מאור עינים, אמורMe'or Einayim, Emor
א׳אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם וגו׳ פירש״י אמור ואמרת להזיר גדולים על הקטנים לנפש לא יטמא בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פרט למת מצוה וכו׳ כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא. הנה בכל אחד מישראל מוכרח להיות בו כל התורה ועבודת הקרבנות אף שהיתה בכהן מכל מקום יש גם כן אחד מישראל כל העוסק בתורת עולה כו׳ והנה בתורה יש תרי״ג מצות רמ״ח מצות עשה נגד רמ״ח אברים שס״ה לא תעשה נגד שס״ה גידים ומהו כנגד היינו שהם המה ממש רמ״ח מצות עשה הם רמ״ח ושס״ה לא תעשה הם שס״ה גידים דכתיב (בראשית ט׳, ו׳) בצלם אלהים עשה את האדם דהיינו בצלם של התורה כי התורה היא קומה שלימה של רמ״ח איברים ושס״ה גידים רוחניים ובכל מצות עשה מחיה אבר א׳ השייך לאותו מצוה וכשנזהר ממצות לא תעשה מחיה גיד א׳ והפרשה הזאת מוכרחת גם כן להיות בכל אדם והוא בזה האופן כי הנה כהן נקרא העובד ה׳ וכשאין כהן בבית הכנסת קורין ישראל במקום כהן ורב קרי בכהנא דהיינו אפילו שהיה שם כהן שכל העובד ה׳ נקרא כהן. והנה איתא במשנה דאבות הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ומהו אוהב שלון ורודף שלום הוא ע״פ מאמר הכתוב (ישעיה כ״ז, ה׳) או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי דהיינו כשמחזיקין בתורתו יתברך ועבודתו עושה שלום בפמליא של מעלה דהיינו בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ומפרש התנא כיצד יעשה זאת לזה אמר אוהב את הבריות ומקרבן לתורה והנה כל העולמות נבראו בכ״ב אותיות התורה באורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא וכשלומד תורה לשמה בדור מעלה ומקרב את העולם לשרשו אל התורה ובתורה כתיב (משלי ג׳, י״ז) וכל נתיבותיה שלום ונעשה שלום בפמליא של מעלה בין השרים עליונים וממילא נעשה שלום בפמליא של מטה ולא יהיה מלחמות:
1
ב׳והנה זה כל האדם לא נברא רק לעשות רצון קונם שיהיה להשם יתברך נחת רוח ולמה אינו עושה רצון קונו הוא רק מחמת שאין לו דעת בעבודות השם יתברך וכתיב (דברי הימים א כ״ח, ט׳) דע את אלהי אביך ועבדהו וכיון שאין לו דעת למי יעבוד אך אם יאמר מה יעשה שאין לו דעת זה אינו שהרי אנו רואין שיש לו דעת בענייני עוה״ז רק שהדעת אצלו בקטנות שאינו מגביה אותו אל הבורא ב״ה אבל צריך שיתקרב באותו הדעת עצמו אל הבורא ב״ה [והדעת האמיתית נקנה רק בתורה ויראה המביאות לידי מעשים טובים] ע״כ. ולשום אומה אין להם דעת כי אם לישראל ואין שום מלוכה יכולה להתנהג בלא ישראל מחמת שאין להם דעת ולכן לכל מלך יש לו יהודי אפילו במקומות שהיה גירוש היו שם אונסים והנה תלמידיו של אדם קרוים בניו:
2
