מטה דן, ויכוח שניMatteh Dan, Second Dialogue
א׳יוכיח שאי אפשר שחז״ל בדו מלבם פירוש התורה והמצות:
1
ב׳ביום השני טרם הצהרים שלח המלך שרים רבים ונכבדים לקרוא לחבר אל המשתה אשר יעשה ביום ההוא לכל שריו ועבדיו. וילך החבר וישתחו למלך וישאל לו המלך לשלום ויצו וישימו לו ולחבר לבדם ולגדולים ושרים לבדם ויאכלו וישתו ויהללו את ה׳ ויהי אחרי הסעודה:
2
ג׳אה״כ שמעתי שהמכחישים מתרעמים על חז״ל באמרם שבדו מלבם חקים ומצות אשר לא צוה ה׳ והעבירונו על (דברים ד) לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו וגו׳ וטוענין כך כתוב בתורה (שמות כ״ב) ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, ומשמעות הכתוב הוא שלא לאכול בעל חי שנטרף מבעל חי דורס. אבל הם השוו דבר לדבר והעלו דלא מבעיא דטריפה כמשמעה אסורה אלא אפי׳ כל שיש לה מיני חלאים או מכות בין שבאו לה דרך מקרה כגון שנפלה ונשתברו צלעותיה או בוקא דאטמא דשף מדוכתיה ונתעכלו ניביה בין מחמת חולי בין מחמת מכה או נפילה ובכן עשו ממלת טרפה סוג וכללו בו ח׳ מינים שסימנם ד״ן חנ״ק נפ״ש ותחת הע׳ מינים ע׳ אישים שקראו אותם ע׳ טרפיות:
3
ד׳צוה השי״ת שלא נעשה מלאכה בשבת (שם ל״א) כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת. ולא פירש לנו גדר המלאכה ולא המינים שתחת סוגה, אבל חז״ל חלקוה לט״ל מינים שקראום אבות מלאכות ושמו תחתיהם כמה וכמה אישים שקראום תולדות. ואין הפרש בין אב לתולדה אלא (רמב״ם פ״ז מה׳ שבת) שהעושה אבות מלאכות הרבה בשוגג חייב חטאת אחת לכל אב ואב. כגון אם עשה ח׳ או עשרה אבות מביא ח׳ או עשר חטאות. אבל אם עשה אב אחד בכל תולדותיו אפי׳ הן מאה אינו חייב אלא חטאת א׳. הרי שהציעו לנו ע׳ דרכים להפסיד ממוננו ודרכים אין מספר לאבד חיינו בחרפה. ומה תשיב על זה אהובי החבר:
4
ה׳אה״ח אם הש״י צוה (דברים י״ז) כי יפלא ממך דבר וגו׳ וקמת ועלית וגו׳ על פי התורה אשר יורוך והאיש אשד יעשה בזדון וגו׳ ומת האיש ההוא. איך מלאם לבם לקראים לפצות פה ולצפצף נגד מצות ה׳ ברה כזאת:
5
ו׳אה״כ מפני שאומרים שחז״ל עשו מהמפורש סתום ובלבלו הפסוקים הברורים כדי שיהיה מקום להם לפרש כפי רצונם כמו שעשו בתולדות המלאכות ובטרפיות וכמעט בשאר כל המצות:
6
ז׳אה״ח מי שיש בידו כח לעשות נמוסים ודתות כגון המלך או השר או קבוץ טובי העם אם הוא צדיק וישר ודורש טוב לעמו לא ישים מגמת פני נימוסיו אלא להנאת עמו ולטובתו כדי לשמור גופם וממונם. ואם הוא להוט אחר הממון ישים עליו עול כבד למלאות אוצרותיו כסף וזהב ולא יכמרו רחמיו לשוד עניים ולאנקת אביונים. אך אם הוא בינוני במדות ישים עליו מס באופן שלא יעדיף המרבה והממעיט לא יחסיר אבל הוא לעולם בריוח נמצא שהא׳ יעשה טוב לעמו ולא לו. הב׳ לו ולא לעמו. הג׳ הרוב לו והמיעוט לעמו. אבל בל יראה ובל ימצא מלך או שר בעולם שיעשה דתות ונימוסים רעים לו ולעמו להפסיד ממונם ולאבד גופם בדרכים מדרכים שונים:
7
ח׳אה״כ הכי נמי מסתברא כדאמרת:
8
ט׳אה״ח אם חז״ל בדו מלבם והוסיפו מדעתם דיני התולדות והטרפות נמצא שעשו דתות וחקים רעים להם ורעים לעם. כי הנה אם יארע טרפות בבהמה או עוף של החכם יהיה אסורה לו כמו לעם הארץ. וכן אם יעבור על איזה מתולדות מלאכות בשוגג יביא חטאת במזיד חייב סקילה כי אין יתרון לחכם מן ההדיוט בדבר איסור, היאומן אם כן כי יסופר שחז״ל עשו דתות והמציאו נימוסים שאינם אלא אבות נזיקין להם ולכל ישראל הן בגוף הן בממון בלי שום הנאה ותועלת לא לחכם ולא לעם הארץ:
9
י׳אה״כ זה לא יעלה על לב איש:
10
י״אאה״ח הוספת מים הוסף קמח שהרי יש כמה מצות מלבד אלה שפירשום הם ז״ל ומפירושם יבוא נזק גדול למפרשים ולשומעים בקולם:
11
י״באה״כ ספרה נא לי קצת מהנה:
12
י״גאה״ח כתוב בתורה (ויקרא י״ט כ״ז) לא תשחית את פאת זקניך. ומשמע מהכתוב שאין איסור אלא בפאה א׳ ולא נתפרש בתורה איזו היא הפאה.
13
י״דוכן לא נתפרש אם ההשחתה היא בכל מיני כלים או במקצת והם הקלו בכלים והחמירו בפאות שהרי (פ״ג דמכות דף כ׳ ע״א ודף כ״א רע״א רמב״ם פי״ב מהלכות ע״ז סי״ד סי׳ קפ״א) אמרו אין השחתה אלא בתער ובמספרים כעין תער מותר אעפ״י שמן הכתוב משמע איסור גילוח הפאה לגמרי בשום מין כלי או סם. ולענין הפאות אמרו שהן חמש. ובכן גזרו אומר שהמשחית זקנו בתער לוקה חמש:
14
ט״והכתוב אומר (שמות כ״ג ול״ד דברים י״ד) לא תבשל גדי בחלב אמו ואם הדברים כמשמען אין איסור אלא בגדי. ואינו אסור אלא בבישול. ודוקא בחלב אמו אבל לא בחלב אחרת שאינה אמו אפי׳ היא ממינו. והם (בפ״ח דחולין דף קי״ד ע״א. רמב״ם פ״ט מהלכות מ״א סי״ד הל׳ בשר בחלב סי׳ פ״ז) אמרו דלאו דוקא גדי אלא אפי פרה ורחל במשמע ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אסור מן התורה וכן אמרו (שם דף קט״ו) דנאמר לא תבשל גדי ג׳ פעמים א׳ לאיסור בישול. אחד לאיסור אכילה. וא׳ לאיסור הנאה. הרי שהכתוב לא העניש אלא מלקות אחר והם חייבו ג׳. עוד (סי״דר הל׳ בשר בחלב סי׳ צ״ב סעי׳ ג׳) אמרו שבשר וחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה דהיינו שאם נפל כזית חלב לחתיכה של בשר ואין באותה חתיכה ס׳ לבטל החרב חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס׳ כנגד החתיכה ואז אם מכירה משליכה והשאר מותרות (רמב״ם שם סי״ד סי׳ צ״ב) ואם לאו כל החתיכות אסורות אם ראויה להתכבד. הרי לך כמה וכמה חומרות שלא נרמזו בתורה והרי לך הפסד ממון גדול:
15
ט״זכתיב (ויקרא י״ט י״ט) שדך לא תזרע כלאים סתם. אם כן לפי הפשט אם יש לו לאדם שדה אפי׳ יהיה עשרים מיל על עשרים מיל ואפי׳ ק׳ ואפי׳ אלף ואפי׳ רבוא ואפי׳ מלא כל הארץ אסור לזרוע בו יותר ממין א׳ אבל חז״ל אמרו (רמב״ם פ״ג מה׳ כלאים דין ס׳) שיעזוב בית רובע פנוי דהיינו עשר אמות וחומש מרובעות ואז יכול לזרוע בו ב׳ מינין לכתחלה ואם זרע בתוך שיעור זה אינו לוקה עד שיזרע ב׳ מינין בתוך ששה טפחים וזו חומרא גדולה. שהרי אם יהיה לו לאדם שדה וממנו פרנסתו ופרנסת ביתו בצמצום לחם לפי הטף מוכרח לעזוב עשר אמות וחומש מרובעות לא מקום זרע. היש גרמא בנזיקין גדול מזה ואפילו לא יהיו אלא ששה טפחים הוא נזק גדול לעני המדולדל הזה לפי שששה טפחים מרובעות הם ל״ו בשטח ולמה החמירו כל כך והלא בהבדל משהו סגי כדתנן (פ״ג דכלאים משנה ה׳) נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת וכו׳:
16
י״זצונו הש״י להניח תפילין ביד ובראש שנאמר (דברים ו׳) וקשרתם לאות על ידך וגו׳ ומפשט הכתוב נראה שלא הקפיד לא בחומר ולא בצורת התפילין ולא בצבען. אבל חז״ל הקפידו על שלשתן ושינו מקום הנחתן ופירשו (רמב״ם פ״ד מה׳ תפילין דין א׳) שעל ידכה היינו זרוע שמאל. ושבין עיניך אינו בין העינים ממש אלא כנגד בין העינים מהתחלת עיקרי השער במצח עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס שם. ועל החומר אמרו שיהיה עור הבתים מעור בהמה חיה ועוף הטהורים. ועל הצורה (שם פ״ג דין א׳) שיהיו הם ותפירתן מרובעים. שיהיה בשל ראש צורת שי״ן של ג׳ ראשין מימין ושל ד׳ משמאל שיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך שיער עליו. שיתפרם בגידין שיהיה להם מעברתה. שיהיו הרצועות שחורות. שיעשה קשר כצורת דלי״ת. ואם שינה באחד מאלו פסולין. כל זה קבלנו מחז״ל בלבד כמה וכמה דקדוקים וחילוקים וחומרות בכתיבתן ובסידורן אשר יארך סיפורם. וכל זה אינו נעשה אלא בהוצאה רבה ובאיבוד זמן רב ובטורח גדול. ואילו היו מניחין הדברים כפשוטן דהיינו לכתוב אלו הפרשיות על נייר או קלף ולקושרם בחוט ובמשיחה על היד ובין העינים החרשתי, אבל הם שמו על עצמם ועלינו כל הוצאות והטרחות והחומרות הללו בהפסד גדול ובלי תועלת והנאה לא להם ולא לנו.
