לא יגבה לבבם אם יצליחו ולא ירך אם יפסידו ולא יתחרטו לעולם על פעולתם בעסק משא ומתן ומאמינים שלא יגעו לריק ואם התעסק באופן אחר גם שם לא תמצא ידם תכלית יותר כמו עתה, וע"ז אמר הרשעים מלאים חרטות מחמת שאין להם אמונה שהכל מן השמים יתחרטו לעולם על פעולתם, ולמען השתרש בלבבינו האמונה שלימה ובטחון באמת שהכל בידי שמים. ועל כן כשהיינו בארץ מצרים היינו משוקעים מאד בתועבות לעבוד את המזל שהכל בדרך הטבע לכן הביאנו אל המדבר אשר אין זרע ויבול ומים אין לשתות ונתן לנו את המן לחם מן השמים בכל יום ויום דוקא ולא על חודש ושבוע בפעם אחד בכדי שנרגיל את עצמינו במדת האמונה והבטחון.

ע״זוזה"ש רשע מהו אומר, אל הצדיק, כמצחק על מעשיו ואומר מה העבודה הזאת לכם, למה אינכם עוסקים במשא ומתן בתחבולות כמונו רק שאתם כסילים ועצילים, וע"ז אמר לכם ולא לו דמכלל דבריו נשמע שהוא אומר כחי ועוצם ידי שהוא חכם וזריז וכפר בעיקר שהוציא עצמו מן הכלל השגחה פרטית שעל ישראל, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו הלא בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים שעל דעת זה הוציאנו להשריש בלבבינו אמונה ואילו היה שם לא היה נגאל כי לא נתפעל בלבו שום אמונה באכילת המן וביציאת מצרים.

ע״חוזה"ש ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת, וקשה מה טובה זו שהתפאר עליהם שעינה אותם והרעיבם, ועפ"י הנ"ל אתי שפיר דהנה אמרו חז"ל (סנהדרין כו:) מחשבה מועלת אפילו לד"ת, פירש"י ותוס' כשאדם מחשב בדעתו להרויח באיזה משא ומתן עפ"י הרוב המחשבה משקרת ולא יעשה חיל, וכן עינינו רואות כי רבות מחשבות בלב איש ועפ"י הרוב באותו עסק שאדם סובר להרויח לא יעשיר ולא יקום והי"ת מפרנסהו ומזמין לו פרנסה ממקום אחר באופן שלא עלה בדעתו כלל, ובאמת הדבר קשה כיון שעכ"פ השי"ת נותן לאדם אכלו בעתו מה איכפת לו ולמה לא יתן לו באותו עסק שאדם מחפש אחריו וסומך עליו ולמה יעציבהו שלא תתקיים מחשבתו, אמנם טעם הדבר נ"ל שיהיה בעל בטחון ולא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי וכו', וכ"כ התנהג הקב"ה עם ישראל שלא כדרך הטבע שדרך חיל ההולך ממקום למקום להוליך עמו כל פרנסתו אבל להישראל לא נעשה כן רק הרעיבם והצמיאם עד שהתלוננו ואז נתן להם מאכל אשר לא עלה בדעתם כלל כדי שידעו כי על כל מוצא פי ד'.

ע״טוזה"ש ויענך וירעיבך שמתחילה הרעיבך עד שלפי דעתך לא היה שום מזור ותרופה ומנוס ובאמת היה לבבם מרה מאוד על עצמם ונשיהם ובניהם למות ברעב רק שבאמת נתכוונו לשם שמים כמ"ש ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות, ומנעורי היה קשה לי על אותו הנס שנאפה בחום השמש ובאמת דבר זה שלא כדרך הטבע שיהיה נאפה על חום השמש ובמהירות כל כך תלוש בצק עד חימצתו ולמה זה כלל, וניחא לי שבאמת הישראל היו בהולים לצאת ממצרים מחמת אהבת המקום שהיה בוער בלבם, וזה היה החסד נעורים שהזכיר הנביא שהרבה שלא היה עליהן שיעבוד ומחמת זה קצתן לא רצו לצאת ואותם שיצאו היו בדביקות גדול להמשך אחרי השי"ת בלבד ולא שמו לבם כלל על עניני העוה"ז להכין צידה לדרך וגם הבצק שהוציאו עשו רק שלא ישאר להמצרים כי היה בו קצת קדושה שנעשה ע"י ישראל, ולכן נאמר אשר הוציאו ממצרים בשכבר ידענו שלא היו במקום אחר ובדברינו מבואר הייתור, ולכך לא אפו אותו על האור ולא רצו לעשות שום התעסקות לצרכי עולם הזה והוצרך הקב"ה להוציא החמה מנרתיקה לעשות נס גדול כזה, אח"כ כשנרעבו מאוד נתן להם את המן אשר לא ידעו ולא שמעו את שמעו מעולם מאבותיהם ולא עלה בדעתם כלל שזה אפשר להיות ולמען נסותך שתהיה בעל בטחון ותוכל לעמוד בנסיון.

פ׳והנה כל זה כשיש לאדם איזה משא ומתן שמשתכר בו דומיא דאכילת מן, אמנם בארץ ישראל שהיה להם שדות וכרמים ופרנסתם בטוח איך יהיו בעלי בטחון, אמנם לא הוצרכו לזה בעבור שכבר עמדו בנסיונות וראו את מעשה ד' הגדול וכל אותן מ' שנה שהיו במדבר לא ראו בטובה, ופעם היו נימוקים ותיכף כשסרו מאחרי ד' שלטו בהם שפטים הרעים כנודע, ואח"כ הורם קרנם ונצחו לסיחון ועוג שלא כדרך הטבע.

פ״אוהנה משה רבינו ע"ה שהיה עניו מאוד וראה את עצמו כגרוע מכולם ושפל אנשים שבכל ישראל, וע"כ כשהוקשה לו הדבר מפני מה השי"ת אינו שומע לתפלתו להכניסו, שפט על עצמו שאפשר מחמת שלא יהיה בעל אמונה ובטחון בארץ ישראל וכנ"ל, וזהו אמרו ואתחנן אל ד' בעת ההיא שכבר ראיתי כל מעשה ה' הגדול וקבלתי הכל אם טוב ואם רע, ואומר ד' אלקים שכבר נתאמת אצלי מדת הרחמים ומדת הדין אתה החילות להראות את עבדך את גדלך דהיינו מדת טובך וחסדך וגם את ידך החזקה מדת הדין וא"כ כבר נתאמת ונשתרש בלבבי אשר מי וכו' שיעשה כמעשיך וכגבורתך שאתה הוא הפועל ועושה וגוזר ומקיים ולכך אעברה נא כי לא אשכח מלהאמין בך, וייתור מלת לאמור יש טעם בדבר וסגולה בתפלה להכניסה במאמר שיהא בקשתו מבואר בקרא או שיהא בטעם וסברא כדי שלא יהיה עליו קטרוג, וכ"כ מצינו הרבה אצל תפלת הקדושים הקדמונים.

פ״בתם מה הוא אומר מה זאת כו', כי תם הוא מי שאינו חסר לנפשו כלום וכמ"ש על אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים כו' כאשר ביארתי לעיל, ואמרת אליו בחוזק יד כו' על דרך שביארתי בפסוק עני ונכה רוח כו' דעני נזהר יותר במצות עשה ועשיר במצות לא תעשה ע"ש באורך.

פ״גושאינו יודע לשאול שהוא בעל בטחון גדול ואינו שואל ומבקש כלום כי מקבל הכל באהבה את פתח לו כמ"ש בס' נועם אלימלך על פסוק רצון יריאיו כו' שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, וז"ש במדרש מה תצעק אלי כי אינך צריך לתפלה וכבר נאמר והיה טרם יקראו כו' והיינו שכוונת הקב"ה היה שהם בעצמם יתפללו וכמ"ש ויזעקו בני ישראל אל ה' אבל משה לא הוצרך להתפלל, וז"ש בעבור זה עשה כו' בצאתי ממצרים שהי' חפץ בתפלה.

פ״דיכול מראש חודש כו', ר"ל שבוודאי היה יכול להתחיל יציאת מצרים מר"ח שמאז שואלין ודורשין לכ"ע אך תלמוד לומר ביום ההוא ר"ל שדרשו על היום על לבבך שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, ולכך אין לו להתחיל מקודם שאם כן אחר כך בגוף הזמן בי"ד לא יהיה בעיניו כחדשים, יכול מבעוד יום ר"ל בכל זמן שהשי"ת משפיע עליו טובות, תלמוד לומר בעבור ז"ה כו', ר"ל י"ב תיבות של ק"ש וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיש בהם יחוד דין ורחמים, וז"ש מצה ומרור מונחים לפניך שמקבל הכל באהבה.

פ״הברוך שומר הבטחתו כו', עפימ"ש וילכו ויעשו בני ישראל כו' כן עשו, שנתקשה רש"י בביאורו ומ"ש דקאי על משה ואהרן קשה יותר דפשיטא שהם בעצמם קיימו המצות דפסח, ועוד קשה דכבר הם בכלל בני ישראל, אבל הנ"ל עפימ"ש תתן אמת ליעקב כו' וכמ"ש בשם הה"מ מדובנא, ותוכן הדבר שלאברהם היה חסד אבל ליעקב היה רק אמת, והנה כבר כתבתי ביציאת מצרים שלכאורה היה חובה עליו להוציאנו, וא"כ אין שבח בזה שקיים הבטחתו, אבל האמת שהקב"ה דלג הקץ והתחיל מבין הבתרים והיינו מחמת חבתו לישראל עשה תחבולות שיקדים ההבטחה להשלימה ושומר היא לשון המתנה שהיה ממתין ומצפה אימתי יבוא ויגיע זמן הגאולה, וז"ש ברוך שומר הבטחתו לישראל ר"ל שאע"ג שעל עצם הגאולה לא היה מגיע לו כל כך ברכות והודאות מ"מ על זה מחויבים אנחנו להודות על שמירתו ההבטחה כלומר שעשה תחבולות לקרב הקץ, וזהו שהקב"ה חישב את הקץ שהיה מחשב לקרבו ע"י שצירף להשעבוד אותן השנים מיום ברית בין הבתרים.

פ״ווהנה כמו כן התחייבותינו לעבודת הבורא, ידוע שאין חסידות כתחלתו וזה ביאור הפסוק (תהלים לג כב) יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך דהיינו כשאדם מקבל על עצמו איזה הנהגה טובה הנה בתחלה היא בחשק גדול לשמה, אבל אח"כ נעשה מזה הרגל וכמצות אנשים מלומדה, וע"ז דרשו [ספרי פ' עקב] ע"פ היום על לבבך שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, והנה כמו כן בענין קרבן פסח שבעת ההיא היו ישראל ערטילאין מכל המצות ובוודאי נכספה נפשם מאוד בהתלהבות גדול לקיים מצוה זו שהיה בה מסירות נפש שלקחו הע"ז של המצרים ושחטו וצלו, וכאשר ביארתי במ"א [בפרשת בא ד"ה אמנם לזה] ובעבור שלא יעלה על הדעת שאחר כך ברבות השנים לא עשו בזריזות כל כך לשמה כמו בתחלתו ע"כ העיד הכתוב וילכו ויעשו בני ישראל ר"ל כמו שתחלת העשיה היה כאשר ציוה ה' את משה דהיינו לשמה ובתם לבב כן עשו לדורות כל עשייתם בפסחים הבאים אח"כ הי' הכל באופן הזה ולשם שמים.

פ״זוהיא שעמדה כו', מה שתקנו לאחוז הכוס כשאומרים בשורת הגאולה היינו הגם שהכו"ס גימטריא פ"ו שהוא שם אלקים מדת הדין רק כשתשימו על ה' אצבעות נעשה צ"א שהוא הוי"ה אדנ"י ונמתקין הגבורות בחסדים וממשיכין גאולה וישועה.

פ״חארמי אבד אבי וירד מצרימה כו', נ"ל ביאור הכתוב והדרש ביארתי עפ"י משל שסוחר אחד לן בדרך ונזדמן שם איש אחד שהיה גנב גדול וידע הסוחר שלא יוכל להשמר ממנו, גם היה ירא לגלות את עצמו להאכסניא שמא גם הוא חולק עם הגנב ונתחכם הסוחר ונתן מעותיו בתוך אמתחות הגנב וכאשר קם הגנב בלילה לחפש אחר המעות לא מצאו שבכל מקום חפש ולא אצל עצמו וכשהבוקר אור הלך הסוחר אל השופט וסיפר שנגנב ממנו מעותיו וכך וכך מטבעות היו שם מכל מין ומין ומיד הלך השופט לחפש וימצא באמתחות הגנב ולא זו בלבד ג"כ כל הגניבות שנעשו משנים קדמוניות, וזהו הנמשל שעל יעקב היה עומד מקטרג ועבדום וענו אותם ולא היה רוצה לשעבד תחת יד שר של כנען כי גם ידו עם הגנב וע"כ ירדו לאמתחת הגנב כי בכאן יהיה סבור שבודאי לא יצאו שאפילו עבד לא היה יכול לברוח ממצרים.

פ״טוזהו ארמי אבד אבי כי אבי נאבד ממנו שלא היה יכול למצאו ואיך היה זה כי וירד מצרימה שירד לאמתחת הגנב, אבל כשהבוקר אור הלכו להשופט ותעל שועתם אל אלקים ואמרו סימני המטבעות אלה ראשי בית אבותם כהנים לוים ישראל זקנים נביאים ואז וידע אלקים נתוודע הגנב ולא זו בלבד שישראל יצאו משם אלא אפילו כל מה שנשתקע בטומאה מימות דור אדם ואנוש ומבול הכל הוציאו ממצרים כידוע מה שאמרו ז"ל על ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

צ׳אופן ב', על פי כי ביום הזה יכפר כו' (ויקרא טז ל) ועפ"י ונסלח כו' וכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (במדבר טו כו), דיש ב' עניני תשובה מאהבה ומיראה והכל עושין מיראה אפילו גר הגר שאין לו שכל לעבוד מאהבה, וע"כ מבקשין מאחר שכבר הם כשגגות ימחלו ג"כ השגגות, והחילוק הוא כשעושין מאהבה מתחילין מקודם כמ"ש זה השער כו' וזהו יכפר כו' מכל חטאתיכם כו' אזי לפני ד'.

צ״אולהבין ג"כ תיבת ביום שאמרו חז"ל עצומו של יום מכפר נ"ל ליישב (ג"כ נוסח ספרד שאומרים סליחת העון הזה ומקרא קודש כו' שמורה על שמות הקדושים המרומזים שבזכותם יכפר והיינו בדרך רמז ועיי"ל) עפימ"ש בפיוט דר"ה שפרו מעשיכם כו' ותיטב לד' משור פר קדוש, עפימ"ש בפ' תצא אשר לא יהיה טהור מקרה לילה כו' ובא השמש כו', ועפמ"ש כמה גדולים נמוכי רוח כאלו הקריב כל הקרבנות כי זבחי כו' רוח נשברה כו', עפימ"ש במדרש כונן דענוה כמו תענית שנאמר ישבע בחרפה, ועי' בס' נועם מגדים עמ"ש הא דמצי לצעורי כו' דהפי' הוא להיפך שאינו יכול להקטין את עצמו ולהיות נקרא חוטא דבלא"ה יכול היות קדוש שהש"י שוכן את דכא.

צ״בובתוספת ביאור עפמ"ש (ירמיה ב לה) הנני נשפט אתך על אמרך לא חטאתי, וכ"כ בנועם מגדים פ' שמיני עפימ"ש חייבי חטאת אין ממשכנין (ערכין כא.), וע"כ צ"ל מה שהקב"ה מעניש הוא מחמת שאין מכירין חטאם כמ"ש תוס' רפ"ג דכריתות וע"כ עיקר העונש על שאין מתוודין, וז"ש הפוך בה כו' כאשר ביארתי במקום אחר, וע' בהרי"ף שכ' עמ"ש הנעלבין כו' כצאת השמש דהשמש שתקה להלבנה, וז"ש ובא השמש כו' כמ"ש בנועם מגדים פ' אמור ע"ש.

