מטה דן, ויכוח שלישי צ״חMatteh Dan, Third Dialogue 98
א׳אה״ח והן לו יהיה כדברי המכחישים שזמן הרבה אחר שלמה נתקן העירוב אוכיח ואערכה לפניהם שבדין ומשפט יכולין אנו לומר וצונו שהרי כתוב (במדבר ל׳) איש כי ידור נדר לה׳ או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה הגע עצמך שאיש ישראל נדר לתת סך קצוב לצדקה או להתענות ביום פלוני. או כיוצא בזה. היה יכול לומר וצונו אחר שקיים נדרו. ואם ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת והיכן צונו, אף אתה תשיב אמריו לו מלא יחל דברו. והנה כל בני ישראל קבלו על נפשם ועל זרעם מימי שלמה המלך ע״ה או מימי איזה סנהדרין אחריו שלא לצאת בשבת חוץ לעיר אלא אלפים אמה לכל רוח ואם יצטרך אדם לילך לאיזו סבה עד ארבעת אלפים אמה יערב, דהיינו שילך מע״ש קרוב לסוף אלפים אמה ויניח שם מזון ב׳ סעודות לרוח שרוצה לילך בו. (א״ח ה׳ עירובי תחומין סי׳ ת״ח סעיף א) וזהו לומר אני שמתי עירובי לסוף אלפים אמה והוי כאלו שם הוא מקום שביתתי ומשם ואילך יש לי רשות לילך אלפים אמה. ונקרא עירוב לפי שהוא מערב האלפים אמה שהיו לו לרוח מזרח ד״מ עם האלפים שהיו לו לצד מערב וכיון שקבלנו עלינו שלא לילך בשבת יותר מאלפים אמה אלא ע״י עירוב לכבוד שבת. נמצא שזו מצוה עלינו וכשעירבנו קיימנו לא יחל דברו הילכך שייך שפיר לומר וצונו. וא״ת ולמה כל אחד וא׳ אינו מברך כשמקיים נדרו, י״ל לפי שאין מתקנין ברכה לדבר שאפשר שלא יארע. שהרי אפשר שלא ידור לעולם:
1