17
י״חבחג הסוכות אמר הכתוב (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳ ואפשר שהכוונה היא על רמון נאה או חבוש או תפוח או אשכול של ענבים, אבל הם ז״ל פירשו שהוא אתרוג דוקא ופסלו כל מה שאינו אתרוג ממש כפי הסימנים אשר מסרונו אע״פ שיהיה מאותו המין, וזה גורם הוצאה רבה ועגמת נפש גדולה ליושבי ארצות ואקלימים הקרים לפי שצריך שיביאו להם אתרוג מארץ מרחקים לחוג בו את חג הסכות בהוצאה רבה. ולא עליה תלונותי כי אין צבור עני. אלא שלפעמים יש להם ההוצאה אבל לא השבח של המצוה כגון כשלא הגיע לידם אלא בתוך ימי החג או אחריו. התאמין אדוני המלך שאנשים חכמים ונבונים בדו כל זה מלבם מבלתי טעם ויסוד אחר אלא להשתרר על הצבור:
18
י״טאה״כ קשיותיך הם עצומות וחזקות, אך מה יש לך להשיב עליהן:
19
כ׳אה״ח שאלה אחת אני שואל מהמכחישים ואחר כך אחזיר להם תשובה:
20
כ״אאה״כ שאל ואני אשיב בעדם עד מקום שיד תשובתיהם מגעת:
21
כ״באה״ח עשה כל אשר בלבבך. ועתה אשאל ממך אם הם מחזיקים חז״ל לצדיקים או לא:
22
כ״גאה״כ אם היו מחזיקים אותם לצדיקים לא היו דוברים סרה עליהם:
23
כ״דאה״ח ואם לא היו צדיקים איך מסרו נפשם למות על קידוש ה׳ כמו שעשה (פ״ט דברכות דף ס״א ע״ב) ר״ע שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו (הקדושה והטהורה) באחד. (פ״ק דע״ז דף ח׳ סע״ב) ור״י בן בבא שעשו את גופו ככברה על שסמך חמשה זקנים נגד גזרת המלכות. (שם דף י״ח סע״ב) ור׳ חנינא בן תרדיון שנשרף וס״ת עמו. (מס, שמחות רפ״ח) ורשב״ג ור׳ ישמעאל וכל שאר הרוגי מלכות. וכי אדם מוסר נפשו למיתה משונה על דת שאינו מאמין:
24
כ״האה״כ אפשר שלא מסרו נפשם אלא להגדיל שמם כדי שבני ישראל יחזיקום לקדושים ויהיה זכרונם לברכה:
25
כ״ואה״ח ויש מי שיכול לטעון ברי שמסרו עצמם למיתה זו ולא על קדוש ה׳:
26
כ״זאה״כ בודאי שלא יש מי שיוכל לטעון זה:
27
כ״חאה״ח אמור לי עוד אדוני המלך מהו יותר קרוב אל הטבע ואל הסברא שאדם ימסור עצמו למיתה על קידוש שם ה׳ אלהי ישראל או על דבר כבוד שם עצמו אחר מיתתו שאין לו תועלת ולא הנאה. ובפרט כי יש בידו להציל את נפשו מלהט החרב או מלהבת האש בשני דברים בלבד. שהרי אם העשרה הרוגי מלכות היו ח״ו עושים רצון הרשעים היו נצולים בלי ספק וכדי גדולה וכבוד היה להם:
28
כ״טאה״כ אין ספק שכל המוסרים נפשם למיתה ויש בידם להנצל בנקלה שמתים על קידוש ה׳:
29
ל׳אה״ח א״כ העשרה הרוגי מלכות שהיו חכמים גדולים ותנאים היו צדיקים וחסידים קדושים ישרים ותמימים:
30
ל״אאה״כ אפשר שהיו כך בשעת מיתתן אבל בחיים בדו מלבם דברים הרבה להתגאות על הצבור:
31
ל״באה״ח וכיון ששבו אל ה׳ בכל לבם ובכל נפשם בשעת מיתתן למה לא הודיעו לכל ישראל או לפחות ליושבים אצלם ובפרט להמון העם שכל מה שהורו להם היו מורשי לבבם ולא דבר ה׳ אשר דבר אל משה בסיני:
32
ל״גאה״כ אפשר שלא היה להם פנאי או שלא נמצאו אצלן בני ישראל בשעת מיתתן או שאעפ״י שהודיעו להם. התלמידים העלימו הדבר מהמון העם כדי להתגאות ולהשתרר על הצבור:
33
ל״דאה״ח נא אדוני המלך החכם שים עיניך ולבך אל כל מה שטענת לזכות המכחישים שאינן אלא טענות שמא. וכי בשביל טענות רעועות כאלו נבטל מצות לא תסור:
34
ל״האה״כ אם חז״ל היו מפרשים הפסוקים כפי פשוטן או קרוב לפשוטן. בודאי שלא היה נמצא פוצה פה ומצפצף נגדם, ואם באולי המצא ימצא היינו אומרים שתואנה הוא מבקש להעביר מעליו עול מלכות שמים דהיינו מחזיקין אותו למין ולאפיקורוס. אבל הם פירשו בהרבה מקומות דברים שהם ממש נגד הפשט. ואע״פ שתירצת קושיות הפאות ובשר בחלב וכלאים ותפלין (לעיל בסי׳ י׳) אביא אני דברים קשים להולמם ולהשיב עליהם, אמרו (פ״ב דסוטה דף י״ו) בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא. התורה אמרה בעפר (לענין כיסוי הדם ולא הכשיר דבר אחר) והלכה בכל דבר. המגדל צמחים כגון הגור והזרניך והסיר וחרסית ולבנה שכתשה). התורה אמרה ספר (לענין גט כריתות) והלכה בכל דבר (על עלה של זית על הנייר ועל הלוח), התורה אמרה בתער בנזיר (במדבר ו) תער לא יעבור על ראשו, והלכה בכל דבר (נזיר פ״ו משנה ג׳ דתנן נזיר שגילח בין בזוג בין בתער או מספסף כל שהוא חייב) הרי שחז״ל עצמם הודו שהלכה דהיינו הלכה למשה מסיני שקבלו עוקרת. את הכתוב מפשוטו, ומי הוא זה ואיזה הוא שיהיה מעצר לרוחו ולא יתריס נגדם לומר שגרעו והוסיפו בתורה כפי רצונם:
35
ל״ואה״ח מה נפשך לומר בפירוש המקראות הללו:
36
ל״זאה״כ להניחן כפשוטן. דהיינו שאין מכסין אלא בעפר דוקא ואין כותבין את הגט אלא בספר דוקא. והנזיר אינו עובר אלא כשיגלח בתער דוקא:
37
ל״חאה״ח אם כן איש שהרג את האשה פטור:
38
ל״טאה״כ מנא לך הא והיכא רמיזא:
39
מ׳אה״ח שנאמר (שמות כ״א) מכה איש ומת מות יומת. הא מכה אשה ומתה פטור. (או נאמר שאשה שמכה איש או אשה תפטר):
40
מ״אאה״כ אי אפשר לומר כן. שהרי כתיב בסוף פ׳ אמור (ויקרא כ״ד) ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת. ושם אדם כולל כל מין האנושי בין זכר בין נקבה וכתיב (שם) נפש תחת נפש סתם. דמשמע שההורג אחד משניהם חייב:
41
מ״באה״ח ואיך יאמרו כך. והלא הם בורחין מדברי חז״ל כברוח הצאן מן הארי והזאב והדוב. וזהו כלל חז״ל בהרבה מקומות. שאמרו דברי תורה סתומים במקום א׳ ומפורשים במקום אחר ובכן בכל מקום ילמד סתום מן המפורש:
42
מ״גאה״כ המכחישים אינם בורחים מדברי חז״ל. אלא במה שאומרים נגד הפשט או נגד הסברא:
43
מ״דאה״ח אם כן צריך על כרחם שלא בטובתם שיודו בפירוש חז״ל על שלשה מקראות הללו. שאינו לא נגד זה ולא נגד זה:
44
מ״האה״כ ואיך תוכיח זה מן הכתוב:
45
מ״ואה״ח הרי הוא ברור כשמש שתחת סוג עפר נבלל כל מה שמצמיח. ונוסף לו כל מה שהתורה קראו עפר אעפ״י שאינו ראוי להצמיח, כגון אפר שהתורה קראו עפר שנא׳ (במדבר י״ט) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ואיירי באפר פרה אדומה. וכן מצינו בזהב שקראו הכתוב בשם עפר שנא׳ (איוב כ״ח) ועפרות זהב לו. הרי שהלכה אינה נגד הפשט ולא נגד הסברה. וכן בגט התורה אמרה וכתב לה ספר כריתות. ואפשר להבין שהקפידה על חומר הספר שיהיה הגט מעור דוקא. ובאה ההלכה ללמדנו שלא הקפידה אלא על הכתב ולא על הספר. דומיא דכתיב בכהן גדול (ויקרא כא) ומן המקדש לא יצא. שרוצה לומר שלא יצא אחר מטת אביו ואמו ללוותם. כדאיתא בריש פרק כהן גדול (דף י״ח):
46
מ״זאה״כ ודילמא כונת הכתוב כפשוטו שלא יצא מן המקד׳ לעולם:
47
מ״חאה״ח הכתוב אמר (ויקרא י״ט) ומקדשי תיראו שר״ל שינהגו בבהמ״ק כל הכבוד שיש כח ביד בנ״א לנהוג בבית המיוחד והמקודש לכבוד ה׳ אלהי ישראל לעבדו ולשרתו ולברך בשמו ואם יש שם דירה לכהן גדול היכן יפנה גופו והיכן יזדווג עם אשתו. הנראה בעיניך שזהו מוראו של כה״מ וזהו דרך כבוד כלפי מעלה:
48
מ״טאה״כ זכורני (פ״ג דמעשר שני ה׳) שהיו בכ״ה לשכות בנויות בקדש ובחול. ואפשר שתהיה דירתו בלשכות של חול הסמוכות לקדש.
49
נ׳אה״ח ואם כן היאך אני מקיים ומן המקדש לא יצא:
50
נ״אאה״כ הדין עמך. ברוך שבחר בחכמי ישראל ובמשנתם שכל דבריהם אמת וצדק. ועתה גמור מה שהתחלת:
51
נ״באה״ח כשם שמן המקדש לא יצא לאו דוקא. כך ספר דקאמר בגט לאו דוקא אלא כל דבר הראוי לכתיבה:
52
נ״גאה״כ ומה תשיב על הנזיר:
53
נ״דאה״ח כל דברי ההלכה מוכרחים:
54
נ״האה״כ מאיזה קרא תוכיח זה:
55
נ״ואה״ח דכתיב (במדבר ו׳) גדל פרע שער ראשו. וא״כ כל מין השרת שיער אסור בין ביד בין בכלי בין בסם:
56
נ״זאה״כ כמדומה לי שאין כח ביד שום אדם להכחיש דבריך. אבל אם פשט הכתוב מוכיח מה שאומרת ההלכה למה אמרו חז״ל שההלכה עוקבת את המקרא ונתנו מקום לבעל דין לחלוק והלא מקרא והלכה צדקו יחדיו:
57
נ״חאה״ח מפני שלכאורה נראה שהתורה אומרת דוקא. וההלכה ריבתה מה שלא נכתב בתורת האלהים מפורש. אע״פ שכפי מה שהוכחתי נכלל או נרמז:
58
נ״טאה״כ אוחילה לאלהי ישעי שעולתה תקפוץ פיה לקול דבריך. אמנם עדיין לבבם כים נגרש והשקט לא יוכל נגד חז״ל שנטעו דגל ממשלתם במה שאינו ראוי להם. שהנה אף שהכתוב אוסר שבדבר המסופק ילכו לב״ד הגדול היינו דוקא בדם ודין ונגע. וכמו שפירש דברי ריבות. אבל אין כונת השי״ת שהם יפרשו כל התורה אפילו היכא שאין שם ספק כמו שעשו. שהרי אין מצוה ואין פסוק ואין תיבה ולא אות ולא נקודה שלא דברו עליה וסמכו על מה דכתיב (דברים י״ז) לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ונוסף מזור על מזורם בראותם שפירשו אפי׳ אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור. שר״ל שאפי׳ אומרים לך נגד מה שצוה הש״י שתשמע בקול דבריהם ולא בקול ה׳ ח״ו. ואיך לא ישאגו כאריות נגד החכמים:
59
ס׳אה״ח לאט לי אדוני המלך לחז״ל. נבין בראשונה פשט הפסוקים האלו ואח״כ נשמע מה שפירשו חז״ל עליהם. ובין דא לדא הנה אני מודה בעת ובעונה הזאת (אבל לא אח״כ)שדוקא בדם ודין ונגע יהיה מה שיהיה נצטוינו לילך לב״ד הגדול ולשמוע בקול פסק דינו אבל צריך גם כן שהם יודו לי שהכתוב לא פירש אם התורה אשר יורונו בדבר המסופק תהיה מאת הקב״ה או מאת סברתם:
60
ס״אאה״כ נראה לי שמוכרחים להודות בזה:
61
ס״באה״ח נמצא שכל מה שיאמרו לנו הסנהדרין בדבר המסופק. אעפ״י שהוא נגד סברתנו ואעפ״י שהוא מסברתם ולא נאמר למשה בסיני חייבים אנו להאמין שהוא רצון ה׳ והעובר על אותו הפסק חייב מיתה:
62
ס״גאה״כ כדבריך כן הוא אבל מה יצא לנו מזה:
63
ס״דאה״ח אמתת וצדקת וענות חז״ל:
64
ס״האה״כ ואיך תצדיק את דינם:
65
ס״ואה״ח שהרי היו יכולין ליחס לעצמן כל מה שיחסו לתורה שבע״פ שקבל משה מסיני. ולומר שהם מפרשים כך. וכל המכחיש פירושם חייב מיתה שנאמר (דברים י״ז) והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן העומד לשרת שם את ה׳ אלהיך או אל השופט ומת האיש ההוא:
66
ס״זאה״כ אפשר שיחסו הכל לתורה שבע״פ כדי שהעם יחשבו שדבריהם הן דברי השי״ת ויראו:
67
ס״חאה״ח הנה חזרנו אל האפשר ומה יש לי עוד להרבות דברים. אתה אדוני המלך שופט צדיק ישר ונאמן אם יבא לבית דינך ראובן ובידו שטר כתוב וחתום בשני עדים אשר בו מודה שמעון שחייב לו אלף זהובים. ויטעון שמעון דשמא השטר מזוייף בלי ראיה ובלי טענה אחרת. מי יצא משפטו מלפניך חייב:
68
ס״טאה״כ אין ספק שראובן שטוען ברי על ידי השטר המקויים שבידו הוא הזכאי ושמעון שטוען טענה רעועה דהיינו שמא שטר מזוייף הוא. הוא החייב:
69
ע׳אה״ח השטר המקויים הוא של חז״ל וחתום עליו לעד ה׳ אלהי ישראל אשר עשה את הים ואת היבשה. והחכמים הם הם הטוענים ברי. ואיך אפשר אם כן שאיתרע חזקתייהו בטענת שמא:
70
ע״אאה״כ בצדק כל אמרי פיך:
71
ע״באה״ח מכאן ראיה לאמתתם וצדקתם וענותנותם. שהרי כבוד גדול יהיה להם אם פירשו התורה מסברת׳ וישמעו כל קהל ישראל ממה שאם יאמרו שקבלו הפירוש ממשה. ואף על פי כן הקדימו האמת והצדק והענוה לכבודה:
72
ע״גאה״כ כך נראה לי מכח טענתך:
73
ע״דאה״ח אל יאמר המלך כן אלא כך הוא. והראיה שהם ז״ל שמו מחיצה של ברזל מפסקת בין דבריהם ובין דברי הקבלה. שכל מה שהוא קבלה אמרו הלכה למשה מסיני. כי הא דאמרו (פ״ק דמ״ק דף ג׳) עשר נטיעות. ערבה. וניסוך המים. הל״מ: שי״ן וקשר של תפילין, ורצועות שחורות. ותפילין מרובעות הל״מ. ועל תקנותיהם אמרו שהם שלהם. וכן תמצא שאמרו בכמה מקומות. יהושע תקן כך וכך. שלמה תקן כך וכך. עזרא תקן כך וכך. וכן ר״ג. ריב״ז. רבינו הקדוש וכו׳. והתלמוד מלא על כל גדותיו לומר הא מדאורייתא הא מדרבנן, ופעמים הרבה אמרו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואם היה עולה בדעתם לבקש גדולה לעצמם הלא טוב להם לומר שהכל מאתם:
74
ע״האה״כ ומה תשיב על מה שאמרו. אפי{לו} אומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו׳ לא תסור:
75
ע״ואה״ח הרב רבי אליהו מזרחי ז״ל בפירושו לרש״י על התורה פירש דברי רש״י שהן של ספרי כך אפילו תחשוב בלבך שהוא טועה בדין ואומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. עשה כמצותו. ואל תאמר איך אוכל זה שהוא חלב גמור והוא אומר שהוא שומן. או איך אהרוג האיש הזכאי הזה שהוא אומר שהוא חייב, אלא תאמר כך צונו נותן התורה שנעשה ככל אשר יורנו השופט ההוא בפירוש התורה. כ״ש שאינו אומר רק על ימין ימין ועל שמאל שמאל. כי רוח הש״י ויתעלה על משרתי מקדשו תמיד. וישמרם מן הטעות ומן המכשול ולא יצא מפיהם כי אם האמת עכ״ד לענייננו ודבריו כדברי מלאך ה׳׳:
76
ע״זאה״כ מדבריו משמע דס״ל שכל מה שאמרו חז״ל בפירוש התורה והמצוה הוא שלהם ולא קבלה ממשה מסיני:
77
ע״חאה״ח חלילה לחכם גדול ורשום מחכמי ישראל להאמין ולומר כך. אלא שכתב כך בדרך סלקא דעתין. כלומר אעפ״י שיעלה בדעתך שאין כאן קבלה ושכל מה שהורונו הוא כפי שעלה בדעתם. חייב אתה להשתעבד לפסק דינם, וזה נכלל גם כן בפשט הכתוב כפי מה שהוכחתי (סימן ךב ךג וךד)
78
ע״טאה״כ כך הוא כמו שהוכחת שם:
79
פ׳אה״ח אני אבוא אחר הרב הנ״ל ז״ל ומלאתי את דבריו במשל. נא אדוני המלך הט אזנך ושמע דברי. אתה הוא מלך גדול ומדינות רבות תחת ממשלתך. ויהי היום שלחת אחד משריך אל מדינה אחת להיות ליושביה למנהיג ולראש ולשופט וצוית להם לשמוע בקולו וכל אשר ימרה את פיו יענש במאה שקל כסף לאוצרותיך והשר העביר קול בכל ערי מדינתו שבל יראה ובל ימצא ברשות שום אדם כלי ברזל שיש בו כדי להמית, ויבקש הדבר וימצא בבית ראובן סכין אחד ויאמר לו השר תן מאה כסף לאוצר המלך כאשר צוה. וימאן ראובן כי אמר המלך העביר קול כזה בכל שאר המלכות אבל לא אסר הסכינים וראיה לזה שאין בכל ערי המלוכה בית אשר אין שם סכין בלי פוצה פה ומצפצף. וכך הוא האמת אך השר לא שת לבו לטענותיו ויתנהו אל בית הסוהר עד שפרע הקנס על שהמרה את פיו ויבוא ראובן לפניך ויפול לפני רגליך ויבך ויתחנן לך להעביר את רעת השר ולצוות לו שישיב לו את הכסף אשר לקח ממנו בחזקה. אמור לי בבקשה ממך מי משניהם יצא חייב מבית דינך הצדק השר או ראובן:
80
פ״אאה״כ ודאי שהדין עם השר וטענת ראובן אינה טענה כי אין לו לחפש אחר מה שצויתי בשאר המדינות אלא לשמוע בקול השר מבלתי נטות ימין ושמאל כי כן צויתי:
81
פ״באה״ח השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. זהו ממש מה שצונו הש״י על פי התורה אשר יורוך וגו׳ אבל יש יתרון גדול ועצום לנמשל על המשל שהרי במשל הצעתי שראובן יודע בודאי שלא נאסרו הסכינים אלא במדינתו לבד וכך היא האמת אבל בנדון דידן מי יוכיח שמה שהורונו חז״ל אינו מה שקבל מרע״ה מסיני. כגון הם פירשו לנו שפרי עץ הדר האמור בתורה הוא אתרוג דוקא. היש אדם בעולם שיוכל לטעון או להוכיח באמת שאינו אתרוג אלא רמון תפוח אפרסק או פרי אחר:
82
פ״גאה״כ מי הוא אשר דבר פי ה׳ אליו ויגידה:
83
פ״דאה״ח ואם השר יאמר לעם שישמעו בקולו אפי׳ במה שהוא נגד מצותיך מה תאמר:
84
פ״האה״כ אומר שאחד מג׳ לא ימנע. או שהוא מורד במלכותו או שהוא מואס בחייו.