צ״גוהנה כמו כן בעבירות שבין אדם לחבירו צריך להיות עניו ומוחל עלבונו באמת ולא לפנים לבד כמ"ש על אל תרבו תדברו גבוהה גבוהה וכו', עפי"מ שביארתי כבר [לעיל דרוש ז לר"ה] על ב' שינוים שאומרים בקדיש לעילא ולעילא מכל ברכתא ובשאר ימים אומרים לעילא מן כל ברכתא, והיינו שהעולם טועין שבימים הללו צנועין והולכין לבהכ"נ ונזהרין בשאר מצות ואח"כ בכל ימות השנה חוזרין לסורן והוא טעות שאין חילוק כי התורה נצחיות כל מה דאמר רחמנא לא תעביד הכל חד הן בימים נוראים הן בכל השנה רק החילוק הוא שבימי נוראים יש יראה יותר מפחד הדין, ומרויחין בזה שיש אחדות וכל המעביר על מדותיו כו' וגם שהתפלות נתקבלין יותר שכל אחד מתפלל בשביל חבירו וגם שמכולן נעשה כתר וכל אחד משלים חסרון חבירו מה שאין כן כשכל אחד בפ"ע הגם שמתפלל בכונה גדולה מ"מ אין אדם בלי חסרון וע"כ אינו יכול לעלות כל כך, וזהו לעילא ולעילא מכל כאשר ביארתי במ"א.

צ״דולתוספת ביאור כי בכל השנה הוא רק במעשה ולא במחשבה שרוב המצות והתפלות הם רק כמעשה אבותיהם ועפ"י ההכרח בלי כוונה ויראת שמים משא"כ בימים נוראים שהיראה מוטלת על האדם כי הזמן גורם מפחד הדין ומתפללין בכוונה ועושין במחשבה ובמעשה, וזהו אל תרבו תדברו גבהה גבהה דהיינו שבכל השנה אין רשות לומר לעילא ולעילא רק כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות דהיינו שעובדין במחשבה ובמעשה אז העבודת הבורא הוא לעילא ולעילא כו' (ועל לא החזיק לעד אפו כו' ועל כמו הרה כו').

צ״הוזהו שאמר שפרו מעשיכם כדי שברית האחדות יהיה לו קיום ואז נאקתכם יאזין שחקים שפר ששוחקין מן לצדיקים דהיינו כל השפעות וטובות שהש"י יקבל תפלתכם בעצמו ולא ע"י שליח וגם תרוויחו בזה כי תיטב לד' משור פר ר"ל שלא תצטרכו לקרבנות או לתעניות להיות קדוש כי גם עם האכילה יוכל להיות קדוש.

צ״ווז"ש כי ביום הזה יכפר כו' דהיינו במדת השמש שמורה על הכנעה, ואז לטהר אתכם מכל חטאתיכם שכל אחד מתקן פגם חבירו ואז לפני ד' תטהרו שיהיה עליכם השראת שכינה ע"י האחדות, וז"ש כמה גדולים נמוכי רוח כו' מקריב עולה שכר עולה בידו כו' אבל מי שדעתו שפלה עליו כאלו הקריב כל הקבנות שנאמר זבחי כו' רוח נשברה כו', ועפמ"ש דכיסוי דם הוא עפר למטה עפר למעלה בדרך רמז לכסות הדין צריך להיות עפר למטה ואז גם למעלה אין מדקדקין אחריו.

צ״זאמנם עיקר הדבר תלוי במחשבה שצריך להיות בלב ולא לפנים כנ"ל, וכן לענין עבודת הבורא צריך לטהר המחשבה כמ"ש ונשמרת המקרא הזה נאמר על ענין אשר אנו מתפללין סתום פיות משטינינו כו', וצ"ל מנין יהיו המקטריגים כ"כ, אבל הענין עפמ"ש מה יתאונן כו' גבר על חטאיו שכל העושה עבירה ר"ל בורא מקטרג והם מצערין האדם בזה ובבא וכדאיתא בגמ' כי הצלת נפשי ממות כו' שיש ג' עונשין הא' הוא מי גבר יחיה ולא יראה מות שבעת ההיא נמאסין כל התענוגים שעשה לו בחייו וכתיב על זה יתפלל לעת מצוא זו מיתה כו', והב' היא גהינם ששם ז' מדורים ומלאכי חבלה ודנין האדם בלא רחמנות כמ"ש לא ישברו יורדי בור כו', והג' היא הגלגול וכף הקלע שהנשמה נמסרת למחבלים והם בעצמם העבירות שעשה כמ"ש פועל אדם ישלם לו כו' גמול ידיו יעשה לו כו' שהם נוטלין נקמתם ממנו באכזריות רב מחמת שעשה מחבלים הללו.

צ״חועל זה אמר דוד (תהלים נו יד) הצלת נפשי ממות שהוא חי וקיים, את עיני מן דמעה אלו יורדי גהינם שמורידים דמעות כמעין, כמ"ש לולא האמנתי כו', את רגלי מדחי כו' הוא כף הקלע כמ"ש את נפש איבך יקלענה כו', וז"ש כי תצא למלחמה נגד האויב הגדול היצה"ר ונשמרת מכל דבר רע מהרהורין בישין שזה ג"כ מבטל האחדות שע"כ מתפללין לקבץ נדחים הניצוצות הקדושות ע"י עון קרי ר"ל כידוע והעולם סוברין שאין בו עבירה מחמת שהוא בשוגג או באונס מקרה לילה אבל באמת תחלתו בפשיעה ע"י הרהורי עבירה, וזה היה ענין גלות מצרים להוציא הנצוצות שנפלו ע"י אדם הראשון כל אותן ק"ל שנה, וז"ש אשר לא יהיה טהור כו' ורחץ בשרו במים כו' שמורים על הכנעה למדת השמש כנ"ל בס' נועם מגדים.

צ״טוז"ש ולקחת מראשית כו' דהיינו המחשבה שנקרא ראשית אשר תביא מארצך הן במילי דעלמא בעבירות שבין אדם לחבירו והן במילי דשמיא שלא להרהר בדברי תפלות רק בדברי תורה ושמת בטנ"א גמטרי' ששים מסכתות וענית תהיה בהכנעה ואז ואמרת לפני ד' שיהיה כל אמירתך קרובה אל ד' ששוכן את דכא, ארמי שהוא היצה"ר אובד אבי המחשבה שנקרא אבא, וגם י"ל דקאי על אדה"ר כנ"ל וע"כ וירד מצרימה שהיה גלות מצרים, ועתה הנה הבאתי את ראשית כו' שאני מקבל עלי שלא ללכת בתר הרהורין בישין והשתחוית לפני ד' שתהי' נכנע לפניו כו' ואז ושמחת בכל הטוב כו'.

ק׳ויאמרו אל פרעה לגור וכו', נ"ל עפימ"ש לעיל שע"י הדינין מעלין הניצוצות הקדושים דכל הרוצה להגביה את חבירו צריך להשפיל את עצמו וע"כ צריך לבא לידי קטנות כמו"ש (משלי כד טז) כי שבע יפול צדיק וקם, דהיינו בכל עניני השבע מדות הנפולים להגביהם ולתקנם בשרשן, וכל זמן שישראל עושין רצונו של מקום אז הם ממשיכים אליהם כל מה שצריכין לתקן אבל כשאין עושין רצונו של מקום צריכין להגלות לחפש אחר העבודה כמ"ש (הושע ב כה) וזרעתיה לי בארץ אדם זורע סאה בשביל שיקצור כמה כורין, וזה"ש לא גלו ישראל רק בשביל שיתוסף עליהם גרים (פסחים פז:).

100

ק״אוזה לגור בארץ באנו לשון גורו לכם שיביאו את עצמם למדת היראה, כי אין מרעה לצאן שידוע שענין הצאן של יעקב ומשה היו נצוצות קדושות, אשר לעבדיך שאנחנו עתה בחי' עבדים ולא בחי' בנים, כי כבד הרע"ב גימ' עב"ר והיינו אחוריים דאלקים שקשה לחבר וליחד שם, אבל במצרים היה שב"ע גימט' עב"ש והוא מלוי אלקי"ם גימט' שם מצפ"ץ החילוף של שם הוי"ה בא"ת ב"ש והוא רחמים.

101

ק״בבמתי מעט כו' שבמצרים היו רק בחי' נפש וז"ש בשבעים נפש כו' ואע"ג שאחר כך נתרבו כדכתיב פרו וישרצו כו' מכל מקום היו רב בכמות אבל לא באיכות וכמ"ש לקמן רבבה כצמח השדה, אבל עכשיו אחר יציאת מצרים שמך ככוכבי השמים שהם רבים באיכות וז"ש לרוב שיש להם שליטה על הנהגת העולם.

102

ק״גויהי שם לגוי גדול כו' מצוינים, ר"ל שהיו ניכרין במלבושיהם והנהגותיהם דאם לא כן לא היו ניכרין שהם גוי גדול ומדכתיב ויהי שם לגוי גדול משמע שגם במצרים היו ידועים אומה בפני עצמה, וזה הועיל להם לגאולה כמ"ש בשביל ג' דברים נגאלו כו' שלא שינו מלבושיהם והסגולה מזה שענין זה מקרב הגאולה אע"פ שאין בהם זכות, מחמת שהקב"ה עושה בשביל כבוד עצמו כמ"ש ואעשה למען שמי לבלתי החל בגוים כו' אבל כשאין מכירין אותן שהם ישראלים אין בזה חילול השם כי אין ניכר מי [כי] הם בגלות.

103

ק״דובני ישראל פרו וישרצו כו', ותמלא הארץ אותם, כבר ביארתי הדקדוק שהול"ל וימלאו את הארץ, [וי"ל] שהכתוב בא ללמדנו שהיו משוקעין בתועבת מצרים באופן שארץ מצרים וקליפותיה מלאה אותם, ובס' בינה לעתים [ח"א דרוש א לשה"ג] כתב עפי"ז שהיה בהם ג' מדות קנאה ותאוה וכבוד, דהיינו פרו וישרצו על התאוה, וירבו הוא על הכבוד, ויעצמו במאוד הוא הממון כמ"ש ובכל מאודך, והלכתי בעקבותיו לבאר בענין השלשה אותות שהראה הקב"ה ביד משה דהיינו בהנחש ואח"כ בהצרעת ובמים שנהפכו לדם, והענין הוא שהקב"ה הראה להם במה שפגמו דהיינו הנחש מורה על הקנאה כמ"ש שנתקנא בחוה, והצרעת מורה על הגיאות שלכך הוצרך המצורע להטהר בעץ ארז ואזוב שאם נתגאה כארז ישפיל א"ע כאזוב, וכמש"כ בס' כלי חמדה ע"פ ונעמן היה גדול כו', והמים מורים על התאות כידוע מיסוד המים, ונהפך לדם כמ"ש (עי' שבת קנב.) אשה נאד מלא רוח ופיה מלא דם.

104

ק״הובאמת ג' עבירות הלו קשים מאוד ונמצאים בהרבה בני אדם העוסקים בתורה ומצות ונכשלים בג' עבירות הללו, ולזה אמרו חז"ל שקטרגו מלאכי השרת הללו עובדי עבודה זרה והללו עע"ז, ובאמת יפלא איך יתכן שישראל שיצאו ממצרים למדבר ונאמר עליהן זכרתי לך חסד נעוריך כו' שיהיו עע"ז, ובפרט שכל הרשעים מתו בג' ימי אפילה ועבודה זרה שקולה כנגד כל העבירות, אבל הענין כמ"ש חז"ל (ע"ז ח.) ישראל שבחוץ לארץ עובדי ע"ז בטהרה הן, וכבר ביארתי כמו כן על המכוונים בפסוק פותח את ידיך כו' לפי שמסוגל לפרנסה, ובפסוק גדול ה' ומהולל כו' וכדומה להגיד שבחו של הקב"ה חוטפים כלאחר יד, וכבר הארכתי [מ"י פ' מקץ] שלפענ"ד אין מתפללין בפסוק זה על הפרנסה ושאין נכון כלל להטריד את עצמו בפסוקי דזמרה בעניני עוה"ז, רק הענין הוא לתת שבח והודיה להשי"ת הזן ומפרנס כו' ומלכותו בכל משלה להשגיח בתחתונים, וע"כ נאמר פותח את ידך כו' הב' יודי"ן של הוי"ה אדנ"י דהיינו מעילת העילות עד סוף כל דרגין.

105

ק״ווזה ביאור הכתוב (עמוס ד יג) יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו עושה שחר עיפה ודורך על במתי ארץ י"י אלקי צבאות שמו, דצריך ביאור התכת הכתוב וגם מ"ש בגמ' (חגיגה ה:) עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו, וכי היה ס"ד דר' אילא שאין הקב"ה משגיח על הדיבורים ומקרא מלא ודברת בם ולא בדברים בטלים ונאמר כי אלקים בשמים כו' ע"כ יהיו דבריך מעטים, ועוד שבוודאי ר' אילא לא שח שיחה בטילה ובפרט שדבר זה מסור ביד כל אדם ונקל לקיים יותר מכל המצות למה ירא וחרד כל כך, אבל ביאור הענין הוא דהנה חז"ל יסדו לנו בתפלת שחרית יוצר אור ובורא חושך אצל החושך בריאה לפי שהוא בלא חומר וצורה ואצל האור יצירה לפי שיש לו צורה בלא חומר, והחושך חשוב יותר מן האור לפי שמצמצם את עצמו כשמביאין אור מעט בבית נדחה חושך הרבה, וכ"כ ביארתי על פסוק וימש חושך שהחושך של מצרים היה בו ממשות ולא כשאר חושך שנדחה מפני האור לפי שהוא רוחני אבל החושך של מצרים היה גשמי ולא היה נדחה מפני אור, וכמו כן מצינו גבי מצות לא תעשה אע"פ שהם חמורים מן המ"ע שיש כמה מצות לא תעשה שיש בהם דין יהרג ואל יעבור וגם מחויב האדם ליתן את כל ממונו ולא יעבור על שום מצות ל"ת כמ"ש בש"ע א"ח סי' תר"ג משא"כ במ"ע, מ"מ עשה דוחה ל"ת, ע"כ אמרו בגמ' (עי' ברכות מג:) המתיהר דוחק רגלי השכינה שהשי"ת צמצם קדושתו בתוך העולמות וכשיש גשמיות וקליפות הרבה הוא מצמצם קדושתו יותר.

106

ק״זוזה שנאמר (ישעיה מא ד) מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא בעבור שהקב"ה מתאחד בעולמותיו מראש עד סוף כל דרגין, על כן המחשבה והעשיה של כל אחד באין כאחד אתערותא דלתתא, אבל מ"מ צריך להארה העליונה כי כשנופחין כל היום בגחלים עוממות שאין בהם נצוצי אש לא יבערו, וע"כ כשבא לאדם קצת שמחה בלבו בשעת העבודה ואינו יודע מהיכן בא לו הוא אתערותא דלעילא, וזה (תהלים צב ה) כי שמחתני ה' בפעלך באותו המחשבה הקדושה שהשפעת לי ביום השבת, שבכל ימות החול היה סבור שהכל גשמיות וע"כ במעשי ידיך ארנן שאוכל להודות לשם קדשך גם בכל התנהגותיך עמדי, וע"כ אצל הקב"ה נאמר בדבר ה' שמים נעשו, וז"ש לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם כלומר שאין שייך אצלו כלל להתנחם על דבריו, טעם הדבר כי ההוא אמר ולא יעשה שאינו צריך עשיה רק אמירה שתיכף שאמר הדבר נעשה, ודבר ולא יקימנה א"צ לקיים הדיבור כי תיכף ומיד נתקיים, וזהו מי פעל ועשה אצל מי הפעולה והעשיה באין כאחד היינו אצל קורא הדורות מראש היחיד ומייחד מראש כל דרגין עד סוף, ומחמת שאני ראשון ואת אחרונים אני הוא, הכל באחדות אחד, והיינו אותיות ראשונות של שם הוי"ה ואותיות אחרונות של השם הכל עולה מספר אני.

