מאור עינים, דבריםMe'or Einayim, Devarim

א׳במדרש תנחומא אלה הדברים וגו׳ אמרו ישראל למשה אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כ״כ אר״י כשאתה כבד פה שנה את התורה והתרפא כמו שמשה למד את התורה במדבר עד כאן לשון המדרש. ונקדים פסוק (דברים ב׳, ג׳) רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה ופירש״י סובו לכם לרוח מזרחית מן הדרום לצפון פניכם לצפון כו׳ להבין הענין אפשר לומר דנודע סוד יציאת מצרים הוא שהדעת היה בגלות ובקטנות שלא ידעו הדעת השלם לעבוד השם יתברך בתענוג ובמוחין גדולין כמ״ש (דברי הימים א׳ כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך כנודע שדעת הוא לשון יחוד ותענוג כמ״ש וידע אדם ובגלות מצרים היה דעת שלהם בקטנות מאוד שהוא בחי׳ מיצר ים שהדעת שנמשך מדעת החכמה היה במצר וקטנות שלא היה אצלם הדעת הגדול וביציאת מצרים שיצאו מן מיצר ים שנתגדל ונתרבה הדעת את ה׳ כמ״ש (שמות ב׳, כ״ה) וידע אלהים שנתרומם דעת אלהים וכמ״ש ותרבי ותגדלי שבאו ונתרבו ונתגדלו במוחין ודעת גדול לעבוד הבורא ב״ה בתענוג הזך והזוהר שהוא שמחה של מצוה ועבודה וכמ״ש ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שעבודה שלהן על ידי שנתרבה הדעת ויצאו מן הקטנות היתה בשמחה. כמ״ש (תהלים ק׳, ב׳) עבדו את ה׳ בשמחה ומצינו מקרא אחר שכתוב (שם ב׳, י״א) עבדו את ה׳ ביראה והאמת הוא כמו שדרשו בש״ס עבדו את ה׳ ביראה וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה ולהבין דברי הש״ס:

ב׳דנודע שהיראה היא השער לה׳ אשר צדיקים יבואו בו ראשית חכמה יראת ה׳ (שם קי״א, י׳) שתחלת כל עבודתו ותחלת דברו הדבורים צריך שתקדים לו ותתעורר עליו יראתו יתברך ואם יש לו דעת שהוא תענוג כאמור אזי על ידי הדעת ההוא נמשך לו תענוג גדול בעבודתו מעולם התענוג ומתחיל לעבוד את ה׳ בשמחה ונמצא שמקשר ומיחד ומעלה את עולם היראה בעולם התענוג על ידי מה שנתעורר בקרבו כך כנודע באתערותא דלתתא וכו׳ ונעשה יחוד גמור באמת:

ג׳ולהבינך איזו הוא דעת שממשיכו לעולם התענוג הוא כי נודע מ״ש הנביא (ישעיה נ״ח, י״ד) כי פי ה׳ דיבר שצריך כל א׳ המדבר דברי תורה ותפלה אחר שבא בשער היראה שקיבל עליו עול יראתו יתברך על עצמו צריך לידע ולהאמין כי פיו המדבר הדבורים הוא ממש פיו יתברך שהוא חלק ה׳ ממש האדנות השוכן בתוך כל אדם מישראל השלם הוא שמדבר הדבורים בכח החלק האלקי וכמ״ש (תהלים נ״א, י״ז) אדני שפתי תפתח שהוא עולם הדבור המצומצם בתוך פה האדם כמבואר אצלנו במקום אחר ואחר שידע זה באמונה גמורה מיד יבוא לו תענוג גדול כי זה הידיעה הוא הדעת השלם המביאו לידי תענוג הרוחני ונתרחבו מוחין שלו ונתאחד על ידי הדעת היראה שקבל עליו מתחלה בעולם התענוג. ועל ידי זה יצא ממצר ים שהדעת מתרבה ויוצא מן המיצר והקטנות ועל ידי היחוד הזה נעשה מיתוק כל הדינין כי הדינין הן במיצר וקטנות כמו במצרים שעל ידי שהיה הדעת במיצר וקטנות היה גלות שהן דינין ועל ידי ריבוי הדעת יצאו מן הדלות בכללות וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן שזהו כוונתם באמרם ז״ל בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים בפרטיות שהאדם מפיל עצמו ודעת שלו במיצר ים וקטנות ועל ידי זה הוא במקום דינין וכשמקבל עליו את היראה שהיא השער שהוא מקום הדינין כנודע ועל ידי הדעת האמור שמאמין כי פי ה׳ דיבר בו ובא על ידי זה לתענוג העליון עולם התענוג עלמא דחירות שהוא עולם הבינה דמינה דינין מתערין אזי מקשר היראה בעולם התענוג ונמתקים הדינין בשרשם כי אין המתקת הדינין אלא בשרשם כנודע וזהו במקום גילה שם תהא רעדה רוצה לומר שצריך שתהא רעדה שהוא היראה במקום גילה שמקשרה בעולם התענוג על ידי הדעת האמור ותעלה למעלה מקום שאין שם פעולת הדינין כי אף דמינה דינין מתערין מכל מקום הוא רחמים מאחר שהוא עולם השמחה ובמקום שמחה אין דינין. וזהו מאמר רז״ל על פסוק (שמואל ב כ״ג, ג׳) צדי׳ מושל יראת אלקים ואמרו רז״ל ומי מושל בי צדיק שהקב״ה גוזר גזירה והוא מבטלה והקשה בזוה״ק וכי קטרוגא דמאריה איהו שמשנה רצון הבורא כביכול ולפי האמור באמת הכל הוא על ידי הבורא יתברך כי הרשעים שאין הדעת שלהם יצא ממצרים ומפילין את העולם בקטנות ומיצר מקום הדינין כי עבודה שלהם אינו בתענוג שהוא הרחבת הדעת והצדיק מקשר את העולם ומיחד את עצמו עם כל הנבראים כמו שתרגם אונקלוס (דברי הימים א כ״ט, י״א) כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמים ובארעא שהצדיק מקשר מדריגות תחתונים למעלה ועובד בריבוי הדעת ובתענוג רחב ומעלה את עולם היראה לעולם התענוג שהוא נחלה בלי מצרים שאין שם דינין וכל זה על ידי הדעת שיודע ידיעה נאמנה כי פי ה׳ דיבר בו ועל ידי זה מעלה עולם הדבור והיראה למעלה ומוציא את העולם מן הדינין ונמצא שהוא על ידו יתברך כי באמת הוא יתברך העושה כך על ידי חלק אלקי השוכן בתוך הצדיק ומדבר הדבורים שעל ידי זה הוא עיקר ביטול הגזירה עבור שהצדיק מאמין כי פי ה׳ דיבר בו ועל ידי זה מעלה עולם הדבור והיראה למעלה והבן:

