מטה דן, ויכוח שני קס״וMatteh Dan, Second Dialogue 166
א׳אה״ח כה משפט חז״ל לסמוך העיקר המקובל על איזה פסוק אעפ״י שהוא רחוק כמטחוי קשת מפשוטו כי זה אינו אלא לעורר הזכירה. ובכן ברמז בעלמא סגי כמו שעושין בני אדם שקושרין קשר בסודר לזכור איזה דבר. כגון מבושל דקרבן פסח לבישול בשר בחלב. והו״ל כאילו אמר קרא כשם שאי אתה יכול לאכול הפסח מבושל. כן אי אתה יכול לאכול בשר מבושל בחלב. וכן גבי דם שאמר ב״פ. לא תאכלנו א׳ לדם וא׳ לבשר בחלב. ובדבר הזה וכיוצא כל אחד ואחד בוחר בפסוק שנראה לו יותר נכון ושם אותו לסימן מיבהק. שא נא עיניך וראה אדוני המלך מ״ש בפ׳ אלו טרפות (דף ס׳) א״ר חנן בר אבא השסועה (דברים י״ד) זה בריה שיש לה ב׳ גבין וב׳ שדראית שאסורה. ואפילו תנוקית של בית רבן יודעין שהשסועה הוא שם התאר של הפרסה ור״ל שלא יאכלו ארנבת גמל או שפן אעפ״י שקצתן מפריסים פרסה שסועה. ואעפ״כ פירש רב חנן ששסועה היינו בריה שיש לה ב׳ גבין וכו׳. מה נאמר א״כ שרב חנן לא הבין פשט הפסוק, זה הבל ורעיון רוח אלא ודאי צריך לומר שרב חנן הבין הפסוק בפשוטו. והיה קבלה בידו הדין ההוא וסמכו על תיבת השסועה. וכן יש לנו לומר בכל כיוצא בזה. ובכן לא נשים תהלה בקדושי עליון.
1
ב׳ונקיים את אשר צוה ה׳ על פי התורה אשר יורו:
2