85
פ״ואה״ח ואם יטעון שאמר כך. כדי שלא יהיה לבם של אנשי המדינה נוקפם ליידע אם מצותיו הם כפי רצונך או אם בדה אותם מלבו. ולכן אמר להם בני עשו מצותי בלי פקפוק. שאף שנראה לכם שהן נגד מצות המלך לא יאשים המלך אתכם. ולא ימצא בכם עון אשר חטא. ואם באולי תעשו איזה דבר נגד מצותו, עלי קללתכם ואתי תלין משוגתי, ואני אחייב את ראשי למלך ואתם תהיו נקיים, שהרי צוה אתכם שבכל דבר המסופק תבואו אלי:
86
פ״זאה״כ אם יהיה כדבר הזה אזי אומר שבחכמה עשה, ושהוא נאמן לעבודתי, יען בזה הכין לב העם לשמוע למצותי ולעשות רצוני בלי גמגום ופקפוק:
87
פ״חאה״ח זהו עצמו מה שאמרו חז״ל כשאומרים אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל וכו׳ לא תסור, שר״ל עשו מכל מקום מה שאנו מורים אתכם ואל תיראו שאפילו תימא שאנו מורים את אשר לא צוה ה׳ ח״ו. אתם תהיו נקיים ותקבלו שכר מאת ה׳ כאלו עשיתם מצותו, שהרי צוה אתכם לא תסור ואם אנחנו חייבים ואשמים דמנו בראשנו ורב טוב לבית ישראל:
88
פ״טאה״כ ברוך ה׳ אלהי ישראל אשר הביאך הלום. כי שמחתני בתירוציך הטובים והאמיתיים וחזקת רפיון ידינו נגד המכחישים, אשר עד עתה אמרו ללשוננו נגביר ומכאן ואילך בע״ה ישימו יד על פה, אטנם עדיין יש מקום להם לחלוק ולומר כי ה, צוה לישראל שבדבר המסופק בדם ודין ונגע ילכו אל הסנהדרין ויעשו כפי הוראתם, כדכתיב (דברים י״ז) על פי התורה אשר יורוך. אבל אין כח ביד הסנהדרין לפצות פיהם במה שאינו א׳ משלש אלה:
89
צ׳אה״ח הייתי יכול להשיב להם שתחלה יבארו לי מהו גדר דם ודין ונגע. ואח״כ הייתי משיבם אבל כדי שלא יאמרו שאני רוצה לבלבל הדברים מפני שאני מבולבל בדבר הזה ואין לי תירוץ מספיק. איני רוצה לחלוק עמהם בפירוש דם ודין ונגע. אבל אשאל מהם אם נפל מחלוקת בדבר שאינו אחד משלש אלה כגון אם החודש הכתוב בתורה הוא של חמה או של לבנה. אל מי נשלח ומי יבאר לנו. החייט הספר או הבנאי:
90
צ״אאה״כ אין ספק שזהו דבר הנוגע לחכמים, וכן כל כיוצא בזה, לפי שעמי הארץ אינם יודעים כלום בכלל ובפרט בדבר חכמה:
91
צ״באה״ח אם כן מה למכחישים כי נזעקו על חז״ל. הרי מוכרח מדרך השכל שכל ספק שנולד בתורה החכמים יבארוהו:
92
צ״גאה״כ יפה דנת יפה זכית לחז״ל, ואעפ״כ עדיין יאמרו שבדו כל אלו הדקדוקים כגון התולדות של שבת והשבעים טרפיות. ואע״פ שגורמים הפסד ממון והפסד נפשות יש בהם תועלת וכבוד גדול לחכמים, מפני שבזה מרחיבין ממשלתם ומטילין אימה יתירה על הציבור. ובכן יכבדום וינשאום כל ימי עולם:
93
צ״דאה״ח הייתי יכול להשיב כמו שכבר השבתי (סי׳ ס׳) שהרי חזרנו אל השמא. אבל כדי שיכירו המנגדים כח טענותינו אשיב דרך פרט לטענה הרעועה הזאת. ואומר דאם כדבריהם כן הוא היו יכילין להקל הקנס בתולדות. שבמקום סקילה ילקו לעובר. ובטרפיות אם המצא תמצא סירכא המטרפת. ישליכו הריאה ויאכלו שאר הבהמה וכן בכל שאר הטרפיות ישליכו האבר הנטרף ויכשירו השאר. כמו שהורונו בענין (חולין רפ״ד דף ס״ח רע״א טי״ד ס׳ י״ג) עובר שהוציא ידו. והחזירה שאמרו שכל מה שיצא מהאבר לחוץ אסור. וכן (שם דף ע״ג טי״ד סי׳ ס״ב) באבר או בשר המדולדלין. שאמרו שהם אסורים והשאר מותר. ובכן ירחיבו גבול ממשלתם בלי הפסד נפשות ובהפסד ממון מועט:
94
צ״האה״כ כך היה טוב להם וטוב לעם:
95
צ״ואה״ח ועוד שאם כוונת חז״ל היתה להטיל אימה יתירה על הצבור.
96
צ״זלמה בכמה וכמה ענינים פיחתו כבודם ומיעטו ממשלתם:
97
צ״חאה״כ הודיענו מקומם איה:
98
צ״טאה״ח בשור שהמית את האדם. דכתיב ביה (שמות כ״א) השור יסקל וגם בעליו יומת. ומשמע שימיתוהו ב״ד והם פירשו שמיתתו בידי שמים:
99
ק׳אה״כ בתלתא הוי חזקה ולא בחד:
100
ק״אאה״ח כתיב (ויקרא כ״ב) ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו ואחז״ל (סנהדרין פ״ט דפ״ג. פ״ק דחלה. ופ״ב דבכורים). דאיירי בזר שאכל בין תרומה טהורה בין טמאה שהוא במיתה וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה חייב מיתה. ושתי המיתות הללו בידי שמים. (הרמב״ם פ״ו מה׳ תרומות דין ו׳ סנהדרין שם דף פ״ג ופ״ד ורמב״ם שם דפ״ז). וה״ה בחלה ובבכורים (ועיין בהרמב״ם ה׳ סנהדרי{ן} פי״ט דין ב׳) שמנה י״ח שמיתתן בידי שמים וג׳ אחרים שהם בין הכל כ״א. ואם עלה בדעתן של חז״ל לדרוך על במתי עם ישראל. למה לא אמרו על אלו שמיתתן בידי אדם:
101
ק״באה״כ זהו טענה גדולה לזכות חז״ל. אבל שמעתי שיש מהמתנגדים אומרים שחז״ל אסרו הטרפיות משום סכנת נפשות. לפי שלא היו בקיאין במלאכת הרפואה אלא בידיעה גסה והיו חושבים שהאוכל מהטרפיות שאסרו יבוא לידי סכנה כי יקפץ עליו החולי עצמו שהיה בבעל חי.
102
ק״גוא״כ אינם הלכה למשה מסיני:
103
ק״דאה״ח אי אפשר מכמה טעמים ראשונה שזוהו טענת שמא כמו שטענתי ואטעון עוד כל היכא שקושיות המכחישים יהיו ממין זה. שניה דהניחא בחולי הריאה שאפשר שיקפצו על גוף האוכל אבל מה נאמר על בעל חי שיצאו מעיו לחוץ ונהפכו, האם חזי״ל חשבו שהאוכל מהם יהפכו מעיו ולזה אסרום, וכן אם נמצאו שתי מרות או שני כרסים, או שהיתה יתרת רגל. וכי חששו חז״ל שהאוכל מהיתרות האלו יולידו בגופו מרה שניה או כרס שני או רגל שלישי. אלא ודאי הנה אלה הרשעים הדוברים סרה על קבלת חז״ל בלי טענה אלא להתיר לעצמם כל תועבת ה׳ אשר שנא בפרהסיא ועוד שחז״ל בכל מילי דסכנתא אמרו חמירא סכנתא מאיסורא. ולכן (פ״ח דתרומה רמב״ם פי״א מה׳ רוצח) אסרו קצת משקין משום גילוי דשמא הנחש הטיל בהן ארס (תרומות שם ורמב״ם שם פי״ב) וכן אסרו כל בעל חי שנשכו נחש. וכן פרי מנוקר. ואם אסרו הטרפיות משום סכנת הלא טוב להם לפרסם טעם האיסור. שאז הצריקים ורשעים יבדילו עצמם מהם להציל ממות נפשם:
104
ק״האה״כ תאלמנה שפתי שקר הדוברות על חכמי ישראל עתק. כי אין מלה בלשונם להכחיש הדברים והאמת האלה. ומודה אני לפניך כי שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב. שהם הרהיבוני להאמין בדברי חז״ל בראיות שכליות מה שלא הייתי מאמין עד עתה אלא באמונה בלבד כנער קטן שיאמין מה שלא יבין:
105
ק״ואה״ח ברוך ה׳ אלהי אבותינו אשר נתן כזאת בלב אדוני המלך הוא ישמרהו ויחייהו ואושר בארץ:
106
ק״זאה״כ היש עוד אתך ראיות על אמתת חז״ל. נא בלשון בקשה אל תכחד ממני מאומה:
107
ק״חאה״ח הרבה דינים מצינו בדברי חז״ל שנראה לכאורה שהם תקנום ואינם אלא מדאורייתא כגון ההוצאה מרשות לרשות שכבר הוכחתי מירמיה הנביא (ויכוח ראשון סי׳ ד׳) איסור משא קל מהקב״ה עצמו (שם ח׳) ומהמקושש (שס סי׳ י׳) איסור קנין ומכירה בשבתות וימים טובים מנחמיה. (שם סי׳ י״ד) שכשאמר הכתוב לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה׳, היינו עמוני ולא עמונית כמו שאחז״ל מנחמיה (שם מסי׳ כ׳ עד כ״ז). שבנך הבא מן השפחה ומן הנכרית אינו קרוי בנך אלא בנה מעזרא. (שם מסי׳ ס״ח עד צ״ח). ועכשיו אביא ראיה למה שאחז״ל (חולין פ״ד דף ע״א) שטומאה בלועה אינה מטמאה וז״ל מנין לטומאה בלועה שאינה מטמאה. שנאמר (ויקרא י״א) והאוכל מנבלתם יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ואמר רחמנא טהור, פי׳ ראובן אכל כזית מן הנבילה או יותר בתחלת ליל יום ראשון. ושמעון אכל זה השיעור עצמו או יותר בסוף יום ראשון זמן מועט קודם שקיעת החמה שניהם טובלים יחד. ולערב טהורים נמצא אותו שאכל בתחלת הלילה שוהה כ׳׳ג שעות בטומאתו ואותו שאכל בסוף היום אינו שוהה אלא חצי שעה ואפשר שלא ישהה אלא רגע אם היה אפשר לצמצם ואין ספק שעדיין לא נתעכל׳ הנבילה ואעפ״כ טהור. נמצא שטומאה בלוע אינה מטמאה מראורייתא:
108
ק״טאה״כ אין לערער על דין זה כי ברור הוא בשום שכל והבין במקרא אמנם לא תכחד ממני שיש פסוקים שפירשו אותם נגד הכתוב:
109
ק״יאה״ח הוציאם אלי ואדעה אותם:
110
קי״אאה״כ הכתוב אומר בפירוש (שמות כ״א) עין תחת עין שן תחת שן וגו׳. ועוד אמר (ויקרא כ״ד) כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו. ושם כתב ג״כ עין תחת עין. וחז״ל (ב״ק דף פ״ג רע״ב ודף פ״ד ע״א) פרשו שר״ל שנותן לו דמי עינו. ובשלמא בפרי עץ הדר שפירשו שהוא אתרוג דוקא יוכלו להתנצל ולומר כי אין ביד שום אדם ראיה שאינו אתרוג כמו שאמרת (סי׳ ע״ד) אבל בנדון הזה מה נדבר ומה נצטדק:
111
קי״באה״ח חלילה חלילה לחכמי ישראל הצדיקים והנאמנים לפרשן נגד כוונת הכתוב כי הם ז״ל לא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כאשר תדע ותשכיל מתשובת שאלתך. וכן הוא לשון הפסוקים כמו שהצעת איש על מקומו. ומ״מ כל מה שאחז״ל אמת וצדק. ודבר ה׳ אשר דבר אל משה עבדו:
112
קי״גאה״כ הורנו איזה הדרך ישכון כח טענתך:
113
קי״דאה״ח כתיב סוף פ׳ מסעי (במדבר ל״ה) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת. מכאן ראיה שאין רשות ביד ב״ד לפדות את הרוצח בדמים אלא אין לו תקנה אלא מיתה. אבל כל מזיק שאינו רוצח יכול לפדות עצמו בממון. הגע עצמך שראובן סימא עינו של שמעון או קטע את ידו וכו׳. אם שמעון מת מחמת המכה. אין לו תקנה לראובן אלא מיתה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו׳. ואפילו נתרצו יורשי הנרצח שנאמר כי מות יומת. אבל אם סימא עינו או קטע ידו וכו׳ ולא המיתו אזי יאמר הב״ד לשמעון הניזק מה הנאה יש לך שראובן יאבד את עינו כמוך. כיון שאי אפשר להשיב עינך. טוב ליקח ממון תמורתו והיה לך למשיב נפש. ואם לא ירצה יכריחו אותו הב״ד. וגזרת הכתוב לפי פשוטו היא כך. ולא תקחו כופר לנפש רוצח וגו׳. אבל למזיק שאינו רוצח קחו כופר:
114
קי״האה״כ זהו טעם נכון ומספיק ואמיתי. ואין מקום למכחישים לערער לפי שהיא גזירת הכתוב. אבל יש טעם אחר שנ״ל שיש להקשות עליו, והוא שאמרו (ב׳״ק דף פ״ד ע״א) אמר קרא נפש תחת נפש ולא נפש תחת עין. ואם המכה אסטניס ימות אס נסמא את עינו, וה״ל נפש תחת עין ולא עין תחת עין. שומו שמים על זאת. וכי כשהמכה נקר עינו של חבירו אמד אותו בתחלה אם ימות או לא בודאי שזהו טענה שאין הדעת סובלתה:
115
קי״ואה״ח נפש הראיות הוא טוב סידורן. כאשר עיניך תחזינה בענין זה והנה לא אכחד ממך שקושיתך גדולה. אבל כשאציג לפניך הטענות כסדרן תאמר שכל דברי חז״ל מיוסדים על אדני האמת והצדק:
116
קי״זאה״כ אין לי ספק בזה. ובכן עיני לדבריך תלויות:
117
קי״חאה״ח כיון שהכתוב אומר שלא יקחו כופר לנפש רוצח. אבל יקחו אותו מהמזיק יתיישב היטב טעם עין תחת עין. ולא נפש תחת עין ונפרש כך. שהקב״ה צוה שיקחו כופר על עין או שן או יד או רגל כדי שלא יבוא המכה לידי סכנה אם הוא איסטניס וימות, ואם תאמר (ב״ק שם) והא הנלקה אומדין אותו, ואמרינן (מכות פ״ג דף כ״ב) שאם מת בפחות ממה שאמדוהו ששליח ב״ד פטור מפני שמכה ברשות. נימא הכי נמי בסימא עין חבירו שינקרו את עינו אחר שאמדוהו ואם ימות ימות, ויש לומר שיותר שכיחא שימות בנקירת עין או בחיתוך יד ורגל מבמלקות, ועוד שהכתוב אומר (שמות כ״א) חבורה תחת חבורה, וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות וגו׳ רק שבתו יתן ורפא ירפא. ובודאי (רמב״ם פ״א מהל׳ חובל ומזיק דין ה׳) שאין מכת אבן בלא חבורה ואמר שישלם ממון שנאמר רק שבתו יתן. א״כ מה חבורה הנעשית כאן ממון, אף חבורה ועין ושן ויד ורגל הנאמרים להלן ממון:
118
קי״ט[עיין בסוף הספר עוד תי׳ נכון ומספיק בשם המפ׳ לכוזרי ראשון ויונעם לך]
119
ק״כאה״כ מעולם לא חשבתי שיהיו בידינו ראיות כל כך אמיתיות וברורות וחזקות לאשר ולקיים דברי חז״ל:
120
קכ״אאה״ח יש לי עדיין להוסיף עליהן כהנה וכהנה:
121
קכ״באה״כ כבר השבת לכל מה שהקשיתי בשם המכחישים בטוב טעם ודעת. ועתה הואל הבא עוד ראיות לזכות חז״ל:
122
קכ״גאה״ח דע אדוני המלך שאדרינוס הקיסר אשר כלנו ואשר דמה לנו הרס עד היסוד בה כרך גדול של ביתר בשנת נ״ב לחרבן בית שני (קדושין ס״ד ע״ב) ובאותו הפרק נהרג ר׳ עקיבא ובאותו היום שנהרג נולד רבי, וזה הקיסר צוה מיד בתחלת מלכותו שנהר פרת יהיה גבול ממשלת רומי לצד מזרח ולא יעבור משם והלאה. וכן קיימו וקבלו עליהם הקיסרים אשר מלכו אחריו עד כמה שנים אחר פטירת רבינו הקדוש:
123
קכ״דאה״כ ומאי נפקא לן מינה:
124
קכ״האה״ח רב טוב לבית ישראל, יען וביען בספור הזה אשר אין מי שיכחיש אותו לא מישראל ולא מאו״ה, החזקתי תושבע״פ שהיא המשנה במסמרי הראיות, בל תמוט עולם ועד מלב בני ישראל מאמינים בני מאמינים:
125
קכ״ואה״כ איככה אוכל וראיתי חוזק טענתך ועוצם ראייתך כי סתומים וחתומים דבריך:
126
קכ״זאה״ח תהי נא אזנך קשבת, ארץ ישראל היא למערב פרת ובבל למזרחו. ולכן בתלמוד בבלי קורין לארץ ישראל מערבא סתם. ורבי היה נשיא בא״י. ומשם דהיינו מנהר פרת עד ספרד שהיא סוף המערב. היו כל המלכיות והמדינות תחת ממשלת רומי. נמצא שהיהודים היושבים מנהר פרת והלאה לצד מזרח לא היו משועבדים לא לקיסר רומי ולא לרבינו הקדוש. ובכן בכל מדי ופרס וכו׳ היה להם ריש גלותא שלא היה תחת נשיא ארץ ישראל. כדאיתא בגמרא במקומות הרבה:
127
קכ״חאה״כ ומה שמץ דבר נמצא בזה לאמתת תורה שבעל פה:
128
קכ״טאה״ח אם מה שכתב רבינו הקדוש במשנה לא היה מקורם ידוע ומפורסם ומקובל לכל ישראל. בודאי שיהיו בה דברים זרים וחדשים אשר לא שמעתם אוזן מעולם כגון בפרי עץ הדר שאפשר שיכוין הכתוב לרמון או אשכול של ענבים או תפוח וכו׳ כמו שהוכחתי (סי׳ י׳) ועוד שברור הוא שכשאדם מדבר עם חברו באיזה ענין צריך שהשומע ידע שמות הדברים וגדרם ויבן אותם מקורם. ואם לאו צריך שהמדבר יפרש מהותם ואיכותם:
129
ק״לאה״כ הרחב פיך במשל למה הדבר דומה, מפני היושבים סביבותינו כי לא כל הדעות שוין:
130
קל״אאה״ח אם תאמר למי שאינו יודע חכמת הגעאוגר״אפיה שירושלים היא באורך ס״ו מעלות, ולונד״ריש ראש מלכות אינגלא״טירה קרוב לעשרים. ושלכן יזרח ויעריב בירושלים שלש שעות קודם לונדרי״ש, ישאל לך מה הן מעלות ומהו אורך, ולמה השמש יצא ויבא בירושלים קודם לונדרי״ש, ולמה שלש שעות ולא שתים ולא ארבע, ולכן צריך שתודיע לו גדר השמות ופרטיהם אחד לאחד ואם לאו לא יבין תוכן הדברים ויבוז לשכל מליך. אבל אם תאמר סתם ליודע חכמ׳ זו שירושלים היא מ״ו מעלות יותר מזרחית מלונדרי״ש. באזניו ישמע ולבבו יבין דבר מתיך דבר בלי שיצטרך לפירוש. כך רבינו הקדוש כתב בפרק לולב הגזול (משנה ג׳) ר׳ ישמעאל אומר שלשה הדסים ושתי ערבות לולב א׳ ואתרוג א׳. ואילו לא היה ידוע לכל ישראל שאתרוג הוא פרי עץ הדר האמור בתורה ה״ל לרבי לומר איזהו פרי עץ הדר זה אתרוג כמו שאומר (ב״מ איזהו נשך פ״ה משנה א׳) איזהו נשך המלוה סלע בה׳ דינרין. סאתים חטין בג׳. שהוכרח לפרש כי לא פורש בתורה אלא ודאי כיון שהזכיר אתרוג סתם בלי פירוש נראה בבירור שכל בני ישראל הקרובים והרחוקים היו יודעים מהו:
131
קל״בועוד שאם רבי עם כל החכמים אשר תחת ממשלתו הסכימו מחדש שיהיה אתרוג מאיזה טעם הנעלם ממנו. איך לא קמו נגדם חכמי בבל כאריות שואגים אפשר שבל יראה ובל ימצא בין רבבות אלפי ישראל שהיו בבבל גם אחד הירא את דבר ה׳ שיקרא ויאמר מה המעשה הרע הזה אשר עשיתם והפכתם את דברי אלהים חיים ה׳ צבאות אלהינו. אשר אמר למשה בסיני שפרי עץ הדר הוא רמון או תפוח וכו׳ וכן היה להם לומר על כל מה שכתוב במשנה שלא נמצא כתוב בתורה. כגון (חולין פ״ג משנה א׳) ואלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח וכו׳. וכן בכמה וכמה מצות. אבל לא מבעיא שלא הטיחו דברים כלפי מעלתו. אלא אדרבא שבחו והודו לשמו ויכתבו את ספרו היקר על לוח לבם. ועל טוב יזכר שמו צדיק בכל הדורות כי כל דבריו אמת וצדק.
