מאור עינים, ליקוטיםMe'or Einayim, Additions
א׳השמטה מפרשת בראשית
1
ב׳איתא בתיקונים (ת"א) בראשית ב' ראשית ב' יראה יראה שלפני חכמה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג) כל הקודם יראת חטאו לחכמתו חכמתו מתקיימת והוא מתתא לעילא ובהכנסו לחכמה יכנס ליראה עילאה כי אם אין חכמה אין יראה (שם) ואין בור ירא חטא (שם פ"ב) ובחכמה יבנה בית (משלי כד, ג) שמגביל את האדם שלא יצא חוץ לשיטה והוא מעילא לתתא ועיקר בריאת העולמות היה שיראו מלפניו שיתגלה לבריותיו אלהותו ויראה כל אדם להכניס אלופו של עולם בכל מדותיו המנהיגין העולם שהוא שבעה כוכבי לכת שכל הנבראים מתנהגים ע"פ ז' מדות ולכן נקראו ז' ימי הבנין וראשיתם יראה ואהבה והעיקר היראה כמו שאמר מורי דרכו של איש לחזור אחר אשה (קדושין ב ב) וכשיהיה אלופו של עולם בכל מדותיו אזי הוא אב כאב המדריך את בנו כלל הדבר שצריך כל אדם להגיע ליראת הרוממות שהיא יראה ב' ובאמת הוא יראה אחת רק שנתצמצמה במדריגה התחתונה לפי השגת אדם שיוכל לאחוז ביראה כפי שכלו ורצון הבורא יתברך שמו שיגיע כל אדם לדבור ראשון שהוא בדבר ה' שמים נעשו והתורה היא נכללת רק בדבור אחד מה שאין הפה יכול לדבר ובאורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) וזהו העולם הזה נברא בה' (מנחות כט ב) דהוא ג' קוים והאבות השיגו התורה שבג' קוים דהוא דבור הראשון ואח"כ נתפשטה התורה למדריגה תחתונה בשבילנו שנוכל להשיגה ונתחלקה להרבה בחינות וזהו תורה חתומה ניתנה ומגילה מגילה ניתנה (גיטין ס א) והכל אמת ולכך נקראת התורה זאת שהז' מדות נכללו בכללות התורה שמא' ועד ת' וזהו זאת חוקת התורה (במדבר יט, א) כמו חקיקת כמבואר בזוהר בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו וכו' אשר צוה ה' לאמר כמו כך צוה ה' לאמר וזהו פרה אדומה המטהרת טמאים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (במד"ר יט) תבא אמה ותקנח בנה כי עיקר התשובה היא תורה לשמה דהיינו לשם ה' כנ"ל והוא תשובה תשוב ה' ששם אין חסרון דהיינו חטא מלשון חסרון ובהכנסו לשם נעשה מאב שהב' פרוץ מרוח צפון ויתהוה מ"ם סתומה ויהיה אם כאם המרחפת על בניה זהו תבא אמו וכו' וזהו אם זכה מלשון שזיכך עצמו ואם ח"ו לא זכה נעשה לו סמא דמותא (יומא עב ב) וזהו תורה שלא לשמה מטמא הטהור וזהו ביום השמיני למלואים פירוש שנתמלא ידם בשבעת המלואים שהם ז' מדות כנ"ל ובהכנסו לשמינית וזהו אז ישיר משה (שמות טו, א) קרא משה לאהרן ולבניו כי מדת אהרן היה במקום ההוא וזהו ים ולכן קורין פרשת פרה קודם פסח דהיא יציאת מצרים דהיינו מצר י"ם שאינו מניח להכנס אל ים החכמה וראש חדש ניסן הוא לשון נס שבזה החודש נוכל להרים ראש ולכך צריך להתגבר לטהר עצמו בבחינת לשמה לכנוס לים החכמה וצריך להתעורר בהתלהבות נגד המחשבות המעופפים שכל עוף הפורח היא המחשבה הפורחת נשרף בהבל פיו וכל זה כשיתחזק ביראה וזהו נענה מלאך מן השמים ואמר הן הן מעשה המרכבה כי לשון הן הוא אחת (שבת לא ב) שהוא מרומז על היראה ובהכנסו ליראת הרוממות שהוא רצון הראשון שבו נבראו עולמות יוכל לברוא עולמות חדשים רוחנים וזהו אי בעי צדיק (סנהדרין סה ב) ר"ל אי היו נכנסין ברצון הראשון ובעי לשון רצון שיכנסו ברצון ויבראו עולמות והבן.
2
ג׳השמטה מפרשת ויגש
3
ד׳רק אדמת הכהנים לא קנה כתיב (בראשית מב, א) וירא יעקב כי יש שבר במצרים מלשון שבירה במצר י"ם החכמה וז"ש (יומא עב ב) למשמאילים סמא דמותא מפני שזאת התורה מעץ הדעת טוב ורע והוא מנובלות החכמה של מעלה שהוא תורה דהיינו אחורי החכמה דנחית מדרגיה והעיקר שצריך לאחוז בעץ החיים שהוא להתראות פנים בפנים כמו שהיה בסיני פנים בפנים דיבר וזהו שלימות התורה שלא היה בה שבירה ומה שאנו מכנים בלשון שבירה אין זה רק דנחית מדרגיה בכדי להתמשל בקטנות שכל כמו המלמד שמצמצם שכלו להתינוק כפי ערך התינוק וזהו וכל בניך למודי ה' וכשבא לגדלות שכל מבין הדבר על בוריו וזה דבר שלח ביעקב ונפל בישראל כי יעקב צירוף יו"ד עקב שהשכל הוא יו"ד נחית בעקב סוף המדריגות וכל זה שיבא בישראל שאלמלא זה לא היה מבין כלום דהוא גדלות השכל עץ החיים דאתכלל שמאלא אבל עץ הדעת דהוא לשון הכרעה אית ביה שמאלא וזהו יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך (קהלת ב, יג) כי הנה החושך גם הוא נברא וכשבא האור החושך אתכליל באור ואיננו דחשקות החושך לאתכללא בנהורא ואלמלא לא היה צריך האור אל החושך לא היה מכניסו אליו אלא שע"י שנתכלל ניתוסף בו ומבואר במקום אחר היטב לכן הביא הבורא יעקב ובניו למצרים בגלות מצר י"ם כדי שיחפצו לעלות למעלות החכמה ויבואו לקבלת התורה כמו כן צריך כל אדם לצאת מד' גליות שלו הפרטית חוץ מהכללות כדי שיוכל לבא לקבלת התורה ואל זה כיוון יוסף הצדיק להוציא התורה והמצות מגלות מצרים בכדי לבא לעץ החיים וזהו שאמר רדו שמה ונחיה שנבא לעיקר החיות ולכך צוה יוסף ליתן לפרעה החומש כי פרעה מלשון התגלות וחומש עיקר מצות הצדקה כאמור (ישעיה א, כז) ושביה בצדקה מה שנשבה יפדה בצדקה והבן.
4
ה׳ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו' (שמות יג, יח) הענין הוא שהקב"ה נתן לישראל כח הדבור שע"י הדבור מתנהגים כל העולמות כמבואר כמה פעמים וזהו ויסב וגו' שהקב"ה סיבב על ידי השתלשלות עד אשר מסר את העם הם ישראל עמו דרך המדבר הנהגות הדבורים ועל ידי זה הם מתנהגים כל העולמות כמלך במלכותו וזה בא להם על ידי שעלו והשיגו נו"ן שערי בינה על ידי כן היה בהם כח מלכותו כביכול וזהו וחמושים עלו בני ישראל שעלו לנו"ן שערי בינה והנה דרך משל כאשר הבן מדבר דברים ראוים ודברי שכל לפני האב אז האב אוהבו מאוד עד אשר אם יבא אחד לקטרג על בנו אינו נכנס באזניו כלל ומפני זה אין מי שיכול לקטרג עליו כי יודע שאין קטרוגו כלום כן כביכול כשישראל מדברים ויש להם כח הדבור כראוי אז אין שטן ופגע רע ונתבטלו המקטריגים וזהו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן (פסחים קיט ב) ר"ל אין מי שיפטור שפה לקטרג אחר שהפה סח דברים חיים שיאמר המקטרג אפיקו מ"ן ויובן כי על ידי הדבור מעורר אהבת השם ב"ה ולכן מצוה לספר ביציאת מצרים כי כל זמן שהאדם בקטנות השכל נקרא מצר י"ם ר"ל כשאין לאדם כח הדבור מפני חסרון דעתו אז הוא במצר כי הקול היוצא מהגרון כשיוצא הוא שם בלא דבור כי שם מצומצם במקום צר ואינו יכול לדבר רק הוצאות קול לבד ואח"כ מתרחב ומתחלק בה' מקומות עד אשר בא אל הדבור ואז נולד תענוג גדול וזהו נקרא יציאת מצרים ויובן ולכן האדם כשבא לגדלות השכל ויש לו כח הדבורים נקרא יציאת מצרים כמבואר במשל והנה כשהאדם דרך משל היה קטן ועושה מעשה קטנות אח"כ כשנעשה גדול ובר דעת ומיישר מעשיו בודאי לא יזכרו לו מעשיו שעשה בקטנות ולא יחשבו כלל למאומה כן האדם בדרכי ה' כשבא לגדלות השכל אין אחיזה למקטריגים אפילו בקטנות מה שעשה כשהיה בקטנות השכל כמבואר לעיל וזהו שמבואר מפני שהלילה שמורה מן המזיקין אין להם אחיזה בקטנות גם כן והבן.
5
ו׳מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז) כב"י אין השם שלם ואין הכסא שלם כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסיקתא רבתי יב) והנה בכל אדם יש בחינת עמלק הוא היצר הרע שצריך להלחם אתו ולכן כתיב מחה תמחה את זכר עמלק (דברים כה, יט) כי ישראל הם כסא להקב"ה כביכול השורה בהם וצריך לראות שיהא הכסא שלם שלא יהיה נרגן מפריד אלוף (משלי טז, כח) ויהיה הכסא חסר א' ח"ו וכביכו"ל ישראל נקרא בסוד אשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה (ברכות נח א) ונמצא ישראל הם המקבלים וכביכול משפיע וכשישראל מתדבקים ומתקשרים בו כביכול נקרא זיווג וכאשר ע"ד משל כאשר באדם הגשמי נמשך הטפה מן המוח כן כביכול באלף אלפי הבדלות ההשפעה שמשפיע כביכול לישראל עמו הן מוחין וחיות גדול ונקרא מוחין על שם (ישעיה מד, כב) מחיתי כעב פשעיך כמבואר אצלינו במקום אחר שכשבאו המוחין הוא השכל הגדול אז נמחו הדינים וכל מעשה קטנות מתבטלין ואז נמחה זכר עמלק ולכן בפסח שבאו ישראל לגדלות המוחין תיכף למחרת הפסח נתלה המן כי היה מחיית עמלק כאמור והנה כאשר האשה צריכה לספור שבעה נקיים לטהר את עצמה לבעלה כן על דרך זה אנו מונין ז' שבועות והענין הוא כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות והנה אין הרשעים פוגמים בכל העשרה מאמרות כי בג' מאמרים הראשונים אין פגם מגיע בהם כנודע רק בז' מאמרות מגיע הפגם אלא שהג' מאמרות הראשונות משפיעין ומקיימין הז' מאמרות והן כדמיון מוחין לז' מאמרות כמו שבאדם ג' מוחין והרשעים מפרידין הג' ראשונות מן הז' ואז מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות אבל אין הפגם מגיע בכל הי' אלא שלכן מאבדין את העולם מפני שנברא בעשרה מאמרות שיהיה הג' מחוברין עם הז' דווקא וזהו קיומו של עולם וכשמפרידים נגרם שבטל העולם וזה נרגן מפריד אלוף ויובן. ולכן צריך לספור ז' נקיים שיטהרו ויוכלו להיות כביכול כסא שלם להקב"ה ואז כשיבא שבועות הוא קבלת התורה הענין הוא על ידי שמטהרין ומזככים המדות וז' המאמרות אז שורים הג' מאמרות העליונות וממשיכין הג' עליונות למטה וזהו אוריין תליתאי הם התלת מאמרות הראשונות הממשיכין חיות לז' מאמרות שלמטה מהם ואז הוא קיום העולם והכסא נעשה שלם וזהו וספרתם לכם (ויקרא כג, טו) ר"ל וספר ת"ם שיהיה הספירה מלשון ספיר ובהירות שיהיה ת"ם כדכתיב תמימות תהיינה ולא יהיה פירוד והנה הרשע עונותיו חקוקים על עצמותיו וכשבאו המוחין כאמור אז נמחה הכל כמבואר לעיל וזהו וספרתם לכם לעצמיכם שיהיה נמחה החקיקה מעצמיכם על ידי שתהיו ספירים וזכים והנה באמת ישראל כבר מאורסים להקב"ה כדרשת רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נח א) אל תקרי מורשה אלא מאורסה א"כ כבר נתקדשו ואין צריכים קדושין חדשים אלא משום דכתיב היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש והוא בסוד יבמה שאינה צריכה אלא מאמר בכדי לגמור קדושין הראשונים של אחיו וה"נ ישראל אין צריכים אלא מאמר אמרות טהורות בכדי לגמור קדושין הראשונים וכשמתקנים את המאמר אז מתקשרים בהקב"ה כמאמר ההוא וזהו והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג, י) רצה לומר שתביאו את האומר כי עי"ן נתחלף באל"ף כנודע וכשתתקנו בתחלה את המאמר זהו ראשית אז קצירכם מה שאתם נכרתים מהקב"ה כביכול בסוד היתה כאלמנה תהיו מקושרים כמתחלה כי איה ספר כריתות אמכם וגו' (ישעיה נ, א) ואז תביא אל הכהן הוא הקב"ה הנקרא כהן ואיתא ברבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין לט א) א"ל אלהיכם כהן הוא כי קבר למשה במאי טביל וכו' הכוונה שיש טוב הגנוז ושכל הגדול שגנזו במאי טבל איך יכולים לטבול מרע לטוב כמו האדם הטובל לעלות מטומאה לטהרה כיון שגנזו השכל א"ל בנורא הוא היראה שע"י היראה יכול לעלות מכל טומאה כמבואר זה אצלינו כמה פעמים במקום אחר.
6
ז׳והנה כמו שע"י מוחין הקדושים נמחים כל הדינים כן להיפך בדור המבול שקלקלו במים הזדונים וע"כ נמחו כמ"ש (בראשית ז, ד) ומחיתי כל היקום אשר וגו' ודי למבין אבל בקדושה נקרא מים טהורים כמ"ש (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם כאמור שכשבאו המוחין הנקראים מים עליונים אז כל העונות נמחים ונטהרים ונמצא שצריך לתקן מדת הברית ולטהרו מכל סיג ואז כשיתוקן יוכל לקבל התורה הנקראת ברית ויהיה כסא שלם מקושר בהקב"ה וזה נעשה בימי הספירה שמטהר ומזכך כספיר מדותיו וזהו לא תצפי לרגלי דמשיחא עד דתתחזי קשת בגוונין נהירין שיהיה המדות הם הגוונין נהירין וזכים ולכן כשהצדיק בעולם א"צ קשת כי הקשת הוא לאגנא על עלמא שלא ימחה ממי המבול כמבואר לעיל סוד הענין והצדיק שמזכך מדותיו ואז הגוונין נהירין ונקרא' ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג) ששש ומתפאר בגוונין שלו והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל הדר בארץ ישראל וכו' הענין הוא שהצדיק נקרא ארץ ישראל כי הארציות שלו מזוכך שבא למדריגת ישראל כי ישראל פירושו יש"ר א"ל שהקב"ה מסתכל בו מלשון ישור על אנשים כי עיני ה' אל צדיקים כתיב (תהלים לד, טז) והשגחות הבורא בו והנשמה נקרא כל כי כל ההנהגה על ידה וכוללת הכל וזהו כל היא הנשמה הדר בא"י בגוף הצדיק דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות קיא א) הענין הוא כי הקב"ה קראו ליעקב אלוה אני אלוה וכו' ואתה בתחתונים (ב"ר עט) כי המשיך אלהותו בתוכו לשרות בו וזהו דומה כמי שיש לו ממש אלוה שהוא נק' אלוה ולכן אמר דומה ולא אמר יש לו אלוה כי אינו אלוה באמת רק נקרא אלוה כאמור וכל הדר בחוץ בחיצוניות לארץ היינו החומר דומה וכו' אינו שוכן בו אלהותו ודומה יותר כאלו אין לו אלוה כלל כביכול אף שבאמת יש לו אלוה ולכן אמר גם כן דומה והבן ולכן כשאדם צדיק ומתקן המאמר להתקשר בו כביכו"ל אז נתחלף הא' בעי"ן היא השגחה וזהו והבאתם את עומר שמביא על ידי המאמר עי"ן ההשגחה ולכן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות כי באמת אף שהעיקר הוא ארץ ישראל מכל מקום בכל מקום אפילו בחוץ לארץ יש בחינת ארץ ישראל ונקודה משם כגון בתי כנסיות ובתי מדרשות וכשיבא משיח במהרה בימינו אזי כל הנקודות ובחינת ארץ ישראל יצאו מחוץ לארץ ויכנסו לארץ ישראל ונמצא קדושת ארץ ישראל מתפשטת בכל מקום וזהו ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (כלים פ"א מ"ו) בין עתה ובין לעתיד כי לעתיד יומשך קדושתה מכל הארצות שיתקבל הקדושה אל ארץ ישראל מכל חוץ לארץ ומכל ארץ העמים כמ"ש (דברים ז, יד) ברוך תהיה מכל העמים שמכל העמים יתקבץ ותהיה ברוך מהם כמבואר במקום אחר ועתה אף שיש איזה בחינה בחוץ לארץ מכל מקום העיקר הוא ארץ ישראל ואמר מה היא קדושתה שמביאין ממנה העומר כאמור לעיל כי הצדיק נקרא כשדר בארץ ישראל דווקא ואז מתקן המאמר ומביא עין ההשגחה כי עיני ה' אל צדיקים והשי"ת משגיח על הצדיק והצדיק דר בארץ ישראל נמצא מביא השגחת הקב"ה בארץ ועל ידי מי הוא על ידי הצדיק ולכן יקוים תמיד עיני ה' אלהיך מראשית השנה (שם יא, יב) כתיב חסר א' שהיא כביכול רשה וענייה עד אחרית שנה שתהיה במדריגת אחותי רעיתי יונתי תמתי (שיר השירים ה, ב) נוטריקון של אחרית והבן בילא"ו.
7
ח׳ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה וגו' (שמות לא, ג) ואיתא במדרש (שמו"ר מט) אמר הקב"ה בעולם הזה רוחי מחכים אתכם אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם שנ' ונתתי רוחי בכם וחייתם יובן הענין זה כי התורה הוא הסרסור בין ישראל לאביהם שבשמים שעל ידי התורה יוכלו לקרב אל הבורא יתברך שמו בעסקו לשמה ומייחד העולמות כי כל העולמות נבראו על ידי אותיות התורה ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ו) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה שהם יחודים וזיווגים מלשון ראוהו מדברת מאי מדברת נבעלה (כתובות יג א) ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו כי מי שעוסק בתורה לשמה אינו חפץ רק להתקרבות שמו יתברך ולייחד העולמות שיהיה שעשועים ותענוג לו יתברך שמו כי החכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) ר"ל החכמה היא התורה מחיה בעליה כביכול הקב"ה שהוא הבעלים של התורה מביא חיות ותענוג בבורא יתברך על ידי התורה וזהו כל מגמתו ולא לתשלום חסרונו ולהנאת עולמו כי כל העולם כולו לא נחשב לכלום בכל תענוגיו נגד תענוג שמתענג בו כביכו"ל וכענין ר' חנינא שהיה די לו בקב חרובין וכו' (תענית כד, ב) וזהו שכל העולם כולו כדאי הוא לו ר"ל כל הנאות עולם אינו נחשב בעיניו רק כל מה שיש לו הן רב או מעט כאלו די לו אבל מי שלומד שלא לשמה לא בא לתכלית המבוקש רק שעל כל פנים נתחכם בלימודו והוא הכנה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וזהו בעולם הזה רוחי מחכים אתכם כי רוח הוא בחינת התורה וכשהאדם הולך אחר תענוגי עולם הזה ולומד שלא לשמה התורה מחכים אותו אבל לעתיד לבא רוחי מחיה אתכם ר"ל שעל ידי זה יבא לשמה ואז התורה מחיה אתכם כי החכמה תחיה בעליה וכשמביא חיות ותענוג בו יתברך שהוא שורש הכל ממילא נמשך שפע וחיות לחלקים שלמטה שהאדם הוא חלק אלוה ממעל וזהו רוחי מחיה אתכם והבן.
8
ט׳ויעש בצלאל את הארון עצי שיטים (שמות לז, א) הה"ד פתח דברך יאיר מבין פתים עצי שיטים במה שחטאו נתקנו חטאו בשיטים ונתקנו בשיטים שנאמר ועשו ארון עצי שטים (שמו"ר נ) הענין יובן ע"פ דכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה דאורייתא מחכמה נפקת כמבואר בזוהר והחכמה נקרא יו"ד והיו"ד נכתב רק י' אבל בהברה ולשון אי אפשר לדבר כי אם על ידי המילוי וא"ו דלי"ת הנעלם בתוך היו"ד ונגלה בדבור כן כביכול שמו יתברך וחכמתו במחשבה הראשונה לברוא העולמות יש מאין הסתום והגנוז הוצרך להתעלם ולהתלבש בעולמות כדי שיוכלו לסבול אורו הגדול כי שמש ומגן ה' אלהים (תהלים פד, ב) כמו שא"א להביט מאור השמש כי אם על ידי הגנה ומסכים מסך אחר מסך לפי עיני הראות ולכן נקרא עולמות מלשון העלם אך ההעלם הוא הגורם הגילוי שבלתי אפשרי היה לגלות שיוכלו לסבול הנבראים כל אחד על ידי העלמה והסתרה והקב"ה ממלא כל העולמות בהסתתרו והתלבשו בהם וכן אמרו בזוהר (הקדמת תיקוני זהר) וכד אנת תסתלק מנהון אישתארו כולהון שמהן כגופא בלא נשמתא ולזה רומז יו"ד שהיו"ד הוא סתים ונעלם ובתוכו המילוי וא"ו דלי"ת שהוא"ו דלי"ת נעלם וזהו להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא) העולמות שנבראו יש מאין הוא על ידי שאוצרותיהם אמלא על ידי המילוי שנעלם ונתכסה שזהו מלוי הוא"ו דלי"ת שבתוך היו"ד שנמשך על ידי הוא"ו למטה עד הדלי"ת ואמנם על ידי הוא"ו דלי"ת נתגלה היו"ד שיוכלו לדבר והוא"ו רומז המשכה מהיו"ד עד הדלי"ת שהוא מדריגה התחתונה הדלה מעצמה ולית לה מגרמה כלום רק מקבלת מהעליונים וכשהמדריגה דלה מתקרבת לקבל ממקורה הוא בהיפך אתוון די"ו שהדלי"ת משתוקק לעלות אל היו"ד על ידי הוא"ו וזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון ר"ל כי כבר אמרנו שהעלם הוא הגורם הגילוי ולכן כתיב (דברים כט, כח) הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם וגו' ר"ל שע"י ההסתרה בא לידי הנגלות במדריגות התחתונים בכדי שיוכלו להשיגו וכשהמדריגה התחתונה מתקרב למעלה מתמתקין הדינים כי ההעלמה וההסתרה היא בחינת דין וצמצום כנודע ונמצא הגילוי שבמדריגות התחתונות בא על ידי הדין ואין הדינים נמתקין אלא בשרשם רצה לומר שמתעלים למעלה ומתקרבים לשרשם כל אחד לשרשו והיינו עולמו של יובל עלמא דחירות דאף על גב דמסטרהא דינין מתערין שם הוא ההמתקה ששם שרשי דינים שהדינים נמתקין בשרשם ולכן אמר והנגלות לנו ולבנינו עד עולם צריכים לקרב עד עולם של יובל ששם ההמתקה וזהו דיו לבא מן הדין (ב"ק כד ב) שהם העולמות שנתגלו על ידי הצמצום והדין שהסתיר אורו יתברך שמו להיות כנדון הוא המקור העליון ששם שרשי הדינים שמסטרהא מתערין ונקרא נדון דאיהו רחמים גמורים רק ממנה מתערין השרשים להמתיק הדינין ולכן נקראת התורה אני בינה לי גבורה (משלי ח, יד) ר"ל הגבורות והדינים שנשתלשלו למטה כשמתעלים לי שאני בינה ששם שרשי הדינים אז מתבטלין הדינים ונמתקין וזהו פיה פתחה בחכמה שהפתיחה של התורה היא בחכמה שמחכמה נפקת ונקראת תורת חסד על לשונה שנמתקין כל הדינים בשרשם כמ"ש אני בינה לי גבורה והבן.
9
י׳ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חותם קודש לה' (שמות כח. לו) ואמר בזוהר הקדוש ציץ לכהנא ציצית לשאר בני נשא ויובן ע"פ פשוטו כי הציץ מכפר על עזות מצח דאתמר ביה ומצח אשה זונה היה לך וגו' וכבר ידוע מאמרם ז"ל (מנחות מד א) בענין ההוא גברא דשמע שיש זונה בכרכי הים וכו' ובאו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו וכו' וזה נמשך מזה שע"י הציץ דכהנא שמכפר על מצח אשה זונה נמשך הכח אל הציצית דשאר בני נשא להצילם מיד אשה זונה וכמעשה שהיה ועוד יבואר ע"פ דרך הנעלם כי ידוע גודל מעלת שויתי ה' לנגדי תמיד זהו כלל גדול בתורה וכו' וכ"ש כשיבין האדם שמלך מלכי המלכים הקב"ה מלך גדול ונורא עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה כו' כמבואר בשלחן ערוך א"ח סימן א' הרי האדם המבין שהקב"ה רואה כל מעשיו תמיד ומציץ עליו הוא בטוח שלא ימרה פיו ולא יזוז מעבודתו כי יראתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שורה עליו ויודע שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה וזהו ועשית ציץ לשון הסתכלות שתעשה לך מדריגת ציץ שתדע ותבין שהקב"ה מציץ מן החרכים עליך ואין דבר נסתר מנגד עיניו אז יהיה זהב טהור זהב היראה תהיה טהורה ונקיה בלי שום תערובות כמ"ש (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה אמנם לא כל אדם יוכל לאחוז בזה כי אם בני עלייה והמה מועטים וא"א להיות תמיד בדביקות הנפלא הזה ונופל האדם ממדריגתו ושוכח בו חלילה אך כי שבע יפול צדיק וקם כמבואר למעלה וחוזר ומדבק אל ה' כי אפילו הרשעים מלאים הרהורי תשובה ומתחרטים (עירובין יט א) אף כי איש ישר הנופל ממדריגה תיכף שב אל ה' וממליך הקב"ה על ידי זה במדריגות תחתונות וזהו כבודו יתברך ועל זה נאמר (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכת וגו' ר"ל שתמליכו אותי על כל דרגין כמבואר למעלה וזהו נקרא ציצית על שם ויאחזני בציצית ראשי (יחזקאל ח, ג) כמי שאוחז בציצית ראשו ומעלהו ממטה למעלה ולכן נקרא נתן דצוציתא (שבת נו ב) על ידי התשובה ששב הוא כמי שאוחז בציצית ראשו ומעלהו ולכן ציץ לכהנא שהוא כה"ג המחשבה העליונה הזכה ודבוקה בשורשה ביראת ה' שעומד עליו ורואה ומציץ נקרא ציץ ולשאר בני נשא ציצית נמשך למטה למדריגתם בחינת ציצית ר"ל לאחוז בציצית ראשם לעלות משם ולהעלות עמהם המדריגות שלמטה ולהמליך הקב"ה בכל אתר כמו שאמר הבעל שם טוב נבג"מ ובקשתם משם את ה' וגו' ומצאת (דברים ד, כט) משם דייקא במקום שהוא באיזה מדריגה שיהיה משם תמצא את ה' אלהיך ויוכל להתדבק בה' ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה ה א) בציץ היה כתוב קודש לה' בשני שיטין ואמר רבי יהושע בן לוי אני ראיתי ברומי וכתוב קודש לה' בשיטה אחת ובודאי לא יתכן שהברייתא יחלוק על האמת אך שניהם אמת ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כי האדם אשר נפל למדריגות תחתונים ואח"כ שב אל ה' הוא נרמז קודש לה' בשני שיטין אמת כי קודש הוא לה' אך בשני שיטין היה כי בתחלה היה הקודש למטה ואח"כ העלהו למעלה לה' ולכן אמרו קודש למ"ד למטה כי סוד למ"ד מורה ע"ז וד"ל ולכן אמר אני ראיתי ברומי ר"ל אותו שמבני עלייה ברום המעלות במחשבה העליונה שאינו זז מדביקות השם כתוב בו קודש לה' בשיטה אחת שלא היה הקודש למטה רק דבוק תמיד לה' באמת ועלתה לו והנה איש כזה אשר תמיד דבוק בה' כל מעשיו עושין רושם למעלה כי אמנם כל אדם בכל תנועותיו ועסקיו מעורר איזו כח אם לטוב מעורר למעלה ואם ח"ו להיפך מעורר להיפך וכל דבר נחקק אין לך מעשה קטן וגדול ודבור קל שלא יהא נחקק במקום הראוי לו והאדם הנקרא כהן גדול האוחז במדריגות ציץ זהב טהור ולא סר מה' אז כל מעשיו נחקקים בעולמות העליונים ודבוקים בה' וזהו ופתחת עליו פתוחי חותם שיעשה חקיקה כדבר הנחקק בחותם ובאיזו מקום יהיה החקיקה אמר קודש לה' הקדושה העליונה הדבוקה בה' והבן.
10
י״אויביאו את המשכן אל משה (שמות לט, לג) הה"ד עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון שכל שכרן של צדיקים מתוקן לעולם הבא הוי ותשחק ליום אחרון (שמו"ר נב) ויובן ע"פ מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם נא) אלה פקודי המשכן משכן העדות שנתמשכן בעונותיהם של ישראל וידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם עיקר שכינה בישראל היכל ה' המה וא"כ בוודאי בחינת המשכן שנתמשכן ישנו גם כן בבחינת השוכן בתוך בנ"י שנתמשכן גם כן בעונותיהם ובאמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה לכאורה להיפך כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כט א) אך יבואר הדבר ע"פ שידוע כי בגלות השכינה בסוד הסתרה כמ"ש (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו' כי קודם החורבן היה בסוד פנים הנראים והשכינה היה שורה באתגליא ועכשיו הוא בהסתרת כמה לבושין וזהו הגלות דאתלבשת בכמה לבושין וזהו כל מקום שגלו בכל בחינת שירדו לעומק הגלות שם גלתה השכינה ונתלבשה שם בעמקי הבחינה ההיא ולכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה (חולין קלט א) אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר וגו' כי אסתר היא אותיות אל"ף סתר ר"ל אלופו של עולם הוא בסתר הלבושים כאשר יבואר לקמן עוד מזה אמנם משה זכה לבינה סוד עלמא דחירות שהוא מקום התשובה ששם המתקת הדינים כי הדינים אינם נמתקין אלא בשרשם ומה שהשכינה מלובשת בלבושין ועבים סתר לו כשיבחין אדם ויבין שבבחינה ההיא אשר גלה האדם שם שכינתו כביכול גם כן נגלתה שמה ומשם יעלה להדבק בו יתברך להדבק בשורשו של בחינה ההיא אשר משם נלקחה וזה נקרא תשובה שמשיב כל דבר לשרשו ומתבטלין ומתמתקין הדינים בשרשם כי ממנו באו ואליו ישובו ולכן אחר מעשה העגל בא משה ויטחן את העגל עד אשר דק (שמות לב, כ) ר"ל שמשה השיבם למקום בינה מקום התשובה ששם שרשי הדינים כאמור בזוהר מסטרהא דינא מתערין רק הם שם בדקות גדול ושם מתמתקים הדינים שלמטה וזהו ויטחן עד אשר דק שהביא אל הדקות ששם שרשי הדינים דקה מן הדקה ואז מה שהיה גשמיות ועביות כשהבינו והשיבו אל שרשי הדקות הבחינה נתבטל הכל ונמתק. ולכן גבי אסתר שאמרה וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וגו' (אסתר ד, טז) שאז חזרו בתשובה סוד בינה על כן מה שהיתה אסתר סוד אל"ף סתר כאמור נתפשטה מן הלבושין ונתגלה הבהירות ונקרא מגילת אסתר מה שהיה הסתרה נתגלה ולכן שאלו רבותינו זכרונם לברכה אסתר מן התורה מנין דכתיב וכו' המן מן התורה. מנין דכתיב המן העץ וגו' כוונתם בזה כי כל דבר צריך להתקן בשרשו ולהמתיקו והתורה נקראת בינה דכתיב (משלי ח, יד) אני בינה לי גבורה ר"ל שכל הגבורות צריכים להתעלות למקום בינה ואז נמתקת ששם שרשה וזהו לי גבורה ונמצא צריכים לידע כל דבר להמתיק בשרשו ובאיזו בחינה יתעלה ולהשכיל מוצאו ומובאו ע"כ שאלו אסתר שהיא אל"ף סתר כאמור מן התורה מנין באיזה מקום תהי' המתקה ושרשה בתורה אנה הוא והשיב ואנכי הסתר אסתיר פני ר"ל מה שהיה בסוד פנים נסתתר בלבושין ומן הלבושין צריכים להסתכל ולפשוט המלבושים עד שיביאו לבחינת פנים בפנים שיבין שבכל דבר השכינה נסתרת זהו ואנכי הסתר אסתיר וכשיבין זה יוכל להתעלות ולהמתיק. וכן שאלו המן מן התורה מנין ר"ל ההמתקה שלו לבטל הדינים שלו איך רמוזה שרשו בתורה והשיב המן העץ שבהמתקה נעשה מהמן ה' מ"ן העלאת מ"ן כשמתעלים המדריגות תחתונות שנתעבו למעלה היא סוד העלאת מ"ן ורמוזה בתיבת המן העץ שה' גבורות נמתקין למעלה כשמתעלה לבינה מקום תורה עץ חיים היפך עץ הדעת שצוה לבלתי אכול וגו'. והנה בינה נקרא יום אחרון כי בינה סוד עולם הבא שהיא אחר הימים העליונים כנודע וזהו עוז והדר לבושה (שם לא, כה) מה שנתלבש הבהירות הגדול והחזק המכונה בלשון עוז והדר בלבושים עביים ותשחק ליום אחרון על דרך ויטחן עד אשר דק שנטחן הדבר ונשחק עד שהביאו אל הדקות סוד בינה עולם הבא הנקרא יום אחרון ואז נמתק הכל ששם שרשי הדינים דקה מן הדקה. וזהו ויביאו את המשכן מה שהיא בחינת שכינה השוכן בתחתונים הביאו אל משה שזכה לבינה ששם מתפשטת מהלבושים ונגלית באור הבהיר ולכן אמר הה"ד עוז והדר וגו' כמו שפירשנו ומסיים שכן שכרן של צדיקים מתוקן לעולם הבא סוד הבינה ששם העלאת המ"ן והמתקת הדינים בשרשם והוא שכרן של צדיקים שם הוא התיקון כאמור והבן בילא"ו.
11
י״בונתן את הקטורת על האש לפני ה' (ויקרא טז, יג) שלא יתקן מבחוץ ויכניס להוציא מלבן של צדוקים וכו' (יומא נג א) הענין הוא דאית יראה ואית יראה כמבואר בזוהר ונתבאר כמה פעמים בחיבור הלז והנה יראת העונש היא יראה חיצונית והעיקר הוא יראה הפנימית יראת הרוממות שהוא עיקרא ושרשא דכל עלמא והוא מחיה את כולם וכתיב (דברים ד, כד) כי ה' אש אוכלה דאכל כל אשין דעלמא הענין הוא כי האדם יש בו ד' יסודות ויסוד האש בו שממנו באים התחממות התאוות והתענוגים זרים וכשהאדם מתדבק ביראת ה' אז האש של הקב"ה מכלה כל התאוות ומתבטלין כל האשות ותאוות הזרים משא"כ מי שיש בו יראת העונש לבד כל התאוות אינם בטלים מפני זה ודא ודא איתנהו ביה ע"כ צריך האדם לדבק ביראת ה' הפנימית יראת הרוממות מפני שהוא מלך נורא ולכן אומרים והנורא בנוראותיך ר"ל אתה נורא לא מפני עונשים אנו יראים רק מפני נוראותיך לבד ראוי שתהי' נורא וזה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח, כ) ולכן כל ישראל בני מלכים הם (שבת קכח א) כי היראה נקרא מלכות שעל ידה מתנהגים כל העולמות כדכתיב מלכותך מלכות כל עולמים וישראל צריכים להתדבק ביראה שהיא המלכות ולכן נקראים בני מלכים וכאשר יתבאר עוד והנה צדיקים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם תפלתן (עי' ברכות לב ב) כדי להמשיך עליהם יראת הרוממות ולהכין לבם לעבודתו וזהו נקרא מערכה גדולה שהיא מערכה ראשונה ר"ל שמעריכין רוממותו וגדלותו ב"ה להמשיך היראה עליהם ואח"כ הוא מערכה שניה של קטורת שמעריכין איך להתקשר בו בכל בחינה ובחינה והנה האדם עץ השדה (דברים כ, יט) נק' אילן שיונק משרשו וקדושתו יתברך שמו וכשח"ו אינו יונק משרשו נקרא עץ יבש ובאדם יש שני בחינות יצר טוב ויצר הרע וידוע שצריך לאכללא שמאלא בימינא שגם היצר הרע יתקרב ויתהפך לסניגור כמ"ש באברהם ומצאת את לבבו וגו' (נחמיה ט, ח) וזה נקרא סידור שני גזירי עצים שהיצר טוב ויצר הרע הם שני גזירי עצים כי זה עץ טוב וזה עץ רע ושניהם יסודרו ויוכללו כא' ואח"כ כשבא למדריגה זו אז זוכה שמיכאל מקריב נשמתו על גבי מזבח הפנימי כנודע ויהיה שובע שמחות וידושן במזבח הפנימי וממדריגה זאת בא להטבת חמש נרות כי שבעת קני מנורה הן באדם כמבואר בזוהר הם שבעה נקבים שבראש ב' עינים ב' אזנים ב' נקבי החוטם והפה ונודע כי העינים הם בחינת גבוה מהכל כי הראיה הוא ממקום גבוה וצריך האדם לקדש אלו הנקבים לשם ה' שלא יסתכל בדבר חיצוני וגם לא ישמע דבר שאינו הגון רק יראה ויסתכל ויקדש הראיה שלו וכך השמיעה והנה קול מן שמיא מכריז תמיד כמבואר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ובזוהר ואין אנו שומעין מפני שלא נתקדש השמיעה וכן הריח צריך לקדש בענין והריחו ביראת ה' (ישעיה יא, ג) וכן הדבור וזהו הטבת חמש נרות שיטיבו החמשה נרות שהם ב' נקבי האזנים הוא השמיעה והריח שהוא והריחו ביראת ה' והדבור הכל יתעלה ויתקדש אחר שזכה לדישון מזבח הפנימי ואחר שזכה לקדש חושיו אלו יזכה למדריגה לעבוד את ה' בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך (ברכות נד א) ר"ל שאפילו יצאת הנשמה בדבור התפלה ימסור נפשו בחשק וכן טוב לו וזהו מסירת נפש וכתיב (דברים יב, כג) כי הדם הוא הנפש וזהו נקרא דם התמיד כי תפלות כנגד תמידין תקנו (ברכות כו א) וצריך מסירת הנפש הוא הדם בתפלתו ואח"כ יזכה להטבת שתי נרות הם ב' עינים שיראו ויזדככו להביט באור עליון הנקרא עין עליון כמ"ש (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו שיזכו בעין שלהם לראות עין העליונה שהיא גבוה ורמה ואח"כ יזכה לקטורת הוא תרגום קשר לקשור העולמות כולם יחד ומזה יבא על ידי שמקשר כל העולמות להקב"ה יקשור עצמו וימליך קב"ה על כל אברין דיליה כמבואר בזוהר דכל אבר דלא שלטא ביה שכינתא וכו' ואז כל האברים נעשים מרכבה אליו יתברך בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט) וזהו וקטורת קודמת לאברים ואברים למנחה (יומא לג א) ר"ל שאז כשהוא אדם שלם היא מנחה להקב"ה כי מביא שלימות למעלה כיון שימליך על עצמו ונקרא בני מלכים ועל ידי הבחינה של מלכות מתנהגים כולם על ידה כמ"ש (תהלים קמה, יג) מלכותך מלכות כל עולמים נמצא כל שלימות העולמות כולם הוא המלכות ואיהו שלימו דכולהו לכן נקרא מנחה לה' ואח"כ בא למדריגה יותר גדולה והוא כי ידוע דאית כהן הדיוט ואית כהן גדול וכהן הדיוט משמש בד' בגדים הם ד' לבושין של ד' בגדי זהב בחינת דין וכהן גדול בשמונה ארבעה בגדי לבן הנוספים הוא עולם הרחמים והתלמיד חכם עובד את השם אפילו ביומא דחול בבחינת שבת כי בשבת הוא עולם הרצון והרחמים בסוד ד' בגדי לבן ואין בו דין ולכן אפילו עובד וכו' והוא בחינת כהן גדול והנה יש מים עליונים ומים תחתונים והתחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא (תק"ז תיקון ה) ר"ל התענוגים שנפלו למטה רוצים להתעלות ולהתקרב מן החושך אל האור ולכן הכ"ג היה מקריב החביתין מחציתה בבוקר ומחציתה בערב הם שני חצאי פלגי מים שנתחלקו חציים בבוקר הם מים עליונים שהם באור וחציים בערב שהוא חושך והוא היה מקריב אותם לה' וכל אדם יש בו בחינה זו שיזכה להעלות מדריגות התחתונות למהוי קדם מלכא וזהו חביתי כהן גדול וכשיעלה אותם אז יהיה שפע מלמעלה למטה להשפיע עליהם ניסוך המים העליונים שירדו לשיתין שנבראו מששת ימי בראשית ולכן בחג היו מושכין מים הם מים העליונים כדי שיעלו המים התחתונים ואז ניתוסף תענוג למעלה וזהו ונסכין למוספין שגורם הוספת תענוג ויובן והנה שולחנו של אדם נקרא מזבח (חגיגה כז א) ועל השולחן לחם הפנים כי כשהאדם מתקדש באכילתו נקרא לחמו לחם הפנים של פנים העליונים ועליהם היו שני בזיכי לבונה כי בכל אדם יש שני מקיפים הא' אור מקיף הישר הבא עליו מלמעלה מאת הקב"ה על דרך חסד יסובבנו (תהלים לב, י) הב' הוא מה שיוצא מאור פנימי שלו שבכל אדם יש אור פנימי שנותנים לו וכל מה שאינו יכול לסבול בפנימיות מוחיו יוצא לחוץ ונקרא מקיף החוזר ומקיפו גם כן ונקרא מקיף החוזר עוד מטעם ב' כי אור ההוא בא על ידי האדם בעצמו החוזר ושב אל ה' ומתקרב אליו ונותנים לו אור פנימי וכל מה שיכול לקבל מקבל והשאר יוצא לחוץ ומקיפו. אמנם מקיף הישר ניתן מאת השם כאמור. וזהו נקרא שני בזיכי לבונה שהוא לבנונית עליו ואחר כך תמיד של בין הערבים. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות טו א) הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ר"ל יפנה מחשבותיו ויהרהר ברוממותו יתברך שמו זהו מערכה גדולה האמורה למעלה ויטול ידיו הם אהבה ויראה הנקראים ידים ר"ל שיטול ויגבה אותם מאהבה ויראה רעה ויניח תפילין הם השפעת המוחין על ידי לבושים ד' בגדי זהב וד' בגדי לבן כאמור והם תפילין דרש"י ודר"ת ויקרא קריאת שמע הוא לאמלכא קב"ה לקבל עול מלכות שמים ואחר כך יתפלל מלשון נפתולי וגו' (בראשית ל, ח) שהוא לשון דביקות וזהו קבלת עול מלכות שמים שלימה ולכן אמר הכתוב ונתן הקטורת ר"ל הקשר והדביקות יהיה על האש היא היראה שמתחלה יכנס ביראת ה' שהוא מערכה גדולה והוא אשא דאכלה כל אשין ומבטל כל התאוות ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יתקן מבחוץ ויכניס פירוש שיראה חיצונית אינו כלום שאפילו יש לו יראה החיצונית אינו יכול לכנס בה אל המלך אלא מבפנים יראה פנימית דווקא לא כדעת הצדוקין שאומרים יתקן מבחוץ. והוא כמבואר בזוהר הקדוש אי אימא ינדעון חייביא האיך יפלחון למאריהון וכו' על כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ונתן את הקטורת על האש לפני ה' והבן בילא"ו יילא"ו.
12
י״גוקם הבית אשר בעיר אשר לוא חומה לצמיתות לקונה אותו (ויקרא כה, ל) אם לוא יגיד ונשא עונו (שם ה, א) אשר לוא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ (שם יא, כא). אלין תלתא כתיבי וקריין. הענין הוא התורה מתחלת בב' מפני שהיראה נקראת בית כי כמו אדם שיש לו עושר ונכסים לרוב כשאין לו בית להכניס בו חפציו הרי כל חפציו מושלכים הפקר וכל הרוצה ליטלו ולהפסידו יוכל להפסידו אבל כשיש לו בית נשמרים מכל הדברים כן האדם שיש לו תורה וחכמה ואין לו יראה הרי הם מושלכים בלי דבר שיגבילם מלהיות חכמותיו בחוץ להשתמש בחיצוני ולהפסד ולכן נאמר בשמואל (ש"א ז, יז) ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ר"ל ששב אל רום המדריגות מפני שכל מקום שהוא שם ביתו עמו היא היראה אמנם היראה מגבלת האדם לבל יצא לחוץ. ואז הכל נשמר בגבולו לכן נקרא היראה בית. וזהו טעם כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) ויובן ולכן התורה מתחלת בב' לפי שהיא נקרא חכמה בסוד ואאלפך חכמה (איוב לג, לג) וחכמה בלא יראה אינו כלום לכן הקדים הבי"ת שעל ידי זה יתקיימו החכמות כולם שבתורה שבה כלול הכל ונתגלו האלפין בתורה אחר כך מפני שקדמה הבי"ת שהיא היראה שעל ידה יוגבל החכמה כולה אמנם כתיב (יחזקאל א, יד) והחיות רצוא ושוב שהחיות של הקב"ה אינו תמידי רק ברצוא ושוב והיראה נקרא יראת ה' לחיים כי יראת ה' היא חכמה כתיב והחכמה תחיה בעליה (קהלת ז, יב) נמצא החיות היא היראה וזהו יראת ה' לחיים (משלי יט, כג) אלא שהיא ברצוא ושוב מפני שבגלות אי אפשר לקבל היראה שיהיה תמידיות כי היראה היא תענוג גדול יראת ה' לחיים ומפני שהדעת אינו שלם אין המוחין שלימים לקבל תענוג תמידי אלא מסתלק וכשהאדם מתחזק ומעורר עצמו בטוב הכנותיו להמשיך עליו היראה ממשיכין עליו ובשביל זה מסתלק בכדי שיובן התענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג למיעוט דעתינו ושכלינו. אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה את ה' (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה הרחבת הדעת לקבל תענוג הגדול תמיד בלי שום הפסק ולכן יהיה ביום ההוא ה' אחד ושמו אחד ר"ל שיהיה אחדות בלי הפסק אלא תמיד יהיה ההתקשרות והתענוג אבל עתה אי אפשר מפני קטנות הדעת לקבל תמידי וכתיב (ישעיה סו, א) השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכביכול אין הכסא שלם כי הדום של הכסא הנקרא ארץ אינו בשלימות ר"ל הרגלים אין להם על מה לסמוך והם נופלים כלומר שתהלוכות עולם שצריך לילך אל השם המכונה בשם רגלים אינם בשלימות כי נופלים הם במדריגות תחתונות ולכן הכסא חסר אמנם לעתיד כתיב (זכריה יד, ד) ועמדו רגליו ביום ההוא יהיה קיום ועמידה לרגלים לילך אל השם כי סומך ה' לנופלים (תהלים קמה, יד) וזהו וקם הבית אשר בעיר אשר לו"א ר"ל אשר בגלות יש שני בחינות לו בוא"ו ולא באלף שלפעמים נמשך אל האדם ולפעמים מסתלקת אבל לעתיד וקם הבית תשאר בתקומה לעולם לצמיתות לחלוטין ולא תסתלק כי אם יהיה תמידי כי אז ימלא הארץ דעה לקבל התענוג כשיקנה הקב"ה את ישראל הנקרא קנינו וזה לקונה אותו, דהיינו כשיקנה הקב"ה את ישראל לדורותיו יהיה כן אבל עתה הוא ברצוא ושוב וצריך האדם לראות להמשיך עליו היראה אחר הסתלקותה מאתו ואם לאו בו תלוי העון שלא המשיך עליו וזהו אשר אמר אם לוא יגיד ונשא עונו ר"ל שלא ימשיך מלשון המשכה ונגידה כיון שיש שתי בחינות בוא"ו ובאל"ף ר"ל רצוא ושוב והוא לא ימשיך ישא עונו וכל זה מפני נפילת רגלים כאמור וזהו אשר לו"א שהם שתי בחינת האמורים יתוקן לעתיד מפני שיתוקנו מנפילתם ועמדו רגליו ביום ההוא ויהיה כרעים ממעל לרגליו לנתר בהם על הארץ שיוגבהו הרגלים מנפילתם במדריגות תחתונות ויהיה על הארץ ויובן. ובשבת היא בלי הפסק שורה היראה על האדם ולכן בשבת הוא שלם מכל סטרוי כמבואר בזוהר (ח"ב פח) שהוא שלימות בלי הפסק משא"כ בחול שהוא בהפסק אלא שההפסק הוא לצורך ההמשכה שיומשך שנית על ידי התעוררות האדם עצמו כאמור לעיל נמצא בחינת ההסתרה היא לצורך שתתגלה וכשהוא בהסתר נקרא הוא וכשמתגלה נקרא אתה לנוכח ולכן אומרים אתה הוא כי הנסתר הוא בשביל התגלות שהוא הנוכח והבן.
13
י״דבהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וגו' (במדבר ח, ב - ג) ופי' רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ויש להבין מדוע כאן השבח דוקא במצוה זו שלא שינה אהרן והענין הוא דידוע שהתורה נצחית דאורייתא וקב"ה חד כשם שהקב"ה היה הוה ויהיה כך התורה היא בכל עת ובכל זמן אך שבזמן שבית המקדש היה קיים היה מצוה זו נוהג כמשמעה גם כן וצריך שגם עתה תהיה מצוה זו נוהג שהתורה נקראת עצה שנאמר (משלי ח, יד) לי עצה ותושיה ר"ל שהתורה אומרת כל מי שרוצה להתדבק אל הבורא יתברך שמו ישאל אצלי עצה היא המייעצת ומדרכת האדם להתדבק בו ולכן נקראים התרי"ג מצות עטין בזוהר הקדוש ונמצא גם מצוה זו עצה היא איך להתקרב אל הבורא ואף אם אין בידינו לא מקדש ולא מנורה עכ"פ עצתה תקום לעולם הענין הוא כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (ב"ר א) ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו (ויק"ר לז) והתכלית הוא כמו שאמר שלמה (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לח ב) כל העולם לא נברא אלא בשביל זה ר"ל בשביל היראה ואדם הירא ה' בשבילו נברא הכל נמצא העיקר היא היראה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין וכו' נמצא התורה שהיא החכמה אין לה קיום בלא יראה וכ"ש שאר מעשה בני אדם ואם אין יראה אין כלום ולאו בכללא דאדם הוא והנה באמת היראה מתפשטת על כל בני אדם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (דמאי פ"ד) המזמין את חבירו שיאכל עמו והוא אינו מאמינו על המעשרות בשבת שואלו ואוכל על פיו מפני שעם הארץ אימת שבת עליו (ירושלמי שם) וירא לעבור עבירה לשקר בשבת יותר מבחול נמצא בשבת מתפשטת היראה אפילו על עם הארץ והטעם כי שבת נקרא שבת מלכתא שמלכותו מתגלה בעולם והיראה היא בחינת המלכות ועל ידי היראה שמקבלין בשבת יוכל לעבוד ביראה ההיא כל ימי החול ויהיה כל מעשיו לשם שמים כי על ידי היראה יקיים כמו שכתוב שויתי ה' לנגדי תמיד וכתוב בשולחן ערוך (או"ח סי' א) זה כלל גדול בתורה ומעלת הצדיקים ההולכים וכו' שאין ישיבתו ותנועותיו והילוכו כשהוא בביתו כישיבתו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו וכו' וקל וחומר וכו' מיד יגיע אליו היראה וכו' ובושתו ממנו תמיד עיין שם ונמצא כל מעשיו ועסקיו והילוכו ותנועותיו מקיים בהם בכל דרכך דעהו וכדרשת רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ב) כל מעשיך יהיה לשם שמים וכל ימי החול שהם ששת ימי המעשה יהיה לשם שמים והוא על ידי השבת שנשפע לאדם יראה שיוכל לעבוד הבורא כל ששת ימי המעשה ולכן אמר בתיקונים בראשית ירא שבת שע"י שבת יתגלה מדת היראה בעולם שנקרא שבת מלכתא. אבל כשאינם שומרים השבת ח"ו אז אין בו יראה וכיון שאין בו יראה אפילו חכמתו אינה מתקיימת כ"ש שאר מעשה הגשמיים אינם לעבודתו והרי כל מעשיו נקראים חללים כמו מת הנק' חלל מפני שאין בו חיות כן כל מעשיו אינם קשורים בבורא ב"ה שהוא חי החיים כי אפס בלתך כל ההויות שבעולם וכל הברואים היו אפס ותוהו בלתו שמו יתברך ולכן שואלין לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה (שבת לא א) כאשר יתבאר לקמן ולכן כתיב בשבת מחלליה מות יומת (שמות לא, יד) ר"ל שנקרא מחלל שעושה כל מעשיו חללים על ידי שאינו שומר שבת ואינו משיג היראה הצריכה לעבודתה שבלתה הכל לא נחשב לכלום כמו שביארתי ומסלק החיות מהם ונשארים חלל ומדה כנגד מדה מות יומת ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת י ב) אמר הקדוש ב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. מהו בבית גנזי אך מפני שהיראה נקרא אוצרו דכתיב (ישעיה לג, ו) יראת ה' היא אוצרו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לג ב) אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים בלבד והיראה מתגלה על ידי שבת נמצא על ידי השבת ישיג דבר הגנוז באוצרותיו וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי שהיא היראה ושבת שמה ר"ל על ידי שבת ישיגו אותה וכבר ידוע מה שאמר בזוהר אית יראה ואית יראה אית דדחיל דקב"ה בגין דלא ימותי בנוי וכו' דא היא יראה דלא שוי לעיקרא ואית יראה דדחיל לקב"ה בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין דא היא יראה דשווי לעקרא נמצא השני יראת הנ"ל הא' יראת העונש והב' יראת הרוממות באמת צריך כל אחד להתנהג ביראת הרוממות אך אם לפעמים נופל האדם ממדריגה הנ"ל עכ"פ יחזיק עצמו ביראת העונש עד שיחזיר למדריגתה ויראת העונש נק' יראה חיצונית ויראת הרוממות נק' יראה פנימית ולכן יש בשבת שני בחינות בחינת עבודה של תורה ותפלה ובחינת עבודה תענוגי שבת באכילה ושתיה כנגד ב' בחינות הנ"ל כנגד יראה פנימית היא עבודה פנימית תורה ותפלה וכנגד יראה חיצונית הם בחינת תענוגים בבחינת חיצוניות גשמיים לתקן השתי בחינות שיוכל בימות החול לעבוד בהם הבורא ברוך הוא וב"ש וזהו אלו שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין (שבת קיח ב) היינו שבת א' אלא שבכל שבת יש שתי בחינות חיצונית ופנימית ונקרא שתי שבתות והבן תורה ותפלה פנימיות ותענוגי אכילה ושתיה חיצוניות ובשבת צריך שיהיה קשור ודבוק בבורא ב"ה בלי הפסק כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם קיג א) אפילו שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול וא"צ להזהיר על דברים בטלים שזה אפילו בחול אסור אלא אפילו דברים המותרים לא יהא בשבת כימי החול רק להתדבק בו יתברך ולהמשיך עליו היראה כתיקונה בחינת שבת מלכתא שהיא הנשמה יתירה ר"ל היתרון שניתוסף לאדם כי הנשמה היא חיות של האדם והקב"ה הוא חי החיים נשמה לנשמות וכשמקבל היראה בחינת מלכותו שמתפשטות ומתגלה בבני אדם נמצא הנשמה יש לה יתרון ונקרא נשמה יתירה תוספות חיים מחי החיים אמנם אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מכות כד א) תרי"ג מצות נאמרו למשה בא הושע והעמידן על א' עשר בא עמוס והעמידן על ג' בא חבקוק והעמידן על א' ר"ל שכל א' ראה בחינת דורו והושע ראה שנתמעט דורו בבחינה שעכ"פ אם יחזיקו בידם אחת עשרה מצות שחשב שם על ידם יוכלו לקיים כולם וכן עמוס ראה שנתמעטו יותר ועמד על שלשה עד שבא חבקוק וראה שנתמעטו מאוד העמיד על אחת ר"ל על ידי זה שיתפסו באמונה יביא אותם לקיים הכל וזהו העמיד המצות על אחת על ידי אחת יבאו לקיים כולם והיא האמונה שיאמין האדם כי מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה ואפס בלתו וכשיאמין זה בלב שלם ובאמת יהיה עליו מורא ממלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה שהרי עומד לפניו ורואה אותו שהרי בכל מקום כבודו מלא כל הארץ אפילו מקום גשמיות וארציות הכל מלא מחיותו כמ"ש (ירמיה כג, כד) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נמצא ירא מלפניו לעבור עבירה ונמצא האמונה היא ממש היראה ולכן שואלים נשאת ונתת באמונה. קבעת עתים לתורה (שבת לא א) ר"ל השני שאלות שייכים יחד כי כל הדברים אפילו מה שהאדם מסתחר בהם הכל נברא ובודאי יש בו חיות מהבורא יתברך שמו שאפס בלתו וצריך האדם לקשר הדבר אל חיותו להבורא ברוך הוא כאשר יתבאר לקמן וזהו נשאת הדבר ר"ל הגבהת הדבר ונתת לשרשו והדבקתו במקומו ובמה באמונה במה שתאמין שכל דבר מחיותו מלא כל הארץ כבודו ואז קבעת עתים לתורה ר"ל שקבעת ודבקת כל העתים של כל הזמנים לתורה שלא נפרדת אפילו עת אחד מהתורה כיון שכל דרכך לשם שמים לאפוקי אם אינו עושה כן נמצא שעת ההוא נפרד מדביקות התורה והקב"ה ונמצא האמונה היא השרשית. ובכלל האמונה שיאמין האדם כי כל עשיותיו והצלחותיו הכל תלוי בידי הקב"ה ולא יאמר האדם בחכמתי ובתבונתי עשיתי לי זאת כמו שכתוב (דברים ח, יז) ואמרת כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל וגו' כי ה' הוא הנותן לך כח לעשות חיל ותרגום אונקלוס ארי קב"ה יהיב לך עצה למיקני נכסין והוא הדבר שדברנו שאפילו העצה והחכמה לאסוף הון ולהסתחר הקב"ה הוא המייעץ. וח"ו כשירצה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל לעשות מעשה הכסילים ואבד העושר בענין רע וכמו שהאדם עושה באיבריו והם תלוים ברצון המחשבה שבראש שכולם מתנהגים על ידי החפץ והרצון וכי יתפאר היד או הרגל שעשו חכמה הלא הכל הולך אחר החכמה שבראש כן כל בני אדם הם כלים שע"י פועלים הפעולות גשמיות והקב"ה הוא הנותן כח ר"ל עצה והוא כמו המוח והשכל שבראש ונקרא ראש וראשון כביכו"ל שהוא כל ההתחלות ובני אדם הם כלים ונמצא כשיאמין האדם דבר זה ישמור שבת כהלכתו ואם על ידי זה יאבד ויפסיד מנכסיו אינו נחשב לכלום אצלו כי הקב"ה הוא הנותן כח לעשות חיל ואדרבה על ידי זה יוסיף שמירה לנכסיו וכל הדינים וכל המאורעות הבאים על בני אדם הכל מפני שאין משיגים בחינת היראה על ידי שבת. כי כתיב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלהים הקב"ה גוזר גזירה והצדיק מבטלה (מו"ק טז ב) ונמצא הצדיק מושל ועל ידי מה מושל ומסיים הכתוב ביראת אלהים והטעם כי יראה היא בחינת מלכותו המתגלה ומתלבש באדם הצדיק ונמצא הצדיק מבטלה היינו בחינת המלכות שמו ב"ה המבטלת בעצמה על ידי הצדיק שגרם זה וזהו מי מושל בי צדיק ר"ל בי על ידי הוא הממשלה של הצדיק מפני שאני מלובש בו ואני מבטלה על ידי התלבשות בו וזהו כיון ששבת ווי אבדה נפש (ביצה טז א) רצה לומר שהשבת היא חיות של כל העולמות ולכן כתיב וינפש שנתן נפשיות בכל העולמות וחיות גדול ונמצא כשהאד' שומר שבת מלכתא הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה וכל הדינים בטלים על ידו וכל הי"ד עתים של רעה בטלים וזה ווי אבדה נפש ר"ל הנפש מאבד הווי של כל העיתים לרעה ח"ו ומבטל אותם וביטולה הוא איבודה. וזה שיש לרמוז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שהם כפטיש יפוצץ סלע שאמרו (שבת קנג א) מי שהחשיך בדרך נותן כיסו לנכרי וכו' כל המשנה והענין הוא ע"פ מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ג א) ג' משמרות הוי הלילה משמר אחד חמור נוער משמר ב' כלבים צועקים משמר שלישי תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה פירש רש"י שאז מתחיל להאיר ודרך השוכבים יחד לספר והענין הוא שעולם הזה נמשל ללילה כנודע ויש באומות העולם בחינת חמור הם דינים הנרמזים בכתוב אשר בשר חמורים בשרם ויש בחינת דינים שנמשלים לכלב ונרמזים בכתוב (תהלים כב, כא) הצילה מכלב נפשי וישראל צריכין לבטל הדינים והוא על ידי התורה שנמשל בכתוב (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין נד א) מה הדד וכו' וכמו תינוק יונק משדי אמו תמיד כן יהיה האדם יונק מהתורה הנקרא אם תורת אמך ואז אשה הם ישראל שנקראים אשה כדרשת רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נח א) אל תקרי מורשה אלא מאורסה מספרת עם בעלה הקב"ה נק' בעל כי בועליך עושיך ה' צבאות (ישעיה נד, ה) וזהו כוונת רבותינו זכרונם לברכה ג' משמרות הוי הלילה לג' חלקים נחלק העולם שדומה ללילה משמר א' חלק א' הוא בחינת דינים המושלים בבחינת חמור משמר ב' הוא חלק ב' דינים הנרמזים לכלבים משמר ג' הוא חלק שלישי ישראל תינוק יונק משדי אמו מהתורה ואז יצאו מהלילה כי תורה אור כתיב ויאיר להם ואז כשאור לישראל אשה היא כנסת ישראל מספרת עם בעלה נעשה יחוד וזיווג עם הקב"ה ברוך הוא וברוך שמו וזהו מי שהחשיך לו בדרך כי כבר הקדמנו כי השבת הוא הדרך לעבודתו שע"י השבת מתגלה היראה וזה השער לה' צדיקים יבואו בו נמצא השבת הוא הדרך אבל מי שהחשיך בדרך ונפל בחשכות הלילה כאשר הקדמנו הוא סבור שע"י שיחלל שבת ירויח ממון הרבה בעבודתו אדרבה נותן כיסו לנכרי כי יבאו נכרים ויטלו כל הממון וישודדו אותו ואם אין עמו נכרי ר"ל אם לא יטלו נכרים יהיה בבחינה אחרת מניחו על החמור רחמנא ליצלן על ידי דינים אחרים הנמשלים לבחינת חמור. הגיע לחצר החיצונה רצה לומר שמייעץ את האדם כיצד יעשה שישמרו נכסיו ויצליח בהם ישמור את השבת הנקרא חצר זה השער לה' צדיקים יבואו בו ולא יעשה בשבת שום דבר שאסור בשבת וכאלו כל מלאכתו עשויה מכבר ולא יהיה קשור במחשבתו אפילו לשום דבר רק כאלו כל מלאכתיך עשוין וזהו הגיע כשיגיע לחצר החיצונה נוטל את הכלים הניטלים בשבת מה שרשאי לעשות בשבת לצורך השבת ותענוגיו ושאינו ניטלים בשבת מתיר את החבלים ר"ל יתיר הקשרים שלא יהא קשור בהם והשקים נופלים מאליהם הם הלבושים חיצונים יפלו מאליהם ויהיה שומר שבת כהלכתו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קיח ב) כל שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו והטעם כי מה שסר מאת ה' ועבד אלהים אחרים שפרק מעליו עול מלכות שמים וזהו וסרתם ועבדתם (דברים יא, טז) תיכף שסרתם ופרקתם עול מלכות שמים אז ועבדתם וגו' וכיון ששומר שבת ואז מקבל עליו עול מלכות שמים היא היראה שבת מלכתא נמצא כשקיבל עול מלכות שמים הוי תשובה מעלייתא אם מיראה נעשה כשגגות ולכן עכ"פ מוחלין לו שנאמר מחול לו. ונחזור לדלעיל כתיב (שמות לה, א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים וגו' ויש להבין למה פרט בכאן אלה הדברים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (שבת צז ב) מכאן ל"ט מלאכות ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע יש לרמוז עוד כי ידוע באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) נמצא כל הדברים והבריות שבעולם הכל על ידי התורה ואורייתא וקב"ה חד ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"א) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' הענין הוא כי כתיב יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים שיש מים עליונים ויש מים תחתונים ומים התחתונים הם מעשה הגשמיים שגם הם רוצים לגשת ולהתקרב אל הבורא כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ת"ז תיקון ה) מים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא שלא יהיו נפרדים ח"ו רק יהיו כל מעשיו לשם שמים וזה או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (ישעיה כז, ה) שני שלומות בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה הם המים התחתונים שיתקרב גם כן למהוי קדם מלכא וזהו הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכו' כנגד שני שלומות הנ"ל שאמרנו שמים התחתונים הם כל מעשיך הגשמיים יכינו לעבודתו ב"ה והוא התווכת השלום שביניהם ואמר איך יעשה זה וסיים אוהב את הבריות ר"ל כל הברואים והמתהווים שבעולם מקטן ועד גדול הם בריות מהקב"ה ומקרבן לתורה שבהתורה נבראו והוא ואורייתא חד נמצא מקרב הכל לעבודתו ואינו מורד פני אדונו בראותו שכל הדברים שבעולם הכל מחיותו נבראו ועומד תמיד לפני הבורא ברוך הוא והדבר ההוא מעצמו אפס ותוהו ונברא יש מאין ויבוש מפניו ב"ה וזהו ויקהל משה וגו' ויאמר אלה הדברים גו' ר"ל כל הברואים והמעשים שבעולם נבראו על ידי התורה כמו שכתוב בדבר ה' שמים נעשו היא התורה נמצא כל מה שבעולם הכל נקרא דברים ואותיות התורה וזהו אלה הדברים ר"ל כל העולם ומה שבו בכלל אשר צוה ה' לעשות אותם צוה ה' לכם שתעשו ותתקנו אותם למהוי קדם מלכא כמו שאמרנו ואמר עוד איך יבאו לידי זה ויעץ אותם שידבקו באמונה שידעו שהכל מאתו יתברך והוא הנותן כח לעשות חיל עצה למקני נכסין (תרגום אונקלוס דברים ח, יח) והאדם רק כלי הפועל כמו ידים ורגלים ועיקר הוא המוח והשכל שבראשו כמו שביארנו וזהו ששת ימים תעשה מלאכה תעשה בפת"ח לא כתיב אלא תיעשה בציר"י ר"ל כאלו נעשית מאליה ולא אתה הוא עושה רק הקב"ה נותן עצה ומאליה נעשית על ידך הפועל ככלי וכשתאמין כל ששת ימי המעשה כך אז בודאי וביום השביעי יהיה לכם קודש כי בודאי לא יהיה קשור ודבוק בשום דבר רק בו יתברך ולא תשגיח על ההפסד רק יהיה כאלו כל מלאכתך עשויה כיון שאתה מאמין שהכל ממנו ולא ממך והוא האמונה והנה כתיב (משלי ט, א) חצבה עמודיה שבעה הם ז' ספרי תורה (שבת קטז א) דויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו ונמצא ספר במדבר נחלק לג' ספרים והטעם על שבעה כי יש שבעת ימי הבנין והכל מתנהג על ידי התורה יש כנגד כל יום ספר א' שעל ידו הוא החיות וההנהגה של היום לקשרו ולדבקו בהתורה כמו שאמרו ומקרבן לתורה וכבר הקדמנו כי בלא יראה אין חכמתו מתקיימת (אבות פ"ג) וכ"ש שאר מעשיו נמצא כל היא היראה היא הנקודה האמצעות וחיות שלה תורה ועבודה וכל המעשים וזהו בהעלותך את הנרות הם המצות כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו, כג) שתרצה להעלותם כראוי והם שבעת הנרות כנגד שבעת ימי הבנין שכנגדם שבעה ספרים כאמור שע"י התורה מאיר היום ההוא במצות שעושה בו ונקרא נר מצוה העיקר הוא אל מול פני המנורה יאירו ר"ל אל הפנימית שהוא היראה יקשר ויאיר הכל כי בלא יראה אין כלום ולכן תרגום אונקלוס באדלקותך כי על ידי יראה בחינת מלכותו המתגלות מתלהב מאוד לעבודתו לפני מלך גדול ונורא וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תמיד ל ב) מעלה היתה לפני המנורה ר"ל המעלה היא היראה שהוא מדריגה שממנה עומד ומטיב את הנרות הם המצות והתורה אבל בלא יראה אין כלום וזהו שבחו של אהרן שלא שינה שהדביק הכל לשרשם כמו שהיה עושה אוהב שלום וכו' ומקרבן לתורה ונעשה הכל אחדות א' והבן בילא"ו.
14
ט״וותמונת ה' יביט (במדבר יב, ח) זה מראה אחוריים שהרי נאמר (שמות לג, כג) וראית את אחורי ופני לא יראו. וכן הוא אומר ויפרוש אותה לפני והיא כתובה פנים ואחור פנים בעולם הזה ואחור לעולם הבא (זהר פקודי). הענין הוא ע"פ מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סד א) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון הכוונה בזה שהצדיק הולך תמיד ממדריגה למדריגה עד אין סוף ואין תכלית ומשיג תמיד השגה יותר גדולה ואינו נח על מדריגה אחת וזהו נקרא אין להם מנוחה רצה לומר שאינם נחים ונשארים בגבול השגה רק אין להם גבול שיעמוד ויונח אלא מוסיף תמיד והולך כמו שמסיים ילכו מחיל אל חיל וזהו תמיד בלי הפסק ונמצא כשמשיג השגה יותר ממה שהשיג תחלה נק' ההשגה ראשונה אחוריים כנגד ההשגה הפנימית שהשיג אח"כ אך אי אפשר לבא אל הפנימית תיכף כי אם על ידי השגה קטנה תחלה שנקרא אחוריים וממנה ישיג השגה שנקרא פנים ונמצא דבר זה נוהג תמיד כי אין סוף להשגתו ב"ה וכל מה שאדם משיג עדיין יש בה בחינת אחוריים נגד מה שיכול להשיג אח"כ השגה יתירה הנק' פנים וזהו והסירותי את כפי וראית את אחורי ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ז א) שהראה לו קשר של תפילין הענין הוא כמו שאנו רואין שהפרשיות של תפילין אי אפשר להניח ולדבקם אל הראש כי אם על ידי הקשר שיש מאחוריו שמהדק ומקשר את התפילין על הראש כן הענין הזה שאי אפשר להשיג השגה שנקרא מוחין כי אם על ידי אחוריים השגה קטנה תחלה ועל ידה ישיג השגה הגדולה ונמצא האחוריים מקשר את האדם להשגה פנימית ונקרא קשר של תפילין שמקשר ומדבק את האדם לתפילין הם השכל והשגה הפנימית וכתיב (בראשית כט, יז) ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב קכג א) שהיתה בוכה שלא תפול בגורלו של עשו וכו' הענין הוא שלאה נקרא מה שנלאה האדם להשיג מפני קוטן השגתו בדבר ההוא והשכל נקרא עינים כנודע וזהו ועיני לאה השכל שנלאה להשיגו רכות אינו בהיר מפני קוטן המשיג ומפני שיש דבר המכסה ומסתיר ההשגה הם הלבושים ומסכים של הקליפות ונקרא גורלו של עשו וזהו כוונת רבותינו זכרונם לברכה שמטעם זה עיני לאה רכות מפני גורלו של עשו אבל רחל שיצאה מגורלו אז היתה יפת תואר ויפת מראה ור"ל היתה ההשגה בשלימות והנה השכל הגדול שאינו מושג הוא בבחינה הקטנה כי קטן מאוד השגתו ומקטין עצמו ונקרא ענוה וזהו מה שעשתה ענוה עקב לסליותה עשתה יראה עטרה לראשה (שהש"ר א, ט) כמו שבארנו השכל של בחינת ענוה שהיה בו קוטן ההשגה המכונה לבחינת עקב מפני גורלו של עשו מסתיר עצמו בבחינת עקב ועשתה יראה עטרה לראשה שיצאה מגורלו שאז נגדלת ההשגה בשלימות ונמצא כשאדם משיג תחלה השגה איזו שיהיה נקרא אצלו בחינת פנים וכשבא אח"כ להשגה יותר גדולה מבין שאז מה שהשיג תחלה היה בחינת אחוריים וזהו פנים בעולם הזה מה שהיה בחינת פנים בעולם הזה ואחור לעולם הבא שישיג השגה יותר גדולה ויבין שאז היתה בחינת אחור. ולכן במשה נאמר ותמונת ה' יביט זה מראה אחוריים שמשה היה הולך תמיד ממדריגה למדריגה ותמיד היה משיג בחינת אחוריים שיש השגה יותר גדולה ממה שישיג עתה ולכן אמר מדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה השגתו אין לו סוף כי איננו נשאר ונח בשום השגה (שלא) [אלא] הולך ומוסיף והכל אצלו מראה אחוריים והבן.
15
ט״זבכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב, ח) אמרו המלאכים לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה לכתוב הוא יכתוב כל מה שירצה אמר להם ח"ו שמשה עושה כן ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר בכל ביתי נאמן הוא (ילקוט) ודבר זה קשה מאוד אם עושה כן איך נאמן הוא. אך הענין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר ח) התורה קדמה לעולם אלפים שנה והוא ידוע שקודם הבריאה לא היה זמן כלל ואיך שייך אלפים שנה אך הכוונה שהתורה קדמה תחלה במחשבה של הבורא ברוך הוא וב"ש כאשר היא כתובה כולה מבראשית ועד לעיני כל ישראל הי' גנוזה בחכמתו ובינתו היא מחשבתו ב"ה וכתיב (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה ואאלפך בינה אלוף חכמה אלוף בינה והם הם אלפים שנה הנרמז בדבריהם שני אלפין חכמה ובינה שהתורה יצאה מהם כי אורייתא מחכמה נפקת וחכמה ובינה נקראים ריעים דלא מתפרשין כדכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כי העולם התחלתו מז' ימי הבנין כדכתיב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה וקודם לזה היה גנוז במחשבה וזהו פיה פתחה בחכמה שההתחלה היה בחכמה הגנוזה תורה הקדומה אך ותורת חסד על לשונה כדי שיתגלה התורה ותצא מן המחשבה ויתגלה בדבור היה על ידי חסד שנתלבש ונתגלה בלבוש ויצא אל התגלות הדבור ואותיות אמנם באמת היא היא מה שהיה ברצון ומחשבה תחלה. והנה כתיב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלהים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק טז ב) מי מושל בי צדיק שאני גוזר גזירה והוא מבטלה והקשה בזוהר הקדוש וכי קטרוגא דמארי איהו ותירץ שם אך בירור הדבר והבנתו הוא כי באמת הקב"ה חפץ חסד הוא שרצונו אינו רק טוב אלא שהרשעים מהפכין מדת הרחמים למדת הדין כי כן נתן הקב"ה בידי בני אדם ונמצא הרשעים הם הגורמים רעה ח"ו אבל מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג, לח) ר"ל שאינו חפץ בזה אלא הם העושים והגורמים להיפוך וכאלו הדבר נעשה שלא בחפצו כביכול והוא על ידי שמהפכין הצרופים כי אמרת ה' צרופה כל אותיות התורה שבהם נברא הכל הוא צירופים והרשעים עושים צירופים מבחינת דינים ובא הצדיק ומהפך הצירופים לטובה אותיות הנ"ל בעצמם מתהפכין לטובה נמצא הצדיק עושה בחפץ ורצון הבורא ברוך הוא שחפץ חסד הוא והרשעים הם שגרמו היפך חפצו ורצונו שהפכו למדת הדין והם היו קטרוגא דמאריה וזהו מי מושל בי צדיק ר"ל מי מביא הממשלה בי הצדיק כי הרשעים עשו היפך רצונו ודעתו כאלו אין הממשלה בידו ח"ו אבל הצדיקים מהפכים האותיות כמו שהיא גנוזה ברצון שרצונו חפץ חסד הוא ונעשה כן וזהו הממשלה של הבורא ברוך הוא שמנהיג העולם כרצונו והנה משה היה עניו מאוד כאשר העיד עליו הכתוב וכתב בעצמו עליו השבח בכל ביתי נאמן הוא וגו' אך מפני שמשה היה דבוק בתורה הגנוזה ברצון וכפי מה שגנוז ורשום בכתב שם כן כתב ולא שינה כלום וזהו שאמרו המלאכים אתה נותן רשות למשה לכתוב יכתוב מה שירצה ר"ל כי כל העולמות מתנהגים על ידי התורה ואותיותיה וצירופיה ומשה יעשה צירופיה כפי מה שירצה להנהיג העולמות אמר להם ח"ו שמשה עושה כן ואפילו עושה נאמן הוא ר"ל שבודאי לא ישנה משה מן הרצון כפי התורה הקדומה ויביא הכל אל הרצון כי חפץ חסד הוא שנאמר בכל ביתי נאמן הוא ואיך כתב זה על עצמו עם גודל הענוה שהיתה בו רק מפני שכך כתוב ורשום בתורה קדומה ברצון ולכן נתתי לו רשות לכתוב צירופי האותיות כי כל מגמתו כפי התורה הקדומה ולצרף אל הטוב והבן.
16
י״זכתיב (דברים יג, ה) אחרי ה' תלכו וכי אפשר לבשר ודם לילך אחרי הקב"ה דכתיב ביה (תהלים עז, כ) בים דרכך ושבילך במים רבים ואת אומרת אחרי ה' וגו' אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחלה דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע הה"ד וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא יט, כג) הענין הוא כי השגת דביקות יתברך שמו נקרא בלשון טעימה על דרך דכתיב (תהלים לד, ט) טעמו וראו כי טוב ה' והוא כי כמו טעם טוב דבר מאכל אשר יאכל אי אפשר להבינו לאחר שישיג האחר על ידי זה שסיפר לו כאלו אכלו ונהנה ממנו אלא א"כ יטעום הטועם בעצמו כי הטעם אינו מושג אלא בהרגש עצמו ולכן כתיב טעמו כמו שטועם בעצמו וראו כי טוב ה' כי הראיה השכליות בהשגת הבורא הוא ההרגשה כמו הרגשת החושים במוחשים ולכן נקרא השגת הבורא בלשון אכילה דכתיב (שמות כד, יא) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שהשגתו וחזותו הוא על ידי הרגשתם בשכל כטועם דבר מאכל ויש כמה בחינות יש השגה המכונה באכילה ויש בשתיה שהיא דקות יותר כדכ' (שיר השירים ה, א) אכלו ריעים שתו ושכרו דודים ויובן ואמנם אל יחשוב האדם שבהיותו עסוק בתורה ותפלה ומצות אז הוא קרוב אל הבורא ועל ידי זה יוכל להשיג וכשעוסק בדברים ארציים באכילה ושתיה ושאר צרכי האדם הוא פונה מאת ה' כי לא כן הוא באמת כדכתיב (משלי ג, ו) בכל דרכיך דעהו כי בכל הדברים מתקשר אל חיות הבורא יתברך שמו וזהו שאמר דוד (תהלים קטז, ט) אתהלך לפני ה' בארצות החיים שהארציות יהיה קשורה בחיים חיותו של הקב"ה ועל ידי זה אתהלך לפני ה' בארצות גם כן והענין מובן ע"ד משל מי שיש לו גן מכל תענוגים שבעולם עושה גדר וסייג לבל יכנס זר בגן ויהיה שמור מלכנוס בני אדם דרך השער רק למי אשר יפתח לו כן על דרך זה כתיב (בראשית ב, ח) ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם ג"ן נקרא ג"ן סדרים דאורייתא שבתורה הנקרא שעשועים בה גנוז ונטוע כל התענוגים שבעולם הנקרא עדן תענוג מקדמונו של עולם ורצה לומר שנטוע הגן היא תורה בתענוג שנמשך מקדם הוא הקב"ה קדמונו של עולם ונמצא כל התענוגים בגן זה ולהיות גדר וסייג לגן זה שלא יכנס כל מי שירצה להתענג בו עשה הקב"ה סייג מגשמיות תענוגים הגודרים ומסתירים הג"ן וכל תענוג שבו עד שיפתח השער דהיינו שגם בסייג זה יש שער לכנוס אל הבורא כאמור לעיל כי הכל מחיותו יתברך שמו ויהיה האדם קשור בחיות הבורא וזה השער לה' ואז על ידי זה השער יכנוס אל הגן ואם לא נכנס בשער איך יכנס אל הגן נמצא מי שבאכילתו ובשתייתו אינו דבוק אל הבורא הרי לא נכנס בשער ואיך יעלה על דעתו שבתורתו ובמצותיו יכנוס אל הגן והנה ישראל נקראים נצר מטעיו כי הם מטע השי"ת להתפאר כי כתיב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וזה נצר מטעיו מעשה ידיו של הקב"ה שהם העולמות שברא וכל מה שבהם ההתפארות הוא על ידי ישראל וכבר אמרנו שצריך האדם בכל דרכיו לדבק בו יתברך אף בארציות ומי שאינו עושה כן הרי נקרא קוצץ בנטיעות כי הכל נטע ה' בתורתו הנקרא עץ מאכל כאמור לעיל שמכונה השגת התענוג בשם אכילה וכשהשגה בקטנות היינו על ידי אכילה ושתיה כדומה שהוא הצמצום חיותו בהם לזה יקרא נטיעות ומי שאינו קושרו בתורה ובהשם נקרא קוצץ בנטיעות ודי בזה והשגה זו שישיג בכל דבר הבורא יתברך נקרא אחרי ה' אלהיכם תלכו כי על ידי התורה והמצות נקרא פנים שהוא בגלוי אבל על ידי חומריות נראה כמביט מאחוריו והוא מדת אחוריים לכן נקרא אחרי ה' תלכו ומקשה המדרש וכי אפשר לילך אחר ה' איך נדבק בו בדברים גשמיים כתיב בים דרכך ר"ל בתורה הנקרא ים שם יש דרך להשיגו ולילך אחריו ושבילך במים רבים הוא השכל הגדול הנקרא מים רבים אבל בקטנות כזו איך יכול לילך ולהשיגו ומשיב אלא כתיב ויטע ה' אלהים גן היא התורה שבה נטע כל התענוגים כאמור לעיל ובהתורה גנוז הכל ועל ידי התורה נתהוה הכל וזה התענוג הגשמי גדר וסייג אל הגן נמצא צריך לכנוס אל שער ופתח הגן ולהדבק בארציות גם כן אל הבורא ואז יכנוס מגדר ולפנים אל חיות התורה והכל א' וזהו כן אתם כשתבואו אל הארץ היא הארציות שהיא ארץ החיים שקשורה בחיות הבורא ונטעתם כל עץ מאכל ולא תהיו קצוצי אילנות אלא תהיו נטועים על ידי זה נטיעת התורה שנטע השם תענוג מקדמותו ב"ה ומכניסו אל הגן להשיג ויקרא עץ מאכל כאמור והבן.
17
י״חכי יקרא קן צפור וגו' (דברים כב, ו) ר"ל כי יקרא התורה צריך שתהיה קן לצפור כי צפור היא השכינה ואינו שורה אלא בד' אמות של הלכה והתורה נקרא קן שלה וצריך ללמוד לשם זה שיהיה קן צפור ואז תשרה השכינה והיא המדרכת את האדם למעלה בקודש וזה כשתעשה כן אז לפניך בדרך ר"ל השכינה שהיא לפניך בענין שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) והיא תורה לך הדרך אשר תלך ולא תכשל ולכן כתיב שויתי ר"ל שהוא עושה זאת על ידי פעולתו הטובה שיהיה השם לנגדו כאמור ואמנם ענין השראת שכינה על האדם היא בב' בחינות או למען האדם עצמו להדריכו ולסייעו או למען ידריך את הרבים לעבודת ה' כי על ידי התלבשות השכינה בו היא מוציאה דברים מפיו דברי אלהים חיים ויכנסו בלב השומעים וזהו בכל עץ הנקרא צדיק ר"ל שתהיה השכינה שורה בשביל הצדיק עצמו לטובתו או על הארץ בשביל עם החומר הדומה לארץ להחזירם למוטב והנה יש בחינת אפרוחים ובחינת ביצים ר"ל אפרוחים אית להון גדפין אבל לית גדפין דלהון שלימים והם העם אשר נכנסו בגדר אהבה ויראה אלא שאינם שלימים ולא פרחין בהו לעילא כמבואר בתיקונים (תיקון י) ויש בחינה גרוע מזו שאפילו בחינת אהבה ויראה לא יצאה מכח אל הפועל אלא כמוס הדבר בכח כמו האפרוח בתוך הביצה וזה אפרוחים או בצים שבשבילם נתלבשה השכינה בצדיק דהיינו והאם רובצת ר"ל ירדה ונשתלשלה השכינה הנקרא אם מכבודה של מעלה ונתלבשה בצדיק על האפרוחים או על הבצים בשבילם ועל זה משמע לשון בשביל אמר הכתוב לא תקח האם על הבנים כי התורה נקרא אם והנה השומע מהחכם מוסר על ידי רמזי התורה העיקר שיאחוז במוסר שהיא הדרכתו והנהגתו ולא לעשות כמין זמר להביט רק אל יופי ותפארתו גווני המושכל דברי שכל אלא יביט אל המוסר היוצא מזה והמוסר נקרא בן כי כמו שהבן קשור אל האב וזהו הבנים יוצאים בקשרים בהתקשרות שלהם לאביהם שבשמים כן על ידי המוסר מתקשר אל השם לכן נקרא מוסר אביך מלשון קשירה ואיסר ולכן הזהיר לא תקח האם על הבנים כי שניהם אי אפשר ליקח במוח אלא שלח תשלח את האם ר"ל שלא תהיה עיקרך אל הדרוש אלא ואת הבנים תקח לך הוא המוסר וזהו שמעו שמוע ותחי נפשיכם (ישעיה נה, ג) כי בהאזין האדם תורה ומוסר ואינו עושה במעשה מה בצע בשמעו כיון שאינו עושה כלום אלא צריך אחר ששמע ונרשם במוחו התחקות השמיעה ישמע אל רשימו דשמיעה שבמוחו ושכלו ויעשה כן וזהו שמעו מה שכבר שמוע אז ותחי נפשיכם וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לב א) היינו מעשה הנולד והבן.