107

ק״חהנה מכל אלה יוכל אדם להבין איך לעצור פיו ולשונו לפני מלך הכבוד, וזהו כי הנה יוצר הרים שהרים שהם בעשיה מקבלין מהיצירה ובורא רוח שרוח שהוא מיצירה מקבל מהבריאה והבריאה והיצירה באין כאחד והכל באחדות מראש עד סוף איך שקדושת הקב"ה שופע בכל דבר גשמי וממילא מגיד לאדם מה שיחו שלומד לאדם איך להשמר בדבורו, כי הוא עשה שחר עיפה שמהחושך נעשה אור ודורך על במתי ארץ עד סוף כל דרגין, והיינו כי ה' אלקי צבאות שמו המושל בכל צבאי צביונין, וע"ז בכה ר' אילא ואמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו שמלמד אותו איך להתנהג בדבור ואעפ"כ אינו רוצה ללמוד ולהזהר תקנה יש לו.

108

ק״טואעבור עליך ואראך כו', ואומר לך בדמיך חיי כו', נ"ל דהנה יש בני אדם שיש להם איזה הנהגה טובה כגון להתענות ב' וה' או ללמוד ח"י פרקים משניות בכל יום ומעולם לא שינה את תפקידו לבטל מנהגו והנה לפעמים צריך לעשות איזה דבר מצוה גדולה כגון הכנסת אורחים או ביקור חולים וכדומה ואם ירצה לעסוק אזי יתבטל מהנהגה ההיא אזי יאמר אל לבו איך אשנה את מנהגי הטובים ולי כך וכך שנים ומעולם לא בטלתי הנהגה זו וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה פ' חלק בענין הנביא, הנה בודאי האיש הזה בחושך הולך ואינו עושה המצות כלל בשביל כבוד קונו רק בשביל עצמו להתפאר בלבבו בהנהגה, שאם היה עושה בשביל לעשות נחת רוח לפניו יתברך שמו הלא הוא צריך להשכיל ולשית עצות שכל פעולותיו יהיו באופן שיהא נחת רוח לפניו ית"ש, דמצינו במילי דעלמא מתחלה נהגו הסוחרים ליסע רק ללייפציג ואח"כ כשהוחל יריד וויען הניחו הנהגתם ונסעו לוויען ואח"כ כשראו שהסחורה בלייפציג טובה יותר חזרו ליסע ללייפציג, והיינו משום שרואים על התכלית שאינו הנסיעה רק הריווח הבא אח"כ, כמו כן בעבודת הקודש שהעיקר היא הנחת רוח שעושין לפניו, וכ"כ שמעתי בשם הרב החסיד בו"ק מה"ר יעקב יצחק סג"ל ע"פ (דברים יב ד) לא תעשון כן לה' אלקיכם, שלא תאמר שתעשו דוקא כן כמנהג הזה וכנ"ל, ועל כן מי שיארע לו לפעמים שהוא משנה את הנהגתו אזי יש עליו הוראה נכונה שהוא עושה בשביל הקב"ה וממילא יש לו ג"כ שכר על ההנהגה הטובה שמוכח שגם היא היתה לכבוד קונו, משא"כ מי שמחזיק בהנהגתו דוקא ולא ישוב מפני כל יש כאן הוכחה להיפוך.

109

ק״יוהנה מצינו גבי מצות ברית מילה שמחללין שבת אעפ"י שאיסור שבת חמור מאוד, וכמו כן בלקיחת הפסח שהיה באותו פעם בשבת היה חילול שבת בדבר ונתנסו ישראל בשתי אלה להיות הוראה נכונה שעושים אותו בשביל הקב"ה וכנ"ל וממילא יהיה להם שכר גם כן על שמירת המצות בהנהגתם כנ"ל. וז"ש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך בשני דמים פסח ומילה, ואומר לך שאל ירע בעיניך הדבר שחללת את השבת כי אדרבא בדמיך חיי ע"י חילול שבת זה תזכה לקבל שכר על שאר השבתות ששמרת שזה הוראה נכונה שכל פעולתך הם לכבוד קונך וכנ"ל.

110

קי״אאופן ב', כפל הדבר ב' פעמים דקאי על דם פסח ודם מילה, וביאור הדבר דאין מזל לישראל וכשהן עולין עולין עד לרקיע וכן להיפוך, וע"כ צריכים להיות תחת השגחה פרטיות ועל זה מורה הפסח שהיה גילוי שכינה כמ"ש או הנסה כו' וכ"כ המילה שאנחנו מחותמין לו לעבדים וכל מחסורינו עליו ית"ש כמו האדון שמחויב לפרנס עבדיו, ועוד שמצד הטבע ע"י המילה מתישין כח אבר המוליד והוא מסוגל להרבות בנים כדמצינו אצל אברהם, וע"כ כשאמר להם פרעה ראו כי רעה כו' שהכוכב מורה על דם והריגה הפך הקב"ה לדם מילה, וכמו שביארתי כבר על פסוק (ויקרא כה ו) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, אע"ג שמצד הטבע יש בשמירת שבת חסרון כיס רק ע"י שיש בו הוראה שהוא בעל בטחון ממשיך עליו השגחה פרטיות, וזהו ואומר לך בדמיך חיי שע"י הדמים הללו אתה מוסיף חיות שאתה מתחזק בבטחון ואמונה, וז"ש (פסחים קיח.) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף דהיינו כמו שבקריעת ים סוף היה נגד הטבע רק מחמת הבטחון והאמונה זכו לזה כמו שכתב רש"י כדאי הוא האמונה שהאמינו בי, כמו כן מזונותיו של אדם אע"ג שמצד הטבע אין מזל לישראל מ"מ ע"י הבטחון והאמונה יתוסף לו שפע.

111

קי״בוז"ש ושמרתם את חקותי כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם כו' (ויקרא יח ה), עפמ"ש בס' תבו"ש על מה שאמרו חז"ל (מגילה לב.) כל הקורא פסוק בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו כו', ר"ל כשאומר הזמירות בלא כונה אין בהם חיות, וכבר בארתי על מה שאמר ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי כו' (ברכות סא:) דהיינו שהיה ממתין ומצפה שיוכל להראות אהבתו להש"י בפועל ממש. וכמו כן אצל אברהם אבינו ששמח מאוד בדבר עקידה כאשר ביארתי במ"א.

112

קי״גועדיין מצוה זו מוחזקת בידינו שכשאדם זוכה לקיים מצות מילה אינו חושש למה שמצערין את בנו ואדרבא שמח הרבה שזכה לזה וממתין ומצפה שיבא לידו ומפזר ממונו בשביל מצוה זו, וידוע דמילה נקרא חקה כמו שכתוב חק בשארו שם, ויעמידה ליעקב לחק, ושמירה היא לשון המתנה כמו שכתוב שמר את הדבר, וזהו ושמרתם את חוקתי שתהיו שמחים בחקים הללו וממתינין מתי יבואו לידכם לקיים ואפילו חקים שאין בהם טעם, והיינו באופן אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיהיה בהם חיות ובכוונה שלימה כנ"ל שלא יהיה כגוף בלא נשמה, ועוד שעי"כ יתוסף לו חיות כמ"ש לעיל על בדמיך חיי.

113

קי״דוישימו עליו שרי מסים למען ענותו וכו', דלכאורה הוא מיותר, ונ"ל עפמ"ש (קהלת י יא) אם ישך הנחש וכו' שאלו לנחש ארי דורס ואוכל וכו' מה הנאה שלך והשיב מה יתרון לבעל הלשון [דב"ר פ"ה], כי בעל לשון הרע הוא מבזה את עצמו דסהדי שקרי אאוגרייהו זילי וכמ"ש והושיבו שנים אנשים בני בליעל וכו' (סנהדרין כט.), כי מי שעושה רעה לחבירו שאין לו שום יתרון ענשו גדול יותר כמ"ש (משלי ו ל) לא יבוזו לגנב וכו' כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב וכ"כ המצריים שעבדו בישראל רק לצערם ולא בשביל הנאת עצמם, דצריך להבין מאחר שעיר פיתום ורעמסס כבר היו בנויים ולא הוצרכו רק חיזוק כפירוש רש"י והיאך עסקו בעבודה זו כל השנים הללו ששים רבוא אנשים, ועל כרחך צריך לומר שבכל פעם סתרו מצד אחד ובנו מצד אחר, כי כונתם היה רק לצערם וליגעם, וזה"ש וישימו עליו וכו' זה היה רק בשביל לענותם בסבלותם ולא בשביל הנאת עצמם כי הלא בנו רק ערי מסכנות את פיתם וכו' שכבר היו בנוים רק חזקו אותם כנ"ל.

114

קי״הובזה מיושב קושיית הרמב"ם דמה היה אשמת מצרים כל כך הלא היה גזירה מלפניו שישתעבדו כ"כ ולמה חיזק את לב פרעה להנקם ממנו, והלא היה יכול להוציאם בנקל שהשי"ת יתן בלב פרעה להוציאם לחפשי כמו שהיה בגלות בבל כשהגיע זמן הגאולה בכלות שבעים שנה העיר ד' את רוח כורש וכו', ולהנ"ל א"ש שהמצרים היו ראויים לעונש גדול על ששעבדו בהם כדי לרדותם בחנם, ולפי"ז נאמר ג"כ על הפסוק [בפ' יתרו] כי בדבר אשר זדו וכו', כי זה היה קשה ג"כ ליתרו, וכאשר סיפר לו משה כל התלאה אז אמר עתה ידעתי וכו' כי בדבר אשר זדו שהכל נעשה בדין צדק מחמת רשעותם אשר זדו לעשות כנ"ל.

115

קי״וויהי בימים הרבים וכו', ויזעקו ותעל שועתם וכו' מן העבודה וכו' את נאקתם וכו', צריך להבין אריכות הלשון ושנויי הלשון במקראות הללו ומה חילוק יש בין זעקה שועה ונאקה, גם מן העבודה הוא מיותר.

116

קי״זונ"ל דהנה אמרו חז"ל (ברכות כו:) תפלות כנגד תמידין תקנום, ונ"ל ביאור דבריהם האיך שייך זה לזה, דודאי אצל הקב"ה אין צריך שום תפלה שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ורחמנא לבא בעי, ומ"מ האריכו חז"ל בתקנות התפלות וצריך שישמיע לאזניו ולדקדק בכל אותיותם כמו בקריאת שמע, ואע"ג שהעיקר הוא הכונה מ"מ הרהור לאו כדיבור דמי ואינו יוצא ידי חובתו.

117

קי״חוהענין הוא דודאי רחמנא לבא בעי וכמו שהתפלל שלמה (מ"א ח כט) להיות עיניך פתוחות וכו' ושמעת אל תחנת עבדך ועמך וכו' אשר תדע את לבבו, אמנם כל זה כשהיה בית המקדש קיים ולא היינו צריכין לשום פרקליט וכמ"ש משה אם אין פניך הולכים וכו', שהיינו דבוקים בו ית"ש ולא תחת רשות אחרת ולא היינו צריכים לתפלה והכל היה נעשה ע"י הקרבנות שהם ביערו כל הקוצים והמקטרגים ובוקעים כל המחיצות על ידי ענן הקטורת, ותמיד של שחר כיפר על עבירות של לילה ושל בין הערבים על של יום, וע"כ נאמר הביאני אל בית היין דהיינו בית המקדש ודגלו עלי אהבה אל תקרא ודגלו אלא דלוגו אעפ"י שלא היתה תפלה בפה מלא רק הכינו את לבבם, אמנם עכשיו שאנחנו על אדמה טמאה ושערי תפלה ננעלו ואנחנו צריכין לפרקליטין ומליצין ומלאכי רחמים שיעלו תפילותינו ועל כן צריך להזהר להוציא בשפתיו כי המלאכים אינן יודעים מחשבות כמ"ש אפס לך לבד נגלו תעלומות, וגם צריך להתוודות ולהתחרט קודם התפלה שלא יבדילו העונות, ואחרי כל זאת כשהתפלה היא במקומה הראוי אז דנין אותה אם באה ממעמקי הלב שתקובל לפני הקב"ה.

118

קי״טולזה נאמר תחילה ויאנחו וכו' ויזעקו, אבל זה לא הועיל כי זעקה היא קול בלי דבור רק ותעל שועתם פירוש הדיבור כמו ואל ישעו (שמות ח ט), ושוע אל ההר (ישעיה כב ה) וכאלה רבות שפירושו דבור, ואמר דמה שהיתה לתפלתן כח לעלות אעפ"י שהיו מלוכלכים בעונות כמ"ש הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז אעפי"כ היתה העבודה ממרקת חטאיהם, וזהו מן העבודה ע"י קושי השעבוד, אבל וישמע אלקים את נאקתם שאעפ"י שהתפלה עלתה למעלה כראוי ע"י המלאכים הממונים על כך מכל מקום הי"ת יודע מחשבות וקבל רק התפלה הבאה בנאקה שהיא עומק הלב כמו"ש ונאק נאקת חלל, גם נא"ק הוא גימטריא מילוי שם אהי"ה ור"ת של נהלת בעזך א'ל נ'וה ק'דשך, ועי"ז מעוררין רצון העליון ששם מקור שם זה כנודע ואז יזכור את בריתו ייחודו על ידי האבות וז"ש ג"כ תפלות כנגד אבות תקנום.

119

ק״כזו פרישות דרך ארץ כו', וידע כו' ר"ל כי ידיעה הוא לשון זיווג כמ"ש (בראשית ד א) והאדם ידע כו', גם הוא לשון יסורין כמ"ש (שופטים ח טז) ויודע בהם את אנשי סוכות, כי בכל צרתם לו צר כביכול.

120

קכ״אויוציאנו וכו' לא ע"י מלאך כו', שמאור העליון צמצם את עצמו כביכול מעולם הבריאה לעולם היצירה ולא על ידי מלאך, ואח"כ לעולם העשיה להכות הבכורים ולא על ידי שרף, ואח"כ לעולם הקליפות להכות בעבודה זרה שלהם שהוא למטה מהעשיה.

121

קכ״בועברתי בארץ מצרים כו', הזכיר כאן ג' בחי' מלאך ושרף ושליח כו', ואפשר שבא להורות שהקב"ה גלה שכינתו מעולם אצילות ועל כן מיעט ג' אלה כנגד ג' עולמות בריאה יצירה עשיה.

122

קכ״גאופן ב' על הנ"ל, דל"ל ג' מיעוטי, ונ"ל ועפ"ז נפרש ג"כ וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל כו', במדרש [שמו"ר פכ"ג ד] פיה פתחה בחכמה כו' מיום שנברא העולם לא אמר אדם שירה כו' עד שבאו ישראל כו' וז"ש אז ישיר משה כו', ועפמ"ש בגמ' (חולין צט:) חביבין ישראל שמזכירין השם אחר ב' תיבות כו' והאיכא ברוך אופנים כו', ועפמ"ש (תהלים קיז א) הללו את ה' כל גויים כו' ועפמ"ש יוצק זהב רותח בא מלאך וסטרו, דקשה ד' קושיות הא' מהיכי תיתי אמר נבוכדנצר כל כך שירות הלא היה רשע גמור וטמא, ועוד למה לא אמר דוד כל כך שירות, ועוד קשה טעמא מאי למה לא הניחו המלאך הלא הרשות נתונה לכל אחד לעבוד הש"י והוא חפץ שכל בני בשר יקראו בשמו ואם מפני שלא יגנה השירות של דוד המלך ע"ה וכי משוא פנים יש בדבר, ועוד קשה מנ"ל להגמ' שרצה לגנות השירות של דוד הול"ל שממילא היו מגונים כיון שהשירות של נבוכדנצר היו מעולין ומנ"ל שנבוכדנצר היה מתכוין לגנות.

123

קכ״דונ"ל עפמ"ש (מגילה כה.) סיימתינהו לשבחא דמארך כו' משל למלך שיש לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין בשל כסף כו', דקשה ג"כ הלא כתיב הבוחר בשירי זמרה וגם הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קז א), וגם פסוק זה בעצמו צריך ביאור ל"ל ב' טעמים כי טוב כי לעולם חסדו, ונ"ל עפמ"ש אשרי האיש כאשר ביארתי בחג הסכות, ובזה מבואר מ"ש (איכה ג לח) מפי עליון לא תצא הרעות, דקשה הלא התורה צותה לענוש רשעים, אבל להנ"ל אתי שפיר דע"כ הרעות אין ממנו דא"כ היו בלי גבול כמדתו יתברך שמו, אלא על כרחך דהרעות ג"כ טובות שנמשך ממנו אחר כך, וזהו ביאור מ"ש (ברכות לג:) חייב אדם לברך כו' דקשה מהיכי תיתי יטבע זה בלב האדם, אבל להנ"ל א"ש כיון שמוכרח שהכל טובות, וז"ש הודו לד' כי רק טוב יוצא ממנו והוכיח זה כי אנו רואין שלעולם חסדו שאין להם גבול, וא"כ הרעה שיש לה גבול על כרחו אין יוצא ממנו, וכיון שאנו מאמינין שהכל בהשגחתו א"כ על כרחך שהכל טובות, וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך כו', וזהו הביאור של הק"ש שמע ישראל מורים על אהבה ויראה לקיים מפני שמי ניחת הוא כו' ואז ימסור נפשו על קדושת השם על ידי הכרת טובותיו וזהו ואהבת כו'.

