מטה דן, ויכוח רביעי שי״בMatteh Dan, Fourth Dialogue 312
א׳אה״ח דע אדוני המלך שהרבה דברים הנאמרים באמת היו לנו לזרא מפני שאין אנו בקיאין בהן. כגון קנה זכוכית המורה צחות או עכירות האויר. או מפני רוע מזג הארצות כגון תחת הקטבים אשר אין שם אלא יום ולילה בכל השנה כל הקיץ יום וכל החורף לילה, או מפני מרחק הארצות אשר לא ראינו דברים כאלה מימינו ואפילו באזנינו לא שמענו. או מפני שאין לנו יחס ולא קירוב דעת עם יושבי הארץ ההיא או מטענות אחרות. וכיון שלא נסינו בדברים כאלה נראה לנו שאי אפשר שימצא כזה. ובאמת שזוהי סברת פתי ובער אבל החכם יחפש בכל מאמצי כחו לידע האמת וכן ראוי לעשות. ועתה אמשול לך משל ויהיה ראיה לדברי. במדינת הודו המזרחית יש עמים רבים שעובדים ע״ג והגדול שבנימוסיהם הוא שלא לאכול שום בעל חי ובכן אינן אוכלים לא בשר ולא דגים ולא שקצים ורמשים והאוכל מהם הוא משוקץ ומתועב ביניהם ולקצת מהעמים האלו יש מלכות וממשלה וקצתם הם תחת ממשלת הג״ראן מוג״ול שהוא מלך גדול ועצום בהודו באמונת מח״מד ועובדים לפרה וההורג פרה בארץ ממשלתם אחת דתו להמית בייסורין קשים ורעים. ואותם שהם תחת מלכות התוגרמים כשרואים שיושבי הארץ רוצים לשחוט פרה פודין אותה בממון הרבה ובכן כששרי המדינות רוצין להזיל זהב מכיס אלו הבוערין עושין כאלו הורגים פרה ומוציאין מידם בזאת התחבולה הון רב וזה לפי שהפרה היא האלוה הגדול שלהם המושיעם והמצילם מכל צרה וצוקה לפי דעתם המשובש. ולחם שלהם הוא של אורז. ושאר מזונם הוא חמאה וכל מיני פירות. והנה לפי עיקרי הרפואה הוא ודאי ואמת שהמאכל אחר שנכנס בפה הולך דרך הושט אל האסטומכא ומשם אל בני מעים ומשם אחר הקפות רבות ללב ושם נשתנה מראיתו ונעשה דם ומהדם נעשה בשר דהיינו אדם. נניח עתה שהשי״ת ברא כל שאר בני אדם חוץ מאלו ההודיים בטבע שיוכלו לחיות כל ימיהם בלי מאכל ומשקה ולא ידעו שיש מין בני אדם שאינן יכולין לחיות בלי אכילה ושתיה. אילו יבוא לגלילותינו אחד מאנשי הודו ויאכל וישתה בפנינו ויאמר לנו שהאורז והפירות שאוכל נעשין בשר ומחזיקין ומחיין אותו היינו מבזין דבריו ומלעיגין עליו ואומרים שהן דברי שחוק והתול ושהוא כסוס כפרד אין הבין לפי שלא ראינו כזה מימינו. אבל כיון שהורגלנו בכך לא יפלא בעינינו שכשם שכל מיני מאכלנו נהפכין בנו לבשר אדם כן יעשה להם אעפ״י שאינם אוכלים שום מין בשר:
1