18
י״טאתם נצבים היום וגו' (דברים כט, ט) הנה התורה נקרא עצה שנאמר (משלי ח, יד) לי עצה ותושיה כי כל העצות כתובים בתורה איך יתנהג האדם ולכן כתיב (דברים לב, ז) שאל אביך ויגדך היא התורה הנקרא אב כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"ח ה) וכל הנבראים ובכללם האדם העיקר נברא בתורה נמצא התורה נקרא אב שעל ידה בא ההולדה וכל אחד מישראל יש לו אחיזה בתורה ואז ידבק עצמו ויקשר בתורה היא תדריכו ותייעצו איך להתקרב אל השי"ת וזהו שאל אביך היא התורה היא תגיד לך ונמצא התורה כולה בכללה נוהג תמיד בכל עת וזמן לפי השתנות הזמנים והעתים והדורות ומורה עצה איך להתקשר לשמו יתברך ע"כ גם פסוק זה מלמדינו להועיל כאשר יתבאר. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות ולכאורה הדבר תמוה כיון שהיה יכול להבראות על ידי מאמר אחד מדוע יתן עונש לרשעים שמאבדין דבר שנברא בי' מאמרות כיון שהיה יכול להבראות במאמר אחד וכי בעלילה בא ח"ו וכן להיפך וכי משוא פנים יש בדבר אבל הענין הוא שאלו היה נברא במאמר אחד לא היה באפשרי שיהיו כולם מתקרבים על ידי מאמר ההוא לשמו יתברך כי רם ונשא מהשגה הוא כי אם א' בדור וכו' ע"כ ברוב חסדו יתברך צמצם וחילק ערך קדושת השגתו לי' מאמרות עד רדתו י' מדריגות שעל ידי זה יוכלו כולם להתקרב ולהתדבק לפי ערכו ומדריגתו אף אם הוא בסוף המדריגה יהיה לו יד ואחיזה שעל ידו יעלה למעלה ונמצא הרשעים אין להם מענה כיון שהיה להם במה לאחוז ולשוב אל ה' אפילו מן סוף ותחתית המדריגה ולא שבו וזהו שאמר התנא להפרע מן הרשעים כו' שהרי נברא בעשרה מאמרות כדי שיוכלו לשוב משם ולא שבו והצדיקים מקיימים העולם שנברא בי' מאמרות ר"ל כי הצדיקים מלבד מה שדבוקים לה' על ידי חלק קדושתו בבחינת המאמר שהוא שורשו עוד ישיב רבים לה' אשר המה מבחינת מאמרות אחרים כי על ידו מתעלים הכל לה' ומקרבם אל הקדושה וזהו שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות בחינות חלוקות והוא מקיים כולם אפילו שלא מבחינתו נמצא כמה גורם הרשע בעונו כי אין דבר שבקדושה פחות מעשרה היינו עשרה מאמרות בחינת י' מדריגות הנ"ל שבעשרה הנ"ל נכללו כל היצורים שבהם אחיזתם והרשעים שאין נאחזים בשרשם בבחינת מאמרם ונפרדים משם ומקלקלים הרי חסר מן העשרה ואין השכינה שורה על פחות מעשרה וגורם הסתלקות ומחריב כל העולם וענין בחינת מאמר הוא כי באמת כתיב (הושע ב, כא) וארשתיך לי לעולם וגו' שכביכול הקב"ה אירס אותנו וכדרשת רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נח א) תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה כביכול קידש אותנו במעמד הר סיני וכיון שקידש אותנו הרי אין אנו יכולים להפרד מאתו להיות לאיש זר ח"ו כי הקדושין קיימים ועומדים לעד ולעולמי עולמים כמאמר הנביא (ישעיה נ, א) איה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה כי לא גורשו ח"ו מאתו והנה בבית ראשון גם בבית שני אף שהיו חסר ה' דברים מכל מקום עדיין היה. בחיבה ואהבה בזיווג ריעים דלא מתפרשין כביכול הקב"ה עם כנסת ישראל ועתה בגלות המר הזה אף כי נתונים אנחנו לעם אחר תחת ממשלתם דומה הדבר לאשה שנפלה לפני יבמה שאחיו נסתלק שאין צריך האח הנשאר קדושין חדשים כי עדיין קדושין הראשונים קיימים רק מאמר לבד די כן הדבר הזה שעדיין קדושין הראשונים קיימים אף שנסתלק כביכו"ל מאתנו אין צריך רק מאמר היינו הדבור ששם הקב"ה בפי ישראל ועל ידי המאמר נתקרב אליו וכל אחד מישראל יש לו בחינה לפי ערכו ומדריגתו במאמר א' מעשרה מאמרות שעל כן חילק הקב"ה לעשרה מאמרות בכדי שכ"א מישראל יוכל להתקרב על ידי מאמר שהוא בחינתו אל ה' והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה בתיקונים בראשית ב' ראשית הענין הוא כתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת ה' ומקשה הזוהר סוף חכמה מבעי ליה ומתרץ למלכא דבני פלטרין וכו' ואמר מאן דבעי למיעל בהאי תרעא ליעול עיין שם והדבר צריך ביאור אכתי הוי ליה למימר סוף חכמה שהרי היראה היא מדריגה עשירית אמנם הענין הוא כי ידוע כל דבר שאין לו תחלה אין לו תכלה וכל איש ישראל יש לו חלק מהקב"ה כי חלק ה' עמו נמצא כמו שהקב"ה אין סוף ואין לו תחלה ותכלה כן כל איש ישראל חלק קדושתו הוא דבר שאין לו סוף ותחלה ותכלה ובמשה כתיב (דברים לג, כא) וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון שמשה היה אחוז בראשית מקור החכמה ספון וגנוז במעלה עליונה ובאמת כתב האר"י ז"ל שכל אחד מישראל יכול להיות כמשה שאף שאין אחיזתו רק במדריגה מעוטה או בסוף המדריגה גם שם נקרא ראשית כי הכל שוה בערכו יתברך דבדבר שאין לו תחלה וסוף לא שייך עילוי המדריגות לומר זה ראשית וזה סוף ולכן אמר בראשית ב' ראשית ר"ל שניהם נקראים ראשית בין מדריגה עליונה ובין מדריגה תחתונה הכל שוה ונקרא ראשית נמצא כולם יכולים להתעלות ולהתדבק על ידי אחיזתו בשורש שלו שגם שם הוא ראשית וכאשר מבואר למעלה שלכן נברא בעשרה מאמרות. עוד יתבאר בדרך זה כי התורה מתחלת בב' ומן הראוי היה שתתחיל בא' ראש האותיות אך מפני שאל"ף הוא סוד אלופו של עולם והוא כביכול הקב"ה שאין העולם יכולים לקבל בהירות אורו כזה ולא היה יכול להיות העולם כלל כי נברא על ידי התורה ואלו היה מתחיל בא' לא היה באפשרי להיות העולם כי היה מתבטל מרוב בהירות והוצרך להתלבש בהירות הא' על ידי הב' אות שני לברוא העולם וזהו בחכמה יבנה בית (משלי ט, א) כי הב' צורתו כדמות העולם ג' רוחות וצד רביעי פרוץ כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי חגיגה פ"ב, ה"ב) נמצא הב' כולל כל חללי דעלמא בגוויה שכל העולם נכלל בב' ויוכלו כל העולם להתקרב אל ה' וזהו ב' ראשית שהראשית נתלבש בב' כדי לברוא העולם ומה שרוח ד' הוא רוח צפון פרוץ הוא כי מצפון תפתח הרעה ומשם כל הדינים באים ח"ו ומי שהוא סותם רוח הד' מגין בעד הדינים והוא הצדיק שנאמר בו מי מושל בי צדיק (מו"ק טז ב) ולא כתיב מי מושל עלי צדיק אך הענין הוא כי באמת אין הצדיק מושל על הקב"ה כקושית הזוהר וכי קיטרוגא דקב"ה איהו וכו' אלא על ידי שהצדיק יש לו חלק מקדושתו וחיותו יתברך ונקרא בן דמחפש בגנזייא דמלכא וכמשל המלך שקצף על א' מעבדיו ובא בנו ומבקש עבורו ואומר עשה למעני ושא לכל חטאתיו מיד נתמלא המלך רחמים בשביל בנו מפני שבנו הוא חלק מאתו מעוררין דבריו בלב המלך כן הדבר הזה אף אם נגזרה גזירה בא הצדיק שהוא חלק אלוה ממעל ומבקש ומחנן להעביר הרעה ואז מתעורר על ידי חלקו בהקב"ה רחמנות וזהו מי מושל בי צדיק ר"ל בי עמי עם חלקי השוכן בו שמה שאני גוזר הוא מבטלה היינו בי עמי מפני שחלקי בו ולכן נקרא הצדיק מגין שעושה הגנה בפני רוח הפרוץ ונעשה סתום היינו מ"ם סתומה דלמרבה המשרה שאז יתבטל הדינים ויהיה הגנה וסיתום ברוח הד' ומב' יהיה מ"ם סתומה והנה הצדיק נק' כל דאחיד בשמיא וארעא הענין הוא כתיב בראשית ברא עד ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה (ב"ר א) ובשביל ישראל (ויק"ר נז) ורמזו בדבריהם מאי דכתיב (תהלים עז, כ) ושבילך במים רבים כי כביכו"ל הקב"ה שורה בתורה ובתורה נברא העולם נמצא על ידי התורה שורה הקב"ה בעולם ומי הם הגורמים לזה ישראל שהם נאחזים בה ועוסקים בה ומשרים הקב"ה והנה השמים והארץ הם דמיון דכר ונוקבא שעל כן המטר נקרא רביעה כזכר הרובע את הנקיבה ועל ידי זה הארץ מולידה ומצמיחה וצריכים אנו להבין ענין אחד בעונש כתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ובברכה כתיב (ויקרא כו, ד) ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה מדוע בחר דווקא בעונש ושכר זה אך הענין שבזה תלוין כל הברכות וכל העונשין ח"ו כאשר יתבאר כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית ז א) גדול יום הגשמים כתחיית המתים הענין הוא כי יש נשמות שאין יכולים להתעלות ובהסתלק האדם נשאר נשמתו בדומם בעפר הארץ קברו וכשיורד המטר והארץ תוציא צמחה מתעלה הנשמה מדומם לצומח ואחר כך באכול בעל חי הצומח מתעלה למדריגת בעל חי ואחר כך באכול איש הישראלי הבעל חי ומברך עליו מקדש אותו ומתעלה נשמתו במדבר ואח"כ כשמתפלל ומדבר דברים לפני השי"ת יוצאת הנשמה בהבל פיו ודבורו למעלה וזהו תיקונו נמצא מי גרם זה המטר וזהו ממש תחיית המתים שמה שהיה בדומם הנקרא מת נתעלה ולכן גדול יום הגשמים וכו' כי באמת זהו חיותו של הקב"ה הורד בעולם רק בבואו לעולם הגשמי הוצרך ונקרא גשמים והנה הארץ מקבלת מן השמים כנוקבא מדכורא ולכן מולידה ומצמיחה אמנם הלא ידוע כי הם שני הפכים השמים הם רוחני והארץ גשמיות בתכלית וצריך ביניהם דבר ממוצע כי אי אפשר לקרב ב' הפכים בלי אמצע והצדיק הוא האמצעי שנשמתו היא רוחנית מן העליונים וגופו גשם מן התחתונים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה והוא המקשר שמים וארץ שהשמים ישפיעו לארץ ולכן נקרא כל דאחיד בשמיא וארעא שמאחד השמים והארץ וזהו תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי (ב"ב עד א) ולכן בברכה כשהם צדיקים כתיב ונתתי גשמיכם וגו' כי יהיה התקשרות ביניהם על ידי צדיקים אבל בהיפך נמצא אין מי שיקשרם ואז ועצר את השמים וגו' ובזה נכלל כל הברכות ועונשים כיון שהגשמים הם תחיית המתים וידוע שאז הוא העיקר שכר העולם הבא כמבואר בדרשת רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד ב) שהעיקר העולם הבא לזמן תחיית המתים וזהו בראשית ברא וגו' (בראשית א, א) ר"ל על ידי הצדיק הנקרא ראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ נעשה בריאה ואחדות בין שמים וארץ שהוא המקשרם. אמנם אם ח"ו מקלקלים מעשיהם והם רק בגשמיות לבד זהו והארץ שהם בחינת הגשמיות אז היתה תוהו ובוהו שמחזירים לתוהו ובוהו שאין השמים משפיעים כיון שאין מי שיקשרם אז וחושך על פני תהום הם הדינים הבאים מרוח ד' שאין צדיק שיגין בעדו ורוח אלהים מרחפת על פני המים פירש רש"י כסא הכבוד תלוי באויר כיונה המרחפת על הקן ר"ל שאין לו על מה לסמוך כי אין צדיקים שישרה עליו שכינתו ואין הכסא שלם ומצפה מתי תשוב לקינה כי כתיב (משלי כז, ח) כציפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו ופירוש בזוהר על הקב"ה ויאמר אלהים יהי אור היא התורה כי על ידי התורה יוכלו להתקרב ולהתדבק בו ולהשרות שכינתו בעולם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה עג א) הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות ר"ל שהליכות של הקב"ה בעולם הוא על ידי הלכות ששונים הלכות התורה ועל ידי התורה משרים אלהותו בעולם ולכן רמזו רבותינו זכרונם לברכה בשביל התורה (ב"ר א) ר"ל שהקב"ה ברא העולם והשרה חיותו על ידי שביל התורה ובשביל ישראל (ויק"ר לז) על ידי הדרך והשביל שעושים ישראל שהקב"ה ישרה שכינתו בעולם וזהו יהי אור ר"ל שנתן לנו התורה הנקרא תורה אור ואז ויהי אור ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב א) אור דכבר הוי היינו דאדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו ר"ל כל הנשמות היו כלולים בו וכל הנבראים מראש ועד סוף ואחר שחטא נתמעטה קומתו ונסתלקו הנשמות ונפלו בעמקי הקליפות ולעתיד לבא כשיבא משיח תיקון אדם הראשון יוחזרו כל הנשמות כאשר יתבאר לקמן וזהו אור דכבר הוי וזהו וירא אלהים את האור כי טוב ר"ל כשרואה הקב"ה שלומדים תורה לשמה בלי שום פנייה שהוא שכל טוב בלא רע אז ויבדל אלהים בין האור הם ישראל ובין החושך הם האומות ויקרא וכו' הענין הוא כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות לד ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד הטעם הוא כי יתרון החכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך שאלולי החושך לא היה ניכר תענוג האור כלל ועל ידי החושך מבינים תענוג האור וטיבו ומברכין בשחר יוצר אור ובורא חושך. והנה בריאה היא מדריגה עליונה יותר מן היצירה ולמה כתיב גבי חושך בריאה וגבי אור יצירה אך הוא על דרך גדול המעשה יותר מן העושה כי החושך גרם תענוג האור וכאשר יתבאר עוד למטה כי כבר ידוע מאמר הזוהר תיאובתיה דחשוכא לאתכללא בנהורא ולכן כשמאיר הבוקר נכלל החושך שהי' בלילה ונכלל באור ונעשה כולה אורה ובשחר מאיר מעט מעט הוא סוד התכללות החושך מעט מעט להתדבק ולהכלל באור וכן מי שהיה רשע ואחר כך שב אל ה' ועוזב תענוגיו והבליו מתענג על ה' הוא עובד בתענוג וחשק גדול יותר מן הצדיק כי הוא מבין התענוג יותר מפני שהיה בחושך ואחר כך הכיר האור ומתענג מאוד ועיקר העבודה הוא בתענוג כדכתיב (תהלים ק, ב) עבדו את ה' בשמחה ולכן במקום שבעלי תשובה עומדים וכו' כי הם לא השיגו תענוג כל כך ועוד נעשה בהם שהזדונות נעשו זכיות (יומא פז א) מפני שנכללים באור כמבואר למעלה ובאמת אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא א"כ הכל צריכים לעשות תשובה ונקראים בעלי תשובה ולכן בבריאת היום קדמה ערב לבוקר כי צריך להיות יתרון אור מן החושך ושניהם יחד נקרא יום אחד והנה לעתיד כתיב (צפניה ג, ט) אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד אף שאין מקבלים גרים לימות המשיח הכונה על הנשמות שנפלו בעמקי הקליפות ויש באומות נצוצי קדושה שנפלו בהם יתבררו ויתלבנו ויצאו מהם ויתדבקו בקדושה וזהו ענין שלפעמים עושין איזו טובה לישראל הוא על ידי ניצוצי הקדושה השוכן בהם וכשעושין הטובה מתעלה הניצוץ ונדבק בקדושה ויוצא ממנו וזהו ויקרא אלהים לאור הם ישראל צדיקים יום ולחושך קרא לילה הם האומות שהם נמשלים ללילה שאין בהם אור כי יצא מהם האור אך הנשמות שנתערבו ונפלו בהם יתעלו ויתדבקו באור להיות אחדות כמאמר הכתוב אז אהפוך וגו' לקרוא כולם בשם המיוחד וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד אחדות א' כי יגיעו אז למקום האחדות כשישובו כולם אל ה' והענין כי התורה אומרת אני בינה (משלי ח, יד) ר"ל שהתורה נקרא חירות כדדרשו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ו) ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי בינה נקרא עלמא דחירות שנו"ן שערי בינה הם ויובל הוא החמשים שאז הוא חירות ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה בר"ה (יח א) וכולם נסקרים בסקירה אחת דכתיב (תהלים נג, טו) היוצר יחד לבם וגומר כי בעת תקיעת שופר שאז כולם שבים בלב ונפש אל השם דכתיב (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו בתמיה בודאי כל מי שהוא בכלל ישראל יחרד וישוב בתשובה ונמצא כולם מתעלים אל מקום התשובה הוא עלמא דחירות וזהו המבין אל כל מעשיהם שמעלה כל המעשים אל מקום הבינה ששם הוא עולם האחדות כי למטה כתיב ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים אבל שם מקום אחדות ולכן נסקרין בסקירה אחת וזהו אתם נצבים היום כולכם היום הוא ראש השנה וכן איתא במדרש ר"ל שהתורה נותנת עצה אם חפצים אתם להיות לכם מצב ותקומה ביום ר"ה אזי תראו שתתאחדו כולכם ראשיכם וגו' כל איש ישראל ר"נ שכולם יהיו רק כאיש ישראל אחד שהוא שתכנסו למקום האחדות ששם נסקרין בסקירה אחת והבן בילא"ו יילא"ו.
19
כ׳לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו (ישעי' מ, כח) כשברא העולם בראו בה' וכו' (מנחות כט ב) שאין צריך לקמוץ פיו ואיתא בגמרא (חגיגה יד ב) א"ר עקיבא כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו עצמיכם שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני פירוש שיש מים עליונים ויש מים תחתונים מים נקרא השכל שהיא התורה שנאמר (ישעיה נה, א) כל צמא לכו למים ויש מים תחתונים שהם מדריגות תחתונים שכל תחתון והכל נברא בהתורה נמצא הכל אחדות אחד מריש נקודה עד סוף המדריגות כי יש יו"ד עילאה ויש יו"ד תתאה כי כל עולמות מיו"ד אחד יצאו ר"ל היו"ד הוא גולם שממנו יוכל לעשות כל מה שירצה כי כל אות תחלת הויתו מי' והכל מה שנברא כל העולמות וכל המדריגות וכל מה שיש בעולם הכל הוא מאותיות כי א"א לעשות שום דבר בלתי אותיות והכל בנוי באותיות מריש נקודה עד סוף ותחלתם י' שהוא גולם שממנו נתפשטו לכל אותיות בהתחלקות מה שצריך לעשות אותיות הם עולמות וסוף דבר הוא עולם השפל גם כן י' גולם כי הוא גם כן גולמי כאמור בזוהר כיון דמטי תמן מה פשפשת מה ידעת כולא סתים כקדמיתא כי אי אפשר לידע וסתום הדבר כמו גולם וצריך לעשות מגולם הזה שהוא ענין נקודה א' גולם י' לפרט לפרטים שיתגלה ויתפרט נמצא יו"ד ראשונה היא סתימת יו"ד עלאה שממנו נתפשטו העולמות מההיולי ובא לסוף מדריגה יו"ד תתאה גם כן כולם סתום כקדמיתא וצריך לפרטו לפרטים מפני שהכל סתום בנקודה א' י' גולמי וזה צריך לתקן על ידי נקודה אחד שבלב לעבוד בלי שום פנייה רק בתמימות עם ה' היא הנקודה העיקרית שבלב לב שלם ובנקודה זו מתקן הנקודה י' הגולם שעושה אותה לפרטים על ידי שמתגלה לו כל הפרטים ושהכל מהבורא יתברך ואין בעולם שום דבר זולתו כאמור אפס בלתך כי הכל גילוי אלהותו מריש נקודה עד סוף וזהו יחוד גמור ה' עילאה עם י' תתאה שאין דבר יוצא ממנו ח"ו רק הכל גילוי אלהותו בכל הדברים שבעולם ואז מתעלים העולמות כי בתחתון תלוי התעוררות כולם כשמעורר למטה מתעוררין כל העולמות ממטה למעלה עד סוף העליון ונעשה יחוד והנה מים התחתונים הם סוף המדריגות בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא (תיקוני זהר תקון ה) שהמדריגות התחתונות רוצים להתעלות להיות קדם מלכא והנה חותמו של הקב"ה אמת כי אמת הוא יחוד מריש נקודה סוד אל"ף אלופו של עולם ועד סוף המדריגות שהם תי"ו סוף האותיות ששם תי"ו תחיה תי"ו תמות ששם מקום הבחירה ועל ידי המ"ם שהיא אמצע האותיות הוא החיבור שמחבר המדריגות תחתונות עם העליונות כי בכל דבר צריך להיות דבר ממוצעת לקשר השני קצוות והוא המ"ם נמצא כשמקשר התי"ו ששם תחיה ותמות הבחירה טוב ורע ומחזיר הרע לטוב מקשר למעלה הוא נקרא אמת אבל כשאינו מקשרו לאלופו של עולם חסר הא' ונקרא מת שאפילו לומד ומתפלל ועושה מצות אין בזה שום חיות רק מתים שרשעים בחייהם בחיות שלהם קרויים מתים שאין בהם שום חיות כי הנה האדם בעבודתו באהבה ויראה מביא התפארות הבורא שמתפאר הקב"ה בו כמ"ש (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וזהו נקרא שי"ן פירוש אהבה ויראה והתפארת הם ג' הוא שי"ן דתלת ראשין וכיון שהאדם עובד כך נולד התלהבות גדול באותיות אך כשאין עובד כן ושוכח באלופו של עולם נקרא ש' קר שנתקרר הש' דתלת ראשין בלי התלהבות והנה כשהאדם מתפלל ולומד ומדבר דבורים באותיות זה נקרא אבנים כי האותיות נקראים אבנים אמנם ידע האדם שבאמת לאו דווקא כשלומד ומתפלל הוא בא לאותיות רק אפילו בכל דבר שעושה הכל הוא על ידי אותיות והכל הוא עבודה צורך גבוה כי כל פעל ה' למעניהו (משלי טז, ד) ר"ל מה שברא לכבודו בראו ואצל הקב"ה כבודו והוא הכל אחד נמצא הכל גילוי אלהותו שהוא כבודו וכאמור כשעושה אפילו משא ומתן הוא על ידי דבור שהוא על ידי אותיות ונמצא על ידי משא ומתן מוציא כ"ב אותיות ומביאם בעולם לתקנם וזהו סחורה ר"ל דבר המקיף סחור סחור כי הכל נעשה על ידי אותיות והכל נברא על ידי אותיות נמצא האותיות מקיפין הכל ונקרא סחורה שהאדם מסתחר ומוציא ומביא אותיות כאמור אך מי שאינו מבין סובר שרק בתפלה או בלימוד הוא עבודה שמדבר אותיות קדושים אבל באמת הכל שקול רק שהענין השני הוא מגושם מחמת החומר ואין מסתכל בו מחמת שהחומר מפסיק כמו שאמר מורי ותקח לו תיבת גומא (שמות ב, ג) ר"ל שלקחה תיבות ודבורים שהם גו מ"ה שמ"ה היא התיקון שהאדם צריך להיות מה ואין ובא א' במקום ה' שהוא אלופו של עולם ששורה במה רק ותחמרה בחמר שהוא חומר שכיסה ונתעלה על ידי החומר ותשם בה את הילד אלו ישראל ילד שעשועים ותשם בסוף המדריגות כדי שמהם יעלה למעלה כאשר יבואר לקמן על שפת והוא נתקן על ידי הדבורים היאור היה אור שיו"ד שכליים הם בדבור כנודע ודי למבין והנה יתרון האור מן החשך (קהלת ב, יג) כאמור בזוהר שיתרון החכמה מן הסכלות מבינים החכמה יותר וכשהסכלות נכלל בחכמה נעשה החכמה יותר גדולה כיון שנכלל בה עוד דבר ויובן זהו יתרון החכמה מן הסכלות והיינו כשאדם מבין שזה סכלות ועל ידו חוזר לחכמה ונכלל הסכלות בחכמה שעל ידי הסכלות בא החכמה וזהו זדונות נעשו כזכיות כששב אל הטוב ויובן ונחזור לענין שמים עליונים ומים תחתונים הוא ענין י' עילאה י' תתאה וצריך האדם לידע שהכל אחדות וזהו עשרה עשרה שיהיה י' הראשון עם הסוף יחוד לזה צריך הכף שיהיה בכפיפה שיהיה במדריגות מ"ה כאמור לעיל והוא בשקל הקודש ר"ל מתקלא שלמעלה שהיה המתקלא למעלה לתקן הכל היה בשביל שבא הכל למדרגת מה וכן כתיב בהקב"ה אשכון ואת דכא (ישעיה נז, טו) שכשהאדם בא למדריגות מה אזי רוכב על החומר ומכניעו ומבין שהכל גילוי אלהותו והכל אחדות גמור וזהו בא עמוס והעמיד הכוונה עמוס לשון ויעמוס איש על חמורו (בראשית מד, יג) שנתחזקו והעמיסו על החומר וזהו עמוס (לפנינו (מכות כד א) איתא. בא חבקוק העמידן על אחת) העמיד על א' שהיא אמונה שהכל אלהות כאמור נמצא עלה בידינו שצריך האדם לייחד כל המדריגות ולא לעשות פירוד וחילוק ח"ו וזהו שאמר רבי עקיבא כשתגיע לאבני שיש טהור שהם אותיות הטהורים שהוא הלימוד והתפלה שזה נראה לכל שהוא טהור לא תחשבו ותאמרו מים מים לעשות חילוף שזה מים עליונים וזה תחתונים ר"ל שאר עניני ב"א באמת לא כן שהכל אחדות והכל על ידי אותיות כאמור לעיל והאומר לא כן מורה שהוא עושה פירוד נמצא הוא בפירודא וזהו שמא תסתכנו שיהיה בעולם הפירוד ח"ו ובאמת אפילו לומר אותיות שנפלו אסור לומר כמבואר בזוהר ואי תימא הא אסתלק עץ החיים וכו' לית תמן פירודא כי באמת בא עולם התיקון כבר והכל בא לתיקון מה שנפל רק האדם נופל ורחוק מהאותיות והוא בשבירה בעצמו אבל כשיכניע החומר משיג ומתקרב ויודע שהכל אחדות ומסיים שנאמר דובר שקרים לא יכון גו' כי העושה חילוק ופירוד הוא עצמו בפירוד ושבירה ודבורים שלו הם שקר ש' ק"ר כמבואר למעלה וזהו דובר שקרים כו' והנה לבא למדריגה הנ"ל צריך יגיעה להכניע החומר כמבואר לעיל וזהו לא ייעף ולא ייגע כו' אינו יגע ע"ז אז אין חקר לתבונתו אינו מובן כל זה וזהו כשברא העולם בה' בראו בה' מוצאות הפה כמו שנאמר אלה תולדות גו' בהבראם (בראשית ב, ד) שכל חזקם ובריאתם על ידי ה' מוצאות הם אותיות זהו בה' בראם שאין צריך לקמוץ וכו' וכל המדריגות מריש נקודה עד למטה הכל מדבור אחד נמצא הכל אחדות אחד כל המדריגות כאמור כיון שמדבור אחד יצאו ואין צריך לקמוץ את פיו לברוא עוד מדריגות על ידי דבור שני כי הכל בדבור א' מורה שהכל אחדות וכל קלקול יחזור לתיקון וכל רעה לטובה.
20
כ״אויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד (קהלת ה, ח) זה ציון שנאמר (ירמיה כו, יח) ציון שדה תחרש כתיב (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי ענין המשכן הוא מה שהקב"ה שוכן בתחתונים ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם נמצא הכל נברא על ידי האותיות שהוא הדבור של הקב"ה ולכן נקרא האותיות שהוא הדבור בסוד אשה יראת ה' שכל ההולדות היו על ידי הדבור באותיות וכן האדם בדבורו מוליד תענוג בעולמות שהדבור נקבע בפה של ישראל כמבואר בספר יצירה קבען בפה ואמר בזוהר ולאמור לציון עמי אתה אל תקרי עמי אלא עמי בשותפי כגוונא דאנא במילול' דילי עבדית שמיא וארעא אוף הכי אנת כו' ונמצא כל ההולדות הם על ידי הדבורים וכל התענוגים הם נכללים באותיות כי בהם נברא הכל והנה יש סיגים המעורבים באותיות וענין הדבר מפני שרצה יתברך שמו שיהיה הבחירה בעולם לטוב ולהפכו והאדם צריך לבחור כמ"ש (דברים ל, יט) ובחרת בחיים ולברור הטוב מהסיגים על דרך אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא) שצריך לצרף וללבן האותיות עד אשר יהיו זכים וברים כי על דרך משל כמו האשה כל ימי נדתה היא בריחוקה ובהסתרת פניה כי אפילו להסתכל בה הוא פגם גדול כנודע עד אשר תטהר מדמה וספרה לה ז' נקיים ואחר תטהר להתייחד עם אישה כגוונא דא הדבור נקרא אשה כאמור בעוד שהסיגים מעורבים נקרא נדה נ"ד ה' כי ה' מוצאות הפה הם בריחוק ובהסתר פנים על דרך ואנכי הסתר אסתיר פני (דברים לא, יח) ואין יכולים להתקשר ולהתייחד עם הבורא ברוך הוא הנקרא בועליך עושיך ה' (ישעיה נד, ה) עד אשר יסירו הסיגים ונשארו מטוהרים לבעל הוא הקב"ה ואז הב"ה מתייחד ושוכן באותיות ומביא חיות הקב"ה בהם ונמצא ממלא כל העולמות תענוג מחיותו יתברך שמו וכיון שהקב"ה שורה באותיות הוא הדבור והדבור קבוע בפה נמצא שוכן הקב"ה בישראל ולכן נקרא כנסת ישראל שבישראל כנוס הכל כל התענוגים על ידי שמביאים הקב"ה לשכון בדבור השוכן בהם אך הקטן אין לו דעת שלם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קיא ב) קטן אין ביאתו ביאה שאינו יכול להכניס ולייחד האותיות מפני שהוא בקטנות הדעת ואז אין יכול לברר הסיגים ונמצא כביכול בהסתר פנים כמבואר למעלה אך כשבא לגדלות ויש לו דעת אז מברר ומזכך עד שיכול ליחד למעלה וזהו ראוה מדברת עם אחד (כתובות יג א) ר"ל כ"י מדברת דבורים עם יחודו של עולם הקב"ה הנקרא אחד ומפרש מאי מדברת איך הוא ההנהגה של הדבורים זעירי אמר נסתרה ר"ל כשהוא זעיר בקטנות מוחין אז פירוש נסתרה בהסתרת פנים רב אמר נבעלה וכשהוא אומר בגדלות הנקרא רב אז נבעלה נעשה יחוד ותענוג גדול ומביא הקב"ה בהם ונמצא הקב"ה שורה בישראל ואז מתקרבים הכל אל הקב"ה כל העולמות אפילו מה שבסוף המדריגות הנקרא עקב כולם מקושרים בבורא יתברך שמו וזה נקרא משכן וזהו יודע היה בצלאל לצרף וללבן האותיות שנבראו שמים וארץ מן הסיגים שיש בהם ולכן הביא חיות הקב"ה בעולמות של מטה ונעשה המשכן הוא בריאת עולם ממש כאמור למעלה כגוונא דאנא וכו' ולכן היו קרשים למשכן ר"ל קרשים נעשו מארזים עץ שאינו עושה פירות עצי יער הם מדריגות של מטה הנקרא יער מלשון ותער שהם מנוערים ורקים קשר אותם גם כן על ידי האותיות בהקב"ה ולכן קרשים אותיות קשרים למשכן ששיכן הקב"ה בהם גם כן וזהו הבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה (שמות כו, כח) דא יעקב והענין הוא כי הבריח הוא המשכת חיות הקב"ה בכל העולמות מן הקצה אל הקצה ר"ל שנמשך היו"ד שהיא השכל הגדול עד סוף המדריגה הנקרא עקב וזהו דא יעקב ר"ל כשנמשך מיו"ד עילאה עד העקב אז נקרא בריח אמצעי המבריח מן הקצה אל הקצה ומייחד הכל ומקשר הכל ונבאר הענין ביותר כי כתיב (בראשית כז, ה) ויצא עשו השדה וגו' ואמר בזוהר מפני שאין הס"א חפץ בכבודו ויקרו של מעלת הקודש כשמתקשרים ומתייחדים ולא יחפוץ כסיל בזה אז יצא אל השדה החוצה שלא יראה בכבוד של מעלה ואז מתייחדים ומתקשרים מעלות הקודש כיון שנסתלקה הקליפה מן הקודש פנימה וזהו והבריח התיכון בתוך הקרשים כשהאדם ממשיך חיות הקב"ה בעולמות על ידי האותיות כאמור אז מבריח הקליפות והסיגים שבורחים מן הקדושה וזהו מבריח מן הקצה אל הקצה עד אשר נשאר הכל זך וטהור בקדושה וקשורים יחד וזה נעשה על ידי הצדיק הנקרא כל שכולל הכל ומייחד הכל כמ"ש (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא על דרך שאמר מורי ז"ל על מה שמביא בגמרא עמוד אחד יש מהארץ ועד לרקיע וזו צדיק ר"ל עמוד אחד שהוא הצדיק מקשר הכל ומתקרב מן הארץ עד שמי רום הרוחניות הנקרא רקיע וזהו דאחיד בשמיא וארעא שמקשר ומייחד הכל ארציות ושמיימית והכל על ידי האותיות והנה האותיות נקראים ארץ מלשון ארצה שהקב"ה חושק להם ומתאוה אל הדבורים שיזדככו ויתקרבו אליו וכן האדם המדבר האותיות הקבועים בפיו משתוקקים ורוצים לקרב ולהתייחד שיהיה רצון הקב"ה שוכן בהם ואז כל התענוגים נכללים בהם כמבואר למעלה וזהו ויתרון ארץ בכל הוא ר"ל יתרון התענוגים של ארץ שהם האותיות הנקרא ארץ כאמור בכל הוא תלוים בצדיק הנקרא כל כי הוא המטהר והמזככם לקרבם וליחדם אל השם ולייחד הקב"ה עם הדבור שיהיה תענוג ויתרון לארץ שהוא הדבור נמצא שעל ידי צדיק הנקרא כל נעשה יחוד קב"ה עם הדבור והנה כמו השדה צריכה אל עבודה וזריעה ובלא עבודה אינה מצמיח כלום כן האותיות הנקרא ארץ צריכים עבודה רבה ואז מוליד ומצמיח הכל ונעשה ההולדות תענוגים ומתקרבים ומתייחדים הכל על דרך משל מלך שולח חיל לכבוש מדינה ואז הוא בחינת מלך והם בני חיל לעבוד ולשמור ולכבוש המורדים ובשובם מהמלחמה וכבשוהו אז עושה המלך משתה גדול ותענוג ומתקרב עמהם ונעשה עמהם אחדות ממש מפני שהם טרחו לעבודת המלך וכל כוונתם היה לשם בחינת המלכות להמליכו ובכל אחד ואחד היה לבם לב המלך על כן מתקרב אתם כי אז הם אחדות בבחינה ההיא כן דוגמה זו כשישראל מתטהרים ומזככים ומסירים הסיגים וכובשים הכל אל תחת יד המלך מתייחד הכל והמה מתייחדים עם המלך מלכו של עולם כאמור למעלה ונעשה הכל בחינת מלך כמבואר במשל שהרי המלך הגיע לו המלוכה מצד העם כאמור ודי בזה במקום גבוה להמשיל לשבר האוזן וזהו מלך לשדה נעבד כשעובדי השדה הם האותיות הנאמרים למעלה הנקרא בחינת שדה אז נעשים בחינת מלך כי מתייחדים האותיות ושורה הקב"ה בדבור והדבור קבוע בישראל ונקרא כנסת ישראל שמכונס בהם כל התענוגים. אמנם באמת כל זמן שהאדם הוא בקטנות השכל נקרא בסוד אלם שאין לו דבורים וצריך לצרף וללבן עד שבשכל יפריש הסיגים ונטהרים הה' מוצאות וזהו האומנם אלם צדק תדברון (תהלים נח, ב) ר"ל כשהצדק הוא בסוד אלם צריך לזכך הדבור ולקרב ונעשה מצדק צדקה שמביא ה' מוצאות הפה אל השם ואז נקרא דבור תביאו הדבור לבחינת צדקה ויהיה צדקה וזהו צדק צדק תרדוף (דברים טז, כ) שתמיד צריך לרדוף להשלים הצדק מעלה אחר מעלה לזכך הדבורים מן הסיגים ונמצא כשהאותיות עדיין בלי עבודה רק בחינת שדה לבד אז היא בסוד אלם וצריך להביא למדריגת הדבור ונקראים האותיות ציונים המצויינים בהלכה שצריך האדם לעשות ציונים בהאותיות איך לילך בהם אל הקב"ה מכל אות ואות ציון מצויין אמנם כשציון הם האותיות המצויינים הם בסוד שדה עדיין בלי עבודה אז תחרש נקרא אלם מלשון החרישו אלי וצריך עבודה לשדה ואז מתייחדים האותיות ונעשה דבור ומתקשרים בהקב"ה והקב"ה שוכן בהם על ידי ישראל ונקרא הכל בחינת מלך כאמור. ומלך אימתי הוא ואמר לשדה נעבד אבל בלא עבודה אז תחרש וזהו שדה זו ציון הם האותיות המצויינים בהלכה איך הוא ההליכה להקב"ה על ידיהם כשהיא שדה אז תחרש וצריך לעשות מאלם צדק תדברון כאמור למעלה והבן.
21
כ״בונדעה נרדפה לדעת את ה' (הושע ו, ג) על דרך מליצה יש אדם מפני גאה וגאון שבו אומר בלבו מי כמוני שאצטרך לו מי יודע יותר ממנו ואע"פ כן נוסע אל אדם מפורסם למען בוא יבא עד תכונתו ומהותו בכדי להתפאר עליו ולמצוא עלילות להתגולל עליו לומר מה זה אשר הגיע ועדיין לא הגיע וכו' וזהו ונדעה מעצמינו ואין צריך לאחר ללמד אותנו דעת אך נכספה שרוצים להיות רודפים ומעלילים ע"כ נוסעים לדעת את ה' את מרבה תלמידי חכמים כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (פסחים כב ב) איך הוא ומה הוא אמנם כל זה מפני גאה וגאון אבל אם היה משפיל עצמו כראוי ונכון היה מכניע הגדלות היה נוסע באמת לדעת השם וללמד דעת בוראו יתברך שמו וזהו ונדעה מלשון ויודע בם אנשי סוכות (שופטים ח, טז) אם היה משבר ומכניע הגדלות וגאוה אז נרדפה לדעת את ה' כאשר יתבאר לקמן כי באמת כל חד וחד לפום דמשער בליביה כן נודע בשערים בעלה הוא הקב"ה כמבואר בזוהר ונזכר כמה פעמים וא"כ צריך כ"א ואחד להשיג שיעור מה שמשער חבירו וכשמתחברים למטה ומתקרבים איזו קיבוץ כשירים אז למעלה נעשה יחוד גם כן כדרך הניצוצים של מטה מתקרבים כן גורמים בשרשם למעלה וזהו ונדעה לשון חיבור הנקרא ידיעה כנודע ואז נרדפה כי כתיב (קהלת ג, טו) והאלהים יבקש נרדף ר"ל כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק (פסחים קיב א) ונמצא כביכו"ל רוצה וחושק להשפיע שפע רב טוב לבית ישראל אלא שהמקבל גורם שאינו יכול לקבל ונמצא הקב"ה רודף אחר מי שיכול לקבל שפעו כי תשוקתו מאוד להשפיע ונמצא כביכול בבחינת רודף והמקבל נרדף וזהו והאלהים יבקש נרדף ר"ל ומבקש ומחזיר אם ימצא איזו נרדף שיהיה בבחינת נרדף ממנו כביכול וזהו ונדעה אז נרדפה נהיה בבחינת נרדפים ממנו כביכול להשפיע לנו רב טוב ואמנם עיקר הידיעה לדעת את ה' והענין הוא כי באמת כתיב (משלי א, ז) ראשית דעת יראת ה' העיקר הוא היראה וכשאדם לומד ומתפלל הרי הוא נכנס באותיות השי"ת שמו שהוא ממש בהיכלו של מלך כי האותיות הם היכלות ונמצא צריך לירא מפני גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יראה גדולה וזהו את ה' אלהיך תירא (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ב) כי הכוונה בפסוק זה א"ת ה' אלהיך הם הכ"ב אותיות שמא' ועד תי"ו הנקרא את שהם אותיות של ה' אלהיך יתברך שמו תירא צריך לירא מאוד יראת הרוממות יתברך שמו וכתיב (איוב כח, כח) הן יראת ה' היא חכמה נמצא כשבא אל היראה בא אל החכמה ממש אבל בלא יראה אפילו הוא למדן ומפולפל אינו חכם האמת כמבואר במקום אחר וזהו כשאת ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים אז יתרבה החכמה ויתרבו תלמידי חכמים ויובן ונמצא צריך לכנוס אל האותיות ביראה והוא הדעת יראת ה' להכניס הדעת באותיות וזהו לדעת את ה' להכניס הדעת בבחינה הנקרא את ה' שיהיה בדעת שלם ייראה כאמור ולכן שמעון העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה (פסחים כב ב) ר"ל כל האותיות שבתורה היה דורשם בכל לב כיון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא למדריגת יראה באותיות פירוש מן הגשמיות ונתפשט מכל גשם העולם עד ששב רוחני מפני יראת הרוממות ונמצא אין העולם כדאי ללמוד מדריגה זו מפני התעלמותו למדריגה גדולה אשר אין באפשרי ללמוד דעת את העם אשר מדריגתם בשפל המדריגה עד שבא רבי עקיבא ולימד ר"ל שהמשיך ולימד דעת את העם אשר בסוף ועקב המדריגות והם בבחינת עקביים שגם בם יומשך אלופו של עולם וזהו אותיות עקיבא הא' נמשך בעקביים סוף המדריגות שגם הם יתקרבו אל היראה הפנימית וזהו לרבות תלמידי חכמים כי כשהמשיך לעקביים גם כן החכמה העליונה היא יראת הרוממות ולימדם כי כל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג) אז לרבות ת"ח ויובן וזהו כח רבי עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מנחות כט ב) ר"ל כי האותיות יכולים להכנס בדבור ומבטא אבל הקוצים הם רק במחשבה כי הם דקים ואין נכנסים במבטא ורבי עקיבא שהיה במדריגות הנזכרות היה דורש על כל קוץ וקוץ גם כן תילים של הלכות ר"ל הליכות גם בזה יהיה הילוך להקב"ה שהמשיך דבר שאינו מושג ולימוד תהלוכות עולמים וכל זה צריך על ידי התעורר האדם למטה ואז ממילא נעשה קשר ויחוד למעלה כאמור בזוהר ואנת הוא דקשר ומייחד לון נמצא האדם מעורר למטה ונקרא מ"ן והיחוד עושה הקב"ה וזהו כשעלה משה למרום היינו העלאת מ"ן למרום תיכף מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות (שם) שמקשר כתרים לאותיות שמקשר ומייחדם אל מדריגה שאינו מושג כי אם הוא לבדו עושה זאת כאמור והבן.
22
כ״גוזהו הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב (בראשית ג, טו) נמצא שכל כחו של הנחש הוא רק בעקביים וצריך האדם להתחזק כנגדו ולהסירו מן העקביים ואז בטל כחו כי באמת למעלה מזה מי שהוא במדריגת התורה אין יכול הנחש להסית בו כי התורה מתשת כחו של אדם בליעל כמבואר שאין שליטתו אלא בסוף אבל למעלה מהעקביים שם תשש כחו כבר אך צריך שמירה בעקביים והעיקר הוא לשמור מלחלל בריתו ואז בריתי היתה אתו החיים והשלום שאז כל החיות והשלימות אתו והתורה נקרא ברית מפני זה כי אז התורה שלימה כשהברית שלם עם התורה נצמדים יחד ויובן ולכן עשו אמר (בראשית כז, לו) ויעקבני זה פעמים על שיעקב חפץ להסירו מן העקביי' ולכן כתיב וידו אוחזת בעקב עשו מטעם זה והבן.