124

קכ״הוהנה זה מדת כל אדם להודות לד' על ידי הכרת טובתו, אך יש עוד ענין הודיה כמו שמצינו באדם שיש שני ענינים דהיינו מעלות ומדות כי מעלות הם מצד עצמו כשמשבחין האדם שהוא למדן תלמיד חכם וסופר גבור עשיר וכדומה שאין מגיע מזה טובה לחבירו, והב' היא שיש בו תועלת לחבירו שהוא נדיב לב וגומל טוב ומטיב ועניו רודף שלום וכדומה, והנה אנחנו מצווין להודות להש"י על כל נס ונס אע"פ שאין מכירין כל טובותיו כמ"ש ולגדולתו אין חקר מ"מ מה שבכחינו לעשות לא יבצר ממנו, ועי"כ אנו ממשיכין השפעה ומוסיפין כח בגבורה ש"מ ע"י הכרת טובותיו, וזהו ברוך אתה שאנו מברכין, ונסתפקו בפירושו אם היא לשון ברכה או הודיה והוא הענין דתרתי שמעת מינה שע"י הודיה אנו ממשיכין ברכה והוא לשון צינור, אך יש עוד שבחים עצמיים בכבוד קדושתו וגדולתו ורוממותו שאין אנו משיגין כלל בגדולת המרכבה הקדושה ובזה אין לנו רשות להללו כי הוא מרגניתא דלית ביה טימי כו', וע"כ כשאמר ההוא דנחית לפני ר"ח הגדול כו' העזוז כו' ואמר שבחים עצמים גער בו שבזה אין לנו רשות רק מה שאמר משה, וזהו ביאור לשון סימתינהו כו' אינו לשון סיום רק לשון פתיחה כמו מסוים במצריו שהיא לשון סימן כלומר שאינך יודע כלל איך לפתוח בשבחיו ואינך משיג שום רמז וסימן, וע"ז שייך המשל למלך שיש לו אוצרות זהב ומקלסין בשל כסף שהוא סוג אחר דאם לא כן הול"ל ומקלסין אותו באחד.

125

קכ״ווזהו ביאור הגמ' דסנהדרין דנבוכדנצר דכל השירות ותהלים שאמר דוד המלך ע"ה היו רק בשבחי תועלת על טובותיו של הקב"ה, בא נבוכדנצר ולא שבחו כלל על הטובות רק שבחים עצמיים וכמצביה עבד בחיל שמיא מקים מלכין כו' (דניאל ד יא), א"כ מוכח מזה שלא נתכוין כלל להודות להש"י רק רצה לגנות השירות של דוד המלך ע"ה, וע"כ בא מלאך וסטרו כי אפילו דוד המלך ע"ה לא היה לו רשות לומר כל כך מכל שכן ערל וטמא, ובזה מיושבין כל הקושיות הנ"ל.

126

קכ״זאך כל זה שייך אצלינו שיש לנו להודות על כל טובותיו אבל המלאכים שאין צריכין לטובות הללו כמו רפואה ופרנסה ובני וכדומה, ועל כן עיקר השיר שלהם היא על שבחים עצמיים וע"כ כיון שגם הם אין משיגים גודל קדושתו ע"כ צריכין להתקדש יותר ויותר עד שיהיו ראוין להזכיר השם וזהו שלש קדושות שמקדשין את עצמן נגד ג' עולמות כי הם למעלה מהעשיה, וכמו שישראל בקבלת התורה נתקדשו ג' ימים, וע"כ אומרים אח"כ ה' צבאות כו' שהם שבחים עצמיים, וע"ז פריך והאיכא ברוך ומשני כי ברוך שהוא השפעת הטובות וצינור השפע שימשוך אורו ושפעו עלינו וממילא כלום חסר מבית המלך, וזה אפילו אופנים אומרים שאינן במדרגת השרפים כי שרפים עומדים ממעל ואופן אחר בארץ וגם הצדיקים נקראים אופנים. וזהו ג"כ הביאור בתפלת יוצר כי ברוך נעימות יתנו הוא רק בשביל הטוב שמטיב עמנו כי הוא לבדו בורא רפואות כו' כאשר ביארתי בפ' בראשית ובפ' מסעי.

127

קכ״חוזהו לדעתי הביאור בתפלת יוצר לשבת כי בשבת הש"י חפץ שיכירוהו כי מתעלית מלכותו בכל משל"ה ראשי תיבות מ'זמור ש'יר ל'יום ה'שבת, וע"כ הוא מקדש אותנו מלמעלה ומשמיא מקדשי ליה שיהיה לנו רשות להרבות בשבחים ובזמירות אפילו לשבחים עצמיים ושיר היחוד, וז"ש זה שיר שבח כו' שהוא כפול בשבח כי בו שבת כו' ורוצה שישבחוהו, ועי"כ הוא משבח טוב להודות כו' וגם לזמר לשמך כו', דהיינו שבחים עצמיים במה שהוא עליון נורא ונשגב על כל ונעלם מכל, וע"ז אמר כי בענין הודיה טוב להודות לפיכך יפארו ויברכו כל היצורים שזהו מדת כל אדם והרשות נתונה לכל להודות בשביל החסדים והטובות בכל זמן, אבל שבח יקר וגדולה כו' דהיינו הרוצים לשבחו בכבוד גדולתו מצד שהוא מלך יוצר כל, זה רק המנחיל מנוחה כו' בקדושתו ביום שבת קודש שאז ישראל מתקדשים והש"י חפץ בדבר כנ"ל.

128

קכ״טוז"ש מי כמוכה באלים כו' דהיינו באופן שהמלאכים משבחין אותך מצד שאתה נאדר בקודש אבל לדידן נורא תהלות מתייראין לומר תהלות כ"כ רק מצד עושה פלא על הנפלאות וטובות שאתה משפיע עלינו יש לנו רשות לשבחך.

129

ק״לוהנה ביציאת מצרים נעשה ג"כ בחינות הנ"ל דהיינו הגאולה והטובה לישראל וגם פרסום אלקותו שלכך הרבה באותות ומופתים במצרים וכמ"ש וידעתם כי אני כו', והוכפל כמה פעמים למען תדע בפ' וארא, וזה היה ענין ירידתו כביכול בכבודו למצרים והתגלות אלקותו, וכמו שביארתי על פסוק ובמורא גדול זהו גילוי שכינה כו', ומחמת שקדושתו מתעלית בג' בחינות של ג"פ קדוש כנ"ל על כן הוכרח כאן לג' מיעוטים אני ולא מלאך כו' ולא שרף ולא השליח, וע"כ בשירת הים הוכפלו הדברים ב' פעמים גאה גאה כו' וכדומה בעבור שניתן לישראל רשות לקלסו בב' בחינות הנ"ל, וז"ש פיה פתחה בחכמה היינו חכמת אלוקות, וגם תורת חסד על לשונה מצד טובותיו וחסדיו, ובאופן זה לא ניתן עדיין רשות לשום אדם לשבחו, וזה ביאור המדרש הנ"ל לאלו הייתי מצפה.

130

קל״אועל כן כמו כן כשעשו ישראל את המשכן נאמר ושכנתי בתוכם ע"כ הוצרכו ישראל להתקדש בג' קדושות הנ"ל וע"כ נאמר וכפר על הקודש מטומאת בני ישראל כו' דהיינו ג' בחינות, ואז וכן יעשה לאהל מועד שיהיו מוכנים להשראת שכינתו בתחתונים.

131

קל״בוהנה לעתיד לבא תגלה ותראה מלכותו עלינו במהרה בימינו ויערה עלינו רוח ממרום וכמ"ש לא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות כו' ואז יהיה לנו ג"כ רשות בב' אופנים הנ"ל, וע"כ יהיה ג"כ רשות לאומות העולם לשבחו כי לא יגנו את השירות שלנו, וז"ש הללו את ד' כל גויים אימתי בזמן שיגבר עלינו חסדו דהיינו הטובות וחסדים, וגם ואמת ד' לעולם שיתפרסם אמיתו בעולם, וז"ש (ישעיה ל כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, היינו כמו שמקבלין קדושת החג שישראל מתקדשין ומטהרין שיהיו מוכשרים לטהרת הקודש ולהיות מדור לשכינה ולהכיר רוממותו, וגם שמחת לבב כהולך בחליל מצד טובותיו לבוא בהר ה' צור ישראל וכימי צאתינו ממצרים יראנו נפלאות אכי"ר ובא לציון גואל בב"א.

132

קל״גובזרוע נטויה זו החרב כו', אפשר דקאי על מכות בכורות דאם לא כן לא מצינו מכות מות במצרים, כי הדבר כבר הזכיר ביד חזקה.

133

קל״דובמורא גדול זו גילוי שכינה, לפי פשוטו פירושו דקאי על גלות השכינה שדבר זה הוא ראוי ואמיתי וכמ"ש על כמעשה לבנת הספיר כו', אבל צריך להבין הפסוק שמביא על זה או הנסה כו' במסות באותות ובמופתים כו' האיך מוכח דזה נקרא מורא גדול ואם משום שכתוב בפסוק ובמוראים גדולים הלא גם באותות ובמופתים כתוב שם והול"ל ובאותות זה גילוי שכינה, אבל הענין שמדת היראה אינה שוה אצל בני אדם כי יש בני אדם אשר יראת ה' אצלם גדולה מאוד עד שכשעומדים להתפלל תסמר שערות בשרם ממש מגודל הפחד, ויש בני אדם שאפילו שלא בשעת התפלה הם יראים כל כך, ויש פחותים מאלו עד ההמון עם שאפילו בשעת התפלה אינם יראים כלל, וע"ז נאמר (דברים לב לט) ראו עתה כי אני אני הוא כו' מחצתי ואני ארפא כו', כי היראה תלוי באמונה שכל מי שמאמין יותר שהקב"ה משגיח עליו ורואה מעשיו אזי הוא ירא יותר ומי שאינו מאמין כ"כ אין היראה אצלו כל כך, ועל כן כשהקב"ה רוצה להשריש היראה בלב אדם הוא מביא עליהם דינים ואחר כן עושה להם נסים ועי"כ נשתרש האמונה שהקב"ה לא עזב את הארץ ושהוא משגיח עליהם בהשגחה פרטית, וע"כ במצרים נאמר וירא ישראל את היד הגדולה כו' אזי ויראו העם את ה', וז"ש אחר שמחצתי ואני ארפא ר"ל דהמכה היא תיכף בשביל רק שאני ארפא ועי"כ תדעו כי אני אני הוא. ועפי"ז ביארתי ג"כ מה שנאמר בגבורות סומך נופלים ורופא חולים כו' ועי"כ מקיים אמונתו לאותן שהם ישיני עפר והם ישינים מהאמונה ע"י העפר הנהגת הטבע שהיא מדת המלכות.

134

קל״הוזה שנאמר כאן בכלל הטובות ובמורא גדול ע"י מה באו לבחינות היראה הגדולה והיינו ע"י גילוי שכינה שנתגלה להם שהשי"ת שוכן אתם וכמו שכתוב או הנסה כו' במסות באותות ובמופתים כו', והיינו שלא הוצרך לכל זה רק להודיע לנו תוקף השגחתו להשריש בלבנו אמונה שלימה בכדי שנבוא ע"י כך ליראה גדולה, וז"ש לגור בארץ באנו כו'.

135

קל״וובאותות זה המטה, ר"ל הנסים שנעשו ע"י המטה לפני פרעה ולפני ישראל כמ"ש ויעש האותות לעיני העם, דלא קאי על המכות שנעשו ג"כ במטה.

136

קל״זאופן ב', כי האות היה שהמכות היו נגוף למצרים ורפוא לישראל, ועל זה ומטה אלקים בידי שהיה יכול להטות מדת הדין כמו שכתב האלשיך על פסוק ויהי בנסוע כו' ובנוחה יאמר כו'.

137

קל״חכמה מעלות כו', יש כאן י"ד מעלות חוץ יציאת מצרים כי יציאת מצרים היה מוכרח אבל שאר הדברים היו טובות נוספות וע"ז שייך לומר דיינו, ולכך הם כמנין ד"י.

138

קל״טאלו ספק צרכינו ולא האכילנו את המן כו', לכאורה רוצה לומר שהיה נותן לנו לחם ושאר מזונות תחת המן, וא"כ היתה הטובה במה שנתן לנו המן לפי שהוא לחם מן השמים ומזכך הגוף והשכל, אכן במאמר שאחר זה נאמר וספק צרכינו כו' והאכילנו את המן מוכח שלא מנע ממנו ג"כ שאר צרכים, ובאמת היה להם ג"כ כמה פעמים תבואה ושאר מזונות ואעפ"כ לא מנע המן מדי יום ביומו וכן מוכח לכאורה דאם לא כן מאין היה להם סולת למנחות במלואים וגם בשאר קרבנות כדתנן בפרק ה' דמנחות שכל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר כו'.

139

ק״מאלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, נתקשו המפרשים במאמר זה והנ"ל ונפרש ג"כ על הפסוק (שמות כ טו) וכל העם רואים את הקולות כו' ויאמר משה אל תיראו כי לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כו', וצריך להבין חדא במה בא לנסותם, ועוד כיון שבא לבעבור תהיה יראתו על פניכם למה אמר אל תיראו, ועוד הלא כבר נאמר וייראו העם את ה'.

140

קמ״אונ"ל דהנה אמרו רז"ל אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, שנתקשו המפורשים במאמר זה, והנלע"ד דודאי כל העשרת הדברות הם שכליות וכללם כולם בדבור ראשון של אנכי, הן ותולדותיהם, דהיינו בשגם שקשה עוד על מאמר לא תחמוד שהוא בלב דקשה הלא אין זה בידו של אדם למנוע את לבבו מלחמוד, ועל כן נ"ל דפירושו הוא שממילא לא יבא בלבך חמדה ואין פירושו לשון צווי, והיינו ע"י אנכי ה' אלקיך שתמיד יהיה נגד עיניך כי עיני ה' על דרכיך ומשגיח עליך ואיך אפשר לעשות נגד רצונו, וכ"כ הוא גבי הדבור לא יהיה לך שנכלל בו שכל המתגאה דוחק רגלי השכינה (ברכות מג:), וגם במה שנוגע לממון, כי על זה נאמר אלהי מסכה לא תעשה לך, ועוד שאוהב הממון יותר מבוראו, וגם בזה נכלל כל ההולך בערכאות שלהם שעליו אמרו בש"ע שמייקר שם אלילים וכופר בתורת משה, ודבור לא תשא שצריך ליזהר שלא להזכיר שם שמים לבטלה אפילו בלשון לע"ז, והתרגום אונקלוס פירש על לשוא הראשון למגנא ואמרו חז"ל (נדרים ח:) וזרחה לכם יראי שמי אלו בני אדם שמתייראין להוציא שם שמים לבטלה מפיהם, וכמ"ש (מלאכי ב ה) ומפני שמי ניחת הוא, ובפרט מי שאינו מכוון בתפלתו ואינו עושה פירות הרי הוא מזכיר כמה פעמים שם שמים לבטלה.

141

קמ״בודבור זכור את יום השבת צריך ליזהר מלדבר בצרכיו בשבת, וכל המחלל שבת אפילו באיסור דרבנן הרי הוא בכלל אפיקורס, וגם כל איסור דרבנן יש עליו כמה לאוין דאורייתא, לא תסור ולא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, ועשית עפ"י הדבר אשר יורוך כו', ושמרתם את משמרתי כו', ודבור כבד את אביך היכן כבודו של אביו בחייו ובמותו שאומרים ראו גידולים שגדלתם, ודבור לא תרצח אמרו חכז"ל (ב"מ נח:) המלבין פני חבירו ברבים כאלו הרגו, ומבואר בש"ע ח"מ [שנ"ט ג] כל הגוזל מחבירו אפילו שוה פרוטה כאלו לקח את נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש, ודבור לא תנאף כמ"ש הרמב"ם [הל' איסורי ביאה פכ"א ה"ב] כל המסתכל בעריות מכין אותו מכות מרדות ועובר על לא תתורו אחרי לבבכם ועיניכם ועל לא תלכו בחקות התועבות כו'.

