מטה דן, ויכוח שני י׳Matteh Dan, Second Dialogue 10
א׳אה״ח כתוב בתורה (ויקרא י״ט כ״ז) לא תשחית את פאת זקניך. ומשמע מהכתוב שאין איסור אלא בפאה א׳ ולא נתפרש בתורה איזו היא הפאה.
1
ב׳וכן לא נתפרש אם ההשחתה היא בכל מיני כלים או במקצת והם הקלו בכלים והחמירו בפאות שהרי (פ״ג דמכות דף כ׳ ע״א ודף כ״א רע״א רמב״ם פי״ב מהלכות ע״ז סי״ד סי׳ קפ״א) אמרו אין השחתה אלא בתער ובמספרים כעין תער מותר אעפ״י שמן הכתוב משמע איסור גילוח הפאה לגמרי בשום מין כלי או סם. ולענין הפאות אמרו שהן חמש. ובכן גזרו אומר שהמשחית זקנו בתער לוקה חמש:
2
ג׳הכתוב אומר (שמות כ״ג ול״ד דברים י״ד) לא תבשל גדי בחלב אמו ואם הדברים כמשמען אין איסור אלא בגדי. ואינו אסור אלא בבישול. ודוקא בחלב אמו אבל לא בחלב אחרת שאינה אמו אפי׳ היא ממינו. והם (בפ״ח דחולין דף קי״ד ע״א. רמב״ם פ״ט מהלכות מ״א סי״ד הל׳ בשר בחלב סי׳ פ״ז) אמרו דלאו דוקא גדי אלא אפי פרה ורחל במשמע ולא שנא בחלב אמו ולא שנא בחלב אחרת אסור מן התורה וכן אמרו (שם דף קט״ו) דנאמר לא תבשל גדי ג׳ פעמים א׳ לאיסור בישול. אחד לאיסור אכילה. וא׳ לאיסור הנאה. הרי שהכתוב לא העניש אלא מלקות אחר והם חייבו ג׳. עוד (סי״דר הל׳ בשר בחלב סי׳ צ״ב סעי׳ ג׳) אמרו שבשר וחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה דהיינו שאם נפל כזית חלב לחתיכה של בשר ואין באותה חתיכה ס׳ לבטל החרב חתיכה עצמה נעשית נבלה וצריך ס׳ כנגד החתיכה ואז אם מכירה משליכה והשאר מותרות (רמב״ם שם סי״ד סי׳ צ״ב) ואם לאו כל החתיכות אסורות אם ראויה להתכבד. הרי לך כמה וכמה חומרות שלא נרמזו בתורה והרי לך הפסד ממון גדול:
3
ד׳כתיב (ויקרא י״ט י״ט) שדך לא תזרע כלאים סתם. אם כן לפי הפשט אם יש לו לאדם שדה אפי׳ יהיה עשרים מיל על עשרים מיל ואפי׳ ק׳ ואפי׳ אלף ואפי׳ רבוא ואפי׳ מלא כל הארץ אסור לזרוע בו יותר ממין א׳ אבל חז״ל אמרו (רמב״ם פ״ג מה׳ כלאים דין ס׳) שיעזוב בית רובע פנוי דהיינו עשר אמות וחומש מרובעות ואז יכול לזרוע בו ב׳ מינין לכתחלה ואם זרע בתוך שיעור זה אינו לוקה עד שיזרע ב׳ מינין בתוך ששה טפחים וזו חומרא גדולה. שהרי אם יהיה לו לאדם שדה וממנו פרנסתו ופרנסת ביתו בצמצום לחם לפי הטף מוכרח לעזוב עשר אמות וחומש מרובעות לא מקום זרע. היש גרמא בנזיקין גדול מזה ואפילו לא יהיו אלא ששה טפחים הוא נזק גדול לעני המדולדל הזה לפי שששה טפחים מרובעות הם ל״ו בשטח ולמה החמירו כל כך והלא בהבדל משהו סגי כדתנן (פ״ג דכלאים משנה ה׳) נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת וכו׳:
4
ה׳צונו הש״י להניח תפילין ביד ובראש שנאמר (דברים ו׳) וקשרתם לאות על ידך וגו׳ ומפשט הכתוב נראה שלא הקפיד לא בחומר ולא בצורת התפילין ולא בצבען. אבל חז״ל הקפידו על שלשתן ושינו מקום הנחתן ופירשו (רמב״ם פ״ד מה׳ תפילין דין א׳) שעל ידכה היינו זרוע שמאל. ושבין עיניך אינו בין העינים ממש אלא כנגד בין העינים מהתחלת עיקרי השער במצח עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס שם. ועל החומר אמרו שיהיה עור הבתים מעור בהמה חיה ועוף הטהורים. ועל הצורה (שם פ״ג דין א׳) שיהיו הם ותפירתן מרובעים. שיהיה בשל ראש צורת שי״ן של ג׳ ראשין מימין ושל ד׳ משמאל שיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך שיער עליו. שיתפרם בגידין שיהיה להם מעברתה. שיהיו הרצועות שחורות. שיעשה קשר כצורת דלי״ת. ואם שינה באחד מאלו פסולין. כל זה קבלנו מחז״ל בלבד כמה וכמה דקדוקים וחילוקים וחומרות בכתיבתן ובסידורן אשר יארך סיפורם. וכל זה אינו נעשה אלא בהוצאה רבה ובאיבוד זמן רב ובטורח גדול. ואילו היו מניחין הדברים כפשוטן דהיינו לכתוב אלו הפרשיות על נייר או קלף ולקושרם בחוט ובמשיחה על היד ובין העינים החרשתי, אבל הם שמו על עצמם ועלינו כל הוצאות והטרחות והחומרות הללו בהפסד גדול ובלי תועלת והנאה לא להם ולא לנו.
5
ו׳בחג הסוכות אמר הכתוב (ויקרא כג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו׳ ואפשר שהכוונה היא על רמון נאה או חבוש או תפוח או אשכול של ענבים, אבל הם ז״ל פירשו שהוא אתרוג דוקא ופסלו כל מה שאינו אתרוג ממש כפי הסימנים אשר מסרונו אע״פ שיהיה מאותו המין, וזה גורם הוצאה רבה ועגמת נפש גדולה ליושבי ארצות ואקלימים הקרים לפי שצריך שיביאו להם אתרוג מארץ מרחקים לחוג בו את חג הסכות בהוצאה רבה. ולא עליה תלונותי כי אין צבור עני. אלא שלפעמים יש להם ההוצאה אבל לא השבח של המצוה כגון כשלא הגיע לידם אלא בתוך ימי החג או אחריו. התאמין אדוני המלך שאנשים חכמים ונבונים בדו כל זה מלבם מבלתי טעם ויסוד אחר אלא להשתרר על הצבור:
6