23
כ״דאחות לנו קטנה (שיר השירים ח, ח) זו תורה קטנה במראה וגדולה במעשים ושדים אין לה כאשה אבל היא מניקת לכל העולם כדכתיב (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת מה נעשה לאחותינו באיזו פנים נקבל פני שכינה ביום שידובר בה במצותיה של תורה ע"כ המדרש (שהש"ר ח) והענין כל זמן שהאדם משיג ביותר מדריגות העליונות ורואה מעלה מעלה אז נחשב בעיני עצמו לאין וכאלו אינו כלום ונתבטל ממציאותו ע"ד משל שאמרו המרגלים (במדבר יג, לג) ונהי בעינינו כחגבים מפני שראו הענקים הוקטנו בעיניהם כן ע"ד משל בגבהי מרומים והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (שם יב, ג) מפני שמשה השיג למעלה מכל האדם במדריגה עליונה מאד ע"כ נחשב בעיני עצמו לבחינת מה כמ"ש (שמות טז, ח) ונחנו מה כאלו בטל ממציאות כנגד תוקף הדרת מעלת הקודש ובהיפך כל מי שאינו יכול להשיג אז כפי ערך קוטן השגתו ככה נחשב עצמו בעיניו וכל מה שנופל יותר ממעלה למטה מחשיב עצמו ביותר ובעיניו הוא חשוב ולכן גבי בלעם כתיב (במדבר כד, ד) נופל וגלוי עינים רצה לומר מפני שהיה נופל ממדריגת הקודש למטה לכן היה גלוי עינים הסתכל על עצמו והיה בעיניו לחשיבות היפך משה שהיה בחינת מ"ה מפני שראה והשיג הבהירות גדולה והיה בעיני עצמו כאלו אינו וזהו אחות לנו קטנה כשישראל מתדבקים מלשון איחוי שהוא דובק אז מחמת שמשיגים הבהירות מקטינים עצמם וזהו קטנה במראה מפני שרואים הבהירות אז נראים בעיני עצמם לקטנים ונקטנו מאד לפי ערך השגתם וגדולה במעשים פירוש אימתי הוא כשגדולה במעשים שאז משיגים ומתדבקים בשכינה ובמדריגת עליונות ואז מקטינים עצמם והנה כבר מבואר במקום אחר כי תכלית הידיעה אשר לא תדע הענין הוא שיכנס האדם למעלה עד אשר יבא אל בהירות הגדול אשר א"א להשיג כלל וזהו תכלית הידיעה שיגיע למדריגה אשר לא תדע דבר שאינו מושג מפני בהירותו וזהו ושדים אין לה ר"ל כשהאדם מתדבק על ידי שגדול במעשים אז יזכה למעלה גדולה למדריגה שאינו מושג הנקרא אין ומה שהיה בחינת שדים שהוא בחינת יניקה שיש בזה השגה כיון שיונק ממנה עד"מ בתורה כתיב (משלי ה, יט) דדיה ירווך שמניקת מטעמה ונמצא משיגין אותה אבל כשמגיע לדבר שאין מושג היא למעלה ממדריגת יניקה שאין משם בחינת יניקה כיון שאינו מושג וזהו ושדים מה שהיה בחינת שדים אין לה יבא למדריגת אין ששם אין יניקה אבל באמת היא מינקת לכל העולם אלא שאינו מושג אלא דרך הסתר מדריגות של מטה משפעת ומניקת לכל העולם והנה כל הרוצה לבא אל המלך לא עייל בלא מטרוניתא כמבואר בזוהר דכל שאילתא דבעי למשאל על ידי מטרוניתא נמצא צריך לבא תחלה אל המטרוניתא ועל ידה יבא ויכנס אל המלך פנימה ואיך נכנס אליה בשביל דורון שמביא לה קשוטים להתקשט ועי"כ היא באה אל המלך בקשוטים שמתפארת לפני המלך בקשוטין שקשטו אותה עמה ועי"כ באים אל המלך כן הדבר כאן שצריכים לקשט אותה בקישוטים של תורה ומצות ואז היא בא לפני המלך ועל ידי זה נכנסים לפני המלך וזהו מה נעשה לאחותינו באיזו פנים נקבל פני שכינה שהרי צריך לכנוס אליה תחלה ואמר ביום שידובר בה שההנהגה של אדם יהיה בה דהיינו במצותיה של תורה שנעשים לה קשוטים על ידי זה וגם יתבאר ע"פ שנודע שישראל נקרא שושבינין דמטרוניתא שידוע שצריך להיות הכל בדחילו ורחימו והם ב' שושבינים של הכלה העליונה שמביאים אותה אל המלך והנה גם מצד החתן יש ב' שושבינים והם יראה ואהבה עילאה שמשפיע ליראה ואהבה שלמטה נמצא התעוררות אהבה ויראה שלנו נקרא שושבינין מצד הכלה ומה שהקב"ה משפיע אהבה ויראה נקרא מצד החתן ונמצא צריך שיהיה השושבינין מכוונין יחד המקבל כנגד המשפיע דהיינו שושבינין של הכלה כנגד שושבינין של החתן ואז כשהשושבינין מתקרבים ונצמדים יחד ממילא יש התקרבות הכלה עם החתן ולכן נקרא כנסת ישראל שמכנסת הכלה אל החתן משא"כ ח"ו כשהאדם מוציא יראתו ואהבתו לחוץ נמצא אין נצמדים עם השושבינין עילאין ומעכב הכלה מלכנס אל החתן ח"ו וזהו אחות לנו קטנה ר"ל כשהדביקות שלנו הוא קטנה אז ושדים אין לה אין ההשפעה לה מלמעלה לינק ממנה ומה נעשה לאחותינו ר"ל שצריך לראות שיהיה דבוק למעלה ומדבק אל הקדושה לקרב החתן עם הכלה וצריך שידע שהוא אינו כלום ומגרמיה לית ליה כלום רק כל המעשים והדבורים הכל מהשכינה המדברת ונותנת כח הדבורים וזהו מ"ה בחינת מה נעשה לאחותינו כדי שנתאחה ונתקרב למעלה דהיינו ביום שידובר בה נדע שהדבורים הם בה בשכינה כביכול ואז יכנס ביראה ואהבה שהם שושבינין על ידם יצמד יחד עם שושבינין עילאין ויהיה זיווג בין חתן וכלה והנה כשנכנס באדם אהבת הבורא אז יהיה נכסף יותר ומתלהב יותר ומבקש אהבתו ב"ה שלא יפרד ממנו וזהו אם חומה היא מלשון התלהבות וחמימות שנכנס באדם אז נבנה עליה טירת כסף יכסוף יותר ואם דלת היא שהוא בדלות אז יבין וירא מפני הבורא כי על ידי יראה יזכה לבא למעלה וצריך לאחוז ביראה ולנצור אותה וזהו נצור עליה לוח היא הלב ע"ד כתבם על לוח לבך (משלי ז, ג) ארז ואז כארז בלבנון ישגה משיב כ"י אני חומה ר"ל כשאני משפיע לאדם אהבה אז ושדי כמגדלות יש להם יניקה דגדלות מעלה לא דקטנות ממש.
24
כ״האחותי רעייתי יונתי תמתי לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני שראשי נמלא טל וכו' קווצותי רסיסי לילה דכתיב גם עבים נטפו מים (שהש"ר ה) הענין אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ נט א) אתתך גוצא גחין ולחיש לה הענין היראה נקרא אשה יראת ה' (משלי לא, ל) וידוע כשישראל ח"ו בקטנות כב"י הקב"ה מצמצם שכינתו במדריגות תחתונות כפי השגתו כדי לקרבם ע"ד וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג) ונמצא כשהיראה אצלם בקטנות זהו אתתך גוצ' אז תדע שכב"י הקב"ה הנקרא בעל גחין מצמצם שכינתו ולחיש לה כענין לחישה בהסתר כן הדבר הזה שמתלבש ומסתיר עד שיגיע אצלם השפעתו לכן נקרא לחישה גם מפני שהדבור נשפע מלמעלה כנזכר כמה פעמים וכשישראל בקטנות היראה אע"פ כן כב"י יורד הדבור ומשפיע להם במדריגותם וכל זה על ידי התעוררות דהיינו כשרואים שהם בקטנות והם מעוררים לבם לקרב אל הקודש אז השי"ת מצמצם עצמו כב"י ויורד אליהם כפי השגתם והוא ע"ד הלבנה שאפילו אחר שקיטרגה על השמש ומיעטה עצמה על כל זה מקבלת אור מן השמש ואין לה אור אחר כן ישראל אפילו בקטנות מקבלים אור שמש ומגן ה' ונמצא הם תמיד שוים כי אם יהיה הדעת גדול אז מתעלה למעלה כב"י ואם יהיה דעתם קטנה הרי הקב"ה משווה עצמו ומשפיל כב"י ויורד אליהם כאמור והנה אמרו חכמינו זכרונם לברכה (מדרש זוטא שיר השירים א) לא זז מחבבה עד שקראה אחותי לא זז מחבבה עד שקראה בתי לא זז מחבבה עד שקראה אמי הענין כי כל אהבה תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה וזו אהבה בין איש לאשתו שתלויה בדבר אבל אהבת אחים אינה תלויה בדבר רק מפני עצמות אהבה הקשורה בהם מפני שיצאו ממקור אחד ע"כ אינו סרה אהבה זו וזהו לא זז מחבבה ר"ל לא סרה החביבות מפני שגדול כל כך עד שקראה אחותי שהם אהבת אחים ומקור אחד להם כי חלק ה' עמו (דברים לב, ט) ויובן ואמנם יש עוד למעלה מזה אהבת בת כי יש לה עישור נכסים בבית אביה (כתובות סח א) משא"כ לאחות והוא כי בדבר ה' שמים נעשו והוא מדריגה עשירית כב"י כנודע ונתן הקב"ה הדבור לישראל וזהו עישור נכסים וזהו עד שקראה בתי ואמנם יש עוד למעלה מזה כי כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים בשביל ישראל שנקראים ראשית וכו' (ב"ר א) כי אין מלך בלא עם (ילקוט ראובני פ' ברכה) ונמצא נתגלה מלכותו על ידי מה שברא ישראל והיא הולדת בחינת מלוכה על ידי ישראל ונמצא הם בבחינת אם שהולידו בחינת מלכות בעולם ויובן וזהו בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית שנבראו ברא אלהים אז כשברא ישראל ברא ונולד בחינת אלהים שהוא מלכותו ולכן נקרא אם כנודע ויובן וזהו עד שקראה אמי וזהו אחות כשהיא במדריגת אחותי שאז נקרא למען אחי ורעי כי אז הם רעים שלא מתפרשין וזהו רעייתי ואז כיונה שאינה ממירה בת זוגה ולא יחליפם באומה אחרת לעולם ואמר עוד תמתי לא אני גדול כב"י כאמור ששניהם שוין בקומה לעולם כאשר נתבאר לעיל. וזהו עמו אנכי בצרה (תהלים צא, יד) כב"י במיצר סוף המדריגות גם כן אני מצמצם בהירות לשם ואמנם כל זה כשישראל מעוררים מלמטה אבל כשאין התעוררות מלמטה יש בחינה שמתנהגים העולמות על ידו ונקרא טל כמו טל דלא מעצר לעולם (תענית ג ב) כי כל מי שצריך תוספות חיות ותוספות קדושה א"א בלתי התעוררות אבל חיות עיקרי שצריך לעולמות לא מעצר ומתנהג על ידי עולם העליון המשפיע חיות העיקרי הצריך וזהו שראשי נמלא טל אע"ג דליכא איתערותא מתנהג על ידי עולם העליון דמתמן טל של תחיה עולם עליון מאד ונעשה בלא התעוררות והנה כתיב (ישעיה יט, א) הנה ה' רוכב על עב קל ובא ממצרים וגו' כי נודע שהקב"ה בכבודו ובעצמו נגלה במצרים מפני ששום מלאך ושרף לא יכול לבא מצרים פן יתעבה אורו בעביות גילולי מצרים אבל לגבי קב"ה אין חציצה וכל מסכים קלים הם נגדו לכן רוכב על עב קל הוא עביות מפני שקל הוא נגדו ובא מצרים ואז נעו כל אלילי מצרים כי במקום שהקב"ה שם אין רע כדכתיב (תהלים ה, ה) לא יגורך רע והנה פרעה אמר מי ה' וגו' (שמות ה, ב) כי ישראל היו בקטנות הדעת במצרים וגם פרעה רצה שישארו בקטנות ההוא ולא יצאו משם אמר לא ידעתי את ה' כי זה הוא דעת דגדלות לידע שהשי"ת מהוה כל הווים וכן באם אף כשהוא בעביות הקב"ה רוכב על עב ובא מצרים בסוף המדריגה ואז בא לדעת את ה' המהוה כל הווים ונעו כל האלילים מפניו ואז גם עבים מה שבעביות נטפו מים כי כתיב (ירמיה ל, ז) עת צרה היא ליעקב וממנה יושע כאמור לעיל שמהצרה יש ישועה שהרי אלהותו שוכן גם כן שם שנתצמצם בה ויובן.
25
כ״ואשת חיל מי ימצא וגו' (משלי לא, א) ידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ג) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כי היראה מכונה בשם אשה דכתיב (משלי לא, ל) אשה יראת ה' וגו' וכל הולדות הם על ידי יראה ולכן בלא אשה א"א לבא לידי הולדה שהוא תולדותים של צדיקים מעשים טובים אבל מי שיש לו יראה אז מקיים מה שלומד וזהו חכמתו מתקיימת והדבור נקרא זיווג כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות יג א) מאי מדברת נבעלה ר"ל מה שהאדם מדבר בתורה הוא מתדבק עם היראה ובא לידי קיום מעשים טובים וזהו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט. עב) על דרך משל מי שיש לו אשה כשירה מניח כל יגיעו בידה כי היא לא תוציא לריק מאומה ומי שיש לו אשה רעה אז היא מוציאה כל עמלו ומחסרו לריק ולבהלה כן על דרך זה מי שיש לו יראת ה' טהורה אז כל מה שעמל בתורה היא עוזרתו לקיים ולא יחסר כל מאומה ומי שיש לו יראה יראת עולם הזה אז כל מה שיגע בחכמה הוא מוציאה לריק בשביל ענייני עולם הזה ועושה קרדום לחפור בה וזהו טוב לי תורת פיך כי ידע האדם שדבורו נמשך מדבור ראשון הנקרא דבר ה' דכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו ובשביל זה מתקשר עם הדבור כי התורה היא דבורו של הקב"ה שבה ברא הכל ולכן נקרא תורת פיך ואמר שזה טוב לי יותר מאותן של אלפי זהב וכסף הלומדים לשם עושר ואלפי לשון לימוד מלשון ואאלפך (איוב לג, לג) ולכן עיקר עסק התורה לשמה ר"ל בשביל היראה שהיא העיקר אמנם ידע כי התורה היא בכל אדם וכל אדם היא תורה שלימה דכתיב (במדבר יט, יד) זאת התורה אדם וזה נתבאר כמה פעמים והנה התורה עצמה היא רוחניות גדולה מאד אלא שנתלבשה בלבוש גשמי לעינינו בכדי לשבר את האוזן ובאמת הכל א' התורה עם לבושין שלה כן האדם שהוא רוחניותו הנקרא אדם לגו היא התורה ומלבושיו הם לבושי התורה וצריך שיהיו לבושיו אחד עם התורה דהיינו שיהיה לבושיו על פי התורה כענין לא תלבש שעטנז גו' (דברים כב, יא) וכדומה לזה ואז כשהלבושים על פי התורה מתלבשת רוחניות התורה בלבוש כראוי והם מוחין ושכלו של אדם ואם לבושיו שלא כד"ת אז גורם התערבות מוחין כי לא יתלבשו במלבושי נכרי ולכן כתיב לא תלבש שעטנז אז גדילים תעשה לך ר"ל גדלות המוחין ושכל שימצאו מלבוש להתלבש כראוי ומאי דאפקי ציצית בלשון גדילים הוא מטעם זה ואמנם מי שלומד בשביל ליהנות נק' גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע וגו' (משלי כח, כד) רצה לומר שאביו ואמו הם תורה שבכתב ושבעל פה וגוזל אותם לעצמו והנאתו ולא עוד אלא שמחמת טפשותו אומר אין פשע בזה אז חבר הוא לאיש משחית ולכן כתיב ועשו להם ציצית משלהם ולא גזול ר"ל ציצית הוא לשון הבטה שיביט אדם בכל מעשיו שיהיה רק לשם הדבור של תורה והיראה ולא יביט על עצמו והנאתו וזהו ציצית משלהם ולא משלו והנה כמו שבעולם יש ד' רוחות כן האדם הוא עולם קטן ויש בו ד' יסודות החומר שהם ארבע רוחות המכסים אור שכלו ולכך כתיב (דברים כב, יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה שיביט האדם על ארבע ההתכסות שמכוסה בהם אור שכלו ואזי יעשה לו גדלות מוחין שיצא מן ההתכסות וזהו אשת חיל היא היראה מי ימצא ר"ל מי שימצא היראה אז ורחוק מפנינים מכרה כי לפעמים כתיב (ירמיה לא, ב) מרחוק ה' נראה לי ר"ל שמתראה השם על ידי מרחק וצמצומים רבים בהיות האדם גם כן מרחוק עכ"ז גם שם נראה לי ה' כמבואר זה כמה פעמים וכל זה כשהאדם בבחינת יראה אז אף שהוא בקטנות וריחוק עכ"ז גם שם יכול להשיג ולהכיר השם וזהו ורחוק מפנינים אף שהוא רחוק מלפני ולפנים שהם פנימית השגתו עכ"ז מכרה הוא מלשון הכרה היראה מביאה לידי השגה והכרה כפי ערך בחינתו ומזה יכול לבא לגדלות שכל ואז בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר ר"ל שלל שאסף האדם ויגע לא יחסר בבחינת חסרון ח"ו רק יהיה בטוב השלימות כדמיון המשל המבואר למעלה כי גמלתהו רק טוב ולא רע כל ימי חייה כי היא יראת ה' לחיים ואין בהם רע אך דרשה צמר ופשתים ר"ל שדורשת אחר מקום מוכן להשרות בו שיהיה מלבושים של תורה נאים ללובשם שלא יהא צמר ופשתים שאז גורמת התערבות מוחין ח"ו כשהם ראוים אז גדילים תעשה לך כאמור.
26
כ״זבכל דרכיך דעהו (משלי ג ו). צריך שיהיו כל מעשיו לשם שמים אפילו כל ענייני עולם הזה כי הכל מה שיש בעולם כל פועל ה' למענהו כל מה שברא לכבודו בראו (אבות פ"ו) ובכל דבר יש כבוד הבורא. והנה במלך בשר ודם הוא וכבודו אינו א' אבל בהקב"ה הוא וכבודו הכל אחד והמשכיל יבין. ונמצא שבכל דבר יש כבוד הבורא יתברך הרי הוא מלא כל הארץ כבודו שאין מקום פנוי מיניה וכל מה שהאדם עושה מענייני עולם הזה הן אכילה ושתיה הן ענייני סחורה הכל הוא כבודו של הבורא ברוך הוא כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) ובכל דבר הוא תורה דרך משל מלך ב"ו מסתתר עצמו בלבושים שונים משונים בכל פעם והולך בין חיילותיו כמתנכר אליהם לבל יכירו אותו למען ישמע ויראה מה בפיהם והמשכילים היודעים דרך המלך המה יריאים מאוד פן המלך במסיבתם כמתנכר בלבושים שונים ויראים לדבר דבר שלא כדת כן באלף אלפי הבדלות הקב"ה רם ונשא אמנם הוא מתלבש ומסתתר בכמה מיני לבושים לבושין דלביש בצפרא לא לביש ברמשא להיותו בין חיילותיו ושומע ורואה הכל כדכתיב (דברים לא, יח) ואנכי הסתר אסתיר פני ר"ל במלבושים והסתרות כאשר יתבאר לקמן וא"כ צריך לידע שהמלך תמיד לנגדינו כמ"ש (תהלים טז, ח) שויתי ה' לנגדי תמיד ואפילו בעסק סחורה שאדם עוסק בחפץ האדם המלך מלכי המלכים הקב"ה מוסתר ומלובש והנה יש ארבע מאות עלמין דכסופין ר"ל שכולם חושקין ונכספים מאוד להתדבק באור ד' מאות עלמין הנ"ל וכל הכסופין והחשק שבעולם הכל נמשך מכסופין דעולמות הנ"ל אלא שנתלבשו בדברים גשמיים ומי שעיני בשר לו סובר שהחשק הוא מהגשמיות ונמשך אחריו אמנם מי שעיני שכל לו מבין שזה החשק נמשך מרוחניות עולמות הנ"ל ונמצא מתדבק ברוחניות הדבר ולכן המשילו רבותינו זכרונם לברכה והמתיקו בדבריהם וז"ל (קהל"ר א) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש לו מנה מבקש מאתיים יש לו מאתיים מבקש ד' מאות למה האריכו עד שעמדו על ד' מאות. אלא לידע ולהודיע שכל החשק שהאדם מבקש הוא הד' מאות עלמין הנ"ל ולכן כתיב (בראשית כג, טז) ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר כי הכיסופין דעולמות הנ"ל נמשכים בכל דבר לכל אדם לפי שיעורו ולפי משקל שכלו ולכן נקרא ארבע מאות שקל כסף שנמשך הכיסוף במשקל ועובר בהתלהבות אפילו לסוחר שהם ענייני ממון ומסחר משא ומתן הכל נמשך משם אלא שנתלבש ונסתר כפי ערך ומשקל שכלו של אדם והמשכיל יבין לאשורו וידבק בשרשו. וזהו אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' (ירמיה כג, כד) ר"ל אף אם איש נסתר בדברים גשמיים שזה נקרא מסתרים שנראה שזה בהסתר מאת הבורא אמר הכתוב כמתמיה ואני לא אראנו בתמיה הלא אנכי הסתר גם כן כאמור וכיון שאני מוסתר שם יכול להשיג אותי כי לכן כתיב אראנו בפת"ח שהקב"ה מראה לו השגתו ויובן. ונמצא כל עסקיו של אדם הם הכל עסק הבורא ועסק תורתו שעל ידי התורה נברא הכל ובכל דבר היא התורה וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, צז) מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי שהיה לו לומר אהבתי תורתך בלא תיבת מה אמנם כיוון אל מה שאמור לעיל שכל החשק והאהבה הוא אל הרוחניות שכל דבר היא התורה ולכן אמר מה שאהבתי בכל דבר והענין הוא תורתך שאהבתי ולא הדבר מצד עצמו כל היום היא שיחתי אפילו מה שאני משיח איזו שיחה גם כן כוונתי לדבר העקרי שהוא התורה שממנה נלקחו כל הדבורים על דרך רב לא שח שיחת חולין רק כל שיחתו של אדם בכל צרכיו הוא הכל תורה למשכיל ומבין. וכשאדם נוהג כן אז מתדבק אל השם בכל דרכיו ואמנם תחלה צריך לעזוב דרכיו המקולקלים ולהתחרט עליהם כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין מט ב) המקדש את האשה ע"מ שהוא צדיק ונמצא רשע מקודשת שמא הרהר תשובה נמצא בהרהור תשובה נעשה צדיק ממש ברגע ההרהור וטעם הדבר כי התשובה קדמה לעולם כנודע והעולם נברא בעשרה מאמרות נמצא בריאות העולמות וכל מה שבהם הם בדבור אמנם מה שקודם לעולם הוא קודם לדבור רק הרהור לבד ולכן תלוי התשובה בהרהור שהוא למעלה מאותיות ושב אל השורש שלמעלה מהעולמות ומתקן העולם שהרשעים מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות (אבות פ"ה) והמאמר הוא נלקח מהרהור ונמצא ההרהור הוא שורש של העולם ולכן בתשובה בהרהור מתקן קלקולו והנה העולם הוא בזמן אבל קודם העולם לא היה בחינת זמן כלל לכן אין זמן בתיקון התשובה אלא כרגע כיון שבא למעלה מזמניות ולכן כהרף עין מתקן הכל ואין צריך שהיית זמן ומי שידמה בדעתו שתשובה תלויה בזמן אין זו תשובה שלימה שצריך שיאמין באמונה שבלי זמן יתוקן הכל וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם פ"א) ואם לא עכשיו אימתי הכוונה אם יעלה בדעתך שלא תוכל לתקן עכשיו מפני שהרהור אינו מועיל כי אם צריך זמן רב לתקן מה שעיוות א"כ אימתי תתקן כי לעולם לא יתקן אף אם ישוב כחול הים שאין זו תשובה כלל כיון שאינו מאמין שהתשובה היא למעלה מן הזמן שברגע יתוקן הכל. והנה למען לא ישיב האדם אל לבו לאמר איכה יתוקן מה שקלקל ונפל בפחיתת המדריגות על ידי הרהור לבד אמר הכתוב (דה"א כח, ט) דע את אלהי אביך ועבדיהו כי יש לאדם ליקח ראיה מהולדתו ממוח האב שנמשך הזרע ונעשה טפה סרוחה היה כלא היו והקדוש ברוך הוא יצרו וגדלו ועשאו יש מאין וא"כ מאי דלא הוי הוי מה דהוי לא כל שכן אף שקלקל האדם מעשיו כשבא אל השורש ומתדבק למעלה מהזמן נעשה בריאה חדשה ולכן נק' לשון חרטה מלשון חרט אנוש שיעשה חקיקה חדשה ועוד נמשל לחרט אנוש שכותב בה אותיות היו בכח בחרט קודם שעשה האותיות ואם קלקל האותיות אז צריך לתקן האותיות על ידי החרט ולפארם נמצא האותיות ותיקונם תלוים בחרט כן העולם שנברא בעשרה מאמרות היה תחלה בהרהור כי כל מה שהאדם מדבר תחלה מהרהר וכשצריך לתקן האותיות שקלקל צריך לפארם בחרט הנ"ל ולעשות חקיקה נאה ומפוארה ויובן למשכיל. וזהו שרבי אליעזר בר"ש ראה אליהו שנדמה לו לאדם מכוער אמר כמה מכוער אדם זה אמר לו לך אל האומן שעשני וכו' (תענית כ ב) עיי"ש בודאי לא היה ראב"ש מגנה אדם מחמת שאינו יפה על חנם כי מה לו וליפיו אלא שאליהו נדמה לו לאדם מכוער במעשים מקולקלים ועבירות מכוערים בשביל שראה שזחה דעתו של ראב"ש רצה להראותו שיתפס בגאוותו אמר רבי אליעזר בר"ש כמה מכוער זה בעבירות א"ל לך אל האומן שעשני ר"ל כי התשובה הוא על ידי הרהור שהוא האומן שהמאמרות נלקחו ממנו וגם העולם לא היה נברא לולי התשובה כמו שאמרו מלאכי השרת מה אנוש וגו' (תהלים ח, ה) השיב הקב"ה בראתי תשובה כנודע ונמצא היא האומנות של העולם ושל כל האדם ואז יתוקן הכל ברגע בהרהור ולמה אתה מבזיני ואח"כ ביקש ממנו שימחול לו כמו שמבואר שם.
27
כ״חאז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם (איוב כח, כז - כח) אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהי' הקב"ה מחשב כל דבר ודבר ד"פ בלבו ואח"כ ויאמר לאדם זה משה (ילק"ש תתקט"ז). הענין הוא כי השכל של אדם כשמשכיל איזה דבר בחכמתו הבינה שבאדם מתעורר תיכף וקיימא לשאלה על הדבר ההוא לסתור דבר חכמה וראיה שהשכיל כי מסטרהא דינין מתערין עד שמבין דבר מתוך דבר ונולד הדעת הנכון ומכריע ביניהם שיעמוד שניהם על מכונו ואז מתענג האדם בדבר חכמה ההיא אחר שהכינו על מכונו ואוהב ומתקשר בו ומורה יעלה עליו פן עדיין יש איזו חקירה ושאלה לשאול עליו ולסתור עצת חכמתו נמצא יש בחינת חכמה ובינה ואהבה ויראה והדעת הוא הנולד מחמת הכאת ההבנה עם השכל כאמור והם ד' מוחין של אדם כנודע וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה באדם הראשון עלו שנים למטה וירדו ד' (ב"ר כב) ר"ל השנים הם השכל והבינה ומהם ירדו עוד שנים שהם אהבה ויראה כמבואר אצלינו במקום אחר וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה ב) בנימין הצדיק היה מצטער כל ימיו שתהא תפלתו לפני מטתו מאי לפני מטתו אילימא לפני מטתו ממש וכו' שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר כו' אלא אימא סמוך למטתו עכ"ל הש"ס ויבואר על פי הנ"ל כי כל אדם מקבל המוחין שלו מקדמות השכל והמוחין הם ארבע והמקבל המוחין מכונה בשם מטה היא הכלי שיקבלו בה המוחין (כי ישראל נקראים על שם כב"י מטתו שלשלמה המקבל המוחין כנודע) והנה האדם בתפלתו הוא לשון חיבור ודביקות מקבל מוחין מלמעלה אבל קודם שמתפלל ומתדבק אין לו מוחין וזהו שאמר על תפילתי שתהא לפני מטתי קודם שיהיה בחינת מטה שאז מתקשרת ומקבלת מוחין ופריך ס"ד דבלא מוחין הוי חציצה בינו לבין הקיר שאינו מקושר בבורא יתב"ש ונפסק הקשר והוי חציצה ביניהם כענין הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות (שיר השירים ב. ט) ר"ל כשאין לו מוחין דגדלות הוי כעומד אחר כתלינו וכשבאו המוחין אז משגיח מן החלונות כדאיתא בזוהר חלו נא פני אל עיין שם ומשני אימא סמוך למטתי ר"ל שהיה מצטער שתיכף שיתחיל להתפלל תיכף יושפע לו רב שפע מוחין שלו ויתקשר למעלה בזיווג שלם וזהו שתהיה סמוך למטתו ונמצא לכן אמר לפני מטתו ולא אמר בהדיא סמוך למטתו להראות ששניהם אמת שהתחלה הוא קודם לכן ועל ידי התעוררות מגיע לו אח"כ וביקש שיהא סמוך מאוד ולא יאחר ואפשר יכונה בלשון מטה כי אנו מקבלים על ידי השכינה הנקרא מטה וארבע מוחין הם ד' רגלי המטה וכל זה מבואר בזוהר וזהו אז ראה וגו' הם ד' מוחין ואח"כ ויאמר לאדם הוא הדבור נראה כי ראה הוא ראיית השכל ויספרה היא בינתו הכינה הוא מה שהוכן על ידי הדעת ונעשה בחינת אהבה שעמד על מכונו כאמור וגם חקרה יש בחינת יראה אם יש לחקור עוד על זה כאמור לעיל והבן.
28
כ״טכי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב, ו) ז"ש אם תוציא יקר מזולל כפי תהי' (ירמיה טו, יט) כאותו פי שנאמר בו כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ע"כ המדרש (ילקו"ש תתקל"ב) הענין הוא שאנו רואים אף שהאדם לומד דברי תורה ויראת השם אבל אינו מקיימם ולא שם על לבו יראת השם כלל וכשבא אל הצדיקים ושומע לתוכחתו הנה יכנסו בו דבריו כאש בוערת בקרבו ויכניס בו יראת השם לעבוד ולקיים הטעם הוא אף שלמד כל זמן שהוא משוקע בתאוות הרי החיות שלו אינו מזוכך ונמצא כשלמד ודיבר בחיות ההוא המשוקע לא יוכל להעלותו משיקוע של עצמו אבל הצדיק שמופרש מגשמיות ותאוות ומדבר בחיות בהיר וזך הנשפע מאת הבורא יתברך יכניס בקרבו הדבורים ויקשרוהו אל הבורא יתברך שמו וכן איזה מדה טובה שיש בצדיקים המדה ההיא מזוככת ובהירה יכול הצדיק להכניס מדה ההיא בקרב האיש השומע לדבריו הנהגת המדה ההיא ומוסרה וזהו שאל אביך (דברים לב, ז) הוא הרב שדומה כאלו ילדו שמיילד לו שכל ויגדך לשון המשכה שימשך אותך ממדריגתך של מטה להעלותך למעלה וכן זקניך המדה נקרא י"ג תיקוני דיקנא ויאמרו לך יקשרם וישפיעם בך ולכן אע"פ שלמד תורה תחלה ולא הועילה לו מפני שקעותו בתאוות עם כל זה הועילו לו האותיות הקדושות של התורה לקרב אותו ולהביאו אל הצדיק שיתקנו בדבריו החיים וקיימים מפי עליון וזהו כי יהיה לאיש (דברים כא, יח) הוא הקב"ה בן סורר ומורה מדרך הטוב איננו שומע בקול אביו ובקול אמו הם תורה שבכתב ושבעל פה ויסרו אותו ר"ל הלא התורה מייסרת אותו בכמה מיני מוסרים אלא שהוא לא ישמע אליהם ולא הטה אוזן אמנם זאת פעולתו ותפשו בו אביו ואמו הם התורה שבכתב ושבעל פה יש להם בו תפיסה ואחיזה על ידי מה שלמד והגה בהם והוציאו אותו אל זקני עירו הם החכמים והצדיקים ואמרו בנינו זה סורר ומורה וגו' והטעם אע"פ שלמד בעצמו לא הועיל לו כי הוא זולל וסובא משוקע בתאוות וחיותו היוצא מפיו כן הוא לכן צריך להוציאו על ידי הדבור של הצדיק וזהו ורגמוהו כל אנשי עירו הם החשובים והצדיקים באבנים באותיות כמבואר בספר יצירה ובערת הרע מקרבך על ידי השלכת אותיות הצדיקים ודבורם מכניס בלבו חיות אחר ונעשה בריה חדשה וטעם הדבר כי כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בכאן כללה התורה בריאת כל דבר ודבר שהרי בכל דבר יש חומר וצורה החומר הוא הגוף וצורה הוא החיות הדבר ועצומו של הדבר כפי שהיא וזה נקרא שמים וארץ והכל נברא על ידי התורה כנודע וזהו בראשית בתורה ברא אלהים את השמים ואת הארץ הם צורה וחומר של כל דבר ודבר והנה החומר וצורה הם שני הפכים בנושא אחד ומי הוא המקשרם הקב"ה כדאיתא בשולחן ערוך ומפליא לעשות שמקשר דבר רוחני בדבר גשמי ועל ידי מי הוא ההתקשרות על ידי התורה כי התורה יש בה גם כן חומר וצורה האותיות כאשר הם כתובים הם החומר והחיות הם השכל והפנימיות המכוון בהם וכיון שכל דבר נברא בתורה נמצא חומר של כל דבר נברא מחומר התורה וחיות של כל דבר מחיות התורה ונמצא התורה מקשר כל דבר כי התורה אחדות אחד החומר והחיות ובכל דבר היא התורה ויובן נמצא כשאדם מקושר בתורה הרי מתוקן כראוי אמנם כשעובר על התורה הוא נפגם כי התורה יש בה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה קומה שלימה וכל אדם הוא בצלם אלהים היא התורה שיעור קומה רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצות עשה ושס"ה גידים כנגד שס"ה לא תעשה וכל אחד שורה באבר בחינותיו וכשעובר על איזו דבר ח"ו הרי נפגם האבר ההוא ומסתלק החיות אלא מפני שהקב"ה ברא את האדם בשביל כבודו כמ"ש (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וכן מעשה ידי להתפאר (שם ס, כא) וכשאדם פוגם אף שפגם ההוא רק בעצמיותו מכל מקום פוגם בכבודו שאין זה כבודו ותפארתו של הבורא שבשבילה ברא את האדם שיהיה בצלם אלהים מושלם והוא לא עשה כן וכשהחיות של התורה מסתלקת ממנו מפני שעבר עליה אזי אין התקשרות בין החומר והצורה ונשאר בעולם החורבן וזהו והארץ היתה תוהו ובוהו כשהוא משוקע בארציות הרי החיות מסתלק ממנו ונשאר תוהו וכששב אל התורה ומתדבק בה והתורה וקב"ה חד (זח"ג עג) הרי מדובק בו יתברך ונמצא הוא בתיקון גמור (ולכן נאמר בזוהר ויקח ה' אלהים את האדם מאן נטיל ליה מד' יסודין ואפריש ליה מתאוה דלהון וכן לכל בר נש והדר שוי ליה בגינתא וכו' ר"ל שהפריש אותו מתאוות הד' יסודות והבדילו שלא ישקע בחומר והוא על ידי שנתן לו התורה לעבדה ולשמרה שהם עשה ולא תעשה כמבואר בזוהר) והנה בתורה כתיב (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו' כי הגן הוא ג"ן סדרים דאורייתא אלא התורה כמו שהיא כתובה רק באותיות מאין נשכיל פנימיותיה אך האותיות באמת הם דמיון החומר כאמור אבל ונהר הוא שפע חיות הבורא יוצא מעדן ר"ל תענוג העליון נמשך ומשקה הג"ן סדרים דאורייתא והוא חיות ושכל האותיות וזה נמשך לאדם בהביטו בה ומעיין ואז הם לד' ראשים הם ד' מוחין של אדם ואז האדם בעולם התיקון ומקושר גם כן החומר שלו בצורה הוא החיות על ידי התורה המקשרם ונמצא בכח התורה נברא התקשרות החומר והצורה כאמור לכן על ידי דברי הצדיק ותורתו ומוסרו לקשר החומר והצורה של האדם ההוא שהיה נפרד מתחלה וזהו עד היכן תוכחה עד הכאה (ערכין טז ב) ר"ל שיתחבר החומר עם הצורה שהוא זיווג הנקרא בזוהר הכאה ובטישה ונקרא בלשון הכאה כי כל זיווג הוא על ידי ב' דברים המתנגדים זה אל זה ע"ד אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב, יח) ויובן כי לא יוצרך בחינת זיווג אלא בין ההפכים וזהו אם תוציא יקר מזולל כפי תהי' ר"ל כאותו פי שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה שהן המוחין שמשפיע השם להבין תורתו כאמור ונהר יוצא מעדן וגו' ומזה נמשך התקשרות החומר והצורה כן תהי' אתה כשתוציא יקר מזולל דהיינו על ידי הדבור ותורה מקשר חומר וצורה שהיה נפרד באדם ההוא ונותן לו מוחין ושכל והנה התורה נתנה במדבר הטעם מפני שהתורה היא תבלין ליצר הרע (קדושין ל ב) ולכן נתנה במקום החורבן ושממה להורות כי בשביל זה ניתן עיקר התורה להמתיק הסטרא אחרא ולכן ויבא עד הר האלהים חורבה (שמות ג, א) נקרא הר סיני חורב ר"ל שעיקר נתינת התורה היה בשביל החורבן לתקנו דהיינו באדם כשהוא בעולם החורבן ובשבירה של מדות הנשברים צריך לתקנם על ידי התורה שהוא התבלין וזה אפשר כוונו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קד א) אתו דרדקי לבי מדרשא וכו' דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו אלף בינה גומל דלים הענין כי יהושע פני לבנה ומשה פני חמה וסיהרא לית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מן השמש ולכן יהושע בן נון נער לא ימוש וגו' (שמות לג, יא) והנה מה שהצדיק מתקשר ומתקן את הרשעים נקרא גומל דלים כי הם מדריגת דלים וצריכים לחסד שיתקנם וזהו חסד שעושים עם המתים כי כן הורה השם על ידי שנתן התורה במדבר כאמור שהעיקר הוא לתקן מדריגת הדלים וע"ז מי שעושה כן עליו נאמר (ירמיה ב, ב) זכרתי לך חסד נעורייך ר"ל החסד שהשפעת באותן המנוערים מן המצות ומעשים טובים אהבת כלולתייך שמחמת אהבה עשית ונתכללת עמהם כדי להדביקם אלי ולתקנם מחורבתם וזהו לכתך אחרי ר"ל אחזת המדות והלכת אחרי כדרך שעשיתי במדבר בארץ לא זרועה שם נתתי התורה כן אתה השפעת למקום חרוב ויבש וזהו אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה כמו פי שנתתי התורה במדבר כן תהיה אתה ולכן אמר אתו דרדקי הם קטני ערך הצריכים תיקון כאמור אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים כי המשכילים הם המשכילים אחרים יזהירו כזוהר רקיע הם המזככים ומזהירים האחרים שיהיו זכים וברים כזוהר הרקיע וכן נקרא ומצדיקי הרבים שמצדיקים אחרים ולכן להזהיר הגדולים על הקטנים דייקא מי שהוא בגדלות שכל יזהיר על הקטן גם כן מזהירתו ויזהירו ויזככו מקליפיותיו והם ענין דרדקי בקטנות השכל שהם צריכים שיגמלו אתם חסד שהוא אלוף בינה גומל דלים כאמור למעלה ומשום זה אמר דאפילו בימי יהושע לא אתמר כוותייהו דזה היה בזמן שהיה משה קיים היה גומל חסד עם יהושע פני לבנה דלית לה מגרמה כלום והיה גומל דלים אבל אח"כ כשהיה יהושע בלבד לא היה זה ויובן.
29
ל׳כאיל תערוג על אפיקי מים. כאיל זכר תערוג נקבה למה אלא אילה זו כשיושבות על המשבר הקב"ה מזמין לה נחש ונושך ברחמה ונפתח הרחם לכן נאמר כאיל תערוג הענין הוא מה שכתוב בזוהר אתתא מיומא דאעדיעת ליתא בפומא אלא דכר והענין מפני שכל תשוקת הנוקבא לאתכללא בדכורא כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יבמות קיח א) טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו כי ד"ו הוא כלילת הנוקבא בדכר שמדריגה הדלה הרוצה לקבל השפע תשוקתה להתדבק בו' שהיא משך השפע מלמעלה וזהו ד"ו וכן אדם הראשון ד"ו פרצופין בראו ומפני רוב תשוקתה להתדבק בבחינת הזכר ולהתנהג על ידו ע"כ ליתא בפומא אלא דכר והענין שמעתי ממורי זללה"ה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר (ברכות ס א) מפני שקדימת הזריעה היה משום שגברה תשוקתה לבחינת הדכר ונמצא כל הרהורה ומחשבתה היא בחינת זכר ומפני זה גברה התשוקה וקדמה בהזרעה נמצא טיפת הנוקבא עיקרית דיכרא כי הכל הולך אחר המחשבה ולהיפך הוי בהיפך יובן מעצמו ונמצא מבואר דברי הזוהר הנ"ל שמפני גודל תשוקתה להכלל בבחינת הדכר ונמצא עיקר מחשבתה בו על כן ליתא בפומא אלא דכר ומשום הכי וילדה זכר ובאמת עיקר ההנהגה שבחסד ורחמים הוא על ידי הזכר ולכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה אדם הראשון ד"ו פרצופין בראו הי מסגי ברישא מסתברא דדכר מסגי ברישא וכו' עי"ש הטעם הוא שהנהגה צריך להיות על ידי הזכר שהנהגת הנקבה היא ח"ו דין וצמצום והנה ידוע שהנחש אין לו אחיזה אלא בעקביים כדכתיב (בראשית טו, ג) ואתה תשופנו עקב הם סוף המדריגות אבל כשנמשך החכמה בסוף המדריגה היינו שאלהותו וחיותו הוא חכמתו מתפשטת בעולמות התחתונים אז אין לנחש שליטה וזהו כי לא נחש ביעקב כשהיו"ד נמשך בעקב נקרא יעקב ואז אין לנחש שליטה כלל ונמתקין כל הדינין ואז נקרא כנסת ישראל עקרת הבית כי הקב"ה נקרא עיקרא ושרשא דכל עלמין וכשהוא ממלא מחיותו ושפעו לכנ"י אז נקרא כנ"י בשם עקרת הבית שעיקרא ושרשה דכל עלמין אית בה אז אם הבנים שמחה כי אין שטן ופגע רע אמנם ידוע כי כל הרווחה באה לאדם על ידי צרה שקדמה כדכתיב (ירמיה ל, ז) ועת צרה ליעקב וממנה יושע שמהצרה ממש היא ישועה וכן מתוך צרה המציאם פדות ורווחה וכל הדוחקין דדחקין לכ"י הם מקרבים ההשגה והישועה ופותחין שערי רחמים מתוך דאיהו כביכול בדוחקין סגיאין דוחקא בתר דוחקא ואינון אמרין אי אלהימו דישראל ואן אשגחותא דיליה על ידי זהמקרבין הישועה והרוצה לעמוד על זה יעיין ברעיא מהימנא פ' אחרי המדבר בענין ע' קלין דאיילתא מבואר כל זה היטב ונמצא מכח בחינת הדינים שהם בחינת נחש הנושך נפתחים שערי רחמים וזהו כאיל תערוג (תהלים מב, ב) שהנקבה המקבלת עורגות להתכלל בדכורא ולהיות כאיל בחינת דכר ולהכלל בו והשאר יובן כמ"ש והנה יש י"ד עתים לרעה וי"ד עתים לטובה שהם יחד כ"ח עתים כנודע כח מעשיו וגו' והי"ד עתים של רעה צריכים להכלל בי"ד עתים של טובה והם ב' ידים והרעה נקרא י"ד מצרים שהם במיצר המדריגות ולכן כתיב (שמות טו, ל) ויושע ה' וגו' מיד מצרים כשהושיעם מיד הנ"ל אז וירא ישראל את היד הגדולה כי כנגד הי"ד של רעה הנקרא מיצר וקטנות נקרא הי"ד של טובה גדלות וזהו היד הגדולה ואז כשראו והשיגו זה וירא ישראל את מצרים מת וגו' כי כיון שכללו שמאל בימין נמצא מה שהיה הי"ד עתים נכללו בטוב ונשארו מתים כי נסתלקו חיותם מהם והבן וזהו ופרעה הקריב את ישראל לאביהם שבשמים וישאו בני ישראל את עיניהם הוא השכל ומיד ראו והשיגו ונדבקו בטוב ואז והנה מצרים נוסע אחריהם ר"ל שנשארו למטה באחור כאמור מת על שפת הים וגו' וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה (שמות יד, ח) ר"ל שהרימו יד הנ"ל ונכללו בימינא ולכן נקרא יד רמה ולכן רמה ידך בל יחזיון ויובן ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (כתובות ה א) גדולה מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ וכו' הענין שהרי כתיב (ישעיה מח, יג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים נמצא נעשה כל בחינת השמים בימין ובחינת ארץ בשמאל והצדיקים שממשיכין קדושתו יתברך וחיותו והם נעשה משכן ושכנתי בתוכם ונקראים הצדיקים מקדש ה' והם כוננים ונכללים השני ידים יחד וזהו מקדש ה' כוננו ידיך (שמות טו, יז) שהם כוננים הב' ידים יחד ומשיגים שהכל טוב ומפקין חסדי הבורא הנקראים אפיקי מים כאמור כאיל תערוג על אפיקי מים והבן.
