מטה דן, ויכוח חמישיMatteh Dan, Fifth Dialogue

א׳תגלה ותראה עוד אמיתת חז״ל מסוד העיבור ואגב גררא משיב קושיות עצומות שמעוררים עלינו:

ב׳אה״כ חזקתני ותוכל בעוצם טענותיך ובאמתת ראיותיך באמונת חז״ל כי אם יחנה עלי מחנה מכחישים לא יירא לבי. אבל לא דברת דבר בסוד העיבור והנה נכספה וגם כלתה נפשי להתוכח עמך על ענין זה כי יש לי עליו קושיות גדולות ועצומות ואין לי להשיב דבר קטן או גדול:

ג׳אה״ח דבר אדוני כי שומע עבדך:

ד׳אה״כ איתא במסכת חגיגה (פ״ב דף י״ב ע״ב) ארז״ל שבעה רקיעין הן ואלו הן וילון רקיע וכו׳ רקיע שבו חמה ולבנה כוכבים ומזלות קבועים שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השטים וגו׳ ואם שני המאורות הגדולים קבועים ברקיע א׳ כמסמרות בלוח כפי מה שנראה מדבריו נמצא שאינן יכולין להתקרב זה לזה ולא להתרחק זה מזה אלא לעולם יהיה מרחק אחד ביניהם בלי שנוי ובכן לפי סברתו לא היה ולא יהיה בעולם מולד הירח ולא ניגוד ולא שום א׳ מהשנוים הנראים בכל יום בלבנה:

ה׳אה״ח אין כאן קושיא כלל לפי שסברת ר״ל הוא סברת חז״ל (פסחים פ״ט דף צ״ד) שגלגל הקבוע ומזל חוזר. והיא היא המקובלת עכשיו בין כל חכמי התכונה האחרונים ועליה יסובו כל חבוריהם בטוב טעם ודעת. וכדי להבין דברי ר״ל צריך לידע שסברת התוכן הגדול טולו״מיאו והנמשכים אחרי דעתו היה שהכוכבים והמזלות והחמה ולבנה קבועים כל א׳ בגלגלו כמסמרות בלוח ושהגלגלים הן כגוף קשה ובהיר כזכוכית ונתונים זה בתוך זה כגלדי בצלים וסובבים על מרכז הארץ בכללן. ויש הפרש ביניהם ששבעה כוכבי לכת אשר ממספרם חמה ולבנה כל א׳ קבוע בגלגל א׳ לבדו אבל כל שאר הכוכבים הם קבועים בגלגל השמיני ומחמת קביעותם בגלגל א׳ שומרים לעולם ביניהם שיווי מרחקם בלי שינוי מיום הבראם ועד סוף העולם מה שאין כן בז׳ כוכבי לכת אשר פעם. יתקרבו זה לזה ופעם יתרחקו זה מזה. כאשר עינינו תחזינה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו בחסרון ותוספת הלבנה והתחבר׳ אל השמש אחר ניגודה והתרחקה ממנו אחר מולדה והתחברה עמו ביום העלמה כי ביום הניגוד כשז׳ קם זה נופל שהרי כשהשמ׳ יורד תחת האופק לפאת מערב הלבנה עולה מפאת מזרח על האופק להאיר על הארץ. זוהי סברת טולומ״יאו: אך קרוב לימים האלו ולזמן הזה כמו ר״מ שנה קם תוכן גדול בדינאמ״ארקא שמו ניקי״לאו קופיר״ניקו והוכיח במישור כחז״ל שגלגל קבוע ומזל חוזר. וכך הי׳ אומר שמשטח הארץ ועד לרקיע ועד בכלל כולו אויר זך ובהיר ולא יש הפרש בין האויר הסמוך לארץ ובין הרחוק ממנה אלא שכל מה שהוא סמוך לה הוא עב ועכור מפני שהוא מלא מהאודים והקיטורים העולים ממנה המבלבלים ומעבים ומחשיכים בהירותו וזכותו. אמנם כל עור שהולך ומתעלה מתברר ומזהיר. ובאויר המעולה הזך והבהיר הזה מהלכים הכוכבים והמזלות כעוף באויר וכדגים בלב ימים וזה האויר נקרא בתורה שמים שנא׳ גם מעוף השמים שבעה שבעה וגו׳ הנה העופות פורחין באויר והכתוב קראו שמים. אבל יש הפרש בין ז׳ כוכבי לכת לכוכבים שקורין קבועים. שלז׳ כוכבי לכת יש דרכים מדרכים שונים ובכן פעם יתחברו ויהיו לאחדים ופעם יפרדו איש מעל אחיו וילכו אחד הנה ואחד הנה. אבל הקבועים על משמרתם יעמדו ולא ישנו את מקומם להתקרב או להתרחק. ובזה נבין דברי ר״ל שאמר שחמה ולבנה וכו׳. קבועים ברקיע שני. שאין כונתו לומר שקבועים כמסמר בלוח אלא כמי שאומר דרך משל. ראובן תושב קבוע בירושלים שאינו רוצה לומר שהוא קבוע שם באופן שלא יצא מימיו חוץ לעיר שהרי אעפ״י שיצא לטייל לרוח היום או לפקח על שדותיו או אפילו ילך לעיר אחרת וישב שם ימים או חדשים נאמר לעולם שהוא קבוע בירושלים כל שלא עקר דירתו משם כי שם ביתו כך אמר ר״ל על הכוכבים והמזלות שהם קבועים ברקיע שני. כלומר בחלק מה מהאויר הגדול הזה שיש משטח הארץ ולמעלה:

ו׳אה״כ הנה דברך לי לששון ולשמחת לבבי כי הפירוש הוא נכון יסבלהו המביא ויסבלוהו דברי ר״ל. אבל כיון שגמרת בדעתך שלא להביא ראיות בכל ויכוחיך אלא חזקות כראי מוצק יש מקום לגמגם כי שמא דברי ר״ל הן כפשוטן דהיינו דקבועים דקאמר היינו קבועים ממש כמסמר בלוח ובכן איך תכריח שכונתו לומר כמו שפירשת:

ז׳אה״ח היעלה על לב איש שחכם גדול ואפילו תימא הדיוט לא ראה או לא שמע מימיו שבראש החדש הלבנה סמוכה לחמה ובט״ו בו היא רחוקה ממנה כל מה שאפשר:

ח׳אה״כ ודאי שזהו מילתא דלא שכיחא:

ט׳אה״ח א״כ א׳ משתים לא ימנע או כונת החכם הזה לומר כמו שפירשתי או דיבר דרך משל וחידה כמנהג חז״ל במדרשים אבל מכל מקום קבועים דקאמר על ז׳ כוכבי לכת לאו היינו קבועים בגלגל אחד:

י׳אה״כ צריכין אנו לומר כך בהכרח:

י״אאה״ח כבר תירצתי קושיתך. ועתה אם טוב בעיניך אתחיל לדבר בענין העיבור:

י״באה״כ אל תבהל על פיך לדבר על ענינו עד אשר תתרץ לי קושיות גדולות ונוראות שיש לי עליו:

י״גאה״ח אשתעשע במצותיך אשר אהבתי:

י״דאה״כ איככה תוכל להוכיח שהעיבור הוא אמיתי אם היסוד אשר עליו נבנה נראה רפה ורעוע כאשר מוכיח חוש הראות והנסיון. שהרי לפי סברת חדל הרקיע הוא כחצי כדור והארץ אשר תחתיו עומדת על כמה עמודים והרי׳ וכו׳. ועוד אמרו שהחמה בלילה עולה מאחורי הכיפה ולפניה כמין רקיע עב המעכב שלא תאיר אז לארץ ובמה דברים הדומים לאלו אשר לא שמעתן אזן מעולם ולא יסבלם דעתו של אדם:

ט״ואה״ח אם לפי דעתך סברת חז״ל אינה נכונה אמור נא לי איזו היא הנכונה ואיזוהי האמיתית:

ט״זאה״כ לפי דעתי סברת טולומ״יאו וקופי״רניקו היא נכונה מסברת חז״ל לכאורה אבל אם היה לי לבחור הייתי בוחר בסברת קופיר״ניקו:

י״זאה״ח מה יתרון לסברתו על סברת חז״ל ולמה תברר יותר בקיפי״רניקו ולא בטולו״מיאו:

י״חאה״כ שמוציא אני מסברת טולו״מיאו דברים קשים להבין:

י״טאה״ח מה מצאת בו עול כי רחקת מעליו:

כ׳אה״כ מפני שהוא חולק גלגל השמש לשלש גלגלים אשר הפנימי הוא יוצא מרכז לגבי גבנוניתו בלבד וגלגל תיכון אשר בו קבוע גוף השמש הוא יוצא מרכז בכל הפנים. החיצון הוא יוצא מרכז לגבי קערוריתו אך לא לגבי גבנוניתו ושלשתם יחד מרכזם הוא מרכז העולם. ועוד שאלו הגלגלים הם עבים מצד א׳ ודקים מצד אחד וחילק גלגל הלבנה לחמשה גלגלים יוצאי מרכז ובלעדם חלק לה גלגל א׳ קטן אשר בו גוף הלבנה קבוע. ונתן להם כמה וכמה תנועות משונות זו מזו וגובה רום ושפל רום. וכל אלה החילוקים ספו תמו במוכח קופי״רניקו אשר בו אני בוחר חוץ ממה שאמר שהשמש אינו מתנועע מהטעם שהבאת (ויכוח ד׳ סי׳ קל״ג):

כ״אאה״ח יעלה על דעתך שהתוכנים חושבים שהגלגלים סדורים כמו שעלה במחשבתם:

כ״באה״כ אין ספק בזה דאי לא תימא הכי למה הטריחו עצמם על דברי רוח:

כ״גאה״ח לא אדוני מעולם לא עלה על לבם דבר כזה אדרבא הם אמרו בהקדמות ספריהם שיחשב להם עון גדול אם יעמידו שסידור הגלגלים הוא כפי מחשבותם שהמה הבל. לפי שיש כח בלתי תכלית בבורא יתברך שמו לסדרם באופן יותר שלם ונאה ממה שהמציאו הם בדעתם. אך שאלו המצאות אף שיהיו כולם תהו ולא באו לעולם יאותו לידע ולהבין סדר זמנים ותנועות הכוכבים וצאתם ובואם וקורתם והתרחקם וזמן לקיות השמש והירח וכו׳. כאשר הנסיון מוכיח:

כ״דאה״כ מה לזה עם הצטדקות חז״ל:

כ״האה״ח גלוי וידוע לפניך אדוני המלך שמה שהכריח את התוכנים להמציא הגלגלים יוצאי מרכז וכל מה שאמרתי הוא מפני שראו שינוים רבים במהלך ז׳ כוכבי לכת שפעם הולכים לאט ופעם במרוצה פעם מתקרבים לארץ ופעם מתרחקים פעם ילכו כסדרן ופעם נסוגו אחור. ופעם נראה שעל משמרתם יעמודו וממקומם לא יזחו. פעם יוסיף אורם ופעם יחסר. פעם זה מלקה את זה ופעם זה מלקה את זה. ולתת טעם לכל אלו השינויים ולבוא עד תכונתם בדו מלבם עולמות במחשבתם וסדרום באופן שיתנו טעם לכל השינויים, וזה עשו התוכנים מפני שמגמת בקשתם השמים ופסיליהם. אבל מגמת רז״ל אינן אלא החמה והלבנה מפני החגים וראשי חדשים ובקשו להם דרך נכונה וקלה לעמוד בסודם ובין כמה סידורי עולם בחרו להם או מצא חן בעיניהם המסדר אותו כחצי כדור (סימן י״ג) מפני שבו היו ינדעין זמן מולד הלבנה וראיתה ותקופת ניסן ותשרי וטבת ותמוז שהוא מה שצריך להם ועלתה בידם שלעולם עשו מועדי ה׳ בזמן הראוי כאשר צוה ה׳:

כ״ואה״כ זהו מה שצריך להוכיח ועל זה אנו דנין:

כ״זאה״ח אערוך לפניך ראשונה קצת כללים הצריכין להבין סוד העיבור על בוריו:

כ״חאה״כ דבר אהובי כי שומע אנכי:

כ״טאה״ח חדש הלבנה ממולד למולד הוא כ״ט יום י״ב שעות ותשצ״ג חלקים מתתר״ף בשעה. אבל מפני שלא מצינו בתורה שמקצת היום יהיה קדש ומקצתו חול. אלא כל חגנו חדשינו ושבתותינו וכל מועדינו מערב עד ערב צריכין אנו לעשות חודש א׳ חסר של כ״ט יום ואחד מלא של שלשים. נניח שהחסר הוא אדר וקבענו ר״ח ניסן ביום ל׳ בו. ואין ספק שהמולד לא היה עד אחר י״ב שעות ותשצ״ג חלקים יום ל׳. א״כ חציו הראשון של יום ל׳ הוא אדר וחציו האחרון הוא ניסן ומחצי האחרון הזה מתחיל באמת ר״ח ניסן אבל מוכרחין אנו לקדש כל היום כולו מהטעם שאמרנו והיינו דאחז״ל (פ״ק דמגילה דף ה׳ ע״א) ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות:

ל׳אה״כ למה לפעמים מרחשון וכסלו שניהם מלאים או שניהם חסרים או כסדרן חשון חסר כסליו מלא:

ל״אאה״ח התש״צגין שהן ג׳ רבעי שעה וכך אזכירם לעתיד. וג׳ רבעי שעה יתרות בכל חדש עולין לסוף השנה קרוב לט׳ שעות. וכשמתחברין שעות של ב׳ וג׳ שנים שהן קרוב ליום א׳ מוסיפין אותו על חדש חשון. ונעשה ג״כ לתקן חגי שנה הבאה. כדי שלא יפול ר״ה בימי אד״ו ולא פסח בבד״ו וכו׳:

ל״באה״כ ומנלן שחדשינו הן של לבנה ולא של חמה:

ל״גאה״ח אעפ״י שאין ראי׳ לדבר רמז לדבר שהרי שמו מוכיח עליו חודש שהוא משרש חדש וזה השם יאות ללבנה שמתחדשת כל ל׳ יום משא״כ בחמה. ונקראת ירח דהיינו ירח. וכן שם שנה מוכיח עליה שמספר ימי שנת הלבנה שנ״ה כשמ׳ שהרי היא של שנ״ד ימים ה׳ שעות ותת״עו חלקים מתת״רף בשעה:

ל״דאה״כ ולמה עושין בששה חדשי השנה ראש חדש שני ימים:

ל״האה״ח מפני שחדש הלבנה הוא כט״יב תש״צג כמ״ש (סימן כח) נמצא שחצי האחרון של יום ל׳ הוא ר״ח וחצי הראשון של יום שלאחריו ג״כ שהוא ל״א ולכן אנו עושים שני ימים ר״ח אבל יום ל׳ נמנה לחדש שעבר וכותבין בשטרות בכתובות ובגיטין ד״מ בר״ח אייר שהוא ל׳ לחדש ניסן וביום שני של ר״ח כותבין באחד באייר ולזה כמעט ראיה במקרא דכתיב (שמואל א׳ ב׳ כ״ז) ויהי ממחרת החדש השני ונראה שהיה ר״ח לפי ששאול עשה משתה לכל שריו ועבדיו באותו היום כבראשון ושאל מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם:

ל״ואה״כ ולמה מעברין מקצת שנים:

ל״זאה״ח מפני חג הפסח שצונו הקב״ה (דברים ט״ז א׳) שמור את חדש האביב ועשית פסח ולפיכך אין אנו רשאין לחוג אותו עד שיכנס האביב. ואם שנותינו היו שנות הלבנה היה חג הפסח מקיף והולך בכל חדשי השנה לפי שהיה מקדים בכל שנה י״א יום:

ל״חאה״כ ולמה י״א יום לא פחות ולא יותר:

ל״טאה״ח לפי ששנת הלבנה היא שנ״ד ימים ח׳ שעות ותתע״ו חלקים ושנת החמה היא שס״ה ימים וה׳ שעות ותתקצ״ז חלקים ומ״ח רגעים מע״ו בחלק שהם פחות מעט מי״א יום כאשר אפרש בע״ה סי׳ קל״ו והנה תקופת רב אדא של ניסן אשר עליו אנו סומכין נופלת בשנה ראשונה של מחזור קטן (לפי מה שכתב החכם ר׳ יצחק ישראל בס׳ יסוד עולם ובס׳ שארית יוסף) בכ״ט אדר. בשניה בי׳ ניסן. ובשנה שלישית בכ״א ואדר. ואילו לא היינו מעברין בשנה ג׳ הכ״א של ואדר הוו להו כ״א של ניסן והיינו חוגגין את חג המצות ששה ימים קודם האביב אבל על ידי העיבור אנו עושין את הפסח במועדו:

מ׳אה״כ חז״ל מאשרים ומקיימים שהעיבור מקובל מימות מרע״ה מסיני ונרמז בפסוק (במדבר ט׳ ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסה במועדו. והנה קצת ממחברי הנוצרים כתבו שישראל למדוהו מהיונים וקצתם אמרו שבשנת שכ״ה לחשבונם למדוהו מהועד כללי שלהם שעשו בניצ״יאה עיר ביט״נואה שנקרא בלשונם קונצ״יליאו ניצ״יני. וי״א שלמדנו מהם בשנת ת״ק לחשבונם. ויהי מה לכל הפנים כולם כאחד עונים ואומרים שחכמי ישראל למדו סוד העיבור מאומות העולם. ואל תקניטני להשיב בפסוק ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו לפי שזהו דרש ולא פשט:

מ״אאה״ח אדוני המלך מדוע פניך רעים ואתה אינך תולה תהלות לאל:

מ״באה״כ מפני שירא אני שמא אין בידך להשיב:

מ״גאה״ח והלא תירצתי קושיות רבות וחזקות מאלה:

מ״דאה״כ כן הוא אבל מה נדבר ומה נצטדק בנידון הזה שאם נוכיח העיבור מפסח חזקיהו יאמרו שאין משם ראיה לפי שהוא עשה פסח שני מפני הטומאה ככתוב בדברי הימים (ב׳ ל׳) ואם מהפסוק הנ״ל יאמרו שאין זה כפשוטו כמ״ש. ובכן לא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם ולכן רואה אתה את פני והנם זועפים:

מ״האה״ח בבקשה ממך אדוני המלך אל תשת לבך לדבר הזה כי רז״ל אמת ודבריהם אמת והאמת תזהיר כזהר הרקיע:

מ״ואה״כ תהי נא אזני קשבת בכוונת הלב:

מ״זאה״ח אי אפשר שישראל למדו העיבור מהועד הכללי שלהם בשנת שכ״ה ולא בשנת ת״ק לחשבונם:

מ״חאה״כ דבר גדול דברת אבל צריך שתביא ראיה:

מ״טאה״ח ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל היום ויקרא שמו בישראל רבינו הקדוש. אשר לפי מה שכתבו החכמים יודעי העתים שלהם חיבר ספר המשנה קרוב לשנת ק״ף לחשבונם והן יהיה כדברם הוא רבינו הקדוש כתב בפרק קמא דמגלה משנה ד׳:

נ׳קראו את המגלה באדר הא׳ ונתעברה השנה קוראין אותה באדר השני אין בין אדר הא׳ לאדר הב׳ אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין שאסורין בשניהם. ובפ״ח דנדרים משנה ה׳ כתב. קונם יין שאיני טועם השנה נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. עד ראש אדר. עד ראש אדר הראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר הראשון. ובפ״ק דנדרים משנה ב׳. עיבור השנה בשלשה. ובפ״ז דעדיות משנה ז׳. הן העידו שמעברין את השנה בכל אדר שהיו אומרים עד הפורים. הן העירו שמעברין את השנה על תנאי ומעשה בר״ג שהלך ליטול רשות מהגמון בסוריא ושהה לבוא ועיברו את השנה על תנאי לכשירצה ר״ג וכשבא אמר רוצה אני ונמצאת השנה מעוברת. ולפי החשבון הנ״ל רבינו הקדוש חיה ק״מ שנים קודם הוועד הנ״ל וש״ך קודם הת״ק. נמצא שלא למדנו העיבור מהנוצרים:

נ״אאה״כ יטענו עלינו שזייפנו המשנה כמו שטוענים שזייפנו המקרא. ועוד איך תשיב לאותם שכתבו שלמדנוהו מהיונים:

נ״באה״ח אני אשיב תשובה מספקת לשתי הקושיות:

נ״גאה״כ אשמע אמריך כי נעמו:

נ״דאה״ח הגזים השי״ת (במדבר כב) והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה׳ לא הקריב במועדו. הגע עצמך ששנה שיצאו ישראל ממצרים היתה ראשונה למחזור קטן ונכנס האביב בכ״ט אדר (כדלעיל ס׳ ל״ח). שנה ב׳ בי׳ ניסן. שנה ג׳ בכ״א ניסן אי אמרת בשלמא שעיברו אותה שנה ניחא. אלא אי אמרת שלא עיברו נמצא שעשו חג הפסח קודם האביב נגד מה שצוה ה׳ (דברים ט״ז) שמור את חדש האביב ועשית פסח. שהרי לא בא האביב אלא ביום שביעי שהוא אחרון ונמצא שענושין כרת על שאכלו חמץ מיום כ״ב עד כ״ז שהוא הפסח האמיתי. וכן תאמר על זה הדרך על כל ימי היותם במדבר. וכן על יהושע והשופטים ושמואל הנביא שאול ודוד המלך הצדיק והחסיד ושלמה המלך אשר רוח הקודש העיד עליו יחכם מכל האדם. היאומן איפוא כי יסופר שמרע״ה שנאמר בו (שמות ל״ג) ידבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו שכמה וכמה נביאים שופטים ומלכים וכמה חכמים צדיקים וחסידים אשר רוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם וכל ישראל עמם עברו אחת לשלש שנים על עונש כרת בהקריבם את הפסח חוץ לזמנו ובאכלם חמץ בפסח ולא ידעו ולא יבינו איכה יעשו לתקן המעוות ולהקריב את קרבן ה׳ במועדו עד אשר בא מי״טון או קאל״יפו היוני ולימד לעם הנבחר איכה יעבדו את ה׳: ונוסף על זה שכל התוכנים נוסדו יחד לומר שחכמת התכונה נולדה בארץ כשדים ובארץ מצרים אשר אוירם זך וברור ואינו מתקשר בעבים מידי יום ביומו כארצות היושבות לצפונם ולצפון ארץ ישראל שהיא דרומית לגלילות יון ואי״טליא וצרפת וספרד. א״כ איפוא איך היונים לימדו העיבור לישראל היושבים לדרו׳ שלה׳. ועוד שכפי מה שכתבו חכמי הנוצרים שנת קאליפ״ו הוא הוא שנת יו״ליו הקיסר והוא הוא שנת שמואל ושלשתן עולות לשיעור אחד דהיינו שס״ה יום ורביע. וזוהי השנה שיצא טבעה בכל העולם מימי יו״ליו הנ״ל עד גריג״וריאו י״ג אפיפיור. אשר בשנת אלף תקפ״ב לחשבונם היא השמ״ג לחשבוננו הגיע לפי דרכו דטעיות שנפלו בשיעור שנתם ובאביב שלהם וביום חגם הגדול כאשר אפרש לפנים בע״ה (ס׳ ק״ף) ולא עלה על לב אדם מעולם שיעור שנת רב אדא אלא לחכמי ישראל. ועוד שהנסיון הוכיח ששנת שמואל גדולה מאד. ושנת גריג״וריאו קטנה מאד. ושנת רב אדא ממוצעת בין שתיהן. שהרי שנת שמואל היה שס״ה ימים ושש שעות שלמות. ושנת גריגו״ריאו שס״ה ימים וחמש שעות ומ״ט דקים מששים בשעה (ובכל מקום שאומר מכאן ואילך דקים הם מאלו דוקא) ושנת רב אדא שס״ה ימים וחמש שעות ונ״ה דקים וה׳ חלקים מת״תרף בשעה. נמצא ששנת רב אדא קצרה משנת שמואל חמשה דקים וארוכה משנת גריג״וריאו ששה דקים. ושנת שמואל גדולה משנת גריג״וריאו י״א דקים. ומשנת רב אדא חמשה דקים. ואם אמת היה הדבר הזה שאנחנו למדנו העיבור מהנוצרים והיה גלוי וידוע להם מימי קדם שיעור השנה האמיתי אך טעו בחשבונם עד שהוצרכו לתיקון. ולמה לא לימדו דעת לעצמם, אלא ודאי שאנחנו לא קבלנו שיעור שנתנו לא מהיונים ולא מהנוצרים אלא מאת ה׳ היתה למשה בסיני:

נ״האה״כ יאמרו שכל דבריך אינן אלא סברות והשערות בעלמא. ולעולם שישראל קבלו מהם:

נ״ואה״ח אם עדין יחזיקו בסברתם ולא ישמעו לקול הטענות החזקות הללו שבעל כרחם צריך שיודו באחת משתי אלה דהיינו או שאנחנו קבלנו מסיני שיעור השנה ואופן וסדר העיבור או שגדול׳ חכמת חכמינו מחכמת חכמיהם יען חכמי ישראל המציאו שיעור כל כך מכוון לשנה שבמשך כל כך שנים לא נפל בו טעות כמו שנפל בשלהם:

נ״זאה״כ הפורש מטענותך כפורש מן החיים:

נ״חאה״ח האמת יורה דרכו. וכבר אמרתי לך פעמים רבות (שחז״ל אמת ודבריהם אמת) ועליהם ראוי לומר הפורש מטענותיהם כפורש מן החיים לא עלי כי מה אני ומה חיי:

נ״טאה״כ יפה טענת אבל אתה חפשת במטמוני חז״ל והוצאת לאור תעלומות חכמתם:

ס׳אה״ח מכח מה שאמרתי תבין מה שמרגלא בפומייהו של המעברים (תקופת רב אדא בצנעא ותקופת שמואל בפרהסיא). והיינו לפי שכיון שחשבון שמואל גלוי ומפורסם לכל מה בצע להסתירו. אבל חשבון רב אדא שהוא לבני ישראל עם קרובו בלבד אינו מן הדין שישתמשו בו אחרים ולכן לא היו מגלין אותו אלא ליחידי סגולה וקוראין לו סוד העיבור:

ס״אאה״כ רוח מבינתי יענני לומר כי עדין יש מקום לחכמי הנוצרים להתנצל באמרם שהם ידעו שיעור שנת רב אדא אבל לא חפצו בו מפני שהוא ארוך ממה שראוי ששה דקים (סי׳ נ״ב) שהרי האפיפיור נריגו״ריאו נתן שיעורה שס״ה יום וחמש שעות ומ״ט דקים ולא נ״ה דקים כרב אדא ולכן מאסו בו ולא בחרוהו:

ס״באה״ח דע אדוני המלך שחשבון יול״יו הקיסר התחיל ל״ח שנה קודם חשבון הנוצרים ונמשך כך בלי שינוי עד שנת אלף תקפ״ב לחשבונם ואם תוסיף עליהם ל״ח יהיו אלף תר״ך ובמשך אלו השנים חזרה להם תקופת האביב לאחוריה י״א יום מפני אורך השנה ושנתינו ממוצעת בין יול״יו ונרינו״ריאו. ובכן אם היו מונים שנותיהם כפי רב אדא לא היה כל כך טעות אפי׳ אליבא דגריגוריאו לפי שאז לא יעדיפו אלא ששה ימים בקירוב, למה איפו בחלה נפשם בשיעור שנתנו:

ס״גאה״כ הוצק חן בשפתותיך. אבל קודם כל דבר אני שואל ממך ראשונה סדר הדחיות ואח״כ אשאלך ותודיעני אם היו רשאין חכמי ישראל לדחות מועדי ה׳ מיום הקבוע להם בתורה:

ס״דאה״ח החכם בעל שארית יוסף כתב בכל מלאכת העיבור בחרוזים ולפי שרצה לשמור בהם סדר משקל יתדות ותנועות כמנהג המשוררים נדחק פעמים רבות בל׳ באופן שצריך נגר ובר נגר לירד לסוף דעתו. ולכן נטיתי את ידי עליהם ועשיתים כבריה חדשה ולא חששתי למשקל כי אפילו יהיה האדם המשורר הגדול שבמשוררים א״א לו לכתוב דברי חכמה בל׳ שיר אם לא יארעו לו אחת משתים או שיהיו שיריו צנומים דקים בלי נועם ובלי מליצה. או אם ידבר צחות ועמוק לא יובנו דבריו ונמצא שלא עשה כלום. ולכן בינותי בחרוזיו ואותם שמצאתי ברורים ומובנים לא מאסתים ולא געלתים אלא עזבתים כאשר המה אבל אותם שראיתי שסתומים וחתומים דבריהם יצרתים אף עשיתים מחדש מובנים לכל אף שאין בהם מליצה כלל אלא מנין התנועות והסכמת הסוגרים כאשר עשה הוא ז״ל: והרי לך חרוזי הדחיות:

ס״ההתע״ג ראש מחזור פר״ט ונולד ביום ששי ובכן נדחה לעברים:

ס״ווראש השנה קבע ביום מולידו אבל אד״ו וח״י חשוב לנכרים:

ס״זזמן נט״רד ועוד נטרד בפשוט בט״ו תקפ״ט אחר עיבור לזרים:

ס״חחוק תרועה אז עד מחר ידחה ואם פסול המתן עד בא כשרים:

ס״טפירוש שנת הת״עג שהיא שנתנו זאת היא ראש מחזור קטן רפ״ט. ולפי שמולד תשרי שלה היה ביום ו׳ ז׳ שעות ותתק״סד חלקים ככתוב בספר תיקון יששכר נדחה ולא קבענו ר״ה עד יום שבת. אד״ו היינו יום ראשון ורביעי וששי בשבוע אם חל המולד בא׳ מהם אנו דוחין אותו ליום שלאחריו: ח״י היינו מולד זקן והוא כשיהיה מולד תשרי ברגע חצי היום בצמצום או אחריו נדחה מאותו יום באיזה יום שיהיה מהשבוע וז״ש אד״ו וח״י חשוב לנכרים כלומר כאילו הם נכרים לך: זמן גטר״ד ועוד נטר״ד בפשוט: ר״ל אם יהיה מולד תשרי ביום ג׳ ט׳ שעות ור״ד חלקים מתת״רף בשעה או יותר כגון ר״ה או ר״ו חלקים נטרד יתגרש ויעזוב בשנה פשוטה אבל לא במעוברת: בט״ו תק״פט אחר עיבור לזרים. ר״ל אם היה מולד תשרי ביום ב׳ לשבוע בט״ו שעות ותקפ״ט חלקים בשנה שאחר המעוברת נדחה: חוק תרועה דהיינו ר״ה ושופר ידחה עד יום מחרתו ואם הוא פסול לקביעה מפני שהוא א׳ מימי אד״ו: המתן עד שיבוא יום כשר לקביעה: טעמי אלו הדחיות תמצאם בספר שארית יוסף בל׳ ברור ומובן בטוב טעם ודעת ולא רציתי להעתיקם שלא להאריך:

ע׳אה״כ זהו סדר הדחיות שעל ידן נדחין כל המועדים מיום הראוי להם ליום שלאחריו ולפעמים לג׳ ימים כגון אם נפל מולד ח״י בשבת נדחה אותו יום משום מולד זקן ונדחה מיום ראשון משום אד״ו ובכן באותן השנים לא נעשה לא ר״ה ולא יה״כ ולא סכות בזמנם. איך יתנצלו חז״ל אם כן ובפרט על יה״כ שענשו כרת שנאמר (ויקרא כ״ג ל׳) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה נראה לי שזוהי קושיא שאין לנו תשובה עליה:

ע״אאה״ח יש ויש תנה אדוני לבך לי. כבר הוכחתי (בסי׳ כ״ח ול״ב) שחדשינו הן חדשי לבנה ושכל חדש הוא כ״ט ימים י״ב שעות ותשצ״ג חלקים סימנם כטי״ב תשצ״ג נמצא שאנו מונים למולד ואין אנו נזקקין לראיה כלל. אבל בזמן שבית המקדש קיים וכמה שנים אחר חרבנו היו מקדשין עפ״י הראיה כשהיה אפשר אמנם אם לא היה אפשר מחמת שנתקשרו שמים בעבים או מפני שעיר מושב הסנהדרין באה במצור או מפני איזה עיכוב אחר אז היו מוכרחים להתנהג כפי החשבון דהיינו כפי המולד. נמצא ששני חידושים יש ללבנה א׳ נעלם ואחד נגלה הנעלם הוא המולד והוא הרגע שהלבנה מתחלת להתרחק מהחמה ואי אפשר לנו לראותה עד שתתרחק ממנה י״ג מעלות ואז תראה ותמצא לעיני כל חי. וכיון שהתורה קראה חדש לכל הזמן אשר בו מתרחקת הלבנה מהחמה עד שתשוב ותתקרב לה ויש בה שני מיני חידושים איכה נעשה. נתחיל למנות מחידוש הנעלם או מהנגלה:

ע״באה״כ הלא טוב לנו למנות מהנגלה דהיינו הראיה שהוא דבר מוחש שלא יפול בו ספק משא״כ בנעלם שאפשר שימצא בו קלקול חשבונות ולכן נ״ל שאמרו חז״ל (פ״ק דר״ה דף כ׳ ע״א) מצוה לקדש על הראיה:

ע״גאה״ח צריך שתאמר מצוה לקדש על הראיה היכא דאפשר:

ע״דאה״כ פשיטא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר:

ע״האה״ח אם כן לפעמים היו מקדשין על פי המולד:

ע״ואה״כ צריך לומר כן בהכרח:

ע״זאה״ח ודאי דאם באו עדים ביום ל׳ לאלול וקדשוהו ביום ל׳ לתשרי ולא נראה הירח מפני העבים וכן בסוף מרחשון ובסוף כסליו ובסוף טבת ושבט ואדר היתכן שיעשו ששה חדשים האלו כולם מלאים:

ע״חאה״כ לא נכון לעשות כן כי בנידון כזה תראה הלבנה ד׳ ימים קודם ר״ח ניסן ותהי עלמא:

ע״טאה״ח כתב הרמב״ם בפי״ח מהל׳ קידוש החודש שאם אירע כך היו קובעין חדש מלא וחדש חסר כמו שאנו עושים היום. ופעמים עושין מלא אחר מלא. או אחר חסר כפי מה שעולה להם מן החשבון:

פ׳אה״כ לא היה להם מציאות תקון אחר אלא זה:

פ״אאה״ח נמצא שאפילו בזמן שהיו מקדשין עפ״י הראיה היו קובעין י״כ על פי החשבון ואם כן שני העיתים ראוין והגונין להתחיל מהם מנין ימי החדש:

פ״באה״כ זוהי תולדה אמיתית של הקדמותיך:

פ״גאה״ח בהקדמות הללו אשיב בע״ה קושית הדחיות אחר שאזכיר לך שכבר ידעת שאי אפשר להיות ר״ח אלא ביום ל׳ או ל״א לא לפניהם ולא לאחריהם ונקבע ביום שלשים לבדו כשחדש שעבר חסר. וביום ל׳ ול״א כשהחדש שעבר מלא וידעת ג״כ שהמולד קודם לראיה. עוד ידעת שכל כ״ד שעות היום ראויות להיות בהם מולד. וכמו כן לא נעלם ממך שהראיה היא בסוף יום כ״ט או בסוף יום ל׳ לחדש מיד אחר שקיעת החמה:

פ״דאה״כ לא נכחד ממני כל זה אמנם מוכרחני ליכנס בתוך דבריך על מעשה שהובא בר״ה פ״ב דף כ״ה וז״ל: ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנה ובליל עיבורו לא נראה וקיבלן ר״ג א״ר דוסא בן הרכינס עדי שקר הם האיך מעידין על האשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה א״ל ר׳ יהושע רואה אני את דבריך. שלח לו ר״ג גוזרני עליך שתבוא אצלי במקלך ובמעותיך ביום שחל יה״כ להיות בחשבונך הלך ומצאו ר״ע מיצר א״ל יש לי ללמוד שכל מה שעשה ר״ג עשוי שנאמר אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדו׳ אלא אלו. ובגמ׳ הוסיפו שא״ל ר״ע לר״י דזהו מש״כ אתם ג״פ אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין. אתם אפילו מוטעין והשיב לו ר״י נחמתני:

פ״האמור נא לי אנה נברח מרוח סועה מסער קושיות המכחישים שהרי אין להכחיש שר״ג עבר והעביד במזיד את כל העם מקצה על עונש כרת לפי שלא רצה לעשות יה״כ ביום שגזרו ר׳ דוסא ור״י אדרבא הכריחו לר״י לבוא אצלו במקלו ובמעותיו ביה״כ שחל להיות בחשבונו. ואילו היתה מחלוקת בלי מציאות אשמרה לפי מחסום אבל ר׳ דוסא התריס כנגדו והקשה לו קושיא שאין עליה תשובה. כי איך אפשר שבסוף יום כ״ט נראתה הלבנה ולא נראתה בסוף יום ל׳. ואעפ״כ עדין נאלמתי לא אפתח פי. אך אש קדחה באפי על ר״ע שהביא ראיה שמה שעשה ר״ג עשוי מדרש׳ אתם ג׳ פעמים וגמר אומר שיש כח ביד ב״ד לדחות מועדי ה׳ מיום הראוי להם מדאורייתא אפילו מזידין להעביר את כל קהל עדת ישראל על כמה כריתות ולאוין. כגון אכילת חמץ ועשיות מלאכה בפסח. ואכילה ומלאכה ביה״כ ומלאכה בשאר מועדי תשרי. ויותר ויותר חרה אפי על ר״י שקבל תנחומין של הבל בדרשה זו ושמע בקול ר״ג כשהיה לו להטיח דברים נגדו ולהערות למות נפשו שלא לחלל מועדי ה׳ מקראי קדש וצר לי כי בזה המעשה נתנו יד למכחישים לומר שלא דברת נכונה במה שפירשת על אפילו שאומרים לך על שמאל שהוא ימין וכו׳ לא תסור במשל שהבאת. (ויכוח ב׳ סימן פ׳):

פ״ואה״ח צר לי עליך אדוני המלך כי עלתה חמתך באפך על לא חמס בכפי חז״ל. יען לא סרו ימין ושמאל מכל אשר צוה ה׳ את משה והם אמת ודבריהם אמת:

פ״זאה״כ כבר אמרתי לך כמה וכמה פעמים שאני מאמין בדבריהם ושאני מעורר הקושיות שיכולין להעיר מכחישי אמתתם:

פ״חאה״ח עתה תראה אמתת מה שתאמין ותגל אף גילת ורנן. גלוי וידוע שצונו הקב״ה לעשות חג הפסח אלא בחדש האביב שהוא זמן חנות השמש במזל טלה אשר נכנס בו ביום כ״ו מארצו:

פ״טאה״כ למה לא קבעת יום ראש חדש האביב בחדש שלנו:

צ׳אה״ח משום דלא אפשר כי הנה שנותינו הפשוטות הן של שנ״ג שנ״ד ושנ״ה ימים והמעוברות של שפ״ג שפ״ד שפ״ה ובכן תקופת ניסן וכן כל התקופות אינן נופלות ביום א׳ לחדש לעולם שהרי פעם תפול בכ״א אדר ופעם בי״א ניסן ופעם בכ״א ואדר ולכן בחרתי בחדש מאר״צו לפי שהם עושין ג׳ שנים של שס״ה ימים והרביעית שס״ו הילכך יכולין אנו לקבוע יום א׳ שתפול בו לעולם תקופת ניסן וכן כל התקופות והוא קל מאד להבין ולהזכיר:

צ״אאה״כ עליך אמר קרא (קהלת ב׳ י״ד) החכם עיניו בראשו:

צ״באה״ח תקופת ניסן דהיינו חדש האביב תפול ביום כ״ו מא״רצו לעולם כמ״ש לפי שהשמש נכנס באותו יום במזל טלה וחדש החמה שיעורו ל׳ יום ועשר שעות ומחצה נמצא שמיום כ״ו מא״רצו עד יום כ״ד אב״ריל ו׳ שעות ומחצה של יום כ״ה הוא חדש האביב וראוי והגון הוא לחוג בו את חג המצות. אבל פעמים אנו חוגגין בתחלת החדש פעמים באמצעיתו ופעמים בסופו שהרי בשנת התס״ט חל חג הפסח ביום כ״ו מאר״צו בשנת חת״ע בט״ו אב״ריל בהתע״א בד׳ בו בהת״עב בכ״א בו בהת״עג (שהוא שנתנו זאת) בי״א בו הרי שאנו חוגגין בכל משך חדש האביב בין בתחלתו בין באמצעיתו בין בסופו:

צ״גאה״כ הנה אנכי עמך בכל מה שאמרת. אמנם איך תירצת בזה קושיתי הגדולה והחזקה:

צ״דאה״ח כבר הוכחתי (בסי׳ ע״ד) במופת מספיק שבאותו הזמן עצמו שהיו מקדשין עפ״י הראיה היו קובעין ג״כ ע״פ החשבון:

צ״האה״כ כך היה מוכרח שיעשו בודאי:

צ״ואה״ח כשם שרשאין אנו לחוג את חג המצות בכל ימי חדש האביב כן רשאין אנו לקבוע ר״ח ביום ל׳ או ביום ל״א וכשם שאין מי שיוכל לערער על שעשינו חג הפסח שנת התס״ט בכ״ו מאר״צו שהוא יום הכנסת חדש האביב ובהת״עג בי״א אב״ריל שהוא אמצעיתו ובהת״ף נעשה אותו בכ״ג אב״ריל שהוא סופו מפני שהש״ית צוה (דברים ט״ז א׳ שמור את חדש האביב ועשית פסח) ולא הקפיד אם נעשה הפסח באיזה יום שיהיה מחדש התקופה כך אין מי שיכול לערער על שאנו קובעין ר״ח ביום ל׳ או ביום ל״א מפני ששם חידוש יפול ויתכן בין על המולד בין על היאיה:

צ״זאה״כ יפה טענת אבל מכותלי דיבורך אני מכיר שיש אתך עדין טענה אחרת:

צ״חאה״ח כן דברת ולכן הטה אזניך אדוני ושמע ואולי תיטב בעיניך.חדש הלבנה הוא כטי״ב תש״צג (כמ״ש בסימן כ״ח ול״ד) נמצא שחציו הראשון של יום ל׳ של אדר ד״מ הוא של אדר וחציו האחרון הוא של ניסן וכן חציו הראשון של יום ל״א הוא של יום המולד אם כן מה לי לקבוע ר״ח ביום ל׳ או ביום ל״א כיון שחציו של זה וחציו של זה הוא ר״ח:

צ״טאה״כ אני רואה שכל מה שאמרת הן יסודות תשובת קושיתי:

ק׳אה״ח בצל אל היית וידעת האמת כי באלה הותרו כל ספקותיך אין עיף ואין כושל בהם לפי שכל מחלוקת ר״ג ור״י לא היתה אלא על יום ל׳ שר״ג רצה לקדשו ור״י לא האמין לעדים והיה רוצה לקבוע ר״ה ביום ל״א לאלול ור״ע ניחם אותם מטעם ג״פ אתם הנאמר בפסוק שנכתב חסר והי״ל לכתוב מלא לא שיחשבו שזהו פשט הפסוק ח״ו ולא שילמדו הדין ממנו אלא הדין קבלה וקרא אסמכתא בעלמא. אלא מהטעם שאמרתי על שם חדש ויש כח ביר ב״ד לברור א׳ מהשני ימים:

100

ק״אאה״כ זהו אמת ואמונה אבל מה תאמר על מ״ש אפי׳ מזידין:

101

ק״באה״ח לשון מזיד בעלמא נאמר על עובר עבירה ביד רמה אעפ״י שיודע שעובר אבל כאן לא נאמר אלא דרך השאלה ור״ל שאעפ״י שידעו ב״ד שהלבנה נולדה ביום ל׳ ורצו לעברו הרשות בידם וכן אם ידעו בודאי שלא תראה הלבנה עד יום ל״א ורצו לקדש יום ל׳ הרשות בידם כמ״ש (סי׳ס״ח) ומזה הטעם עצמו הותר לעבר או לחסר את אלול משום מיתיא ומשום ירקיא אעפ״י שנראה דבר שאין הדעת סובלתו שכדי לאכול ירקות רטובים או כדי שלא יסריח המת ידחה יה״כ מיומו הקבוע לו בתורה ויעברו כל ישראל על עונש כרת ולמה. והלא טוב שיקברוהו ע״י עממין וכן שיקנו הירקות ע״י עממין ולא שיחללו את עצם יום הכיפורים הקדוש והנורא. והיכי תיסיק אדעתין שרז״ל אשר החמירו בטרפיות שלא נכתבו בתורה ובתולדות מלאכות ובפאות הזקן והורו לנו שכך קבלה בידם הקלו בשלשה מועדי ה׳ ר״ה ויה״כ וסכות שלא לקרא אותם במועדם ח״ו:

102

ק״גאה״כ עתה ידעתי טעם הדחיות דרך כלל אמנם נגדך כל תאותי שתפרשם דרך פרט יען נראה לי שיש בהן קושיות עצומות אשר בקושי יש להן תירוץ:

103

ק״דאה״ח רצוני למלאות תאותך ואשמור סדר החרוזים הנאמדים (סי׳ ס״ב): הדחיה הראשונה אד״ו ר״ל שאם יהיה מולד תשרי ביום א׳ לשבוע או ביום ד׳ או ביום ו׳ ידחה ליום ב׳ או ליום ה׳ או ליום שבת. ובאלו השלש ליכא צד קושיא כלל לפי שאם היה מולד בליל יום א׳ דהיינו בתחלת ליל מוצאי שבת ונדחה ליום ב׳ משום אד״ו נקבע ר״ה בזמנו. לפי שכל יום ראשון לא תראה הלבנה עד תחלת ליל יום שני ואז נקבע ר״ה ונמצא שעשינו ר״ח בליל שבו נראתה הלבנה. וכן יש לומר בדחיית יום ד׳ ויום ו׳. ובשנה הזאת (שהוא הת״עג) עשינו דחיית יום ו׳ כאשר כתבתי בחרוז וז״ל. התע״ג ראש מחזור פ״רט ונולד ביום הששי ובכן נדחה לעברים. ר״ל ששנת התע״ג הוא ראשונה למחזור קטן רפ״ט אבל מולדו היה ביום ששי ובכן נדחה לנו דחיות א״דו. הדחיה השניה ח״י ר״ל כשהמולד היה באיזה יום בח״י שעות בצמצום או אח״כ נדחה משום מולד זקן ואם היה בשבת נדחה מאותו יום משום מולד זקן וביום שלאחריו דהיינו יום א׳ משום א״דו:

104

ק״האה״כ עתה באתי בקושיתי ואיך נמצא תרופה לה. לפי שאנו מאחרין את יו״ט שני ימים. יום שבת משום מולד זקן. ויום א׳ משום אד״ו:

105

ק״ואה״ח סורה אדוני סורה אלי אל תירא כי ה׳ אתנו:

106

ק״זאה״כ דבריך לי לששון ולשמחת לבבי:

107

ק״חאה״ח אם נולדה בח״י שעות דהיינו ברגע חצי היום לא תראה בליל מוצאי שבת. דקיימא לן בר״ה (פ״ח דף כ׳ רע״ב) נולד אחר חצות ידוע שאינו נראה סמוך לשקיעת החמה ואם כן לא תראה עד ליל שמחרתו יום ב׳ ואז אנו קובעין ר״ה. נמצא שקבענו ביום הראייה. ואם כן מה לך אדוני המלך כי נזעקת:

108

ק״טאה״כ לא האמנתי לדברים עד אשר באתי ותראנה עיני:

109

ק״יאה״ח כתוב בחרוזי שארית יוסף. הדחיה השלישית זמן גט״ד ועוד נטרד בפשוט ר״ל שאם יהיה מולד תשרי בשנה פשוטה בליל ג׳ ט׳ שעות ור״ד חלקים מתת״רף בשעה או בר״ה חלקים או בר״ו ועוד נדחה מאותו היום ולפי שיום שלאחריו הוא יום רביעי ופסלנוהו לקביעה משום אד״ו לא נקבע ר״ה עד יום חמישי:

110

קי״אאה״כ אנה נברח מפני חמת המציק:

111

קי״באה״ח ולמה יאמר אדוני כדבר הזה:

112

קי״גאה״כ כי הנה במולד זקן נצלנו מסער הקושיות אף שיבוא אחריו א׳ מימי א״דו לפי שנולד אחר חצות ובידוע שאינו נראה סמוך לשקיעת החמה (סי׳ ח׳) ויראה ביום הקביעה. אבל בגט״רד שיש ט״ו שעות מהמולד עד שקיעת החמה בידוע שנראה סמוך לשקיעת החמה ובכן היה לנו לקבוע ר״ה ביום ד׳ אבל אנו דוחין אותו מפני א״דו ואין אנו קובעין עד יום חמישי ונמצא שאנו קובעין אחר המולד ואחר הראיה וכן לא יעשה:

113

קי״דאה״ח הנה מאור עינינו ועטרת ראשנו הרב הגדול הרמב״ם ז״ל הרגיש הקושיא הזאת בסוף פ״ז מהלכות קידוש החודש ותירצה בקיצור מופלג כדרכו לו ז״ל ולבני גילו אשר הם מועטים כבני עליה שלבן כפתחו של אולם, והרב ר״ע מפרש שלו האריך למעניתו בצורות מחכימות למראית העין בטוב טעם ודעת אבל כל זה איננו שוה למי שאינו בקי בחכמת התבונה ולכן בחרתי בדרך קצרה וקלה אפילו למי שאינו מבין מה מולד אמצעי ומהו אמיתי. דע שבחודש תשרי אפשר שתתאחר הראיה מן המולד כ׳ או כ״ב שעות ובזה הכלל אתרץ קושית גט״רד לפי שאם המולד היה בליל ג׳ ט׳ שעות ור״ד חלקים כמ״ש א״א שתראה הלבנה בליל ד׳ מפני שהכ׳ שעות או הכ״ב של גט״ר״ד כלות ליל ד׳ בה׳ שעות או ז׳ ואז הלבנה סמוכה לשמש ורחוקין שניהם מאופקנו וקרובין לנקודת טבור הארץ ובכן לא תראה אלא עד ליל חמישי ואז אנו קובעין ר״ה. נמצא שאף אם דחינוהו מיום המולד קבענוהו ביום הראיה:

114

קי״האה״כ תתברך מפי ה׳ המבורך כי בחבלי שכלך העליתני מטיט המבוכה:

115

קי״ואה״ח הרי לך הדחיה הרביעית בט״ו תק״פט אחר עיבור לזרים. ר״ל אם יבוא מולד תשרי בשנה שאחר המעוברת ביום ב׳ ט״ו שעות תקפ״ט חלקים או יותר נדחה ליום שלאחריו שהוא יום ג׳:

116

קי״זאה״כ אין בדחיה הזאת קושיא כלל:

117

קי״חאה״ח גם אנכי ידעתי ואוסיף עוד טענה אחרת להכריח הדחיות. חדשה עתה תצמח:

118

קי״טאה״כ ירויון רעיוני מנחל עדני חכמתך:

119

ק״כאה״ח במולד גטר״ד אין אנו קובעין עד יום חמישי שהוא יום ל׳ לאלול וא״כ יום רביעי היה כ״ח בו יום שלישי כ״ז בו ואם היינו קובעין ביום ג׳ היינו עושין אלול של כ״ז יום. הראית מימיך חדש של לבנה פחות מכ״טיב תשצ״ג. וכן אשאל על כל שאר הדחיות הראויות לשאלה הזאת כל א׳ לפי ענינה:

120

קכ״אאה״כ איך נחוג את חג המצות בזמנו בשנה ההיא:

121

קכ״באה״ח צריך שתדע אדוני המלך שכמה וכמה תנאים וחילוקים תלוים בכללים האלו אשר לכתבם לא יספיקו אמרים ומגלות והרוצה לעמוד עליהם ימצא מעט מזער בה׳ קידוש החדש של הרמב״ם ז״ל וכולם בארוכה ובלשון צח ומובן בספר יסוד עולם כתיבת יד של הח״ר יצחק ישראל ז״ל שחיבר בשנת ה׳ אלפים ע׳ להר״אש רבו ושם הוא נותן טעם לשבח לכל יסודות העיבור. עוד תמצא הכל בדרך קיצור בספר שארית יוסף וגם הוא חכם ויבא טוב כל הענינים אבל לא הביא הטעמים הפנימיים כר׳ יצחק ישראל. ור׳ אברהם בר חייא כתב ג״כ על העיבור אבל לא בא לידי מחיבורו אלא החלק הנק׳ צורת הארץ ותבנית השמים והם כללי התכונה אך חלק העיבור לא ראיתיו עד הנה. והאמת היא שלא ר׳ יצחק ישראל ולא בעל שארית יוסף העמיקו בכל המקומות בשוה כי עדיין הניחו לנו מקום לומר שמכל מקום הפוך בדחיות והפוך בהם ותמצא מה שאמרתי ודאי וברור. דהיינו שאם אין אנו קובעין לפעמים כפי המולד אנו קובעין ביום הראיה ובזה אשיב למה ששאלת מה יהיה חג הפסח בשנת גט״רד. שהרי אם נדחה ר״ח מיום הראוי לו ידחה ג״כ הפסח. אבל דע לך שאם ידחה מיום המולד לא ידחה מפני זה מיום הראיה:

122

קכ״גאה״כ אבל אני שמעתי שהמעברים אומרים שאין אנו נזקקין לראיה כלל

123

קכ״דאה״ח כך מרגלא כפומייהו אבל צריך להבין דבריהם. והיינו שכיון שאנו קובעין על פי המולד אין לחפש אם תראה הלבנה או לא אבל אין ספק שחכמי ישראל שיסדו כללי העיבור תקנוהו בסדר נאות באופן שלפעמים נקבע על פי המולד ופעמים על פי הראיה כגון בדחיות. ואם באולי ייטב בעיניך מה שהקשה הח״ר יצחק ישראל נגד הרמב׳״ם ז״ל בפ״ע ממאמר הד׳ על מה שכתב בסוף פ״ו מהלכות קידוש החדש שהדחיות נתקנו כדי לפגוע ביום הקיבוץ האמיתי והוכיח שאי אפשר בשום פנים שיהיה מטעם הרמב״ם. בכללי חכמת התכונה שאין להרהר עליהם. קח לך את אשר אמרתי (סי׳ קי״ב) שהוצרכו לדחות מפני שאם היינו קובעין ביום המולד היינו עושין חדש אלול של כ״ז ימים ואין לך חדש של לבנה פחות מכ״טיב תשצ״ג:

124

קכ״האה״כ הרב ר׳ אברהם אבן עזרא כתב בפרשת אמור על פסוק אלה מועדי ה׳ (שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני וכן היתה נראית בכל העולם וקביעות החדש היה ליל שלישי וכו׳ גם פעמים היה הקביעות בתשרי ביום חמישי ולא נראית הלבנה ביום שבת והיה האויר זך). ור״ל שנראית הלבנה בניסן קודם ר״ח יום אחד ובתשרי לא נראתה עדין שני ימים אחר ר״ח וא״כ נמצא שאין קביעותינו מסכים לא עם המולד לפי שכיון שנראתה הלבנה בליל שני ולא קבענו עד יום ג׳ נמצא שלא קבענו כפי המולד לפי שהמולד היה ביום ראשון בהכרח אם הראיה היה בקצרה. או ביום שבת ואפילו בסוף יום ו׳ אם בא בארוכה. ולא עם הראיה לפי שהראי׳ היתה בליל שני ואנחנו לא קבענו בו אלא ביום ג׳. ואתה אמרת שחז״ל קבעו על פי אחד מהם:

125

קכ״ואה״ח כשהייתי תושב עיר ליורנ״י נראית הלבנה החדשה בסוף יום כ״ח לחדש אדר (ואיני זוכר באיזו שנה) ותהום כל העיר עלי ויאמרו מה זה וכי נתחיל לחוג את חג המצות בי״ז בניסן:

126

קכ״זאה״כ ומה תשובה החזרת להם:

127

קכ״חאה״ח אמרתי לכם שאין מראיתנו ראיה לראית ארץ ישראל שאע״פ שנראית בעירנו לא היה אפשר שאותה הלילה תראה בירושלם. והטעם לפי שירושלם היא באורך ס״ו מעלות וליור״ני בל״ג. נמצא שירושלם היא יותר מזרחית מליו״רני והרמב״ם כתב בפי״ח מהלכות קידוש החדש (דין י״ג) שאף שלא תראה בא״י אפשר שתראה במדינות אחרות שהן למערב א״י א״כ אעפ״י שנראתה בלוו״רני לא נראתה בא״י:

128

קכ״טאה״כ כמה היא רוחב ליו״רני:

129

ק״לאה״ח עיר ליו״רני היא ברוחב ארבעים ושתים מעלות:

130

קל״אאה״כ א״כ אין ראיתך ראיה. שהרי הרמב״ם (שם דין י״ז) כתב שצריך שרוחב המדינה יהיה משלשים וחמש ואז אפשר שתראה במדינה שהיא למערב ארץ ישראל ולא בא״י. ואם לי״ורני נוטה לצפון עשר מעלות יותר מירושלים או מארץ ישראל נמצא שאפשר שליל שנראתה הלבנה בליו״רני נראית ג״כ בירושלם. ובכן הדרא קושיא לדוכתה שלפעמים אין אנו קובעין לא עפ״י המולד ולא עפ״י הראיה:

131

קל״באה״ח דברי הרמב״ם נכונים ואמתיים ואין מהם קושיא למה שאמרתי. לפי שכיון שירושלם היא ל״ג מעלות יותר מזרחית מליו״רני יזרח ויעריב השמש לה שתי שעות וחומש קודם ליו״רני. ובכן הלבנה שנראית בליו״רני בתחלת ליל כ״ט אדר ודאי שלא נהיתה ולא נראתה בירושלם עד ליל שלשים. והטעם הוא לפי שאין הלבנה נראית אחר המולד עד שנתרחקה מהשמש י״ג מעלות וצריכה יום שלם כדי להגיע לסופם. והנה כשנראתה הלבנה בליו״רני בליל הכנס יום כ״ט היה מיד אחר שקיעת החמה ובירושלם כבר היו אז שתי שעות וחומש אחר שקיעת החמה והיתה אז היא והלבנה שלשים ושלש מעלות תחת אופק ירושלם. ובכן לא תראה ולא תמצא ליושביה. נמצא שלא נראתה בירושלים בעת הראותה בליו״רני. ואי אפשר ג״כ שתראה בירושלם בעת שקיעת החמה שם לפי שעדין היתה קרובה אל החמה ולא היתה יכולה להראות. א״כ. לא ראוה אנשי ירושלם בליל כ״ט כלל ועיקר אבל ראוה בליל שלשים ואז קדשנוה כולנו יחד כאשר צוה ה׳ תורה אחת יהיה לכם הרי שלפעמים אנו קובעין על פי הראיה ודלא כהרא״בע:

132

קל״גאה״כ הנה הוכחת לראיה ואיך תוכיח למולד או לחשבון:

133

קל״דאה״ח איני צריך להביא ראיה על קביעות החשבון שזהו העיקר שאנו סומכין עליו. אמנם כיון שהחשבון אינו ידוע לכל רוצה אני להביא ראיה עליו שאין עליה ערעור:

134

קל״האה״כ הבא ראיה לדבריך ותפטר.

135

קל״ואה״ח בליל שני של חג הסוכות הת״סט שתי שעות אחר שקיעת החמה ראיתי לקות לבנה בעיר לונד״ריש ובודאי הגמור שבאותו רגע שהתחיל הלקות התחיל יום ט״ו לחדש הראי׳ כידוע לבקי בחכמת התכונה. ונפקא מינה שאם אז התחיל יום ט״ו לראיה היה ג״כ יום י״ו למולד שהרי המולד קודם לראיה כמ״ש (סי׳ ע״ו) שהרי המולד היה בליל של ר״ה בשבת. ובמ״ש ליל שני של יו״ט של ר״ה נראתה הירח. א״כ ליל שני של סוכות שבו היה הלקות היה ט״ו לראיה. כי עת הלקות היא עת תחלת הראיה האמיתית:

136

קל״זאה״כ אבל כל המעברים אמרו שכל אלו הדחיות נמסרו למשה בסיני. וא״כ אין אנו צריכין למופת:

137

קל״חאה״ח ואם תתחבר הטענה והמופת עם האמונה ירע בעיניך:

138

קל״טאה״כ אזי יהיו תפוחי זהב במשכיות כסף:

139

ק״מאה״ח אני הוספתי הטענות על הקבלה אבל איני אומר קבלו דעתי ולכל אחד ואחד הרשות בידו להאמין בדברי או למאן בם:

140

קמ״אאה״כ הנה כבר הקדמת כל הצריך ותירצת קושיותי בתירוצים נכוחים ונכונים. ועתה הואיל והתחל כללי העיבור:

141

קמ״באה״ח לעשות רצונך אדוני חפצתי אך מתירא אני להיות עליך למשא כי הענין עמוק וארוך:

142

קמ״גאה״כ אל ירע בעיניך הדבר הזה כי נמלצו לחכי אמרתך:

143

קמ״דאה״ח יש לך לדעת ששנת החמה של שמואל היא שס״ה ימים ורביע יום שהוא שש שעות תמימות ושל רב אדא היא שס״ה וחמש שעות ותתק״צז חלקים מתת״רף בשעה שהן נ״ה דקים מס׳ בשעה שקורין בלע״ז מינו״טוש ועוד ז׳ חלקים מתת״רף נמצא שהתת״קץ חלקים שוים לנ״ה דקים והזהר שכל זמן שאומר חלקים הם מתתר״ף וכל זמן שאומר דקים הן מס׳ בשעה וזכור הכלל הזה ואל תשכחהו. ולפי שהשנה נחלקת לד׳ תקופות בין לשמואל בין לרב אדא נמצאת כל תקופה אליבא דשמואל צ״א יום וז׳ שעות ומחצה וזהו המרחק בין תקופה לחברתה. ואליבא דרב אדא כל תקופה היא צ״א יום וז׳ שעות ותק״יט חלקים שהן כ״ט דקים פחות ג׳ חלקים ומזה במספר שנים נולד הפרש גדול ביניהם על זמן התחלת התקופות של רב אדא תקופת תשרי חלה בזמן הזה (שהיא שנת התע״ג):

144

קמ״הרב אדא

145

קמ״ותקופת תשרי — כ״ה שיטי״מברי:

146

קמ״זתקופת טבת — כ״ו דיזי״מברי:

147

קמ״חתקופת ניסן — כ״ו מא״רצו:

148

קמ״טתקופת תמוז — כ״ה יול״יו

149

ק״נשמואל

150

קנ״אתקופת תשרי - ו׳ אוקט״וברו:

151

קנ״בתקופת טבת — ה׳ יאנוב״רו:

152

קנ״גתקופת ניסן — ה׳ אב״ריל:

153

קנ״דתקופת תמוז — ו׳ יולי״ו:

154

קנ״האה״כ איזו היא הנבחרת משתי הסברות:

155

קנ״ואה״ח אין ספק שסברת רב אדא:

156

קנ״זאה״כ ומנין שהיא טובה משל שמואל:

157

קנ״חאה״ח שהרי מפיה אנו חיין יען בשנת הת״ן חל חג הפסח ביום כ״ה מאר״צו ויצא ביום א׳ אב״ריל. בשנת התנ״ח חל בכ״ז בו ויצא בג׳ אב״ריל ובשנת הת״עט חל בכ״ו בו ויצא ביום ב׳ אברי״ל נמצא שאלו הג׳ פסחים יצאו קודם הכנס אביב של שמואל ואם כן אחת משתים לא ימנע או עשינו פסח קודם זמנו או אנו סומכין על חשבון רב אדא:

158

קנ״טאה״כ מאן מוכח שחשבון רב אדא מכוון יותר מחשבון שמואל:

159

ק״סאה״ח הנסיון מוכיח שהרי במחזור קטן של שמואל ישארו שעה ות״פה חלקים ובשל רב אדא החמה והלבנה שוין לטובה ואין זה חייב לזה כלום:

160

קס״אאה״כ מהיכא מתחיל חשבונם ומדוע אחרו פעמי תקופות שמואל מתקופת רב אדא ומדוע מספר עשרה ימים לא פחות ולא יותר:

161

קס״באה״ח תחלת חשבונם הוא מיציאת מצרים בשנת ב׳ אלפים תמ״ח ומאז ועד עתה (שהוא הת״עג) עברו מעט יותר מג׳ אלפים שנה ובזה חזרו תקופות שמואל לאחוריהן עשרה ימים. והטעם לפי שמחזור קטן של שמואל הוא של רל״ה חדשים שהן ו׳ אלפים תתק״לט יום וי״א שעות ולסברת רב אדא הם ו׳ אלפים תתק״לט יום וי״ו שעות ול״ב דקים מס׳ בשעה בקירוב נמצא שמחזור של שמואל ארוך משל רב אדא בכל כ׳ שנה קרוב לשעה וחצי ובכן בק׳ שנים יתארך שמנה שעות. בג׳ מאות שנים יום א׳ שלם בט׳ מאות ג׳ ימים. לג׳ אלפים עשרה ימים:

162

קס״גאה״כ א״כ בסוף ו׳ אלפים שנה תתאחר תקופת ניסן של שמואל עשרים יום ואחר ט׳ אלפים ל׳ יום ומאז ואילך לא יעשה פסח אלא אחר חדש האביב:

163

קס״דאה״ח זאת הקושיא עצמה העיר ר׳ אברהם בר דוד בפירושו בפ״ט להלכות קידוש החדש לרמב״ם ז״ל ותירץ שקודם שיגיע זמן זה יבא מורה צדק. אבל לפי דעתי שמואל היה יודע שיעור שנת רב אדא ומכיר בו שהוא אמיתי ונכון אך ביקש דרך קצרה וקלה להמון העם ואותה נתן להם למען ידעו בחשבון הגם שיעור השנה בקירוב בלי דקים וחלקים:

164

קס״האה״כ מה יתן לנו ומה יוסיף לנו חשבון שמואל:

165

קס״ואה״ח איננה שוה לנו אלא לקבוע יום שאלת מטר ששים יום אחר תקופת תשרי של שמואל ויום התקופה בכלל הס׳ וכדי לידע זמנה בכל שנה ושנה דע בכמה בתשרי נכנסה תקופת שמואל ובאותו היום עצמו תהי׳ שאלת מטר בכסליו חוץ משנה שלימה שצריך לחסר יום אחד: המשל בשנת התע״ב היתה התקופה ביום שמחת תורה שהוא כ״ג תשרי וביום כ״ג כסליו היתה השאלה ובשנה זו שהוא הת״עג חלה התקופה ביום ו׳ תשרי ולפי שהיא שלימה צריך לחסר יום אחד והיתה השאלה ביום ה׳ כסליו:

166

קס״זאה״כ ולמה צריך לחסר בשנה שלמה:

167

קס״חאה״ח אם השנה חסרה או כסדרה ותפול התקופה בכ״ג תשרי כמו שאירע בשנת התע״ב כיון שצריך למנות יום תקופה ויום שאלה צריך למנות יום כ״ג. והרי בידך שמנה ימים של תשרי וכ״ט של חשון הרי ל״ז שהרי השנה היתה חסרה וכ״ג של כסליו הרי ששים ואפילו אם היתה השנה סדור׳ יש לך לחשוב חשון חסר לפי שבה תשרי מלא וחשון חסר אבל אם היא שלימה צריך לחסר יום אחד מהמספר כגון בשנת הת״עג היתה התקופה ביום ו׳ תשרי ולפי שתשרי לעולם מלא נשארו כ״ה ימים של תשרי ולפי שחשון מלא מפני שקביעות השנה זש״ג תוסיף ל׳ של חשון הרי נ״ה וה׳ של חדש כסליו הרי ששים לפי שהיום שניתוסף בחשון גורם שיגרע בכסליו. ואם היתה השנה חסרה או סדורה כיון שאין לחשון בהן אלא כ״ט ימים לא היתה השאלה עד ו׳ כסליו:

168

קס״טאה״כ זהו כלל יפה וקל ולכן אצרהו כאישון עיני:

169

ק״עאה״ח לזו בלבד מועילות לנו תקופות שמואל. ובגלל הדבר הזה על המעברים חרה אפי אשר מלאו הניירות מלין לא יועיל בם בתקופות שמואל לכמה וכמה מאות שנים ולא העלו את שמות תקופות רב אדא על ספריהם אלא בקיצור מופלג ודרך העברה ואם ככה עשו לקיים מה שנא׳ תקופת רב אדא בצנעא כפי מה שפירשתי (סי׳ כ״ח) כדי שלא ילמדוה א״ה כבר למדוה ובקיאים במוצאיה ומובאיה כמונו היום והרי היא בפרהסיא כאשר ראיתי בספריהם ואם מדאגה מדבר פן ילכו אחר דבריה ואחר עצתה אני ערב שלא יארע כזאת משני טעמים. חדא שהם עושים שנתם קצרה משנתנו ששה דקים וחושבים שאנו טועים במה שאמרנו להאריך במקום שהם אמרו לקצר ב׳ שאם תהיה שנתם כשנתנו לא פחות ולא יותר. כשיחול יום ראשון של פסח ביום א׳ כמו שאירע בשנת הת״ס. הת״סג. והת״סז. ויארע ג״כ בשנת התפ״ז. הת״ץ והת״צד. יוכרחו להתחיל חגם עמנו באותו יום עצמו מה שאין רוצין לעשות כדי שלא יראו כמתיהדים ולכן בכל השנים הנ״ל ובכיוצא בהם יעשו חגם ח׳ ימים אחר חגנו. ועוד ידי נטויה על המעברים שהטילו אימה יתירה על הצבור באמרם שהשותה מים ברגע התקופה אחת דתו למות בהדרוקן ואם הדברים עתיקים ומקובלים ועל כן מכריזים התקופה כמו שנוהגים בעיר מולדתי ויניז״א מה הועילו בתקנתן להכריז תקופת שמואל שהוא תקופה של תהו אפילו אליבא דידיה שהיה יודע האמת כמ״ש (סי׳ קמ״ו) ולמה לא יכריזו ויודיעו בספריהם ובעריהם תקופת רב אדא שהוא האמיתית והמקובלת ועיני כל ישראל עליה להגיד להם מועדי ה׳ המקודשים ואם יתנצלו באמור שמעלימים אותה מפני שהיודעה יכול לעשות כשפים הלא קיימא לן חמירא סכנתא מאיסורא ועוד שהסכנה ברי לפי סברתם והאיסור שמא אליבא דכולי עלמא ואם ירצו להודיע תקופות שמואל ולכתבן על ספר יודיעו ויכתבו כי אין שום נזק בזה אבל תהיה היא טפלה ושל רב אדא עיקר וממנה יעשו לוחות לאלפי שנים:

170

קע״אאה״כ בצדק כל תלונותיך על המעברים אך יכולים להשיב אותך דבר ואת כל עדת בני ישראל לאמר שכשיודע תקופת שמואל ויחזרו לאחוריהם י׳ ימים יפגעו בתקופת רב אדא:

171

קע״באה״ח מטונך א״כ יודיעו תקופות רב אדא ויוסיפו עליהם י׳ ימים ויפגעו בתקופת שמואל:

172

קע״גאה״כ הדין עמך אבל שוב מחרון אפך והיה לי לעינים במה שאני מבקש ממך והיינו שאני רואה ההפרש הגדול שיש בין רב אדא לשמואל ורואה אני ג״כ תולדות ההפרש הזה שדעת שפתיך ברור מללו ובכן מוכרח לפי דעתי שכיון שהנוצרים הלכו אחר חשבון יול״יו ציס״אר שהוא של שמואל עד שנת אלף תק״פב לחשבונם אשר אז עשו הגהות ותקונים ללוחותיהם צריך שיולדו מהן שנוים גדולים ועצומים לענין חגם וחגנו. ועוד יש לי שאלות אחרות שאם באתי לפרטן ולבארן יכלה הזמן והן לא יכלו ולכן פרש לי באר היטב כל השינויים וההרחקות שנולדו ביניהם ובינינו בענין זה קודם תקון שנתם ואחר התקון:

173

קע״דאה״ח כבר הודעתיך שחדשינו הם חדשי הלבנה לפי שהם ממולד למולד (סי׳ כ״ח) ושנותינו הם שנות החמה לפי שאעפ״י שאנו עושים שתי שנים של שנ״ג או שנ״ד או שנ״ה הנה בשנה הג׳ שאנו מעברין אותה ומוסיפין עליה חדש אחד אם תחבר יחד כל ימי השלש שנים ותחלקם אח״כ לג׳ חלקים שוים תמצא לכל שנה שס״ה ימים בקירוב. כגון בשנה זו התע״ג שהיא ראשונה למחזור קטן רפ״ט קביעותיה זש״ג וימיה שנ״ה. שנת התע״ד קביעותה הכ״ז וימיה שנ״ד. שנת התע״ה קביעותה בח״ה מעוברת וימיה שפ״ג. תחברם יחד ויהיו אלף צ״ב. תחלקם לג׳ ויבוא לכל חלק דהיינו לכל שנה שס״ד ימים ומפני שחסרים לכל א׳ משלש שנים האלו יום א׳ וחמש שעות ונ״ה דקים וו׳ חלקים מת״תרף כדי שיהיו שנות רב אדא וכן במקצת שאר השנים כי אי אפשר לצמצם מדי שנה בשנה מפני (שימים אתה מונה לחדשים. ואי אתה מונה שעות) קבלנו המחזור של רב אדא שבמשך י״ט שנים ישתוו השנים ע״י י״ב פשוטות וז׳ מעוברות באופן שאם תחבר כל ימי המחזור יחד ותחלקם אח״כ לי״ט חלקים שוים תמצא שמגיע לכל חלק דהיינו לכל שנה שס״ה יום וחמש שעות ונ״ה דקים וז׳ חלקים מתת״רף שהיא שנת רב אדא. ואם תחלקם לחדשים תמצא שהם רל״ה וכל חדש הוא כטי״ב תש״צג שהם מ״ד דקים וחלק א׳ מת״תרף. וצריכין אנו לכל זה מפני שאם היו שנותינו של לבנה בלבד היו המועדים נעים ונדים מחדש לחדש באופן שבמשך ל״ג או ל״ד שנה לא היה חדש אשר לא היה בו רגל בשנה מן השנים ונעשה חג הפסח בזמן האסיף וחג הסוכות בחדש האביב כמו שעושין הישמעאלים שמונין ללבנה בלבד שחגם הנק׳ בייר״אם סובב סובב והולך כל חדשי השנה כמו שראיתי בליו״רני שבשנת התל״ט חגגו בחשון והיה הבייר״אים חוזר לאחוריו מחדש לחדש עד שבשנת הת״סא שיצאתי משם ללינדרוש עשאוהו בחדש אב: עוד צריך שתדע שהאביב שלנו קודם שנת הת״ס לחשבוננו היא אלף ת״ש לחשבונם היה נכנס בכ״ה מאר״צו אמנם מאז ועד הת״קס לחשבוננו שהיא אלף ת״ת לחשבונם נכנס בכ״ו מא״רצו. ואל תתמה על החפץ כי עלי להודיעך דבר ונימוקו עמו על הסדר:

174

קע״האה״כ עיני לך תלויות עד שתחנני ותוציא לאור תעלומות חכמה:

175

קע״ואה״ח הטה אזנך ושמע. יש לך לדעת שבועד כללי שלהם הנקרא קונצ״יליאו ניצ״ינו לפי שנעשה בניצי״אה עיר ביטיניאה בשנת שכ״ח לחשבונם הסכימו שלא לעשות חגם אלא ביום א׳ בשבת הבא תכף אחר י״ד יום של לבנה ובלבד שי״ד של לבנה יחול ביום כ״א מא״רצו שהוא יום האביב לפי סברתם. ואז יחוגו ביום אחד בשבת הסמוך לו מלאחריו. בין שיהי׳ קרוב או רחוק. נמצאו ג׳ תנאים צריכים להם כדי לעשות חגם. א׳ שיחוגו יום א׳ לפחות אחר כ״א מאר״צו שהוא יום האביב שלהם. ב׳ שהניגוד הבא בכ״ב מאר״צו או קצת ימים אחריו ראוי והגון לחוג בו. ג׳ שיחוגו ביום אחד בשבת דוקא ולא ביום אחר. ומזה יצא להם שכשאנו חוגגין ביום א׳ בשבת הם מאחרין חגם עד יום אחד בשבת שלאחריו משני טעמים. חדא כדי שלא יחשבו כמתיהדים. שנית שכשאירע כך הם אומרים שהניגוד לא היה בא׳ בשבת יום א׳ של פסח אלא ביום ב׳ של פסח שהוא שני בשבת ג״כ ולכן ממתינין עד יום א׳ בשבת שלאחריו שהוא ששה ימים אחר הניגוד. עוד צריך אתה לידע שני תנאים צריכין לנו ולהם כדי לחוג כל א׳ כפי דרכו. הא׳ תלוי בשמש. והב׳ בלבנה. התנאי התלוי בשמש הוא שאנו והם אין אנו יכולין לחוג עד שיכנס האביב. אבל יש הפרש בינם לבינינו שהם אינם עושים חגם אלא אחר יום הכנס האביב ואנחנו חוגגין לפעמים ביום האביב כמו שעשינו בשנת הת״סט ביום כ״ו מאר״צו שהוא יום ראשון של אביב שלנו. התנאי התלוי בלבנה הוא שאין אנו חוגגין אלא ביום ט״ו לה דוקא אבל הם רוב חגיהם חוגגין אחר יום ט״ו עד ששה ימים אחריו. כמו שעשו שנת הת״ס היא אלף ת״ש לחשבונם שחל פסחנו ביום א׳ ד׳ אב״ריל והם לא עשו חגם עד יום אחד בשבת שלאחריו שהיה יום שמיני של פסח. מפני שאמרו שהניגוד לא היה אלא ביום ב׳ של פסח ואפילו היו מודים שהיה ביום ראשון היו דוחין חגם ליום א׳ בשבת שלאחריו כדי שבל יראה ובל ימצא שהתחילו חגם ביום שאנו מתחילין פסחנו. שני התנאים האלה הלא הם כתובים בספר תורת ה׳ דכתיב (דברים י״ו א׳) שמור את חודש האביב ועשית פסח. וכתיב (ויקרא כ״ג ו׳) ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה׳:

176

קע״זאה״כ לפי דבריך נראה שאין הפרש גדול בינינו ובין הנוצרים לענין זמן פסחנו וחגם:

177

קע״חאח״ח יש ויש ממה שיעלה על לב איש משום תחלת האביב שהם קובעין אותו ביום כ״א מאר״צו ואנחנו קבעטהו ביום כ״ה בו קודם שנת הת״ס ואלף ת״ש. וביום כ״ו משם ואילך עד הת״קס ואלף ת״ת:

178

קע״טאה״כ כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי צמאה לידע השינוים וההרחקות שהיו ושיהיו בין הנוצרים ובינינו לענין זמן חגיגת הפסח ולענין חגם:

179

ק״פאה״ח להיות ששנתם היתה מימי קדם קדמתה מש״סה יום ורביע ובין תקופה לתקופה היו צ״א יום וז׳ שעות ומחצה כבשנה ותקופת שמואל ולהיות ששנתנו האמתית של רב אדא שיעורה אינה אלא שס״ה יום וה׳ שעות ונ״ה דקים וז׳ חלקים, ולהיות שתחלת חשבוננו לתקופות בין לר״א בין לשמואל היא מיצ״מ ומאז ועד עתה עברו ג׳ אלפים שנה ויותר. נמשך מזה שתקופות שמואל מאוחרות משל רב אדא עשרה ימים שהרי של שמואל תחול בחמשה אבר״יל ושל רב אדא בכ״ה מאר״צו. וזה אירע לנוצרים עמנו מזה הטעם עצמו באופן שהאביב שלפי סברתם היה חל בזמן הקונצי״ליאו ניצי״נו בכ״א מאר״צו נסוג אחור עשרה ימים באופן שהיה חל בי״א בו. ובכן ביון ששנתם היתה ארוכה משנתנו ה׳ דקין וכיון שעבר מזמן הקונצ״יליאו שהיה בשנת שכ״ה לחשבונם עד גייגורי״או י״ג אפיפיור שהיה בשנת אלף תק״פב לחשבונם אלף ור״נז שנים נזורו אחור תקופות הם לגבי תקופותינו עשרה ימים והאביב שלנו שבימי הקונצ״יליאו היה חל בכ״ה מאר״צו חזר גם הוא לאחוריו מעט מעט עד שנפל בט״ו בו, ואילו לא עשו התיקונים שעשו היה הולך ונסוג אחור עד פיבר״ירו ובמשך זמן הרבה היה סובב והולך ככל חדשי השנה:

180

קפ״אאה״כ כמדומה לי שטעית בחשבונך:

181

קפ״באה״ח למה תאמר כן אדוני המלך:

182

קפ״גאה״כ מפני שלדבריך הנכרים טעו בחשבונן שהרי האביב שלהם נסוג אחור עשרה ימים מכ״א מארצו לי״א בו. והאביב שלנו גם כן לקה על לא חמס בכפיו כי גם הוא חזר לאחוריו מכ״ה מארצו לט״ו בו:

183

קפ״דאה״ח לא אדוני לא היו דברים מעולם. שאם גריגו״ריאו הסיר עשרה ימים על שהיו עודפים נמצא שהיום שהם היו קוראים ט״ו מאר״צו היה באמת כ״ה בו ובכן תקופת ניסן שלנו היתה חלה לעולם בזמנה הראוי וא״כ המלקות היה להם לא לנו אדוני לא לנו:

184

קפ״האה״כ אמרת שבמשך ג׳ אלפים שנה נולד ההפרש של עשרה ימים בין שמואל ורב אדא. ואמרו ג״כ שזה ההפרש עצמו נמצא נולד בין שנות יולי״או ציס״אר לגריגו״ריאו, זה אי אפשר. לפי שמיציאת מצרים ועד היום יש ג׳ אלפים שנה. ומיולי״או ציס״אר עד גרייגו״ריאו לא עברו אלא אלף ותר״ך שנים שהם יותר מעט מחצי ג׳ אלפים. א״כ ההפרש שלהם לא היה אלא קרוב לששת ימים:

185

קפ״ואה״ח מחכמה שאלת על זה אדוני המלך אבל תשובתך בצדך כי ההפרש בין שמואל ורב אדא בשיעור השנה אינו אלא של חמשה דקים בידוע כי של שמואל שס״ה ורביע בצמצום. ושל רב אדא שס״ה וה׳ שעות ונ״ה דקים. אך בין יולי״או וגריגו״ריאו י״א דקים. לפי ששנת יולי״או היא שס״ה ורביע כשל שמואל ושל גריגו״ריאו שס״ה וחמש שעות ומ״ט דקים, נמצא שחמש דקים בכל שנה לג׳ אלף שנים הם עשרה ימים. וי״א דקים בכל שנה לאלף ותר״ך שנים הם ג״כ עשרה ימים לפי שמה שבין שמואל ורב אדא הוא חצי הדקים שבין יוליאיו לגריגו״ריאו וכפל השנים. ומה שבין יולי״או לגריגו״ריאו חצי השנים שבין שמואל ורב אדא וכפל הדקים. אך כ״ז בקירוב כי אין לי לצורך לצמצם עכשיו:

186

קפ״זאה״כ ברוך אתה לה׳ על דבריך אין להוסיף ומהם אין לגרוע.ועתה חזור לענייננו:

187

קפ״חאה״ח בזה החשבון של ציס״אר היה האביב הולך וחוזר לאחריו מדי שנה בשנה מן המועד אשר יעד לו אח״כ גריגו״ריאו האפיפיור ג׳ ימים לסוף כל ארבע מאות שנה. ומזה יצא שליום שהיינו קורין כ״ה מאר״צו היו קורין הם ט״ו. ולכן אם היה בא הניגוד בו ביום היינו עושין בו חג המצות אבל הם היו מואסין בניגוד ההוא משום דסבירא להו שבא קודם כ״א מאר״צו שהוא יום אביב שלהם:

188

קפ״טאה״כ ומאי נפקא לן מינה:

189

ק״צאה״ח כיון שהיו ממאנין בניגוד שלנו היו צריכין להמתין עד ניגוד של אייר והיו עושין חגם חדש או חמשה שבועות אחר פסחנו:

190

קצ״אאה״כ מי שמע כזאת מי ראה כאלה:

191

קצ״באה״ח אני מצאתיו בספרים ואח״כ באזני שמעתי ובעיני ראיתי והנה לך משלים שהרי בשנת אלף תקי״ט לחשבונם היא הרפ״ט לחשבוננו אנחנו חגגנו את חג ה׳ ביום ה׳ י״ז מאר״צו והם לא עשו חגם ער כ״ד אבר״יל. בשנת אלף תקכ״ז היא ארצ״ז לנו חגגנו ביום ראשון י״ז מאר״צו והם בכ״א אברי״ל. בשנת אלף תק״לח היא ה׳ אלפים ש״ח לנו אנחנו ביום שבת ט״ז מאר״צו והם בכ״א אבר״יל:

192

קצ״גאה״כ ששתי בלימוד הזה כעל כל הון.

193

קצ״דאה״ח עוד אחרת היתה להם והיינו שכיון ששמרו סידור יול״יו ועשו שנותם של שס״ה יום ורביע. ומחזור קטן שלהם של ו׳ אלפים ותת״קלט יום וי״ח שעות. נמצא חדש שלהם של כט״יב ת״ת בקירוב ובכל מחזור ומחזור עודפות שעה ותפ״ה חלקים אשר לכל ק׳ שנה הן קרוב לח׳ שעות ולכל ג׳ מאות שנה קרוב ליום א׳. ולסוף אלף וש׳ שנה שעברו בין הקונצי״ליאו ניצי״נו עד גריגור״יאו הן ד׳ ימים. אלו הד׳ ימים נתאחר מולד הלבנה להם באופן שלא היו מונים יום א׳ לחדש הלבנה עד ד׳ ימים אחר מולדה ובכן כשהיינו מונין רא״ח ניסן הם היו מונין כ״ה ללבנה וכשהיינו מונין ט״ו הם היו מובנן י״א. ולכן אם היה חל הפסח ביום ה׳ או ביום שבת לא היו עושים חגם ביום אחד בשבת הסמוך לו מלאחריו כמנהגם אלא היו דוחין אותו ליום א׳ בשבת השני לפי שהיו חושבים שהניגוד שהיה לפי חשבוננו ביום שבת לא יהיה עד יום ד׳ של שבוע הבא שהוא י״ט לחדש שלנו וכן כשבא הניגוד לנו ביום ה׳ הם היו מאחרין אותו עד יום א׳ ובגלל קלקול חשבונות הללו היו מאחרין חגם ח׳ או י׳ ימים מיום הראוי לפי נימוסם. שהרי בשנת אלף תקי״ח לחשבונם היא הרפ״ח לחשבוננו עשינו חג הפסח ביום ש״ק כ״ז מאר״צו ואעפ״י שהיו יכולין לחוג חגם ביום ב׳ של פסח כ״ח מא״רצו כמו שעושין עכשיו איחרוהו עד ד׳ אב״ריל וזה הסדר עצמו נוהגין כל העמים והאומות אשר עוד היום מונין לחשבון הישן שלהם דהיינו של ציס״אר. כאשר ראיתי בליו״רני בשנת הת״ן שלנו אלף תר״ץ להם שאנו עשינו את הפסח ביום ש״ק כ״ה מאר״צו. והמונין לחשבון החדש כפי תקון גרינו״ריאו עשו חגם ביום שלאחריו כ״ו בו, אמנם המונין לחשבון הקדום לא עשאוהו עד כ׳ אברי״ל לחשבונם שהם שלשים אברי״ל לחשבון החדש. ובשבת התנ״ח הוא אלף תר״צח חל הפסח ביום ה׳ כ״ז מאר״צו המונין לחדש עשו חגם בל׳ בו. אבל המונין לישן לא עשו חגם עד כ״ד אבר״יל לישן שהם ד׳ מא״יו לחדש. זהו ההפרש הגדול. ההפרש הקטן ראיתיו שם בשנת התנ״ז היא אלף תרצ״ז להם אנחנו עשינו פסחנו ביום ש״ק ו׳ אברי״ל. בעלי התקון ביום שלאחריו ז׳ אברי״ל. אבל בעלי הישן עשו חגם ח׳ ימים אחר בעלי החדש דהיינו בי״ד אבר״יל לחדש שהם ד׳ לישן:

194

קצ״האה״כ יש לכללים האלה משפטים וחילוקים ותנאים רבים ובכן נראה בלתי אפשר שאזכור כולם לכשארצה:

195

קצ״ואה״ח אל תחוש לזה כי אחר שאגמור כל הענין אעשה מהדורא בתרא בדרך קצרה וקלה כדי לסייע הזכירה:

196

קצ״זאה״כ אשמח כי כביר מצאה ידי:

197

קצ״חאה״ח כבר הצגתי לפניך כל ההפרשות שאירעו בינינו ובין הנוצרים מימי הקונ״ציליאו ניציני בשנת שכ״ה לחשבונם עד ימי האפיפיאור גריגו״ריאו י״ג בשנת אלף תקפ״ב להם והש״מג לנו. ועתה כוונתי לפרש המחלוקות שנולדו בינינו וביניהם מיום תקונם עד שנת אלף ת״ש להם הוא הת״ס לנו ולא עד בכלל, ואח״כ אודיעך מה שאירע משם עד סוף העולם. ואתחיל בשם ה׳. ויהי כראות גריגו״ריאו התקלות והטעיות שנפלו בסדר יולי״או ציס״אר בתקופות ובמולדות ושתקופות האביב שזמנה לפי דעתם היא בכ״א פאר״צו נסוגה אחור לי״א בו ושעל כן לפעמים היו עושין חגם אחר זמנו המיוחד לו מהועד של ניצי״אה כגון כשהיו חוגגין אחר ט״ו אב״ריל שהוא סוף חדש האביב שלהם. גמר בדעתו לתקן את אשר עותו זקניהם וחכמיהם ולכן צוה לכל העמים השומעים בקול דברו שיקצרו חדש אוקט״וברו של שנת אלף תקפ״ב ושלא יהי׳ אלא מכ״א יום כדי להחסיר העשרה ימים העודפים מזמן הקונצי״ליאו עד זמנו. וכדי שלעתיד לא תקראנה אותם כאלה צוה שמשם ואילך יחסרו משיעור שנת ציס״אר אחד עשר דקים בכל שנה ולפי שא״א לעשות זה מדי שנה בשנה כי כמונו כמותם מסכימים (ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות). המציא מחזור של ת׳ שנה וראה שאם יתנו להם שיעור שנת יול״יאו דהיינו שס״ה יום ורביע יהיו עודפים ג׳ ימים על תיקונו. ולכן צוה שלסוף כל א׳ מג׳ מאות שנים הראשונים של המחזור יחסירו יום א׳ מחדש פיבר״׳ירו ויעשו אותו של כ״ח יום בלבד אע״פ שכפי סידור יולי״או ציס״אר הי׳ משפטו כ״ט ובסוף הק׳ הרביעי יעשוהו מכ״ט ובזה פיחת ג׳ ימים העודפים על שיעור תקונו בת׳ שנה. ונמשך מזה אעפ״י שאם תסתכל בכל שנה לבדה תמצא שהיא של שס״ה לג׳ שנים רצופים והשנה הרביעית של שס״ו כשנות יולי״או עכ״ז אם תחלק כל המחזור של גריגו״ריאו לת׳ חלקים או שנים תמצא שיגיע לכל שנה ושנה שס״ה יום חמש שעות ומ״ט דקים:

198

קצ״טאה״כ בזה תקן לעתיד אמנם כיצד תקן לשעבר:

199

ר׳אה״ח כיון שהסיר י׳ ימים העודפים מזמן הועד שלהם עד זמנו דהיינו משנת שכ״ה לחשבונם עד שנת אלף תק״פב לחשבונם נמצא שאלף ורנ״ז שנים שעברו מאז ועד גריגי״ריאו נתקצרו למפרע ונשארו כשיעור גריגו״ריאו:

200

ר״אאה״כ עתה אוכל לומר באמת שירדתי לעומקן של דברים האלו:

201

ר״באה״ח מכח הסידור והתקון הזה עשו פיבר״ירו של שנת אלף ת״ש שהיא הת״ס של כ״ח ימים וכן יעשו באלף ת״ת ובאלף תת״ק אבל בשנת ב׳ אלפים יעשוהו של כ״ט יום כמשפטו ויחזרו חלילה במחזור שלאחריו. ולכן בשנת שני אלפים ומאה יעשוהו של כ״ח וכן בב׳ אלפים ומאתים וב׳ אלפים וג׳ מאות. אבל בב׳ אלפים ות׳ יעשוהו של כ״ט כראוי לו. ונמשך מזה כי לא יספרו ולא ימנו עוד ששה אלפים ותת״קלט יום וי״ח שעות כבר אשונה אלא ששה אלפים ותת״קלט יום וי״ד שעות ול״ד דקים (שאקראם להבא להקל טורח הזכרת השברים בכל פעם שאצטרך חצי שעה). הרי לך טעות ותקון שיעור השנה לפי דעת הנוצרים המחזיקים בתקון:

202

ר״גאה״כ כבר הודעתני טעות ותקון החמה להם. ועתה הודיעני נא טעות ותקון הלבנה:

203

ר״דאה״ח כבר אמרתי לך שמחזור קטן של יול״יאיו ציס״אר הוא של ששה אלפים תת״קלט יום וי״ח שעות ומחזור שלנו שהוא של רב אדא שהיא שמשי וירחי ביחד הוא של רל״ה חדשים אשר יעלה מספר ימיהם לששה אלפים תתק״לט יום וי״ו שעות ול״ב דקים. הנך רואה שהמחזור שלנו הוא פחות משלה׳ שעה וחצי בקירוב (הן הנה שעה ותפ״ה של שמואל) א״כ בע״ו שנים שהם ד׳ מחזורים יקדים המולד חמש שעות ונ״ב דקים בצמצום. ואם תוסיף עד שי״ב שנים וחצי תמצא שהקדים המולד יום א׳ שלם. נמצא שמהועד שבו התחיל הטעות עד התקון קדמו המולדות יותר מר׳ ימים כאשר תראה מהמשל שאציג לפניך אשר הוצאתי מספריהם. והיינו שבשנת של״א לחשבונם שהיתה ט׳ ממחזור קטן שלהם המולד של מאר״צו היה בכ״ה בו. ובשנת אלף תר״נג לחשבונם שהיתה כמו כן למ״ק שלהם היה המולד בכ״א מאר״צו. נמצא שבמשך אלף רצ״ב שנים חזר המולד לאחוריו ד׳ ימים וי״ג שעות ולכן היה להם למנות י״ד של לבנה ביום ג׳ אברי״ל אבל הם לא מנו אותו עד יום שבעה בו:

204

ר״האה״כ ומהיכן בא להם הטעות הזה:

205

ר״ואה״ח מפני שחשבו שכל מולדות של רל״ה חדשי מחזור קטן חוזרין חלילה לעולם. ובכן כיון שראו שמולד הינ״ירו הי׳ בשנה א׳ של מחזור בכ״ג דיזימ״ברי בשנה שניה בי״ב. בשלישית בל׳ נובימברי. כתבו כל אלו הימים בלוחותיהם וכן של כל הרל״ה חדשים במולדותיהם כסבורים שלעד לעולם יהיו המולדות חוזרים חלילה על הסדר הזה אבל טעות הוא בידם, כי מי שם חוק וגבול למולדות שלא יעשו אלא ביום ובעונה המיוחדות להם במחשבתם. והלא כל ימי החדש ושעותיו ודקיו וחלקיו ורגעיו ראויין וחגונין להיות בהן המולד. ובכן כשהעלו על לבם הדברים והאמת האלו סרו מהר מדרך המחזור קטן והורידוהו מגדולתו באופן שאינו מורה עוד יום מעת המולד כאשר היה עושה לשעבר וימליכו תחתיו את מותרות שנת החמה על שנת הלבנה שקורין בלע״ז איפאק״טאש ויעשו מהם לוח של ל׳ יום אשר משתנה לפחות או ליותר כפי הצורך. והמותרות או איפא״קטאש מורות זמן המורדות בקירוב מדי חדש בחדשו. ולפי שאינן צריכין להשתמש בכל הלוח בזמן א׳ לקחו י״ט מותרות שהתחילו משנת אלף תקפ״ב וסר כחם והוראתם בסוף שנת אלף תרצ״ט לחשבונם הוא התנ״ט לנו. ומתחלת אלף ת״ש נפסלו י״ט מותרות הראשונות ונכנסו אחרות תחתיהן בתנאי שישמשו עד סוף שנת אלף תתצ״ט. וזה ברור ומפורסם שהרי בי״ט מותרות הראשונות בשנת עשר למחזור קטן שלהם היה מותרה עשר אבל בשנת אלף ת״ש שהיא ג״כ עשר למחזור קטן שלהם מותרה הוא תשע וכן בכל המחזור. ובכן תקנו המולדות כפי צרכם וכוונתם:

206

ר״זאה״כ וכי המולדות שלנו אינן חוזרין חלילה בכל מחזור קטן:

207

ר״חאה״ח לא אדוני לא היתה כזאת בישראל:

208

ר״טאה״כ דברים בלי ראיה כגוף בלי נשמה:

209

ר״יאה״ח במולדות של ספר תקון יששכר מצאתי שבשנת הש״מ לחשבוננו שהוא ראשונה למחזור רפ״ב היה מולד תשרי ביום א׳ י״א שעות ותתר״עט חלקים י״ט שיטמבירי. בשנת השנ״ט שהיתה ראשונה למחזור רפ״ג מולד תשרי היה ביום ד׳ ד׳ שעות ותקצ״ד חלקים ל׳ שיטמבירי. בשנת השע״ח שהיא ראשונה למחזור רפ״ד מולד תשרי ליל ו׳ ט׳ שעות וק״ט חלקים ל׳ שיטמבירי בשנת השצ״ג ראשונה למחזור רפ״ה מולד תשרי ליל ג׳ א׳ שעה ותש״ד חלקים כ״ט שיטמבירי בשנת התי״ו ראשונה למחזור רפ״ו מולד תשרי יום ה׳ ו׳ שעות רי״ט חלקים ל׳ שיטמבירי בשנת התל״ה א׳ למחזור רפ״ז מולד תשרי ליל א׳ עשר שעות תתי״ד חלקים ל׳ שיטמבירי בשנת התנ״ד א׳ למחזור רפ״ח מולד תשרי ליל ד׳ ג׳ שעות שכ״ט חלקים כ״ט שיטמבירי וסוף דבר (בשנתנו זאת) התע״ג ראשונה למחזור רפ״ט מולד תשרי יום ו׳ ז׳ שעות תתק״כד חלקים ל׳ שיטמבירי. הרי לך שמנה ראשי שני מחזורים ושמונה מולדות משונים זה מזה. וכן אין חשש טעות במחזור קטן שלנו:

210

רי״אאה״כ ברוך אלהינו שנתן לנו תורת אמת. ועתה מה חידוש היה בינינו וביניהם אחר התקון:

211

רי״באה״ח הרחקות ושינויים חדשים מקרוב באו בהפך מהראשונים:

212

רי״גאה״כ ספרו נא לי את החידושים האלו ואדעה אותם:

213

רי״דאה״ח בשנת ה׳ וי״ו למחזורם שהן ה׳ וי״ט למחזורנו חל חגם קרוב לחדש א׳ קודם פסחנו:

214

רי״האה״כ הנני טובע במצולות ים המבוכה:

215

רי״ואה״ח והלא תולדה זו ברה כחמה מפני שכיון שהם החזירו אביב שלהם ליום כ״א מארצו האמיתי חזר ג״כ האביב שלנו לכ״ה מארצו אעפ״י שבאמת מעולם לא זז מהיו׳ ההוא אלא מפני שהם שינו את שמו וקראו ט״ו ליום שהי׳ כ״ב מארצו. ובכן לאחר התיקון נולד שהניגוד הבא אחר כ״א מארצו הוא ראוי והגון להם לקבוע בו חגם שממהר לבוא קודם האביב שלנו שקבוע בכ״ה מארצו. ולכן כל זמן שהניגוד הוא בין כ״א וכ״ה מארצו הן עושים חגם עליו ואנו מוכרחין להמתין חדש א׳ עד הניגוד הבא אחריו. וזהו הטעם הנכון והאמיתי שבשנים הנ״ל יקדימנו חגם לפסחנו:

216

רי״זאה״כ משול משל כדי שאבין הדבר על בריו:

217

רי״חאה״ח בשנת אלף תרפ״ב להם היא הת״מב לנו ח׳ למ״ק שלנו עשו חגם בכ״ט מאר״צו אבל אנחנו לא עשינו פסחנו עד כ״ג אב״ריל מפני שהניגוד היה בכ״ד מאר״צו יום א׳ קודם אביב שלנו. וכן אירע בשנת אלף תר״צג היא התנ״ג שהיתה י״ט למחזור רפ״ז מפני שהניגוד היה להם בכ״ב מאר״צו יום פורים. ולפי שהיה יום א׳ בשבת חגגו בו. אבל אנחנו לא חגגנו עד הניגוד שלאחריו שהיה ביום ג׳ כ״א אב״ריל:

218

רי״טאה״כ ישלם ה׳ פעלך כי תירצת כל קושיותי בחכמה ובהשכל באופן שאין לי עוד לשאול ולא להקשות:

219

ר״כאה״ח יש עדין קושיא גדולה ונוראה אשר לכאורה הורסת עד היסוד בם כל כללי עיבורנו:

220

רכ״אאה״כ מובטח אני בך שתתרץ אותה כמו שתירצת האחרות:

221

רכ״באה״ח הנה השמעתיך והגדתי לך פעמים שלש שתקופת ניסן שלנו משנת אלף תקפ״ב היא הש״מג (לפי שר״ה הי׳ ביום ב׳ י״ו שיטי״מברי) עד תחלת אלף ת״ש היא הת״ס היתה נופלת בכ״ה מאר״צו ומשם ואילך נופלת בכ״ו בו והודעתיך ג״כ שאין אנו רשאין לחוג את חג המצות עד יום התקופה. אחר זה בינותי בספרים ומצאתי שבשנת התי״ב י״ג למ״ק היא אלף תר״נב לחשבונם חגגנו בכ״ד מארצו וכן נעשה בשנת הת״פח היא אלף תש״כח ובשנת הת״קכו היא אלף תשס״ו שיחול הפסח בשניהם בכ״ה מארצו שהוא יום א׳ קודם התקופה. ומזאת הקושיא נולדה אחרת חזקה וגדולה כמוה דהיינו כי בשנת התמ״ב היא אלף תרפ״ב הי׳ הניגוד ביום כ״ד מארצו לפי שהיה המולד ליל שני ו׳ שעות ואעפ״כ נדחה מקדושתו ועיברנו את השנה שהיתה ח׳ למחזור ובכן יש מקום לשאול מדוע עשינו פסח בשנת התי״ב בכ״ד מארצו ולא עשינו כן בשנת הת״מב ואם הותר לנו לעבור את מצות ה׳ שמור את חדש האביב בשנת התי״ב למה לא הותר בשנת התמ״ב וכן יש לשאול על שנת הת״פה והת״קכו שיחול הפסח בכ״ה מארצו דהיינו יום א׳ קודם האביב:

222

רכ״גאה״כ קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא:

223

רכ״דאה״ח ק״ל יום תקופה מתחיל כר׳ יוסי כדאיתא בפ״ק דסנהדרין דף י״ג ע״א ובכן בשנת ה׳ למחזור שתקופת רב אדא נופלת בי״ו ניסן י״ו שעות תש״פג חלקים ול״ב רגעים צריכין אנו לעבר את השנה כי היכי דיפול אביב בלבנה חדש׳ ואליבא דנהרדעי (פ״ה דסנהדרין דף מ״א סע״ב) דסברי דכל יום ט״ו הוא חידוש של לבנה עד יום י״ו ולא עד בכלל. אבל בשנת י״ו שהתקופה נופלת בליל א׳ של פסח ג׳ שעות תנ״ז חלקים ל״ו רגעים הו״ל תקופת ניסן בחידוש של לבנה. הילכך בשנות הת״יב הת״פה והת״קכו ששלשתן הם י״ו למחזור קטן וחלה התקופה בליל א׳ של פסח אין אנו צריכין לעבר. אבל בה״תמב שחלה ביום ב׳ של פסח שהוא י״ו הוצרכנו לעבר. והיינו דשלח ליה רב הונא בר אבין לרבא (כד חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה לההוא שתא) דהיינו עד ועד בכלל וכן אנחנו עושים:

224

רכ״האה״כ ספרה נא לי כמה פעמים הקדימו חגם לפסחנו משנת ה״שס עד שנת הת״ס דהיינו משנת אלף ת״ר לחשבונם עד אלף ת״ש:

225

רכ״ואה״ח עשרה פעמים דהיינו בשנת אלף תר״ו. תרי״ז. תרכ״ה. תר״לו. תר״מד. תר״נה. תר״סג. תרע״ד. תרע״ב. תר״צג. שהם לחשבוננו. השס״ו. שע״ז. הפ״ה. שצ״ו. הת״ד. תט״ו. תכ״ג. תל״ד. תמ״ב. תנ״ג. וכל אלו השנים הם ח׳ וי״ח למחזור קטן שלנו. ואחד עשר ושלש של מחזור קטן שלהם:

226

רכ״זאה״כ עתה נשאר לך לפרש מה שאירע ביניהם ובינינו לענין הפסח משנת הת״ס היא אלף ת״ש ואילך:

227

רכ״חאה״ח כבר הוריתיך שגריגו״ריאו אפיפיאור סידר שבשנת אלף ת״ש לא ימנו כ״ט לחדש פיבר״ירו כנהוג לפי סידור יולי״או ציס״אר. ועכשיו אודיע לך שזה הסידור גרם הפרש והפלגה גדולה בינינו על זמן פסחנו וחגם. והיינו שמשנת אלף תק״פב ער אלף ת״ש היו מקדימין חגם לפסחנו חדש אחד בקירוב שני פעמים בלבד בכל מחזור קטן בשנת ה׳ וי״ט שלנו וי״א וג׳ שלהם. אמנם מאלף ת״ש ואילך מקדימים חגם ג׳ פעמים בכל מחזור וזה אינו אלא מפני היום שפיחתו מחדש פיבר״ירו:

228

רכ״טאה״כ באיזה שנה של המחזור יבוא השינוי הזה:

229

ר״לאה״ח בי״ד של מחזורם. שהיא י״א של מחזורנו ומזה נמשך שמשנת אלף תקפ״ב שהיא שנת התקון עד אלף ת״ש היו קודמין לנו חדש א׳ ב׳ פעמים בלבד בכל מחזור ומחזור דהיינו בשנת י״א וג׳ למחזורם שהם ח׳ וי״ט למחזורנו ועכשיו אחר אלף ת״ס עד אלף תת״צט דהיינו התר״נט לנו יקדמונו ג״כ בשנת י״ד למחזורם שהוא י״א לנו:

230

רל״אאה״כ וכי עזיבת יום אחד יוליד הפרש חדש אחד:

231

רל״באה״ח ולא זו בלבד אלא שגם האביב שלנו שמשנת תקונם עד אלף ת״ש היה קבוע בכ״ה מאר״צו אחר אלף ת״ש נדחה לכ״ו בו. ויצא מזה הפלגה והרחקה יתירה מתקופתנו לתקופתם שקודם אלף ת״ש היתה תקופתם נופלת בכ״א מאר״צו ושלנו בכ״ה ולא היו בינינו אלא ג׳ ימים ועתה שתקופתנו נעתק׳ לכ״ו תמצא הרחקת ד׳ ימים:

232

רל״גאה״כ הנני מוכן לשמוע טענותיך שבודאי יהיו חדשות ואמתיות:

233

רל״דאה״ח נקוט האי כללא בידך. אם המולד שלהם היה קודם ח׳ מארצ״ו אינם עושים חגם בחדש של לבנה ההוא מפני שיהיה הניגוד שלו בכ״א מארצו שהוא יום אביב שלהם ואינם חוגגין בו מפני שאינם חוגגין אלא בניגוד הבא אחר האביב אבל אנחנו אין אנו עושין פסח בחדש שמולד שלו היה קודם י״א מא״רצו מפני שהניגוד שלו יבוא קודם כ״ה מאר״צו וזהו על הרוב כי פעמים יועיל אם יהיה המולד בי׳ מאר״צו והניגוד בכ״ד בו כמ״ש (סי׳ ר״ד) ומפני שלא עיבר את חדש פיבר״ירו של אלף ת״ש נעתק האביב שלנו מכ״ה מאר״צו לכ״ו. ולפיכך המולד שיהיה קודם י״ב מאר״צו הוא פסול ובלתי ראוי לנו לחוג בו ולא יהיה ראוי אלא מי״ב מאר״צו ואילך ואם יבוא קודם יום זה מוכרחין אנו לעבר השנה וזה ראינו פעם הראשונה בשנת הת״כד אלף תש״ד להם שהם עשו חגם בכ״ג מאר״צו ואנחנו לא עשינו פסח עד יום ש״ק י״ט אברי״ל וגרמא לזה השינוי היה מפני שלא עיברו את חדש פיבר״ירו של שנת אלף ת״ש. ויצא מזה שקראו ח׳ ליום שהיה באמת ז׳ ובכן לפי תקונם המולד נעשה בח׳ וניגודו היה אחר האביב שלהם שהרי האביב חל כדרכו בכ״א מאר״צו והניגוד ביום כ״ב ועשו חגם ביום כ״ג. ואם היו מעברין את פיבר״ירו המולד היה חל ביום ז׳ מארצו שהוא פסול להם והיו עושין חגם אחר פסחנו כדרכם ברוב השנים:

234

רל״האה״כ למה נדחית תקופת ניסן שלנו מכ״ה מאר״צו לכ״ו ומי דחה אותה:

235

רל״ואה״ח תקופת ניסן שלנו מעולם לא זזה מיומ׳ הראוי לה ולעולם נופלת בכ״ה מאר״צו האמיתי ואפילו אחר שנת אלף ת״ש אלא שהיום שהם קורין אותו כ״ו מפני היום שהסירו לחדש פיבר״ירו אנו קורין אותו כ״ה. ואעפ״כ יצא מזה קדימת חגם לפסחנו פעם שלישית בכל מחזור קטן. כאשר ראינו ראשונה בשנת הת״סד היא אלף תש״ד והוא שקודם אלף ת״ש תקופת׳ היתה קודמת לתקופתנו ד׳ ימים בלבד דהיינו כ״א כ״ב כ״ג וכ״ד מאר״צו אבל עכשיו יש ביניהן ה׳ ימים לפי שתקופתנו אינה נופלת אלא עד כ״ו נמצא שכ״ה הוא ממניין הימים שבין שתי התקופות. ועתה ראה גם ראה איך היה הדבר. היום שהם קורין כ״ד הוא באמת כ׳. והכ״ב כ״א. והכ״ג כ״ב. והכ״ד כ״ג. והכ״ה כ״ד, והכ״ו כ״ה. הרי לך שאנו לא דחינו תקופת ניסן מיומה הראוי ליום אחר:

236

רל״זעוד יש אצלי ראיה אחרת שאין כח ביד שום אדם לסתור אותה והיינו שאנו מונין למולד אליבא דרב אדא בין תקופה לתקופה צ״א יום ז׳ שעות תק״יט חלקים ול״א רגעים ובמלאת הימים האלה עם השעות החלקים והרגעים נכנסה התקופה החדשה ואילו היינו פוחתין או מוסיפין מהזמנים האלו אזי היינו יכולין לומר שנדחית תקופתנו לאחור או לפנים. אבל מימי ר׳ הלל בנו של רבי יהודא נשיאה שתקן עיבור שנותינו בימי אביי ורבא זה כמו אלף וש״ס שני׳ ועד השנה הזאת (שהוא הת״עג ליצירה) לא נטינו אשורינו מני ארחות תקונו ומפיו אנו חיין ולא גרענו ולא הוספנו עליו אפילו כמלא נקודה. א״כ אין כאן לא שינוי ולא חידוש לגבי דידן. אלא הכל לגבי דידהו. ולפיכך כשאמרתי בשעבר ואומר לעתיד בע״ה שהאביב שלנו נדחה ד״מ מיום כ״ה מאר״צו ליום כ״ו או ליום אחר כאשר יארע (סי׳ רכ״ו) דע שהכל לפי חשבון וסדור השומרים תקון גריגו״ריאו לא לפי סדורינו וחשבוננו:

237

רל״חאה״כ באיזה שנים מקדימין חגם לפסחנו משנת אלף ת״ש ועד שנת אלף ת״ת דהיינו משנת הת״ס ועד שנת הת״קס:

238

רל״טאה״ח הנה הנה. והם אלף תש״א. תש״ד. תש״יב. תש״ך. תש״כג. תש״לא. תש״לט. תש״מב. תש״ן. תש״נח. תש״סא. תש״סט. תש״עז. תש״ף. תש״פח. תש״צו. תש״צט. ולחשבוננו הם. הת״סא. תס״ד. תע״ב. ת״ף. תפ״ג. תצ״א. תצ״ט, תק״ב. תק״י. תק״יח. תק״כא. תקכ״ט. תק״לז. תק״מ. תקמ״ח. תק״נו. תק״נט:

239

ר״מאה״כ אי אפשר לי להחזיק כולם ולכן תן לי כלל למבטח מזכיר:

240

רמ״אאה״ח הרי לך כלל גדול שבו תדע מדי שנה בשנה בלי חשש טעות אם יקדימו חגם לפסחנו או לא כבר הודעתיך שבשלש שנות המחזור בלבד הם קודמים לנו והיינו בשנת ג׳ י״א וי״ד למחזורם שהם י״ט ח׳ וי״א למחזורנו א״כ המרחק בין קדימה לקדימה הוא ז׳, ב׳, ז׳ ב׳. ועכשיו אומר לך שכל אחד מג׳ שנים האלו של מחזורם יש לו מותרות הנקרא איפקט״א ומולדו קבועים כמו שאסדר לפניך:

241

רמ״ב+----------+-------+-------------+

242

רמ״ג|מחזור קטן | מותר | מולד |

243

רמ״ד+:========:+:=====:+:===========:+

244

רמ״ה|י״ד: | כ״ג: | ח׳ מאר״צו: |

245

רמ״ו+----------+-------+-------------+

246

רמ״ז|ג׳: | כ״ב: | ט׳ בו: |

247

רמ״ח+----------+-------+-------------+

248

רמ״ט|י״א: | כ׳: | י״א בו: |

249

ר״נ+----------+-------+-------------+

250

רנ״אהלא אתה רואה שנאמר מולדות אלו פסולים לנו מפני שנעשים קודם י״ב מארצו:

251

רנ״באה״כ לפי דבריך קודם שנת אלף ת״ש היו קודמין אותנו שני פעמים בכל מחזור קטן ואחר חדש פיבר״ירו יקדמונו ג׳ פעמים שהם ט״ו פעמים בכל ק׳ שנים. עוד אמרת שלא יעברו את פיבר״ירו של שנת אלף ת״ת ולא שנת אלף תת״ק, א״כ מת״ת עד תת״ק יקדמונו עשרים פעמים ומת״תק עד ב׳ אלפי׳ כ״ה פעמים בק׳ שנה ואתה אמרת שלא יהי׳ עוד שום חידוש והפרש בינינו וביניהם עד שנת אלף תת״ק. והלא דבריך סותרין זה את זה:

252

רנ״גאה״ח לא אדוני המלך לא תקום ולא תהיה כאשר אברר תחלה בניסיון ואח״כ בראיה. ועל הראשונה אומר שכשם שמשנת אלף ת״ש עד שנת אלף ת״ת אינן קודמין אותנו אלא ט״ו פעמים כך משנת ת״ת עד תת״ק. והרי לך השנים ערוכים לפניך. אלף תת״ט. תת״טו. תת״יח. תת״כו. תת״לד. תת״לז. תת״מה. תת״נג. תת״נו. תת״סד.השנה ההיא מפני שלא עיברו את תת״עב. תת״עה. תת״פג. תת״צא. תת״צד. שהם לנו התק״סז. תק״עה. תק״עח. תק״פו. תק״צד. תק״צז. תר״ה. תר״יג. תר״יז. תר״כד. תר״לב. תר״לה. תר״מג. תר״נא. תר״נד:

253

רנ״דועל הראיה צריך שתעלה על לבך מה שאמרתי פעמים רבות דהיינו שמספר ימי מחזור קטן של יול״יאו ציס״אר הוא כשל שמואל לא פחות ולא יותר והן ששה אלפי׳ ותת״קלט יום וי״ח שעות. ושל רב אדא שעליו סומך כל אשר בשם ישראל יכונה ועל פיו נצא ועל פיו נבוא לקבוע כל חגי חדשי ומועדי השנה מספר ימיו ו׳ אלפי׳ ותת״קלט יום וי״ו שעות ול״ב דקים מס׳ בשעה שקורין בלעז מינו״טוש. של האפיפיור גריגו״ריאו ו׳ אלפים ותת״קלט יום כמו כן וי״ד שעות ול״ד דקים מס׳ בשעה ודע שאעזוב הימים לפי שמספרם שוין לכל הסברות ואעזוב ג״כ השברים לפי שאינן מעלין ולא מורידין לענין. ואתה פקח עיניך וראה כי מחזור יוליאו ציסאר הוא ארוך ממחזורנו שעה וחצי, ושל רב אדא משל גריגוריאו שתי שעות נמצא שמחזור יוליאו הוא ארוך ממחזור גריגוריאו ג׳ שעות וחצי. (סימן קמ״ד) עוד צריך שתדע שכשגריגוריאו תקן השנה לא תיקנה מדי שנה בשנה כי זה אי אפשר יען ששנתו היא שס״ה יום ה׳ שעות ומ״ט דקים וסבירא להו׳ לנוצרי׳ כמונו (ימים אתה מונה לחדשי׳ ואי אתה מונה שעות) כמ״ש (בסימן ק״ף) וכן אנחנו עושי׳. לפי שאם תקח שנותינו ותשתכל בהן שנה שנה לא תמצא גם אחת שתהי׳ משס״ה יום ה׳ שעות נ״ה דקים או תת״קצז חלקים ומ״ח רגעים אלא משנ״ג. שנ״ד. שנ״ה ימי׳ בפשיטות. ומש״פג שפ״ד שפ״ה, במעוברות כמו שהודעתיך בסי׳ פ״ב. וכשאני אומר ששנתנו היא שס״ה יום ה׳ שעות ונ״ה דקים ר״ל שאם תחלק המחזור קטן לי״ט חלקים שוין דהיינו שני׳. יגיע לכל שנה ושנה הימים והשעות והימי׳ הנ״ל (סי׳ קנ״ז) וכן שנות גריגוריאו אם תקחם שנה בשנה תמצא ג׳ רצופי׳ של שס״ה יום וא׳ של שס״ו כשנות יוליאו ציסאר אבל אם תקח ד׳ מאות ותחלקם לחלקים שוים יגיע לכל חלק או שנה שס״ה ימים ה׳ שעות ומ״ט דקים, וכיון שמחזור קטן של יוליאו גדול משל גייגוריאו ג׳ שעות וחצי. נמצא שבכל ק׳ שני׳ עודף של יוליאו הנ״ל י״ח שעות בקירוב ולפי שד׳ פעמים י״ח הם ע״ב. נמשך שבת׳ שני׳ של יוליאו תמצא ע״ב שעות או שלשה ימים יותר ממה שתמצא בת׳ שני׳ של גריגוריאו, ולכן הסירם האפיפיור הנ״ל וסידר שלא יעברו את חדש פיברירו של אלף ת״ש. ת״ת. ותת״ק. כדי שהת׳ שנה שעברו יהיו של שס״ה וה׳ שעות ומ״ט דקים ולא של שש שעות כמו שהיו קודם התקון:

254

רנ״האה״כ עדין קושיתי במקומה עומדת:

255

רנ״ואה״ח כבר התפורר׳ והתמוטט׳ כאשר תראה. יען לפי מה שהצעתי אם המחזור שלנו ארוך משל גריגו״ריאו שתי שעות. בה׳ שני׳ עודפות עשר שעות. במאתים שני׳ עשרים, בשלש מאות ל׳. בד׳ מאות מ׳. ואם המחזור קטן של ציס״אר ארוך משלנו שעה וחצי. בק׳ שנים יעדיף ח׳ שעות. ואינן בצמצום (כי איני חושש לשברי׳) במאתים י״ו. בג׳ מאות כ״ד. בד׳ מאות ל״ב. נמצא שכשגריגו״ריאו פוחת ע״ב שעות מת׳ שני׳ פיחת ל״ב בין לפי חשבוננו יען אנו מודים שהן יתרות. אבל הארבעי׳ הנשארות פיחתן לפי חשבונו לא לפי חשבוננו. כי מ׳ שעות הללו נתהוו ונתחברו מהששה דקים שיתר שנתנו על שנתם והן עושין ההפרש שיש בין ת׳ שנות גריגו״ריאו לת׳ שנות ישראל ר״ל שבת׳ שנים שלנו יש מ׳ שעות יותר ממה שיש בת׳ שנים של גייגר״ריאו. ונמשך מזה שאחר עיבור ת׳ שנה נתחיל מחזור קטן שלנו מ׳ שעות אחר התחלת מחזור גריגו״ריאו וזה יארע ראשונה בב׳ אלפים לחשבונם. וכב׳ אלפים ת׳ יאחר מחזורנו פ׳ שעות ממחזורם. ובב׳ אלפים ת״ת, ק״ך שעות שהם ה׳ ימים. ואז תקופת ניסן שלנו שהיא קבועה היום בכ״ו מארצו תדחה לל״א בו. אבל בעגלא ובזמן קריב יבא לציון גואל והי׳ ה׳ למלך על כל הארץ:

256

רנ״זאה״כ יחולו על ראשך ברכות שמים מעל עד שיבלו שפתיך מלומר די יען העמד׳ כל זה הענין דבר דבור על אפניו מילת׳ בטעמא והוצאת לאור תעלומות חכמה אשר עד כה לא שזפתן עין כל חי:

257

רנ״חאה״ח עדיין צריך אני להציג לפניך מה שתקן גריגו״ריאו בחדש הלבנה דע איפוא שאעפ״י שהוא גריגו״ריאו תיקן סידור שנתם באופן שפירשתי לענין החמה נשאר לו עדיין לתקן את אשר עוותו באיחור חשבון המולד אשר בכל שי״ב שנים וחצי הי׳ מתאחר יום א׳ כמ״ש (סי׳ קפ״ז ולפיכך משנת שכ״ה עד שנת אלף תקפ״ב לחשבונם הי׳ קודם המולד ברקיע ד׳ ימים לחשבונם באופן. שהיום שהיו קורין ר״ח הלבנה הי׳ באמת יום חמישי למולד הילכך כדי לתקן הטעות הגדול הזה סידר שמשם ואילך לא יורה עוד המחזור קטן יום המולד כמלפנים אלא שבמקומו יעשו מחזור של שלשים מותרות חמה על הלבנה שקורין איפאק״טאש וישתמשו מי״ט מהם לזמן מה וכשיפסלו הראשונים יכנסו אחרים תחתיהם גדולים או קטנים מהם כפי הצורך כדי להשוות החשבון למולד וכן חוזרין חלילה לעולם:

258

רנ״טאה״כ א״א להבין הענין הזה בלי משל ועדין כולי האי ואולי:

259

ר״סאה״ח כן אעשה בזמן הראוי. ועתה אומר כי כיון שראה שהיו קודמים המולדות ברקיע לחשבונם יום א׳ בכל שי״ב שנים וחצי ראה ג״כ שהי׳ הגון וראוי שיעשה התקון בכל שי״ב שנים וחצי אלא שבקש לו דרך אחרת והכל הולך אל מקום א׳. והוא שמצא שבכל ב׳ אלפים ות״ק שנים היה קודם המולד לחשבונם ח׳ ימים ולכן עשה מחזור של שני אלפים ות״ק שנים וחילקו אח״כ לשמנה מחזורים קטנים שבעה מג׳ מאות שנים. והשמיני מד׳ מאות באופן שיעשה התקון ח׳ פעמים בב׳ אלפים ות״ק שנים אשר אם תחלקם לח׳ חלקים שוים יגיעו לכל חלק שי״ב שני׳ וחצי:

260

רס״אאה״כ מאימתי התחיל זה התקון:

261

רס״באה״ח עדין לא התחיל. כי הראשון יתחיל בשנת אלף ת״ת לחשבונם הב׳ מב׳ אלפים ק׳. הג׳ מב׳ אלפים ת׳. הרביעי מב׳ אלפים ת״ש. הה׳ מג׳ אלפי׳. הו׳ מג׳ אלפים ש׳. הז׳ מג׳ אלפים ת״ר. הח׳ מד׳ אלפים. דהיינו ת׳ שנים אחר השביעי. ויועיל זה התיקון כדי להקדים או לאחר המולדות כפי צרכם והרי לך המשל שבקשת ממני. אם בשנת אלף ת״ש לא נפסלו הי״ט מותרות או איפא״קטאש ששימשו משנת אלף תקפ״ב המותר של שנת אלף ת״ש היה עשרה אבל מפני שנפסלו הראשונים ונכנסו אחרים תחתיהם קצרים מהם יום א׳ מותר אותה שנה היה ט׳ ולא עשרה. ודע שלא בלבד מותר אותה שנה הוא קצר משנה שקדמה אלא שכל א׳ וא׳ מהמותרות החדשים קצר יום א׳ מהי״ט שקדמו משנת אלף תקפ״ב עד שנת אלף ת״ש. וכדי שתבין הענין על בוריו הנני נותן לפניך לוחות המותרות ערוכות על העבר על ההוה ועל העתיד:

262

רס״גלוח המותרות המקראים איפקטא״ש משנת אלף תתפ״ב עד תחלת שנת אלף ת״ש:

263

רס״ד+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

264

רס״ה|מחזור קטן |ו |ז |ח |ט |י |יא |יב |יג |יד |טו |

265

רס״ו|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

266

רס״ז|מותר |כ״ו| ז |י״ח|כט |י׳ |כ״א| ב |יג |כד |ה |

267

רס״ח+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

268

רס״ט|מחזור קטן |י״ו| יז| יח| יט| | א | ב | ג | ד | ה |

269

ר״ע|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

270

רע״א|מותר |ט״ז|כ״ז| ח | יט| | א | יב| כג| ד | טו|

271

רע״ב+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

272

רע״גלוח המותרות מתחלת שנת אלף ת״ש עד תחלת שנת אלף תת״ק:

273

רע״ד+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

274

רע״ה|מחזור קטן |י׳ |יא |יב |יג |יד |טו |טז |יז |יח |יט |

275

רע״ו|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

276

רע״ז|מותרות |ט׳ |כ׳ |א׳ |יב |כג |ד׳ |טו |כו |ז |ח |

277

רע״ח+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

278

רע״ט|מחזור קטן | א׳| ב׳| ג |ד |ה |ו |ז |ח |ט | |

279

ר״פ|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

280

רפ״א|מותרות | |יא |כב |ג׳ |יד |כה |ו׳ |יז |כח | |

281

רפ״ב+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

282

רפ״גלוח המותרות מתחלת שנת אלף תת״ק עד תחלת ב׳ אלפים ומאתים

283

רפ״ד+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

284

רפ״ה|מחזור קטן |א |ב |ג |ד |ה |ו |ז |ח |ט |י |

285

רפ״ו|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

286

רפ״ז|מותר |כט |י |כא |ב |יג |כד |ה |טז |כז |ח |

287

רפ״ח+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

288

רפ״ט|מחזור קטן |יא |יב |יג |יד |טו |טז |יז |יח |יט | |

289

ר״צ|:========:+:==::=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:+:=:|

290

רצ״א|מותרות |יט | |יא |כב |ג׳ |יד |כה |ו׳ |יז | |

291

רצ״ב+----------+---+---+---+---+---+---+---+---+---+---+

292

רצ״געתה תבין הכל בנקלה שהרי אם תעיין במספר ראשון של לוח ראשון שהוא ו׳ של מחזור קטן תמצא תחתיו במותרות כ״ו. עיין בלוח הב׳ ותמצא תחת ו׳ כ״ה וכן בכל מספרי שלשה הלוחות והנה עיניך רואות שמותרות לוח השני פחותין מהראשון אחד ומספרי לוח שלישי פחותין מן השני אחד ומן הראשון שנים:

293

רצ״דאה״כ ולמה איחרו תיקון הלבנה עד אלף ת״ת והלא דבר הנראה לעין הוא טעותם שהיו קורין ר״ח ליום ה׳ בחרש וכבר הלבנה נראית בעליל מכמה ימים. ועוד שאם לא תקנוה מיד באלף תקפ״ב איך כשחל הפסח ביום ה׳ או ביום שבת קדש עושין חגם ביום ראשון הסמוך לו מלאחריו. היה להם להמתין עוד שבוע אחד:

294

רצ״האה״ח ע״י לוח המותרות תקנו המעוות מאלף תקפ״ב עד אלף ת״ת. ומאלף ת״ת ואילך יתחיל התקון החדש. והראי׳ שקודם אלף תקפ״ב היו מאחרין חגם מפסחנו חדש ימים ועוד. כמ״ש (בסימן קע״ג):

295

רצ״ואה״כ אכתי קושיא במקומה עומדת. דאיך אפשר שלא תקנו מולד הלבנה ולא יקדים להם ד׳ או ה׳ ימים:

296

רצ״זאה״ח ע״י המשל תבין הענין בנקלה. דע שתיקון הלבנה הנעשה בשנת אלף ת״ת התחיל מאלף ת׳ ובאלו הת׳ שנים יקדים מולד הלבנה ברקיע יום א׳ בלבד לחשבונם. כגון מולד הלבנה ברקיע הוא בשנת אלף ת״ת ביום כ״ט לפיבריר״ו וכפי חשבונם לא יהיה המולד אלא בא׳ לחדש מארצו אבל מפני שאינם חושבים לפיברירו אלא כ״ח יום מפני תקון החמה אומרים שהמולד יהיה בא׳ מארצו. ועי״ז תקנו המולד והלוח שלהם. יום המולד לפי שבאמת היה ביום כ״ט פיברירו שהם קורין א׳ מארצו. ותקנו הלוח לפי שמורה המולד בא׳ לחדש מארצו בלי שיצטרכו לעשות לוח חדש:

297

רצ״חאה״כ עתה תלמדני הכללים להבין לוחות המותרות:

298

רצ״טאה״ח כשמבקשים לידע באיזה יום מחדש החמה נכנס חדש הלבנה מונין מותר אותה השנה ומונין ג״כ יום לחדש מחדש מארצו עד החדש שמבקשין בו החידוש ועד בכלל וכן מונין לידע יום הניגוד או יום אחר מימי חדש הלבנה ומחברין הכל יחד ואח״כ מוציאין מספר המקובץ מן ימי החדש וביום שכלה בו הוא יום של לבנה המבוקש:

299

ש׳אה״כ כבר אמרתי לך פעם אחרת שכללים בלי משל כגוף בלי נשמה:

300

ש״אאה״ח בוא יבוא ולא יאחר. מי שרוצה לידע בכמה לחדש יוניו יהי׳ מולד הלבנה להם בשנה (הזאת שהוא) אלף תשי״ג להם והת״עג לנו. יקח מותר השנה שהוא ג׳. וד׳ ימים עוד בשביל הד׳ חדשים שממארצו ועד יוניו ועד בכלל ויחבר׳ יחד הרי שבעה. יסיר ז׳ משלשים שהם כל ימי חדש יוניו וישארו כ״ג. ובכן בכ״ג יוניו יהי מולד הלבנה אבל דע כי זה החשבון אינו מדוייק ולא אמרתי אלא קרוב אל האמת. והטעם הוא שלפי חשבון זה הם עושים מותר כל שנה ושנה י״א ימים גמורים ובאמת שאינן מגיעין שהרי לפי חשבון שמואל ויולי״ו ציס״אר אינן אלא עשרה ימים כ״א שעות ור״ד חלקים. ולפי חשבון רב אדא עשרה ימים כ״א שעות וקנ״א חלקים א״כ אינו מכוין זה החשבון לא לנו ולא להם. וכ״ש לדקדוק חילוק חכמת התכונה:

301

ש״באה״כ נפשי צהלה ושמחה במה שהודעתני ההפרש שיש בין זמן חגם לפסחנו ובאופן שלא נשאר לי שום ספק בזה ולא שום פקפוק, אבל עדין צריך שתגיד לי ההפרש שיש בין הנוצרים עצמם לענין חגם כי הנני רואה שהם יותר רחוקים זה מזה ממה שרחוקים ממנו וזה נראה לי תמוה גדולה:

302

ש״גאה״ח אעפ״י שיש בין הנוצרים כמה סברות חלוקות בעיקרי אמונתם. הנה לפי צרכי. אחלק אותם לשתי כתות בלבד ואקרא אתהן בשם יוני׳ ורומי׳ תחת סוג היונים אכניס כל האומות והמדינות שעושין חגם עם היונים אעפ״י שאינן מסכימים עמהם בקצת עיקרי אמונתם כגון מלכות אינגלא״טירא. וכן אקרא רומיים לכל החוגגים עם הרומיים אע״פי שאינם מודים להם בכל עיקרי אמונתם. כגון מדינת הולא״נדא וקצת אשכנז היא גירמ״ניא שמשנת אלף ת״ש החלו לעשות חגם עם הרומיים אע״פ שיש בה שרים רבים ועצומים וכרכים ועיירות גדולות שאינם שומעים בקול האפיפיור ויעשו כן מפני שהיה צער גדול לסוחרים שהיו מפסידי׳ זמן הרבה לפי שזה היה חוגג בשבוע זו וזה בשבוע אחר. ולפעמים זה בחדש זה וזה בחדש אחר. ולכן נועדו וגמרו להסיר העשרה ימים העודפים לפי החשבון גריגו״ריאו ולמנות השנה כסידורו. ומלך שויצ״ייאה צוה שיסורו בכל ד׳ שנים העיבור של פיבר״ירו עד שישתוו לרומיים וכך הם עושין באופן שהסירו כבר ד׳ ימים ואין ביניהם ובין הרומיים אלא ששה. וכן בשנת אלף תש״ס ימנו ג״כ השנה ויעשו חגם עם הרומיים לא נשאר באיבר״ופה אלא מלכות איננאל״אטירא ומושקי״וויא ורו״סיא וארץ יון ששומרין עדיין חשבון הישן. ועתה דע שמיד שהאפיפיור גריגו״ריאו י״ג הסיר העשרה ימים מחדש אוקט״וברי כמ״ש (סי׳ ק״ף) נולדו בין הרומיים והיונים ד׳ הפרשיות גדולות ועצומות. הא׳ שלרומיים אותו החדש לא היה לו אלא כ״א יום אבל היונים עשו אותו של ל״א כמשפטו. הב׳ כי קודם התקון היו מבקשין ר״ח חלבנה ע״י המחזור קטן אבל אחר התקון מבקשין אותו ע״י המותרות או איפא״קטאש (סי׳ קפ״ח). הג׳ שמעת התקון התחילו לחשוב המולדות ארבעה ימים קודם היונים. הד׳ שהאביב של הרומיים נקבע ביום כ״א מאר״צו ושל יונים נשאר קבוע בכ״א בו כבראשונה שהרומיים קורין ל״א וזה משנת אלף תק״פב לחשבונם היא תחלת הש״מג לחשבוננו עד תחלת אלף ת״ש. כי משם ואילך נולדו עוד חידושים אחרים ביניהם כאשר אפרש בע״ה:

303

ש״דאה״כ הודיעני נא תולדות זה התקון:

304

ש״האה״ח מזה התקון נולדו מחלוקות גדולות בין הרומיי׳ והיונים לענין זמן חגם לפי שבכל מחזור קטן שלהם שהוא א׳ לשניהם קודמין הרומיים ליונים ד׳ פעמים חדש או חמשה שבועות ולפעמים ח׳ ימים בלבד ובשאר שני המחזור עושים חגם יחד כגון בשנת אלף ת״ש. תש״ג. תש״ו. תש״ז. תש״י. תשי״ג. ואם אירע שיתחברו יחד שני המרחקים האלו של חדש ושל ח׳ ימים אזי יוליד משניהם המרחק אשר אני קורא מרחק גדול שהוא של ה׳ שבועות או ל״ה ימים. וזה גורם תמיהה גדולה לעולם עד שלא גליתי טעמו:

305

ש״ואה״כ מי הכניסך בתגר זה:

306

ש״זאה״ח בשנת התנ״ג היא אלף תרצ״ג לחשבונם הנוצרים עשו חגם בכ״ב מאר״צו יום פורים ואנחנו לא חגגנו את חג הפסח עד יום ג׳ כ״א אב״ריל ואני הייתי אז תושב בעיר המפואר׳ ליו״רני ויתמהו כל יושבי העיר איש את רעהו כי לא ידעו מה הוא ויבואו אלי כולם כאחד נכרים ויהודים ויאמרו עליך המלאכה לבקש טעם החידוש הזה. ואומרה להם זה אינו חידוש כי זכורני שאירע כזה כמה פעמים ואעפ״כ אני אעשה כדבריכם. אזי שנסתי מתני ובינותי במחברינו ובמחבריהם ואין גולה את אזני עד שברוב השקידה והעיון מצאתי טעם קדימת חגם לפסחנו בקצת שנים כאשר הודעתיך כבר (בסי׳ קצ״ח) אבל עם כל זה לא שקטו ולא נחו כי אמרו שהיו רוצין לידע ג״כ טעם שינוי הרומיים והיונים. אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב בלשון איטלקי אשר בו פירשתי כל הנוגע לענין הזה ומשם הוצאתי כל מה שאמרתי ושאומר לעתיד בויכוח הזה. אלא ששם הוכרחתי להודיע לנוצרים קצת דברים חדשים מקרוב באו להם וישני׳ נושנים לנו כגון עידי ראיה. קידוש ב״ד ביום ל׳ וכו׳ אבל כאן השמטתי כל אלו וכיוצא בהן והכנסתי תחתיהן עניינים אחרים רבי התועלת לנו ולבנינו עד עולם וחידושים שעלו בדעתי אח״כ:

307

ש״חאה״כ עליך אמרו חז״ל יגעת ומצאת האמן:

308

ש״טאה״ח המרחקים האלו תמצאם בשנת ג׳. ח׳. י״ד. וי״ט. למחזור קטן שלהם ודוקא משנת אלף תק״פב עד אלף ת״ש לפי שמשם ואילך הוסיף עוד פעם אחרת כמו שאפרש. נמצא שכיון שבכל מאה שנה יש ה׳ מחזורים אירע זה השינוי בהכרח עשרה פעמים משנת אלף ת״ר עד אלף ת״ש:

309

ש״יאה״כ איזו היא הסבה הקרובה של שינוי הגדול הזה:

310

שי״אאה״ח העשרה ימים שהוחסרו מחדש אוק״טוברי. משום שכשם שהרומיי׳ פוסלין מולד הבא קודם ח׳ מא״רצו מפני שהניגוד שלו חל בעשרים בו דהיינו קודם האביב שלהם שהוא בכ״א בו כך היונים פוסלים המולד הבא קודם י״ח מאר״צו שהם קורין אותו ח׳ מפני שהניגוד שלו חל קודם ל״א מאר״צו שהם קורין אותו כ״א ולפיכך כיון שבשנות ג׳, ח׳. י״ד. וי״ט המולדו׳ נעשין לפי הרומיים קודם י״ח מאר״צו. היונים מעברין את השני׳ ההם ואין עושין חגם אלא בחדש שלאחריו. וכדי שתשמור הכלל הזה בידך הרי לך לוח:

311

שי״ב+----------+----------------+---------+

312

שי״ג|מחזור קטן |מותר או איפאקט׳ |מולד |

313

שי״ד+:========:+:==============:+:=======:+

314

שי״ה|ג |כג |ח׳ מארצו |

315

שי״ו+----------+----------------+---------+

316

שי״ז|ח |יח |יג בו |

317

שי״ח+----------+----------------+---------+

318

שי״ט|יא |כא |יב בו |

319

ש״כ+----------+----------------+---------+

320

שכ״א|יט |יט |יב בו |

321

שכ״ב+----------+----------------+---------+

322

שכ״גהרי לך שד׳ מולדות האלו פסולין ליונים מהטעם שאמרתי ודוקא משנת אלף תק״פב עד תחלת אלף ת״ש:

323

שכ״דאה״כ ולמה לא חשבת בין המולדות הפסולים ליונים הנעשים ג״כ בט׳ ובי״א מארצו כיון שהם בין הח׳ והי״ח ועוד למה לא חשבת אלא י״ב ועל מי נטשת הי״ד. ט״ו. י״ו. וי״ז. אשר גם המה פסולים להם כפי מה שהוריתני:

324

שכ״האה״ח כבר אמרתי לך (סימן קפ״ח) שאעפ״י שמספר המותרות או איפא״קטאש הן שלשים אעפ״כ אינם משמשי׳ אלא י״ט מהם לקצת זמן. כגון לק׳ או לר׳ או לש׳ שנים. ואח״ב נפסלין ונכנסין אחרים לשמש תחתיהם כפי הצורך. הלכך בי״ט מותרות שימשכו משנת אלף תקפ״ב עד אלף ת״ש לא יש מותר שיורה שום מולד בט׳ וי״א מא״רצו ולכן לא הזכרתי׳ בלוח. ועל מה ששאלת למה לא הזכרתי ג״כ הי״ד. ט״ו. י״ו. וי״ז צריך אני להודיעך שאעפ״י שאמרתי שהמולד הנעשה קודם י״ח מא״רצו פסול ליונים עם כל זה הבא מט״ו ואילך כשר לאלו ולאלו:

325

שכ״ואה״כ קשיא דידך אדידך דהא אמרת שקודם י״ח מא״רצו פסול להם:

326

שכ״זאה״ח לא אדוני. והטעם הוא לפי שהמולד הנעשה ביום ט״ו מארצו כשר ליונים מחמת שהם חושבים שלא נעשה אלא ד׳ ימים אח״כ דהיינו בי״ח וכן הי״ו בי״ט. הי״ז בכ׳ אך האמת הוא שאינן מכשירין אותו מפני שנעשה בט״ו אלא מפני שאומרים שנעשה בי״ח אבל מכל מקום חוגגין בו:

327

שכ״חאה״כ משול משל לקיים הענין בזכירה:

328

שכ״טאה״ח בשנת אלף תרפ״ז שלהם וי״ו למחזורם היה המולד ביום שבת ט״ו מארצו לפי הרומיים שהוא ה׳ כפי היונים. ואעפ״כ חשבו היונים שאותו מולד היה בח׳ מארצו לחשבונם ובכן הרומיים עשו חגם בל׳ בו. והיונים בכ״ז בו לפי חשבונם הישן שהוא ו׳ אב׳רי״ל לרומיים:

329

ש״לאה״כ ולמה לא עשו חגם יחדיו:

330

של״אאה״ח מפני שכפי הרומיים הניגוד היה ביום שבת כ״ט מארצו וע״כ חגגו ביום א׳ בשבת שלאחריו ל׳ בו כמשפטם. אבל היונים חשבו שהניגוד לא נעשה עד יום ג׳ א׳ אבריל ולכן המתינו עד יום א׳ בשבת שלאחריו ו׳ אבריל:

331

של״באה״כ הוספת חכמה וטוב ברוך טעמך וברוך אתה לה׳:

332

של״גאה״ח הנה עד הנה דברתי במחלוקות הנולדות בין הרומיים והיונים לענין חגם משנת התקון אלף תקפ״ב עד שנת אלף ת״ש צריך לדעת עכשיו מה יהיה משפט מחלוקתם משנת אלף ת״ש עד סוף העולם: ואומר ראשונה שהאביב של היונים שעד אלף ת״ש הי׳ נופל בכ״א מארצו ליונים שהם ל״א לרומיים נדחה משם והלאה ליום ראשון של אבריל. ונמשך ג״כ שאם שלעבר קודם אלף ת״ש היו קודמין הרומיים ליונים שחגם ד׳ פעמים במרחק הגדול בכל מחזור קטן כמו שהוריתי (בסי׳ רמ״ד). אחר שנת ת״ש קודמין אותם ה׳ פעמים בכל מחזור קטן. ובכן מתחלת אלף ת״ש עד תחלת אלף ת״ת קודמין הרומיים ליונים כ״ז פעמים דהיינו כ״ה בהכרח ושתים במקרה. והרי לך הלוח:

333

של״דלוח השנים שחג הרומיים קודם לחג היונים משנת אלף ת״ש עד שנת אלף ת״ת:

334

של״ה+----------+------------+-----------+----------+----------------+

335

336

337

של״ח+:========:+:==========:+:=========:+:========:+:==============:+

338

339

ש״מ+----------+------------+-----------+----------+----------------+

340

שמ״א|יד |תשד |כג מארצו |טז אבריל |כז אבריל |

341

שמ״ב+----------+------------+-----------+----------+----------------+

342

שמ״ג|יט |תשט |לא מארצו |כד אבריל |ה מאיו |

343

שמ״ד+----------+------------+-----------+----------+----------------+

344

345

שמ״ו+----------+------------+-----------+----------+----------------+

346

347

שמ״ח+----------+------------+-----------+----------+----------------+

348

שמ״ט|יא |תשכ |לא מארצו |יז אבריל |כה אבריל |

349

ש״נ+----------+------------+-----------+----------+----------------+

350

351

שנ״ב+----------+------------+-----------+----------+----------------+

352

353

שנ״ד+----------+------------+-----------+----------+----------------+

354

355

שנ״ו+----------+------------+-----------+----------+----------------+

356

357

שנ״ח+----------+------------+-----------+----------+----------------+

358

359

ש״ס+----------+------------+-----------+----------+----------------+

360

361

שס״ב+----------+------------+-----------+----------+----------------+

362

363

שס״ד+----------+------------+-----------+----------+----------------+

364

שס״ה|ג׳ |תשנ |כט מארצו |טו אבריל |כו אבריל |

365

שס״ו+----------+------------+-----------+----------+----------------+

366

367

שס״ח+----------+------------+-----------+----------+----------------+

368

369

ש״ע+----------+------------+-----------+----------+----------------+

370

371

שע״ב+----------+------------+-----------+----------+----------------+

372

373

שע״ד+----------+------------+-----------+----------+----------------+

374

375

שע״ו+----------+------------+-----------+----------+----------------+

376

377

שע״ח+----------+------------+-----------+----------+----------------+

378

379

ש״פ+----------+------------+-----------+----------+----------------+

380

שפ״א|יד |תשפ |כו מארצו |יט אבריל |ל אבריל |

381

שפ״ב+----------+------------+-----------+----------+----------------+

382

383

שפ״ד+----------+------------+-----------+----------+----------------+

384

385

שפ״ו+----------+------------+-----------+----------+----------------+

386

שפ״זאה״כ אל יהי׳ עליך למשא להודיעני העיקרים הכלליים אשר הלוח נכון עליהם:

387

שפ״חאה״ח הטעם שאחר אלף ת״ש יש שינוי אחר יותר ממה שהיה קודם לו הוא מפני שמתחלתו נפסלו המותרות הראשונים ונכנסו אחרים תחתיהם. ובכן באלו החדשים נכנסו חמשה שהן מכל וכל פסולים ליונים ואלו הן:

388

שפ״ט+----------+-----------------+-------+

389

ש״צ|מחזור קטן | מותר או איפאקטא |מולד |

390

שצ״א+:========:+:===============:+:=====:+

391

שצ״ב|ג׳ |כב |ט מארצו|

392

שצ״ג+----------+-----------------+-------+

393

שצ״ד|ח׳ |יז |יד בו |

394

שצ״ה+----------+-----------------+-------+

395

שצ״ו|יא |כ׳ |יא בו |

396

שצ״ז+----------+-----------------+-------+

397

שצ״ח|יד |כג |ח׳ בו |

398

שצ״ט+----------+-----------------+-------+

399

ת׳|יט |יח |יג בו |

400

ת״א+----------+-----------------+-------+

401

ת״באה״כ הנה אמת נכון הדבר אמנם אשאלך והודיעני אם יהיו עוד שינויי׳ חדשי׳ בין היונים והרומיי׳ משנת אלף ת״ת עד ב׳ אלפים:

402

ת״גאה״כ בודאי. לפי שהרומיים עושים את פיבריר״ו של שנות ת״ת ותת״ק חסר של כ״ח ימים בלבד. ובכן יארע שהאביב של יונים שהיה חל לפי חשבון החדש בא׳ אבריל. יחול בשנת אלף ת״ת בב׳ בו ובאלף תת״ק. בג׳ בו ואעפ״כ לא יהיה ביניהם שינוי חדש לענין זמן חגם. לפי שאע״פ שבשנת אלף תת״ק ישתנו המותרות או איפאקטא״ש כאשר הראית (בלוח ג׳ סי׳ רל״ב) לא יולידו עם כל זה שום שינוי לפי שאינם מורין המולדות בימים הפסולים ליונים, ובזה די ואין לי להאריך יותר בענין הזה מפני שאלו העיקרים כדאים ומספיקים להורות זמן חגם ושינוייהם לכמה וכמה מאות שנים:

403

ת״דאה״כ איו דעתי להטריחך יותר אלא לידע אם יחודש דבר בין היונים ובינינו:

404

ת״האה״ח לא אדוני אלא יתמידו איחור יום האביב והמולדות כימי קדם:

405

ת״ואה״כ יש לי טורח ועמל גדול לזכור כל זה הענין עם תנאיו וחילוקיו כי הוא קשה לשמוע ונוח לאבד ובכן אם אמצא חן בעיניך חזור עליו בקיצור נמרץ:

406

ת״זאה״ח אדוני המלך רצוני לעשות רצונך כי אין לי אלא גדולה וכבוד לשמוע בקול דבריך ובכן אתחיל ואומר שהרומיים מסכימים עמנו במקצת תנאי׳ לענין זמן חגם וחגנו וחולקי׳ במקצת. מסכימים א׳ שלא לחוג חגם קודם האביב. ב׳ ולא קודם הניגוד. ג׳ שאנו והם נוכל לחוג בכל חדש האביב ואפילו בסופו אף שלא יכנס כל החג בחדש האביב כמו שאירע להם בשנת אלף תר״ף שחל חגם בכ״א אבריל ויארע ג״כ בשנת אלף תש״טו ולנו בשנת התנ״ג חל הפסח בכ״א אבר״יל. ובשנת התע״א בכ״ג בו:

407

ת״חאה״כ זוהי דרך נכוחה וקלה ללמוד וללמד:

408

ת״טאה״ח באלו התנאי׳ מסכימין עמנו. אבל חולקי׳ א׳ בקביעת יום האביב שחל לפי תקון גריגו״ריאו לעול׳ בכ״א מארצו. אע״פי שקודם התקון הי׳ חל בי״א בו. אמנם האביב שלנו היה חל בזמן הקנצ״יליאו ניצ״ינו בכ״ה מארצו. אבל אח״כ היה הולך ונסוג אחור עד שהגיע לט״ו בו. ואילו לא נעשה התקון הי׳ חוזר לאחוריו עד שהי׳ חוזר חלילה בכל חדשי השנה. אחר שנת התקון אלף תקפ״ב וראש השמ״ג עד תחלת אלף ת״ש חזר להיות. נקבע בכ״ה מארצו. מאז עד אלף תת״ק לחשבונם בכ״ו בו, מאז ועד ב׳ אלפים ק׳ יבוא מ׳ שעות (דהיינו יום א׳ ושני שלישים) אחר יום כ״ה. וכן לסוף כל ת׳ שנה יתאחר מ׳ שעות כמו שפירשתי (בסי׳ רכ״ו). ב׳ הם אינן רשאים לחוג ביום האביב שלהם אבל אנו חוגגין בו כמו שעשינו בשנת הת״ן שחל הפסח ביום כ״ה מארצו. ובשנת התס״ט שהיא אלף תש״ט בכ״ו בו יום אביב שלנו אחר אלף ת״ש. ג׳ הם חוגגין בין ביום ניגוד הלבנה בין בחסרונה. אבל אין אנו חוגגין אלא ביום הניגוד דוקא לפניו ולא לאחריו. ד׳ פעמים הם חוגגים אחר עבור חדש האביב שלהם כדי שיפול יום ראשון של חגם ביום א׳ בשבת כאשר עשו בשנת אלף ותרס״ו לחשבונם שחגגו בכ״ה אבריל וכן עשו באלף תרפ״ה ובאלף תרצ״ו בכ״ב בו. משא״כ לנו כי לא נוכל לעשות הפסח אם לא יכנסו לפחות ג׳ ימים הראשונים בחדש האביב. וכן עשינו בשנת הת״מב בכ״ג אבריל. בשנת התס״א בכ״ב בו. ובשנת הת״ף נעשה בכ״ג בו. ה׳ זמן הראוי להם לחוג בו מתחיל בכ״ב מארצו ומסיים בכ״ה אבריל ושניהם בכלל. ובתוך זה הזמ{ן} נכללים ל״ה ימים או ה׳ שבועות אשר כל יום א׳ בשבת שלהם ראוי לחוג בו. אבל לנו אין לנו אלא חדש א׳ שקודם תקונם הי׳ מתחיל בט״ו מארצו ומסיים בי״ג אבריל ושניהם בכלל. אחר התקון עד אלף ת״ש היה מתחיל בכ״ה מארצו ומסיים בכ״ב אבריל. מאלף ת״ש עד תחלת אלף תת״ק מתחיל בכ״ו מארצו ומסיים בכ״ד אבריל וכולן בכלל. ומשם ואילך יתאחר מ׳ שעות כידוע. ואם תרצה להתחיל מי״ד מארצו קודם התקון. מכ״ד מאז ועד אלף ת״ש. ומכ״ה משם ועד אלף תת״ק הרשות בידך. אלא שמגמת דברי אינה אלא על הרוב ולכן השמעתים. אבל לך הרשות נתינה. ו׳ המולד הראוי להם לחוג בחדשו מתחיל מח׳ מארצו. אבל הראוי לנו קודם תקונם היה מתחיל בא׳ בו. אחר התקון בי״א בו עד אלף ת״ש. מאז עד אלף תת״ק בי״ב בו. ומשם ואילך יולד ההפרש הידוע של מ׳ שעות כאשר אמרתי כמה פעמים:

409

ת״יאה״כ הרי שמרת את מצות חז״ל שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה:

410

תי״אאה״ח בזה החילוק תדע ותשכיל אם אנו קודמין להם בחגיגת פסחנו או אם הם קודמין לנו. ויהא כלל זה מסור בידך שאם המולד שלהם בא מח׳ ועד י״א מארצו ועד בכלל דע בודאי שהם קודמין אותנו חדש א׳ אבל אם יבוא אח״כ אנחנו קודמי׳ אותם. גם תדע כי משנת אלף תקפ״ב עד אלף ת״ש היינו קודמין אותם י׳ פעמים בכל מחזור קטן והם היו קודמין לנו ב׳ פעמים בלבד. אבל עכשיו אחר שנת אלף ת״ש אנחנו קודמי׳ ט״ז פעמים בכל מ״ק והם שלש פעמים כאשר שמענוה וכן ראינו בשנת התס״א היא אלף תש״א שהם חגגו בכ״ז מארצו ואנחנו בכ״ג אבריל. בשנת התס״ד היא אלף תש״ד. הם בכ״ג מארצו ואנחנו בי״ט אבריל. ובשנת התע״ב היא תשי״ב. הם בכ״ז מארצו ואנחנו בכ״א אבריל. ודע שהיו פעמים שאנו קודמין ע״י ד׳ מרחקים קטנים הא׳ כשחל פסח ביום שבת שהם חוגגין ביום א׳ בשבת הסמוך לו מיד. השני כשחל פסח ביום ה׳. הג׳ כשחל ביום ג׳ הד׳ כשחל ביום א׳ בשבת. שאז ממתינין עד יום א׳ בשבת הסמוך לו מלאחריו כדי שלא יראו החוצה כמתיהדים ושעושים חגם זכר ליציאת מצרים כמונו:

411

תי״באה״כ אל שדי יברכך ברכות שמים מעל כי הבאת עלי ועל ממלכתי חדוה גדולה בעוצם טענותיך ובאמתת ראיותיך:

412

תי״גאה״ח עוד יש להודיעך חידוש גדול אשר נעלם מעיני כל חי עד היום הזה. ובודאי שיפלא בעיניך ובעיני כל בקי במלאכת העיבור כי לא שמע כזאת ולא ראה כאלה מימיו:

413

תי״דאה״כ תזל כטל אמרתך ואקבלם כשעירים עלי דשא:

414

תי״האה״ח בשנת התפ״ד לחשבוננו היא אלף תשכ״ד לחשבונם אנחנו עם בני ישראל נחוג את חג ה׳ ביום שבת ח׳ אבריל אבל הם לא יחוגו חגם עד י״ו בו שהוא אסרו חג לנו, וזהו נגד מה שהצעתי בחילוק הששי. וכן יעשו ג״כ בשנת הת״קד לנו היא אלף תשמ״ד להם שחל הפסח ביום שבת כ״ח מארצו והם לא יחוגו אלא עד ה׳ אבריל ט׳ ימים אחרינו. וזה לא אירע משנת התיקון אלף תק״פב עד השני׳ הנ״ל. ומודה אני לפניך אדוני המלך כי זה החידוש גרם לי מבוכ׳ גדול׳ ואשתומ׳ על הדבר פעם ושתים ואין מבין ואמרתי בלבי אולי קלקול חשבונות יש כאן אבל אח״כ נתיישבתי על הדבר ומצאתיו (תהלות לאל) ונימוקו עמו ומובטחני בך שייטב בעיניך כי אמת ויציב הוא:

415

תי״ואה״כ פתח פיך ויאירו דבריך:

416

תי״זאה״ח כבר ידוע כי יום א׳ של פסח אנו מונין ט״ו ללבנה והם י״ד אבל בשתי השני׳ האלו אינם מונים אלא י״ג ביום שבת שהוא א׳ של פסח ויום ט״ו לנו. נמצא ביום א׳ בשבת שהוא שני של פסח הם מונים י״ד ללבנה ויום שני בשבת הוא ט״ו ללבנה לפי מניינם. ולפי שאינם חוגגין אלא ביום א׳ בשבת דוקא צריכין להמתין עד יום אחד בשבת שהוא אסרו חג של פסח וזהו טעם האיחור הזה שהוא נגד מנהגם:

417

תי״חאה״כ הבא ראיה שיום ט״ו שלנו בשנים ההם הוא י״ג שלהם ועוד למה לא אירע כך משנת התקון עד השנים הנ״ל.

418

תי״טאה״ח נקל לי לתת טעם לשתי שאלותיך. ועל השניה אומר ראשונה שכבר אירע כזה בשנת הת״סה היא אלף תש״ה שחל הפסח ביום ה׳ ה׳ אבריל. והם עשו חגם ביום א׳ בשבת הסמוך לו מלאחריו ח׳ אבריל:

419

ת״כאה״כ וכי אתה מביא ראיה לסתור:

420

תכ״אאה״ח אינה ראיה לסתור אלא לחזק מה שאמרתי. שהנה יום א׳ של פסח שהיה ט״ו של לבנה לנו היה להם י״ג. וביום שבת היה הניגוד לפי חשבונם. הרי שאינן מסכימין עמנו לא במולד ולא בניגוד ואילו חגגנו באותה שנה ביום שבת לא היו חוגגין הם אלא ביום אסרו חג. וזוהי פתח פתוח ליכנס בהבנת הפרש או חידוש שנות הת״פד והת״קד לנו הן תש״כד ותש״מד להם, כי בשנת הת״פד היא תשכ״ד נהוג ביום שבת ה׳ אבריל. אבל הם לא יחוגו עד י׳ בו. והטעם הוא מפני שיום א׳ של פסח שאנו מונין ט״ו ללבנה הם מונין י״ג. ולפי שחל פסחנו ביום שבת הם לא חגגו ביום אחד בשבת שהוא שני של פסח לפי שלחשבונם לא היו אלא י״ד ללבנה ולפי שאינן חוגגין אלא ביום א׳ בשבת הוצרכו לאחר חגם עד אסרו חג של פסח וכן יעשו בשנת הת״קד שחל הפסח ביום שבת כ״ח מאר״צו והם יאמרו שהוא י״ג ללבנה ומהטעם שאמרתי בשנת הת״פד לא יחוגו עד אסרו חג שהוא חמשה לחדש אבריל:

421

תכ״באה״כ מי הגיד לך שאינם מסכימים עמנו במולדות ובניגודי׳:

422

תכ״גאה״ח כך מצאתי במבחר ספריהם ומחבריהם אשר הם סומכין עליהן וחיין מפיהם:

423

תכ״דאה״כ ולמה לא אירע כזה עד תש״ח. ותש״כד. ותש״מד:

424

תכ״האה״ח אירע ואירע אלא שנבלע ברוב הימים שבין פסחנו לחגם:

425

תכ״ואה״כ אני שמעתי ולא אבין מה אחרית דבריך:

426

תכ״זאה״ח עתה אשיב על השאלה הראשונה לאמר שגם קודם שנת אלף ת״ש מנו י״ג ללבנה כשאנו מונין ט״ו. וזה היה בשנת הת״מד לנו היא אלף תר״פד להם שחל פסחנו ביום הל׳ מארצו שהוא ט״ו ללבנה לנו והם קראוהו י״ג. ויום ששי מנו י״ד. יום שבת ראשון של תש״מו ט״ו. וחגגו ביום א׳ בשבת שני של חש״מ ואילו היו קורין ליום שבת שהוא א׳ של חש״מ י״ג וראי שהיו מאחרין חגם עד יום א׳ בשבת ב׳ ימים אחר הפסח כמו שאירע בשנת הת״מ אלף תר״פח שחל הפסח ביום ה׳ שמנוהו הם י״ג ללבנה. וכן בשנת הת״נט אלף תר״צט שחל הפסח ביום ג׳ ולכן לא איחרו חגם. כי ברוב הימים שבין יום א׳ של פסח לא׳ בשבת שהוא יום חגם בא הניגוד בזמן שיכולים לחוג ביום א׳ בשבת חל חש״מ. אבל מאלף ת״ש ואילך לפעמים חל כבראשונה י״ג ללבנה שלהם ביום ט״ו לנו שהוא יום ה׳ א׳ של פסח וכיון שהניגוד נעשה לפי חשבונם בשנה ההיא ביום ש״ק כמו בשנת הת״סה היא אלף תש״ח. עשו חגם ביום א׳ בשבת הסמוך לו בלי הפסק. וכן היה ראוי להיות בשנת הת״פד היא תש״כד אבל מפני שחל הפסח ביום ש״ק שהם מונים בו י״ג ללבנה נמצא שיום א׳ בשבת הוא י״ד ואינן חוגגין בו מפני שהוא קודם ניגוד הבא אחר האביב. ומפני שלפי נימוסם אינם יכולין לחוג אלא ביום א׳ בשבת צריכין להמתין עד יום א׳ בשבת השני שהוא אסרו חג לנו. וכן יארע בשנת הת״קד לנו היא תש״מד להם מהטעם הזה עצמו. ורציתי להודיעך זה כי ידעתי שלא עלה על לב איש לא מישראל ולא מאומות העולם החידוש הזה ולכן בימים ההמה ובעת ההיא יגרום תמיהה גדולה להם ולנו:

427

תכ״חאה״כ שאבת בטוב עיונך מי החכמה ממעיני שכלך:

428

תכ״טאה״ח כל מה שאמרתי ודאי וברור וקיים כי ראיתי לוחותינו ולוחותיהם וערכתי אלו לאלו ובכן אחר עמל וטורח ושקידה רבה בספר הנקרא מהם מארטי״רולוגייו זאת מצאתי, ואתה אשוב אל הענין. ו׳ הם אינם עושים חגם אלא ביום א׳ בשבת דוקא אבל אנחנו חוגגין בימי (אג״הז) ופוסלין ימי בד״ו כדאמרינן בעלמא (לא בד״ו פסח): והרי לך הלוח מהשנים שקודמין אותנו משנת אלף ת״ש עד אלף ת״ת דהיינו משנת הת״ס עד שנת הת״קס:

429

ת״ללוח השנים שקדם חגם לחגנו משנת אלף ת״ש היא הת״ס עד אלף ת״ת היא התק״ס:

430

תל״א+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

431

432

תל״ג+:=======:+:====:+:=======:+:========:+:=======:+:========:+:========:+

433

434

תל״ה+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

435

תל״ו|יא |התסד |יו׳ ש״ק |יט בו |יד |כג בו |תשד |

436

תל״ז+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

437

438

תל״ט+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

439

ת״מ|ח |התפ |יום ג׳ |כג בו |יא |לא בו |תשכ |

440

תמ״א+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

441

תמ״ב|יא |התפג |יום ג׳ |כ בו |יד |כח בו |תשכג |

442

תמ״ג+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

443

444

תמ״ה+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

445

446

תמ״ז+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

447

448

תמ״ט+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

449

ת״נ|יט |התקי |יום ג׳ |כא בו |ג |כט בו |תשנ |

450

תנ״א+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

451

452

תנ״ג+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

453

454

תנ״ה+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

455

456

תנ״ז+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

457

תנ״ח|ח |התקלז |יום ג׳ |כב בו |יא |ל בו |תשעז |

458

תנ״ט+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

459

ת״ס|יא |התקמ |יום ה׳ |כ בו |יד |כו בו |תשפ |

460

תס״א+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

461

462

תס״ג+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

463

464

תס״ה+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

465

תס״ו|יא |התקנט |יו׳ ש״ק |כ בו |יד |כד בו |תשצט |

466

תס״ז+---------+------+---------+----------+---------+----------+----------+

467

תס״חאה״כ עדין צריכי׳ למודעי:

468

תס״טאה״ח דעת העיבור קנית מה חסרת:

469

ת״עאה״כ באלו הכללי׳ שמסר׳ לי מובטח אני שהבנתי ענין העיבור על בוריו לענין הפסח אבל כדי לידע כל מה שיש לידע בזה הייתי רוצה שתגיד לי המחלוקת שנולדו אחר התקון בין הרומיים והיונים לענין חגם בקיצור:

470

תע״אאה״ח הרומיים והיונים אחר התקון. מסכימים בכל החילוקים הנמצאים בהסכמת הסידור של קונציליא״י גיצינ״ו. {(}הלא הם כתובים בסי׳ קנ״ח) חולקים. א׳ במה שהיונים קורין י״א מארצו ליום שהרומיים קורים כ״א ומאלף ת״ש ואילך הרומיים קבעו האביב בכ״ב בו מפני יום כ״ט של פיבריר״ו שחסרו באותה שנה. על כן יש ביניהם מרחק של י״א יום עד תחלת אלף ת״ת. ב׳ האביב שלהם שמיד אחר התקון נדחה ליום ל״א מארצ״ו של רומיים משנת אלף ת״ש ואילך נדחה לא אבריל ונוסף אז המרחק צד י״א יום ועד בכלל. באלף ת״ת ידחה לכ׳ אבריל ואז יתרחקו י״ב יום. באלף תת״ק לג׳ בו ואז יתרחק האביב שלהם משל רומיים י״ג ימים ג׳ חל{ו}קים ג״כ ביום חגם ועל זה יש ביניהם ג׳ מרחקים. גדול. בינוני. וקטן, גדול כשיעשה המולד קודם ט״ו מארצ״ו לרומיים וקודם יום חמישי בשבת שאז היונים עושים חגם ה׳ שבועות שהם ל״ה ימים אחר הרומיים. כמו שאירע בשנת אלף תרצ״ח לחשבונם הרומיים חגגו בל׳ מארצ״ו והיונים בכ״ד אברי״ל שלהם שהיה יום ד׳ מאי״ו לרומיים. ומ האלף תש״א הרומיים בכ״ז מארצ״ז והיונים בא׳ מאי״ו הוא כ׳ אברי״ל ליונים. וכן באלף תש״ד הרומיים בכ״ג מארצו והיונים בכ׳״ז אבריל לרומיים שהוא להם ט״ז אבריל. ובאלף תש״ט הרומיים בל״א מארצו והיונים בה׳ מאיו שהוא להם כ״ד אבריל זהו המרחק הגדול. המרחק הבינוני הוא כשאין בין חגיהם אלא ד׳ שבועות כגון בשנת אלף תש״ך שהרומיים יחוגו בל״א מארצו והיונים בכ״ה אבריל לרומיים הוא י״ז בו ליונים. וכן בשנת תשמ״ז הרומיים יחוגו ביום ב׳ אבריל והיונים בל׳ בו שהם קורין י׳׳ט בו. הרי לך כ״ה ימים שהם ד׳ שבועות בין אלו לאלו. המרחק הקטון הוא של ה׳ ימים בלבד. והוא כשהניגוד בא ביום חמישי בשבת ואילך שאז היונים אינם חוגגין עם הרומיים מפני שחושבים שאותו הניגוד לא היה אלא ד׳ ימים אחר ענין הרומיים. בכן סוברים שלא נעשה עד יום שני בשבת שהוא לחג הרומיים, ולכן היונים ממתינים עד יום א׳ בשבת שלאחריו וחוגגין ה׳ ימים אחר הרומיים. אבל כשהניגוד בא קודם יום חמישי בשבת כמו שאירע בשנה הזאת התע״ג לנו הוא אלף תשי״ג להם שהניגוד לנו ולרומיים שהיה ביום ג׳ יום א׳ של פסח והיה משם עד יום א׳ בשבת שלאחריו ה׳ ימים כולם חוגגין יחד. שני המרחקים הגדולים האלה קודם אלף ת״ש היו באין ד׳ פעמים בכל מחזור קטן שלהם דהיינו בג׳. ח׳ י״א, י״ט. ובאותן השנים המולדות של רומיים היו פסולים ליונים מפני שהיו ביום ח׳ י״ג. י׳. י״ב. מארצו לרומיים. אבל אחר האלף ת״ש יש מולד אחר פסול ליונים מלבד אלו הד׳ והיינו בשנת י״ד למ״ק שלהם שמולדו ביום ח׳ מארצו לרומיים. אם תרצה לידע אם שתי האומות חוגגות יחד או אם יש ביניהם א׳ או ב׳ מהג׳ מרחקים. צריך שתדע תחלה אם אוחה השנה היא א׳ מחמש הנ״ל. ואם תהיה אחד מאלה צריך שיהיה בין חגיהם המרחק הגדול או הבינוני. ועדיין אפשר שיהיה המרחק הקטן בכל שאר השנים. ואם תרצה לידע אם יש המרחק הגדול נקוט האי כללא בידך. אם הניגוד של רומיים יחול ביום חמישי או אחריו עד יום אחד בשבת אזי יהיה ביניהם המרחק הגדול של ה׳ שבועות מפני שמצטרפים מרחק חודש ומרחק ניגוד הלבנה שהוא ח׳ ימים. ואם יהיה הניגוד ביום ב׳ בשבת או ג׳ לא יהיה אלא הבינוני, שאם יהיה הניגוד ביום ה׳ בשבת אפילו בשנה חוץ מחמש שנים הנ״ל יהיו ביניהם ח׳ ימים. והרי לך בקיצור כל כללי היונים והרומיים:

471

תע״באה״כ עדיין יש לך להגיד בקיצור ההפרש שיש בינינו ובין היונים:

472

תע״גאה״ח מסכימים כל מה שמסכימים עמנו כת הרומיים חוץ מן המולדות והניגודים חולקים במה שהם פוסלים הניגוד הבא בין ט״ו וכ״א מארצו שלהם דהיינו לחשבון הישן ובכן אזי קודמין אנו להם במרחק הגדול כמו שאירע בשנת אלף תרצ״ח אשר אנחנו עשינו את חג הפסח ביום ה׳ כ״ז מארצו לרומיים וי״ו בו ליונים. וכן בשנת אלף. תש״ס אנחנו חגגנו ביום ג׳ כ״ו מארצו לרומיים ט״ו בו ליונים והם עשו חגם בכ״ד אבריל להם שהיה לרומיים ה׳ מאיו כאשר ראיתי בעיר הגדולה לינדריש. וזה דרכם ב׳ פעמים בכל מחזור קטן שלהם בשנת ח׳ וי״ט שהם ה׳ וט״ו שלנו. ושנת אלף תרצ״ח היא התנ״ח היתה ח׳ למ״ק שלהם וה׳ לנו ושנת אלף תש״ט היא התס״ט היתה י״ט למחזור קטן שלהם וט״ז למחזורנו. והרי לך לוח