ד׳וזהו מי מושל בי צדיק ב״י דייקא על ידי ממש נתבטלה הגזירה והדינין רק שהצדיק נקשר ולא נפרד מאתו יתברך ונעשה מיתוק הדינין על ידו. וזהו שהוכיח הנביא (ישעיה א׳, ב׳) בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו ב״י שהפשיעה היתה עבור שלא היה להן דעת זה שהוא בחי׳ ב״י שהוא פי ה׳ דיבר כאמור ועל ידי זה נפלו למקום הקטנות ומיצר מקום הדינין ועל ידי זה חזרו לגלות כי סוד כל הגלות הוא על ידי שמפילין הדעת במיצר וקטנות שעובדין את ה׳ בדעת קטן מאוד ובלי תענוג ונשארין תמיד למטה מקום הדינין ועל ידי זה הם בגלות כמ״ש (איכה א׳, ג׳) כל רודפיה השיגוה בין המצרים מפני מה השיגוה כל רודפיה מפני שהם בין המצרים שהדעת שלהן נפל בקטנות ומיצר עד שיתמלא הארץ דעה את ה׳ ויהיה גאולה שלימה בריבוי הדעת:

ה׳ועפ״ז נבין אמרם ז״ל אמר הקב״ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם וגם מ״ש כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כי על ידי קדושת שבת הוא המשכת הדעת בכל האדם שרוצה לקבע את עצמו להבורא ב״ה כי בשבת הוא רבוי הדעת במוחין גדולין וענוג גדול כאמור לעיל כי שורש השבת הוא תענוג רוחני הזה שהוא הדעת שכל הדינין הנמשכין מעולם היראה מתעלין ונמתקים בעולם התענוג על ידי התענוגי שבת שעל זה אמרו רז״ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול כי בשבת יש עליה לדבור שידבר אותו שתענוג גדול על ידי הדעת הנמשך בקדושת שבת שהוא תענוג שזהו ודבר דבר ודבר הוא מלשון הנהגה וממשיך את הדיבר לעולם התענוג וזהו לך והודיעם לשון דעת על ידי המתנה טובה שהוא השבת שבבית גנזי כי נודע מ״ש בזוהר שהדעת גנוז בפומיה דמלכא כי על ידי הדבור יוכל להעלות ולהשיג תענוג הרוחני על ידי שיהא לו דעת והדעת הוא גנוז וצפון בהדבור וזהו (שמות ל״א, י״ג) לדעת כי אני ה׳ מקדישכם לבוא על ידי השבת לדעת הדגול ולכך אמר כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שעל ידי התענוג הרוחני שיש לו מקדושת שבת שהוא הדעת בא לעולם התענוג שהוא עלמא דחירות נמתקין הדינין בשרשן:

ו׳והת״ח שיש להן הדעת תמיד בגודל המעלה לכך נקרא שבת תמיד כנודע אבל קדושת השבת נמשך לכל א׳ להשיג הדעת עד שאמרו אפילו עם הארץ אימת שבת עליו שירא לשקר בשבת ולכך נותנין לו נחלה בלי מצרים למענג את השבת כי הוא יוצא ממצרים שהם מקום הדינין אל נחלה שהוא בלי מצרים עולם התענוג כאמור שנאמר (ישעיה נ״ח, י״ד) והרכבתיך על במתי ארץ שהוא הגבהת הדעת למעלה והאכלתיך נחלת יעקב אביך שהוא סוד הדעת ומהו הדעת כי פי ה׳ דיבר כאמור לעיל כשיש לו ידיעה ואמונה זו שפי ה׳ דיבר בו. לכך כתיב בשבת (במדבר כ״ח, י׳) עולת שבת בשבתו על עולת התמיד כי עליית שבת בשבתו הוא על פי׳ למעלה מעולת התמיד מעליית שנעשה תמיד בימי החול כי באמת כל הדעת שיש לו בחול הוא על ידי השפעות השבת בו׳ ימי החול כנודע ואלולי שבת לא היו ישראל יכולין להיות בין העמים אפילו זמן מועט עבור תגבורת הדינין שהיו מתגברין מחמת שלא היו יודעין ומשיגין הדעת הרחב והיו עובדין כולם בקטנות הדעת שעל ידי זה היו באין דינין ח״ו וזה מה שאמרו רז״ל ביקש רבי לעקור ט׳ באב שחל בשבת כי שבת ממתיק הדינין ועל ידי זה מתקרבת הגאולה. ועל כן אמר הכתוב (מלכי ג׳, כ׳) וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו׳ ודרשו רז״ל שמש בשבת צדקה לעניים וכו׳ כי שמש הוא אור הדעת הגנוז בפומיה דמלכא כאמור ועל ידי השבת נתעלה זריחת השמש שהוא הדעת ונמשך לכל אותן שהיו בקטנות ומיצר ים שהן בבחי׳ עניים מן הדעת וזהו וזרחה לכם יראי שמי שהוא השער כאמור על ידי היראה שמקודם יזרח לכם אור הגנוז שהוא השמש צדקה שהוא צדקה לעניים שהיו בבחי׳ עוני במדריגות קטנות שבאין להדעת הרחב ויוצאין מן מצר ודינין ובאים ונתייחדין בעולם התענוג ונעשה יחוד היראה בעולם התענוג ומרפא בכנפיה כי על ידי שנמתקין הדינין בשרשן מגודל קדושת ותענוג שבת שהוא עולם התענוג באה רפואה כמ״ש שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא כי על ידי המתקת הדינין קרובה הרפואה לבוא ואמרו יכולה היא שתרחם הוא גם כן על זה הענין כי על ידי שבאו לעולם התענוג יכולה היא שתרחם מה שאין כן כשהן בקטנות הדעת ששם הדינים. וגם על ידי התורה הוא מיתוק הדינים והרחבת הדעת כמ״ש (משלי ח׳, י״ד) אני בינה לי גבורה שעל ידי התורה נתייחד מדת הגבורה לעולם הבינה שהוא עולם התענוג על ידי הדעת הנמשך מהתורה אשר לכן בקבלת התורה היא חירות ממלכי האומות ומשעבוד מלכיות שהוא על ידי רבוי הדעת כנ״ל שהוא אור הגנוז בהתורה כמ״ש גנוז בפומיה דמלכא שהיא דבורו של הבורא ב״ה כידוע:

ז׳וזהו רב לכם סוב את ההר הזה פי׳ רב לשון ריבוי הדעת בריבוי הדעת צריך לכם סוב את ההר הזה שהוא היצר הרע כנודע ממ״ש ז״ל לצדיקים נדמה להם כהר וכו׳ שמצידו מסתעפין הדינים וזהו שפירש״י סובו לכם לרוח מזרחית שהיא התורה ע״ש זריחת האור הגנוז שהוא הדעת פנו לכם צפונה שיהיה פניכם לצפון וגנוז שהוא הדעת הגנוז בפומא דמלכא שהוא הדבור שיעלה בעולם התענוג ויומתק הרע ונודע כי מה שאמר משה (שמות ו׳, ל׳) הן אני ערל שפתים ואיך ישמעני פרעה הוא כי הדבור היה בגלות על שאל היה אצלן יחוד הדעת הגדול בהדבור כמ״ש בזוהר ועל ידי התורה שקבל משה נתקן הדבור ונתייחד על ידי הדעת ונתעלה בעולם התענוג כאמור נמתקו הדינין בשרשם. וזה שאמר הכתוב אלה הדברים אשר דבר משה והמשיך הדבור למעלה אל הדעת שהיה המשכת הדעת בגדלות ועל ידי זה נמתקו כל הדינים שעברו עליהם במקומות אלו שהוזכר בפסוק זה בעבר הירדן במדבר בערבה וגו׳ כי למה מזכיר להם עונות ראשונים אלו כי אם לכוונה זו שאחר מתן תורה ויצאת מצרים יצא הדעת ממצרים ונתרבו ואחר כך על ידי חטאן הפילו את הדעת עוד כמ״ש נתנה ראש ונשובה מצרימה שהושב הדעת לקטנות למיצר ועל ידי כן באו עליהם הדינין ומשה רבינו ע״ה רצה בתוכחתו להעלותן ממקום הדינין ולהמשיכם ולהגביהם להדעת הגדול ולכן הזכיר להם המקומות אשר שם פעלו הדינין פעולתם שמהיום ימשכו ויעלו משם להדעת הגדול ועל ידי היה מעלה אותן למקום הדעת וזהו אשר דבר והמשיך אל כל ישראל ממקום הדינין שהם בערבה בעבר הירדן וגו׳:

ח׳וזש״ה אתמול אמרת ואני ערל שפתים ועכשיו אתה מדבר כ״כ ומפני מה לא היה לך הכח הזה מקודם וע״ז אמרו רז״ל כשאתה כבד פה שנה את התורה והתרפא כי על ידי קבלתו התורה נמשך למדריגת הדעת על ידי התורה כאמור ויצא הדבור מן הגלות שלא יהא בבחי׳ כבד פה ונתייחד הדבור על ידי הדעת הרוחני והתענוג לעולם התענוג ונמתקו הדינין ונשפעו רב טוב וברכות לעד:

ט׳אלה הדברים אשר דבר משה וגו׳. ואיתא במדרש דברים הוא מלשון דבורה מה דבורה זו דובשה לבעלה ועוקצה לאחרים אף דברי תורה וכו׳ לבאר זה הוא ע״פ מ״ש אני בינה לי גבורה שפירושו הוא ע״פ דרכינו לפי מה שנודע שאין הדינין נמתקין אלא בשרשן שכל הדינין הבאים על האדם הוא מצד מעשיו ועונותיו שגרמו לו אלו הדינין והיסורין הבאים עליו והתיקון הוא שצריך למתקן בחסדים והואיל ואינם נמתקין אלא בשרשם צריך להגביהם עד עולם הבינה שמשם שורש יציאתן כנודע שבינה מינה דינים מתערין אף להבין איך יביאן עד עולם הבינה ואופן המתקתן הוא ע״פ התורה שנקרא בינה כמ״ש (משלי ח׳, י״ד) אני בינה לי גבורה וגו׳ פי׳ לי גבורה שכל הגבורות והדינין אי אפשר למתקן כי אם להביאן להתורה שנקרא בינה ונמתקין בשרשן:

י׳ולהבינך שורש ואיכות הדבר בפרטיות יותר הוא דנודע כי כשהאדם לומד התורה ומדבר הדבורים קודם שמתחיל להבין הדבורים מה שבמדבר אינו אז כי אם בבחי׳ מדריגה תחתונה עולם הדבור בלי הבנה וכמתחיל להבין מה שמדבר אזי מקשר עולם הדבור וכל מדריגה שלמטה מעולם הבינה לעולם הבינה מאחר שנתעורר במוחו הבינה שנלקחה מעולם הבינה כנודע ששורש כל המדות המוטבעין בכח האדם הוא ממדת העליונות הנעלמים ובהתעוררות בקרבו איזה מדה פועל ועושה רושם בהשורש שנלקחה משם זאת המדה הן לטוב הן להיפך ח״ו וע״כ כשמתחיל לדבר הדבורים בדחילו ורחימו שהן אהבה ויראה ובהתקשרות ובכל המדות ואחר כך מתחיל להבין הדבורים מגביה כל המדות שקדמו בעת דברו הדבורים מלמטה לעולם הבינה ואז ממילא כל הדינין שבאו עליו עבור שפגם באיזה מדה מהמדות עולין גם כן מאחר שבא אל הבינה עם כל המדות בטוב נתקן הרע שקלקל כבר באותן המדות מאחר שהביאן לשרשן. ובאמת נעשה כן אם הוא לומד בדרך הנ״ל שמדבר הדבורים באהבה וביראה ובהתקשרות ומנצח את הרע שבו ובשאר המדות שזהו נקרא תורה לשמה אז עושה התיקון מה שאין כן מי שאינו עושה בדרך הנ״ל רק שהדבורים שלו אינו רק מן השפה ולחוץ שנשאר רק בבחי׳ דבור מקום דינין וכל שכן כשמכוין לאיזה פניה ח״ו או שבא לו גדלות מאותו הלימוד שאדרבה על ידי אותו הלימוד מתעוררין עליו ומתגברין הדינין והצרות עליו מאחר שאין בו אז תיקון המדות כולן לטוב כנ״ל וע״כ נאמר (הושע י״ד, י׳) כי ישרים דרכי ה׳ צדיקים ילכו בם למעלה למתק הדינין וכל המרירות שבאו עליהן ופושעים שפושעים והולכין אפילו בעת לימודם יכשלו בם שעל ידי זה יתגדל המכשול כנ״ל ולא די שלא יועיל ויתקן אלא שיזיק ויחזיק מרירות הדינין לבוא עליו:

י״אועל דרך זה אמרו רז״ל זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מיתה כי אם אינו מנצח כל רוע מדותיו להביאן ולשעבדן להתורה נעשה לו סם המות ח״ו כי באמת מה שבעת עסקו בתורה באין לו מחשבות ופניות חיצוניות וגדלות הוא ממש הדינין שלו שבאין ואינם מניחים אותו להתקשר את עצמו למעלה עם התורה או שבאין לתקנן אז בלימודו ולשעבדן להתורה ואם עיניו בראשו להיות מבין זאת שבאו אליו לכוונה הנ״ל אזי בודאי יתגבר את עצמו לאחוז בכל המדות לטוב ולתקנן אך השוטים שאין להם דעת ואמונה זאת אזי אוחז את עצמו בהן ומקלקל עוד יותר לעצמו ופוגם כביכול למעלה יותר על ידי לימודו מפני שעל ידי זה בא לגדלות שהוא סיבה לריחוק חלק אלהי שבתוך האדם כמ״ש אין אני והוא יכולין לדור ועל ידי שמסתלק האלקות ממנו נשאר בלא שמירה ועל כי אין אלהיו בקרבו מצאוהו הרעות האלה ח״ו וכל זה עבור שנשאר רק למטה בבחי׳ דבור מקום דינין ולא הביא את עצמו עם כל המדות לעולם הבינה עבור שבעת לימודו יש לו רוע מדות התפארות רעה וכיוצא בה ואיך יוכל לעלות:

י״בועפ״ז ביארנו אמרם ז״ל אמר ר״י אמר רב לעולם ילמוד אדם אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והקשו בתוספות ורש״י ז״ל מהא דפרק מקום שנהגו ששם אמרו מוטב שתתהפך שלייתו כו׳ ולדברינו אפשר לומר שכוונת ר״י אמר רב לא להתיר לימוד שלא לשמה ח״ו כמו השוטים שכל ימיהם נשארים כך ולעולם אינם באים למדריגת לשמה ואיך אמר שמתוך וכו׳ אך כוונתו הוא ליתן עצה ההוגנת למי שירצה לדבק את עצמו על ידי הלימוד למעלה ובעת לימודו או עשייתו שום מצוה באין לו מחשבות ופניות חיצוניות ומבטלין אותו מרצונו שלא יאמר אחדל לגמרי מלמודי בעת ההיא ולכשאפנה אשנה כשאהיה פנוי מפניות חיצוניות כי שמא לא תפנה אך עצה ההוגנת לו שמתוך הפנימיות של בחי׳ שלא לשמה הבא לו אז שמחשבתו מזה עצמו יבוא לשמה על ידי שיאמין ויאמר הלא הפניות והמחשבות הרעות ההם הן עצמם הדינים שאני צריך למתקן ולשעבדם להתורה שהוא בינה והן הנה כוונת בואם כדי שאתקן אותם ואכללם להיותן כלולין בהתורה וכהיום איך אגרר את עצמו ואתמשך אחריהן להוסיף עלי התגברות הדינים ועבור זה מתחזק עת עצמו יותר ויותר ומתחיל לדבר הדבורים בדחילו ורחימו ובהתפארות טובה לעשות נחת רוח להבורא יתברך כמ״ש בזוהר שהדבור מפאר את עצמו חזי במאי ברא אתינ׳ לגבך כשהוא בתיקון המדות ונמצא שעבור התפארות רעה שהיה לו מקודם עד שהוצרך על ידי זה להתחזקות גדולה בא התפארות הטוב והאמיתי בחי׳ ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מ״ט, ג׳) שהבורא ב״ה מפאר את עצמו בפני צבא עליונים ונמצא שאין לך תיקון גדול מזה שעל ידי בחי׳ שלא לשמה בא לשמה שנעשה על ידי זה תיקון המדות ונכללו בבינה ונמתקו והרע נופל למטה ונפרד מהמדות שקלקל מאז:

י״גוזהו לעולם יעסוק אדם וכו׳ אותו שהוא אדם שלם שיש לו דעת הנ״ל אפילו שלא לשמה פירוש אפילו באין לו מחשבות ופניות חיצוניות מבחי׳ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה וכו׳ פי׳ שמתוך הוא לשון פנימיות שמאותו פנימיות של בחי׳ שלא לשמה שבאין בתוך הדבורים והלימוד בא לשמה פי׳ אדרבה על ידי זה עצמו יבוא לבחי׳ לשמה על ידי שיתחזק אז יותר ויבין לאשורו שכונת ביאת זאת הבחי׳ של שלא לשמה הוא להיות נמתק כי הן ממש דינים שלו ולפי הנ״ל אתי שפיר אומרו לעולם יעסוק וכו׳ שבאמת צריך לעשות כן לעולם שזהו עיקר עמוד העבודה השלימה הן בתורה הן בתפלה הן בכל המצות וכמבואר אצלנו במקום אחר גם כן מענין מחשבות הבאין לו בעת תפלתו והבן. וזה היה עבודת אברהם אבינו ע״ה כמ״ש (בראשית י״ב, ה׳) הנפש אשר עשו בחרן ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא כי בכל הדינין שבאו עליו מבחי׳ תר״ן התחזק את עצמו עם כל המדות שלמטה מהבינה ושיעבדן והגביהן להתורה שנק׳ בינה ונמתק כל הרע של קלקול המדות בין שקלקל בעצמו או על ידי בני דורו השייכין לשורש נשמתו ואז כל אותן האחוזים ברע של איזה מדה מהמדות והפילו איזה מדה למטה על ידי שהגביה אברהם אבינו ע״ה את המדות למעלה והמתיקן נמתקו גם אותן שהיו אחוזים ומושרשים בהמדה לרע נמתקו גם כן להיות עולים לחסות בצל כנפי השכינה ונתגיירו. וכן בכל דור הענין כך הוא בכל הצדיקים עם בני דורם וכל זה על ידי שמשעבדים אותו להתורה שנקרא בינה ועל ידי המתקה שנמתקים כל הדינים ומתבררים ומתלבנים כלה מדות נופל הרע למטה ונעשה ביטול הקליפות ושלות אומות העולם האחוזים בקליפות ההם מתבטל כי באמת אם היו עושים כן ישראל בכללות כבר היה ביטול הגלות המר הזה והארוך שהוא על ידי דינים הכללים ולא היה מקום אחיזה לשלות העמים להיות מושלים עלינו אם היו ישראל משעבדים כל הדינים להתורה היה ביטול הקליפות לגמרי באין אחיזה במדות הקדושה והיינו זוכים כבר לביאת המשיח וכמ״ש (זכריה י״ג, ב׳) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שהוא ביטול הקליפות ועל ידי זה אהפוך אל העמים שפה ברורה לעבדו שכם אחד שעל ידי המיתוק יהיו נמתקין ומשעבדים להתורה כמו באברהם שנעשו גרים ונתקרבו להקדושה עבור ביטול הקליפות והיו כל האומות נכנעים תחת יד ישראל אך בעונותינו הרבים עבור שאין עובדים כן בשכל זה בחלליות כים אם מעט מזעיר שם וזעיר שם בני עלייה המה מעטים ואדרבה שרוב מעשה העולם מקולקלין שרוב עסק תורתם הוא במדות רעות ופניות וגדלות כנודע בעו״ה שעל ידי זה אדרבה לא די שאינן מתקנין את רוע המדות שמשעבר אלא שמוסיפים והולכין בכל דור ודור וממשיכים על עצמן את הדינין ח״ו ונותנים כח לקליפות שעבור זה מתחזק ומתגדל שלות העמים ומתמעט כבודם של ישראל ונמשך הגלות המר עבור הדינין החדשים וגם ישנים עד שירחם ה׳ על עמו וישקף ויראה לרחם על עמו ויעשה למען שמו הגדול:

י״דוזהו כוונת המדרש אלה הדברים כדבורה זו שדבשה לבעלה ועוקצה לאחרים אף דברי תורה כן שדבש הוא מתיקות שהוא כינוי אל המתקות הדינין על ידי דברי התורה שאז על ידי המתקה נעשה מתיקות לבעלה ממרירות הדינים בפרט וממרירות הגלות בכלל אם היו עושין כולם כן ואז היה עוקצה לאחרים שהן האומות שעל ידי זה יתבטל שלותן וגדלותן שהיו נכנעים תחת הקדושה עבור ביטול הקליפות והחיצוניות מקום אחיזתן והיינו זוכין לביאת המשיח במהרה בימינו אמן סלה:

ט״וואפשר שזהו כוונת הנביא ע״ה באמרו הנה ימים רבים לישראל ללא תורה ולא לאלהי אמת ע״פ המבואר למעלה כי מה שימים רבים לישראל באורך הגלות שנמשך מאוד מרירותו ואין מרחם עליהם הוא על ידי שאין משעבדין את הדינים להתורה כאמור בתיקון כל המדות וזהו ללא תורה פי׳ לסיבות לא תורה שאין מביאין להמתיק את הדינין להבינה על ידי התורה ועל ידי זה נמשך הגלות המר וצועקין תמיד להשם יתברך ואין בענין אף שכבר הבטיחנו כמה וכמה פעמים לרחם עלינו בקול צעקתינו וכביכול אינו מאמת דבריו לקיים הבטחתו לגאלינו אף הוא מפני שבלעדי התיקון אי אפשר להיות הגאולה כי אם על ידי התיקון הנ״ל להיות כל ישראל משעבדין את רוע המדות וכל הדינין להתורה למדת הבינה ולא שעל ידי התורה יוסיפו עוד להמשיך על עצמן ח״ו דינין ואריכות הגלות וזהו כי סיבת הימים רבים שנמשכו הוא ללא תורה שאין משעבדים את הדינין להתורה ודבר זה גורם ללא אלקי אמת ח״ו כי על ידי זה המשך הגלות וגם כי על ידי זה (איכה ג׳, ח׳) גם כי אזעק ואשוב שתם תפלתי שאין מקבלים צעקתם גורמים שכביכול אינו מאמת דבריו לגאלינו ואין יודעים כי עיקר הגאולה שהבטיח אותנו הבורא ב״ה הוא על תניא זה דוקא והן גורמין לומר עלי לא אלקים אמת כביכול אך אם היה להם אמונה ודעת זה להיות עושים כן בוודאי היה ביטול הקליפות וכל מסך המבדיל בינינו לבין אבינו שבשמים להיות תפלתינו נשמעין ולא היה בחי׳ שתם תפלתי וכמ״ש (משלי י״ט, ג׳) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו כי בוודאי אולתינו הוא הגורם וה׳ אלקים אמת ודברו נצב לעולם ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ט״זבפסוק בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר ואיתא במדרש התורה נדרשת במ״ט פנים טהור ובמ״ט פנים טמא וזהו מואב בגמטריא מ״ט הוא והיינו דכתיב (שם ב׳, ד׳) אם תבקשנה ככסף וכמ״טמונים גו׳ ולהבין מה שייכות ארץ מואב למ״ט פנים שהתורה נדרשת בהן להכניסן בגמטריא של תיבת מואב לבאר זה הוא ע״פ מה שנודע ענין שלא נתנה התורה לישראל כי אם אחר שבעה שבועות ואחר הליכתן דרך ים סוף ודרך כמה מסעות במדבר כמו שמפורש בכתוב כמה מסעות שנסעו ישראל קודם בואם להר סיני כל זה היה כדי להכרית הקליפות והחיצוניות שהיה מסך מבדיל על התורה שבכתב שהיו ישראל משוקעים בטומאות וקליפות כנודע ועל ידי נסיעתן באותן המדבריות שקודם בואם להר סיני ועל ידי ראיית הנסים והנפלאות בקריעת ים סוף ושאר נסים שראו שם ונתקע אומנתו יתברך בלבן היה יכולת בידם על ידי נסיעתן במדברות ההם שהוא מקום חרב מקום דירת הקליפות היה כח בידם להכריתן ולסלקן בכדי שלא יעכבו להיות מסך מבדיל בין התורה שבכתב ובין ישראל. והנה התורה ניתנה למשה בסיני בכללותיה ובפרטותיה שבכתב ושבעל פה אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש אך עדיין לא היה התגלות התורה שבעל פה שהוא ביאור התורה שבכתב לכל ישראל ולהיות אפשר לבאר להם מצפוניה וביאורה כי אם אחר שיסולק מסך התכסות הקליפות שמכסה על התורה שבעל פה גם כן כנודע שגם היום הוא כן ענין הקושיות הוא על ידי שהקליפות מכסה בזה המקום ונעשה אצלו קושיא ואחר שמביא את עצמו למדת בינה ומתחיל לצער עצמו ע״ז ורואה להבין בבינה על ידי זה מסלק ומכרית הקליפות ההוא ונתגלה אליו האמת שבאמת המכסה ההוא הוא דינים שלו שגורם להיות מכסה ומבדיל בינו ובין האמת וכשבא להתבונן ואוחז את עצמו במדת בינה על ידי זה מביא את הדינים האלו וממתיקן בשרשן כנודע. וכמו כן ישראל לא היה באפשרי להן לבאר ולגלות התורה כים אם אחר נסיעתן באותן המדבריות מקום הקליפות ועל ידי נסיעתן ועבודתן להשם יתברך באלה המסעות הכריתו אותן הקליפות והמכסאות שמפסיקים בין הפנים של התורה ובין לומדיה כי על כן נקרא מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור כי על ידי הביאורים ההם מתגלין פני התורה שהיו מכוסין במכסה הקליפות המבדיל כן ראה הבורא ב״ה בחכמתו הבלתי מושגת שלא היה אפשר לסלקן ולהכריתן כי אם על ידי נסיעת ישראל דרך אותם המדבריות דוקא באותו הזמן שהיה תחלת התגלות התורה ואחר שהן הכריתו וסלקו הקליפות הכללי צריך כל אחד מלומדי התורה לסלק הדינים הבאים מצידו שלא יבדילו בינו ובין הפנים של התורה וכנ״ל:

י״זונודע שארץ מואב הוא חנייה אחרונה אחר כל נסיעתן בהמדבריות וכמבואר בכתוב ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן וגו׳ שהוא אצל גבול ארץ ישראל ואחר שעברו כל המסעות ההם והכריתו כל הקליפות וגם מידי עברם דרך ארץ מואב הכריתו וסלקו גם כן קליפות מואב שהיה גם כן מסך מבדיל על ביאורי התורה במ״ט פנים וע״כ נאמר בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר כי אחר בואן לארץ מואב והכריתו גם כן קליפות מואב עם שאר קליפות שהכריתו במסעות הקודמים ונגמר לצאת התגלות התורה בביאורה במ״ט פנים שיוכלו להשיג פני התורה בלי התכסות וע״כ הואיל משה באר את התורה הזאת שהוא תורה שבע״פ שנקרא זאת לאמר פי׳ לישראל כי עד עכשיו לא היה התגלות התורה כי אם למשה לבדו מחמת גודל מעלתו וכהיום יכלו להשיג גם כן כל ישראל כי כעת כבר נבדל המסך המבדיל כאמור:

י״חוזהו כוונת המדרש שהתורה נדרשת במ״ט פנים וכו׳ פי׳ הזוכה לראות פני התורה בלי התכסות וזהו גמטריא של תיבת מוא״ב שהוא מ״ט כי גמר התגלות המ״ט פנים לא היה כי אם אחר שעברו דרך ארץ מואב וסלקו קליפות מואב כ״ז היה באותו הזמן בכלליות וכן הוא בכל עת ובכל זמן בפרטיות כמבואר למעלה וזהו שמסיים המדרש והיינו דכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמונים ופי׳ המדרש וכמ״ט מונים כי מונים הוא מלשון אונאה כמו שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל שפירושו לשון אונאת דברים וכן הוא גם כן בשגת המ״ט פנים של ביאור התורה כי יש כמה וכמה הלומדים בביאורי התורה ומונין את עצמם באונאה יתירה שמדמים בנפשם שהן משיגים הביאור על צד היותר טוב ובאמת אין עדיין שום התחלה להיות משיגים ורואים בחי׳ הפנים ממש של התורה וכ״ז עבור הדינים שלהן והחיצוניות שנעשו מסך מבדיל נגד הפנים של התורה וכ״ז מעשיהם גרמו להם לכך אמר הכתוב אם תבקשנה גו׳ וכמ״טמונים תחפשנה שצריך לזה חיפוש רב לחפש במעשיו ולתקן מדותיו ולהביאן להתורה בכדי למתק הדינין והחיצוניות שמכסים ע״פ התורה ואז יזכה להתגלות התורה באמת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