ג׳וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן היינו העובדי ה׳ בני אהרן שיהיו מתלמידיו של אהרן דהיינו שיעשו שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה ואמרת אליהם גו׳ פירש״י להזהיר גדולים על הקטנים כו׳ דהיינו שהן באמת גדולים שאנו רואים שיש להם דעת בענייני עוה״ז להזהירם על הקטנים דכל מי שיש לו דעת בקטנות אפילו הוא בן ע׳ שנה נקרא קטן שאין לו דעת בעבודת ה׳ וזהו על הקטנים דהיינו שיעלה על הקטנות כי עד מתי יהיה הדעת להם בקטנות בענייני העוה״ז אבל יעלו ויתקשרו ויתקרבו באותו הדעת אל השם יתברך ב״ה. לנפש לא יטמא בעמיו שלא יטמא נפשו בעבירה. בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פי׳ בעוד שהיצר הרע נקרא מת מפני שמסיתו לעבירות שהם קליפות ויצ״ט נקרא חי וזהו בעוד שהמת בתוך עמיו פי׳ בעוד שהיצר הרע ישנו פרט למת מצוה שאין לו קוברים שמצוה לטמא דהנה אמרו רז״ל גדול העבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כגון לחלל שבת מפני פקוח נפש ומה נעשה מעבירה כזו שהיא עצמה דבר קליפה רק שעשה לשמה אך שיש נשמות שהם נעים ונדים ואינם יכולים לעלות לשרשם ובמצוה אין יכולים להעלותן שאין להם כח להתכלל במצוה רק בעבירה כזה שיש מי שעובד ה׳ ושולחין לו יסורין ואינו יכול לעבוד השם יתברך ומוכרחים לחלל שבת בשבילו נמצא כשמחלל שבת יורד אל הקליפות רק שעושה זאת לשמה ובזה מעלה אותן הנשמות וזה נקרא מת מצוה ר״ל עבירה שהיא מצוה שהיא לשמה שאין לו קוברין ר״ל שאין להנשמות הנ״ל קוברין דהיינו להעלותם ולגנזם בשורש עליון רק על ידי עבירה כזו. והנה אינו יכול להעלות רק אותן נשמות שהם קרובים לשרשו וזהו כי אם לשארו הקרוב אליו ולהכין הוא מעלה אותם לאמו הוא תורה שבעל פה כאיש אשר אמו תיסרנו ולאביו היינו תורה שבכתב שהוא כמו אב המיסר את בנו דרך רמז רק התורה שבכתב אינה מפרשת דברים רק דרך רמז וזהו (משלי א׳, ח׳) שמע בני מוסר אביך היינו דרך רמז ואל תטוש תורת אמך שהוא מורה ומלמדת באר היטב כך התורה שבע״פ בפרשת דברי תורה שבכתב חסר כאן הסיום :
3
ד׳אמור אל הכהנים וגו׳ לנפש לא יטמא בעמיו וגו׳ הענין נודע שיש נפשות שנפלו ממדריגתם וצריכים להעלותם ולקשרם למעלה וזה נעשה על ידי הצדיק המקשר הכל ומעלם והוא כי הצדיק קשור בבורא יתברך במחשבתו הקדושה ואותו הנפש והניצוץ החושק ורוצה לעלות מנפילתו בא אליו במחשבתו הוא סימן שלהעלותו הוא מבקש ולהקימו מנפילתו ואז הצדיק צריך לראות שלא ימשיכהו ח״ו למטה אלא יאחז צדיק דרכו לאחוז בבורא יתברך וביראתו ואז מתקרב ומקרב הנפש ההיא גם כן:
4
ה׳ונודע שכל הקרוב קרוב קודם מפני שהוא קרוב לשרשו של הצדיק מתעלה ומתקרב תחלה לתקנו למי שצריך תיקון:
5
ו׳ויש עוד בחי׳ א׳ שאם צדיק עצמו רוצה לעלות למדריגה יותר גדולה ממדריגתו אז תחלה נוטלים ממנו החיות והקדושה שהיה לו מקודם וכשהוא אחר כך מתעצם בתשוקתו ומתקרב לה׳ מוסיפין לו מעלה יותר על מעלתו כי עמד בנסיון:
6
ז׳וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת פירש״י להזהיר גדולים על הקטנים הם מדריגות הנפשות שנפלו צריכים הגדולים להעלותם. לנפש לא יטמא בעמיו ר״ל שאל יומשך הצדיק ח״ו אחרי הנפש ההיא שהוא בעמיו היינו מדריגה הפחותה כי אם לשארו לאשתו אשה יראת ה׳ ר״ל שידבק ביראת ה׳ ואחר כך פירוש הפסוק אליו ר״ל כל זה מפני שהנפשות ההם קרובים אל הצדיק בשרשו לכן באים אליו לעזרתו שהם לאביו ולאמו וגו׳ ועד״ז כל הקרוב קודם ולאחותו הבתולה גו׳ כי כתיב (משלי ז׳, ד׳) אמור לחכמה אחותי את ר״ל אם רוצה ליכנס למדריגת חכמה יתר על מעלתו ונקרא הבחינה ההיא בתולה בחי׳ איש לא ידעה שעדיין לא השיג אותה מעולם וזהו אשר לא היתה לאיש לה יטמא ר״ל בשבילה צריך שיוסר ממנו כל בחינתו של קדושה ונמצא הוא נופל בעת ההיא מהקדושה ח״ו אל מקום טמא אלא הצדיק מתחזק ואז מוסיפין לו כאמור ויצא מאפילה לאור גדול:
7
ח׳וספרתם לכם גו׳ חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם וכו׳ כלל הדבר שתענוג תמידי אינו תענוג לכך (יחזקאל א׳, י״ד) והחיות רצוא ושוב אך אינו נפסק רק שמשאיר רשימו ועל ידי שמסתלק עושה כלי שיוכל לקבל תענוג ובלא הסתלקות לא היה כלי ולא היו יכולים לקבל תענוג וזהו חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כלי לקבל חמדה זהו חיבה יתירה שיהיו יכולים לקבל תענוג (איוב י״ט, כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה כדאיתא במדרש לכך אמרה תורה נדה תטמא ז׳ ימים כדי שתתחבב על בעלה ולכן צוה השם יתברך שבעה שבועות תספר לך כנגד ז׳ נקיים כדי שיוכלו לקבל תענוג הגדול דהיינו קבלת התורה כי בכל חג שבועות אנו מקבלין התורה כמאמר רז״ל כאלו היום נתנה ואין לך תענוג כקבלת התורה שהיא יחוד פנים בפנים כמש״כ פנים בפנים דבר ה׳ אל כל קהלכם וגו׳:
8
ט׳אלה מועדי ה׳ מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם במס׳ יומא א״ר חסדא בתחלה היו ישראל דומין לתרגולים המנקרין באשפה עד שבא משה רבינו ע״ה וקבע להם זמן סעודה להבין הענין נקדים מ״ש יומא פ״א ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי בט׳ מתענין והלא בי׳ מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בט׳ מעלה עליו הכתוב כאלו התענה ט׳ וי׳ ושם במס׳ יומא תיכף אחר זה מביא פסוק (קהלת י״א, ב׳) תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר״א אומר ז׳ אלו שבעה ימי בראשית ופירש״י ששבת נבחר מתוכן ח׳ אלו ח׳ ימי מילה ר׳ יהושע אומר ז׳ אלו ז׳ ימי פסח ח׳ אלו ח׳ ימי החג כשהוא אומר וגם לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים מאי לאו לזמן לא לברכה פי׳ לומר מקדש ישראל והזמנים בכל המועדות:
9
י׳להבין כל הנ״ל דנודע כל עבודתינו וכוונת כל עשיית המצות הוא שנבוא למדריגת ובו תדבק שהוא לדבק את עצמו עם החלק אלהי השוכן בתוכו לשורש הכל על ידי עסק התורה ועשיית המצות שע״ש כך נקראים מצות לשון דביקות שבאמצעותן נזכה לדבק החלק אלהי והחיות השופע בתוכינו אל הכל שורש הכל למעלה והנה עבור שיש ניצוצות הקדושים ונשמות נפולין שאין להם כח לעלות בעצמן למעלה על ידי שהם מפסקים ומגושמין מאוד וע״כ צריך העובד לקשר א״ע עם כל המדריגות ולהביאן למעלה לשורש הקדושה העליונה:
10
י״אוהנה נודע שהאכילה נקרא קרבן כמ״ש שהשולחן של אדם הוא במקום מזבח וכמ״ש משחרב בית המקדש שלחנו של אדם מכפר עליו והנה מצינו גם כן שהתענית נקרא קרבן ע״ש שמקריב חלבו ודמו כנודע ולהבין זה איך אפשר ששני הפכים בנושא א׳ יחשבו דבר א׳ אך הוא כאמור למעלה כי באמת יש בחינה דביקות בשורש הכל מתתא שהוא לקרב כל המדריגות תחתונים וניצוצות הקדושים מדברים נפולים ולקשרם בבורא יתברך ועל ידי זה דבוק בבורא יתברך הוא עם אותן המדריגות הנפולין שהוא סוד האכילה שנחשב כקרבן על ידי שמקרב כל הניצוצות והחיות העליון המלובש במאכל ההוא שהוא הטעם שטועם במאכל ההוא שהטעם הוא רוחני ולא ממשיי שהוא החיות הקודש העליון המלובש תוך המאכל הגשמי ההוא ובאכלו ממנו נשאר החיות בתוך האדם וניתוסף ונקשר בחיות ההוא שהוא החלק אלהי השוכן בתוכו ואם אותו הכח והחיות הניתוסף בו עובד את ה׳ ומדבר דבורים בדביקות ועושה מצות בדביקות וכל זה על ידי הכח וחיות מן המאכל שניתוסף בו ועל ידי שעולה ונדבק בבורא יתברך עם זה הכח יש עלייה לניצוץ הק׳ ההוא שהיא מלובש בגשמיות המאכל והחצוניות נדחה לחוץ אחר שנפרד ממנו החיות ויופיו שהיה מתחילה יפה ומהודר מחמת החיות ומעתה בהעדר החיות ממנו נשאר דבר מת ומוסרח. והנה בעת אכילתו אם נותן אל לו לראות על הפנימיות שיהא כל כוונתו לשם שמים לקיים (משלי ג׳, ו׳) בכל דרכיך דעהו שהוא סוד הדעת לידע שאין שום דבר נפרד מעבודתו יתברך ואדרבה על ידי זה נעשה דבוק בו יתברך כמבואר למעלה אזי נחשב האכילה ההוא קרבן לה׳ שמקרב חלקי הקדושה מתתא לעילא לשרשם ומוסיף גם כן דביקות יתירה לחלק אלהי שבו והוא דבר שיש להבורא ב״ה שעשועים גדולים מזה שהמדריגות תחתונים מתקרבים אליו שזהו עיכוב ביאת משיחנו כנודע עד שיוגבהו כל הניצוצות למעלה:
11
י״בוסוד התענית הוא התקרבות החלק אלהי בשרשו מעילא לתתא כי מתתא לעילא אין בו על ידי שאינו אוכל ביום התענית ועל ידי שיש לו אז לב נשבר ונכנע לו יתברך אזי מתעורר אליו שורש הקדושה העליונה לקרבו אליו יתברך והנה לא כל האדם זוכה לזה להיות במדריגה זו להיות אכילתו נחשב קרבן שידבק את עצמו עם חיות המאכל והוא על ידי שאין לו דעת כאמור כי אינו אוכל רק למלאות מאותו ונשאר עם חיותו ועם חיות שניתוסף בו מן המאכל למטה היפך הצדיקים שעליהם נאמר (שם י״ג, כ״ה) צדיק אוכל לשובע נפשו נפשו דייקא שהוא תוספת הקדושה בו בנפשו על ידי האכילה שעל ידי דבוק בו יתברך אלא שהן במדריגה התחתונה בלי דעת שבלא דעת נפש לא טוב ואינו מוסיף שום קדושה בנפשו על ידי המאכל ואפשר וקרוב לודאי שמרחיקו מן הבורא ב״ה. ומפני שהשם יתברך חפץ חסד וחושב מחשבות לבלתי ידע ממנו נידח שיהיה עלייה בצד מה לכל האכילות החיצונית של כל ישראל ע״כ קבע יום א׳ בשנה והוא ערב יום הכיפורים שמצוה לאכול ולשתות בו אפילו כשאוכל בבחי׳ חיצונית שהוא למלאות תאותו בערב יוה״כ נחשב לו גם כן למצוה וכאלו התענה וכו׳ ועל ידי זה שיש פעם א׳ מצוה באכילה חיצונית ההיא על ידי זה עלייה לכל אכילות חיצוניות לכל השנה מאחר שגם בבחי׳ זו יש פעם א׳ קירוב לקדושה על ידי הכח של מצוה שעושה בערב יוה״כ אפילו בחיצוניות המאכל יש קירוב לכל הבחינה ההוא מכל השנה:
12
י״גואח״ז הוא יה״כ שהוא סוד התענית פעם א׳ בשנה כי מן התורה אין תענית קבוע יותר בשנה כי אם יה״כ כמבואר אצלנו במקום אחר כי ביה״כ הוא התעוררות והופעת התשובה עילאה על כל ישראל אפילו אותן שאין להן כח להתעורר תשובה בתוכן מצד עצמן בלא אתערותא דלעילא על ידי שהן במדריגה תחתונה מאוד שלא נשאר שום טוב להעירן לתשובה זה תשובה עילאה מצמצמת א״ע אליו שיתעורר ויקרב חלקו אל הבורא ב״ה כי הוא יתברך חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח והוא סוד הקרבן מעילא לתתא שמתקרב על ידי הקירוב של התשובה מעילא לתתא ולכך הוא סוד התענית ביה״כ ע״ש שבחי׳ התענית הוא קרבן מעילא לתתא כנ״ל שהקירוב מתתא לעילא אין בו שיקרב א״ע עם החיות של מדריגות תחתונות של המאכל שאוכל ולפי שצריך ביה״כ להתצמצם התשובה עילאה לקרב כל ישראל מעילא לתתא לכך נצטוה להתענות אותו היום דוקא שיהיה כל בחי׳ התקרבות יום זה מעילא לתתא ולא על ידי מאכל להורות על כוונה זו בכדי שיתעורר התשובה עילאה מעילא לתתא כנ״ל והבן זה. ובחי׳ תיקון התקרבות מתתא לעילא כבר נתקן מיום אתמול בעי״כ שאם לא היה נתקן מקודם בחי׳ התקרבות מתתא לעילא לא היה אפשר להיות קירוב מעילא לתתא כנודע ועי״כ שנתקן מקודם בעי״כ נשפע ומאירה התשובה עילאה מעילא לתתא ונתאחדו התקרבות חלקי הקרבן העולה מתתא לעילא מאכילות עי״כ תיקון כל אכילות חיצוניות של כל השנה נתאחדו עם התקרבות הקדושה היורד מעילא לתתא ביה״כ מבחי׳ התענית ונעשין אחדות א׳ כל חלקי הקדושה שעושין מתתא והיורדין מלמעלה ועל ידי זה נתקדשו ישראל ונתקרבו לבוראן וע״כ הוא יה״כ שמכפר עונותיהם על ידי שהתקרבו כל חלקי הקדושה שהן סוד נשמות ישראל מן החיצוניות ולכך נחשב כאלו התענה ט׳ וי׳ כי באמת נתאחדו ב׳ הבחי׳ ונעשו אחדות א׳ וגם שבלתי אכילת עיה״כ שלא היה תיקון עליית הקדושה מתתא לעילא לא היה אפשר להיות אח״ז הקירוב מעילא מן תשובה עילאה בי״כ וע״כ הוא גורס שהוא בחי׳ התענית שהוא השתלשלות הקדושה מעילא. ועל ידי התשובה עילאה מתקרבין כל חלקי הקדושה חלקי ישראל אל התורה כי כל חלקי נשמות ישראל הן מושרשין בתורה כנודע שכ״א יש לו אות בתורה ובהתרחקו מן הבורא ב״ה נפסק חלקו משורש התורה ועל ידי תיקון ר״ה ויה״כ שב החלק של כ״א מישראל אל התורה ויש לו אז בחי׳ עלייה אל התורה שע״כ אחר יה״כ חג הסוכות שהוא צילא דמהימנותא החופה ומגין על ישראל על ידי תיקון שהיה להם ביה״כ ונקרא יום אחרון של חג שמחת תורה שהוא שמחה לתורה עילאה ששבו ועלו אצלה ונתקרבו כל חלקי שרשי נשמות ישראל ונתאחדו בה כי כ״א שב על ידי תיקון הזמן של מועדים להתורה שמשם שורש נשמתו וע״כ המנהג שכל ישראל עולין לתורה ביום שמחת תורה שבאמת אז עולין להתורה ברוחניות גם כן שמקרבין שורש נשמתו וחלק אלהי שבהן להתורה שמשם שורש נשמתן כמבואר כנודע שיש ס׳ רבוא אותיות לתורה כמספר שרשי נשמות ישראל ולכך קורין בפ׳ וזאת הברכה שאחר תיקון שנעשה בזמנים הללו נשפע ברכה מלמעלה לכ״א מישראל על ידי שנתיחדו בתורה ובבורא ב״ה שרשי חלקי נשמות ישראל:
13
י״דומקודם יה״כ קורין בשבת תשובה פ׳ האזינו שסימן התחלת הקרואין הזי״ו ל״ך כנודע שהוא מרמז על התעוררות שיתעוררו כל נשמות ישראל לקבל עליהם הזיו העליון שהוא סוד צלם אלהים המופיע עליהם בימים האלו על ידי תיקון המצות שמקיימין בימים אלו שעל ידי מתקרבין החלקים של ישראל לשורש הכל ועל ידי שמתאחדין לשרשן נאצל עליהם זיו יקר תפארתו של הבורא ב״ה כנודע שבשירת האזינו מרומז כל שרשי נשמות ישראל עם כל מאורעותיהן וכמו שמצינו בר״מ דהוה דייק בשמא ובאותו אדם שנקרא כידור אמר רשע הוא ע״ש (דברים ל״ב, כ) כי דור תהפוכת המה כי באמת שר״מ ידע ברה״ק שורש נשמתו שמקורה בהאזינו הוא בפ׳ זה ועל ידי זה ידע מכונו ולא שהיה נקרא דוקא כך ולכך בשמחת תורה שאנו ישראל צריכין לשוב לשרשן להתורה ובפרט בשירת האזינו ששם עיקר רמיזת חלקי שרשי נשמות ישראל לכך קורין אז פ׳ האזינו והסי׳ הוא הזי״ו ל״ך כאמור ע״ש שצריך להחזיר הזיו החלק שלו לקרבו אל התורה:
14
ט״ווזהו (קהלת י״א, ב) תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר״א אומר אלו ז׳ ימי בראשית שהחלק מהם הוא שבת כי נודע שבשבת בקדושת כתר דמוסף יש עלייה לכל נשמות ישראל אפילו לאותן שהם במדריגה תחתונה על ידי שיתקשרו ויתכללו עם הצדיקים מתעלים על ידי הצדיקים למעלה שאז הצדיקים מתקרבים א״ע עם חלקי הקדושה שבנשמות ישראל למעלה כמו מעשה בראשית קודם החטא שאז היה התכללות הנשמות במעלה עליונה באדה״ר כמ״ש אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה שהוא ע״ס התכללות כל נשמות ישראל בו קודם החטא כמו כן נעשה בחי׳ זו התכללות הנשמות במעלה עליונה עם נשמות הצדיקים בקדושת כתר שהוא זכר למעשה בראשית בחי׳ מעין שהיה במעשה בראשית באדה״ר על ידי התכללות ולזה צריך דוקא לכלול עצמו עם הצדיקים כמו באדה״ר שהיה זה על ידי התכללות כי מי שנפרד מהצדיק איך יעלהו ולסוד זה אין אנו אומרים זכר למעשה בראשית אלא בסוף וזהו תן חלק לשבעה אלו ז׳ ימי בראשית תן חלק דוקא שהוא קירוב החלק ונשמות ישראל שנעשה במוסף דשבת כאמור ח׳ אלו ח׳ ימי מילה שגם על ידי המילה נתקרב החלק לשרשו על ידי כריתות הערלה שהוא התכסות הקליפות על הברית ועל ידי כריתות הערלה נעשה התגלות הברית והתגלות התורה מנודע שעל ידי זה מתן החלק ומקשר אותו בשורש העליון. ור׳ יהושע אומר ז׳ אלו ז׳ ימי הפסח ח׳ אלו ח׳ ימי החג כי בפסח הוא מצות ביעור חמץ שהוא סוד ביעור הקליפות והתגלות קירוב הקדושה עליונה שהוא זמן חירות מן הקליפות ועל ידי אלו הז׳ ימים נתקרב החלק אלהי לשרשו למי שיש לו דעת ומשכיל על דרכיו. ח׳ אלו ח׳ ימי החג כמבואר למעלה שעל ידי מצות ר״ה ויה״כ וסוכות שהוא פריסת צילא דמהימנותא נתקרב החלק אל השם יתברך וז״ש וגם לרבות עצרת שהוא יום מתן תורה שאין לך קירוב ונתינת החלק לבורא ב״ה יותר מזה ור״ה ויה״כ שהוא זמן התעוררות התשובה עליונה כמבואר שאז על ידי קירוב שמתקרבין ישראל למטה נשפע קדושה וברכה על ישראל ועל ידי עצמות אלו הימים שקונין קדושה מלמעלה ונתקדשו הימים שהם אלו הזמנים עם ישראל וזהו לברכה ופירש״י לומר מקדש ישראל והזמנים שבאמת כך נעשה שמתקדשין ישראל עם הזמנים על ידי התקרבות החלק לשרשו:
15
ט״זוזהו שאמר רב חסדא מתחלה היו ישראל דומין לתרנגולים שמנקרים באשפה פי׳ קודם שבא להם הדעת שהוא בחי׳ משה כנודע היה בחי׳ אכילתו בשפלות המדריגה למטה בחי׳ אשפה שלא היה אכילתן פועלת עליית ניצוצי הקדושה עד שבא משה וקבע להם זמן אכילה פי׳ כשבא להן בחי׳ משה סוד הדעת שידוע סוד אכילה שאינו דבר נפרד מעבודתו ואלהותו ואדרבה הוא קניית התקרבות אלהות כנ״ל קבע להם זמן אכילה פי׳ כ״ז שהיה אכילתן בשפלות המדרגה למטה היה בזמניות בזה העולם שהוא בזמן והזמן אין לו קביעות כי הוא בבחי׳ תוספות וחסרון והעדר ועל ידי הדעת קבע להם זמן פי׳ שבא הדבר שהוא בזמן שהוא האכילה בא לבחי׳ קבע שהוא אלהות העליון שהוא למעלה מהזמן ובקביעות בעולם המנוחה ביום שכלו ארוך בלי הפסק שעל ידי אכילתן נתקרבו לאלהותו כאמור שהוא העלאת כל קדושה עליונה המצומצמת במאכלים ההם באופן שידעו כי גם באכילה גשמיות שהוא נראה חשכות והתרחקות מאלהותו יתברך לפי הנראה למי שאין לו דעת באמונת והדעת לימד אותן שגם (תהלים קל״ט, י״ב) לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וכמו שפירש״י זמן סעודתן ערב ובוקר שגם בחי׳ ערב נעשה בוקר ואור אלהותו הנשפע מן האכילה באופן שאין חילוק למשכיל על דרכיו למצוא טוב גם שם ואין חילוק בין אכילה לעשיית שאר מצות ועסק התורה כי הכל אחדות א׳ סוד אלהותו יתברך ברוך ה׳ אמן ואמן:
16