473

תע״דלוח שנים שחגנו קודם לחג היונים משנת אלף ת״ש עד שנת אלף ת״ת:

474

תע״ה+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

475

476

תע״ז+:=======:+:===========:+:=====:+:========:+:=======:+:============:+:========:+

477

478

תע״ט+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

479

480

תפ״א+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

481

482

תפ״ג+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

483

484

תפ״ה+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

485

486

תפ״ז+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

487

488

תפ״ט+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

489

490

תצ״א+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

491

492

תצ״ג+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

493

494

תצ״ה+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

495

496

תצ״ז+---------+-------------+-------+----------+---------+--------------+----------+

497

תצ״חאה״כ היה חידוש לענין איחור המולדות והניגודים שלהם משלנו:

498

תצ״טאה״ח אם הניגוד שלנו יהיה ביום חמישי בשבת או אחריו אנו קודמים אותם בעשרה או ט׳ ימים אבל אם יהיה ביום א׳ או ג׳ לא יהיו בינינו וביניהם אלא המרחקים מחמשה או שבעה ימים:

499

500אה״כ הייתי חושב שהיה בינינו וביניהם איזה הפרש חדש:

500

501אה״ח אי אפשר להיות כן שהרי אנחנו לא שנינו את לוחותינו והם עדין עומדים בשלהם כי לא שמעו בקול האפיפיור גריגוריאו י״ג ובזה אשים קנצי למילין בענין עיבורנו ועיבורם כי אתה בחריפות שכלך תדע ותשכיל מן מוצא לעתיד עד סוף העולם:

501

502אה״כ דע אהובי החבר כי לא אעזבך עד אשר תגיד לי טעם שני כללים ששמעתי על עיבורנו:

502

503אה״ח דבר אדוני כי רצוני רצונך ומחשבתי מחשבותיך:

503

504אה״כ כלל גדול אמרו (פ״ק דר״ה דף י״ט בגמ׳ אדר הסמוך לניסן לעולם חסר) ועוד כלל אחר אמרו (שם רע״ב מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר). וקשה לי למה אדר ואלול שניהם. חסרים לעולם מה פשעם ומה חטאתם:

504

505אה״ח דבר ותקון גדול עשו חז״ל בזה:

505

506אה״כ הלא תגיד לי מה התקון הגדול הלז:

506

507אה״ח כבר ידעת שכשעלה עזרא מן הגולה לא עלה עמו אלא מעט מזעיר מעם ישראל ככתוב בנחמיה כל הקהל כאחד ארבע ויבוא אלפים שלש מאות וששים. וכאשר כל העם שהיו אלפי אלפים ורבי רבבות היו מפוזרים בכל רוחות העולם אחד הנה ואחד הנה ובפרט במלכות בבל ובארץ מצרים היה מספר גדול ועצום כידוע מדברי היוסיפון לרומיים וידידי׳ אלכסנדרי הנקרא פי״לון. ידעת ג״כ שבירושלים היו ב״ד מקדשין יום ל׳ ע״פ הראי׳ אם באו עידי ראיה ואם לא היו עושין ר״ח ביום ל״א מבלתי העדאת עדים כי יום ל״א מקודש מעצמו שכבר קדשוהו שמים. ולפי ששני ימים אלו דהיינו ל׳ ול״א ראויים והגונים לקבוע בהם ר״ח ור״ה במה יודע איפוא לבני ישראל הרחוקים אימתי ר״ה ואימתי יוה״כ וסוכות ופסח והכתוב אומר (תורה אחת יהי׳ לכם). ובכן אין אנו יכולין לחוג את מועדי ה׳ בשני ימי׳ חלוקין כגון קצת ביום א׳ בשבת שני וקצת ליום כי אב אחד לכולנו ואל אחד בראנו ולכן חז״ל שכל יקר ראתה עינם עשו תקון גדול לרחוקים כדי שלא יהיה לבם נוקפם והיינו שצוו שבני חוצה לארץ לא יעברו מעולם לא את אדר ולא את אלול ושיעשו שני ימים יום טוב ובזה מובטח להם שיחוגו את חגי ה׳ עם בני ארץ ישראל בהכרח:

507

508אה״כ כבר אמרתי לך פעם אחרת שענין בלי משל כגוף בלי נשמה:

508

509אה״ח הנני. הגע עצמך שבני ח״ל עיברו את אלול. ועתה ממה נפשך או עושים שני ימים י״ט או יום א׳ אם עושין יום א׳ ודאי שיעשו יום ל״א ואפשר שבני א״י עשו יום ל׳. נמצא שלא חגגו יחד והכתוב אומר (תורה אחת יהי׳ לכם). ואם יעשו שני ימים עדין לא יצאו מידי ספק כי שמא בא״י חגגו ביום ל׳ והם עשו ר״ה בל״א ול״ב הרי שאין דרך לחוג כולנו יחד אלא על ידי חסרון אלול לעשות שני ימי׳ והוא הדין באדר לגבי פסח:

509

510אה״כ צריך לומר שרוח ה׳ דבר בם ומלתו על לשונם. אבל תמהני איך לא עשו תקון הזה בחג השבועות:

510

511אה״ח הרי הוא מתוקן ועומד מעצמו כי אייר שהוא קודם לסיון בסדר החדשים הוא חסר מעצמו כידוע. כי מניסן עד תשרי כל החדשי׳ כסדרן א׳ מלא וא׳ חסר. כגון ניסן בלא אייר חסר. סיון מלא תמוז חסר. אב מלא אלול חסר:

511

512אה״כ איך היו נוהגין בע׳ שנה של גלות בבל לגבי מועדים:

512

513אה״ח איני יודע כי לא נמצא כתוב בספר סדר הנהגתם בימים ההם. אבל כל ישראל לפי דעתי היו קובעין כפי המולד כמונו היום בהסכמת נביאים שביניהם. ואפשר שהשי״ת קיים הסכמתם כמו שקיים ואישר הד׳ צומות כנראה בזכריה (ח׳ י״ט):

513

514אה״כ וכי אי אתה מאמין שהקביעה על פי המולד נתקבלה מסיני ממר״עה:

514

515אה״ח אין ספק שבין החשבון ובין הראיה נתקבלו שניהם מסיני:

515

516אה״כ למה אמרת א״כ שהקב״ה קיים ואישר הסכמתם שנראה שהם הסכימו תחלה ואח״כ נתקיימה הסכמתם מאת הקב״ה:

516

517אה״ח מסיני קבלו שמצוה לקדש עפ״י הראיה היכא דאפשר כדאיתא בפ״ק דר״ה (דף כ׳) וכשאי אפשר מפני העבים או מפני המלחמה וכו׳ יתנהגו על פי החשבון. והנה כשגלו לבבל היו מסתפקים כדת מה לעשות ובחרו בחשבון בהסכמת הנביאים. ועל בחירת החשבון אמרתי שהקב״ה קיים על ידם לא על החשבון עצמו שכבר נתקבל מסיני:

517

518אה״כ מאן מוכיח שישראל בחרו בחשבון ועזבו הראיה:

518

519אה״ח השכל והסברא. שהרי אחר חרבן בית ראשון היו בבבל מספר גדול ועצום של ישראל וכן במדי ופרס כנראה במגלת אסתר. ורבים מהם ירדו מצרימה עם יוחנן בן קרח ככתוב בירמיה מ״ג. ומלכות מצרים הוא באורך ס״ב מעלות, ובבל בס״ט ופרס קרוב לתשעי׳. נמצא אורך הרצועה הזאת ממצרים לפרס דהיינו ממערב למזרח קרוב לשלשים מעלות ובכן במלכות פרס יזרח השמש ויעריב שתי שעות קודם מצרים ולכן אפשר שתראה הלבנה בשקיעת החמה של ליל שבת שהוא ליל שלשים ולא תראה בפרס עד שקיעת החמה של מוצאי שבת כמ״ש (סימן ק״ך) ואם היו קובעין על פי הראיה נמצא שבמצרים עשו ראש השנה ביום שבת ובפרס ביום א׳ בשבת והיאך אני מקיים תורה אחת יהיה לכם. אלא ודאי צריך לומר שהיו קובעין עפ״י החשבון דהיינו המולד שהוא שוה למצרים לבבל ולפרס ולכל העולם כולו:

519

520אה״כ דבריך טובים ונכוחים ומתיישבים על הלב אבל לא יאמן כי אמרו הבא ראיה ותאמן

520

521אה״ח כך נראה לי. אבל אני אומר קבלו דעתי אמנם אין ספק שהיו צריכין לאיזה סדר בגלות. ולפי דעתי אין נכון סדר מזה מפני שהוא שוה לכל:

521

522אה״כ ומאימתי נראה לך שהתחילו לעשות שני ימים טובים של גליות:

522

523אה״ח אחר שעלה עזרא מבבל וגלותו עמו ואחר שנתיישבו בארץ ישראל נולדו הספקות בהכרח לבני ח״ל אם בני א״י קדשו יום ל׳ או קבעו ביום ל״א:

523

524אה״כ ואי אפשר שהתחילו השני ימים משהושיב ירבעם בן נבט פרדסאות על הדרכים כרי שלא יעלו לרגל והותיקין שבהם גמרו ביניהם בהסכמת ורשות הסנהדרין לעשות שני ימים:

524

525אה״ח איני יכול לחלוק עליך ולא אתה יכול לחלוק עלי כי שנינו טוענין שמא:

525

526אה״כ והשתא דבקיאינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי:

526

527אה״ח כבר החזרתי לך תשובה על זה (ויכוח ג׳ סי׳ ק״ל) ואעפ״י שאמרתי אז שאאריך כאן אין לי להאריך כי שם טענתי כל מה שיש לי לטעון ואין לי להוסיף:

527

528אה״כ ומה נשיב לקראי׳ הטועני׳ עלינו שאנו עוברי׳ על בל תוסיף:

528

529אה״ח אין להם תפיסה עלינו כלל ועיקר. כי אין כונתנו לעשות שני ימים יום טוב אלא יום א׳ בלבד. והראיה שבכל יום שני של יו״ט מפטיר קורא וביום הראשון. ובסכות אינו קורא וביום השני עד יום ראשון של חול המועד:

529

530אה״כ הנה ביום שבת יש הפרש גדול בין יושבי המזרח ובין המערב. כי כשכלה יום שבת בקצה המזרח אזי מתחיל שחרית של שבת בקצה המערב וא״כ היאך אני מקיים תורה אחת יהיה לכם:

530

531אה״ח קרוב לזה מצאתי בס׳ הכוזרי הראשון (מאמר סי׳ ל״ח) שה״חר יהודה מוס״קאטו ז״ל מפרשו הביא דברי קראי המפטפט נגדנו והבל יפצה פיהו לאמר (שכשם שבשבת יש בין מקום למקום שעה ושתים ושלש ולא איכפת לן כי כל איש ישראל מקדש השבת כפי מקומו ושעתו כן ראוי להיות בקידוש החדש שכל מקום ומקום יקבע ביום ראייתו ואם השמים מתקשרים בעבים יעשו כפי ההקרבה ר״ל כפי מה שהשכל נותן). ע״כ תמצית דבריו:

531

532אה״כ הרחב פיך בפירוש דברי הקראי ואח״כ תודיעני מה בידך להשיב:

532

533אה״ח יש מחלוקת גדולה בין ה״חר יהודה הלוי בעל הכוזר והרב ר׳ אברהם בר חייא וה״חר יצחק ישראל בעל יסוד עולם אם הבקר והערב מתחילין מירושלם שהיא סמוכה לטבור הארץ בכדי כ״ד מעלות לפאת מערב דהיינו שעה וחצי בקירוב. או מקצה המזרח ולפי שאין עסק למחלוקת זו בענין שאנו בו אניח הדבר כמו שהוא:

533

534אה״כ עשה כל אשר בלבבך כי ה׳ עמך:

534

535אה״ח דע ראשונה שהמשלים שאביא מיום ולילה אני מדבר בתקופת ניסן שהימים והלילות והשעות שוין כדי שלא תטריח עצמך להפוך שעות בלתי שוות לשוות. ואומר כי מקצה המזרח לקצה המערב יש ק״ף מעלות אשר השמש הולך עליהם בי״ב שעות היום וכשהשמש יוצא על הארץ בקצה המזרח אזי הוא תחלת הלילה בקצה המערב של היום שהוא במזרח. לנו בני ישראל שהיום הולך אחר הלילה. כגון תחלת ליל שבת במזרח הוא תחלת בקר של ערב שבת במערב. חצי ליל שבת במזרח הוא חצי יום ערב שבת במערב. בקר של שבת במזרח הוא תחלת ליל שבת במערב. חצי יום שבת במזרח הוא חצי ליל שבת במערב. וסוף דבר מוצאי שבת במזרח הוא שחרית של שבת במערב. הרי לך שכל ישראל שובתין יחד י״ב שעות ואין הפרש ביניהם אלא שכשהוא ליל שבת במערב אזי הוא יום שבת במזרח. אבל הוא שבת קדש לאלו ולאלו. עוד יש יתרון אחר והוא שאם איש היושב בקצה המזרח יאמר ליושב בקצה המערב יום שבת ה׳ ניסן של שנת הת״עג קריתי ספר תהילים בשעה אחת או שיאמר כך היושב במערב לבא מן המזרח באזניו ישמע ולבבו יבין שיום ה׳ ניסן חל ביום שבת לזה ולזה. כי שבת ראשונה של ניסן של שנה זו היתה ה׳ לחדש אליבא דכולי עלמא ונמצינו מקיימין תורה אחת יהיה לכם אמנם אם כל אחד ואחד היה מקדש על פי הראיה כפי מקומו ושעתו היינו עושין תג הפסח בשני ימים חלוקין זה אחר זה:

535

536אה״כ משול לנו משל ויאמנו דבריך:

536

537אה״ח זכור אל תשכח את אשר ראיתי בעיר ליו״רני שנראתה הלבנה החדשה בליל כ״ט אדר (סימן קי״ח). ועתה הנני מחדש המעשה ההוא במשל אחר להכריח שאי אפשר שישראל יקדשו כל א׳ ואחד עפ״י הראיה כפי מקומו. הסכת ושמע. הגע עצמך שהמולד היה בקצה הטורח ביום שבת אחר חצי היום מיד ואז הוא במערב אחר חצי ליל שבת מיד. ולפי כלל (נולד אחר חצות בידוע שאינו נראה סמוך לשקיעת החמה) בודאי הגמור שלא תראה הלבנה בליל מוצאי שבת במזרח מפני שאין לה זמן להתרחק מהשמש בפחות משש שעות. באופן שתראה אורה ליושבי המזרח. ובכן אינן יכולין לקדש את החדש במוצאי שבת וצריך שימתינו עד ליל יום שני בשבת שאז יראוה ויקדשוה. אבל יושבי המערב ששעת המולד היא להם אחר חצי ליל שבת כיון שיש קרוב לי״ח שעות מהמולד ללילה יראוה ויקדשוה במוצאי שבת. נמצאו יושבי מערב חוגגין ביום א׳ בשבת ויושבי מזרח ביום ב׳ בשבת. הלזה תקרא תורה אחת יהיה לכם:

537

538אה״כ יכחשו אויבינו לך ויאמרו דלעולם אימא לך דבקידוש שבת כן קידוש ראש חדש והחגים:

538

539אה״ח אין משבת ראיה. שאע״פי שליל שבת של מזרח הוא יום ע״ש של מערב ויום שבת של מזרח הוא ליל שבת של מערב אעפ״כ אינו משתנה לא שם יום השבת ולא שם יום החדש אלא בשעות ולא אוושא מלתא. משא״כ בקידוש החדש דאוושא מילתא טובא לומר שקצת בני ישראל יעשו את הפסח ביום א׳ וקצתם ביום ב׳. ושיום י״ד לקצתם הוא יום ט״ו לקצתם:

539

540אה״כ ולדידן מי ניחא. והלא בזמן שהיו מקדשין עפ״י הראיה מעשים בכל יום שט״ו של ח״ל היה י״ד לבני א״י כדאיתא בפ״ק דר״ה (דף כ״א) רבה הוה יתיב בתעניתא תרי יומי זימנא חדא אשתכח כוותיה רב נחמן יתיב בתעניתא כולי יומא דכפורא לאורתא אתא ההוא גברא א״ל למחר יומא רבא במערב א״ל כו׳. וכתב רש״י ז״ל תרי יומי עם לילותיה׳ שטא עיברו ב״ד את החדש ויום י״א שלנו הוא עשירי שלהם. לוי איקלע לבבל בחד סר בתשרי אמר בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא, רש״י, בסים תבשילא דבבלאי. אכלו לחם למעדנים ביה״כ של א״י שהרי ב״ד עיברו את החדש והיו מתעני׳. הרי שפעמים כשהיה י״א תשרי בח״ל היה י׳ בא״י ואעפ״כ אין פוצה פה ומצפצף, ולמה לא יהיה כך כשכל א׳ וא׳ יקדש ע״פ ראיתו ולא יסמוך על ראית ארץ ישראל:

540

541אה״ח אין לדמות זה לזה כי בזמן שהיו מקדשין עפ״י הראיה כל מגמת בני ח״ל היתה לחוג יחד עם בני א״י ואם באלו לפעמים לא עלתה בידם אין להאשימם כי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר ועוד דלגבי צום כפור אי אפשר לעשות שני ימים משום פיקוח נפש. ועל זה וכיוצא בזה אמרו (לא ניתנה תורה למלאכי השרת) אבל אם היו מקדשין כרצון הקראי אזי היתה נעשית תורה כשתי תורות:

541

542אה״כ אכתי קושיא במקומה עומדת:

542

543אה״ח כיון דלא ניחא לך בכל אלו התירוצים הרי לך תירוץ חדש אשר אין להרהר אחריו:

543

544אה״כ לקראת צמא חושה והבא מי תשובתיך:

544

545אה״ח כתיב והפיץ ה׳ אתכם בעמים, וכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. נמצא שכשם שהשי״ת צוה שלא יקריבו אלא במקום אשר יבחר ה׳ בין בזמן שב״ה קיים {בין} בזמן שאינו קיים כך כשהגזיר לנו גלותינו הורנו ג״כ ע״י הקבלה אופן הנהגתינו בו בעיבור החדש והשנה וקידוש המועדים:

545

546אה״כ זוהי סברא בעלמא ואינה ראיה:

546

547אה״ח התשובה שאמרתי לך שאין להרהר אחריה היא מה שאמר הכתוב כי יפלא ממך דבר למשפט וגו׳ על פי התורה אשר יורוך. הגע עצמך שנולד הספק בימי ירבעם או אחר גלות עשרת השבטים או באיזה זמן. שיהיה כי לא מן השם הוא זה. וגלו י׳ השבטים ללחלח ולחבור נהר גוזן וערי מדי ולא היו יכולין לידע מתי קידשו ב״ד את החדש כי רב הדרך ביניהם לירושלם ושלחו שלוחים לב״ד הגדול להודיע להם איך יתנהגו בדבר הזה והסנהדרין שלחו להם שיעשו שני ימים להסתלק מן הספק ויורו להם סדר העיבור שיש בידינו היום. אמור לי אדוני המלך היש מי שיוכל לומר דבר נגד תקנת הסנהדרין מכח הכתוב על פי התורה אשר יורוך:

547

548אה״כ אתה מצייר הדבר באופן שיהיה לעזר ולהועיל לך אבל אפשר שלא כך היה המעשה:

548

549אה״ח אם כן איך היה הדבר:

549

550אה״כ שמא יחידים מישראל עשו כך:

550

551אה״ח והסנהדרין מה עשו הסכימו על ידם או לא:

551

552אה״כ והיאך אדע אם הסכימו או לא הסכימו:

552

553אה״ח אם כן אתה טוען שמא ואין טענת שמא טענה כמו שאמרתי (בויכוח ב׳ סימן כ״ו וט׳) כמה פעמים:

553

554אה״כ וכי אתה טוען ברי:

554

555אה״ח וכי יעלה על דעתך שיחידים מישראל חידשו איזה דין מעצמם בזמן שסנהדרין קיים וחכמי הסנהדרין לא שתו לב:

555

556אה״כ מודה אני דלא מסתברא:

556

557אה״ח א״כ שני ימים טובים של גליות אם לא נתקבלו מסיני נתקנו במצות הסנהדרין ובהסכמת השי״ת שצוה עפ״י התורה אשר יורוך. לא תסור וגו׳:

557

558אה״כ יפה אמרת שאין להרהר על תשובתך:

558

559אה״ח תעלה חמתי באפי כשאני קורא בדברי הקראי הנ״ל הכתובים בפירוש הח״ר יהודה מוסקאטו ז״ל שאמר בידוע כי ישראל היו מקדשין עפ״י הראיה כפי המקום כו׳. ועתה אשאל מאת האיש הלזה מי הם המשובשים ומי הם הטועים אם אנחנו או הם שהרי הוא אומר שבידוע שישראל היו מקדשין כפי ראית המקום מי הגיד לו ומהיכא תיתי יתנו עידיה׳ ויצדקו. ואם אנחנו נותנים עידינו חכמי המשנה והגמרא שכתבו שכך היו נוהגין בימיהם ובימי אבותיהם ואעפ״כ אינם מאמינים בדבריהם למה נאמין אנחנו בדבריהם שהם דברים בעלמא בלי עדות לא ממנו ולא מהם עצמם. ועוד שמובטח הוא שישראל לא היו מקדשין כפי ראית המקום והנה הכת שלהם לא התחילה אלא מזמן המורדים ענן ושאול זה תתק״נג שנה בימי הגאון רב יהודאי בשנת ד׳ אלפים תק״ך ואם כן היכן היא הקבלה שאבות אל בנים יודיעו אמתתה. ואם אומר כך דרך השערה הטובה השערתו מעדותנו אשר צריך שיודה בו בעל כרחו שהוא אינו יכול להכחיש שהיו נוהגין כך בימי התנאים וקצת האמוראים. אלא ודאי שכל דבריו אינן אלא הבל ורעיון רוח ואם מרגלא בפום חכמינו ז״ל הרוצה לשקר מרחיק עידיו מה יש לנו לומר על מי שאין לו עדים כל עיקר ורוצה להכחיש כמה וכמה עדים כשרים ונאמנים באמרם בלי ראיה אלא שזדון לבם השיאם לאמר רוח ה׳ דבר בנו והרבנים הלכו אחרי שרירות לבם:

559

560אה״כ אל תטריח עצמך יותר כי כבר גלויה ומפורסמת פתיותם וסכלותם וגילית לעוני כל חי כי הבל ותהו דבריהם יען בטחו על משענת קנה רצוץ ענן ושאול וסרו מהר מן הדרך אשר למדום אבותינו ואבותם הקדושים וילכו אחרי ההבל ויהבלו האל ברחמיו יפקח עורות שכלם וכסלם וישיבם אל כן האמת כבראשונה:

560

561אה״ח יקם ד׳ את דבריך. והנה היום שלמתי נדרי והשלמתי ויכוחי. ועתה תפול נא תחנתי לפניך אדוני המלך שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי:

561

562אה״כ רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דנרי זהב כי קשה עלי פרידתך מאוד:

562

563אה״ח אפילו אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם איני יכול להתעכב יותר כי צריך אני לשים לדרך פעמי לילך לעיר הגדולה לזנדרי״ש לעמוד לשרת לפני ק״ק של ספרדים יצ״ו. כאשר עשיתי מתחלת שנת התס״ב:

563

564אה״כ הלא כל הארץ לפניך כטוב בעיניך שב והיה לי לאב ולכהן כי אתה תהיה על ביתי ועל פיך ישק כל עמי:

564

565אה״ח אי אפשר אדוני המלך כי נדר נדר עבדך לק״ק הנ״ל לשוב שם. ומי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו:

565

566אה״כ א״כ לך לשלום. והאל ברוב רחמיו וחסדיו ידריכך בדרך זו תלך כאשר הדרכת אותי ואת עמי בדרך הטובה והישרה להבין אמרי בינת תורתנו הקדושה והתמימה על ידי אמתת קבלת חכמי המשנה והגמרא. הוא יהיה בעזרך ויצילך מכף כל אויב ואורב בדרך:

566

567אה״ח הקב״ה יתן לך אדוני המלך חיים ארוכים חיים של שלום של טובה. ושל ברכה. וימלא כל משאלות לבך ותנשא מלכותך ויגדיל את כסאך מעל כסא אבותיך. עד יצא חטר מגזע ישי ויורה צדק לנו בעגלא ובזמן קריב אמן כי״ר:

567

568תם ונשלם

568