מטה דן, ויכוח חמישי קע״וMatteh Dan, Fifth Dialogue 176
א׳אה״ח עוד אחרת היתה להם והיינו שכיון ששמרו סידור יול״יו ועשו שנותם של שס״ה יום ורביע. ומחזור קטן שלהם של ו׳ אלפים ותת״קלט יום וי״ח שעות. נמצא חדש שלהם של כט״יב ת״ת בקירוב ובכל מחזור ומחזור עודפות שעה ותפ״ה חלקים אשר לכל ק׳ שנה הן קרוב לח׳ שעות ולכל ג׳ מאות שנה קרוב ליום א׳. ולסוף אלף וש׳ שנה שעברו בין הקונצי״ליאו ניצי״נו עד גריגור״יאו הן ד׳ ימים. אלו הד׳ ימים נתאחר מולד הלבנה להם באופן שלא היו מונים יום א׳ לחדש הלבנה עד ד׳ ימים אחר מולדה ובכן כשהיינו מונין רא״ח ניסן הם היו מונין כ״ה ללבנה וכשהיינו מונין ט״ו הם היו מובנן י״א. ולכן אם היה חל הפסח ביום ה׳ או ביום שבת לא היו עושים חגם ביום אחד בשבת הסמוך לו מלאחריו כמנהגם אלא היו דוחין אותו ליום א׳ בשבת השני לפי שהיו חושבים שהניגוד שהיה לפי חשבוננו ביום שבת לא יהיה עד יום ד׳ של שבוע הבא שהוא י״ט לחדש שלנו וכן כשבא הניגוד לנו ביום ה׳ הם היו מאחרין אותו עד יום א׳ ובגלל קלקול חשבונות הללו היו מאחרין חגם ח׳ או י׳ ימים מיום הראוי לפי נימוסם. שהרי בשנת אלף תקי״ח לחשבונם היא הרפ״ח לחשבוננו עשינו חג הפסח ביום ש״ק כ״ז מאר״צו ואעפ״י שהיו יכולין לחוג חגם ביום ב׳ של פסח כ״ח מא״רצו כמו שעושין עכשיו איחרוהו עד ד׳ אב״ריל וזה הסדר עצמו נוהגין כל העמים והאומות אשר עוד היום מונין לחשבון הישן שלהם דהיינו של ציס״אר. כאשר ראיתי בליו״רני בשנת הת״ן שלנו אלף תר״ץ להם שאנו עשינו את הפסח ביום ש״ק כ״ה מאר״צו. והמונין לחשבון החדש כפי תקון גרינו״ריאו עשו חגם ביום שלאחריו כ״ו בו, אמנם המונין לחשבון הקדום לא עשאוהו עד כ׳ אברי״ל לחשבונם שהם שלשים אברי״ל לחשבון החדש. ובשבת התנ״ח הוא אלף תר״צח חל הפסח ביום ה׳ כ״ז מאר״צו המונין לחדש עשו חגם בל׳ בו. אבל המונין לישן לא עשו חגם עד כ״ד אבר״יל לישן שהם ד׳ מא״יו לחדש. זהו ההפרש הגדול. ההפרש הקטן ראיתיו שם בשנת התנ״ז היא אלף תרצ״ז להם אנחנו עשינו פסחנו ביום ש״ק ו׳ אברי״ל. בעלי התקון ביום שלאחריו ז׳ אברי״ל. אבל בעלי הישן עשו חגם ח׳ ימים אחר בעלי החדש דהיינו בי״ד אבר״יל לחדש שהם ד׳ לישן:
1