30
ל״אקח משענתי בידך וגו' (מ"ב ד, כט) הענין ידוע כי האמונה הוא יסוד כל התורה כולה ובאין אמונה תפול כל התורה ח"ו אבל כשהאמונה נכונה אז מעמדת כל התורה על תילה לאשר ולקיים וזה בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה (מכות כד א) ר"ל שהעמיד כל המצות והתורה על יסוד האמונה כשהצדיק מתקשר באמונה הוא מקושר בתורה ולכן נקרא תמכין דאורייתא כדכתיב (ישעיה סו, א) והארץ הדום רגלי היא האמונה כנודע כי יש תורה שבכתב ושבעל פה הנה מה שבעל פה היא האמונה כי היא רק בעל פה ואי אפשר להכתב כי על ידי כתב לא יובן רק מה שמבאר הכתב דהיינו השכל של הדבר שנכתב אבל האמונה גם אם היא כתובה עדיין צריכה להאמין שזה שנכתב אמת ואמונה א"כ האמונה אינה נשלמת על ידי הכתב לבד אם לא בהצטרף האמונה בעל פה ולכן אמרו ישראל נעשה ונשמע ר"ל תחלה נעשה התמכין דאורייתא שבהם בחינת עשיה כאמור בזוהר שכל טוב לכל עושיהם אינון תמכין דאורייתא חסדי דוד הנאמנים עי"ש ואח"כ ונשמע שע"י האמונה שהם תמכין דאורייתא יכנוס השמיעה באזניהם משא"כ בלא אמונה גם השמיעה לא יפעל בהם מאומה ולכן תלוי בחינת שמיעת האזנים בתמכין דאורייתא והבן. והם נקרא ירכין גם כן כנודע מלשון ירכין אודניה שע"י התמכין יטו אוזן לקבל אמנם באופן שיהיה לבר מגופיה ר"ל שלא יקח האדם לטובת עצמו וגופו מאומה ח"ו רק הכל לשמו יתברך ודי בזה וזהו קח משענתי בידך שאלישע שלחו להחיות את המת ואמר לו שאף שידעת וקבלת ולמדת ממני ענין זה מכל מקום העיקר היא המשענת שעליה נשען הכל שהיא האמונה שאם תקח האמונה כאשר היא אצלי בחוזק תוכל להחיות המת וזהו קח משענתי האמונה שהיא המשענת שלי ואמנם גיחזי אף שלקח המשענת לא הועיל כי לא לקח בשלימות כאשר צריכה להיות ולכן לא הועיל וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) מלמד שאחז בהוד יפיה ר"ל שאחז רק בתורה וסודותיה שלמד מאלישע איך להחיות והאמונה לא אחז בידו כפי הצורך ונקרא התורה וסודותיה הוד יפיה של האמונה וזהו מאמר רבותינו זכרונם לברכה מלמד שאחז בדדים שבתורה כתיב (משלי ה, יט) דדיה ירווך בכל עת ודי בזה. והנה האדם יש לו שכל והבנה כי שכל בלא הבנה אינו כלום והוא רק היולי וצריך להתבונן על ידי השכל שלו בכל דבר ודבר ולכן נקרא ההבנה מי דקיימא לשאלה על כל דבר ודבר ולחקור מי זה הוא ואז כשאדם מבין מתפשטת הבנתו להאמין אמונה העקרית כי מביט על כל דבר מי ברא אלה וכדומה וזהו כשאמרו ישראל נעשה ונשמע כדפי' שאמרו תחלה נעשה תמכין דאורייתא היא האמונה אמר הקב"ה מי גילה רז זה לבני (שבת פח א) ר"ל על ידי בחינת מי היא הבינה כשמתפשטת מתגלה ממנה האמונה כאמור. והנה כל נביא ונביא השיג כפי מדריגתו באמונתו כן נתפשט אליו דמיון הנבואה דכתיב וביד הנביאים אדמה לשון דמיון לכל אחד לפי מדריגתו לבד משה שהי' באספקלריא המאירה לא בדמיון אבל כל הנביאים היו על ידי מראה דמיון כדרך משל מראה הזכוכית שמתראה בה כל הצורות והדמיונות מפני שיש בה דבר שמסתיר מעבר השני ואינו מאיר מעבר לעבר אבל אם לא היה מסתיר ומסך בעבר השני לא היה נראה הדמיון של הרואה אלא היה מסתכל בעבר לעבר ומביט מה שהוא האמת ולכן הנביאים שקבלו נבואתם במראה הדמיון כדרך הרואה במראה נתראה אליו צורתו ודמיונו של עצמו כן הנביאים כפי התקשרותו והראותו במראה השכינה כן ראה בחינת דמיון שרשו של עצמו וכל שורש הנביאים הם בבחינת תמכין דאורייתא כנודע ולכן כל הדר בארץ ישראל היא האמונה כמוזכר שהאמונה נקרא ארץ הדום רגליו ואז הוא ישראל המתקשר בארץ דומה כמי שיש לו אלוה (כתובות קי ב) ר"ל נתראה אליו הדמיון של נביאים כדכתיב ביד הנביאים אדמה כי משם נמשכה הנבואה אבל הדר בחוץ לארץ הוא בהיפך ולכן אין הנבואה שורה בחוץ לארץ.
31
ל״במה יעשה לי אדם ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי (תהלים קיח, ז). כי באמת אין האדם יכול לעשות מאומה חוץ מדעתו של הקב"ה ואם אחד שונא לרעהו וארב לו וקם עליו לא יוכל להרע מצד עצמו מאומה כי מה הוא ומה יכלתו רק מפני שהקב"ה מזמינו שהדינים השורים על האדם הנרדף ויש עליו קטרוגים הקב"ה מלביש הדינים באיש אחד שיקים עליו וזה חסד גדול בכדי שיתעורר האדם ההוא ויראה היד השלוחה ורצועה דבעי לאלקי יתי' וישוב אל ה' ויתבטלו הדינים מעליו ואלו לא היה עושה על ידי האדם באתגלייא היה נשאר הקטרוג למעלה ולא היה ידע האדם להתבונן ולשוב מדרכיו נמצא זהו חסד שהקב"ה עושה וזהו מה יעשה לי אדם מעצמי אין בי יכולת אלא ה' לי בעוזרי שזה עשה הקדוש ב"ה בשביל לעזור לי דהיינו שגילה הדינים על ידי האדם ההוא אני רואה באתגלייא לשוב מקלקולי וזהו ואני אראה בשונאי על ידם אני רואה אבל אם לא היה כן היה באתכסייא ולא יראה לשוב מדרכיו לבטל הדינים מעליו והבן. ונמצא בשוב האדם אל ה' נתבטלו הדינים מעליו כי נדבק בה' ויצא מדמיון הגשמיות והתאוות ולכן מ"ה דומה מפני ששולט על האדם בהיותו קשור בדמיונות עד"מ עיקר האהבה והיראה היא להבורא אבל אהבת עולם הזה הוא דמיון וכן יראת העונש נמצא כשהאדם נמשך אחר הדמיון ונשקע בו אז שולטין עליו הדינים ומלאך דומה וזהו לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי ואמר בזוהר כחוטא דקיק דאית ביני ובין ס"א כו' כי באמת יובן ע"פ הנ"ל שהוא כחוטא דקיק בין זה לזה כי המשכיל יכול להבין על ידי דמיון כל הדמיונות להתקשר בהשם ובמדותיו ונתבאר זה הדבר כמה פעמים וזהו כל הדר בא"י ר"ל שאפילו הארציות שלו הוא מזוכך ויצא מגשמיות ואז אפילו הארציות הוא ישראל אז דומה כמי שיש לו אלוה ר"ל הדמיון של כל המדות נמי מועיל לו לעבודת השם כי יודע שהכל ממנו יתברך ואלהותו בכל משלה ודי בזה וזהו בדמיון נמי כמי שיש לו אלוה ר"ל לדמיון ההוא והבן.
32
ל״גה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג, יט) הענין הוא שהקב"ה ברא העולם בגין דישתמודעין ליה וגילה חכמתו לנבראים שיוכלו להשיגו וברא עולמות רבות בהשתלשלות חכמתו ובערך שישיגו אותו איש איש כפי ערכו ונמצא כל מה שנברא אינו כי אם שישיג וישכיל שמו ב"ה שבשביל זה נברא הכל ובכל דבר יש חכמת הבורא כי כולם בחכמה עשית שזה כוונה ראשונה בגין דישתמודעין ליה וכשאין האדם משיג כן הרי כל החכמה ללא צורך וזה תלוי ביראה שכשהאדם מבין זה הוא משיג הבורא וירא מפניו כי באמת אי אפשר להשיג הקב"ה עניינו ומהותו כי אם מצד נמצאיו נשיג שהוא נמצא ואי אפשר לידע כ"א מציאותו ולא מהותו ונמצא שהוא נגלה ונסתר נגלה מצד פעולותיו ונסתר מצד מהותו ולכן נקרא אתה הוא נוכח ונסתר. וזהו דע לפני מי אתה עומד (ברכות כח ב) ר"ל מי נקרא שכל שאינו מושג והנה הכל נברא בחכמה כאמור וידוע שחכמה ובינה הם ריעים כאמור ונמצא חכמת הקב"ה קשורה בבינתו והמשיך הקב"ה חלק מבינתו אל האדם ללמדו ולהבינו ולכן נקרא למודי ה' אלא שמה שנמשך מבינתו ומבונן את האדם נקרא בלשון תבונה שמבוננת את האדם ועל ידי הבנה שיש לאדם וישיג כל הנבראים בחכמתו יתברך יכונן עצמו באהבה ביראת הבורא וזהו ה' בחכמה יסד ארץ ר"ל כשיסד הקב"ה את העולם בכללו כוונתו היה שישכילו שה' בחכמה שורה וכל החכמות נתגלו בשביל שיתגלו אלהותו על ידי כל דבר ודבר ובשביל זה יסד ארץ ומלואה בחכמתו להבין שה' בחכמה אמנם כשיבין זה האדם בא לידי אהבה ויראה שנקרא שמים שנעשה מאש ומים הם אהבה ויראה הנצמדים יחד אמנם שמים לא זכו בעיניו כביכול שלעולם אהבה ויראה אינו מזוכך בערך הקב"ה והקב"ה מלמד בינה לאדם ומשפיע מבינתו ב"ה ונקרא תבונה כאמור וזהו כונן שמים האהבה ויראה בתבונה שהקב"ה משפיע באדם. וכ"ז מפני חסרון הדעת וקטנות אמנם לעתיד ומלאה הארץ דעה (ישעיה יא, ט) שיהיה דעת שלם וגדול יהיה האהבה ויראה בתכלית השלימות כי באמת כל האברים יתמלאו דעת כדכתיב (משלי כד, ד) ובדעת חדרים ימלאון שכל החדרים הם האברים שהם חדרים להכניס בהם שכינתו יתברך השורה באדם יתמלאון על ידי הדעת השלם שיהיה משא"כ עתה שהדעת אינו רק במוח והוא מיעוט ולעתיד יתפשט ויתרחב ויתמלא כל הארץ אפילו במדריגות תחתונות שהם ארציות יתמלא לדעת בהם השם וזהו בדעתו תהומות נבקעו אפילו במדריגות התחתונות הנקרא בלשון תהומות נבקעו יהיה בהם בקיעה ופתיחה לכנוס בהם הדעת אמנם הקדים הקב"ה לישראל מתן שבת לפי שהדעת הגדול ישיגו לעתים והוא תענוג גדול ודרך משל הנותן מתנה גדולה לחבירו אם לא הודיעו תחלה אלא יתן לו פתאום יתבהל דעתו מלקבל ולכן הנותן מתנה חבירו צריך להדיעו תחלה (שבת י ב) שיתיישב דעתו בקבלתו אח"כ כן הוא על דרך משל לעתיד יהיה יום שכולו שבת תענוג תמידי ואי אפשר לקבל פתאום מתנה גדולה כזה לכן נתן השבת שהוא מעין עולם הבא יום שבת מנוחה שירגילו עצמם לקבל התענוג אח"כ וזהו מתנה טובה יש לי בבית גנזי (שם) ר"ל שגנוזה המתנה עד לעתיד ושבת שמה הוא יום שכולו שבת ואני מבקש ליתנה לישראל לעתים לכן לך והודיעם ר"ל על ידי השבת שאתן להם הוא הודעה למה שיהיה אח"כ שלא יהיה התענוג פתאום אלא בהדרגה וזהו וידבר וגו' בהר סיני נאמר (ויקרא כה, א) ר"ל התורה כולה שנתנה בהר סיני לדעת השם ב"ה כי תבואו אל הארץ ר"ל כי תבאו להכניס את הדעת תהיה אל הארץ אפילו במדריגות התחתונות כאמור לעיל ואז ושבתה הארץ שבת לה' שיהיה כולו שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ר"ל ש(ח)[ע]תה הוא הכנה לשיצמח אח"כ כענין זריעה אבל לעתיד יצמחו הפירות ואז עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (שבת ל ב) הכל דברים מתוקנים כי כן היה תחלה הכוונה שיהיה הכל מתוקן וראוי. ושש שנים תזמור כרמך ר"ל לזמר עריצים להכרית הפסולת ואח"כ ואספת את תבואתה לעתיד. ובשנה השביעית שבת שבתון לה' ולכן כתיב (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כי תיעשה הוא מאליה שזה יהיה לעתיד שיהיה בני נכר איכריכם ומלאכתן נעשית על ידי אחרים כל ימי העבודה שהם ששת ימי המעשה וזהו ששת ימים תעשה מלאכה שבשביל שתכנוס למדריגה של עתיד שתיעשה מלאכה על ידי אחרים ואז ימלא הארץ דעה ויהיה תענוג גדול כמבואר ע"כ אמרתי לך וביום השביעי יהיה לכם קודש תשמרו השבת עתה שהוא מעין עולם הבא ותוכל להכניס בתענוג גדול בהרגל זה ויהיה שבת שבתון לה' ולכן כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים (שבת קיח א) לעתיד יוכל לקבל תענוג שיהיה בלי מיצר וגבול כלל והבן.
33
ל״דכנפי יונה נחפה בכסף (תהלים סח, יד) זה ביזת מצרים שנאמר (יחזקאל טז, ז) ותבואי בעדי עדיים עדי זו ביזת מצרים הענין הוא תורה ותפלה נקרא דכר ונוקבא כי התפלה במדריגה מקבל מהתורה ותפלה בלא תורה אין תפלתו שלימה וכן תורה בלא תפלה אין תורתו שלימה וכל א' הוא פלג גופא והשרוי בלא אשה שהיא התפלה שרוי בלא תורה (יבמות סב ב) גם כן אע"פ שלומד אינו בשלימות ותפלה בלא תורה אי אפשר להיות כיון שאין לו שכל של תורה אינו יודע להתפלל בשם ואמנם כשאדם מתחיל להתפלל עדיין הוא בפרוזדור ר"ל ששם מכין עצמו בכדי שיוכל להכנס לפנים בחצר המלך והעומד לפני המלך מוראו של מלך עליו מאוד מה שאין כן קודם בואו למלך אין האימה כ"כ כך האדם מתחלה אין לו יראה אך הוא מכין עצמו בכדי שיכנוס אל המלך וכשבא אל המלך נופל עליו יראה גדולה אך יש בחינות הרבה כי אינו דומה יראה לפני שר כירא מפני המלך ואין דומה יראת המלך כיראה מפני מי שהוא מלך מלכים כמו קיסר ע"ד משל כן בגבהי מרומים יש גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה, ז) והאדם יראה תחלה להתקן בפרוזדור כדי שיכנס לטרקלין אך גם בבואו לטרקלין יש כמה בחינות וידע אדם לפני מי אתה עומד שיש גבוה מעל גבוה ותמיד יש מעלה שאינה מושגת וזהו תחלה לפני מלך ואחר כך בחינות יותר לפני מלך מלכי המלכים שהיא יראה יותר מהראשונה וכן תמיד והנה יש לפעמים שמחמת תוקף אהבת האדם את בוראו מוסר נפשו בדברו אל השם וכל כחותיו עד שאינו חס על גופו אף אם יוצא נפשו בדברו אינו חושש ומוסר עצמו על קדושתו יתברך והוא מחמת שניתן לו מאת הבורא שפע הדעת השלם לעבוד השם ולכן לא יחזיק האדם טובה לעצמו בשביל זה כי אלו לא ניתן לו הבורא הדעת הזה לא היה עושה כן וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו' (שיר השירים ח, ז) ונקדים תחלה כי כמו שבאדם הגשמי יש בחינת עיבור והולדה ויניקה וגדלות וכשהוא בא לגדלות ניתן לו הדעת ואז חייב במצות כי יש לו דעת לעבוד את השם כן ישראל היו במצרים כעובר הניתן במעי אמו (מדרש שוח"ט קיד) בבחינת עיבור שלא היה להם דעת לעבוד השם וכשמשה הוציאם ממצרים היה הוצאת הדעת מכח אל הפועל ונקרא הולדה ואח"כ ניתן להם התורה בחינת יניקה שהתורה נק' דדיה ירווך בכל עת (משלי ה, יט) והנה לפ"ז היה צריך להיות שהיית זמן בין קטנות לגדלות אלא שהקב"ה עשה שלא בהדרגה שבאו תיכף מקטנות לגדלות הדעת השלם וזה היה נס למעלה מן הזמן ולא היה צריך שהיית זמן ובכל אדם יש כן תחלה הדעת בכח לבד והוא בבחינת עיבור ואח"כ יש הולדת הדעת מכח אל הפועל וכשמתחיל להתפלל ולעבוד השם נותן לו הקב"ה דעת גדול מתנה להיות חושק ומתאוה ונכסף לעבודתו יותר וזהו אם יתן איש את כל הון ביתו הם כחותיו כולם יתן בשביל אהבה להשם תדע שזה לא מטובת האדם אלא בוז יבוזו לו מן השמים נתנו לו מתנה וזהו כנפי יונה הם ישראל נחפה בכסף בחשק ותאווה זו ביזת מצרים שנתן להם הקב"ה שלא בהדרגה כאמור. ולכן אומרים תמיד זכר ליציאת מצרים וזהו ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדים אע"ג שהיו רק שדים נכונו בחינת יניקה ואתה באת לגדלות זו ביזת מצרים כאמור וזהו ר"ח נפיק לקרייתא (ב"ב צח ב) פירוש בקריאתו יצא מגשמיותו ומסר נפשו וכחותיו להשי"ת מפני אהבתו. רמו ליה קראי אהדדי שהקטנות וגדלות הם היפך זה מזה לכאורה ואיך יצדקו יחדיו דכתיב והבית אשר בנה שלמה ר"ל הדבור נקרא בית בספר יצירה כשנבנה בשלימות אז הוא שיעור קומה שלימה כי שם כל כחותיו בהדבור ומדתו כולה שלימה אמנם כתיב ולפני הדביר קודם שבא אל הדבור השלם והוא בקטנות נקטן הדבור כפי קוטן דעתו ובאמת הכל אחד כאן משפת כרובים ולמעלה כי כרובים הוא קטנות אנפין רביא וכשבא לדבור למעלה מקטנות שהוא משפת כרובים ולמעלה אז נשלם הבית והקטנות נכלל בגדלות דתיאובתא דחשוכא לאתכללא בנהורא וזה גוף הכרובים בנס היו עומדים ר"ל גוף הקטנות להיכן נמשך ואמר בנס שהורם ונמתק בגדלות ולכן כרובים שעשה שלמה ר"ל הקטנות שעשה להכניסו בשלימות הגדלות על גבי קרקע היו עומדין (שם צט א) ר"ל מפני שמחשיב עצמו כקרקע ושפל לעפר והנה יש י"ד עתים לרעה להכליל הי"ד עתים של רעה בי"ד עתים של טובה וכעין הכתוב (שמות טו, ו) ימינך ה' נאדרי בכח ימינך וגו' שהב' ידים נעשו בחינת ימין וזהו עת לעשות לה' שצריך לתקן העת של קטנות לה' שהוא גדלות משום דבתחלה היה בקטנות משום דהפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' (ברכות סד א) ר"ל לפעמים מה שהאדם נכשל לפעמים בעבירה מפני שהיה מתגאה במעשיו ומחזיק עצמו בתכלית השלימות ובאמת אינו כלום לכן מכשילין אותו ומכיר חסרונו ומתחיל לשוב אל ה' ולא יתגאה עוד ועל ידי זה יתקן מה שפגם וזהו הפרו תורתיך משום עת לעשות לה' ויובן ויתקן הכל ולא יתגאה במעשיו כי הכל על ידי הקב"ה שמסייעו והבן.
34
ל״השוש אשיש בה' וגו' וככלה תעדה כליה (ישעי' סא, י) אמרו חכמינו זכרונם לברכה (זח"ג ז) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים דכשהבן עושה נח"ר לאביו האב בסוד מקבל והבן משפיע לאביו וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך (ישעיה סב, ה) ר"ל שהוא יהיה במדריגת כלה המקבלת וכשהקב"ה משפיע לישראל והם יכולים לקבל יש להקב"ה נחת מזה וזהו שמחה ושישה אחת על דרך משל החתן שולח סבלונות להכלה יש לו נחת בשלחו לה ועיקר השמחה בסוף כשתתקשט בהן אחר נשואין כמו כן יש שמחה ושישה כפליים כשישראל מקבלים השפע ומתקשטים בה לשם הבורא ולא ליקח התפארות לעצמם בהשפעת הטוב להם ואף כשעובדים השם בטובותיו אל יתפארו כי הנשפע בטובה דומה לחתן ביום חתונתו ותפארתו עליו ולאחר החתונה לא ישאר בהתפארות ההוא כן המקבל תפארת מהבורא ממש והמקבל תפארת מבני אדם הוא הבורא דומה לכלה כביכול שהיא תעדה כליה ולא הכלים מעדנים אותה והמופת בהיות הקשיטין לבדם אין בהם שום התפארות זהו ככלה תעדה כליה.
35
ל״ותקעו בחודש שופר (תהלים פא, ד) הכלל הוא שיש ג' מדריגות עולם שנה נפש והם קומה שלימה ובאדם דיבור מחשבה מעשה וע"ד זה בעולם עצמו ובשנה עצמה דרך משל מעשה הגוף נרגש במוח שבראש כן כל מעשה השנה נגמרין במוח שזה הוא ראש השנה ולכן הוא נקרא ראש השנה שהוא מוח של השנה ולכן כולם נסקרין בסקירא אחת (ר"ה יח) כי במוח נרגש הכל בפעם א' כל תנועות הגוף והאברים המחשבה ודבור והמעשה וכל שארי תנועות הגוף ולכן נקרא יום הזכרון ותשרי הוא אור חוזר בסוד תשר"ק שהכל חוזר אל המוח וכן בעולם מקום המקדש הוא הראש ולכן מצות ראי' ג' פעמים בשנה ג' פסיעות שהן ג' הליכות כולל קדשי קדשים היכל ואולם נגד תלת חללי דגולגלתא וכלל העולמות נתהוו מנקודה אחת ובנקודה לא שייך שבירה כי אם באותיות כי כל מעשה בני אדם ודבורם ומחשבתם הם על ידי אותיות והתיקון הוא זה כי בדבר שהוא מ"ה ואי"ן לא שייך שבירה ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם טז א) ובמ"ה בשופר ובמ"ה דייקא ור"ל כי שברים ותרועה הוא מלשון שבירה והתרועעות שנתקלקל ותקיעה קול פשוט משולל מכל קלקולים והוא קול פשוט בלי אותיות שבזה לא שייך שבירה שהוא למעלה מאותיות כאמור למעלה שלא שייך שבירה וקלקול אלא באותיות ולכן תקיעה לפניה ולאחריה שהשברים והתרועה תיקונם על ידי התקיעה שיבא למעלה מהאותיות ושם יתוקן הכל וזהו תקעו בחודש שופר שתשפרו מעשיכם ותתקעו עצמיכם למדריגה עליונה למעלה מהעולמות ששם רחמים פשוטים כמו שהיה הרצון בהתחדשות העולמות שהוא למעלה מכל הקלקולים ודי למשכיל ובזה נתבאר ובמ"ה בשופר והבן.
36
ל״זעיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך (משלי ד, כה) הכוונה בזה כי כאשר האדם טרוד במחשבתו מאוד אף אם יעשו בפניו איזו מעשה לא ידעם ולא יבינם וכאלו לא נעשו בפניו ואינו זוכר דבר מהם כי מחשבתו היה משוטטת בדבר אחר וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה לאו אדעתיה כשעושה השמש שלו דבר ואמר לאו אדעתיה ודבר זה כאלו הוא עומד מרחוק ואינו אצל העושה והנעשה שאינו רואם וזה נקרא הבטה מרחוק ועל זה הזהיר עיניך לנוכח אפילו לדבר שהיא נוכחך וסמוך לך יביטו יהיה כאלו רחוק שצריך הבטה דהיינו שתהיה מחשבתך תמיד קשורה בבורא כאלו אינו רואה כלל אף שעיניו פתוחות מפני שאין המחשבה על דרך זה ואם לאו בר הכי הוא אזי ועפעפיך יישירו נגדך דבר שהוא מנגד אותך יסתום עיניו דהיינו העפעפים ונמצא על ידי העפעפים המכסים העינים אינו מסתכל בדבר ההוא המנגדו והרי העפעפים מיישרים אותו לבלתי הכנס ראותו בדבר חמדה ולסור מדרכי ה' ע"כ כינה ההיישרה לעפעפים והיות כבר ידוע ע"פ ספרים קדומים גודל כח הראות ועניינה אין צריך להרחיב שנית רק מה שבלתי מבואר שם נוסף עוד להגדיל כח הראות ולהאדירה כתיב (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון ומבואר באדרא רבה לית נהורא לעיינין תתאי אלא כד נהיר בה עינא עילאה ועייל נהירו עילאה בתתאה וכו' עי"ש הנדרש שם ז"א ונהירו דא"א דעייל ביה והיות כאשר העולמות משתלשלים זה תחת זה כולם מקבלים הארה כאחד ממה שלמעלה ממנו וכאשר נדרש על ז"א בגבהי מרומים ככה לעומתה ההנהגה בתחתונים בבני אדם אשר בעפר יסודם דלית נהירו לעין אדם הגשמי אלא מפני שנשפע כח הראות מלמעלה כביכול וכח הראות נקרא עין דלעילא ועין דלמטה מקבלת ההארה וכח מעין שלמעלה ואם יצוייר רגע שיפסוק השפע ולא ישפיע כח הראות לעין דלמטה הרי הוא סומא מיד ולא ישאר כי אם רושם ומקום העינים וזהו כי עין בעין אז יראו כשעין דלעילא משפיע בעין דלמטה אז יראו אבל בשוב ה' ר"ל כשיחזור וישוב השם כח הראות למעלה למקומו שלא ירד לעין דלמטה אז ציון ישאר רק ציון וסימן רושם העין מלשון הציבי לך ציונים ונמצא בכל עת ורגע שופע כח הראיה מלמעלה וכשפוגם ראותו בדבר רע וטמא משפיע הכח ההוא ח"ו על הדבר ההוא כי חוש הראות יוצא ממנו הראיה ונמצא בכל מקום ששורה הראיה שלו שם האדם כולו וסומא חשוב כמת (נדרים סד ב) הרי תכלית אדם חי היא הראיה וכוחה ובהתלבש האדם כחותיו וחיותו בראיה ומסתכל בדבר רע הרי כולו שם וכמו שהאדם נקרא עולם קטן כן העין בו רומז כל העולם והקפותיו כמבואר בזוהר שהלובן שבעין דומה לים אוקיינוס המקיף כל העולם וכו' עי"ש ובפנים אישון בת עין צורת איש אדם ויש עין ימין ועין שמאל וכן באוזן ולב חכם לימינו (קהלת י, ב) היא הקדושה ולב כסיל לשמאלו היא הסטרא אחרא וצריך לאכללא שמאלא בימינא ר"ל ששניהם יכוונו אל הטוב הגמור לא יראה רע ואיתא בזוהר לית שמלא בההוא עתיקא כולא ימינא וצריך האדם להדמות לזה דלהוי כולא ימינא ולכן כתיב גביה הנה עין ה' אל יריאיו (תהלים לג, יח) עינא חדא ששניהם כלולים כאחד וצריך האדם להעתיק עצמו ממדריגה התחתונה שיש בהם טוב ורע שמאלא וימינא ולהכליל הכל בימין כאמור לית שמאלא בעתיקא ויובן ואז לא יסתכל כי אם בראיה של מצוה שהוא דרכי ה' ויוכללו שניהם לטוב וזהו עין רואה ואוזן שומעת (אבות פ"ב) ר"ל שאינו רואה ואינו שומע דבר אחר זולתו ה' רואה ושומע ר"ל דרכי מצותיו וקבלת אלהותו ויראתו עשה גם שניהם ר"ל תיקן גם שמאל והכליל בימין וזהו העיקר דבעי בר נש לאכללא שמאלא בימינא כי זה כל העבודה והבן.
37
ל״חשאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה (ישעיה מ, כו) עיין בזוהר פרשה בראשית סוד הדבר וע"פ דרכינו יבואר כי האדם צריך להיות שח עינים כמסופר (עי' רש"י מנחות קי. ד"ה שימי) על רב שהיה שח עינים ולא היה מסתכל חוץ לד' אמות בכדי שלא יפגם ראותו כי ברית כרותה לעינים וכאשר יש פגם בהוצאת זרע לבטלה כן יש פגם בהוצאות ראיה לבטלה הנקרא ברית וכמו שאסור להוציא זרע כי אם בזיווג כן הדבר הזה ור"ל שכל דבר שבעולם נברא לצורך האדם והאדם לעבוד קונו וכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות פ"ו) נמצא בכל דבר יש כבוד של הבורא ובהסתכל האדם בכל דבר ומבין כבוד הבורא הרי מתייחד עם הכבוד ואז מתקן הדבר ההוא כי לא נברא הדבר ההוא רק בשביל שיובא על ידה כבוד הבורא והרי נתקן הכבוד על ידי האדם ההוא ודומה לזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות מג ב) הרואה אילנות בימי ניסן מברך וכו' וכן הרואה בריות נאות ושארי דברים שמנו רבותינו זכרונם לברכה ובהיפוך אמרו (אבות פ"ג) אם הולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה וכו' הרי זה מתחייב וכו' כי לא נברא הדבר להסירו מעבודת בוראו אדרבה לקרב אותו לעבודתו וזהו שאו מרום עיניכם שרשאי אתה להגביה ולישא עינים לרום באופן שכל דבר שתראו אז ראו מי ברא אלה ר"ל שעל ידם תראו כבוד הבורא ומי בראם והמציאם ובאופן אחר לא אלא צריך להיות שח עינים והנה ידוע שד' אותיות הוי"ה המה שורש לכל העולמות ובהם נתהווה הכל כמפורש בזוהר ושארי חיבורים והם שורש לכל ונקרא מלשון אמו"ת כאמור בספר יצירה שלוש אמות אמ"ש מלשון שורש והנה הרואה בכל דבר כבוד הבורא ברוך הוא ומי בראם והיווה אותם מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) ומסתכל בד' אמות הם ד' אותיות הוי"ה כאמור וזה נקרא שאינו מסתכל חוץ לד' אמות וכדמסיים הפסוק לכולם בשם יקרא וארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום (ב"מ י א) הרי יש לאדם ד' אמות בכל מקום ר"ל שמלא כל הארץ כבודו ובכל דבר תמצא כבוד הבורא הנקרא ד' אמות אמנם ברשות הרבים כשהאדם במקום טומאה ומתדבק בה ח"ו לא תקינו ליה ד' אמות (שם יא א) כי אין הקב"ה שורה במקום טומאה ואף דקב"ה מתלבש וכו' כבר מבואר בזוהר אל גנת אגוז ירדתי דשלמה נחית לתמן ומי הוא אשר כח ואל לו לתברא קליפין דאגוזא לברר האוכל מתוך הפסולת ומהם ליקח לעבוד ה' כאשר יתבאר לקמן ראיתי בני עלייה והמה מועטים (סנהדרין צז ב) וע"כ לא תקינו רבנן ד' אמות התם כי אין האדם רשאי להתדבק שם ולומר שמשם יבין גם כן כבוד הבורא כי ממנו הכל כי הרי ד' נכנסו לפרדס וכו' וכ"ש בני אדם כמוני ואי אפשר להאריך בכתב יותר וכל זה יכול לזכך ולטהר אם רב כחו כמו וירד אברם מצרימה (בראשית יב, י) ואחר כך ויעל אברם ממצרים (שם יג, א) היה לו עלייה משם וכן מבואר בזוהר אמנם על שאר נאמר (ישעיה לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה אלא כי תקינו לו ד' אמות בסימטא ובחצר שאינו של שניהם (ב"מ יא א) שאין היצר הרע שולט שם רק דברים המותרים כגון הני שזכרתי למעלה והבן.
38
ל״טרבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה (משלי לא, כט) זה משה שהרבה חכמים היו ולא היו יכולים להקים את המשכן אלא משה (שמו"ר נב) הענין יובן ע"פ מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) שאמר משה לבצלאל לעשות ארון וכלים ואחר כך משכן אמר לו בצלאל אותן כלים להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב"ה משכן ואח"כ ארון וכלים אמר לו בצ"ל א"ל היית והדבר קשה איך משה לא ידע זה הרי הראה לו הקב"ה כל מעשה בפרטות כמשפטו אשר הראית בהר אך אלו ואלו דברי אלהים חיים כי ידוע מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים נ א) לעולם ילמוד אדם תורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה ובאמת התכלית הוא לשמה לכך בני עלייה המה מועטים ואי אפשר לבא תיכף לבחינת לשמה ולכן אמרו שיעסוק אפילו שלא לשמה שהיא הכנה עכ"פ שממנה יבא לשמה והיא כלי והכנה לבחינת לשמה שאז הוא משכן שהשכינה שורה בד' אמות של הלכה ולכן למד משה דעת את העם ואמר לעשות כלים ואח"כ משכן כי בחינת לשמה א"א להשיג תיכף שהוא בחינת משכן כי אם לבני עלייה אבל רוב הציבור אין יכולים לעמוד בה כי אם על ידי כלים והכנה שממנו יבא לבחינת משכן שהוא בחינת לשמה ובצלאל שהיה מבני עלייה אמר אותן כלים להיכן אכניסם ר"ל הבחינה שלא לשמה היכן אכניס אותו למשכן שיהיה השכינה שורה ורחוק הוא מבחינתו ולא רצה בזה ואמר לו משה בצ"ל א"ל היית ר"ל אתה שתמיד מתלונן בצל אל ודבוק בשמו בוודאי הוא כן משכן תחלה אבל לשאר המוני עם אי אפשר כי אם תחלה כלים ואחר כך משכן וזהו רבות בנות עשו חיל ר"ל אפילו אותן בחינה של שלא לשמה שאינן עדיין בגדר האחדות רק בבחינת הרבוי כנודע וזהו רבות בנות גם כן עשו חיל כל אחד לפי בחינתו עושה רושם והכנה אבל ואת כשהוא"ו נמשך בא"ת אותיות שמא' עד תי"ו שהדעת נמשך בהם ללמוד לשמה עלית על כולנה ולכן אמר זה משה שכל הבחינה של שלא לשמה יתוקנו כשיבאו אח"כ לבחינת לשמה וזהו ועלית לשון העלאה וזהו הקמת המשכן כולנה בכל בחינתו ואת כל כליו שהם הכנות הוקמו ונתעלו ונתקנו ולכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלת משה חסר כי החסר יש לו תשוקה להתקרב למעלה שיתמלא חסרונו לכן כלת חסר וא"ו אז הוא כלת לשון תשוקה להתעלות למעלה להדבק בסוד ו' מלא על דרך ו' א"ת עלית על כולנה.
39
מ׳כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה (תהלים מה, יד). איתא במדרש (עי' ילק"ש תש"נ) זה אהרן שנאמר בו ועשית משבצות זהב. לבאר דבר זה הוא כי כל עבודתינו תלויה בפה הם האותיות של תורה ותפלה אשר קבע המקום בפיות עמו בית ישראל אשר לזה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה טז א) שהקב"ה נקרא צבאות אות הוא בצבא דיליה הכוונה בדבריהם אלו היות הקב"ה שוכן בתוך בני ישראל וצמצם שכינתו בתוכם על ידי האותיות שנתלבש כביכול באותיות כנודע וקבע אותם בפה עמו בני ישראל וזהו אות הוא בצבא דיליה הם בני ישראל עמו ועל ידי האותיות יתקרבו וישיגו וידבקו בה' ב"ה ועל זה נאמר (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום כי אמנם כל אחד מישראל יוכל להשיג השם יתעלה על ידי חלקו חלק אלוה אשר שוכן בתוכו וזה נקרא אלהיכם ר"ל כל אחד כפי חלקו באלהות כן יתרבה ההשגה והדביקות לכל א' כפי מעלתו והוא על ידי אותיות הנק' אלהים כי כל הנהגת העולמות הוא על ידי אותיות ונקרא מטרוניתא המנהגת בממשלתה כל העולמות הנקרא אלהים אשר ההנהגה תחת ידה לשון מושל כידוע והוא כוונת הפסוק ואתם הדבקים בה' הוא על ידי אלהיכם כל אחד ע"פ חלקו אשר חלק לו ה' וכאשר פירשנו למעלה ואז חיים כולכם היום ר"ל כשנדבק בה' מתדבק בחי החיים ונקרא חי כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יח א) ובניהו וגו' בן איש חי שהצדיק נקרא חי ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאפילו במיתתן קרוים חיים כי שבע יפול צדיק וקם ר"ל שאפילו אם לפעמים נופל ממדריגתו מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת אמנם הצדיק אף כשנופל קם תיכף ונדבק בחיים נמצא האדם מתקשר על ידי האותיות שהוא אלהותו השוכן בתחתונים ומדבק אותם לשרשם להוי"ה המהווה כל ההוויות וזה שעשועים לפניו יתברך והדבור נקרא בת כי ידוע שבת נוטלת עישור נכסים בנכסי אביה (כתובות סח א) וככה הדיבור הוא מדריגה עשירית בהשתלשלות אשר כביכול נשתלשל משכל לשכל מעילה לעלול עד הגיע עד תכונת הדבור ונתלבש באותיות בדבר ה' מדריגה עשירית כנודע וזהו כל כבודה ר"ל כל הכבוד של השכינה יתברך ויתעלה הוא כשמביאין בת מלך פנימה ר"ל האותיות של הדבור מביאין אותו לפנים לשרשם זהו כבודו יתברך אמנם כתיב (תהלים קיח, כ) זה השער לה' וגו' ומפורש בזוהר שזה השער נקרא יראה הוא השער הראשון וזולת זה אי אפשר לכנוס לפנים כנודע ולכן אמר הכתוב אם חפץ אתה בבת מלך להביאה פנימה זה הדרך ישכון אור כשתאחז במדת היראה כי זהב נקרא יראה אשר ע"כ מצפון זהב יאתה (איוב לז, כב) וצפון הוא מדת היראה ולכן אמר אשר צפנת ליראיך וכשיכנוס ביראה נק' משבצות זהב ר"ל מתלבש ביראה וקבוע בה וזהו לבושה ואז יוכל להכנס לפנים והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"א) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה האמנם היא אזהרה לכל איש ישראל להיות מתלמידיו של אהרן ויאחז צדיק דרכו להתנהג בעבודת ה' הוא הדבר אשר דברנו כי על ידי אותיות נבראו כל העולמות וכל הברואים כדכתיב (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו וגו' ואין לך כל בריה שאין בו חיות האותיות ולכן בכל א' יש שיחת עופות וציפצופים ושיחת דקלים כו' וכן בכל הנבראים אך נקרא רק ציפצוף מפני שהם אותיות שירדו לתחתית המדריגות ואין בהם דבר שלם רק באנשי ב"י הוא הדבור בשלימות והאדם על ידי דבורו בעבודת ה' מעלה כל הנבראים ומתקנם כי דבורו דבר ה' שולט ומושל בכולם ונאחזים בו ונמצא מביא שלימות בכל הנבראים וזהו אוהב שלום ורודף שלום ועושה שלום בינם לבין אביהם שבשמים והיינו מפני שאוהב את הבריות ומקרבן לתורה רצה לומר שמקרב כל הבריות הם הנבראים לאותיות התורה שהם דבר ה' ומעלם ע"פ דבורו שמתקשר ומתדבק למעלה ומביא בת מלך פנימה ולכן נאמר (תהלים קלח, א) הללויה הללו את ה' מן השמים ומונה שם כל המדריגות והברואים ומצוה להם שיהללו השם הוא על ידי הילולו שאדם מהלל לה' אז מביא כולם לשרשם והוא ההילול שלהם ודי. ולכן אמר המדרש זה אהרן שנאמר בו ועשית משבצות זהב שאחז במדת היראה תחלה כדי להדבק ולהכניס בת מלך פנימה ובזה העלה כל הנבראים ואחר היראה בא ממילא אהבה כנודע במקום אחר רק ההתחלה צריכה להיות משער היראה וזה הדבר נק' דעת ר"ל שמחבר ומקשר מדריגות תחתונים בשרשם מלשון וידע אדם והוא בחינת משה שהוא הדעת של כל ישראל דאתפשטותא בכל שיתין רבוא כמבואר בזוהר וזהו ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וגו' (שמות כז, כ) ר"ל ואתה שהוא הדעת בחינת משה תצוה מלשון צוותא וחיבור תחבר האותיות מא' ועד תי"ו הנכלל במלת א"ת השוכן בבני ישראל שהם כלל הכ"ב אותיות על ידי הדעת מקשרם למעלה לשרשם והנה במשה נאמר (במדבר יב, ג) עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה וכל אחד אשר בו בחינת משה דאתפשטותא דמשה כו' יש בו מדת השפלות שהיא ממדת משה כל אחד לפי חלקו ועל ידי בחינה ההיא אם יאחז בשפלות ויכיר פחיתותו לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ישיג החכמה העליונה על ידי מדת הענוה וזהו ויקחו אליך ר"ל שיאחזו במדתך ומדריגותך היא השפלות על ידי זה ויקחו שמן זית היא החכמה העליונה זך בלי שמרים ותערובות וע"כ נאמר באהרן תורת אמת היה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו (מלאכי ב, ו) כי המדבר בתפלה ולבו בל עמו עליהם נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ונמצא עולה בשפתיו אבל באהרן היתה תורת אמת לאמתו ולא נמצא עולה ח"ו בשפתיו רק היה זך ונקי בהתדבקות אל ה' והנה המלך השולח אנשי חיל לכבוש איזו מדינה המה יעמדו בנפשם ללחום מלחמתו בכדי שיהיו כבושים תחת יד המלך ויהיה ממשלת המלך עליהם למען יתגדל מלכותו ויתרבה כבודו ואלו היו יושבים בביתם ולא יכתתו רגליהם ללכת שמה לא יוכלו לכבוש אותם אשר ע"כ בשביל כבודו של מלך עזבו ביתם ומקומם ללכת על עם ומדינה אחרת ומוסרים נפשם בסכנה ללחום עמהם. כן בני ישראל המה אנשי חיל שלוחים ללחום מלחמת ה' ולהרבות כבודו ולגדלו ועל ידי שכובשים הכל תחת יד הבורא ברוך הוא המה מדריגות תחתונות מתרבה ומתגדל כבודו ולכן שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז) כי הירידה צורך עלייה להרבות כבודו לשכון כבודו בארצינו במדריגות תחתונות וזהו כתית למאור שאם נופל לפעמים ממדריגה ידע שצריך לכתת רגליו ולכבוש כולם תחת יד הבורא יתברך וכאשר יתבאר דבר זה עוד לקמן בעז"ה ויזכה להעלות נר נר תמיד והבן.