132
קל״גורב ושמואל תלמידיו הלכו לבבל ופירשו המשנה באין פוצה פה ומצפצף נגדם. ורבי יוחנן חיבר התלמוד ירושלמי בא״י קי־וב למאה שנה אחר חיבור המשנה. ורבינא ורב אשי בבבל חיברו תלמוד בבלי כמה וכמה שנים אחריה בזמן שלא היה ניכר לא זרע רבי ולא נשיאותו בא״י הרי לך שכל מה שכתוב במשנה נתקבל בכל ישראל לאמת ויציב בימי חייו ומה גם כי אחרי מותו שנים רבות:
133
קל״דאה״כ ראיתי דבריך טובים ונכוחים אבל נראה לי שהדברים עתיקים. שכבר שמעתי פעם אחרת הטענה הזאת עצמה או קרוב לה:
134
קל״האה״ח כן דברת אדוני המלך ולכן אערוך לפניך כל הענין כי הוא ערב ומועיל דע כי אגוס״טינו חכם גדול מחכמי הנוצרים כתב (בספר ט״ו מעירו פי״ג) על המקרא וז״ל א״א להאמין שהיהודים זייפו בשום אופן הספרים הקדושים מפני שנראה בלתי אפשר שהסכימו כולם ברצון אחד לרע כיון שהם מפוזרים בכל רוחות העולם בלתי שימצא ביניהם קצת מהם שימאנו בעון הגדול הזה שהוא זיוף דברי הקדש עכ״ד. וזאת הטענה עצמה הבאתי לאשר ולקיים אמתת המשנה לפי שרבי היה אחר חרבן ביתר וכבר נגדעה קרן ישראל וידל ישראל מאד. ואם כן איך יקבלו עליהם כל כך חומרות ודקדוקין הגורמין איבוד ממון וזמן כגון הטרפיות וכהנה וכהנה רבות אם לא שיאמינו וידעו שהם מאת ה׳ מן השמים זה אי אפשר בשום פנים. כי האיך הכביד רבי עולו על ישראל והם בתכלית הדלות והעוני, ועכ״ז כולם קבלו דבריו בסבר פנים יפות ולא שמו על לב לא איבוד ממון ולא עמל ויגיעה לשמוע בקול דבריו. והנה אם הטענה הזאת היא חזקה להשיב תשובה למתגוללים עלינו על זיוף המקרא. למה לא תועיל גם כן לממאנים בדברי המשנה:
135
קל״ואה״כ כל דבריך מיוסדים על אדני האמת והשכל ואין בהן נפתל ועקש:
136
קל״זאה״ח כל מה שנכתב במשנה בלי מחלוקת (שנקרא סתם משנה), על הרוב הויא קבלה. אם לא שיחידאה היא ומה גם יש משניות בשם יחידים והלכה כמותן. משום שמה שאמר אותו יחיד הוא קבלה. והרי מוכח (סוף פ׳ מקום שנהגו) בהדיא גבי יששכר איש כפר ברקאי דקאמר רב אשי התם יששכר איש כפר ברקאי לא תנא מתניתין. דתנן (כריתות כ״ח) רש״א כבשים קודמין לעזים בכל מקום. יכול מפני שהם מובחרין מהן ת״ל אם כבש מלמד ששניהם שקולים ע״כ. וכתב רש״י ז״ל. שרוב פעמים מקדים כבש וכאן הקדים שעירה לכבש לומר ששניהם שקולין עוד פרש״י שהמלך והמלכה שנפל המחלוקת ביניהם היו ממלכי בית חשמונאי. הגע עצמך שכהן גדול הזה היה בימי אנטיגנוס בן אריסתובלוס מלך האחרון לחשמונאי. שהיה לפי חשבון הצמח דוד בשנת ג׳ אלפים תשכ״ד; הנה רבינו הקדוש לא נולד עד שנת התתק״י. ואעפ״י שיש מחלוקת גדולה על השנים הללו איני רוצה להכניס ראשי בה. מפני שלכל הסברות אין ספק שעברו קרוב למאתים שנה בין מלך האחרון של בית חשמונאי ובין רבינו הקדוש. ואם כן איך היה אפשר שיששכר אכ״ב ידע המשנה שנכתבה מאתים שנה אחר מותו, ומאי מקשה רב אשי לא תנא מתניתין. אלא ודאי צריך לומר על כרחך שכשאר״ש שכבש ועז שקולין. לא אמר מסברת עצמו אלא שכך קבל וכך היה שגור בפי חכמי ישראל הקדמונים בימי יששכר אכ״ב, ומשם ראיה לא מיבעיא לרוב משניות סתמיות. אלא אפילו לאותן שנזכרו בהן תנאים באין חולק עליהן. שכולם קבלה. לפי שרבינו הקדוש לא היה אלא מלקט ומסדר ופוסק מה ששמע ואסף מימי התנאים אשר היו לפניו עד האחרונים אשר הוא אחד מהם:
137
קל״חאה״כ זוהי טענה עצומה להוכיח אמתת חז״ל לישרי לב. אבל אפשר שעדיין לא יכנע לבבם הערל של המכחישים ויאמרו שרב אשי הקשה נגד יששכר אכ״ב בסברת ר״ש כאילו היתה מקובלת בישראל מימי קדם קדמתה. אבל לעולם יאמרו שר״ש הכינה וגם חקרה:
138
קל״טאה״ח הניחא בדינים שאי אפשר להוכיח בדרך מופת וראיה שהם מימות משה. אמנם מה יאמרו בדינים אשר בלי ספק היו נוהגים משנים קדמוניות. שחז״ל כתבום כאילו היו חדשים מקרוב באו:
139
ק״מאה״כ משול משל להבין אמרי בינה:
140
קמ״אאה״ח אמר הקב״ה לאברהם (בראשית י״ז) המול לכם כל זכר ולא פירש מקום הצריך לימול. (ב״ר פ׳ מ״ו) ואר״ע ארבע ערלות הן. נאמרה ערלה באזן (ירמיה ו׳) הנה ערלה אזנם. נאמרה ערלה בפה (שמות ו׳) הן אני ערל שפתים. נאמרה ערלה בלב (ירמיה ט׳) כל בית ישראל ערלי לב. ונאמרה ערלה בגוף (בראשית י״ז) וערל זכר. ונאמר לו (שם) התהלך לפני והיה תמים. אם ימול מן האזן אינו תמים. מן הפה אינו תמים. מן הלב אינו תמים. ומהיכן ימול ויהיה תמים, הוי אומר זו ערלת הגוף. מקרא אמר וכו׳ מסתברא הדא מקרא וערל זכר (פי״ד דשבת דף ק״ח) וכי יש ערל נקבה. אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מוהלין אותו. ואם איתא דכל מה שנראה חדש בדברי חז״ל הוא חדש ממש, מוכרחים אנו לומר שלא נימול אדם מישראל לעולם עד שבא ר״ע ולמד דערלה דקאמר קרא היינו ערלת הגוף. ועדין לא פירש כל הצורך. עד שבא רבי תנחומא ולמד מן הכתוב ממקום שניכר אם זכר או נקבה משם מוהלין אותו. וכי תימא הכי נמי. והא מצינו שנימול אברהם וישמעאל בנו וכל בני ביתו ויצחק בן שמנת ימים. ובקש השי״ת להרוג את משה מפני שאיחר מילת בנו. ויהושע מל כמצות ה׳ את כל העם הילודים במדבר בדרך. וכי סלקא דעתך שמלו ולא היו יודעין מהיכן היה להם לימול, אלא ודאי צריך לומר שכשאמר השי״ת לאברהם אבינו שימול אמר לו גם כן מקום הנימול. ונודע בישראל מאבות אל בנים בלי הפסק. אלא שחז״ל אסמכוהו אקרא:
141
קמ״באה״כ אין ספק שכך היה מעש׳ ואין מי שיכול להכחיש זה. ואפי׳ הקראי׳ מודים בו כמו שהודעתיך כבר (ויכוח א׳ ס״א):
142
קמ״גאה״ח גם לי לבב כמוך לידע שהקראים מודים בזה. אבל אני למד מכאן דבר גדול לזכות חז״ל:
143
קמ״דאה״כ הודיעני נא מה הוא:
144
קמ״האה״ח הכל מודים שהשי״ת צוה לאאע״ה המילה בכל דקדוקיה. והתמידה בבני ישראל עד היום הזה בלי הפסק באופן שאין בין בני ישראל מי שאינו יודע מה היא מילה ואיזה הוא האבר הנימול. ואעפ״כ ר׳ עקיבא ור׳ תנחומא דברו על נידון זה כאילו לא נודע מעולם וכאילו למדוהו הם מהפסוק בכח עיונם ובדקות פלפולם. ולפיכך כשם שבענין זה הודיעונו דבר ישן כאילו הוא חדש. כן שאר הלימודים הדומים לאלו היו מקובלים בכל ישראל. אעפ״י שנראה שהחכמים חידשום:
145
קמ״ואה״כ אין לערער על זאת הראיה רק היא יחידה וקיימא לן דבתלתא הויא חזקה:
146
קמ״זאה״ח רוב המשניות וברייתו׳ ומימרות התלמוד הן על זה הדרך תנינן (יומא רפ״ו דף ע״ג ע״ב) יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ועוד (שם דף ע״ד) ת״ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה או בצנה כדי שיצטער. ת״ל וכל מלאכה לא תעשו וכו׳, איזהו עינוי שיש בו אבידת נפש, הוי אומר זה אכילה ושתיה. כפי מה שנראה מלשון המשנה והברייתא מעולם לא שמרו ישראל יה״כ כמצותו עד שבאו רבי ורבי חייא ופירשו להם אופן שמירתו. אמור לי אדוני המלך הייטבו בעיני שכלך הברור הדברים והטענות האלה:
147
קמ״חאה״כ לא בודאי. ועתה נשאר עדיין אצלך משל אחר:
148
קמ״טאה״ח כתיב (דברים י״ב) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ולא פירש מה היא זביחה וכשבא רבי לפרש לנו דיני שחיטה לא התחיל בסדר הראוי. אלא (רפ״ק דחולין) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ועדיין לא פירש מהו שחיטה. ואיזהו הכלי הראוי לשחוט בו, ואיזהו המקום הראוי לשחוט. עד רפ״ב ושם כתב השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה. וכן לא יעשה כי היה לו להתחיל ולומר מקום השחיטה הוא בצואר בקנה ובושט וכו׳ ויותר קשה בגמרא דבעי התם (שם רפ״ב) מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט. ממקום ששח חטהו. ואם איתא שחז״ל חידשו מה שעלה במחשבתם. נמצא שלא נודעו בישראל דיני שחיטה עד שבאו מחברי המשנה והתלמוד ופירשום. וכי תימא הכי נמי, והאמר יחזקאל (סוף פ׳ ד׳) ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה. אם לא ידע הלכות שחיטה בודאי שאכל נבלה, אלא צריך לומר שישראל היו יודעין מה היא שחיטה וכל פרטי דיניה. ולכן לא דקדק רבינו הקדוש בשמירת הסדור לפי שמובטח לו שיהיו מבינין מה שרוצה לומר הכל שוחטין בתחלת פרק ראשון קודם שיקראו תחלת פרק שני אשר שם פירש שהשחיטה צריך שתהיה הסימנים:
149
ק״נאיתא במשנה (כתובות פ״ז דף ע״ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו׳. ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע, ומקשינן (שם רע״א) ראשה פרוע דאורייתא הוא שנא׳ ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר׳ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא תצאנה בפירוע ראש, ומתרץ וכו׳ ע״ש. והעולה משם הוא שמדאורייתא אסור לבת ישראל לצאת לשוק ושער ראשה גלוי. ואם כיסתהו במטפחת אינה עוברת על דת משה אבל עוברת על דת יהודית. דהיינו מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל שלא לצאת לשוק או למבוי מפולש וראשן פרוע. (וכ״כ הרמב״ם בס׳ כ״ד מה׳ אישות דין י״א וי״ב. וסמ״ג בה׳ גירושין דף קכ״ח רע״ב. וטא״ה ה׳ אישות סי׳ קט״ו. וב״י שם. ובש״ע א״ה ה׳ כתובות סימן קט״ו) למדנו מכאן שמדאורייתא די שיהיה שערה מכוסה כדי לצאת לשוק או למבוי מפולש או לר״ה. ומדת יהודית לא די לה שתהא שערה מכוסה. שזה סגי לה בביתה. אבל לשוק צריך כיסוי אחר ע״ג כיסוי השער:
150
קנ״אאה״כ ודילמא דרך הסוטה לילך ופניה מכוסין מפני בושתה ולא בדת משה ויהודית:
151
קנ״באה״ח חזרנו אל השמא. ועוד מי יודע יותר דיני ומנהני בנות ישראל שהיו בזמן שבית המקדש קיים. אנו שרחוקי׳ מהם מכמה וכמה מאות שנים. או התנאים האחרונים שהיו דור שני או שלישי להן:
152
קנ״גאה״כ אין ספק שהתנאים שהיו קרובים:
153
קנ״דאה״ח איככה אוכל לסבול א״כ שהאחרונים יחלוקו עם הראשונים וכי לא תהא ראיה גדולה משמיעה:
154
קנ״האה״כ אין להשיב על דבריך:
155
קנ״ואה״ח כתוב בתורה ביו״ט של ר״ה (במדבר כ״ט) יום תרועה יהיה לכם. ואין אנו יודעים. אם תרועה שאמרה תורה היא בשופר או בחצוצרות. משום שמצינו תרועה ותקיעה בחצוצרות. דכתיב (שם י׳) והרעותם בחצוצרות וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו׳ ותקעתם בחצוצרות והפעם הראשונה שנזכר שופר במשנה הוא באופן שנראה שהיה ידוע לכל ישראל. כדאיתא בפ״ג (משנה ב׳) דראש השנה וז״ל כל השופרות כשרין חוץ משל פרה ולמה לא כתב רבי בל׳ זה. תרועה הנאמרה בתורה בר״ה היינו בשופר דוקא, אלא ודאי כיון שלא כתב כך בלי ספק שהיה ידוע לכל ישראל הקרובים והרחוקים ולא היה דין מחודש מהחכמים:
156
קנ״זכתב רבי כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים (חולין פ״ח דף ק״ג) ור״ל שאסור לבשל בחלב לא מבעיא גדי בחלב אמו ככתוב בתורה אלא אפי׳ בחלב עצמו או בחלב אחרת אסור. ולא מבעיא גדי (שם דף קי״ג) אלא אפי׳ פרה ורחל במשמע (שם דף קט״ו) ולא מבעיא בבישול אלא אפי׳ באכילה ובהנאה אסור. היתכן שחידשו התנאים כל אלו הדינים מסברתם וכתבם רבי במשנה לכל ישראל כדבר הידוע כאילו נאמר פסח לא יחול אלא בט״ו ניסן. וצום כפור בי׳ תשרי וחג הסכות בט״ו בו. אם לא שהיה גלוי ומפורסם בכל ישראל שמה שכתב רבי היה אמת ויציב כמו שגלוי וידוע שהחגים הנ״ל חלין בימי החדשים הנ״ל:
157
קנ״חאה״כ כך הדין נותן ובאמת שאין פה לקראים להשיב ולא למכחישים מצח להרים ראש נגד המאמינים. אמנם עדיין יערערו ויאמרו שאם אמת היה הדבר הזה שכל דברי התנאים והאמוראים מקובלים. איך ולמה רב המחלוקת ביניהם במשנה ובתלמוד:
158
קנ״טאה״ח נא אדוני המלך חכה עד בא דברי כי בוא יבא לא יאחר על ענין זה מחר (בריש ויכוח ג׳) וכשאדבר מיתרון החכמים על הפילוסופים (בויכוח ד׳):
159
ק״סאה״כ כן אעשה כאשר דברת. אבל בין כך ובין כך הבא חבילות חבילות של ראיות כי ברבות הראיות תתחזק ותתברר האמת:
160
קס״אאה״ח הנה עד עתה כל מגמת דברי היתה להוכיח אמתת חז״ל. ודברתי שמץ דבר מצדקתם וענותנותם. ועכשיו עת רצון היא להוכיח שתים אלה בהם לחסום פי המשטינים:
161
קס״באה״כ כאשר יחלום הרעב והנה אוכל כן נפשי תערוג אליך לשמוע דבריך הנחמדים מזהב:
162
קס״גאה״ח כל מלכי הגוים כולם ממנים שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דבר המלך ודתו מגיע ושפטו בין איש ובין רעהו. אלו לדיני ממונות ואלו לדיני נפשות. ויש בין בתי דינים האלו מעלות מעלות כמו שהיו בינינו בית דין של שלשה לדיני ממונות. ושל כ״ג לד״מ ולד״נ שהם הקטנים ובית דין הגדול אשר אין למעלה ממנו הוא סנהדרין של ע״א. שעליו נאמר על פי התורה אשר יורוך. וכל אשר ימרה את פיו יומת, אבל יש עוד בא״ה דיינין ודיינין שוים בממשלתם מה שלא היה בינינו שכל ב״ד וב״ד היה יודע עד מקום שידו מגעת, ויצא להם מזה שפעמים יש בין ב״ד וב״ד קטטות על האיש הנידון שזה יאמר לי הוא ואתה באת בגבולי וזה ישיב אמריו לו אתה מסיג גבולי שזה האיש שלי הוא. וסוף דבר כל מגמתם להרחיב ממשלתם כל האפשר, וראיתי מזה המין של קטטות מעשים בכל יום בכרכים ועיירות גדולות אשר בם בתי דינין הרבה:
163
קס״דאה״כ שמעתי אומרים שזה דרכם:
164
קס״האה״ח לפי מה שהגדתי שמעת שרבים מדייני א״ה עושין כל מאמצי כחם להרחיב גבול ממשלתם. אך חכמי ישראל אדרבא בלבב שלם ובנפש חפצה הם הסיגו לעצמם את גבולם. באופן שעונים בקול גדול ואומרים שהם הדיוטות והם שלוחי חכמי ארץ ישראל. מפני שדרשו. שאלהים דאמר קרא אינן אלא דיינים הסמוכים בא״י. ועוד דרשו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני הדיוטות ואמרו (פרק מקום שנהגו דף נ״א) אנן כייפינן להו ר״ל אנן בני בבל משועבדים לחכמי א״י. ופירש״י דאינהו סמיכי ובני בבל לא סמיכי. ובהמגרש אמרו (פ״ט דגיטין דף פ״ח) אנן שליחותייהו קא עבדינן. מידי דהוה אהודאו׳ והלואו׳ אבל לא בגזלות וחבלות משום דהויא מילתא דלא שכיחא. וכתב רש״י ז״ל שליחותייהו של בני א״י עבדינן. הם נתנו לנו רשות. ובפ״ק (דף ט״ו ועיין בפ׳ החובל דף פ״ד) דב״ק איתא דאין מגבין דיני קנסות בבבל. ומזה המין היו הדיינין הנזכרין בסנהדרין (פ״א דף י״ז). דייני דסורא רב הונא ורב יצחק. דפומבדיתא רב פפא בר שמואל. דייני דנהרדעא רב אחא בר מניומי. ולא היו דנין דיני נפשות כלל ולא דיני קנסות. ואם כח ואמונת הקבלה לא היה מכריחם להשתעבד לחכמי א״י למה להם להסיר נזר הממשלה מעל ראשם ולתת לאחרים הודם:
165