142

קמ״גודבור לא תגנוב שאסור אפילו בגניבת דעת שרוב העולם נכשלים בזה, ודבור לא תענה ברעך עד שקר, לפי פשוטו קאי ג"כ על כל דבר שקר וליצנות, ובלאו הכי צ"ל מ"ש עד שקר משמע אעפ"י שהדבר אמת רק שהעד הוא שקר, והיינו שיש לאחד שותפות עם חבירו ויש לו איזה דין עם אחר שאינו יודע שהוא שותף וחבירו מעיד לו, ודבור לא תחמוד ביארנו לעיל שלא יבא לך חמדה ממילא, והיינו כי אנו מברכין בכל יום העושה לי כל צרכי, פירוש שהדבר ההוא צריך אותו, שכל מה שהאדם אוכל ולובש ומשתמש הכל צריך אליו שהוא יתקנם ויעלם לשרשם כפי שורש נשמתו כמבואר בספרים, וכמו שביארתי על פסוק אוילים מדרך פשעם כו', וא"כ כל מה שביד חבירו ע"כ שהניצוצות הללו הם משורש נשמת חבירו ואי אפשר לאחר לתקנם, וא"כ איך יחמוד הוא דבר שביד חבירו, רק מי שעושה הכל להנאת עצמו ואינו משים אל לבו שהכל ברא לכבודו, וע"כ כל אשר יראת ה' על פניו תמיד איננו חושק כלל דבר שביד חבירו.

143

קמ״דוהנה יש חילוק בין ירא אלקים לירא חטא, שירא אלקים הוא שירא מן העונש, אבל ירא חטא הוא שירא שחלילה לא יבא לידי עבירה אפילו שלא בכוונה כי זה יהיה נגד רצון קונו, כמו שעומדין לפני מלך בשר ודם בודאי מתייראין ומתפחדין שלא יבא מכשול על ידם אפילו בשוגג, וזהו אי אפשר רק שיטבע האדם בדעתו באמת איך שהקב"ה עומד עליו ורואה מעשיו בכל רגע ורגע, וזה א"א רק ע"י נסיון בדבר, וע"כ הראה להם הקב"ה את כבודו בעבור שיבואו לנסיון ההוא איך עומדין באימה וביראה ברתת וזיע לפניו, וזהו אמרם ג"כ אלו קרבנו לפני הר סיני היינו שהראה לנו את כבודו ואז אפילו לא נתן לנו את התורה שלא הזהרנו על המצות הנ"ל בשכר ועונש אעפי"כ היינו מקיימין הכל כי איך אפשר להמרות נגד פני המלך העומד נגדו.

144

קמ״הוזה שנאמר כאן שנתייראו מחמת העונש אמר להם משה אל תיראו היינו לא זה הוא דרך היראה הנכונה לפני ה', כי לבעבור נסות אתכם בא ה' שתהיו בעלי נסיון בדבר וע"י זה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו שלא יבא חטא על ידכם אפילו בשוגג.

145

קמ״ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת כו', קשה דהול"ל טובות כפולות לשון רבים דהא הוסיף טובה על טובה, ועוד יתר דקדוקים, והנ"ל עפמ"ש בדרוש על זכרנו את הדגה כו' חנם בלא מצות ע"ש, וגם קשה עוד לשון נאכל דמשמע לעתיד, ונ"ל עפמ"ש [ישעיה מ] נחמו נחמו כו' כפלים בכל חטאתיה כו', דקשה האיך שייך לומר שהש"י יעניש בכפל מהחטאים, והענין הוא עפמ"ש עמ"ש אל תהיו כעבדים כו' ויהי מורא שמים כו', דיש ב' מיני עבדים כאשר ביארתי במ"א ומזה נוכל להבין גודל הפגם כשאדם חוטא ח"ו, וכמ"ש בס' החינוך עמ"ש אין עונשין אלא מזהירין, והדבר מבואר עפ"י משל באחד שסטר לחבירו ושילם לו ג' פעמים הא' מדה כנגד מדה, והב' על שהכהו בחנם, והג' על שהקדים להכות בחנם, וע"כ העושה עבירה הוא חייב ג' עונשין הא' על המראתו נגד הש"י והב' על שהוא משלם רעה תחת טובה והג' שהקב"ה הקדים להטיב לו, וז"ש כי לקחה מיד ה' כפלים ר"ל ב' פעמים כפל בכל חטאתיה כי היתה ראויה לכך עפ"י תוקף החטאים.

146

קמ״זוהנה כ"כ בענין הטובות של הש"י צריכין להודות לו על כל דבר ג' פעמים וזהו טובה כפולה ומכופלת שבכל טובה יש ג' טובות, וז"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל ר"ל אפילו אם עכשיו שאנו עוסקין במצות יתן לנו שנאכל עוד דגים אעפ"כ יהיה בחנם כי כבר קבלנו השכר על המצות שעשינו ועי"כ היה להם פתחון פה לבקש ג"כ בשר וכאשר ביארתי בפסקא חכם מהו אומר כו'.

147

קמ״חרבן גמליאל היה אומר כו' פסח מצה ומרור כו', צריך לבאר מה ענין אמירה זו ועוד דקדוקים שהקשה בבינה לעתים ע"ש, וגם המקראות עצמם שמביא יש בהם קושי הבנה כאשר יבואר ממילא, דהנה הבעל העקרים הביא [מאמר א פ"א] ג' שרשים שצריך כל איש ישראל להחזיק בהם, והם מציאות השם ותורה מן השמים ושכר ועונש, והנה ג' אלה מצינו שלא מסר רק לישראל דהיינו מציאות הבורא כי נקרא שמו עלינו ה' אלקי ישראל, ותורה מן השמים שנאמר מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן לכל גוי כו' ובשכר ועונש נאמר על כן אל יקומו רשעים במשפט, אמנם טרם יציאת מצרים היינו מנוערים מכל הג' דברים הללו דהיינו מידיעת מציאות השם עד שאמר משה עליהם והן לא יאמינו כו' ואמרו לי מה שמו כו', וכמו שביארתי עמ"ש מן העבודה ויזעקו כו' ולא אמר ויזעקו אל ה' כמו אצל הים.

148

קמ״טובזה מבואר מ"ש ועברתי בארץ מצרים כו' אני ולא אחר, וקשה באמת למה לא עשה ע"י שליח, אבל הנ"ל בטעמא דהנה ההדיוטים אעפ"י שיודעים את הש"י מ"מ לא נתחקה בלבבם שהקב"ה משגיח על כל תנועה ותנועה ומשגיח בעינא פקיחא על כל מאורעותיו וסוברים כי אלקים בשמים ולא על הארץ ואיננו משגיח רק על הדבקים בו ועל כן אין עליהם עול מלכות שמים, ואם היו מאמינים באמת כאשר הוא שיש השגחה פרטית אפילו על השפל שבשפלים בודאי היה עליהם הכנעה גדולה בכל פעולתם ובפרט בתפלה ובברכות הנהנין, וזהו שהצריך הקב"ה להודיע לנו ע"י שירד בעצמו למצרים ופסח על בתי ישראל וכמו שפירש"י שהיו ג"כ עובדי עבודה זרה להורות שבשפלינו זכר לנו, וע"י כן באו לידי יראה והכנעה וזהו העיקר של מציאות השם הנזכר כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא כו', וזה נתהווה דוקא ע"י זביחת הפסח להכניע העבודה זרה של המצרים, וזה שאמר פסח שהיו כו' על שום שפסח הקב"ה כו' על בתי בני ישראל כו' ועי"כ ויקוד העם וישתחוו שנשתרש בלבם אמונה שלימה, ועל כן בנתינת התורה נאמר אנכי כו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך כי לשורש קיום המצות צריך לזכור יציאת מצרים כנ"ל.

149

ק״נוזהו מה שכתוב או הנסה כו' לקחת לו גוי מקרב גוי ששניהם היו שוין, וקשה וכי משוא פנים יש בדבר, אבל הענין שבאמת י"ל שלכך הוצרך להביא על המצרים עשר מכות להורות שהם עזי נפש ואינם בעלי תשובה אפילו בעשר מכות לא שבו משא"כ בישראל שיש להם מעלה זו שתיכף ומיד במרדות אחת שבים בתשובה, וכמו שפירשו על פסוק יונתי בחגוי הסלע כו' למי אתה פונה בעת צרה, וזה שאמר במסות באותות כו' דהיינו כל העשר מכות ועי"כ היה יד חזקה לכפות את המדת הדין.

150

קנ״אוהנה על עיקר ושורש השני דהיינו תורה מן השמים וקבלת עול מצות ומעשים טובים הוזהרנו באכילת מצה ולפי פשוטו כמ"ש חז"ל ושמרתם את המצות את המצוות, וצריך להבין דמנ"ל זה, אבל הענין שכיוונו על שורש אחד שצריכין להזהר בעשיות המצוות כמו במצות שהוזהרנו על איסור חמץ בבל יראה כו' שלא מצינו כן בכל התרי"ג מצוות והיינו להורות כי לא די במה שנזהרין מלעשות עבירות כשיגיע לידו רק צריך לעשות משמרת שאפילו שוגג לא יבוא, וכמו שאמר גבי נזיר כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר מהיין ולא די שיזיר העריות וישמור מלהסתכל, וע"כ נאמר (במדבר כב לד) חטאתי כי לא ידעתי שאפילו שוגג צריך כפרה (והארכתי בזה במקום אחר) וע"כ מצות מצה שהוזהרנו עליו שאפילו נתחמץ מאליו וחמץ שאינו ידוע וכגון היה יושב בבית המדרש כו' אעפ"כ עובר בבל יראה כמו כן צריך בכל המצוות, וזהו העיקר השני.

151

קנ״בוכבר ביארתי על פסוק לא תאכל עליו חמץ כו' לחם עוני כי בחפזון כו' למען תזכור כו' עפמ"ש כי לא בחפזון כו' (ע"ש שהארכתי בטוב טעם ודעת) ועוד יש בזה תוכחת מוסר על אותן שאין להם הרווחתם במשא ובמתן כמו שהיה בשנים מועטים שעברו על כן נזורו אחור מבלי ליתן שום צדקה ובאמת אם יחשבו שנים מקדם אפילו החצי ממה שיש בידם עכשיו לא היה להם ואעפ"כ היו נותנים צדקה לפי ממונם, וע"כ מזכירין לומר כהא לחמא עניא כו' ועם כל זה כיון שבשנים קדמוניות היינו עניים כל דכפין יתי ויכול ולמה נגרע עתה מליתן צדקה ואמרתי עוד משל והארכתי בזה.

152

קנ״גוהעיקר השלישי הוא אמונת שכר ועונש ונגד זה הוא המרור שהיא בחינת שכר ועונש דידוע מאמרם ז"ל חישב את הקץ שגרע מנין ק"ץ שנים מקצב השיעבוד וכמ"ש על מדלג על ההרים כו' והשלים קושי השיעבוד נמצא שהיה המרור עונש מצד עצמו ושכר מצד קירוב הגאולה.

153

קנ״דועוד דברים בגו עפמ"ש בס' בינה לעתים [ח"א דרוש ג' לשה"ג] על פסוק וירא בסבלותם וירא והנה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו כו' ע"ש ותוכן הדבר שהיו מחויבים בנפשם בעבור שקבלו עליהם אלופים לראש ולא היה ביניהם אחדות, וזה שאמר וימררו את חייהם כו', וטעם הדבר שהיה כח להמצרים להשתעבד בהם כל כך משום את כל עבודתם אשר עבדו בהם כלומר מה שישראל עבדו איש עם אחיו בינם לבין עצמם היה ג"כ בפה רך ולא בלב שלם רק בתרמית.

154

קנ״הועל אלו השלשה הזהיר רבן גמליאל שאם לא יזכור האדם בפסח שלש אלה לא יצא ידי חובתו, כי הלא זה הרווחנו ביצי"מ להשריש בלבנו ג' עיקרי אמונות הללו.

155

קנ״וובר מן דין יש ביאור לג' אלה לפי פשוטו כי פסח מורה על החג בעצמו שהוא מועד ה' כמו כל יום טוב שאמרו עליהם חז"ל שואלין ודורשין שלשים יום מקודם שידעו להכין את עצמם לקבל קדושת החג כיצד לנהוג בענין אפיית המצות והגעלת כלים ומכירת חמץ ושמחת יו"ט לשם שמים ולא לעשות ריקודין ומחולות בתערובות אנשים ונשים, ויתקיים בנו מ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כלומר כאופן הזה שאתה מקבל קדושת החג והמצוות התלוים בהם כמו כן תזכה לביאת המשיח ב"ב אמן (וע' בשו"ת מראה יחזקאל שערי ציון שער כ"ב מבואר היטב הכל).

156

קנ״זאופן ב' דהנה הקושיא מפורסמת דמה מהני האמירה העיקר היא העשיה, והנ"ל עפמ"ש (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן לכל גוי כו', דצריך לבאר כפל הלשון מה כוונתו במגיד דבריו הלא כל זה נכלל בחקיו ומשפטיו כו', וגם מה שחילק בין יעקב לישראל, ועוד ל"ל ומשפטים בל ידעום שכבר נכלל בלא עשה כן לכל גוי, וגם דהול"ל לא הגיד כן כמו ההיפך של הרישא אבל מה ענין הגדה לעשיה.

157

קנ״חונ"ל עפמ"ש (תהלים מד ח) כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות כו', המקרא מלמדנו להגיד חסדי ד' איך שאנחנו מחויבין להודות לו על כל הטובה ולא שם חלקנו כהם שלאומות העולם ג"כ יש להם חגאות אבל אין להם טעם על מה הטבעו וגם עוסקים בדברים בטלים אבל אנחנו עושין היום טוב לזכרונות הנסים שנעשו עמנו ועוסקים בהן בשירות ותשבחות, וזהו באלקים הללנו כל היום וגם שמך לעולם נודה [שם ט], לא זו בלבד שכבר הללנוהו בשעתו אלא גם שעושין לזה זכרונות ולעולם נודה לשמו, וטעם הדבר מה שאנו משבחין ומודין בכל דור ודור היינו שעי"כ מרויחין שהקב"ה עושה עמנו חסדים ונפלאות יותר ע"י שמכירין טובותיו כי כן ג"כ דרכן של בני אדם כשאדם עושה טובה לחבירו ומכיר ומודה בו אז הוא מתחסד עמו יותר ונהפוך הוא בכפוי טובה.

158

קנ״טוע"כ אפילו כלנו חכמים ונבונים מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים כו' שכל המרבה כו' הרי זה משובח, דצריך לבאר ענין השבח הזה מי ומי יקלסוהו, אבל הנ"ל כי הוא לשון תועלת כמו שבח קרקעות שיש לו תועלת הרבה בזה שמרבה לספר ביציאת מצרים ולהכיר חסדי הש"י שע"י כך מעורר חסדיו מכאן ולהבא וז"ש (תהלים ל יב) הפכת מספדי למחול כו' ותאזרני שמחה ר"ל שזה כבר עבר, אבל למען יזמרך כבוד ולא ידום מה שאני עושה למען שהכבוד יתעלה לשמך תמיד ולא ידום מלעשות לנו נסים הרבה בכל יום יעמוס ישועתנו לכך ה' אלקי לעולם אודך שתמיד נודה לשמך וכאמור, והנה יתר על כן הטיב עמנו השי"ת בזכרון הנסים הללו, הגם שמצד השכל היה התחייבות לעשות יו"ט הזה בעשיית פסח מצה ומרור וכל מצות התלוים בכדי להודות לו כנ"ל, ע"כ בזה שהרבה לנו תורה ומצות בדינים הללו עשיית פסח מצה ומרור שמרויחין עי"כ מסכת פסחים ויתר עניני פסח המפוזרין בש"ס ומקבלין שכר על הלימוד והדרישה וקיום מצות, משא"כ אומות העולם כי לא זו בלבד שלא נעשה עמהם נסים ואין זוכין לומר שירות ותשבחות לעורר חסדי הש"י מכאן ולהבא, גם לא ניתן להם תורה ומצות.