י״טבמדרש על פסוק ראה נתתי לפניכם את הארץ אשר נשבע ה׳ לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם ודרשו רז״ל לתת להם אלו עולי מצרים ולזרעם אלו עולי בבל אחריהם אלו ימות המשיח להבין הענין כוונת המדרש וגם לשון הפסוק לתת להם ולזרעם וגו׳ דקאי שבועות נתינת הארץ גם על האבות עצמן שיתן להם את הארץ ולכאורה לא מצינו זאת כים אם שנתנה להם הארץ בימי יהושע לבד וכנודע שהאבות עצמן היו גרים בה ולא תושבים ועוד להבין מי הוא זה שהתיר לו יתברך את שבועתו שנשבע לתת להם את הארץ ולזרעם אחריהם משמע נתינה שאינה מופסקת כי אם חלוטה לדורי דורות ומאין באו הגלות הארוכים בארץ לא להם שלכאורה הוא כביכול נגד שבועתו יתברך:

כ׳אך האמת הוא שהבורא ב״ה מקיים שבועתו תמיד ודבר ה׳ נצב לעולם דנודע שהאבות הן עיקר בנין העולם וכללות העולם כולו עד סוף כל הדורות מיום היותן על האדמה כי הן ממש המדות העליונים שעל ידם הוא הנהגת העולם תמיד בכל דור וכפי איזה מדה מהמדות שמתנהגים בו הדור כך הוא יתברך מנהיג אותן בזמן ההוא והכל לפי הנהגת התחתונים ונודע כי ישראל בעת עלייתן ממצרים אחזו מאוד במדת האהבה לבורא יתברך עבור גודל הנסים והנפלאות שראו בעיניהם נתקע בלבבם עבותות אהבתו יתברך מאוד וכמ״ש (ירמיה ב׳, ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר באר לא זרועה וזהו מדת אברהם אבינו ע״ה כנודע לכן היה הבורא ב״ה מנהיגן גם כן בזאת המדה ע״פ החסד ועשה עמהן טובות ונפלאות שלא ע״פ הטבע כמו שהן עשו מחמת גודל אהבתו יתברך דברים שלא ע״פ הטבע שיצאו אחריו במדבר בארץ לא זרועה וגם צידה לא עשו להם לגודל אהבתו יתברך ולגודל אמונתו שהאמינו בו יתברך כמו אברהם אבינו ע״ה שהיה ראש למאמינים ופרסם אלקותו יתברך בעולם כך על ידי שאחזו ישראל באותן הדורות במדתו יתברך נעשה גם כן פרסום אלקותו יתברך מאוד בעולם לגודל הנסים והנפלאות שעשה עמהן ביציאת מצרים ובלכתן במדבר שעל ידי זה נתפרסם אלקותו יתברך מאוד בעיני העמים. ועל כן בבואן לארץ ישראל זכו לגדולה רבה שהיו האומות משועבדים להם והיו להם מלכים מה שאין כן לעולי בבל שלא זכו לעלות בזרוע רמה ובפרסום גדול על ידי נסים ונפלאות כמו עולי מצרים רק ברשיון כוש מלך פרס והעלייה לא היה שלימה כי כמה וכמה שנשארו ולא עלו בימי עזרא וגם אחרי כן היו משועבדים למלכי יון ולמלכי רומי וכל זה עבור שלא היו הנהגתן אז במדת האהבה לו יתברך כי אם מה שעלו היו מצד מדת היראה וכנודע על ידי התוכחה שהוכיחן עזרא ע״ה אחזו במדת היראה לירא מפניו יתברך ומדת האהבה נפלה באותן הדורות כנודע שנשאו נשים נכריות והשתמשו בזאת המדה בדברים שהם נגד רצונו יתברך ועל ידי הנהגתם במדת היראה נתעורר גם כן כך למעלה להיות הנהגתו ע״פ הצמצום והדין ולא זכו לדברים שהן חוץ לטבע כמו בצאת ישראל ממצרים ומטעם זה חסרו כמה דברים בבית שני מאותן הדברים שהן נסים וחוץ לטבע כמו אש היורדת משמים וכיוצא. ונמצא שהיה בנין בית שני בזכות יצחק פירוש ע״פ הנהגת מדת יצחק ואם היו שבים באותן הדורות אליו יתברך מאוד לאחוז במדת אהבה ויראה ועל ידי זה היה התכללות חסד וגבורה היו מעוררין גם כן למעלה מדת הרחמים מדת יעקב שהוא התכללות מדת חסד וגבורה אלא שלא זכו לזה עדיין בשלימות וכל מה שהיו הולכין במדת הגבורה שלא על צד השלימות היו נופלים גם כן יותר ויותר ביד ממשלת העמים עד שחטאו מאוד והיתה הגזירה על פי הדין ומדת הגבורה שיגלו בגלות הזה הנמשך מאוד יותר מכל הגליות הקודמין וכל זה על ידי הנהגת דורות בית שני ע״פ מדת הגבורה הצמצום בלי התכללותה בחסדים היתה הנהגתן ע״פ הטבע בגמטריא אלהים שהוא דין והבן:

כ״אולהבינך מדוע נמשך הגלות הזה האחרון יותר מכל הגליות הקודמים הוא ע״פ הנ״ל כי השני בתי מקדשים הקודמים היו בזכות ובמדת אברהם ויצחק שלא בהתכללות החסדים והגבורות ובימי המשיח במהרה בימינו יהיה בנין עליון ונפלא בפלאות ואותות וכמ״ש (מיכה ז׳, ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ויותר ויותר יוצא למעלה מן הטבע להיות שמו הגדול מתפרסם בעולם מאוד ומאוד וכל זה יהיה בזכות יעקב פי׳ שעל ידי שיהיה ההנהגה בעבודת אלקים באהבה וביראה יחד שעל ידי זה יהיה התכללות חסד וגבורה שהוא מדת יעקב ממש שנאמר בו (בראשית כ״ה, ז׳) איש תם יושב אוהלים שני אוהלים מכריע לכאן ולכאן ויופיע גם כן למעלה מדת הרחמים הגדולים על ידי מיתוק הגבורות והדינים בחסדים לא יהיה דינים כלל רק הכל למעלה מן הטבע שהוא בחי׳ דין עבור שלא יהיו אז דינים מחמת ההמתקה שיהיה באותן הימים ויהיה התשועה נמשכת לעד ולעולמי עולמים שלא יהי גלות כלל וכל זה עבור מיתוק הדינים על ידי מדת יעקב שהוא סוד וא״ו של השם המיוחד ונודע שהוא״ו הוא המשכה הממשיך רחמים לכל המדות ולכך יהיה הרחמים שיתפשטו אז בעולם יהיה נמשכים לעד בלי הפסק. ומטעם זה גם כן הגלות שקודם ימות המשיח שהוא ההכנה לבא לימות המשיח כנודע שהוא בחי׳ (קהלת ז׳, י״ד) זה לעומת זה עשה האלקים שהוא על דרך יתרון אור מן החושך שקדום לו והבן על כן הוא גם כן בהמשכה ארוכה מאוד כמו האור שיהיה לעתיד במהרה בימינו בהמשכה על ידי שהוא בהנהגת מדת יעקב סוד הוא״ו והמשכה:

כ״בוזהו כוונת המדרש במה שאמר לתת להם אלו עולי מצרים כי באמת כל נתינת מתנות הארץ והטובות הוא ממש להאבות עצמן שהן המדות כי לפי פעולת המדה המתנהגת בתחתונים באותו זמן כך הנהגת הבורא ב״ה עמהן מלמעלה ונתעורר כך הנתינה להמדה מלמעלה באופנ׳ הטובות וזהו אשר נשבע לתת להם ממש ולזרעם אלו עולי בבל אחריהם אלו ימות המשיח שיהא אז שלימות המדות והתכללותן כולן יחד כמבואר למעלה שעל פי זה נבין שינוי הנתינות שמשתנה איכות נתינת הארץ לעולי מצרים מאיכות נתינת הארץ לעולי בבל איכות נתינת הקודמין ואיכות נתינת וירושת הארץ בימות המשיח ונמצא שהשבועה שנשבע הוא יתברך לתת להם את הארץ היה לכתחילה מפורשת ע״פ התנאי להיות הנתינה בהן ע״פ הנהגת המדות שהן האבות באמרו לתת להם וממילא כשנפלו מאוד ממדריגתן בין בימי בית ראשון ובין בימי בית שני ורפו ידיהן מן המדות אזי נפסקה גם כן נתינת הרץ מהן כי הארץ ניתנה דוקא להאבות שהן המדות והבן כי באמת כל עוד שהיו ישראל אחוזים בחבלי עבותות המדות העליונות היו אז בבחי׳ פנים בפנים עמו יתברך וכמו שכתוב בעולי מצרים פנים בפנים דיבר ה׳ אל כל קהלכם שהוא במדת החסד וכנודע שהיה אז היחוד למעלה בבחי׳ פנים בפנים וכפי הרחקתן ועזיבתן המדה העליונה שהיו אחוזים בה כך היה הרחקתן מבחי׳ הפנים פני הרחמים והיו להם צרות בימי השופעים והמלכים עד שבהפסקתן לגמרי ועזיבתן המדה גלו לגמרי מארצם וחזר היחוד למעלה כביכול להיות בבחי׳ אב״א וכמ״ש (איכה ב׳, ג׳) השיב אחור ימינו בשעת החורבן שנתפשטו בחי׳ אחוריים בהנהגת העולם. וכמו כן בהתגלות התורה גם כן כל זמן שהיו דבוקים בהמדות והיו בבחי׳ פנים בפנים היו רואים בחי׳ הפנים שבהתורה שנתגלית להם התורה וסודותיה בדורות הראשונים בטעמיה וסודותיה ומצפונה ככלה המגלה פניה רק להחתן וכמ״ש (דברים ל״ג, ד׳) תורה צוה לנו משה מורשה וגו׳ אל תיקרי מורשה אלא מאורסה מה שאין כן אחר הגלות שחזר היחוד בבחי׳ אחוריים אינו מתגלה פני התורה ללומדה כי אם בחי׳ אחוריים מהתורה וכל מי שרוצה לראות מה בבחי׳ פני התורה אף הצדיקים הראוים אינם זוכים לזה בשלימות כי אם בימי המשיח שיהיה אז תיקון המדות ויזכו להיות בבחי׳ פנים היפך הגלות שנאמר בו השיב אחור ימינו וגו׳ אז יהיה גם כן התכלות פני התורה והמשכת הדעת בעולם כמ״ש (ישעיה י״א, ט׳) ומלאה הארץ דעה:

כ״גובזה תבין לשון הפסוק שאמר ראה נתתי לפניכם את הרץ וגו׳ להבין לשון ראה שהוא מראה באצבע גם להבין לשון לפניכם אף המובן הוא כנ״ל שבימי משה רבינו ע״ה בעלייתן ממצרים על ידי אחיזתן במדת החסד והאומנה שהמינו בו יתברך ובמשה עבדו זכו למדריגת פנים שהיה כל הנהגתן וראייתן והשגתן בהתורה הכל בבחי׳ פנים שהוא ראייה ממש הסתכלות פני התורה מה שאין כן התרגום של ראה הוא חזי לשון חזות קשות הוגד לי שהוא קשה מצד מדת הדין ובחי׳ אחוריים וע״כ קודם החורבן שהתחילו ישראל להתנהג בבחי׳ אחוריים ע״כ נאמר (ישעיה א׳, א׳) חזון ישעיהו בן אמוץ שהוא ראיה בלשון תרגום מבחי׳ אחוריים כפי הנהגתן אז וע״כ אמר משה רבינו ע״ה שבימיו היו בבחי׳ פנים אמר ראה ראיה ממש בלשון התורה בחי׳ פנים וזהו ראה נתתי לפניכם לשון פנים שהראיה היא עתה בבחי׳ פנים מה שאין כן כשתעזבו המדות כנ״ל וע״כ תראו לאחוז את עצמכם בהמדות כדי שיהיה לכם קיום חזק בארץ וזהו שאמר להם אחרי זה אשר נשבע לתת להן דייקא פי׳ להמדות וכנ״ל ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן: