מטה דן, ויכוח שני קכ״חMatteh Dan, Second Dialogue 128
א׳אה״ח אמר הקב״ה לאברהם (בראשית י״ז) המול לכם כל זכר ולא פירש מקום הצריך לימול. (ב״ר פ׳ מ״ו) ואר״ע ארבע ערלות הן. נאמרה ערלה באזן (ירמיה ו׳) הנה ערלה אזנם. נאמרה ערלה בפה (שמות ו׳) הן אני ערל שפתים. נאמרה ערלה בלב (ירמיה ט׳) כל בית ישראל ערלי לב. ונאמרה ערלה בגוף (בראשית י״ז) וערל זכר. ונאמר לו (שם) התהלך לפני והיה תמים. אם ימול מן האזן אינו תמים. מן הפה אינו תמים. מן הלב אינו תמים. ומהיכן ימול ויהיה תמים, הוי אומר זו ערלת הגוף. מקרא אמר וכו׳ מסתברא הדא מקרא וערל זכר (פי״ד דשבת דף ק״ח) וכי יש ערל נקבה. אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר אם נקבה משם מוהלין אותו. ואם איתא דכל מה שנראה חדש בדברי חז״ל הוא חדש ממש, מוכרחים אנו לומר שלא נימול אדם מישראל לעולם עד שבא ר״ע ולמד דערלה דקאמר קרא היינו ערלת הגוף. ועדין לא פירש כל הצורך. עד שבא רבי תנחומא ולמד מן הכתוב ממקום שניכר אם זכר או נקבה משם מוהלין אותו. וכי תימא הכי נמי. והא מצינו שנימול אברהם וישמעאל בנו וכל בני ביתו ויצחק בן שמנת ימים. ובקש השי״ת להרוג את משה מפני שאיחר מילת בנו. ויהושע מל כמצות ה׳ את כל העם הילודים במדבר בדרך. וכי סלקא דעתך שמלו ולא היו יודעין מהיכן היה להם לימול, אלא ודאי צריך לומר שכשאמר השי״ת לאברהם אבינו שימול אמר לו גם כן מקום הנימול. ונודע בישראל מאבות אל בנים בלי הפסק. אלא שחז״ל אסמכוהו אקרא:
1