159

ק״סוז"ש מגיד דבריו ליעקב הוא ענין הדברים טובים ודברי ניחומים שהם סיפורי הנסים ושבחים והודיות דבר זה מסור לכל אפי' לאותן בחינות יעקב, אבל חקיו ומשפטיו שהם התורה ומצות לישראל שהם בני תורה אבל לאומות העולם לא עשה כן ר"ל שלא עשה להם הנסים וע"כ אין זוכין לומר שירות ותשבחות כנ"ל וגם בענין התורה ומצות משפטים בל ידעום, וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג' דברים כו' ללמדנו שמלבד קיום המצות מוטל עלינו לעסוק בדברים הללו משפה ולחוץ בכדי לעורר חסדי הקב"ה כנ"ל.

160

קס״אובירמיה בסימן ט' כה אמר י"י אל יתהלל חכם כו' כי אם בזאת יתהלל כו', כבר ביארתי פסוק זה במקום אחר ובישוב מה שיש לדקדק ביתור לשון יתהלל המתהלל, ועכשיו נבאר באופן אחר עם מה שנתקשתי עוד במה שתקנו לומר פסוק זה בסיום הפטורה זו [פרשת צו] והוא בפרשה אחרת בירמי' ובהפטרת תשעה באב, ואם רצו לסיים בדבר טוב הלא יש הרבה מקראות בדברים טובים יותר מזה, עוד נבאר המדרש תהלים נכון כסאך מאז מעולם אתה אף על פי שמעולם אתה לא נכון כסאך אלא מאז והוא אז ישיר כו', עוד קשה מה שהקשו המפרשים למה נאמר אז ישיר בלשון עתיד.

161

קס״בוהנ"ל ונקדים לבאר מזמור שיר המעלות לדוד לולא כו' שהיה לנו יאמר נא ישראל כו' אזי חיים בלעונו כו' ברוך כו' שלא נתננו טרף כו' הפח נשבר ואנחנו נמלטנו עזרנו כו' [תהלים קכד] שכל המזמור הזה מרישא לסיפא הוא כפול ומכופל ואין לו המשך כלל ואי אפשר להבינו לפי פשוטו ואין להאריך בדקדוקים כי יבוארו אח"כ אחת אל אחת, גם ענין אין הכסא שלם והשם שלם, עפמ"ש (ישעיה מה יד) כה אמר ד' יגיע מצרים וסחר כוש וסבאים כו' עליך יעבורו כו' אך בך אל ואין עוד כו' אכן אתה אל מסתתר כו'.

162

קס״געוד יש לדקדק דכבר ביארתי לעיל שמוטל עלינו להודות על כל נס ונס ולעיין בכל עניני הזכרונות שעושין לזכר הנסים שעל ידי כך נעורר חסדי הש"י עלינו מעכשיו ולדורות, וע"כ צריך לשום לב על ענין השבתת שאור דבשלמא פסח מצה ומרור כבר אמורים בטעמן, אבל השבתת שאור לא היה במצרים וגם בפסח שני חמץ ומצה עמו בבית, וא"כ מהו ענין איסור החמץ וגודל החומרא עד משהו, ומצינו טעם לדבר שכל זה יורה על השבתת יצר הרע כמבואר במפרשים, אבל לזה קשה עוד דהו"ל לתקנו יותר בתשרי שהוא זמן התשובה ומחילות העוונות, וכמו כן הקשה בס' בינה לעתים ע"ש.

163

קס״דוהנ"ל ביישוב כל זה דהנה כתבו המפרשים שלכך לא נאמר שם במגילה לפי שהיה הנס בהסתר ועל פי הטבע, ולהבין הענין הוא עפ"מ שאמרו חכמינו ז"ל על פסוק עד יעבור עמך כו' אמור מעתה ראוי היה שתעשה להם נסים בביאה שניה כמו בראשונה אלא שגרם החטא, וכמו שביארתי כבר על פסוק כי לא בחפזון כו', וכ"כ פירש בבינה לעתים על פסוק כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות ולא כתיב אעשה נפלאות דודאי הש"י עושה לנו בכל יום תמיד נסים רק שהם בהסתר אבל לעתיד לבא אראנו אותם הנפלאות, וזהו לדעתי ביאור הכתוב (תהלים פו י) כי גדול אתה ועושה נפלאות אתה אלקים לבדך, כלומר שאם אתה עושה לנו הנסים במדת אלקים ולא במדת החסד אז לבדך שאתה עושה אותם לבדך ואין להכירם כל כך, וז"ש יגיע מצרים כו' עליך יעבורו אך בך כו' ר"ל שיהיה לעתיד לבא נסים מפורסמים וכל האומות יהיו כפויים תחת ידכם, אכן לעת עתה אתה מסתתר אלקי ישראל מושיע כשאתה רוצה להושיענו נעשה הנס ע"פ הטבע ובדרך הסתר.

164

קס״הוהנה להבין החילוק בזה אם הקב"ה עושה עמנו נסים מפורסמים מרויחים ב' דברים, והוא דבלאו הכי צריך לבאר ענין ד' כוסות של גאולה גם ענין ד' שאלות של התינוק שהם ד' דברים שונים שאנחנו עושים בלילה הזה גם ענין ד' פרשיות שקודם פסח הנה כלם מורים על אותן הד' דברים המוזכרים פה חכם גבור ועשיר והשכל וידוע להש"י, וכבר ביארתי במקום אחר דכל אלו הד' דברים ניטלו ממנו בגלות והיינו חכמה הוא כי בגלות אין תורה וכובד הצרות סותמין מעיינות החכמה ומעכירין השכל, ועושר הוא מחמת המסים וארנוניות ודוחק פרנסה, וגבורה כמו שנאמר וילכו בלא כח ועל כולם עבדות הבורא כי איך נעבוד על אדמה טמאה, והנה הגלות נחלק לב' ענינים הא' בגוף והב' בנפש וכמו שכתוב על גאולתינו ועל פדות נפשנו, וכמו שכתב האלשי"ך על פסוק בצאת ישראל ממצרים כו', וכמו שביארתי כבר על פסוק ראה ראיתי את עני עמי כו', והנה ג' דברים הראשונים דהיינו חכמה גבורה עושר נוגע לנו לגוף אבל עבודת הקודש נוגע לכבוד שמים שבראנו לכבודו לעבדו בלב שלם וזהו נקרא גלות השכינה כמ"ש בבינה לעתים, והנה על ג' ענינים הראשונים מה שנוגע לגוף על זה עושה לנו הש"י תמיד נסים ונפלאות לכל אחד לנגעי לבבו בכל יום ויום, אבל מה שנוגע לעבדות הבורא אי אפשר להתקן עד שיבוא משיח צדקנו ויבוער רוח הטומאה מן הארץ להעביר גלולים מן הארץ וכל עושי רשעה יכרתון, אבל כל זמן שאין מפלה לרשעים אז עדיין אין הישועה בשלימות למה שנוגע לכבוד שמים רק למה שנוגע לנו. והנה דבר זה נרויח לעתיד לבא ע"י הנסים המפורסמים שיבוער רוח הטומאה ונוכל לעבדו בשמחה ובטוב לבב.

165

קס״וועוד מרויחין בזה שכל זמן שאנחנו בגלות בשגם שהשי"ת מושיע לנו מכל צרותינו, אעפ"כ אין השמחה רק על ההוה אבל עדיין יש לנו לדאוג על העתיד מי יודע מה יולד יום, מחמת שההנהגה הוא על פי שרי אוה"ע וכמשל הצפור שפורסין עליו פח ונאחז ונמלט ממנו אז הוא שמח עכשיו ומ"מ הוא עצב לאח"ז שלא יכשול עוד הפעם, אבל כשעובר הפח אז השמחה ג"כ על העתיד, וז"ש (ישעיה מה יז) ישראל נושע בה' כשהישועה של ישראל הוא עם ה' שיש מפלה לאו"ה ויתקדש שמו בעולם, אזי היא תשועת עולמים שבטוחין אנחנו שלא ישתעבדו בנו עוד.

166

קס״זוע"כ לא נאמר שם במגילה כי הישועה לא היה רק לנו לבד ולא מה שנוגע לשם ה', וע"כ אמרו חכמינו ז"ל (מגילה יד.) דאין אומרים הלל בפורים דאכתי עבדי אחשורוש אנן, דלכאורה קשה הלא נוכל לומר הלל הגדול ועוד דהו"ל לדלג פסוק זה, וכדאמרי' בברכות גבי השיבנו ע"ש בהרא"ש וכן מצינו בשאר מקומות שמדלגין פסוק אחד אפילו באמצע הענין ולמה נבטל מקריאת ההלל משום זה, אבל הוא הדבר שדברנו שבאמת אין לקבוע הלל על נס שאינו בשלימות אשר לא נטהרנו עדיין מחמת שהאומות העולם עדיין בתוקפן.

167

קס״חוזהו ביאור הכתוב כי הושעתנו מצרינו ומשנאינו הבישות ר"ל כשהנס כפול בשתי אלה כי לא זו בלבד שאתה הושעתנו מן הצרות מה שנוגע לנו, גם זאת שמשנאינו הבישות שהיה מפלה לאו"ה, אזי באלקים הללנו ר"ל שאנחנו שמחים בקידוש השם שנעשה השם מלא ונוכל לעבדו בלי מניעה וגם שמך לעולם נודה סלה שלעולם נוכל להודות על כל הטובה הזאת כי לא נשוב לצרה הזאת לעולם.

168

קס״טולתוספת ביאור נאמר כי למשל בן גדולים וטובים שהוא במרחקים וגם בארץ נכריה הוא שפל ונבזה בעיני בני אדם בפרט אם הוא בדוחק ועוני, ומחמת זה נכאה לבבו בקרבו בנמיכות רוח מאד, וכשמקבל אגרת מאבותיו עם מעות או שאר דבר הנשלח לו בודאי הוא שמח על הנשלח לו להחיות נפשו, ויותר מזה הוא שמח ויגל כבודו שנזכר בן מי הוא ויגבה לבבו כי הוא חשוב כאחד מגדולי העם ומכיר בעצמו כי רק לפי שעה הוא מרוחק כל כך, כמו כן אנחנו בני ישראל סגולה מכל העמים וחלקנו יוצרינו ועכשיו שאנחנו בין האומות העולם בשפלות גדול מלבד זה הדוחק וצרות לבבינו עי"כ נשבר לבנו בקרבנו אבל כשהקב"ה מאיר פניו אתנו בנסים מפורסמים אז אנחנו שמחים מאוד כי עדיין חביבותי' גבן וחלק ד' עמו ונחלתו ממקום קדוש באנו שמחים בזה יותר מן הישועה מה שנוגע לעצמנו, וזהו באלקים הללנו כל היום שעיקר הילולנו ושבחינו הוא באלקים שיש לנו אב פטרון גדול.

169

ק״עוע"ז יסד בעל הגדה בכל דור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, אע"ג שאין הגאולה עכשיו אעפ"כ יתחקה בלבבו כאלו הנס נעשה עכשיו ועי"כ ישמח ויעוז בחלקינו יוצרינו וגואלינו והשגחתו עלינו, וע"ז בא הכתוב ולימד והגדת לבנך לאמור דלכאורה תיבת לאמור הוא למותר אבל הוא הדבר שירגיל בדבר ויאמר כן כי בעבור זה אני עושה הדברים כי עשה ה' לי שנתקבל אצלנו אלקותו בצאתם ממצרים אז נתוודע אצלינו שיש לנו אב הרחמן ומשגיח עלינו.

170

קע״אוזה שנאמר לולא ה' שהיה לנו ר"ל אפילו אם לא היתה הישועה בשם ה' בפרסום אלוקותו רק על מה שנוגע אלינו שלא יוכלו אוה"ע להרע עמנו ולא ישלטו בנו זרים אז ג"כ יאמר נא ישראל שיש להודות על כל הטובות שעשה לנו בישועתינו כי לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם שאם לא היתה זו הישועה להנצל מידם אפילו לפי שעה ח"ו אזי חיים בלעונו כו', הזכיר כאן כל הג' דברים דהיינו מה שנוגע לענין עושר המרומז במ"ש חיים בלעונו כי עני חשוב כמת ועיקר הגלות תלוי בזה במסים וארנוניות ולכך הקדים יעקב במנחה לעשו, ונגד הגבורה וכח אמר נחלה עבר על נפשנו כמו שפרש"י לשון חולי, ונגד החכמה והתורה אמר אזי עבר כו' המים הזדונים כי התורה נקראת באר מים חיים וההיפוך מים הזדונים, וע"כ ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם ר"ל שלא נתנם להרע עמנו בכל אלה, ובענין זה נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים ר"ל שהפח עדיין בתקפו רק שהצפור נמלט מהם. ועכשיו חוזר על הראשונות במה שהקדים לולא ד' שהיה כו' דקאי על הגאולה שלימה שיהיה בשם ה' וע"ז אמר הפח נשבר ואנחנו נמלטנו כשתהיה הישועה בשבירות הפח שיהיה מפלה לאוה"ע אזי עזרנו בשם ה' שתהיה הישועה בב' אופנים הא' שתהיה בשם ה' לגלות השכינה והב' שתהיה נצחיית והיינו שההנהגה תהיה ע"י הקב"ה ולא תהיה ע"י המזלות וס"א, וזהו עושה שמים וארץ שהוא המנהיגם ולא כנס דמגילה שהיה רק דרך הטבע, וע"כ לא ישמע עוד צרה ויגון.

171

קע״בוזהו לדעתי ביאור דבריהם במה שאמרו שאין השם מלא ואין הכסא מלא עד שימחוק זרע עמלק, וכיוונו בזה דשם מלא קאי על גלות השכינה שימלא כבודו לעבדו שכם אחד, וכסא מלא הוא על הנהגת העולם וכסא מלכותו בכל משלה.

172

קע״גוהנה בגלות מצרים היתה הישועה בב' אופנים ולכך נעשו ב' ענינים דהיינו יציאת מצרים וקריעת י"ס, דהיינו יצ"מ היה על הישועה הנוגע לנו כי כל העשר מכות לא נעשו לעונש המצרים רק לכופם שיניחו את ישראל לצאת ועל כן לא היתה הישועה עדיין בשלימות כי היו עוד מצרים בעולם ולא נתבער רוח הטומאה ולא ניתש כח הסטרא אחרא, אכן בקריעת י"ס היתה הגאולה בשלימות ע"י שהיה מפלה למצרים.

173

קע״דוזה שנאמר ויושע ד' ביום ההוא את ישראל כו' שאז היתה הישועה בשלימות שלא יבואו עוד לכלל הצרה הזאת אבל מקודם לא היה הישועה משלם וע"כ אז ישיר משה כו' שאמרו השירה על להבא ג"כ כי לא לבד לפי שעה היה הישועה כי היתה נצחיית ולכך נאמר ישיר לשון עתיד שהיתה תשועת עולמים. וזהו אשירה לד' שהשם נתמלא כי פסקה זוהמתן, וזה שאמר במדרש נכון כסאך מאז שאז תהיה ג"כ הכסא מלא כנ"ל,.

174

קע״הוזהו שאנו עושין ב' עניני זכירות דהיינו אכילת מצה שהוא על יצי"מ שלא הספיק בצקם כו' על עיקר הישועה הנוגע לנו בגופניות, והשבתת שאור מורה באצבע על היצה"ר והתשת כח הסטרא אחרא שפסקה זוהמתן וזה היה ע"י קריעת ים סוף.

175

קע״ווזהו שנאמר אל יתהלל חכם ר"ל מי שחננו השי"ת חכמה או גבורה או עושר שבודאי מוטל עליו הנתינת שבח והודי', אבל מ"מ אל יתהלל בזה לישועה נצחיית, כי כל זה רק דברים הנוגעים לגוף והם בדרך הטבע, רק בזאת יתהלל המתהלל דהיינו בשעת מעשה וגם אח"כ יתהלל בהשכל וידוע במה שנוגע לעבדות הבורא שהיא תשועת עולמים כי באלה חפצתי נאם ה' שיהיה השם מלא, ואמר על זה הדמיון עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ שהם דברים בארץ והקרן קיימת לעולם וכמעשה דמונבז, וזהו ענין פסוקים אלו להפטורה לעוררנו על ענין הישועה הגדולה וריוח והצלה שהיתה ביציאת מצרים כן יעמוד ליהודים ויושעו תשועת עולמים וכמ"ש ובישועתך תרום ותגביה קרנינו אכי"ר אמן.