40
מ״אואהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד (ירמיה לא, ג) הענין הוא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה יא א) בתשרי נברא העולם ולא אמר ברא כי באמת בכל ראש השנה הוא בריאת העולם כמבואר שהקב"ה ברא העולם ונשאר עדיין לעשות וזהו מסר ביד ישראל והנה כפי מעשיהם כן גורמים למעלה ואם הם אינם זכאין הרי ראוי העולם להיות תוהו ובוהו ולפי שבר"ה יום הדין כולם רועדים ופוחדים ושבים אל ה' וחוזרים כל א' לשרשם מעוררים הרחמנות של הבורא ברוך הוא ונעשה בריאות עולם כאשר יתבאר דבר זה בארוכה לקמן ולכן אמר בראש השנה נברא העולם תמיד הוא כן וזהו בראשית ברא אלהים ואמר בתיקונים (הקדמת ת"ז טז) בראשית ב"א תשר"י כאשר בא תשרי נעשה בריאה על ידי האלהים שהיא מדת הדין מחמת פחד הדין חוזרים אל ה' ומעוררין הרחמנות לברוא העולם ותשרי הוא אור חוזר בסוד תשר"ק שהוא חוזרת כל הדברים בסוד הדין ולכן על ידי זה נברא העולם ונמצא הדין הוא תכלית החסד וזהו מרחוק ה' נראה לי ר"ל מבחינת רחוק שהוא מדת הדין שהוא מתדמה לבחינת רחוק מתוך זה נראה לי ה' שהוא הרחמים והנה יש מים עליונים ומים תחתונים ונתבאר באות א' יו"ד למעלה מים עליונים שכל עליון יו"ד תחתונה מים תחתונים שכל תחתון שבמדריגות תחתונות והוא"ו באמצע והנה ו' כשמדברים ו"ו הם שני ווים נמצא י"ו למעלה י"ו למטה עולה ל"ב שהוא סוד לב ר"ל כי צריך האדם לקרב מים התחתונים מדריגת תחתונות דאינון בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא (תקוני זהר תיקון ה) ולחבר עם מים העליונים באחדות אחד ויהיה לב שלם לה' שהם ל"ב נתיבות החכמה הנזכר למעלה ולהיות באחדות אחד בסוד א' והנה הלב הוא בשליש גוף של אדם שם עיקר החיות שבו צריך לכבד את ה' בסוד וכל בשליש עפר הארץ (ישעיה מ, יב) הוא הלב שצריך לעבוד את ה' ולקרב גם הארציות שהם מדריגות תחתונות לה' והנה יש אהבת עולם ר"ל אהבה שנתפשטו בעולם בגשמיות ויש אהבה רבה שא"א להשיג שהיא אהבת השם ב"ה אלא שע"י אהבת עולם יוכל להשיג דבר זה איך לאהוב את ה' ואיך הוא מדת אהבה לקשור בו יתברך ואלו לא היה בחינת אהבת עולם לא היו משיגים בחינת אהבה רבה וזהו אהבת עולם אהבתיך בשביל שע"י אהבת עולם שנתגשמו גם כן אהבתיך זהו בחינת התקרבות מדריגות תחתונים לה' גם כן שע"י כל אהבת עולם הכל אהבתיך ה'. על כן משכתיך חסד ר"ל ע"כ אני מושך החסד הגדול שהוא אהבה רבה להשיג גם כן ויהיה אחדות א' בסוד אל"ף ואז כשיהיה בסוד א' יומתק הדין בהתחבר עם האל"ף ויהיה אדנ"י.
41
מ״בועוד יתבאר ענין אחר בזה כי ידוע שהקב"ה ברא העולם בגין דישתמודעין ליה כי מעצמו אין צריך לבריאת העולם כי הוא בתכלית השלימות מעצמו רק שמטבע הטוב להיטיב ורצה לעשות חסד עם כל היצור שנכיר גדלו וחסדו ואין בזה שינוי לגבי הקב"ה מה שנתחדש העולם כי הכל היה כמוס בו יתברך כנאמר אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא היה גם כן בחינת מלך בעצמו וכחו כי הכל כמוס בו יתברך מה שאחר כך יצא לפועל ולעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא ר"ל שעתה אחר הבריאה שמו נקרא מלך בהתגלות מה שהיה תחלה בכח ואחרי ככלות הכל לבדו ימלוך נורא שהוא אחר שיחזיר אל ההתהפכות כטרם הבריאה ואצל הקב"ה היה והווה ויהיה הכל אחד ר"ל העתים אצלו כבר היה ולא כמו שעולה על לב בני אדם שהקב"ה היה תחלה ועתה הווה ואחר כך יהיה אלא היה והווה ויהיה הכל בפעם אחד כי הקב"ה למעלה מן הזמן ולא שייך זמן של היה הווה ויהיה לגביה אלא מצדינו נמצא ברא העולם להיטיב ועל ידי כן נשתלשל מלמעלה למטה בצמצומים כדי לגלות חסדו וזהו מרחוק על ידי צמצומים ה' נראה לי נתגלה לי לגבי דידי הוא התגלות אבל לגבי הקב"ה אני ה' לא שניתי אלא נראה לי ואהבת עולם וגו'.
42
מ״גוזהו כוונת רבותינו זכרונם לברכה (ר"ה י ב) בתשרי נברא העולם בתשרי נולדו אבות בראש השנה נפקדו שרה רחל וחנה. כי ידוע מחמת אימת הדין הכל מתעוררין ושבים וחוזרים אל השם ועל ידי השופר מעוררין הרחמנות סוד האבות והאמהות הם עולם הנוקבא סוד הדין דמגרמי' לית ליה כלום רק משפע רחמי הזכר ובר"ה נמתקין הדינים ונכנסים אל שרשם להמתיק וידוע שאתתא לגבי בעלה לא אידכר בשמא אלא בשמא דבעלה כי הכל נקרא על שמו אף מה שהאשה עושה מכונה שהאיש פלוני עושה זאת כי הוא עיקר אלא שעל ידה פועל זאת ונמצא כאלו חסירה פעולתה ובחינתה וזהו בר"ה שאז מעוררין הרחמים סוד האבות אז נפקדו מלשון ולא נפקד ממנו שהוא לשון חסרון ר"ל נחסרו בחינת עולם הנוקבא כלומר שנמתקו ונקרא על שם הזכר הכל כי הוא העיקר וכל הדינים נמתקים על ידו ופעולתם על ידי הדכר לקבל שלימותם מבחינת התעוררות השופר של רחמים והנה תחלה היה הרחמים גנוז בהעלם כי באמת מבואר לקמן שגם הדין הוא רחמים בסוד נקבה תסובב גבר (ירמיה כא, לא) וחפץ חסד הוא והדין בא לסבב. החסד שעל ידי זה מעוררין על ידי שופר האבות ונתגלה הרחמנות בפועל לכן נקרא היום הרת עולם שהיה בבחינת הריון שהרחמנות היה בהעלם גנוז כמו עובר בהריון ועתה צריך לעורר על ידי שופר שיתגלו בפועל וזהו בתשרי נולדו האבות ר"ל הרחמנות שיהיו בבחינת הריון ועתה נולדו בהתגלות וכן בתשרי נברא העולם שתמיד הוא כן התחדשות הבריאה וזהו מבואר לקמן באורך ולעיל גם כן קצת יעו"ש וענין בחינת הבריאה על ידי והאותיות וחזרתם לשרשם כל האותיות שזה בתשרי סוד תשר"ק נתבאר במקום אחר בס"ד.
43
מ״דשמונה בגדים שהכהן גדול לובש ומשמש הוא ענין מה שמבואר בזוהר באידרא דיקנא דכהנא רבא בתמניא תיקונין אתתקן. כי מדותיו של הקב"ה הם י"ג כידוע אל רחום וחנון וגו' ומדת אל הוא לשון כח ויכולת מלשון אילי הארץ (יחזקאל יז, יג) והקב"ה עושה חסד כפי יכלתו הגדולה וכל אחד צריך להתדמות ולעשות חסד עם חבירו כפי יכלתו עכ"פ וזהו מדת אל ורחום וחנון כפשוטו. וכן ארך אפים ורב חסד ואמת נוצר חסד אבל לאלפים אין ביכולת האדם לעשות לאלפים דורות כי מעט ימי חייו ונמצא שמנה מדות הם שיוכל להתדמות אל הבורא וזהו נקרא כהן גדול כי כהן הדיוט משמש בארבעה (יומא עא ב) שהם ד' מדות ראשונים עד אפים ומדות נקראים לבושים כמו הלבוש המכסה על העצמיות כן המדות הם לבושים לו יתברך לעצמות חיותו כי העצם לא ישתנה רק נתלבש במדות ולכן נקרא ח' בגדים והנה האדם המתדמה לבורא יתברך שמו במדותיו נקרא בצלם אלהים כי הצלם הוא המדות האמורים על דרך משל האדם ניכר במדותיו מה ענינו כן הבורא יתברך שמו אינו מושג כלל רק על ידי מדותיו שמנהיג העולם ניכר ומושג ולכן האדם שנברא להדבק במדותיו נקרא בצלם אלהים עשה את האדם שיהיה כמדותיו ממש זהו עיקר פנימיות האדם וצלמו עליה כתיב אך בצלם יתהלך איש ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"א) הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ר"ל שכשהאדם בקטנות דעת נקרא מוחין דאלהים אבל כשנדבק במדותיו ובא אל הדעת כי הדעת הוא שורש המדות נקרא מוחין דהוי"ה וזהו הוי כשתרצה להיות בבחינת הוי"ה תהיה מתלמידיו של אהרן שהוא בחינת כהן גדול בשמונה בגדים כאמור וענין נוצר חסד הוא כשמלמדין תורה לאחרים כי התורה נקרא תורת חסד ונמצא כשלומד לאחרים ועושה שלא תשתכח תורה מישראל הרי הוא נוצר ושומר התורה ומחזיקה זהו נוצר חסד ולכן אמר הוי מתלמידיו וכו' ומקרבן לתורה שזהו נוצר חסד והבן.
44
מ״הטעם שאמרו כי ה' אש אוכלה הוא (דברים ד, כד) אשא דאכלה כל אשין. הוא על דרך משל מה שאדם מורגל בו תמיד אין הדבר פועל בו ואינו עושה רושם כמי שרגיל אצל המלך תמיד אין יראתו של מלך עליו כעל מי שאינו רגיל אצלו לכן הזהירה תורה יהיה בעיניך כחדשים כאלו היום ניתנה (תנחומא יתרו ז) שלא יהא ישן אצלך ולא יעשה רושם בך והנה יש כמה מדות באדם והאדם לפעמים מתלהב בהם אך מפני הרגילו נעשה טבע ונשקע כח האש ונכבה וכן השומע דברי תורה ומוסר ואינו שם בעיניו כחדשים לא יתלהב לבבו אבל כשהאדם שומע ועל ידי שמועתו נדבק בה' המחיה חיים שאין סוף לחיותו נמצא תמיד מתחדש עליו שפע חדש והתלהבות לב בקרבו כי תמיד מקבל שפע חיות חדש ואין דומה רגע לרגע בכל רגע מתחדש עליו זהו אשא דאכלה כל אשין דעלמא ר"ל אש והתלהבות של הבורא מה שהוא שופע כל האשין מתבטלין בו וכאלו אין שם רק אש הבורא שהיא מחדש בכל יום ורגע ונמצא מתלהב תמיד כי הוא דבר חדש משא"כ כל אשין מלבד זה שנעשו ישנים בעיניו.
45
מ״ויעקב אבינו לא מת (תענית ה ב) ואמר מורי זללה"ה שיעקב לא היה בשבירה דמאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת והוא תיקון הכל והענין בביאור הוא כי ידוע כי יעקב סוד התורה וכתיב (תהלים יט, ח) תורת ה' תמימה שאין בה שבירה כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח) והאוחז בהתורה מעליהו מהשבירה ולכן כתיב גבי יעקב (בראשית כה, כו) וידו אוחזת בעקב עשו כי מה שעשו הוא סיטרא אחרא רוצה לדרוך ולעקוב את האדם התורה מעכבת ואינה מניחתו לסטרא אחרא לעקבו זהו וידו אוחזת בעקב עשו כי יעקב סוד התורה אוחזת בעדו של עקב ודריכת הס"א ואינו מניחתו לדרוך ולכן לגבי עשו כתיב (שם כה, כה) ויצא הראשון אדמוני כי הקליפה קדמה לפרי. בסוד יתרון האור מן החושך שצריך הקדמת החושך לשנוכל אח"כ לבא אל האור וזהו מבואר כמה פעמים ולכן כתיב (שם ד, ז) לפתח חטאת רובץ ר"ל החטאת שהוא היצר הרע שבא תחלה ורובץ על האדם הוא לעשות פתח וכניסה אל החכמה כי יתרון החכמה מן הסכלות (קהלת ב, יג) ולכן יצא ראשון. והוא כאדרת שער שהשערות הם המותרות הדבוקים בסטרא דיליה ואח"כ יצא אחיו הוא בחינת יצר טוב וידו אוחזת בעקב עשו כאמור. והוא איש חלק מן המותרות רק דבוק בסוד התורה שהוא יעקב והוא סוד הדעת כאשר יתבאר לקמן למען ידעו דורותיכם והנה כתיב (דברים יח. יג) תמים תהיה עם ה' אלהיך ר"ל כי מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת. ר"ל מי שהמדות שלו בגשמיות המדריגות נקראים המדות מתים דנחיתו מדרגייהו וכשמתתקנים אז נעשו תמימים המדות ואינם בשבירה וזהו תמים תהיה אימתי כשתהיה עם ה' אלהיך שאז הוא אצל החיות וממה שהיו מתים נהפכו האותיות ונעשו תמים כי אמרת ה' צרופה (תהלים יח, לא) נעשו הכל צרופים וכפי האדם כן מצטרפין האותיות וזהו יעקב איש תם יושב אוהלים (בראשית כה, כז) ר"ל מפני שיעקב לא מ"ת אלא נהפך לתיקון והיה ת"ם ע"כ יושב אוהלים כי כשהאדם בקטנות הדעת ומדות גשמיות אז השכל ומוחין שלו נקראים מוחין דאלהים מבחינת הדין והקטנות וכשמתקנם וממתיקם בשרשם בסוד ריח ניחוח לה' שהוא סוד המתקת הדינים בשרשם נעשה מתיבת אלהי"ם צירוף אוהלים לשון אהלי בשמים שהוא ריח ניחוח המתקת בשמים בשמים הוא הדינים כידוע ליודעי חן והנה כל זמן שהמדות של אדם בגשמיות מעורבות בפסולת נהפכו אותיות מד"ת לתמ"ד שהוא מלשון המשנה התמד שהוא יין שעדיין מעורב עם שמריו וכשמתקנם נעשו בחינת מדות וענין בירורי המדות להפכם ולבררם מן הפסולת הוא נמשך מן הדעת כי במחשבה מברר הכל אלא שצריך יגיעה רבה לזה וזהו בחינת לא"ה בסוד יגיעת המחשבה לתקן המדות ולהפכם מבחינת התמד המעורב עם הפסולת ולהיות מד"ת הטוב בלא רע ולא"ה מלשון נלאה שהיא עייפות ויגיעה וכשהאדם עושה כן ומתקן המדות הקב"ה ממשיך עליו רחמנות כי פתח הרחמים מדת יעקב וזהו וירא ה' כי שנואה לאה (בראשית כט, לא) ר"ל כי בעיני בני אדם שנאוי הוא לעייף ולייגע עצמו להפוך המדות והצדיק יגע עצמו והפכם ע"כ ויפתח ה' את רחמה סוד עולם הרחמים ולכן נקרא לאה עלמא דאתכסיא כי זה הוא המדות המכוסים בגשמיות המדות וצריך להכנס אליהם אחר היגיעה ובחינה זו נמשך מהדעת כי על ידי דעת יודע ומבין זה ויש עלמא דאתגלייא ושם הוא הטוב והרע בחירה ולכן גבי רחל עלמא דאתגלייא נקברה בפרשת דרכים בחינת ב' דרכים טוב ורע ולאה נקברה במערה עלמא דאתכסייא כאמור וזהו שביקש דוד המלך ע"ה (תהלים לט, ה) הודיעני ה' קיצי ר"ל שביקש שיומשך הדעת אצלו לסוף המדריגה שהוא נקרא קיצו מקור דוד סוף המדריגות יומשך עליו הדעת מלמעלה כדי שיוכל לברר האוכל מהפסולת ויהפך מתמד למדת וזהו ומדת ימי מה היא כי בירור המדות הוא על ידי שיודע ומבין כל דבר וחוקר מה הוא דבר זה ומאין שרשה ואז תמיד דבוק אל השורש וזהו ומדת ימי שיהיה בחינת מדת על ידי מה היא על ידי בחינת מ"ה היא כל דבר ודבר וזה בא על ידי הדעת ואז אדעה מה חדל אני כי כל זמן שאדם מרוחק מן ה' דומה בעיניו כאלו הוא זכאי וקיים הכל ואינו חסר בעיניו כלום אבל כשמתחיל להכנס בפנים כל מה שנכנס יותר מרגיש יותר חסרונו וזהו סימן העובד השם כל מה שמרגיש יותר חסרון בעבודתו יותר דבוק בהשם וזה מבואר במקום אחר וזהו אדעה מה חדל אני מה אני חסר הנה טפחות נתתי ימי כאשר נתבאר בסוד שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח סוד יעקב מדת הרחמנות כאשר יתבאר לקמן שכשבא אל הדעת בחינת מה ומבין הכל ומהפך המדות אז נפתח הרחמים כמבואר למעלה שמרחמין עליו אפילו שאינו מגיע לו בדין כי מצד החסד מדת אברהם ומצד הדין מדת יצחק שהן שתים צריך להיות כהלכתן אך כשנמתק הדין בחסד נולד הרחמים אפילו אינו בשלימות וכהלכתו מרחמין עליו ובטפח ה' אצבעות שהם ה' גבורות שנמתקו ונולד הרחמים זהו שלישי שהוא מדת יעקב מדה ג' אז אפילו טפח שהם ה' גבורות נמתקין ונהפכין לרחמים כאמור ומרחמין עליו אף ע"פ שאינו ראוי וזהו ועיני לאה רכות (בראשית כט, יז) ר"ל השכל של בחינת לאה כשבא אדם לבחינה זו אז נפתח הרחמים כאמור ואין מתנהגין עמו במדת הדין הקשה אלא רכות סוד הרחמים ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה הוא בחינת עלמא דאתגלייא סוד הבחירה של עיני בשר הוא יפה תואר ומראה לו למשוך אחר תענוגים לפי שאינו דבוק בתורה הנקרא תורת אמך לכן יתו"ם ר"ת "יפה "תואר "ויפה "מראה כנודע מפני שהוא יתום מאמו סוד התורה שפירש ממנה אלא צריך להיות דבוק בתורה סוד יעקב והבן.
46
מ״זצריך האדם לאמלכא לקב"ה בכל אבר ואבר דיליה שישרה הקב"ה בכל אבריו שלא יהיה פגם בשום אבר ויסתלק הקב"ה ממנו ח"ו כי אין הקב"ה שורה במקום פגום כי הקב"ה קדוש ואינו שורה אלא במקום קדוש וזהו קדושים תהיו בהיות כי קדוש אני ה' (ויקרא יט. ב) ר"ל אני ה' השוכן בתוכך שלכך נקרא אני בהתגלות היא ואין שורה אלא במקום קדוש ועוד הזהיר את האדם ההולך בדרכי ה' ידע שערך קדושתו אין סוף יתברך שמו וכל מה שישיג מדריגה יתירה ישכיל ויבין כי עד עתה לא השיג מאומה וכן כשישיג עוד יותר יראה שהשגה זו שבתחלה אינו כלום וכן לעולם והוא ע"ד לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה (פסחים נ ב) ומבואר כבר במקום אחר שהכוונה שלעולם יהיה אדם עוסק שלא לשמה כי לשמה עיקרי אין ערך להשגתו ותמיד בכל יום ישיג יותר לשמה ויהיה מה שעבר עליו מהעסק לשמה נחשב לעול"ם שלא לשמה נגד מה שהשיג עתה וכן לעולם זה מתוך שלא לשמה בא לעולם לשמה ותמיד הוא שלא לשמה כי מה שהיה סבור שהוא לשמה אח"כ ישיג שזהו עדיין שלא לשמה ויש לשמה יותר וכן לעולם וזהו קדושים תהי"ו מלשון תוהה שקדושתכם שאתם מתקדשים לפני הוא עד אין קץ עד שתמיד תהיו תוהים על הראשונות ולא יהא נחשב כלום נגד הוספות קדושה כאמור לעיל וזהו כי קדוש אני קדושתי למעלה תמיד מקדושתכם ותמיד כשתזכו לקדושה יתירה תהיו תוהים על מה שעבר תחלה מעסק קדושה עליכם ולא יהיה נחשב בעיניכם כאמור וגם מבואר בזה שאנו אומרים ג' קדושות הוא הקב"ה נקרא קדוש והתורה נקרא קדוש על ידי שקדושת הקב"ה נמשך בתורתו שהיא שמותיו כולה ועל ידי התורה ברא ישראל נמשך הקדושה בהם כי בשביל התורה וישראל ברא העולם הרי המשיך הקב"ה קדושתו בתורה ובישראל ונמצא הקב"ה נקרא קדוש וישראל קדושים כי בהם תלוי הג' קדושות הנמשכים מהקב"ה שהיא התורה הניתנת להם הנקרא קדוש והם נקראים קדוש וזהו הג' קדוש שאנו אומרים שנמשך מהקב"ה הנקרא קדוש קדושת התורה וממנה לישראל וע"י זה מלא כל הארץ כבודו וזהו קדושים תהיו שנכלל הרבה קדושת בתיבת קדושים כי קדוש אני ה' ר"ל שאני נקרא קדוש וממנו נמשך הקדושה אליכם על ידי התורה וזהו יכול כמוני ת"ל וכו' קדושתי למעלה כו' (ויק"ר כד) וממנו נמשך אליכם ובכם תלוי כשתהיו קשורים בתורה יוכלל בכם הקדושות כאמור.
47
מ״חאיתא במדרש (וכן בגמ' סוטה יב ב) את מי יורה דיעה וגו' (ישעיה כח, ט) זה משה שהחזירוהו לינק מן הנכריות ולא רצה לפיכך נתייחד לו הדבור והענין הוא דכתיב (שיר השירים ח, א) מי יתנך כאח לי וגו' וידוע דברי רבותינו זכרונם לברכה (אבות פ"ה) כל אהבה שתלויה בדבר וכו' דאית אהבה בגין דייחון בנייהו כו' ואי מסלק קב"ה מיניה לא יאהב אותו אבל אהבה דיאהב ליה בין בטב כו' כי ביאר כל זה בזוהר באורך דזה הוי אהבה שאינו תלויה בדבר ואינו נפסק לעולם וזה נקרא אהבת אחים וריעים דלא מתפרשין ואחים מלשון דביקות כנודע וזהו למען אחי וריעי ואהבת האחים מפני שיצאו ממקור אחד ואף שזה תלוי בדבר מכל מקום אינו תלוי בדבר בטל שמקורם הוא המאחדם ומאחם לא ישתנה וכן כשאוהב השם בשביל שהוא המקור שממנו יצא דבחינה זו לא יופסק והנה התינוק כל זמן שיונק יקשר מאוד לאמו מפני קשר החיות שאין לו שום יניקת חיות רק מאמו וכל חיותו באמו על כן קשור אליה על ידי יניקת החיות וכשגדל ואין צריך ליניקה נפסק הקשר מעט ואלו יצוייר שצריך לינק תמיד היה קשור בה תמיד דוגמא לזה התורה נקרא אם כדכתיב (משלי א, ח) תורת אמך וכתיב בה (שם ה, יט) דדיה ירווך בכל עת ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (עירובין נד ב) מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש מוצא טעם אף דברי תורה כן נמצא צריך לינק מן התורה כי מוצא תמיד טעם יותר ואף שהוא מופלא בתורה צריך להיות עדיין בבחינת יניקה מן התורה נמצא קשור תמיד בתורה מפני היניקה ואפילו כל מעשיו הגשמיים על פי התורה ואינו נפסק הקשר וזהו כי יקרא קן צפור וגומר (דברים כב, ו) יש ב' בחינות ביניקה האחד שהאם שמרבצת עצמה להולד ומניקת אותו והב' שלוקחת אותו על זרועותיה וידיה ומניקתו והבחינה הא' הוא מפני שאין התינוק בריא ואולם לכן משפלת עצמה אליו להשפיע לו די חיותו והבחינה הב' בהיותו בריא מעלה אותו על ידיה ולגבי ישראל כתיב (ישעיה נד, ג) וכל בניך למודי ה' שהקב"ה מלמד אותם תמיד איך לעבדו וכשאינם בריאים וראויים לקבל השכל הגדול כביכול מצמצם על ידי צמצומים עד רדתו עד ערך השכלתם ומשכילם כפי ערך בינתם וקטנות שכלם ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות סד א) ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך פירוש דההוא קרא הוא וכוונתם שלהיות שהם למודי מהשם אף שהם בקטנות שכל וצריכים להתבנות לכן נקראים בוניך בבחינה זו כאמור ועל ידי זה יבואו לשלימות הגדול וזהו ורב שלום וצריך להיות שלא יהיה שום אבר פגום כי כל אבר דפגים שכינתיה לא שריא ביה ויש ב' בחינות קטנות הא' בגשמיות דברים חיצונים כמו אכילה ושתיה ושארי דברים גופניות ואין משכיל על פנימית הדבר וקטנות ב' בבחינת תורה ותפלה ומצות אע"פ שעוסק בהם מכל מקום הוא בקטנות שכל וכתיב (הושע יא, ג) ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ר"ל שהביאו למדריגת בחינת ב' של היניקה להעלותו על הזרועות ואין צריך להרכין על ידי צמצומים ועל זה נאמר (משלי כז, ח) כצפור נודדת מקינה כן איש נודד ממקומו דא קב"ה עיין בזוהר והוא מה שהקב"ה הוכרח לצמצם על ידי צמצומים רבים להשכילם בערך קטנות שכלם כאמור הנקרא נודד ממקומו וזהו כי יקרא לפניך עת שתהיה קן צפור דהיינו בחינת מעוטה צפור נודד ממקומו על העץ או על הארץ ר"ל בין בבחינת קטנות של תורה ומצות שנקרא עץ כנודע בין בחינת ב' של קטנות דגשמיות שזהו על הארץ אפרוחים או בצים ר"ל כמו הביצה שהאפרוח גנוז ונעלם בה כן הוא בחינת קטנות א' שלא היה עדיין הולדות שכל ואפרוחים הוא שכבר יצא לאויר העולם והיא הולדה אלא דלית גדפין דילהון שלימים כאמור בזוהר ואין יכול לפרוח כן הבחינה ב' אף שיש לו שכל אבל אינו בשלימות ואינו יכול לעוף למעלה והאם רובצת על האפרוחים ר"ל בכל זאת אפילו בבחינת קטנות אע"פ כן השכינה מרכנת שהיא נקרא רובצת מפני זה ומצמצמת עצמה עד רדתה עד ערך השכלתך בהיותך בב' בחינות קטנות אפרוחים או בצים כאמור ואמר לא תקח האם על הבנים ר"ל לא תוכל ליקח השכלת האם אם תהי' כוונתך לעצמך זהו על הבנים בשביל בנים ר"ל כשתקח האם בשביל הבנים לא תקח כלום כי אמרו חכמינו זכרונם לברכה (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ויהא מורא שמים עליכם כי שמים נבראו מאש ומים ועירבן יחד והם דוגמא אהבה ויראה וצריך לערב אהבה ויראה יחד כנודע ויהיה לשם שמים ולא לתועלת פרס ואפילו כוונת עולם הבא הוא תועלת עצמו ומה שאנו מתפללים ומבקשים בקשות תועלתינו הוא כי כשהקב"ה מתגדל בעולמו וחיותו מתפשט בכל העולמות אז כל העולמות מלאים שפע רב טוב לכן בימי שלמה דקיימא סיהרא באשלמותא שלא היה שום חסרון כי היו עובדים השי"ת בשלימות לא לתועלת פרס רק שיתגדל שמו בעולם וממילא היה רב טוב בעולם וזהו אין כסף לשון תאווה נחשב בימי שלמה (דה"ב ט, כ) שלא עבדו לשום חפץ ותאווה למלאות להם רק לשם שמים והיה איש תחת גפנו (מ"א ה, ה) ר"ל כל אחד מקבל ומשיג לשרשו וזהו כל בקשות הצריכים לאדם שמבקש מפני שהקב"ה אינו שורה בעולמות מפני זה יש חסרון ובקשתינו שימלא כל הארץ כבודו וממילא יהיה רב טוב וזהו כבודו והגדלת שמו וקדושתו. וזהו גומל חסדים טובים מי שגומל עצמו מחסדים טובים מלשון הגמל את יצחק אז קונה כל המדריגות זהו קונה הכל וזהו שלח תשלח את האם רצה לומר הטפל לאם שהיא תועלת עצמך תשלח לדעתך ואז ואת הבנים תקח לך ר"ל תבא למדריגות להקרא בן שהבן אינו עובד לקבל פרס אלא כברא דמחייב ביקרא דאבוה ואף שממילא ידוע שיושפע לך רב טוב מכל מקום לא תהיה כוונתך לזה זהו למען ייטב לך בודאי אך כונתך לא תהיה לזה רק והארכת ימים ר"ל אריכת השכליים הנקרא ימים העליונים שיתארכו ויתפשטו בכל העולמות ויהיה מלא כל הארץ כבודו ואז יתגדל ויתקדש שמו לעיני כולם וממילא בטוב אדונינו ייטיב לנו וזהו מי יתנך כאח לי שתהיה במדריגת אח אהבה תמידית בלי הפסק דהיינו שתהיה יונק שדי אמי תמיד תהיה צריך ליניקה כאמור ואז אפילו אמצאך בחוץ בחיצוניות וגשמיות גם כן אשקך לשון חיבור נשיקה ודביקות מפני שקשור תמיד בקשר אמיץ בבחינת יניקה כאמור למעלה גם לא יבוזו לי ר"ל גם עוד צריך שתעבוד בכוונה שלא יבוזו לי אומות העולם רק שיתגדל ויתקדש שמי לעיני עמים והטוב בא מעצמו אז אנהגך וכו' וכל הלומד תורה לשם פנייה זרה נקרא יונק מן הנכריות שיונק חיותו מן הפנייה שהיא העיקרית אצלו ולכן משה לא רצה לינק מן הנכריות רק לשמה וזהו את מי יורה דעה גו' גמולי מחלב שלא רצה לינק כו' אותו יורה דעה תתייחד עמו הדבור והבן.
48
מ״טהתורה ניתנה בכל לשון שנאמר (בראשית כד, כא) והאיש משתאה לה מחריש וגו' (ירושלמי ר"ה פ"א ה"ח) הענין הוא כי ידוע באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) וכולם יש להם חיות מהתורה וכל אומה ול' יש להם אחיזה גם כן בתורה על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות לד א) והיו לטוטפות ט"ט בכתפי שתים פ"ת באפריקי שתים וזהו חיות של אומה ההיא התלויה בתורה וזה נתבאר במקום אחר באורך ואפילו כל הנבראים יש להם חיות מהתורה ולכך ויקרא האדם שמות לכל הבהמה שידע אותיות שהם חיותו של המין ההוא שבו תלוי וקרא זה השם וכן כל אדם הנק' בשם הוא חיותו והנה הקב"ה אומר מי מושל בי צדיק הקב"ה גוזר גזירה והוא מבטלה (מו"ק טז ב) האיך מבטל הענין הוא שהקב"ה חפץ חסד הוא רק מפני המקטריגים שעומדים ומדברים קטיגוריא נגזר איזו גזירה וכשבא הצדיק ומתדבק אל התורה ואל התפלה ומקשר הדבור להשם אין להמקטריגים שום דבור. כי הקב"ה מסר הדבור שלו היא התורה לבני ישראל רק כשישראל עוזבים אותה ניתן דבור בפיהם. ותיכף כשישראל לוקחין הדבור לעצמם אין להם שום דבור ונתבטל הקטגוריא והנה אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד) באברהם ועד אברהם היה הסוד תוהו כנרמז בר"ת הפסוק עד שבא אברהם שהוא מדת החסד ונתעורר חסד למעלה כי על ידי אתערותא דלתתא וכו' ונתקיים העולם נמצא על ידי אברהם שעורר מלמטה מדת החסד נתעורר למעלה מדת חסד וזהו חקיקה ראשונה ואח"כ היה יצחק חקיקה ב' כי מדת החסד הוא בלי גבול אפילו למי שאינו ראוי ונמצא אין זה קיום העולם. ולכן הוצרך מדת יצחק שהיא מדת הדין לעכב ולצמצם החסד וליתן גבול והיא בחינת היראה הנותנת גבול עד פה לבא. אך איך יתוקן זה כי אברהם הוא מדה של חסד ויצחק הוא מדת הדין המעכב וכ"א בפני עצמה הוא ואיך יגרום שאברהם יתצמצם במדתו. לכן צוה הקב"ה שיעקוד את יצחק בנו ונמצא הוא אכזריות ונכנס בו מדתו של יצחק לעכב החסד קצת אך עדיין יש לו תשלומין במדת יעקב כי אברהם הוא חסד בלי גבול ויצחק הוא המעכב לגמרי והראיה שהיה בדעתו ליתן כל הברכות לעשו שלא יהנה יעקב מעולם הזה כלום ויעקב איש תם שלימו דכלהו שהוא מקבל מן שני המדות ומהם נולד מדת רחמנות לא כאברהם שהוא בלי גבול לא כיצחק שהוא להיפך אלא לרחם וליתן למי שראוי לרחם. נמצא יעקב נולד על ידי שני המדות אלו שנתחברו יחד ויצא מהם מדת יעקב וזה נקרא רבקה שממנה יצא יעקב מלשון רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ ל ב) הכניסה לרבקה וכן שני רבקות שהוא צמד שני בקר הנצמדים ונקשרים יחד ולכן שלח אברהם עבדו הענין הוא כי האדם צריך להיות בחינת בן אך בתחלה אי אפשר כי אם בבחינת עבד כנודע זה ולכן שלח בחינת העבד תחלה ועי"כ עלה יותר עד מדריגת בן והוא מדת יעקב המאחד שני המדות ולכן בר"ה תקיעה פשוטה לפניה הוא חסד הפשוט מאת הבורא ברוך הוא בלי גבול ולכן נקרא פשוטה ועל כן בא אחריה שברים מדת יצחק שמשבר החסד שלא יהיה בלי גבול ותקיעה פשוטה לאחריה הוא מה שאנו מעוררין מלמטה מדת החסד והנה כבר נתבאר כשהצדיק לוקח הדבור אזי נלקח מפיהם הדבור של קטרוג וכולם נעשים אלמים לא יוכלו לקטרג וזהו והאיש משתאה לה ראה והסתכל שמרבקה יצא יעקב המאחד שני המדות ועל כן שמה רבקה שכבר הקדמנו שויקרא אדם שמות הם אותיות של חיותם וכן בכל האדם שמו הם אותיות המחיה אותם ושרשו הוא והכניס הקב"ה בלב לבן לקרוא אותה רבקה ע"ש הנ"ל כי על ידה יתקשרו ויצמדו השני מדות ויצא יעקב מדת בן והוא יסלק כל הדינים והקטרוגים ויחרישם כאמור שע"י הדבור שיקח מהם מחרישם זהו מחריש שראה שיצא ממנה פרי צדיק המחריש ומשתיק כל הדינים וקיטרוגים ועל ידי מה הבין על ידי שמה וזהו התורה ניתנה בכל לשון שנותנת חיות בכל הלשונות והאומות שנאמר והאיש משתאה לה מחריש ועל ידי שמה שהיא רבקה שהוא ארמי הבין והבן.
49
נ׳כשאמר הקב"ה למשה לעשות המשכן התחיל מתמיה ואמר יושב בסתר עליון הקב"ה שיושב בסתר עליון על כל בריאותיו בצל שדי יתלונן מהו בצל שדי בצל אל בצל רחום בצל חנון לא נאמר אלא בצל שדי בצל שעשה בצלאל שנאמר ויעש בצלאל את המשכן (שמו"ר לד) הענין הוא יובן ע"פ שנודע שקודם שחטא אדם הראשון היו העולמות במעלה גדולה ממה שהי' אחר חטאו ובחטאו ירדו ממדריגתם ונתקלקלו ובאמת בריאה ראשונה ומחשבה קדומה היה שיהיה כמו שהי' קודם החטא בתכלית הזיכוך ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א) יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ כי המשכן הוא בריאת העולמות כאשר יתבאר כי על ידי חטא נתקלקלו וירדו העולמות ממדריגתן ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין צז ב) שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח. הוא כי עד אברהם היה בסוד תוהו ומאברהם התחיל סוד התורה כנודע ולכן קיים אברהם אבינו עליו השלום אפילו עירובי תבשילין ואע"פ שעדיין לא ניתנה תורה כי עדיין היה התורה בסתימות עד שנזדככו ונצטרפו בכור ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו, טז) מאברהם עד דור רביעי שאז בא בחינת משה ונתגלה התורה ונתנה במתנה כמ"ש וממדבר מתנה ולכן באברהם נרמז אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ר"ת של תולדות השמים והארץ הוא תהו שהיה בחינת תוהו עד בהבראם שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא ישן פ' בראשית) אל תקרי בהבראם אלא באברהם שאז יצא מכלל תוהו ובא לבחינת תורה וזהו ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל (בראשית כד, א) כי אברהם הוא סוד החסד יומא דאזיל עם כולהו יומין כמ"ש בזוהר ע"פ יומם יצוה ה' חסדו (תהלים מב, ט) שהוא יומא דאזיל עם כולהו יומין ר"ל כי על ידי התורה הקב"ה משרה שכינתו בתחתונים כי תחלה היה בסוד הסתלקות שהתורה גנוזה למעלה משבעת ימי הבנין שהם ג' ראשונות ע"ד ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו (משלי ג, יט - כ) הרי בתורה שלש בחינות אלו חכמה ותבונה ודעת ולכן נקרא התורה פיה פתחה בחכמה שהפתיחה היה בחכמה העליונה ואחר כך נתפשטה למטה ונתלבשה בימים סוד חסד יומא דאזיל עם כולהו יומין ונקרא תורת חסד שע"י החסד נתלבשה למטה וזהו ואברהם סוד החסד זקן שקנה חכמה סוד התורה שנתלבשה ונקרא תורת חסד בא בימים הם שבעת ימי הבנין שנתלבשה התורה בהם ואז וה' בירך את אברהם בכל ר"ל כמו הברכת האילן כן כביכול הקב"ה שנקרא אילנא רבה עץ החיים נברך ונתפשט על ידי אברהם בכל בכל העולמות והמדריגות כי הצדיק הוא המרכבה שעל ידו משפיע הקב"ה שפע בכל ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב טז ב) בת היה לו לאברהם ובכל שמה פירוש הבת נוטלת עישור נכסים בבית אביה כן העולמות נבראו על ידי בחינת עשירית בהורמנותא דמלכא ולכן נקרא בת וזה היה לו לאברהם ר"ל שהוא מדת החסד שעל ידו נתקרבה המדריגה התחתונה למעלה ובכל שמה ר"ל בכל דבר ודבר שם ה' שמה והיא בחינת שבת כי שבת ותורה בחינה אחד להם התורה נקרא ברית סוד התקשרות כמו שהברית אבר המוליד כן כביכול הקב"ה על ידי התורה משפיע למטה להמקבלים וכן שבת נקרא ברית ולכן אמרו (שבת פו ב) דכולי עלמא בשבת ניתנה תורה. והנה ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שם קמו ב) מה שקלקל חטא אדם הראשון זוהמת נחש ונעשו מזוככין ולכן היה חירות ממלאך המות כמו שהיה קודם החטא וכשחזרו ועשו עגל חזרו כמו אחר החטא ויתנצלו עדיים. והעדי הוא העטרות שהנחילם במעמד הר סיני שני עטרות לכל אחד כנודע והם אהבה ויראה שהם העטרות בראש כל צדיק שעל ידי אהבה ויראה כל מעשיו מתוקנים וסלקין לעילא אך בחטאם ניטל מהם האהבה והיראה ומשה יקח לו את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה (שמות לג, ז) כי כל העטרות ניתן לו למשה (שבת פח א) אך משה אינו חפץ בשל אחרים ומחזירן בכל שבת כידוע מפי' ישמח משה במתנת חלקו ונמצא בכל שבת מחזירין לכל אחד אהבה ויראה שהם העטרות ונקרא נשמה יתירה שהוא יתרון השפעה ואחר מעשה העגל חילה משה לפני ה' ארבעים יום וארבעים לילה ואח"כ צוה לו לעשות המשכן ויתוקן חטא העגל ונמצא בכאן התחלה להשתלם כוונת הבריאה שיהיה כמו אדם הראשון קודם החטא ולכן הוכרח להיות על ידי צירוף האותיות שבו נבראו שמים וארץ שזהו עיקר הבריאה ותכליתה ולכן כמו שבתחלה כתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ וגו' הם חכמה ותבונה ודעת כן כתיב גבי בצלאל (שמות לא, ג) ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. שהוא גם כן עיקר הבריאה והנה השכינה נקראת תמונת כל ר"ל שכל התמונות מתראים בשכינה כב"י כמו מראה הלטושה שמתראים בה צורת אדם העומד לנגדה אם יפה אם לאו ממש כדמותו וצלמו וכל תנועותיו מתראים שם וע"כ כתיב (תהלים קכא, ה) ה' צילך כמו שהצל הוה עם אדם ממש כפי תנועות האדם נעשה הצל תנועות כן כביכול למעלה כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט, ו) והאדם מתראה למעלה ונקרא אספקלרייא שאינה מאירה דמגרמיה לית ליה כלום רק כפי בחינה הנראה בה וזהו הפגם של מעלה אם אדם מקלקל מעשיו מתראה שם בדמיון זה במראה דמות כבוד ה' והנה גבי אברהם כתיב (בראשי' יז, א) אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (עי' ב"ר מו) שיש די באלהותי לכל בריה שהקב"ה שורה בכל ברואיו נשמות בני ישראל ואמר לו התהלך לפני ר"ל שיתראה שם פניו ע"ד ראיית פניו בעזרה יראה כל זכורך את פני ה' (שמות כג, יז) ולהיפך ח"ו כשאינם טובים כתיב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני בפנים זועפים מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי שהוא פגם למעלה כאמור ולכן אמר אני שיש די באלהותי לכל בריה ונקרא תמונת כל התהלך לפני והיה תמים ר"ל שלימות על ידי הברית שאם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג, כה) והוא התקשרות בשמו כביכול ועל ידו יושפע בכל הנבראים כאמור למעלה ונמצא בצלאל שהיה כוונתו על ידי המשכן לתכלית עיקר הכוונה של בריאה ומחשבה קדומה הוצרך לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ נתן לו הקב"ה כח זה שיוכל על זה בכדי שיבא לגמר התיקון ותהיה שכינה שורה סוד משכן ויזדככו כמו קודם החטא להתראות פני ה' ולכן כשאמר הקב"ה למשה לעשות משכן התחיל מתמיה כי איך יוכל על זה ואמר הקב"ה שהוא יושב בסתר עליון על כל בריותיו איך יורידו אותו לשכון כמו שהיה קודם הסתלקות וזהו עליון שבחטא העגל נסתלק למעלה ונקרא עליון על כל בריותיו ואמר הכתוב בצל שדי יתלונן כי שדי נקרא שיש די באלהותו לכל ברי' והוא תמונת כל והכל מתראין שם בסוד צל וזהו צל שדי יתלונן באיזו צל בצל שעשה בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שנבראו שמים וארץ כי לו ניתן הכח ההוא ולא לזולתו והוא תיקן וזיכך העולם כמקדם והצל של מעלה נתקן באופן שיש די באלהותו לכל בריה כי כל הנבראים נתקנו על ידי האותיות שצירף כמו במחשבה ראשונה קודם החטא ולכן לא כתיב צל אל וכו' רק צל שדי הצל שדי לכל בריה זהו על ידי בצלאל דווקא שהוא יכול לצרף ולברא כמקדם בריאת שמים וארץ ויובן.
