מטה דן, ויכוח שלישי קל״הMatteh Dan, Third Dialogue 135
א׳אה״כ חז״ל החמירו בעון רבית ואמרו (משנה ס״פ איזהו נשך דף ע״ה רע״ב) שה׳ לאוין נאמרו בו. ושעוברין עליהן המלוה והלוה והערב והעדים כ״א לפי מה שעסק בו. (שם דף ע״א רע״א) ושכל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטין וכאלו כפר באלהי ישראל. ואעפ״כ התירו קצת דברים אשר כל איש שוגה ופתי יכיר בנקלה שהם רבית כגון משכנתא דסורא. (הרמב״ם פ״ו מה׳ מלוה ולוה, י״ד קע״ב א׳) דהיינו שראובן משכן בית לשמעון בק׳ סלעים ע״מ שידור בה שמעון עשרים שנה. וכתב שמעון לראובן במשלם שנין אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף אעפ״י ששכירות הבית שוה י׳ סלעים לשנה עושין אותו היתר גמור. זהו א׳ מדרכי המשכנתא. שומו שמים על זאת. והלא זהו רבית גלויה ומפורסמת, שהרי לסוף כ׳ שנה באו ליד שמעון מאתים סלעים ק׳ קרן וק׳ ריוח, ואיך התירו חז״ל דבר זה. והנה כל העם צועק במרה לאמר אין זה כי אם הערמת חכמים ליקח רבית באופן נסתר ונעלם שאל יקרא שמו עליו. אבל אין בידם להסתירו דסוף סוף שמעון הלוה ק׳ ונטל מאתים. והק׳ העודפים על הק׳ שהלוהו כולן רבית ואגר נטר וה״ה במשכנתא דנכייתא. וכן מה שאמרו (י״ד סי׳ קס״ז) מלוה אדם לחבירו מאה על תנאי שיתעסק בהן לריוח המלוה עד שיהיו מאתים. ויהיו באחריות המלוה עד אותו זמן. וכשיהיו מאתים יחזרו למלוה. ומשם ואילך יהיה כל הריוח ללוה. ובלבד שיתן לו שכר עמלו עד שיהיו מאתים ואם התנה עמו מתחלה אפי׳ כל שהוא בשכר עמלו סגי. והלא מי שיש לו עינים לראות. בעיניו יראה ולבבו יבין שכל הריוח שנותן הלוה למלוה הוא רבית אף כי בשינוי השם. וכן מה שנותן המלוה ללוה שכר טרחו אינו אלא כסות עינים. שאלו היה נותן לו שכר הראוי לטרחו החרשתי. אבל אם התנה עמו מתחלה יכול לתת לו שוה פרוטה על טורח ששוה ק׳ זהובים. וכן לא יעשה:
1