176

קע״זבכל דור ודור כו', עפ"י למען תזכור כו' להביא לימות המשיח כו', פי' שבסיפור יציאת מצרים אנו מעוררין חסד עליון כמו שהוציאנו ממצרים יראנו נפלאות, ושם היה עיקר הנס שגאלם קודם זמנם ודלג הקץ וכמו כן יעשה לנו בגלות הזה להיות אחישנה, וזהו למען תזכור את יום צאתך כו' שהיום ההוא היה לפני זמנו, ותגרום עי"ז להביא לימות המשיח שיחיש על גאולתינו אכי"ר.

177

קע״חובזה יש לבאר ענין יו"ט ב' של גליות שהקילו חכמים שלא להניח תפילין ולומר חג פלוני אע"ג דבקיאינן בקביעא דירחא ויודעים שהיום אינו יו"ט, ונ"ל דבכל יו"ט הוא זכר ליציאת מצרים דהיינו לעורר הגאולה כמו שביארתי על מ"ש להביא לימות המשיח, וביצי"מ היו ב' נסים א' ישועת ישראל והב' מפלת מצרים כמ"ש על נגוף למצרים ורפוא לישראל, וכשאנחנו בחו"ל אין אנו זוכין לשניהם בבת אחת עושים מזה ב' זכירות, וז"ש כי ה' אלקיך כו' להצילך ולתת אויביך לפניך דהיינו ב' מיני נסים הנ"ל, לזה צריך והיה מחניך קדוש כשתהיה בארץ ישראל, כ"כ במצרים ויעברו בתוך הים כו' ואת רודפיהם השלכת כו'.

178

קע״טמקימי מעפר דל כו' (תהלים קיג ז), מ"ש ירים לשון עתיד, נ"ל דידוע שאביון גרוע מדל כי הוא תאב לכל דבר, גם אשפה גרוע מעפר ולכך אמר כאן דרך ק"ו, אחרי שמצינו שהקב"ה מקים את הדל מעפר א"כ כל שכן וקל וחומר שירים את האביון מאשפה.

179

ק״פומ"ש להושיבי עם נדיבים כו' נ"ל עפמ"ש בס' עוללות אפרים על פסוק ויבן את הצלע כו' שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י.) עשה לה דדים במקום בינה שלא ינוק ממקום הטנופת, ר"ל שתלמידי חכמים הצריכין לקבל נדבות יזדמנו אצל הנדיבים שיש להם שכל ובינה ליתן בטוב עין ודרך כבוד, והיינו שלא יינקו ממקום הטנופת ר"ל מצרי עין ושפלי אנשים, וז"ש כאן אע"ג דכתיב כי לא יחדל אביון כו' ואם אין מזלו גורם שיהיה עשיר ע"כ צריך לקבל נדבות, על כל פנים יזדמן אצל טובי לבב וזהו להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו שהם עשירים וצדיקים שלא יצטרך להתבזות אצלם.

180

קפ״אוכעין זה מצינו בברכות של יצחק כי ליעקב נתן מטל השמים ומשמני הארץ כו' הקנה לו כל המחמדים, אבל לעשו אמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך כו', ר"ל שלא הקנה לו כלום רק מחמת שיהיה עבד ליעקב כמ"ש ואת אחיך תעבוד א"כ ממילא יצטרך להיות מצוי אצלו וממילא ישב ג"כ במקום משמני ארץ דהיינו במקום מנוחתו כבוד של יעקב.

181

קפ״במה לך הים כי תנוס כו' (תהלים קיד ה), ר"ל הים היא מדת הבינה כשמתרחקת ח"ו מזה העולם א"כ נפרד הה"א מן הוא"ו דהיינו שם מ"ה, וזהו מ"ה לך הי"ם, שלא יהיה לך שם מ"ה כי תנוס, ועוד כי הירדן דהיינו מדת המלכות תסוב לאחור, לכך אנו מבקשין שההרים דהיינו האבות כמ"ש שמעו הרים כו' והם חסד גבורה תפארת תרקדו כאלים שיהיה לכם עליה כאלים שהם המלאכים בשעה שאומרים ג"פ קדוש, וגבעות שהם נצח הוד יסוד כבני צאן שזקירת הגדי ג' טפחים, מלפני כו' שצריכין עליות כפולות כנודע, ההופכי הצו"ר כו' שנהפך ונעשה מצר"ה רצ"ה, ומחלמי"ש נעשה חשמ"ל, למעינו מים, שיעשה למענו כי גם העליונים צריכין להשפעת החסדים.

182

קפ״גהיה כורך מצה כו', עפ"י תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש כו', עפ"י אם ישוך כו' ואין יתרון לבעל הלשון כו' שאלו לנחש כו' והכל היא ע"י לה"ר דודאי מוטבעים בכך שיש קנאה שנאה כמו שפרש"י בפ' קרח יפה נדרשת, אבל מ"מ סיבת המחלוקת אינו בא רק ע"י לה"ר ובני קרח לא מתו, ומצה היינו מחלוקת כמ"ש בהצותם כו', וזהו היה כורך מצה ומרור שעל ידי המחלוקת גורם רעות הרבה, אבל מחמת שהלל היה עניו גדול ביטל הכל וזהו ואוכל ביחד כמ"ש.

183

קפ״דלא לנו ה' לא לנו כו' (תהלים קטו א), עפימ"ש מה נאוו על ההרים כו' (ישעיה נב ז) דצריך לבאר יותר הלשון דהול"ל בקיצור רגלי מבשר אומר לציון כו', ובמדרש בפ' צו וזאת תורת זבח השלמים אם על תודה כו' זובח תודה יכבדנני כו' עורי צפון כו' ובזמן שמלך המשיח בא כו' אינו פותח אלא בשלמים דכתיב מה נאוו כו', על פי מה שהוגד לי בחלום ביאור הכתוב כי ההרים ימושו כו' אמר מרחמך ד' (ישעיה נד י), וכל בניך לימודי ד' עפימ"ש והנה אנכי עמך כו' כי לא אעזבך כו' עפימ"ש לא ראיתי צדיק נעזב כו'.

184

קפ״האל תעש תפלתך קבע כו' עפמ"ש כל הקובע מקום לתפלתו. ובדרך פשוט י"ל דכשרוצים לנקוב איזה חומה ומתחטטין במקדח כל פעם בזה אחר זה צריכין לקדוח בכל פעם במקום הראשון שהתחיל דאם יקדיח בכל פעם במקום אחר לא יהיה סיפוק בידו לנקוב החומה, כמו כן אנחנו שבתפלתינו צריכין לנקוב ולבקוע מחיצת הברזל שנעשה ע"י העונות כמ"ש הן לא קצרה כו' כי אם עונותיכם מבדילים כו' וע"כ צריכין להתפלל במקום אחד, אמנם לפי דרכינו נ"ל דאמרו חכמינו ז"ל (ברכות י:) כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אבות והראיה מחזקיה המלך שהיה צדיק גמור כו', וטעמא דמלתא נ"ל דאמרו חכמינו ז"ל (נדרים סב.) עשה דברים לשם פעלם, דמדת הקב"ה אינו כמדת בשר ודם שקונה איזה דבר לצרכו כמו מלבוש וכדומה ואין חילוק אצלו מי הוא הבעל מלאכה ובשביל מי עשהו ותקנו כי הוא צריך רק למלבוש, אבל הש"י אינו צריך לכלום ואם יצדק מה יתן כו' רק רצה לזכותינו הרבה לנו מצות שנחת רוח לפניו שעושין רצונו, ועל כן כשמבקשין שכר על המצות ממילא שלא עשאם בשביל הש"י רק בשביל עצמו לקבל שכר לכך אין הנאה בעבודתו, ועל כן תולין לו בזכות אבות כיון דעכ"פ אוחז מעשה אבותיו אע"פ שאין כוונתו שלימה עכ"פ מרויח בזה זכות אבות שחל כשאוחזין מעשה אבות בידיהם כאשר ביארתי במקום אחר, וכמ"ש תוס' במס' שבת. והנה לשון קביעה הוא תביעה כמו היקבע אדם כו' וזה (אל תעש תפלתך קבע שמגיע לך בשכר מצות רק רחמים) כל הקובע מקום כו' שתובע את הש"י בשכר מצות אז אלקי אברהם כו' שנותנין לו בזכות אבות.

185

קפ״ואמנם גם זה אינו מן המובחר שלפעמים תמה זכות אבות, וכמ"ש במקום אחר על ותחת כי אהב כו', רק העיקר הוא לחסות בחסדי הש"י וכמ"ש על ואתחנן כו' שאין מבקשין רק מתנת חנם שלעולם לא תמו כמ"ש הטוב כי לא כלו כו', ועוד מרויחין בזה כמו שפירש רש"י על פסוק יברכך כו' וישמרך כו' כשבשר ודם נותן מתנה אין בידו לשמרו אבל מה שהקב"ה נותן משמרו.

186

קפ״זוזהו לא לנו ה' לא לנו ב' פעמים לא בזכותינו ולא בזכות אבות רק לשמך תן כבוד על חסדך שהוא קיים לעולם ולא תמה וגם על אמתך שלא יכזבו לעולם כמ"ש השומר אמת לעולם שמה שנותן הוא משמרו כי בדבר זה נעלינו מאומות העולם שיש להם ג"כ זכות אבות כמו עשו שכר כיבוד אב וכמו כן ישמעאל אבל חסד אין להם כי חסד לאומים חטאת כמ"ש חסד ה' מעולם כו' רק על יראיו כו', ולכך מסיים למה יאמרו הגוים כו' כי בדבר הנ"ל דהיינו זכות אבות יש להם ג"כ לפעמים וגם שכר מצות כמו פרעה בשכר ד' פסיעות, אבל במה שהוא משרה שכינתו להאיר פניו אתנו בטובו וחסדו הגדול אנחנו נבדלין מכל האומות, וז"ש לא ראיתי צדיק נעזב כו' והנה אנכי עמך כו' כאשר ביארתי במקום אחר.

187

קפ״חוידוע כי הרים קאי על האבות אל ההרים לא אכל כו' וזהו ההרים דהיינו זכות אבות שלפעמים תמה, וגבעות זכות אמהות דהיינו מצות כמ"ש לקמן וגם י"ל על זכות שאין לו קיום כל כך מחמת שהשי"ת נותן בדרך פרעון חוב כנ"ל אבל חסדי לא ימוש כו וגם ברית שלומי כו' שיהיה תמיד בשלימות דקושטא קאי דהיינו אמתך מדת אמת, וזהו אמר מרחמך כו' לשון הוה שתמיד הוא מרחם כמ"ש הטוב כי לא כלו כו' ועל זה אמר וכל בניך לימודי ד'.

188

קפ״טדהנה אמרתי טעם הגון על מה דלפעמים שירה לשון נקבה השירה הזאת שירה חדשה, ולפעמים לשון זכר השיר הזה כו' שיר חדש כו', ונ"ל עפמ"ש ביערות דבש טעם שלעתיד יהיו הקרבנות זכרים פר בן בקר ומקודם היו נקבות פרה אדומה וחטאת נקבה והיינו משום דגאולות ראשונות היו בזכות אמהות ונשים צדקניות ולעתיד יהיה בזכות אבות. ועפ"ז אתי שפיר דהשירות שלעבר בלשון נקבה ולעתיד בלשון זכר, אלא דצ"ל הטעם, וגם דהא אמרינן תמה זכות אבות ועוד מ"ש תוס' דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה צ"ל ביאורו.

189

ק״צונ"ל עפ"י מה שכתוב בבינה לעתים על פסוק אשרי איש ולא אשרי אשה כו' דהא דלא פריך לעיל משום דאשה פטורה מתלמוד תורה אבל במצוות השוה אשה לאיש, ולפ"ז אתי שפיר מ"ש תוס' ברית אבות דבית ג' יהיה נבנה בזכות יעקב דהיינו שיתחזקו בתורה שהיא ג"כ נצחיות כמ"ש ואני זאת בריתי כו' לא ימושו כו' ויהיה בידם שכר התורה וגם זכות אבות, וז"ש ההרים ימושו דהיינו זכות אבות כפשוטו והגבעות זכות אמהות שהוא מצות אבל חסדים תורת חסד לא ימוש כנ"ל והיינו כל בניך לימודי כו' שיתחזקו בתורה ואז רב שלום שיהיה לנו קיום שיהיה הכל בשלימות באין מחסור דבר.

190

קצ״אואמרו חכמינו ז"ל אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה שבאותו מקום יש השראת שכינה, וז"ש מה נאוו כי טוב ויפה הוא כשיהיה על ההרים בזכות אבות רגלי מבשר וגם משמיע שלום שיהיה לו קיום ולא ימוש לעולם, והיינו ע"י שמבשר טוב שילמדו תורה תהיה הישועה כי מלך ד' השראת שכינה.

191

קצ״בועוד י"ל על ענין הדרשה דאיתא בגמ' תרי תלמידי כו' הא' פתח לפתוח בשמעתתא כו' ועשה שלום שאמר תרווייהו, והדרוש נקרא ג"כ מבשר כמ"ש אומר המבשרות צבא רב, וזהו משמיע שלום נוח לכל מתחלה מבשר טוב תורה ואח"כ משמיע ישועה נסים ונפלאות הש"י ובזה אומר לציון כו' שמקרב הגאולה.

192

קצ״גהללו את ה' כל גוים כו' (תהלים קיז א), עפמ"ש בגמ' (פסחים קיח:) הללו את ד' כל גוים על נסים דעבדי בהדיה כל שכן אנן כי גבר עלינו חסדו, עפמ"ש בבינה לעתים על פסוק בשוב ה' את שיבת ציון כו' דכל אדם צריך לקיים מצות אהבת הקב"ה יותר מכל תענוגיו כמ"ש ר' עקיבא כל ימי הייתי מצטער כו' וא"כ מאחר שמענין פרעה וסיסרא וסנחרב והמן נעשה פרסום אלקותו וקדוש השם הרבה היה להם לשמוח הרבה בזה, רק שלא היה להם שכל להשכיל לדעת ועל כן עשו בעל כרחן, אבל באמת עכ"פ נעשה קידוש השם על ידם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה משו"ה נתקרבו מזרעם תחת כנפי השכינה, משא"כ בנבוכדנצר שלא נעשה על ידו שום קידוש השם, וז"ש בגמ' מבני בניו של המן כו' של סנחרב כו' אף מבני בניו של אותו רשע אמרו מלאכי השרת מי ששרף כו', דלכאורה קשה הלא גם הם עשו רשעות הרבה, והתירוץ לזה דהם נעשה על ידי מפלתן קידוש השם משא"כ נבוכדנצר, וכמו כן שמעתי בשם הגאון מבארדיטשוב בעהמ"ח ספר קדושת לוי, ואע"ג דמאת ה' היתה להחריב בית המקדש מ"מ הוא לא נתכוין לכך, וכאופן שביארתי במקום אחר כל פסוק כי בדבר אשר זדו כו', ועפמ"ש בס' הפלאה על פסוק שפוך חמתך כו'.

193

קצ״דוזהו הללו כו' על ניסין דעביד לן בהדיי' ר"ל שאומות העולם בעצמן היו צריכין לשמוח במה שנעשה קידוש השם על ידם ומכ"ש אנן שנעשה לנו ג"כ טובה ע"י הגאולה והישועה (ולתוספת ביאור כפל הלשון גבר עלינו חסדו כו' דהיינו הישועה ולהזכיר ענין הנסים כמ"ש כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ר"ל שהוא מעורר עליו חסדי הש"י וגם אמת כו' לעולם שהוא תורת אמת).

194

קצ״הובמדרש ילקוט פ' צו על הפסוק זאת תורת זבח השלמים כו', זה שאמר הכתוב אשמעה מה ידבר כו' כי ידבר שלום, אמרו ליה אוה"ע לבלעם למה נתן הקב"ה קרבנות לישראל ולא לנו אמר להם הקרבנות אינן אלא שלום למי שקבל התורה ישראל שקבלו את התורה נתן להם קרבנות אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים קרבנות ה' עוז לעמו יתן כו' לכך נאמר כי ידבר שלום והיכן דיבר וזאת תורת זבח השלמים, וכשהיו ישראל מקריבין קרבנות הקב"ה נושא להם פניו שנאמר ישא כו' פניו אליך כו' והוא תמוה.