קס״ואה״כ זהו סימן מובהק בודאי שחכמי ישראל אמתיים וענוים. אבל עדיין אפשר לומר שחכמי בבל נשתעבדו לחכמי ארץ ישראל לפי שהיו גדולים מהם בחכמה ולכך היו קורין אותם בבלאי טפשאי. כדאשכחן בזבחים (פ״ו דף ס,) אהא דאמר אביי קדשים קלים נפסלים בפגימת המזבח. ואמר עלה ר׳ ירמיה (שם) בבלאי טפשאי אמטול דיתבי בארעא חשוכא אמרי שמעתא דמחשכא. לא שמיע להו הא דתניא בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלים וכו׳. ובפסחים (פ״ב דף ל״ד) גבי הא דתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורים מלטמא ואסורין לאכול וכו׳ וא״ר ששת עלה מאי אסורין. אסורין לכהנים הואיל ואפסלו בהיסח הדעת. ואר״י בבלאי טפשאי משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתון שמעתא דמחשכא. לא שמיע לכו הא דארשב״ל וכו׳ אין זריעה להקדש ה״נ אין זריעה לתרומה (לטהרה דמעלה עשו רבנן בה). ובכמה דוכתי קרי להו הכי בבלאי טפשאי. הרי שאפשר שחכמי בבל היו מכירין יתרון חכמי א״י עליהם. ולכך היו משעבדים עצמם להם. ועוד ראיה שכיון שר׳ ירמיה חירף וגידף אותם ואת שכלם ואת ארץ מגוריהם. צריך להאמין שאמרו דבר שאין לו שחר:
166
קס״זאה״ח חלילה לחכמים גדולים לומר דבר שאין לו שחר. וחירוף ר׳ ירמיה אינו אלא דרך שחוק וחיבה, דאלת״ה צריך לומר שר׳ ירמיה לא היה יודע התנאים הצריכים לאמורא. וראה והבן מקושיותיו שעל ההוא דזבחים אמר לא שמיע להו הא דתניא וכי׳. וזו אינה קישיא להוכיח ממנה שמי שאינו יודע הברייתא הזאת הוא טפש. שהרי כלל גדול הוא בגמרא לגבי אמוראים ברייתא לא שמיע ליה לפלוני. ואעפ״כ לא חיסר מכבודו כלום דאטו מאן דלא שמע האי ברייתא לאו גברא רבה הוא וחובת האמורא אינה אלא לידע המשנה. א״כ אחד משתים לא ימנע. או צ״ל שר׳ ירמיה לא היה יודע מה משפט האמורא וזה א״א לפי שהוא אחד מגדלי האמוראים שהרי רוב קשיותיו סלקי בתיקו או שהיה אוסר כך דרך חבה כמ״ש. ועל ההיא דשתילי תרומה דפסחים קל וחומר דאם האמורא אינו חייב לידע הברייתא אע״פ שדבריהם הן דברי תנא כ״ש דרשב״ל שהוא אמורא:
167
קס״חאה״כ ודילמא ברייתא דסילוק מסעות היתה שגורה בפי הכל (הליכות עולם שער ב׳ דפ״ב ד״ה וראוי שתדע ודבור שאחריו) ולכך מקשה מינה ומקשה נמי מדרשב״ל משום דהלכה כמותו:
168
קס״טאה״ח והן לו יהי כדבריך לא יאות לבבלים תאר הטפשות. כי הטפשות הוא חוסר שכל לא חוסר בקיאות:
169
ק״עאה״כ מוכרחין אנו לומר שהם אמת ודבריהם אמת:
170
קע״אאה״ח עוד יש לי להוסיף שבני בבל היו מחזיקין את עצמם ליותר חכמים מבני א״י כדאמרינן (כתובות פ״ז דף ע״ח) וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מיניהו דהיינו שחכמת בני א״י היתה להם מחמת צחות ודקות האויר כדאמרי׳ אוירא דא״י מחכים אבל לא מטבעם ומזגם. אמנם חכמת בני בבל היתה להם מטוב תכונתם ודקות שכלם ולכן כשהיו עולין לא״י היו חכמים יותר מהם לפי שהיו בידם שתים טוב תכונתם וטוב אויר א״י וביד בני א״י לא היתה אלא אחת דהיינו טוב מזג ארצם. והכי מוכח בהדיא מהודאת ר׳ יוחנן שהיה מא״י (ב״ק פ״י דף קי״ז) שאמר דילכון אמרי דילהון היא ופרש״י דילכון שלכם הייתי אומר תורה של בני א״י היא דילהון של בני בבל היא ועם כל הכבוד הזה היו קורין עצמם הדיוטות לגבי דידהו והיו משועבדים להם, היש ענוה גדולה מזו בעולם, ואם לא היו מאמינים שכך צוה ה׳ את משה לא היו פושטים לבוש מלכות מעליהם:
171
קע״באה״כ ברוכים הם לה׳ אשר בזה למדונו אמתת תורה שבע״פ ומדת הענוה המשובחת אמנם ראיתי דבר בחכמתם ולא ירדתי לסוף דעתם.
172
קע״גוהיינו שבשר בחלב נאסר בתורה בבישול בלבד כידוע. והם ז״ל אמרו שאסור ג״כ מדאורייתא באכילה ובהנאה ואני מאמין כל זה בלי ספק כאלו שמעתיו בסיני מפי הגבורה. אבל היה לי לזרה לראות מהיכן מביאין הראיות. שהרי איתא בפרק כל הבשר (דף קי״ד וקט״ו) א״ר אשי מנין לבשר בחלב שאסור באכילה שנאמר (דברים י״ד) ולא תאכל כל תועבה. כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ולר״ל נפקא ליה מדכתיב גבי קרבן פסח (שמות י״ב) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל. מה ת״ל מבושל לומר לך יש לך בישול אחר שהוא כזה ואיזה זה בשר בחלב, ור׳ נ״ל מדכתיב גבי דם (דברים י״ב) לא תאכלנו למען ייטב לך. ולתנא דבי ר׳ ישמעאל מדכתיב (שמות כ״ג) לא תבשל גדי ג״פ אחד לאיסור בישול וא׳ לאיסור אכילה וא׳ לאיסור הנאה, מריה דאברהם תלי תניא בדלא תניא מי שמע כזאת מי ראה כאלה, בשלמא לרב אשי שאמר כל שתעבתי לך לא תאכל ניחא. אבל לר״ל קשיא טובא מה לקרבן פסח עם בשר בחלב, ולר׳ נמי מה לדם עמהם, ומי הוא זה ואיזה הוא אשר נתן ה׳ לו לב לדעת ועינים לראות אשר יאמין שכוונת הפסוקים המדברים על הפסח ועל הדם היא לאסור בשר בחלב באכילה ובהנאה משום כפל לשון בשל מבושל או משום יתור לא תאכלנו ומה נדבר ומה נצטדק למכחישים אשר יאמרו ללשוננו נגביר נגד החכמים:
173
קע״דאה״ח מי ששואל מנין לבשר בחלב שאסור באכילה ובהנאה מדאוריי׳ הוא מסופק על הראיה אבל לא על העיקר שעליו מבקש ראיה אדרבא הוא אצלו לודאי גמור:
174
קע״האה״כ לא יסתפק בזה אלא מי שלא ראה מאורות החכמה מימיו:
175
קע״ואה״ח אתה רואה ג׳ חכמים חולקין על ראיית איסור בשר בחלב ואין גם אחד לא מהם ולא מאחרים שיחלוק על העיקר שהוא איסור בשר המבושל בחלב באכילה ובהנאה. א״כ העיקר הזה היה מקובל וידוע לכל ישראל מבלי חולק:
176
קע״זאה״כ גם בזה אין שום ספק:
177
קע״חאה״ח כיון שהעיקר הוא אמיתי מה איכפת לן אם הראיה אינה ברורה, וכי סלקא דעתך שאם לא נכתבו הפסוקים הללו באותן התיבות שמוציאין מהן הראיה יהא מותר לאכול בשר בחלב:
178
קע״טאה״כ לא בודאי לפי שאם הייתי אומר כן הייתי סותר דברי עצמי. שהרי הודיתי שהוא עיקר מקובל ולא כתוב:
179
ק״פאה״ח אם כן לא תלו החכמים החולקים בראיה תניא בדלא תניא. אלא העיקר מקובל והראיה אינה ראיה אלא אסמכתא בעלמא וזה מוכרח. דאלת״ה צריך לומר שרבי ור״ל לא הבינו פשט הפסוקים שהביאו לראיה או לאסמכתא:
180
קפ״אאה״כ יחולו ברכות על ראשך שככה השבעתני ממעדני שכלך:
181
קפ״באה״ח כה משפט חז״ל לסמוך העיקר המקובל על איזה פסוק אעפ״י שהוא רחוק כמטחוי קשת מפשוטו כי זה אינו אלא לעורר הזכירה. ובכן ברמז בעלמא סגי כמו שעושין בני אדם שקושרין קשר בסודר לזכור איזה דבר. כגון מבושל דקרבן פסח לבישול בשר בחלב. והו״ל כאילו אמר קרא כשם שאי אתה יכול לאכול הפסח מבושל. כן אי אתה יכול לאכול בשר מבושל בחלב. וכן גבי דם שאמר ב״פ. לא תאכלנו א׳ לדם וא׳ לבשר בחלב. ובדבר הזה וכיוצא כל אחד ואחד בוחר בפסוק שנראה לו יותר נכון ושם אותו לסימן מיבהק. שא נא עיניך וראה אדוני המלך מ״ש בפ׳ אלו טרפות (דף ס׳) א״ר חנן בר אבא השסועה (דברים י״ד) זה בריה שיש לה ב׳ גבין וב׳ שדראית שאסורה. ואפילו תנוקית של בית רבן יודעין שהשסועה הוא שם התאר של הפרסה ור״ל שלא יאכלו ארנבת גמל או שפן אעפ״י שקצתן מפריסים פרסה שסועה. ואעפ״כ פירש רב חנן ששסועה היינו בריה שיש לה ב׳ גבין וכו׳. מה נאמר א״כ שרב חנן לא הבין פשט הפסוק, זה הבל ורעיון רוח אלא ודאי צריך לומר שרב חנן הבין הפסוק בפשוטו. והיה קבלה בידו הדין ההוא וסמכו על תיבת השסועה. וכן יש לנו לומר בכל כיוצא בזה. ובכן לא נשים תהלה בקדושי עליון.
182
קפ״גונקיים את אשר צוה ה׳ על פי התורה אשר יורו:
183
קפ״דאה״כ הנה נא פנה היום לערוב. קומה אהובי החבר ולך לביתך וסעד לבך במנוחות שאננות ומחר תבוא אלי:
184
קפ״האה״ח יברכך ה׳ אדוני המלך משמי קדשו.
185