50
נ״אכשרצה אברהם ליטול חיות יצחק בנו אז נקרא ירא שנאמר (בראשית כב, יב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' כתיב (תהלים פט, ג) אמרתי עולם חסד יבנה הקב"ה ברא את העולם כדי שיהיה בניין לחסד ר"ל שיתגלה חסדו בעולם וזה על ידי מי שיהיה שיקבל חסדו וזהו אמרתי עולם מה שאמרתי עולם כדי שחסד יבנה שיהיה בניין לחסד שיתגלה והוא חסד של אמת חסד שעושים עם המתים כי הנה כל השפעות על ידי התורה וכל החסרונות צריכים להתמלאות על ידי התורה כי אורייתא וקב"ה חד וכתיב (שם פד, יב) כי שמש ומגן ה' אלהים שהוא כמו אור השמש שממנו מקבלת הלבנה עד שתתמלאת וכל החסרונות הם בסוד אור הלבנה והמילואים בסוד אור השמש והתורה נקראת תורת חסד כדכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה שהפתיחה היא בחכמה דאורייתא מחכמה נפקת ונתפשטה בהתגלות חסד וכל החסדים הם גנוזים בהתורה שכל מי שצריך לקבל חסד למלאות חסרונו צריך לדבק בתורה וזהו חסד של אמת כי התורה נקראת אמת (ברכות ה ב) והוא חסד שעושים עם המתים עם מדריגות הפחותים והדלים והמושך חסד עליהם נקרא חסד של אמת דלית להו מגרמייהו כלום ולכן יש חמשה חומשי תורה שהם ה' חסדים שהם כוללות כל החסדים שצריכים להתפשט בעולם והכל גנוז בתורה בה' חלקים דרך משל חסד שצריכים למזונות גנוז בחלק פרשת המן וכל הצריך לקבל חסד מזון ידבק בפרשת המן באמרו בכל יום ומשם יושפע חסד זה וכן שארי דברים כל אחד ואחד במקומו אך באמת אנו רואים שהצדיקים בדוחקא אע"פ שמתדבקים בתורה אמנם הטעם על דרך הידוע כמו שאור הלבנה בהתקרבותה אל החמה כל מה שיתקרב ככה יפחת ויתמעט אורה וכפי ריחוקה מן השמש ככה יוסיף להראות אורו ליושבי תבל אשר בשביל זה בשעת המולד שהתקרבה הלבנה בתכלית הקירוב אשר מרכז שניהם מכוונים זה תחת זה שאז החצי הירח הפונה כלפי מעלה אל השמש יאיר והחצי הפונה למטה תשאר בקדרותה והיפוך זה כאשר יתרחק הלבנה עד שיהיה עלייתה במערב והשמש אז במזרח אז ניצוצי השמש שופעת על הלבנה כולה להיות מאירה לנו יושבי תבל כן הוא כל מה שמתקרב האדם בתכלית הקירוב אז באמת הוא מאיר כלפי מעלה וקדרותו כלפי מטה דל שהם המתקרבים בתכלית הקירוב ומתדבקים בתורה ואורייתא וקב"ה חד (זח"ג עג) אינם מבקשים גדולה לעצמם רק החלק דבוק בכל זה כל תכליתם ולכן הם בכאן בדוחקא למטה שאינם מקבלים פרס ואין רוצים בזה וכל מה שיתרחקו קצת ר"ל שחפצים לקבל נשפע עליהם רב שפע והוא כשאלת הודיעני דרכיך מפני מה יש צדיק וטוב לו צדיק ורע לו כו' (ברכות ז א) וכתיב (שמות לג, יט) וחנותי וגו' ויתבאר לקמן והנה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק כח א) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא והקשו התוספות (ד"ה אלא) הא אמרינן (שבת קנו א) אין מזל לישראל עי"ש ואמר הבעל שם טוב ז"ל אי"ן ר"ל דבר שהוא אין שהוא הרצון הנקרא אי"ן לרוב העלם אין משיגים זה מזל לישראל וזהו כוונת חכמינו זכרונם לברכה גם כן בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא אלא במזלא במזל א' שהוא הרצון מה שנוזל מהרצון כדכתיב וחנותי את אשר אחון ברצון וא' הוא רצון שהוא ראשית הכל והוא למעלה מזכות כי מה שמגיע בזכות הוא אינו חסד של אמת שמגיע לו התשלום והחסד של אמת הוא ברצון בלי זכות אפילו וזהו במזל א' תלוי הדבר והוא חסד של אמת ונקרא ח"ס ד' שחס על המדריגות דלים לקרבו וזהו העיקר ולכן עד"ז רצה יצחק ליתן הברכות לעשו כוונתו היה שע"י יתקרב אפשר עשו בהשפיעו חיות זה של ברכות חסד שהוא חס ד' לקרב מדריגות הדלים והקב"ה ידע שלא יועיל לכן סיבב שיקבל יעקב.
51
נ״בונחזור לעניינינו שכל החסרונות הם בסוד אור הלבנה והמילואים בסוד אור השמש ונקרא תורת חסד וזהו אלה תולדות השמים והארץ בהבראם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תנחו' ישן פ' בראשית) באברהם והכל אחד כי בה' בראם הם ה' חסדים חמשה חומשי תורה וזהו אברהם חסד והנה תולדות השמים והארץ שיבא מהם הולדה הוא על ידי חסד וזהו בה' בראם והשפיע בעולם על ידי זה נתהווה הולדת בעולם ר"ל כל מה שצריך להתגלות לבני אדם והנה החסדים הנשפעים מלמעלה הם אור ישר והמדריגות הדלים המתקרבים וחוזרים לקבל חסדים הצריכים להם נקרא אור חוזר ועל ידי אור ישר שהוא החסדים הנשפעים לעולם ועל ידי שיש מדריגה הדלה החוזר לקבל ומתעלה לקרב לקבל החסדים הוי הולדה שנתגלה החסדים כי בלתי זה אין בניין לחסד כאמור למעלה ואברהם הוא בעל חסד הישר וזהו באברהם והוא תולדות השמים והארץ והאור החוזר לקבל הוא בהבראם להיפוך אור חוזר וכל החסדים גנוזים בתורה כאמור שהם חמשה חומשי תורה אך על ידי התקרבות רב שמדביקים עצמם נתבטל אורם נגד אור רב ולא ניכר דל לפני שוע ולכן גבי משה בשכר כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט (ברכות ז א) ר"ל שהיה לו יראה להביט ולהשיג במושג זכה שהי' היראה קומה שלימה יראה שלימה כי היה מתרחק מפני יראתו שאינו ראוי לכך להשגה גדולה ואז היה מאיר בתכלית הארה כאמור למעלה שסיבת הארת הלבנה מפני ריחוקה מהשמש וזהו פני משה כפני חמה (ב"ב עה א) בלי שום חסרון שהוא תמונה שלימה אבל יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל (שמות לג, יא) מפני התדבקותו תמיד לכן מפני התקרבות הוקטן אורו כאמור והבן כי זה סוד אין שני מלכים משתמשין בכתר אחד (ב"ר עה) והבן. והנה נחזור לענין שהתורה נקראת תורת חסד ואברהם בתחלה נקרא אברם שהשיג התורה שהיא פתיחתה בחכמה כדכתיב (משלי לא, כו) פיה פתחה בחכמה שם נעלמה והחכמה כמו אב המלמד בנו ונקרא אברם שהשיג תורת החכמה ברוממותה ואמר הקב"ה שיקרא שמך אברהם הנני מוסיף ה' על שמך שכל עיקר הוא לגלות תורת חסד לבאי עולם שהם ה' חומשים ה' חסדים כאמור לא כאשר עתה בדקות בכללות כמו שהשיג לבדו נמצא עלה מדברינו שעיקר התגלות היה בשביל בניין החסד שזהו באברהם ויהיה מי שיקבל חסד שהוא אור חוזר בהבראם והנה החסד אלו לא היה מי שיעכבו היה מתפשט עד סוף המדריגות לכולם בשוה כי כן טבעו ונמצא היה הכל כבתחלה והעיקר הי' שיהיה מי שיהיה צריך לקבל חסד למלאות חסרונו כדי שיתקרב למשפיעו ויהיה ניכר החסד ר"ל בניין החסד בעולם שהבורא חסדן והחסד של הבורא דרכו להתפשט בלי גבול וצריך לצמצם התפשטותו וזהו כשרצה אברהם ליקח את הגר היה צריך להיות על ידי יצחק כי ביאר בתיקונים שנקרא קץ חי שנותן קץ לחיות ר"ל כי החסד דרכו להיות בלי גבול ובלי תכלית התפשטותו לכן היה צריך למדת יצחק קץ חי לצמצם התפשטותו שהרי כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים וגו' שתחלת הבריאה היה בשביל היראה שנקרא ראשית בשביל שיתגלה יראתו ואם לא היה צמצם ומעכב לחסד היה משפיע להכל בשוה ובטל היראה והאלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד) לכן צריך לצמצם מדת החסד וזהו עקידת יצחק ר"ל שמדת יצחק קץ חי נתקשר באברהם שהוא חסד ר"ל שגם החסד יש בו מדת צמצום שלא יתפשט שהוא מדת יצחק שזהו שאמרו כשרצה ליטול חיות בנו שאברהם לקח למדתו מדת יצחק אכזריות שלא יתפשט עד בלי די נקרא ירא שעל ידי זה יתגלה יראה כאמור לעיל.
52
נ״גיראת ה' ראשית דעת דעת (משלי א ז). נקרא יחוד וזיווג מלשון וידע אדם את חוה אשתו (בראשית ד, א) והוא יחוד שצריך כל אדם העוסק בתורה ותפלה לייחד קב"ה ושכינתיה דהיינו לעבדו במוחין גדולים ביראה ואהבה כמו בזיווגים הגשמיים באלף אלפי אלפים הבדלות עד אין קץ ואין תכלית ואז כשמייחד חלקו בהבורא ברוך הוא בדבור ובמחשבה נעשה יחוד למעלה בכל העולמות כי האדם הוא עולם קטן ויש בו ציור כל העולמות וכל הדברים שלמעלה תלוי באתערותא דלתתא כי יש באדם בחינת שמים וארץ הדבור הוא בחינת ארץ והמחשבה הוא בחינת שמים והמעשה שעושה המצות נקרא גם כן בחינת ארץ וכשתייחד בחינת שמים וארץ דהיינו דבור ומחשבה שיהא הדבור דבוק למחשבה בלבא ובמוחא שיהא יחוד בכל הרגשת איבריו ומדותיו אזי נעשה יחוד גמור בכל העולמות למעלה כי כל עולם המקבל עם עולם שלמעלה ממנו הם בבחינת שמים וארץ וגם הדבור מקבל מהמחשבה כי קודם שידבר מתהוין האותיות במחשבה ועל ידי זה נק' המחשבה הוי' שמהוה הכל שכל מה שיעשה הוא חושב מקודם במחשבה והדבור נקרא אדנ"י שהוא מלשון אדון כי בהדבור מתנהג הכל כי דבור הוא מלשון ניהוג מלשון דבר אחד לדור (סנהדרין ח א) והוא נק' שכינה שהדבור יוצא מחלק נשמתו שבקרבו שהוא חלק מהבורא ברוך הוא ששוכן באדם ואז הוי יחוד הוי"ה אדנ"י וכמו שהוא מתעורר בקרבו כך נעשה יחוד בעולמות הקדושים העליונים עד אין קץ וסוף ואז בא אל עולם התענוג שהוא עולם הבינה ועובד את ה' בתענוג וזהו סוף הפסוק ובינת קדושים ויהא זה לך כלל גדול כי זה הוא כל עיקר שתורתינו ועבודתינו תלויה בה והוא כל הכוונות שיש על סידור התפלה ואם תזכה תבין איך הוא דבר גדול מאוד וירגיל עצמו בזה מעט מעט אם הוא כבד ממנו להתפלל כל התפלה בזה ומי הוא המביא לזה השפלות שבו ואז הוא בא לידי יראה כאמור למעלה אשכון את דכא וכו' (ישעיה נז, טו). וזהו יראת ה' צריך להיות ראשית דעת כלומר קודם לדעת כי א"א לבא לדעת כי אם על ידי היראה שתקדם לו על ידי השפלות. עוד אפשר לומר כי מחמת היראה שיבא לידי הדעת יהיה לו כמו ראשית דעת כמו באלף אלפי אלפים הבדלות זיווג הגשמי הוא הזיווג הראשון יותר חביב כמו כן באלף אלפי אלפים הבדלות בכל יום ויום ותפלה ותפלה יהיה ביחוד כמו ראשית דעת כיחוד הראשון כמו שלא עשה העבודה מעולם ביחוד הזה כי באמת שמעולם אינו עושה תפלה הזאת הפעולה שעשה תפלה האחרת כי כל תפלה שמששת ימי בראשית כל אחת עושה תיקון חדש כי מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית וזהו שאמרו בגמ' כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו לכאורה אם הוא ת"ח איך אין בו דעת אך הוא כאמור שאין בו זאת המדה לייחד דבור ומעשה עם המחשבה כאמור הנקרא דעת אז נבלה טובה הימנו הענין הוא כי כתוב בספרים כי הלימוד שלומדים לשם גבהות וגדלות נותן כח להקליפות ח"ו ולא די שאינו מתקן אלא שמקלקל ר"ל וזהו הגלות והבן וזהו אם אין בו דעת כאמור אז נבלה שהיא הקליפה וסט"א טובה כלומר יש לה טובה גדולה הימנו מלימודו ע"כ דע את אלקי אביך ועבדהו (דה"א כח, ט) והם כללים גדולים אם תזכה לקיימן.
53
נ״דרק חזק לשמור את כל דברי התורה גו' (יהושע א, ז) הענין הוא כי צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד) כי לפי האמונה שאדם מאמין בבורא ב"ה כן הוא במדריגתו הן בעניין ראיית אור הגנוז בהתורה הן לעניין שישכון הקב"ה בתוכו כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם ולפי מיעוט האמונה תמעט הנ"ל וחסרון האמונה בא מחמת שהעולם הוא גשמי גדול והאדם גם כן מגושם והתורה כביכול גם כן מגושמת אצלינו וא"א לקבוע הדבר הגדול הזה כ"א בהתחזקות גדול להפרד ולהתגבר על החומר ועל ידי כן יזכה לאור התורה הגנוז כי מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות ט א) הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח הוא כי מקודם חטא אדם הראשון וקודם המיעוט היה מביט בו מסוף העולם ועד סופו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה יב א) והוא כי התורה היתה קודם המיעוט בלי מסכים ובלי לבושים כלל רק שהלבושים היו גם כן אור וגם גוף האדם היה גם כן אור בלא גשמי כהירח ואחר המיעוט ראה הקב"ה שאין כדאי לרשעים להשתמש עמד וגנזו לצדיקים כו' והיינו ראה שאין כדאי לרשעים להסתכל ולהשיג באור התורה עמד וגנזו לצדיקים והיכן גנזו הוא גם כן בהתורה (השמטות זח"א רסד) כי הוצרכה התורה להתלבש במלבושים גשמיים מעשה יעקב ולבן ומעשה בלק וכיוצא עד שבהגשמות המלבושים נתגשמו כל המלבושים דהיינו המלבוש של הנשמה שהוא הגוף כי אורייתא וישראל הן אחד (זח"ג עג) כנודע ושמש הוא בחינת האין סוף יתברך כמ"ש (תהלים פד, יב) שמש ומגן ה' וירח היא בחינת קטנות שירדה קטנות בהכל ואם היה כבראשונה שהיה כתנות אור דהיינו מלבושי אור היה אור התורה בהיר מאוד וגוף האדם היה זך וא"כ היה אמונה גם כן גדולה אך מפני חסרון הירח כנ"ל נתגשמו המלבושים כתיב (בראשית ג, כא) ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם נפלה קטנות בהאמונה וזהו שאמר ר"ק חז"ק כי כל ר"ק הוא מיעוט כלומר מפני האמונה שנתקטנה על ידי קטנות הירח ע"כ חז"ק כי צריך התחזקות גדול וזהו שאמר הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הירח כלומר כי אני כביכול כמעט הגורם שנתמעטה האמונה כי מיעטתי הירח כנ"ל ובהתמעט האמונה בודאי יתמעטו כל המדות טובות כי הוא העיקר והשי"ת יזכינו באמונתו אנס"ו הנה כלל עבודת הבורא ברוך הוא שיהא כל עיקר עבודתו הן בתפלה הן בשארי דברים אפילו גשמיים להפריד הטוב מן הרע כי משעה שחטא אדם הראשון נתערב בכל דבר טוב ורע הן בנשמות הן בתורה הן בשארי דברים גשמיים שבכל דבר יש חיות הבורא ברוך הוא ולכך צריך לעסוק בתורה להסיר הקושיות וכן באכילה כל דבר מאכל קודם שאוכלין אותו הוא נחמד למראה כל זמן שמעורב טוב ורע שהוא חיותו יתברך מלמעלה ואחר כך כשנתברר האוכל מתוך הפסולת ונשאר החיות בתוך האדם האוכלו נראה הרע בדמות הראוי לו דהיינו הצואה וכמו כן בעבודת השם כי כל עיקר שבחר הקב"ה בישראל ונתן להם התורה והלא המלאכים הם חשובים במדריגה אך ורק אחר חטא אדם הראשון שנתערב הטוב ברע הוצרכו לברר הטוב שהוא בגלות דהיינו הרע וזה אי אפשר כי אם באדם שהוא מעורב מטוב ורע ואז אפשר שיברר הטוב שבהתורה על ידי דביקותו ושכלו והתלהבות לבו מתערובות רע שבה וזהו אי אפשר כי אם בשכל אע"פ שנראה לו שהוא עובד ה' אע"פ כן שהוא גם כן מעורב ולא די שאינו מברר אלא שמערב יותר למשל אם אחד אומר לחבירו שיעשה לו דבר זה והוא עושה ע"כ הוא על אחד מאלו הפנים או שאוהב את האדם השולחו או שירא ממנו או שנוטל שכר ואם אלה אין בו ע"כ יצפה לאיזו תשלום גמול ואם גם זה אינו מכל מקום עושה שסובר מה חסרון יגיע לי מזה שאציית אותו עד כאן מצאתי בהעתקה.
54
נ״הואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג, טז) כי באמת התלמיד הוא המקבל והרב הוא המשפיע וכשהתלמיד משתוקק לשמוע מהרב מוליד תשוקה בהרב להשפיע לו דברים והנה הדבור הוא המלמד רק עשירית כי הוא חלק עשירי או כשהוא יותר מבין חלק ז' והדבור של הרב נעשה בחינת עתיק בתלמיד שמעתיקו במדותיו אשר לא טובים אל מדות טובות נמצא הוא התלמיד היה מעורר הדבור ואחר כך הדבור של הרב מושל בו ומעתיקו ממדריגה למדריגה ונמצא זהו ואל אישך וגו' וק"ל.
55
נ״והנה הקב"ה ברא העולם בכדי שיגלה טובו להנבראים כנודע נמצא מי שהקב"ה משפיע לו רב טוב לו ראוי להשיג אלהותו ביותר שהרי הטוב שרצה לגלות לנבראים נשפע לו וזו כוונת הבריאה מטבע הטוב להטיב והטוב הוא חיות הקב"ה נמצא בידו רב טוב לדבק בו כביכול והנה עינינו רואות בחינת היפך זה שע"י העוני יותר מתקרב להשי"ת והענין הוא למשל כמו כשאדם רוצה ללמד השכלה איזה דבר לחבירו אם הוא בר שכל יכולים לגלות לו שכל הרבה בלי לבושים אך מי ששכלו קטן אם לא ילבישו הדברים לא יבין כלל השכל הגדול לכן מסתירים ומלבישים כפי שיעורו שיוכל להבין ולקבל הדברים כמו כן הדבר הזה בודאי על ידי רב טוב שהוא חיות הקב"ה ראוי להשיג אלהותו כאמור אך א"א לקבל זה מפני שהשכל קטן ואי אפשר להבין טובות הקב"ה בלי לבושים שע"י הטוב ישוב להקב"ה אבל על ידי העוני אף מי ששכלו קטן מפני דחיקת העוני שב אל ה' ואילו היה לו שכל גדול היה על ידי הטוב מבין יותר והנה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב (איכה ג, לח) ר"ל שבהרעות גנוז הטוב כי כל מה שנשפע מאתו יתברך הוא טוב אף שנראה רעה עיקר הכוונה לטוב והטוב גנוז רק שהאדם א"א לו לקבל הטובה כשהוא בקטנות השכל כי לא יבין על ידי זה הוצרך להתצמצם על ידי לבושים עד שיעור שירד כאלו היא רעה ועל ידי זה מתעורר ושב אל ה' והכל לתועלת האדם רק נקראים לימודי ה' שהשי"ת מלמדם כנזכר במ"א. וזהו אני אל שדי (בראשית לה, יא) שאמרתי לעולמי די (חגיגה יב א) כי לשון די הוא עכבת השפע שלא יתרבה התגלות והוא מטעם האמור והבן וזהו וכמה זעמו רגע (ברכות ז א) ר"ל כמה הוא לשון כמות הדבר וכמה זעמו ר"ל הכמות של זעמו הוא רגע לשון הגערה שע"י הזעם אז אותו שהיה רחוק מדרך השכל נעשה לו בקיעה קצת שכל מעט שהשכל הגדול א"א לגלות לו והוצרך רק בקיעה מעט שהטוב גנוז בזה ועל ידי זה שב אל ה' ונעשה בחינת בקיעה כדי שעל ידי זה ידבק בה' ואז יופתח לו הרחמנות והטוב הגדול ולפיכך קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (פסחים קיח א) מטעם האמור שמזונותיו גם כן הוצרכו להתצמצם כאמור אל שדי שאמר לעולמו די בבחינת קריעת ים סוף ר"ל שיהיה בקיעה כאמור לעיל וזהו שמזומנים הם רק כקריעת ים סוף כשיעור בקיעה מועטת כדי להביא אותו אל השכל ועל ידי זה יופתח הרחמנות והטוב נמצא הכל טוב שאין רע יורד כנ"ל ועל ידי זה נדע חסדו שאם נראה ונביט שהוא כרעה בהיותו רב חסד מצמצם הטוב כדי שיהיו בקיעה כשיעור המקבל ואח"כ כששב יופתח הרחמנות ונמצא הקב"ה רוצה להטיב רק החסרון הוא מן המקבלים וזהו שפתח אנכי ה' אלהיך (שמות כ, ב) ר"ל אנכי ה' שהוא מדת רחמים רוצה להטיב רק אלהיך הדינים הם מבחינתך וכן אני ה' אלהיכם והבן.
56
נ״זעל משכבי בלילות וגו' (שיר השירים ג, א) הנה כלל הדבר מקרה החולי ר"ל אף שלא חסר כלום בכל חושיו ואע"פ כן נפל למשכב הוא מפני שניתן בתולדה של אדם מדת אהבה וכשנחלה מדת אהבה כמאמר הכתוב (שם ה, ח) שחולת אהבה אני אז נופל למשכב וכשהוא מתכוין בעצמו להחזיק האהבה לבורא יתברך אז יקום מחליו ובכל אשר יפנה הן בשווקים הן ברחובות יראה להפך כל האהבות וכל התאוות לבורא יתברך למקום אשר משם לוקחה זאת האהבה. וזהו פירוש הפסוק על משכבי בלילות שהוא חשכות ביקשתי להשיג את שאהבה נפשי ולא מצאתי מפני שנחלה האהבה ואח"כ אקומה נא על ידי שהחזקתי באהבת הבורא יתברך ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות עד שמצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי שהיא מקור האהבה. והנה יתבונן האדם שכל העולם נשתכלל בכ"ב אותיות התורה כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) ובכל הברואים ניתן הנקודה להשיג אלהותו יתברך וכשהמלמד אוחז בתורת ה' תורה לשמה לשם ה' עילאה אז הוא מחיה את הנקודה ומוציא לאור השגת תלמידו ומרפא אותו וזהו כל אוכל וגו' (תהלים קז, יח) אוכל הוא מלשון ויחזו את האלהים ויאכלו גו' (שמות כד, יא) שהוא לשון השגה תתעב נפשם אבל כשיזעקו אל ה' שהוא לשון אסיפה והכנסה אל ה' ישלח דברו וירפאם הוא הדבור הראשון שנבראו בו כולם כמ"ש (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו ונתרפאו אפילו מהדברים שנפלו כמ"ש (שם קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וזה כשלא יתכוין בלמודו לשום דבר לא עולם הזה ולא עולם הבא כי סמוכין שלו טמאין מדרס רק לשם ה' עילאה וכ"ז כשיפתח תחלה שער היראה שהיא ה' תתאה כמ"ש ר' ישראל בעל שם טוב נבג"מ הפוך ב"ה והפוך ב"ה וב"ה תחזי וסיב ובלי' ב"ה (אבות פ"ה) ואח"כ מתמיה התנא ומנ"ה לא תזוע בתמיה ואמר מ"ו הרב מו' דוב בער נבג"מ מק"ק מעזריטש שם חול גבול לים (ירמיה ה, כב) חול הוא מלשון חול תחול הארץ שצריך הרוצה ליכנס לים החכמה ליכנס תחלה ליראה ואם לא יעבור גבול היראה לא יכנס לחכמה וא"א שלא יפול על האדם בלמודו ותפלתו יראת הבורא ברוך הוא רק שבורח ממנו ואינו מחזיק בה ולכן מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו (אבות פ"ג) שכיון בלמודו להשיג חכמה לא יתקיים בו החכמה לכן לא יכוון בלמודו ותפלתו לשום דבר לתועלתו רק לשם ה' ואף שנתקנו התפלות לבקש תועלת ב"א הוא רק הלבשה וחיצונית שבכל דבר א"א לאחוז בפנימיות כ"א על ידי לבוש ובהתפלל על מקרים רעים יתכוין שאם לא סר ממנו יתברך לא הוקרה כזאת כי בכ"מ ששורה בו הוא יתברך אין שטן ואין פ"ר ורצון הבורא יתברך להטיב לברואים וימלא כבודו את כל הארץ ע"כ יתפלל בכוונה זו שיתמלא כבודו וטובו שזה הוא רצונו בכוונת הבריאה. וזהו פירוש הפסוק ואני תפלתי לך ה' (תהלים סט, יד) כמו עליך בשבילך עת רצון שיהיה כעת רצון הבריאה אך יזהר שאל יבא בכל עת אל הקדש ר"ל בכל מאורעותיו ומקריו כי לא יוכל לכוין כלל הדבר שיראה האדם בכל עבודתו שלא יתכוין רק לעשות נחת רוח ליוצרו וזה אמר מ"ו וכל דברך יהיו בנח"ת וכשהבן עושה רצון אביו מפני הנחת רוח מתרחב דעתו של אביו וזהו וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג) שמלמדים את השי"ת כב"י לעשות רצונם וחפצם כמאמר הכתוב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל גו' ולכן נקרא בוניך (ברכות סד א) והלכה הוא מלשון הליכה וכל השונה הלכות בכל יום (נדה עג א) שמשנה הליכתו בכל יום ממדריגה למדריגה ולהעלות מדריגות תחתונים למעלה וזהו שדרשי (שבת קד א) אלף בינה גומל דלים דלית ליה מגרמיה כלום וכשמתכוין בהלכה לקשט הכלה בכ"ד קישוטין וזהו חידושה של לבנה מלשון ליבון הלכתא אזי תקבל האור מאור השמש המאיר לה. עכ"מ.
57
נ״חוכי תזבחו זבח תודה וגו' (ויקרא כב, כט) כלל הדבר שהתפלה יותר מעולה מכל העבודות ובתפלה צריך להתחזק לערוך מלחמה כמבואר בזוהר בגירא בקשתא ברומחא בסייפא דהיינו כי האדם כולו מראשו ועד רגלו מלא אותיות וצריך להעלות האותיות אל תחלת הרצון שמקורם ממנו והוא כשהאדם ממשיך בכל כחותיו מחשבתו למעלה וזורק כמשל דורך בקשת וזורק חיצו למעלה וזה נרמז בגירא בקשתא ובתנאי שלא יתערב מחשבת פסול ח"ו כי אם מפסיק ח"ו תפלתו במחשבה זרה ואינו יכול להעלותם ולתקנם בתיקונו כנודע שהמחשבות הם גם כן אלהות רק שנפלו ומבקשים להעלותם ולתקנם וכשאינו יכול להעלותם אז במחשבה זרה ההיא נותן כח לס"ם ח"ו ולנוקביה ואין לו תיקון רק שיכוין ברמ"ח תיבין דק"ש אז הורג אותן הקליפות שנתהוה על ידי המחשבה זרה בתפלה וזהו ויקח רמ"ח בידו (במדבר כה, ז) שמרמז בזה"ק על רמ"ח תיבין דק"ש והדקיר אותם אל הקובה ולזה כיון ברומח והעיקר שידע שהדבור שלו נאצל מדבור הראשון שנבראו בו העולמות ובדבורו נתלבש הדבור הראשון ואז יירא ויתבהל מדבורו כי הוא ברוח פיו של הקב"ה ובזה יוכל לעשות נקמה וזהו רוממות אל בגרונם כשחרב פיפיות בידם (תהלים קמט, ו) שני פיות אז לעשות נקמה גו' ולזה היה רצון הבורא ברוך הוא בבריאה להעלות כל הנבראים לדבור הראשון שהוא תחלת הרצון וזהו וכי תזבחו זבח תודה כמבואר בזוהר אז תראו שיהא לרצונכם לכוונת תחלת הרצון.
58
נ״טכי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה (חבקוק ג, ח) וכתיב (משלי כא, לא) סוס מוכן ליום מלחמה ולה' הישועה מכאן שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה האבות הן הן המרכבה כי אברהם נאמר בו (ישעיה מא, ח) אברהם אוהבי וביצחק נאמר (בראשי' לא, מב) פחד יצחק ויעקב הוא ישראל נאמר בו ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט, ג) והם אהבה ויראה והתפארות והם מרכבה להבורא ברוך הוא על ידי מדות ההם וכל ישראל הם ענפי האבות כי הבנים נמשכים מבחינת האבות וברא כרעיה דאבוה נמצא מושרש בישראל בחינת האבות הנ"ל הם ג' מדות שבאבות היה כל מדה קומה שלמה כגון באברהם היה האהבה קומה שלימה וכן ביצחק מדת היראה וביעקב מדת התפארות ובבניהם הם בחינת נקודות ניצוץ וענף משורש האבות וצריך האדם להיות מרכבה לשמו יתברך ולאמלכא קב"ה על כל אבר ואבר דיליה שלא יהיה שום אבר פגום ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (פס"ר יב) אין השם שלם ואין הכסא שלם וכו' על דרך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ק פב א) אין השכינה שורה אלא על שני אלפים ושני רבוא נמצא בשני אלפים חסר א' אז אין השכינה שורה וכביכול אין הכסא שלם ואז אין השם שלם כי בדבר ה' שמים נעשו (תהלים לג, ו) שהעולם הזה נברא בה' סוד ה' מוצאות הפה והיה הכוונה שישרה הקב"ה על ישראל כמ"ש (שמות כה, ח) ושכנתי בתוכם וכשאינם זכאין אז ה' אחרונה שהיא סוד ה' מוצאות הנ"ל שבה נברא העולם חסר מהשם כביכול כי לא נשלם עם הכוונה הראשונה שהיא המחשבה סוד היו"ד שהיא עולם הבא שהיה הכוונה לשכון בתחתונים והנה על ידי הדבור האדם מקשר א"ע למעלה כשמתפלל ומדבר דבורו ביראה אז ממליך הקב"ה עליו. ואמרו בזוהר הקדוש דאתוון לגבי נקודות כסוס לגבי רוכב שהאותיות להם כמו הסוסים שהמחשבה רוכבת עליהם ואז כשהמחשבה מקושר ורוכב על הדבור הרי העולם הבא סוד היו"ד שהוא המחשבה מקושרת בה' מוצאות הפה ואז מתקן הכסא ששורה השם על הכסא בשלימות ולכן מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שם יז, טז) שאין השם שלם וכסא שלם עד שימחה זכר עמלק (פס"ר יב) כי בכל אדם יש בחינת עמלק שהוא היצר הרע וצריך להלחם עמו על ידי התורה ותפלה.
59
ס׳וזהו כי תרכב על סוסיך כשתהיה רוכב במחשבתך על האותיות והדבורים אז מרכבותיך ישועה יהיה ישועה שתוכל להיות מרכבה לשמו יתברך ויהיה הכסא שלם וכתיב סוס מוכן ליום מלחמה הוא למלחמת היצר הרע ולה' הישועה דמשמע כי מאת ה' היתה זאת שתהיה ישועה ואמת הוא כן כי הבא לטהר מסייעין אותו (יומא לח ב) ואלמלא עוזרו אינו יכול לו (קדושין ל ב) וההתעוררות הוא מהאדם ומה שכתוב לה' הישועה דמשמע רק לה' ולא מהאדם כלל הכי פירושו כי ישועתו של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה כשיוושעו ישראל ויהיו המרכבה שהוא הכסא שלם אז יהיה הוי"ה שמו שלם כאמור כי העולם הזה נברא בה' (מנחות כט ב) וכשישראל מתקשרים למעלה הרי הה' מקושרת למעלה והבן.
60
ס״אוגביהן וגובה להם ויראה להם וגבותם מלאות עינים (יחזקאל א, יח) על דרך משל המלך שבאים אליו בני אדם לבקש תפקידם ועניניהם מי שהמלך אינו אוהבו אע"פ שהמלך נותן לו בקשתו מפני שהוא בעל חסד מכל מקום אינו נותן לו בסבר פנים יפות אלא הופך פניו והולך מאתו אל מקום אחר ומחזיר אליו ערפו ומצוה לעשות בקשתו אבל מי שהמלך אוהב אותו אע"פ שהוא צריך לילך מאתו למקום אחר מפני הצטרכותו איזה דבר עכ"ז הופך פניו אל האדם ומצוה לעשות בקשתו מאהבתו אותו ומסביר לו פנים כן על דרך משל מלך מלכי המלכים הקב"ה הוא בעל חסד אלא מי שהוא מתגאה הקב"ה שונאו כביכול אינו יכול לדור עמו במדור אחד כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (סוטה ה א) ומסתלק ממנו ואע"פ שעושה בקשתו הוא בחזרת פנים מאתו על דרך המשל כאמור לשבר את האוזן אלא מחזיר גביו וערפו אליו בלכתו מאתו. וזהו וגביהן מה שהוא מתנהג בגבהות אחוריים וגב משום וגובה להם שהם מתנהגים בגבהות וגדלות אבל כשיראה להם ומתנהגים בענוה מפני מוראו יתברך אז וגבותם מלאות עינים ר"ל אע"פ שהזמן גורם והמעשים להיות בבחינת אחוריים וגב עכ"ז מפני האהבה מחזיר פניו בסוד פנים בפנים המסתכל בסבר פנים יפות וזהו אפילו גבותם בחינה זו גם כן חוזר למלאות עינים בחינת הסתכלות פנים בפנים והבן.
61
ס״במחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ א) ר"ל שהקב"ה מצרף ומייחד האותיות של המחשבה עד שיוגמר צירופה ונולד המעשה על ידי זה כי על ידי מחשבה עושה יחוד למעלה ואז נולד המעשה וזהו מחשבה טובה מצרף למעשה והמשכיל יבין ולפיכך אמרו (קידושין מט ב) המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק וכו' שמא הרהר תשובה כי על ידי ההרהור נעשו צירופי אותיות והצירוף ההוא יפעול שיבא לידי מעשה בפועל ומה שנשתהה הוא מפני שעדיין לא נגמר הצירוף שיבא בהשתלשלותו למטה.
62
ס״גהשמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו, א). השמים מפני הבהירות הוא מכוסה כן יש בחינת בהירות שהם מכוסים ונפלאים והארץ באתגלייא נקרא הדום רגליו כי נתגלה אלהותו על ידי כל דבר ונקרא הליכות עולם שכל תהלוכות שבעולם הכל לו והאדם מתהלך על ידי הנגלות ומכיר בהם ההליכה אליו יתברך איך להלוך ולהתקרב אליו ולכן נקרא רגליו ר"ל הליכותיו ובזמן המקדש היו נביאים שהיו מקבלים נבואה מלמעלה ועל דרך משל אדם היושב על הכסא אין רגליו מגיעות על הארץ אלא למעלה מן הארץ כן כשהיה המקדש קיים היה השם שלם והכסא שלם ורגליו הם הליכותיו שמלמדים האדם איך להלוך אליו יתברך שהם למודי ה' שמשם הנביאים היו גבוהים מן הארץ כביכול והיו מכוסים מפני הבהירות ועתה בגלות ירדו בחינת הרגלים למטה ועמדו על הארץ כביכול כי אין הכסא שלם לשבת אדם על הכסא ולכן נקרא הארץ הדום רגלי ונתלבש בחינת הרגלים ולמודי ה' איך להתקרב אליו יתברך בכל דבר ודבר בבחינת ארציות גם כן שזהו שאמר שנמסרו נבואה לשוטים ר"ל בדברי שטות וחיצוניות גם כן ועל ידי כל דבר כבודו יתברך והבן.
63
ס״דוישלח יהושע מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר וגו' (יהושע ב, א) הנה יש באדם שכל והוא נק' חכמה והוא כשלומד ומבין הדבר בשכלו פשוט בלי שום קושיא ואח"כ כשמתחיל להבין בבחינת בינה אזי נולדו לו ספיקות וקושיות מחמת הבינה שזה נקרא הבנה ואח"כ כשמתחיל לתרץ הקושיות אזי צריך לטרוח בטרחא יתירה כדי שיעמוד על הדעת כי יש באדם שלש בחינת שכל הנקרא חכמה ובינה ודעת ואחר זה כשבא לכלל דעת אזי נחלק הדעת לשני בחינות אהבה ויראה אך למה לא יעמוד האדם על הדעת תיכף כשמתחיל ללמוד ישיג כל מה שיש בכח השגתו להשיג אחר זה כפי מדריגת נשמתו אך הוא מפני פגמו באותיות ובנשמתו אזי הספיקות והקושיות הם הדינים שלו שנפרדו ממנו וכשמתחיל להצטער על זה שאינו יודע ושב אל ה' אזי בא לו הדעת ובא אל היראה ואהבה וכפי הפגמו כן הוא הקושיות שלו אם פגמו גדול אזי הקושיות גם כן גדולים כי לפעמים עשה העבירה בתחבולות ובמרמה גדולה כן הקושיא יהיה המצאה גדולה וא"כ הוא חסרון לו מה שמקשה קושיא גדולה יותר ויש אנשים שוטים שמתפארים בזה שמקשים קושיא גדולה ועצומה שאין לה שום פירוק לפי הנראה אדרבה הוא גנותם כאמור ואם אח"כ כשבא אל הדעת היה אוחז ביראה ואהבה היה בא על ידי הלימוד אל עבודת הבורא יתברך אך הוא מרחיב שמו בזה ואומר שהוא הקשה קושיא גדולה ותירצה ויש לו גדלות בזה ח"ו ובאמת אין זה מצידו כי אם כמ"ש (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן ר"ל מתענוג העליון להשקות את הג"ן סדרים דאורייתא ואותו הנהר הוא משפיע שכל ושפע בהתורה שישאבו הלומדים אותה והוא אינו רק שומע מהשכל העליון כי כשמתחיל ללמוד מרגיש בעצמו כשבא לו השכל במוחו שיבין את הדבר שלומד. וזהו שאמר הנביא (ישעיה מב, יח) החרשים שמעו חרש מלשון החרש והמסגר הלומדים אינם רק שומעים ולית לון מגרמייהו כלום ולמה ירחיב שמו בזה וא"כ נפסק מחיות הבורא ברוך הוא אף שהוא חי מכל מקום חיי החיים שהוא הבורא ברוך הוא וברוך שמו אינו שוכן בתוכו וזהו (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרויים מתים ר"ל בחייהם לבד שאין להם חי החיים שהוא השי"ת ב"ה ואינו מקבל מהשפע שיורד מנהר העליון ומהארבעה ראשים שהוא האחד פישון ר"ל פי שונה הלכות (זהר פ' בראשית) אשר שם הזהב ושם הנהר השני גיחון כפירש רש"י מלשון יגח לשון תלמידי חכמים המנגחים זה את זה בהלכה ושם הנהר השלישי חדקל חד קל (ברכות נט א) ונהר הרביעי הוא פרת שמימיו פרים ורבים (שם) הוא הדעת שבא לכלל יראה ואהבה ומכח זה בא לכלל מעשה עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. והנה יש נו"ן שערי בינה שיכול האדם להשיג חוץ מאחד והנשמה קודם בואה לעולם הזה מברכין אותה יה יושיעך מעצת מרגלים (סוטה לד ב) ועל כן נקרא הנשמה יהושע ומרגלים הם עינא ולבא תרי סרסורי מלשון מרגלים. וזהו וישלח הקב"ה יהושע את הנשמה בין נו"ן שיבין את הנו"ן שערי בינה. מן השיטים ר"ל מן התורה שנכתבת שיטין שורות ויקבל מן האור שנשפע מן העדן העליון. שנים מרגלים ר"ל שיחזור המרגלים ההם עינא ולבא להטוב כי בהטוב הם גם כן עיקר שישים אותם לאנשים מלשון חשיבות חרש לאמר ר"ל חרש התורה שילמוד הוא שיקבל לאמר האמירה שיורד מן העולם העליון כאמור לעיל. לכו וראו את הארץ ואת יריחו מלשון והריחו ביראת ה' (ישעיה יא, ג) שיעבדו מיראה. וילכו ויבאו בית אשה זונה ר"ל בהיפוך שנתדבקו בסטרא אחרא הנקרא אשה זונה. ושמה רחב ועל ידי התורה נעשה שמה רחב ר"ל עיקר כוונתם אינו אלא להרחיב שמם ושמה של התורה רחב וגדלות וישכבו שמה ר"ל כי זה שאינו עובד את השי"ת נקרא שכיבה כמ"ש (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב וגו'.
64
ס״הטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף (תהלים קיט, עב) להבין לשון מאלפי דמשמע מאלפי הוא טובה ולא מרבבות ח"ו אך דנודע שהתגלות אלהותו יתברך שצמצם את עצמו בהתורה שהיא ניבנית מכ"ב אותיות ואור אין סוף ב"ה שפעת חיותו חי החיים בתוך האותיות שעל כן אורייתא וקב"ה חד (זח"ג עג) וכל זה הוא על ידי הדבור שהאין סוף ב"ה דיבר את התורה כמ"ש (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה וכן כמה פעמים וידבר ה' ועל ידי הדבור ההוא הכניס בה הבורא ברוך הוא חיותו אור עצמות אין סוף ב"ה כמו להבדיל באלף אלפי הבדלות האדם כשמדבר דבורים מכניס חיותו בהדבורים כי החיות הוא המדבר וצריך כל אחד לדבק עצמו בהתורה ולאחוז בשעת דבורו בה אל פנימיותה אור חיות אין סוף ב"ה השופע בתוך האותיות ולקשור ולדבק חיותו הפנימי בחיות המושפע באותיות התורה ועל ידי זה יהיה דבוק בו יתברך כי כוונתו יתברך היתה שכל אחד כפום שישער אותו בלבו כפום בחינתו ידבק את עצמו לאור חיות העליון הנעלם בהתורה וכן גם כן כל בחינות העולם מאחר שהכל בדבר ה' נעשו וברוח פיו כל צבאם נמצא כי כל העולם עם כל הנבראים מאחר שנעשו על ידי דבור פיו יתברך גם כן נעלם בהן החיות מאור אין סוף ב"ה נמצא שכל העולם עם כל הנבראים הוא גם כן תורה מאחר שגם שם הוא דבור והעלם אלהותו יתברך בהן ומטעם זה נקרא עולם מלשון העלם וכל זה על ידי שאנו חומריים שאי אפשר לנו כלל להשיג כי אם על ידי בחינת העולם שאור חיותו יתברך נעלם ונסתר אצלינו בבחינת האמור וא"כ בכל דבר שיראה ויעשה בעולם ידבק חיותו לאור אין סוף ב"ה הנעלם בהדבר ההוא בין בתורה בין בשארי דברים וזה נקרא בחינת ימין שהתורה ניתנה בימין אך אי אפשר לבא למדריגה זו כי אם על ידי שמתחלה יהיה בבחינת שמאלה של תורה כמ"ש (משלי ג, טז) ובשמאלה עושר וכבוד ואחר כך יכלול שמאל בימין ויבא לבחינת ימין כאמור אצלינו במקום אחר שלבהירות הגדול אי אפשר לבא בפעם אחד וצריך להיות בחינת קטנות וגדלות על כן מתחלה יעסוק בה לפי שכלו כמו שהשגתו ושיעורו הוא בזמן ההוא כמ"ש כפום מה דמשער אותו בלבו וגם זה יהיה בכל אופן היותר מועיל שישים שכלו בבחינה שהוא עומד בה שלא ימשיך את עצמו למטה ח"ו אך ילך ויתחזק את עצמו לעלות יותר עד שיזכה לעסק התורה הנקראת תורת פיך שיבין בהבנה גמורה לעסוק בהתורה בדביקות באור אין סוף ב"ה השופע בה' מוצאות הפה שהם כ"ב אותיות התורה שבא על ידי הדבור פיו יתברך ומאחר שיבא לזה יש גם כן כמה מדריגות גבוה מעל גבוה שכל עוד שיתחזק ילך להשגה יתירה בבחינה זו והבן שבודאי מי שיש לו שכל לעבוד כך והוא אינו עובד כי אם בבחינת שמאל שהוא עושר וכבוד הנקרא שלא לשמה שלא לשם ה' מוצאות הפה כאמור אין זה נחשב לו לעבדות כלל כיון שיכול שישיג וישער אותו היום יותר.