195

קצ״וונ"ל עפימ"ש בהפטרה (ירמיה ז כא) עולותיכם ספו כו ומסיים אל יתהלל כו' כי אם בזאת כו' דצריך לבאר למה סמכו פסוקים אלו לכאן שהם מרוחקים מפרשה זו הרבה ועפימ"ש בחלום על פסוק (תהלים מח ב) גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קדשו. עפימ"ש עתה ידעתי כי גדול כו' עפימ"ש אבד תאבדון כו' לשכנו תדרשו כו', וכעין זה כ' בבינה לעתים על פסוק דמינו אלקים חסדך דלגבי מלך בשר ודם מקומות המקורבין יכולין להשיג יותר חסד מהמרוחקין כי טורח גדול לילך לעיר המלוכה אבל הש"י הוא קרוב לכל מי שרוצה קרבת אלקים, וז"ש דמינו כו' [פי' טעינו ודמינו שחסדך שופע רק בקרב היכלך] אבל כשמך אלקים כו' כמו שהשם הוא מרחוק כ"כ תהלתך על קצוי ארץ צדקה מלאה כו' שהכל מקבלין חסדים ממנו.

196

קצ״זולבאר יותר עפי"מ שפירש רש"י על פסוק ואגדלה שמך שהדרך ממעט השם, והענין היא דבנוהג שבעולם כל מי שמפורסים באיזה מעלה כמו למדן מופלג או בצדקות או חזן וכמו כן בשאר מעלות כל מה שנתרחק השם יותר גדול, וכמו כן במלך בשר ודם ברחוק מקום מחשיבין אותו יותר משא"כ בקרוב בעיר המלוכה מחמת שמורגלים עמו אינו חשוב כל כך, ולכך באברהם אבינו ע"ה שזכה לשם גדול ע"י מעשה נמרוד ופרעה, וכשהתחיל לילך על המדינה שהבריות נתקרבו עמו מאוד מחמת שהיה עניו וטוב לכל יש לחוש שיתמעט השם והחשיבות שלו לכך הבטיחו שאעפ"כ ואגדלה שמך.

197

קצ״חועל כן אוה"ע העמידו העבודה זרה שלהם בהר גבוה ומקום מסוים כי מרחוק היה לו שם ואח"כ כשנתקרב יותר היה השם מתמעט ומי שרצה לילך לבית עבודה זרה מחמת השם שמרחוק כאשר נתקרב והיה שואל להורות לו הדרך היו הקרובים לשם מלעיגים עליו למה לך לשטות זה שאין בו ממש ועל כן העמידוה במקום מסוים שלא יצטרך שום אדם לשאול על העבודה זרה, אבל לגבי בית המקדש נהפוך היא שלא רצו לבנותו על ראש ההר כמ"ש סבר למדליי' בעין עיטם כו' ובין כתפיו שכן כו', והיינו מטעם דאין חשש בזה שאפילו ישאלו דרך הנה לא יסבו בלכתן כי אין שום אדם אשר יניא את לבבו ולדבר תועה, ואדרבא כל עוד שנתקרב מרגיש קדושה יתירה.

198

קצ״טוזה שאמר (דברים יב ב) אבד תאבדון כו' אבל לא תעשון כן כו' ר"ל הבית המקדש לא תבנו על מקום גבוה רק אל המקום אשר יבחר ה' לשכנו תדרשו שהרשות בידך לשאול לכל מי שתרצה ואעפ"כ ובאת שמה שלא תשוב ותחזור לאחור, וז"ש גדול ד' ומהולל מאוד שהשם והחשיבות שלו גדול ומהולל אפילו בעיר כו' דהיינו במקום תחנותו השם יותר הולך וגדול, וכמו כן ביתרו שעבד כל העבודות זרות וראה שמרחוק היה השם וכאשר נתקרב לו נתמעט עד שהגיע לשם וראה שאין בה ממש לכך כתוב עתה ידעתי כו' שכשבא להמדבר כל מה שנתקרב היה רואה חידושים יותר.

199

ר׳ובתוספת ביאור עפימ"ש (ישעיה סא יא) כי כארץ תוציא צמחה כו' דההוא מינא אמר ליה לר' זירא עמא פזיזא דקדמיתא פומייכו לאודנייכו כו' והשיב לו דסגינן בשלימותא כו' (שבת פח.), ביאור הדבר מי שבא לקנות סחורה כשהוא אדם ישר סומך קצת על מבינות שלו וגם על נאמנות הסוחר שהוא איש אמת או ששואל על הסחורה מאיזה מקום מחצבה כמו יין מאיזה כרמים וכמו כן תבואה ושאר סחורות מאיזה פאבריק, אבל מי שאינו מבין מתחיל לגנות הסחורה ואז מראין לו כנגדו, ועל כן אנחנו כאשר שמענו מקבלת התורה שאלנו רק מקום מחצבתה רצונינו לראות מלכנו ותיכף אמרנו נעשה ונשמע שהיינו בטוחים שהכל טוב, אבל אוה"ע בקשו להראות להם והתחילו לגנות ולא רצו לקבל רק מה שייטב בעיניהם ועל כן הזניחם, וזהו כי כארץ כו' כאשרי ביארתי במקום אחר.

200

ר״אושמעתי מאדוני אבי מורי מוה' יוסף זצל"ה על פסוק (קהלת ב יג) יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך כו' דע"י הסכלות ניכר מעלות החכמה כמו ע"י החושך שניכר מעלות האור, ועל כן יתרו לא קבל התורה עד שעבד כל עבודה זרה וראה שכנגדו מוכיח שאין בה ממש, וז"ש עתה ידעתי כי גדול כו' והיינו מכל אלהים ע"י אחרי רואי כל העבודה זרה אני מכיר שגדול ה' אבל בלאו הכי לא היה מכיר, ולא כן חלק ה' עמו שאין צריך לשום דמיון אחר, וזה שאמר (תהלים פו י) כי גדול אתה ועשה נפלאות אלקים לבדך אפילו כשאתה לבדך ג"כ אנחנו מכירין גדולתך, וזה שאמר גדול ה' היינו בענין גדלות עצמיות וגם מהולל בענין השם כנ"ל אפילו בעירו בלא דמיון אחר שכנגדו.

201

ר״בוזה היה ג"כ בענין הקרבנות שהיו ג' מינין, עולה, וחטאת ואשם, ושלמים, דעולה כולה כליל וחטאת היה ג"כ קצת הנאה לכהנים וכפרה לבעלים אבל שלמים היה נוח לכל, והיה נקרא שלמים על שם שלום, וביאור הדבר נ"ל עפמ"ש (קדושין ל:) בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, דיש לדקדק דלשון תבלין שייך רק על דבר אכילה שחסרה מלח וצריך ליתן שם מלח ותבלין להטעימו אבל ביצה"ר נהפוך הוא דכשעוסק בתורה היצה"ר מסתלק כמ"ש אם פגע בך מנוול זה כו', אבל הענין הוא דרצון הקב"ה שבני אדם יעבדוהו אפילו במה שהוא תאות הגשמיות ולכך נאסר בשר תאוה רק הוצרכו להביא למשכן כדי שאכילת בשר אע"ג שיש בו תאות הגשמיות יהיה לשם מצוה ולכך נקרא שמים שעושה שלום בין יצ"ט ויצה"ר, וזה שאמר תורה תבלין ליצה"ר שגם הדברים שע"י היצר הרע יהיה לו טעם.

202

ר״גועל כן אומה"ע שלא נתאוו לעולה ולחטאת מחמת שאין בהם הנאה לגשמיות רק לשלמים והיינו משום שכוונתם היה רק להנאת עצמם וכמו שעשו בקבלת התורה שרצו לבחור מה שיאות להם מחמת שלא היה כוונתם לעבודת הקב"ה לעשות רצונו ועל כן לא נתן להם לא תורה ולא קרבנות.

203

ר״דוכעין זה פירש בס' קול יעקב על פסוק אם יתן איש את כל הון ביתו כו' דאיתא במדרש שאם יתנו אומה"ע כל ממונם בשביל בהמ"ק בושה הוא להם וע"פ משל ב' ילדים אחד היה לו ממון הרבה וקנה כיס נאה והב' מחמת קנאה רצה ליתן כל ממונו בעד הכיס כו' ע"ש כמו כן אומה"ע רצו להשלים כל תאותם לעניני גשמיות ולכך הוא בושה להם, וזה שאמר שבקשו ג"כ קרבנות דהיינו שלמים והשיב להם בלעם שגם השלמים אינן למלאות תאות הגשמיות רק לשם שמים ולעשות שלום בין היצ"ט ויצה"ר, אבל אתם פסלתם התורה ולא רציתם לקבל מה שלא נהניתם בו ממילא דגם השלמים לא יאותו לכם, ומשו"ה כשישראל מקריבין קרבנות הש"י נושא להם פנים כמו שדרשו שהם מחמירים על עצמם עד כזית כו'.

204

ר״הוז"ש ואכלתם אכול ושבוע כו' ולא יבושו כו' כאשר ביארתי במקום אחר, וזה נלמוד ג"כ מפסוק (ירמיה ט כג) אל יתהלל כו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שבכל עניני גשמיות אין לשמוח ולהתפאר רק כשיש בהם השכל וידוע את ה', וע"כ סמכוהו להפטרה זו שמתחיל עולתיכם ספו כו' זבחיכם כו' שגם הזבחים יהיו לשם שמים כמו העולות, נמצינו למידין שכל עשיותינו יהיו לשם שמים ואפילו בדברים שאין מבינים הטעם אין לומר דין הניין ודין לא הניין שזה היה ענין אוה"ע ולכך נמנעו מליתן להם התורה, ולכך צריך ליזהר גם כן בכל עניני הסדר באכילה ושתיה שיהיה הכל לש"ש וביראה ויתקיים ואכלתם אכול כו' ולא יבושו עמי לעולם אכי"ר.

205

ר״וואמרתם זבח פסח וכו', צריך לבאר ההמשך של הסיום זה לחרוזים, וגם מה טעם מזכירין אותן הנסים דוקא עכשו, ואם מחמת שנעשו בלילה הזה מכל מקום צריך טעם להזכרתן עכשו, והנראה לי על פי מה שביארתי לעיל שכל הצרות העתידין נכללו בגלות מצרים ועל כן מזכירין יציאת מצרים תמיד בכדי שהשי"ת יזכור לנו חסדים הקדמונים ויושיענו מצרותינו ע"ש באורך שזהו ענין החיוב לספר ביציאת מצרים בלילות דהיינו במחשך הגלות והצרות, ועל כן כשמזכירין פה הנסים שנעשו בלילה הזה כל זה נעשה כבר על ידי שפסח הקב"ה על בתי ישראל להכות המצרים והיה נגוף למצרים ורפוא לישראל, ועל כן מסיימין ואמרתם שתאמרו בפה מלא זבח פסח שהזביחה והמפלה הלזה נעשה על ידי הפסח, ועל ידי כן יזכור לנו השי"ת ברית ראשונים.

206

ר״זככתוב וישבת המן ממחרת הפסח וכו', צריך לבאר דבאמת ביום ב' לא אכלו עוד מן דכתיב ויאכלו מעבור הארץ וכו' כשהקריבו העומר ולא הוצרכו עוד למן, גם מה שאמרו חכמינו ז"ל (חולין קלט:) המן מן התורה מניין דכתיב המן העץ וכו', והענין דיש לחם מן השמים ולחם מן הארץ, והיינו כי המן היה לחם מן השמים שלא היה בו גשמיות ולא היה האדם צריך להזהר להעלותו לקדושה שלא יהנה לעצמו כי כולו היה קודש ואדרבא המן היה מסייעם לעבדות הבורא ועל כן נקרא שמו מ"ן ר"ת מיין נוקבין, אבל שאר אכילות נקרא לחם מן הארץ שיש בו עירוב טוב ורע ועל כן צריך האדם להעלותו לקדושה, וזהו היה גם כן מצות הקרבת העומר ראשית דגנך בכדי שנדע שלא לנו נתנה הארץ להשתמש בה לעצמינו רק ראשיתו לד', והנה ישראל חטאו שנהנו מסעודתו של אחשורוש על ידי עצתו של המן, והנה חס ושלום לא אכלו דבר איסור רק שהיה להם הנאה בדבר לעצמם ממה שרשע עושה סעודה שלא היה בה שום קדושה ועל כן כשנפל הגורל בז' אדר שמח כי באותו יום מת משה שבזכותו היה המן יורד לישראל להעלות הכל לקדושה והוא היה ההיפוך שרצה להוריד לקליפות כחות הקדושה, וזהו היה גם כן עון אדם הראשון שעירב טוב ורע כידוע, וכאשר ביארתי במ"א, ועל כן יש חיוב בפורים לאכול ולשתות לתקן מה שנפגם במשתה של אחשורוש שלא לשם שמים, ועל כן לא היה כח לאכפייה לסט"א להתגבר על המן עד יום ב' דפסח שהקריבו העומר והעלו לקדושה לחם מן הארץ, וזהו וישבות המן ממחרת הפסח שבאותו יום על ידי הקרבת העומר נחלש כחו שתקנו כל הקלקול, וזהו מ"ש המן מן התורה מנין כנ"ל.

207

ר״חשערי ציון לאחרון של פסח.
בפסוק אל ה' ויאר לנו כו' (תהלים קיח כז) המקרא קשה להולמו, ונלעפימ"ש בס' פע"ח למה בי"ט יש אסרו חג ולא בשבת ע"ש, והנ"ל דכבר ביארתי ענין ב' ימים טובים של גלויות שהיה כח ביד חז"ל לעקור מצות תפילין ביום זה, וגם להתפלל יום חג המצות הזה אע"ג שבא"י אינו יו"ט כלל, וביארתי [לעיל עמ' רג] דהענין הוא דכל הגאולות הם ב' אופנים ישועת ישראל ומפלת השונאים, וע"כ כתוב להצילך ולתת אויביך והיה מחניך קדוש, דדוקא בא"י זוכין לזה ביום א' ולא בח"ל, דלזה צריך להיות צדיק גמור כדאי' גבי נח ענין צהר ב' פירושים, וע"כ עושין בח"ל ב' זכירות לזה.

208

ר״טואיתא במדרש מה יקר חסדך כו' שאינם חוסים לא בצל כו' ע"ש במדרש רות, וביאור דבריו שהחסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת בלי פניה והיינו שחוסים רק בצילו של הקב"ה, כ"כ מצינו בקרבנות שתיקון כל העבודות לשם המיוחד שיהיה בלי פניה.

209

ר״יוזהו שכתוב (תהלים לו יא) משוך חסדך ליודעיך ואז אל קנא ונוקם כי חסד אל וגם הנקמה יהיה בפעם אחת, וכבר ביארתי ענין היו"ט שנקראין ימי שמחה יותר משבת ע"ש, וע"כ בשבת בסעודה ג' רעוא דרעוין ר"ל רצון של הרצון שהוא אתהפכות חשוכה לנהורא, וע"כ ביו"ט שכ"ז נעשה ע"י אתערותא דלתתא נשאר הרשימו, שצריך האדם להתחזק שלא ירפו ידיו ממה שפעל ועשה בעבודה זו שהכין א"ע קודם י"ט.

210

רי״אוזה"ש אל ה' שהשם מאיר במדת החסד ויאר לנו, י"ל כי לנ"ו גימטרי' אלהי"ם דהיינו שיש המתקת הדינין בשרשן, וע"כ אסרו חג בעבותים שצריך להתחזק שלא יעקר ממנו קדושת החג שקיבל עליו עד עכשיו, עד קרנות המזבח, שיהיה בלי פניה רק לש"ש אז יש לו קיום, וגם תיבת מזב"ח הוא גמטרי' ב' שמות הנ"ל כמבואר בכוונות, וענין קרנות הוא יחודים של המשכת חסדים כמו שעשה הכהן בזריקת דם החטאת שהלך מקרן לקרן כו' וקרן הוא המלכות כמ"ש וירם קרן משיחו.

211