מטה דן, ויכוח שלישי כ״בMatteh Dan, Third Dialogue 22
א׳אה״ח כדי להשיב לשאלה הזאת מוכרחני להציג לפניך מה היה משפט ישראל ומעשהו לענין תורה שבעל פה ולזה אערוך דברי הרמב״ם ז״ל פ״א מה׳ ממרים דין ג׳ שכתב וז״ל. דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם. וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו. ודברים שלמדין מן הדין אם הסכימו עליהן ב״ד הגדול הרי הסכימו. ואם נחלקו בהן הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים וכו׳ וכו׳. ד כשהיה ב״ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שנולד בו ספק לא׳ מישראל שואל לב״ד שבעירו אם ידעו אמרו לו, ואם לאו הרי השואל אותו ב״ד או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לב״ד שבהר הבית אם ידעו אמרו להן. ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לב״ד הגדול ושואלין. אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל. ידוע אצל ב״ד הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד. אם לא היה הדבר ברור אצל ב״ד הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולם או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן. משבטל ב״ד הגדול רבתה מחלוקת בישראל זה מטמא ונותן טעם לדבריו וזה מטהר ונותן טעם לדבריו. זה אוסר וזה מתיר: ה שני חכמים או שתי כתי דינין שנחלקו שלא בזמן הסנהדרין או עד שלא היה הדבר ברור להם בין בזמן א׳ בין בזה אחר זה אחד מטהר ואחר מטמא א׳ אוסר ואחד מתיר אם אינו יודע להיכן הדין נוטה, בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל ע״כ. [כל דברי דין ד׳ הם ברייתא בפ׳ אלו הנחנקין דף פ״ח רע״ב ובתוספתא פ״ב דחגיגה ופ״ז דסנהדרין] עוד יש לך לידע שכל מגמת החכמים והתלמידים היתה לשמור העיקרים ופירושם, אבל כיון שלא חובר ספר מתורה שבע״פ עד המשנה היה נקל לשכחם. ולכן היו עושים כל מאמצי כחם לזכור העיקרים שאם ח״ו ישתכחו תשתכח תורה מישראל ולא ימצאו כל אנשי חיל ידיהם. כי איך יודע שהכותב שתי אותיות בשבת חייב משום מלאכה וכן בטרפיות מי יאמר שכל מה שמנו חכמים בפ׳ אלו טרפות נכלל בתורה תחת סוג ובשר בשדה טרפ׳. אמנם בפירוש העיקרים אינו כן לפי שיכול החכם למצוא או בדרך סברא. או בכמה דרכים אחרים. ואעפ״כ היו כותבין בקונטריסים כל מה שלמדו או שמעו. וכל דבר מסופק יביאון אל ב״ד הגדול שמשם תצא תורה ובכן לא היתה בישראל מחלוקת וכל איש ואיש על מקומו יבא בשלום. וכן היה נוהג עם ה׳ כל הימים אשר עמד טעמו בו וריחו לא נמר ולפיכך לא מצינו מחלוקת כלל ועיקר בתנאים הקדמונים אלא (פ״ב דחגיגה דף י״ו) אם מוהר לסמוך על שלמי חגיגה ועולת ראייה ביו״ט והיינו דהכתוב אומר (ויקרא א׳) וסמך את ידו על ראש קרבנו. וק״ל שאסור להשתמש בבעלי חיים ביו״ט משום שבות דרבנן. והסומך סומך בכל כחו, ומ״ד שלא לסמוך ס״ל דלא אמרי׳ תיכף לסמיכה שחיטה. הילכך יסמוך מעי״ט. וזהו לבדה המחלוקת שנמצאת בין התנאים הקדטונים ז״ל ושמאי והלל נחלקו בג׳ דברים בלבד הנה הנם בריש פ״ק דעדיות. אבל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות כדגרסינן בפ׳ הנחנקין (דף פ״ה ע״ב) ובתוספות שהבאתי לעיל:
1