מטה דן, ויכוח חמישי רפ״חMatteh Dan, Fifth Dialogue 288
א׳אה״ח עתה אשיב על השאלה הראשונה לאמר שגם קודם שנת אלף ת״ש מנו י״ג ללבנה כשאנו מונין ט״ו. וזה היה בשנת הת״מד לנו היא אלף תר״פד להם שחל פסחנו ביום הל׳ מארצו שהוא ט״ו ללבנה לנו והם קראוהו י״ג. ויום ששי מנו י״ד. יום שבת ראשון של תש״מו ט״ו. וחגגו ביום א׳ בשבת שני של חש״מ ואילו היו קורין ליום שבת שהוא א׳ של חש״מ י״ג וראי שהיו מאחרין חגם עד יום א׳ בשבת ב׳ ימים אחר הפסח כמו שאירע בשנת הת״מ אלף תר״פח שחל הפסח ביום ה׳ שמנוהו הם י״ג ללבנה. וכן בשנת הת״נט אלף תר״צט שחל הפסח ביום ג׳ ולכן לא איחרו חגם. כי ברוב הימים שבין יום א׳ של פסח לא׳ בשבת שהוא יום חגם בא הניגוד בזמן שיכולים לחוג ביום א׳ בשבת חל חש״מ. אבל מאלף ת״ש ואילך לפעמים חל כבראשונה י״ג ללבנה שלהם ביום ט״ו לנו שהוא יום ה׳ א׳ של פסח וכיון שהניגוד נעשה לפי חשבונם בשנה ההיא ביום ש״ק כמו בשנת הת״סה היא אלף תש״ח. עשו חגם ביום א׳ בשבת הסמוך לו בלי הפסק. וכן היה ראוי להיות בשנת הת״פד היא תש״כד אבל מפני שחל הפסח ביום ש״ק שהם מונים בו י״ג ללבנה נמצא שיום א׳ בשבת הוא י״ד ואינן חוגגין בו מפני שהוא קודם ניגוד הבא אחר האביב. ומפני שלפי נימוסם אינם יכולין לחוג אלא ביום א׳ בשבת צריכין להמתין עד יום א׳ בשבת השני שהוא אסרו חג לנו. וכן יארע בשנת הת״קד לנו היא תש״מד להם מהטעם הזה עצמו. ורציתי להודיעך זה כי ידעתי שלא עלה על לב איש לא מישראל ולא מאומות העולם החידוש הזה ולכן בימים ההמה ובעת ההיא יגרום תמיהה גדולה להם ולנו:
1