מטה דן, ויכוח שני צ״דMatteh Dan, Second Dialogue 94
א׳אה״ח אי אפשר מכמה טעמים ראשונה שזוהו טענת שמא כמו שטענתי ואטעון עוד כל היכא שקושיות המכחישים יהיו ממין זה. שניה דהניחא בחולי הריאה שאפשר שיקפצו על גוף האוכל אבל מה נאמר על בעל חי שיצאו מעיו לחוץ ונהפכו, האם חזי״ל חשבו שהאוכל מהם יהפכו מעיו ולזה אסרום, וכן אם נמצאו שתי מרות או שני כרסים, או שהיתה יתרת רגל. וכי חששו חז״ל שהאוכל מהיתרות האלו יולידו בגופו מרה שניה או כרס שני או רגל שלישי. אלא ודאי הנה אלה הרשעים הדוברים סרה על קבלת חז״ל בלי טענה אלא להתיר לעצמם כל תועבת ה׳ אשר שנא בפרהסיא ועוד שחז״ל בכל מילי דסכנתא אמרו חמירא סכנתא מאיסורא. ולכן (פ״ח דתרומה רמב״ם פי״א מה׳ רוצח) אסרו קצת משקין משום גילוי דשמא הנחש הטיל בהן ארס (תרומות שם ורמב״ם שם פי״ב) וכן אסרו כל בעל חי שנשכו נחש. וכן פרי מנוקר. ואם אסרו הטרפיות משום סכנת הלא טוב להם לפרסם טעם האיסור. שאז הצריקים ורשעים יבדילו עצמם מהם להציל ממות נפשם:
1