מטה דן, ויכוח שני קל״וMatteh Dan, Second Dialogue 136
א׳אה״ח כתיב (דברים י״ב) רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר ולא פירש מה היא זביחה וכשבא רבי לפרש לנו דיני שחיטה לא התחיל בסדר הראוי. אלא (רפ״ק דחולין) הכל שוחטין ושחיטתן כשרה ועדיין לא פירש מהו שחיטה. ואיזהו הכלי הראוי לשחוט בו, ואיזהו המקום הראוי לשחוט. עד רפ״ב ושם כתב השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה. וכן לא יעשה כי היה לו להתחיל ולומר מקום השחיטה הוא בצואר בקנה ובושט וכו׳ ויותר קשה בגמרא דבעי התם (שם רפ״ב) מנין לשחיטה מן הצואר, שנאמר ושחט. ממקום ששח חטהו. ואם איתא שחז״ל חידשו מה שעלה במחשבתם. נמצא שלא נודעו בישראל דיני שחיטה עד שבאו מחברי המשנה והתלמוד ופירשום. וכי תימא הכי נמי, והאמר יחזקאל (סוף פ׳ ד׳) ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה. אם לא ידע הלכות שחיטה בודאי שאכל נבלה, אלא צריך לומר שישראל היו יודעין מה היא שחיטה וכל פרטי דיניה. ולכן לא דקדק רבינו הקדוש בשמירת הסדור לפי שמובטח לו שיהיו מבינין מה שרוצה לומר הכל שוחטין בתחלת פרק ראשון קודם שיקראו תחלת פרק שני אשר שם פירש שהשחיטה צריך שתהיה הסימנים:
1
ב׳איתא במשנה (כתובות פ״ז דף ע״ב) ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו׳. ואיזוהי דת יהודית יוצאה וראשה פרוע, ומקשינן (שם רע״א) ראשה פרוע דאורייתא הוא שנא׳ ופרע את ראש האשה ותנא דבי ר׳ ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא תצאנה בפירוע ראש, ומתרץ וכו׳ ע״ש. והעולה משם הוא שמדאורייתא אסור לבת ישראל לצאת לשוק ושער ראשה גלוי. ואם כיסתהו במטפחת אינה עוברת על דת משה אבל עוברת על דת יהודית. דהיינו מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל שלא לצאת לשוק או למבוי מפולש וראשן פרוע. (וכ״כ הרמב״ם בס׳ כ״ד מה׳ אישות דין י״א וי״ב. וסמ״ג בה׳ גירושין דף קכ״ח רע״ב. וטא״ה ה׳ אישות סי׳ קט״ו. וב״י שם. ובש״ע א״ה ה׳ כתובות סימן קט״ו) למדנו מכאן שמדאורייתא די שיהיה שערה מכוסה כדי לצאת לשוק או למבוי מפולש או לר״ה. ומדת יהודית לא די לה שתהא שערה מכוסה. שזה סגי לה בביתה. אבל לשוק צריך כיסוי אחר ע״ג כיסוי השער:
2