65
ס״ווזהו שאמר דוד המלך ע"ה טוב לי תורת פיך ר"ל בחינת פיך טוב לי לעסוק בתורה ולדבק את עצמי וחיותי בהחיות שנתלבש בה על ידי פיך שדברת אותן בדבורך העליון שאינו מושג מאלפי זהב וכסף הכוונה הוא כאמור כי כל זה הוא על ידי שמתחלה היה למודי בה בבחינת שמאלה שהיא עושר וכבוד ואלפי הוא מלשון לימוד כמ"ש (איוב לג, לג) ואאלפך חכמה על ידי הלימוד שהיה תחלה בקטנות שהיא בחינת קליפה שקדמה לפרי על ידי זה באתי לבחינה זו שהוא תורת פיך כאמור וזהו מאלפי זהב וכסף מלימוד הקדום שלמדתי לשם זהב וכסף כי תחלה היה שיעור אלהותו יתברך שמו אצל האדם כך כנ"ל וכן היא סדר ההנהגה של האדם ללמוד עמו האותיות והוא אינו יודע כלל ואין לו שכל כלל רק בתכלית הקטנות וצריך המלמד ליתן לו סימנים לפי שכלו הקטן ולהלביש לו הדבר כפי שכלו למשל אם אומר לו אמור א' והתינוק המתחיל אינו יודע מהו ואיזה הוא א' צריך המלמדו ליתן לו סימן לומר לו הא' הוא כמו האסל שנושאים בו מים דלי למעלה ודלי למטה וכן כיוצא בשאר האותיות צריך להחזיק בשכלו בסימנים ולהלביש לו בשכלו בשכל קטן מאוד ותדע נאמנה כשנותן לו הסימנים ומלביש לו האותיות שכך הוא אצלו צמצום אלהותו יתברך שמו הגדול שמצומצם באותו הזמן אצל התינוק בדבר ההוא שמלביש לו המלמדו כביכו"ל עד שכלו של התינוק כי הא' הוא בכל דבר שהוא אלופו של עולם שלית אתר פנוי מיניה וגם שם הוא בחינת הא' כביכול שמצמצם אצלו כפי השגתו והבן זה כי הוא כלל גדול כי על כן נקראים העולמות עולם על שם העלמו הוא יתברך שהוא מתעלם ומסתתר בכל זמן לכל אדם כפי שכלו בכדי שמשם יוכל לדבק את עצמו בו יתברך וזהו מה שאמרו בגמרא (פסחים נ ב) לעולם יעסוק אדם וכו' אפילו שלא לשמה וכו' להבין מהו לשון לעולם הא קאמר אחר כך שעל ידי זה יבא לבחינת לשמה וא"כ לא יהיה לעולם אך הוא כאמור לשמה נקרא לשם ה' לשם ה' מוצאות הפה העליון אין סוף ב"ה הנעלם ונסתר באותיות התורה על ידי הדבור שהוציאן מפיו העליון הקדוש לדבק את עצמו לאור אין סוף ב"ה שיהיה אחדות עם החיות שנשפע בהאותיות שרואה על ידי שמדבק חיותו שהוא גם כן חיות העליון וזה אי אפשר להשיג כי אם שמתחלה יהיה בבחינת שמאלה של תורה שנקרא שלא לשמה כאמור לעיל. וזהו לעולם לבא בחינת ההעלם אי אפשר אלא א"כ יעסוק אדם בתורה שלא לשמה ואז שמתוך שלא לשמה וכו' על ידי שגם שם הוא צמצם אלהותו יתברך אליו בעת ההיא אם לא יפסוק את עצמו מן החיות יבא לשכל יותר ויותר ומה שהקשו התוספות (שם בד"ה וכאן) ממ"ש במקום אחר הלומד שלא לשמה נוח לו שלא נברא ומוטב כו' ותירצו דהיינו בלומד לקינתור אבל הכא מיירי בלומד על מנת שיקראוהו רבי ולשם כבודו להבין הענין הוא מהאמור לעיל שההעלם הוא בכל דבר הן בעולמות העליונים נקראים גם כן עולמות על שם שהשי"ת מעלים ומסתיר את עצמו בהם כפי הבחינת העליונים שהשגתן גדולה וגם כן בעולם התחתון השפל כביכול משפיל את עצמו לצמצם הכרת אלהותו עד שכל האדם.
66
ס״זונודע שיש כבוד נברא וכבוד נאצל כבוד נברא הוא כבוד המלובש בהנבראים ששרשו הוא מכבוד העליון וכבוד נאצל הוא כבודו העליון הגדול בלתי מושג לנבראים שהוא ממש אלהות הגמור שהוא לשון אצל אצלו יתברך ממש נמצא מי ששכלו אינו משיג יותר כי אם שיכבדוהו ויקראו רבי נמצא הכבוד הוא גם כן העלם אלהותו יתברך שם שהוא בחינת כבוד נברא מאחר שלית אתר פנוי מיניה והוא אינו בגדר שיוכל ללמוד עכשיו בשכל שהוא בחינת לשמה האמור למעלה נמצא גם כן כך הוא גילוי אלהותו אצלו אבל מי שלומד לקנתר שהוא מחלוקת שהוא שלא לשם שמים ואין סופה להתקיים כי לא יוכל לבא על ידי התורה ההיא לבחינת קיום שיקום בדרגא לשמה מאחר שהוא לשם מחלוקת ששם כביכול העדר אלהות ואין שם העלם אלהותו יתברך בודאי במחלוקת ההיא שהיא שלא לשם שמים ולכך אין סופה להתקיים מאחר שהוא יתברך מסולק ממנו ונמצא הוא בלי חיותו יתברך מאחר שהוא יתברך שמו שלום ומברך את עמו בשלום כשהן בבחינת שלום יהיה איך שיהיה אך שהוא בגדר שלום הכל הוא גילוי אלהותו יתברך ויכול לבא לכוונתו האמיתית גדר לשמה אבל הקינתור ומחלוקת הוא מחלוקת קרח ועדתו שהיה כוונתו רק לשם קינתור ולא לכבודו מה היה סופו מאחר שאחז בדבר שאין בו חיות שהוא העדר אור האין סוף ממקום ההוא לכך נעדר גם כן מן העולם לשאול תחתית כי התורה נקראת גם כן שלום כמ"ש (משלי ג, יז) וכל נתיבותיה שלום וגו' ושארי פסוקים ולכן הקינתור בודאי אינו נכנס לגדר שיקרא בשם תורה ולכך נוח לו שלא נברא אף שעל כל אדם אמרו נוח לו שלא נברא אך זה חלוק מכל אדם כי שם נאמר בגמרא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו שיפשפש בחיי החיות שבמעשיו שהוא הצמצום אלהותו יתברך שנתצמצם אצלו בעת ההוא במעשיו כאמור ומזה יוכל להתחזק יותר כאמור אבל זה שמעשיו המה לקינתור בודאי אינו אחוז באלהות כלל ואין לו במה לתפוס בכדי שיתחזק יותר והבן כי הם כללים גדולים והבורא יתברך יסייענו לקיימן אמן סלה בילא"ו.
67
ס״חכי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו, ד) ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ילק"ש רצו) מה תלמוד לומר אלא שאין כל העולמים חשובים לפניו ככלום שהרי בחצי השם נבראו והיו נמשכים והולכים עד שאמר להם די שנאמר (בראשית יז, א) אני אל שדי שאמר לעולמו די עד כאן דהנה אמר דוד המלך ע"ה הטיבה ה' לטובים וגו' (תהלים קכה, ד) ופעם אחד אמר טוב ה' לכל וגו' (שם קמה, ט) להבין הענין דנודע שהבורא ברוך הוא הוא שלום בכל מיני השלימות באופן שאינו חסר כלום אפילו קודם בריאת העולמות כי כל הנבראים עליונים ותחתונים היו בכחו עד שלא האצילן ואצלו יתברך הוא שוה מה שבכח ומה שבפועל מחמת שהוא הבורא אשר בראן בודאי היו כמוסין בכחו לא כמדת בשר ודם אשר הוא נברא והוא תחת הזמן לכן אין מלך בלא עם ואחר זמן שיש לו עם נקרא מלך אבל בבורא ב"ה שוה הכח והפועל שהוא למעלה מהזמנים וההיה וההווה והיהיה אצלו הן כאחד כאמור מביט לסוף דבר מראשיתו מחמת שהוא למעלה מזמניות שווים אצלו הראשית והאחרית אבל מה שברא העולם הוא כי הוא יתברך נקרא טוב כמ"ש (שם כה, ח) טוב וישר ה' ומטבע הטוב להיטיב מחמת שהברואים הם חסרים וצריכים השלמת חפצם להמשיך ממנו יתברך שייטיב עמהן ויש בזה שתי בחינות האחד הוא מה שהבורא יתברך מטיב עם הצדיקים שהוא לא מחמת רחמנות אך הוא מדרך הטבה שמטיב לעושי רצונו ומשלם שכרן כפי השגחתו והבחינה הב' אף שיש בני אדם שאינם כדאי להיטיב להן מכל מקום מצד רחמנותו יתברך מרחם עליהן והצדיק נקרא כל כמו שתרגום אונקלוס על פסוק (דה"א כט, יא) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא כי צדיק יסוד עולם עמוד אחד יש מהארץ ועד הרקיע וצדיק שמו כי הצדיק מייחד ומקשר שמים וארץ כי שמים הם רוחניים בערך הארץ הגשמי וכתיב (דברים יא, יג) והיה אם שמוע וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' ובהיפוך ח"ו ועצר את השמים וגו' וזה נקרא רביעה כזכר הרובע את הנקבה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב עד א) תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיע אהדדי נמצא איך יש להן התחברות בשני הפכים אך הוא על ידי הצדיק הכלול משניהם שהגוף הוא חומר והנשמה שבתוכו היא רוחניות ועל ידו הן מתייחדים לכן כתיב השמרו לכם פן וגו' ועצר וגו' מאחר שלא יהיו צדיקים המייחדים ומקשרים בחינת שמים וארץ ומטעם זה נקרא הצדיק כל מחמת שהוא כלול משניהם וזהו טוב ה' בחינת טוב לכל להצדיק שנקרא כל ורחמיו מדת רחמנות על כל מעשיו אפילו על הרשעים והבריאה היתה לכוונה זו זהו נקרא בחינת דלי"ת דלית לה מגרמה כלום כך כל הברואים צריכים לטוב הבורא ברוך הוא או לרחמנותו כל אחד לפי בחינתו. וכתיב (משלי ג, יט) ה' בחכמה יסד ארץ כי כל החיות העליון נמשך מהחכמה העליונה אשר היא בחינת יו"ד כמ"ש (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה וכשבא החיות לבחינה תחתונה נקרא ד"י שאז מתחברין שתי הבחינות בחינת ד' ובחינת י' הנמשך לה והבן.
68
ס״טאך להבין מהו עניין הרחמנות שמרחם על הרשעים ונותן להם בעולם הזה מה הרחמנות הוא זה אך הענין הוא כי עולם הוא מלשון העלם שהבורא ברוך הוא מתעלם בכל דבר ומצמצם את עצמו כביכול לכל אדם כפי שמשגת חכמתו יתברך שהוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח שנשמת כל אחד מישראל יקרה בעיניו מאוד ורואה הבורא ברוך הוא בהשגתו המובדלת ומוסתרת מבני אדם עד שאף משה רבינו ע"ה ביקש הודיעני נא את דרכיך ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (ברכו' ז א) מפני מה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו והשיבו וחנותי את אשר אחון וכו' ורחמתי את אשר ארחם כי איך אפשר להשיג דעתו שהוא אין סוף ב"ה ולכן מה שנותן לבני אדם לאחד נותן חכמה ולאחד גבורה ולאחד עשירות ולאחד עניות הכל הוא לפי שראה בחכמתו יתברך שבחי' ההיא צורך אל האדם ההוא דוקא וממנה יוכל להתקרב ולדבק את עצמו אליו ולאחר בחינת האחרת הכלל הוא כי בכל דבר מתעלם אלהותו יתברך ומצמצם א"ע כב"י בדבר ההוא כי לית אתר פנוי מיניה ומכל מדה שהשי"ת מודד לו יתקרב דוקא אצלו מתוכה כי שם הוא התעלמות אלהותו ית'. וזהו בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד (שם נד א) וכו' כמאמר הבעל שם טוב נבג"מ ובקשתם משם את ה' אלהיך (דברים ד, כט) משם דייקא מבחינה שאתה שם ואף רחמנות הרשעים בדרך זה כי הרחמנות הוא הלבוש שבו מצמצם אלהותו יתברך כי הרחמנות הוא נמשך מלמעלה חיות מהבורא ברוך הוא וכשבא אליהם הרחמנות נכנס החיות בקרבם והוא אלהותו יתברך שנתצמצם אליהם כביכו"ל באולי ישובו כי כך ראתה השגחתו יתברך שכך הוא הצורך לפי בחינתו נמצא כי הרחמנות הוא על חלק נשמתו שמא יחזיר בתשובה ואין חילוק בין עניות ועשירות הכל הוא רחמנות לכוונה האמורה וזהו מה שאמרו (סנהדרין קב א) תפס הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו חזור בך פירוש בבגדו בלבושיו שהוא מדריגתו השפלה שם גם כן צמצום אלהותו יתברך באולי ישוב וזהו שאמרתי לעולמי מה שבראתי באמירה בחינת עולם הוא ד"י שיהיה התחברות דלי"ת ליו"ד והוא על ידי בחינת העלם מה שהבורא ברוך הוא מסתתר בהן. ולפעמים הרשע רוצה לעבור עבירה ויש לו כמה מניעות הוא גם כן צמצום אלהותו יתברך באותו המניעה באולי ישוב ממנה וזהו הטיבה ה' לטובים בבחינה הנקרא טוב גו' והמטים עקלקלותם יוליכם ה' את פועלי האון ר"ל שאף את פועלי האון יוליכם ה' מה שמונע אותם בשעה שהם פועלי האון ומ"מ הבחירה בידם והבן. ונודע שאין הרשעים פוגמין באותיות י"ה שהוא מקור התשובה כנודע רק באותיות ו"ה שהם בהתגלות כי העולם נברא באותיות י"ה נמצא שהן למעלה מן העולם והן מקום התשובה לכן התשובה היא תיכף כהרף עין שלא יאחר זמן התשובה כי התשובה היא מן הדברים שקדמו לעולם ונמצא שהוא למעלה מן הזמן ואינו בהתחלקות כדברים הנבראים בבריאת העולם. וזהו כי ביה ה' צור עולמים שאין העולמים נחשבים לפניו ככלום שיהיה לו צורך בהן ח"ו כאמור שהוא שלם בכל מיני השלימות שהרי בחצי השם נבראים ר"ל כוונת הבריאה היתה שיתקרבו לבחינת י"ה על ידי התשובה והיו נמשכין והולכין כי יש גבול הקדושה כמ"ש (שמות יט, כג) הגבל את ההר וקדשתו והרשעים רוצין לצאת מגבול הקדושה עד שאמר לעולמו די פירוש שנמשכין והולכין חוץ לגבול הקדושה ולא היה להם מקום אחיזה לשוב עד שאמר לעולמו הוא לשון העלם כאמור שמסתתר ומתעלם בכל ענייניהם בכדי שיבאו על ידי זה לבחינת ד"י שיוכלו להמשיך בתוכם חיות מבחי' יו"ד כאמור. וזהו אל יתהלל חכם בחכמתו וגבור וגו' (ירמיה ט, כב) כי כשיאמין האדם כי כל המדות מודדין לו למען יתקרב מהם אליו יתברך בודאי לא יאמר החכם שהוא חכמתו ולא הגבור שהוא גבורתו וכן העשיר וכו' כי אם הבורא ברוך הוא מדד לו המדה וצמצם אלהותו בהמדה למען יהא לו בנקל להתקרב אליו וזהו אל יתהלל בחכמת"ו בגבורת"ו בעשר"ו דייקא כי אם בזאת וגו' ר"ל בא' מכל אלו מה שנמצא אתו יתהלל השכל וידוע אותי. וזהו אני ראשון ואני אחרון (ישעיה מד, ו) ואת אחרונים אני הוא כי בהקב"ה אי אפשר לקרותו לא ראשון לבד ולא אחרון לבד כי הוא אינו בהתחלקות כדברים הנבראים רק הוא ראשון ואחרון כאחד ולא היה צריך לבריאות העולמות רק לבחינה זו בראו כי את אחרונים ר"ל אפילו את אחרונים שהן בסוף המדריגה אפילו הרשעים אני הוא צמצם אלהותו שם הוא שהוא מצד טובו ורחמנותו כאמור וזהו נקרא בחינת אני כי לשון אני הוא בחינת התגלות כי אי"ן הוא בחינת התכסות וזה הבחינה שהבורא ברוך הוא מצמצם א"ע בזה העולם הוא בערך התגלות נגד בחינת אי"ן שלמעלה אף שגם זה הוא בחינת התעלמות כאמור מכל מקום נגד בחינת שלמעלה הוא התגלות ונקרא אני כי בכל דבר צריך להאמין ששם הוא גילוי שכינתו כאמור. וזהו אם (אין) אני לי שאין לי האמונה שבחינת אני הוא לי בכל הנהגותי כאמור מה אני ואם לא עכשיו אימתי כי התשובה צריכה להיות תיכף מחמת שאינה בהתחלקות ובזמן וצריך שלא להכניסה בזמן כי זה בודאי אינה תשובה אף שידמה לו לתשובה. ואף מה שבאין לאדם מחשבות הן בשעה שלומד או מתפלל או בשאר היום לפעמים אף איזה מחשבות שאין רצונו בהם הוא כי המחשבה העליונה מצמצמת ומתלבשת א"ע בהמחשבה ההיא ואז יחרד האדם מה הוא הענין המחשבה ויראה להעלותה כפי בחינת וענין המחשבה ההיא כי בודאי חטא בכיוצא בזה בהרהור או במעשה או אפשר בגלגול הקודם ועכשיו באתה לתקנה לכן יאמין באמונה שלימה כי המחשבה העליונה מצמצמת את עצמה ונתלבשה בענין מחשבה הזאת ויראה לתקנה וידבק את עצמה למעלה לשרשו ומפריד הרע והטוב נתדבק בשרשו בעולם המחשבה שאין שם רע ואם היו עובדים את הבורא ברוך הוא בדרך זה בודאי היו עובדין אותו יתברך עבודה תמה והיו הולכין בדרך השי"ת.
69
ע׳וזה שאמר הנביא (ישעיה נה, ח) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ר"ל עבור שאין אתם נותנין לב להתבונן שמחשבותי מחשבותיכם שמחשבתי העליונה נתצמצמה כביכו"ל במחשבותיכם כאמור לעיל על כן לא דרכיכם דרכי כי נשארה המחשבה במקומה בשבירה שלא עלתה למעלה לתקנה כאמור אצלינו במקום אחר ע"פ רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום (משלי יט, כא) כי מה שרבות מחשבות וגו' הוא כי עצת ה' היא שתקום המחשבה א"כ העיקר הוא האמונה בצירוף זריזות המעשה בלי התרשלות ואז יזכה לראות בנועם ה' אנס"ו.
70
ע״אאיתא בשולחן ערוך (חו"מ סי' ח, ס"ב) הדיין יראה כאלו חרב מונחת וכו' וכאלו גיהנם פתוחה מתחתיו. הענין הוא כי הלא שנים שבאו לדין מאיזה סיבה באין ע"כ שהאחד רוצה לשקר וליטול ממון חבירו חנם ועל כן נקראים בבחינת יעקב ועשו כי הלא שם היה גם כן כן שרצה עשו ליקח מיעקב הברכות שהיה מגיען באמת ליעקב כנודע והדין הוא בסוד יצחק שהוא דין וכמו שמצינו כשבא עשו אצל יצחק כתיב (בראשית כז, לג) ויחרד יצחק חרדה גדולה ופירשו רבותינו זכרונם לברכה (תנחומא תולדות) שראה גיהנם פתוחה מתחתיו כמו כן גם כן כאן וכשמדברים הדבורים והאחד אומר שקרים נותן כח להקליפה שמדבר בהאותיות שקר ואחר כך כשמקבל עליו את הדין מביאים את הדבורים למקום הקדושה וזהו (אבות פ"א) כשעומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים כו' יהיו בעיניך כזכאין מאחר שקבלו וכו' עד האלהים יבא דבר שניהם פירוש דבור שניהם.
71
ע״באמר ליה רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכא דתהוי שלמא במלכותא. דרש רבא מאי דכתיב (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון מה שריון כל קליפה מצטרף לשריון כך כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול (ב"ב ט א) הענין הוא ישראל מונין ללבנה כי דרך משל המלך שיש לו מדינות רבות ואוצרות רבות וחיילים הרבה כל הנאתו הוא מבחינת מחשבתו שמחשב רב טובו וכבודו שיש לו ואם נחסר לו איזה מדינה משלו על ידי שלקחו אחר או נחסר מחיילותיו אז אין חשבונו שהיה לו תחלה שלם ורב כבתחלה ונעשה חשבון קטן. כן כביכול ע"ד משל כל זמן שישראל עושין רצונו של מקום וכובשים כל העולם תחת יד הקב"ה ומסגלין מצות ומעשים טובים הרבה אז הכל בשלימות ועתה בגלות נתמעטו הכל ואין החשבון שלם ולכן נק' המלך בחינת חשבון כי כל בחינת מלכותו הוא מחשבתו וחשבונו כאמור וזהו (שיר השירים ז, ה) עיניך בריכות בחשבון עיניך הם הצדיקים הם נטועים ומוברכים ע"ד המבריך ומרכיב בחשבון במחשבת המלך מלכו של עולם שכשהם צדיקים הם משלימים החשבון שנתמעט תחלה וכשהם מתקשרים בהקב"ה הרי הם באים בחשבונו ומחשבתו של מלך כאמור וזהו כי היכי דתהוי שלמא במלכותא ר"ל שיהיה שלימות במלכות דהיינו על ידי התקשרות של הצדיק משלים מחשבתו של המלך ותענוג שלו וזהו כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול כי הצדקה מקרבת הגאולה ואז הוא שלימות החשבון ויהיה בבחינת חשבון גדול שבזמן הגלות הוא חשבון קטן כאמור ועל ידי הצדקה יהיה החשבון בגדלות הגדול מאוד וזהו בחינת הלבנה עתה במיעוטה ואח"כ תתחדש ותצא מהמיעוט בבחינה הנ"ל כאמור כי הקב"ה ברא העולם בגין דישתמודעין ליה ולהכיר מלכותו ואמונתו ולכן בראשית ברא אלהים סוף תיבות אמת והקב"ה נקרא אמת שחותמו אמת (שבת נה א) ר"ל חותם הוא סוף כמו הכל הולך אחר החיתום ואותיות אמת הוא ראש תוך סוף שהקב"ה מקשר הכל ובשביל הכרת והתגלות האמת נברא העולם וא"כ כיון שהפועל הוא אמת וכח הפועל בנפעל א"כ הפעולה הנפעלת היא אמת ר"ל יש בכחה התגלות האמת שהוא הקב"ה זהו פועל אמת שפעולתו אמת. והנה ישראל הם עיקר מטעיו להתפאר כדכתיב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר וכשאוחזין באמונה הוא האמת אז הוא התפארות הבורא בהם כאמור וזהו וללבנה אמר שתתחדש ממיעוטה ותהיה עטרת תפארת מפני שהם עתידים להתחדש כמותה ר"ל ישראל ואז לפאר ליוצרם שיתגלה התפארות היוצר ב"ה ויהיה שלימות המלכות בלי שום מיעוט וזהו אלמלא לא זכו ישראל אלא לקבל פני אביהם שבשמים אלא פעם אחת בחודש דיים (סנהדרין מב א) אמר אביי הלכך צריך למימרא מעומד כי קבלת פני אביהם הוא כשיהיה הכל בשלימות ויכירו הכל כח מלכותו בכל משלה ואז נאמר אקים סוכת דוד הנופלת ולכן צריך למימר מעומד בסוד הקמה ואמר פעם אחד בחודש ר"ל שיהיה התחדשות כאשר היה כונת הבורא בבריאת העולם וחידושו בשביל האמת כן יהיה עתה בבחינה ההיא של ההתחדשות ואז דיים כי יוחזר הכל לטוב ויקים סוכת דוד במהרה בימינו אמן.
72
ע״גשבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבא. (שבת יב א) וצריך להבין מהו הלשון מלזעוק הוה ליה למימר מלהתפלל גם מהו רפואה קרובה לבא. אך דהנה לרפאות איזה דבר צריך לאסוף סממנים מכאן ומכאן ויש סמנים שצריך לאסוף ממדינות רחוקות והנה שבת הוא עולם האחדות וכל העולמות מתעלים ולכן אינו צריך לאסוף סממנים מכאן ומכאן מפני שהוא עולם האחדות נמצא כאן יש הכל כמאמר ויכל אלהים וגו' (בראשית ב, ב) כי שבת היא הגמר ובהגמר כלול הכל ולכן נקרא שבת כלה שכלולה מהכל וזהו שבת הוא מלזעוק לשון אסיפה ר"ל שאינו צריך לאסוף הסממנים כנ"ל ולכן ורפואה קרובה לבא שאינו צריך לאסוף ממדריגות רחוקות כנ"ל.
73
ע״דהני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו (ברכות ו א) כי הרוצה לדבק עצמו אל השם ב"ה ידע נאמנה שאין סוף לדביקותו ותמיד ילך מחיל אל חיל וממדריגה למדריגה עד אין תכלית כי הוא יתברך אין סוף ונמצא יבין האדם שמעולם לא התחיל לכנוס אליו להתדבק בו כי דבר שאין לו סוף אין לו התחלה ומי שסובר שכבר הגיע לשלימות אינו כלום בודאי עדיין חסר מכל וכל וזהו מבחינת סטרא אחרא זהו הני ברכי דרבנן הוא ההילוך של הליכות עולם אליו יתברך דשלהי לשון סוף שנדמה לו שיש סוף לזה מנייהו הוא ויובן.
74
ע״הנון שערי בינה נבראו בעולם וכולם ניתנו למשה חוץ מאחד (נדרים לח א) צריך להבין למה אמר תחלה כולן ניתנו למשה ואח"כ אמר חוץ מאחד הוה ליה למימר מ"ט ניתנו למשה והענין הוא כי יש שני מיני דעת הא' דעת ההתגלות והב' דעת הנעלם וכל מה שיודעים ומשיגים הוא בדעת ההתגלות ועל ידי דעת הזה בא לבחינת דעת הנעלם והענין יובן על דרך משל אדם שמפלפל ומבין בדעתו ומתוך פלפולו נכנס בעמק שכלו סברא דקה אשר אי אפשר לבאר בפה והוא ברצוא ושוב והסברא עמוקה ומתוקה מאד ומחמת דקותה לא תתפשט בדבור רק נשאר בשכל וכן על דרך זה יש דעת הגלוי שבו משיגים אלהותו ומפני זה נכנסים למדריגה עמוקה דעת נעלם ר"ל שבא לבחינה שמשיג שאי אפשר לעמוד על תכליתה מפני גודל הבהירות וזהו תכלית הידיעה אשר לא תדע ר"ל שיבא למקום שמשיג שא"א לידע אבל לא כהמון עם שסוברים שהתכלית הוא אשר לא ידע מאומה א"כ כל הפחות בדעת בא לתכלית יותר אלא הכוונה שישיג דבר שמפני בהירתו א"א לעמוד עליו ולא ע"ד האמנה אלא יכנוס למקום ההוא ממש ומשה שרשו בדעת הנעלם ולכן משה מלגאו ויעקב הוא י' עקב שנתפשט השכל בסוף ועקב זהו מלבר והתפשטות דעת הנעלם למטה בגלוי נקרא גם כן משה כי מן המים משיתיהו שנמשך משורש הנעלם נמצא הנו"ן שערי בינה הם מ"ט שנתגלו ושער הנו"ן הוא נתיב לא ידעו עיט ר"ל שמפני בהירתו א"א להשיגו והנה משה הבין זה נמצא ניתן לו כל הנו"ן שערים כי זה הוא שער הנו"ן שידע שאי אפשר להשיגו כאמור וזהו כולם ניתנו למשה דהיינו שהבין חוץ מא' שאי אפשר להשיגו וזהו (דברים לד, ו) ולא ידע איש זה משה הדעת שבגלוי את קבורתו היינו הדעת הנעלם והוא גנוז בדעת הגלוי זהו אפילו משה עצמו אינו יודע היכן קבור היינו הדעת הנעלם ומשה שרשו שם בהעלם ויודע שאי אפשר להשיגו והבן.
75
ע״ובגמרא (עירובין סה א) יש פלוגתא חד אמר לא איברי לילה אלא לגירסא וחד אמר לא איברי לילה אלא לשינתא. ונראה דלא פליגי כי הנה בלילה הוא שליטת הדינים וכשלומד תורה בלילה והתורה נקראת תורת חסד הוא ממתיק הדינים בהחסדים של התורה וזהו גם כן כוונת מי שאמר לא איברי לילה אלא לשינתא ר"ל לשנות מהדינים לרחמים דהיינו בהתורה כנ"ל.
76
ע״זהנה איך אפשר לירא מהשי"ת כיון שאין יודעים אותו אך יראה הוא אותיות ראיה כי כשרואה שפלות עצמו אז אפשר לירא משם יתברך.
77
ע״חכל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך (שמות טו, כו) ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קא א) ואם אשים כי אני ה' וכו' והקשה המהרש"א כי העיקר חסר מן הספר שאינו כתיב ואם אשים ויש לומר על דרך הלצה כי דרך הרופאים שאומרים להחולה אתה בעצמך גרמת לך כי אכלת דבר פלוני או שתית דבר פלוני והנה האמת הוא כי כל היסורים של אדם הוא בעצמו הגורם לו בעונותיו אך השי"ת ב"ה ברוב רחמנותו אע"פ כן הוא רופא אותו ואינו אומר לו הלא אתה גרמת לך וזהו לא אשים עליך פירוש לא אאשים אותך לאמר שאתה בעצמך הוא הגורם כי אני ה' רופאך וק"ל.
78
ע״טהנה בהתורה יש ד' מדריגות פשט רמז דרוש סוד והפשט הוא מדריגה תחתונה ומהו לשון פשט שיפשיט את עצמו מהטבע ויהיה למעלה מהטבע דהיינו כשלומד תורה לשמה לשם ה' כי עולם הזה נברא בה' והה' הוא החיות של עולם הזה דהיינו הטבע וכשלומד תורה לשמה מעלה ומגביה את הטבע לשרשו כי בכ"ב אותיות התורה נברא העולם והן המה חיות העולם וכשלומד את התורה הוא מעלה את העולם אל התורה וזהו (ב"ק פה א) ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות כי הנה חכמת הרפואה היא חכמה שנפלה מחכמה שלמעלה אף שהטבע בגימטריא אלהים הן אמת כי בודאי גם הטבע אינו רק השי"ת לבדו אך שהוא מצומצם מאוד כי אלהים הוא צמצום. וזהו נובלות חכמה תורה שלא יסבור הרופא שהוא הוא המרפא כ"א שזהו חכמה שנפלה מחכמה העליונה וזהו נובלות החכמה החכמה שנפלה מחכמה של מעלה דהיינו כל השבע חכמות חכמת הרפואה ושארי חכמות שהם הכל נובלות החכמה גם המה תורה והתורה היא החיות שלהם וזהו ורפא ירפא מכאן וכו' רצה לומר שאלו לא היה כתוב בתורה תיבת ורפא ירפא לא היה יכול הרופא בשום אופן לרפאות וזהו מכאן וכו' ר"ל מכאן מהתיבות ורפא ירפא יש לו חיות לרופא לרפאות ומכאן נשתלשלה חכמת הרפואה ואותם התיבות ורפא ירפא הן המה החיות של הרפואה והבן בילא"ו יילא"ו.
79
פ׳אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים (תהלים קכג, א) אלמלא אני לא היית יושב בשמים (ילק"ש תקמ"ח) כתיב (עמוס ט, ו) הבונה בשמים מעליותיו ואגודתו על ארץ יסדה. כשישראל עושין רצונו של מקום בונה בשמים מעליותיו וכשאין עושין רצונו של מקום אגודתו על ארץ יסדה (חגיגה יב א) הענין הוא כבר מבואר בתיקונים ישראל על שם ל"י רא"ש. כי כשהבן עושה נחת רוח לאביו מתרחב דעתו של אביו וכשאין עושה רצונו אומרים שהולך אביו מפני הצער בלי ראש ולכן על דרך זה כביכו"ל לסבר האוזן ישראל נקראים בנים וכשמטיבין מעשיהם מביאין תענוג ונחת בו יתברך ונקרא ל"י רא"ש על דרך משל ובהיפוך ח"ו קלני מראשי (סנהדרין מו א) מבואר במקום אחר שזה נקרא הקב"ה מניח תפילין (ברכות ו א) עיי"ש ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שם) תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (דה"א יז). ר"ל שבחינת תפילין הוא הרחבת התענוג על ידי שישראל גוי אחד בארץ. וכמו שנתעורר בו יתברך כן נשפע למטה בכל העולמות רב שפע ותענוג והתרחבות מוחין לעבדו בהרחבה ושלימות כאשר בימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא סיהרא נקרא עובדות של אדם כי המעשה מקבלת מהמחשבה כמו הלבנה שמקבלת מן השמש ומגרמה לית לה כלום כן המעשה לפי שלימות הכוונה כן תחשב המעשה ותאיר ובימי שלמה היתה המעשה בשלימות במוחין ובכוונה גדולה והיה איש תחת גפנו וגומר (מ"א ה, ה) כמבואר במקום אחר ואין כסף נחשב בימי שלמה (דה"ב ט, כ) מפני רב השפע שגרמו בעולם. וזהו אליך נשאתי את עיני הוא השכל אז גרמתי היושב בשמים שאלמלא כו' ר"ל שתתיישב דעתו כביכו"ל כמבואר במשל סוד הנחת תפילין והרחבת הדעת מפני נחת רוח בסוד ל"י רא"ש וזהו כשעושין רצונו של מקום בונה בשמים מעליותיו מעוררים תענוג גדול גבוה מעל גבוה מעלה אחר מעלה עד קשר אין סוף וכשאין עושין רצונו אז אגודתו על ארץ יסדה ארץ הוא מדריגה קטנה ונקרא אגודה כשהוא בקטנות שבגדלות ניכרין ובולטין ג' המוחין וניכר כל אחד החכמה לבדה וההבנה שמבין דבר על בוריו ודעת שמכריע ומעמיד הדבר על מכונו ותילו ובקטנות כשאין לו דעת להבין ולדעת אז הכל אגודים יחד ולכן נקרא אגודה ודי למשכיל זהו ואגודתו שהוא בקטנות אז על ארץ יסדה מדריגה אחרונה וקטנה והבן.
80
פ״אדבר אל בני ישראל ויסעו וגו' כתיב (קהלת ד, ב) ושבח אני את המתים וגו' הענין הוא אית יראה ואית יראה יראת העונש ויראת הרוממות יראת העונש הוא דנחית מדרגיה משורש היראה הרוממות ונקרא יראת אלהים מדת הדין ויראת הרוממות נקרא יראת ה' שירא מפני הוי"ה המהוה כל הווים לכן אלהים בגימטריא הכסא שזהו כיסוי והעלם ליראה של הרוממות העיקרית שגנוז בה וכשמבין האדם ושב מיראה זו ליראה העיקרית שהוא חסד ורחמים נקרא והוכן בחסד כסא ר"ל היראה שנתכסית ונתעלמה ביראת העונש נתכוננה בסוד יראת ה' לחיים ונמתקו ונתבטלו הדינים מכל וזהו עין ה' ר"ל ההשגחה של בריאת העולמות יהיה אל יריאיו כדי שיראו מלפניו אמנם לא בשביל יראת העונש אלא למיחלים לחסדו יראה הרוממות. והנה מאן דנחית מדרגיה שהיא יראת העונש קרי ביה וימת ויראה העיקרית נקראת חיים וזהו ושבח אני את המתים ר"ל גם באותן דנחיתו מדרגיה יש בהן שבח ומפרש מאין בא השבח ואמר מן החיים מן החיות העיקרי שלהם ויתרו אמר עתה ידעתי לשון חיבור כי גדול ה' בחינה עיקרית מכל האלהים ר"ל מחמת כל המדריגות דנחיתו מדרגיה מהם ידעתי גדלות הוי"ה המהווה כל הווים כי עברו עליו כל בחינות הנ"ל ושב מהם אל העיקרית וזהו ויחד יתרו שעשה יחוד וזהו ופרעה הקריב (שמות יד, י) שפרעה מלשון התגלות על ידי מה שנתגלה הקריב אל השורש כי כשבא פרעה לבני ישראל היה להם יראת העונש אך ויצעקו בני ישראל אל ה' וזהו דבר אל בני ישראל ויסעו ואמר בזוהר (ח"ב נב ב) דבעתיקא תליא מילתא ר"ל שיעתקו ממדריגה זו למדריגה עליונה יראה העיקרית ויומתקו הדינים והבן.
81
פ״בהלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם (דברים לב, ו) ותרגום אונקלוס עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו הענין הוא ידוע כי העולם הזה נברא בה' כדכתיב בהבראם ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (מנחות כט ב) בה' בראם שהוא דבורו כביכו"ל בה' מוצאות הפה היא התורה שעל ידי התורה נברא הכל כמאמר רבותינו זכרונם לברכה בזוהר אסתכל באורייתא וברא עלמא והכל נברא בענין זה כל התורה כולה כמו שהיא מראש עד סוף בה הקב"ה הכל דרך משל כשדבר הקב"ה אותיות התורה בה נברא כל עולם ועולם התלוי בבחינת האותיות ההם ומסר לנו התורה שהיא בנין העולמות כי כתיב אשר ברא אלהים לעשות ר"ל שעדיין נשאר לעשות ולהגמר על ידי ישראל וישראל כשעוסקים בתורה בדחילו ורחימו אזי מתקנים וגומרים העשייה של העולמות כגוונא דאנא במילולא דילי עבדית שמיא וארעא אף הכי אנת וכו' וצריך האדם להיות בבחינת ענוה בתכלית כי כמו שהקב"ה הלביש מדת ענוה על ידי שנתצמצם והלביש עד ערך שיוכלו להשיגו ובזה נבנה העולמות כן צריך האדם להיות בבחינת ענוה ואז יקנה חכמה היא התורה ויוכל לברא עולמות גם כן ובתורה כלול ל"ב נתיבות חכמה ונו"ן שערי בינה שהכל כלול בתורה וכל אחד ואחד ידרוך בנתיב שרשו ובחינתו הראויה לו וכל חד כפום מה דמשער בליביה בחינה הראויה לו משערי שיעור הבינה ואיש לבב יקנה לב על ידי ל"ב נתיבות וילבב לבבו לאהבה ולדבקה בו בחכמת לב ואם ח"ו האדם לומד שלא לשמה בלא לב אמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה לא זכה נעשה לו סם המות (יומא עב ב) כי התורה נמשלה למטר ויש גשמי ברכה ויש גשמי קללה כן על דרך זה כשלומד כראוי נעשה סם חיים ובהיפוך נעשה סם המות וכתיב (שיר השירים ח, יג) חברים מקשיבים לקולך השמיעני שהמלאכים חושקים לשמוע ומתחברים למי שמדבר דברי תורה והענין כי כיון שעל ידי התורה נבראו הכל וחיותם הוא אותיות התורה שבזה נתהוו וביד ישראל נמסרו לגמור העשייה נמצא כשאדם מדבר דברי תורה ומתדבק בו יתברך הוא גומר תיקונם ועשייתם כאלו בוראם הוא ומשפיע להם חיותם לכן כל חשקם לשמוע קול העוסקים כי זה הוא בריאותם וזהו האזינו השמים ואדברה ר"ל שתעשו ותעסקו בתורה בענין ראוי ונכון עד שתגרמו שיאזינו השמים עולם השמים והמלאכים כולם לקולך ואמר איך יהיה זה באופן שואדברה ר"ל שידע האדם שדבורו בתורה הוא עצמו דבר ה' הנשפע בו בעת אשר בדבר ה' שמים נעשו וכל אשר בעולם והאדם בכלל כי הוא עיקר נמצא דבריו הם דברי ה' ובזה עולמות גם כן כאמור ותשמע הארץ אמרי פי ר"ל כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שמו"ר ה) בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך היו שומעין מכל המקומות קול שואג אנכי ה' אלהיך אפילו אבן מקיר ולא היה מקום פנוי שלא היה נשמע משם אנכי וכו' כי באמת דבר ה' אנכי ה' וגו' ממלא הכל כי מלא כל הארץ כבודו (ישעיה ו, ג) והוא שוכן בכל דבר נמצא לא היה מקום פנוי שלא יאמר אנכי וכו' ויובן על דרך זה כשהאדם מקדש עצמו ומדבר בקדושת התורה כראוי אז אפילו מן הארץ אשר נתקדש סביביו בהשפעת קדושה ישמע קול קדושת התורה וכפי ערך גודל יכולתו לקדש המקום ישכון בו השכינה וזהו ותשמע הארץ גם כן אמרי פי (דברים לב, א) אמר הכתוב עוד יערוף ר"ל מה שלפעמים עורפת ומחזרת האדם לאחור מן הקדושה הטעם הוא כמטר לקחי ר"ל התורה שנקרא לקח היא נמשל למטר שיש גשמי ברכה וכן להיפוך. תזל כטל אמרתי ר"ל אמרתי נקרא מחשבה כנודע כשהאדם מחשב במחשבתו ומתדבק בה' בעסקו בתורה אז יזל כטל שהוא טובה לעולם ויושפע מטל השפע ויזל על כולם ויעלו ויצמחו ויתוקנו הכל נמצא כשהאדם עוסק בתורה וחוזר עורף אז יהפוך מל"ב נתיבות ונו"ן שערי בינה ונעשה בחינת נב"ל ר"ל כי הלא באמת יש כאן ל"ב נתיבות החכמה ונו"ן שערי בינה אלא שהוא הולך לאחור ולא לפנים ולא השיג החכמה והנה התורה שניתנה לנו נקראת זאת ר"ל שנתגלה בגילוי ונקראת זאת וזהו הלה' ה' רברבא ר"ל ה' הם ה' מוצאות הדבור שיהיה לה' תגמלו זאת ר"ל התורה שנקראת זאת שנתנה לכם תגמלו לה' ובזה יתקרב ה"א להוי"ה ואמר עם נבל ר"ל הלא יש בתורה ל"ב נתיבות ונו"ן שערים וזהו עמא דקבילו אורייתא שיש בה כל האמור אלא שנהפכו בבחינת נבל ולא חכם ולא חכימו לילך בנתיבותיה כי אין פיו ולבו שוין וזהו אני חכמה שכנתי ערמה (משלי ח, יב) ר"ל שהחכמה של התורה נתפשטה למקום ערמימות ששם גם כן בחינת ל"ב ונו"ן אלא שנהפך כאמור מפני שהתורה מתפשטת ענפיה בכל מקום ובכל בחינה יכול המשכיל לאחוז בתורה ולהשיג הל"ב נתיבות והנו"ן שערים כפי בחינתו ולכן אמר יעקב אחיו אנכי ברמאות (מגילה יג ב) על ידי ששם נתפשטה החכמה במקום הערמה הרי יש ליעקב איחוי ואחדות בחיות ההוא לבא ולאחוז בשרשי סעיפיה והבן בילא"ו.
82
פ״גתם ונשלם שבח לאל בורא עולם כל פעול ה' למ
83