מאור עינים, האזינוMe'or Einayim, Ha'Azinu

א׳יערוף כמסר לקחי גו׳ כתיב (יחזקאל א׳, י״ד) והחיות רצוא ושוב פי׳ החיות של האדם רצוא לכנס באדם ושוב למקורו ובעת שהוא שוב לא ישאר ריקן כי אם שמשאיר רשימה שהיא הכרה ובהכרה זו יזעק אל ה׳ שיחזור לו החיות כמאמר הכתוב ויזעקו אל ה׳ ואם הכרה זו שלימה אז יצוא החיות אליו בתוספות יותר וזהו הכרת פניהם ענתה בם ובהכרה זו היא מסתכלין כחכמת הפרצופים וזה הענין של השרטוטין מלשון שרט שריטה בכותל וכשיחזיק ברשימה ויזכה לתוספת חיות יוכל לבוא למדריגת רוח והוא כשיתקן מדותיו פי׳ ינצח כי לשון זכה הוא ניצוח כמו ולא זכיתי וכו׳ ולא נצחתי למשל מדת אהבה ויראה והתפארת שנתן השם יתברך באדם בשביל עבודת הבורא ב״ה והאדם הפילן להשתמש בהן לתאוותיו וכן שאר כל המדות וכל זמן שלא נצחן אף שהוא עובד הוא במדריגת נפש השוה בכל אדם ואם נצחן נותנים לו מדריגת רוח וזהו זכה יתיר האמור בזוהר וזהו (דברים ל״ב, ב) יערוף כמטר וגו׳ כי חזרת החיות נקרא עורף ופי׳ מה שעורף כמטר לקחי מה שלוקח החיות הוא בשביל שיתוסף בו חיות שחזל כפל אמרתי כפל של תחיה וזהו פי׳ הפסוק שם, ג׳ כי שם ה׳ אקרא הבו וגו׳ למשל כשאדם קורא לשום אדם שיבא אליו הוא קורא אותו על ידי הכרתו בשמו ראובן או שמעון כן הוא בזה הרשימו שהיא הכרה בזה אתחזק ואקרא בשם ה׳ וזהו הבו גודל שיתוסף ויבא גדלות השכל לאלהינו לעבוד אותו והבן:

ב׳ראש השנה הענין דנודע סוד עולם שנה נפש שכל אחד הוא קומה שלימה מרמ״ח אברים ושס״ה גידים כמו שיש בנפש האדם כך יש בעולם. וכן יש בשנה. וראש השנה הוא בחי׳ ראש מקומת השנה ופסח וסוכות הן תרין דרועין פסח הוא דרועא ימינא וסוכות הוא בחי׳ דרועא שמאלא ושבועות הוא בחי׳ גופא וחנוכה ופורים הם תרין ירכי קשוט וזהו כחי׳ גוף של השנה:

ג׳ויום הכיפורים הוא בחי׳ נשמה וחיות של כל השנה והנה הגוף והנשמה הם תרי הפכים ואי אפשר להיות בנושא אחד רק על ידי ממוצע דהיינו שיהיה לו שני הבחינות בחינת הגוף ובחינת הנשמה:

ד׳וערב יום הכיפורים הבחי׳ בחי׳ גוף שמצוה לאכול ולשתות ערב יום הכיפורים ובחי׳ נשמה שצריך לאכול בערב יום הכיפורים אכילה גסה ולהרבות באכילה ושתיה כשיעור שני ימים ככתוב בספרים קדושים וכשאוכל אכילה גסה הוא עינוי ונמצא שיש לו גם כן בחי׳ יום הכיפורים שהוא בחינת נשמה וזהו מאמר רז״ל על פסוק ועניתם גו׳ בתשעה וכי בתשעה וכו׳ אלא כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה כו׳ וקשה לפי זה למה אפקה רחמנא לאכילת תשיעי בלשון עינוי ולפי דברינו הנ״ל ניחא והבן:

ה׳איתא בש״ס דרבי סבירא ליה דיום הכיפורים מכפר בין לשבים בין לשאינם שבים ולכאורה איך אפשר שרבי יהיה סובר שיום הכיפורים מכפר אף לשאינם שבים הלא אמרו רז״ל כל האומר הקב״ה וותרן וכו׳ אך נראה דוודאי בלא תשובה אינו כלום אך הפי׳ הוא על פי מה שאמרו רז״ל בזוהר הקדוש על כון הוצאת זרע לבטלה אמרו כלהו חובין תליין בתיובתא לבר מהאי וזהו שאמר אף לשאינם שבים רצה לומר אף לאותן שאינן מקבלים אותם בתשובה כל השנה דהיינו על עון הנ״ל ביום הכיפורים מקבלים אותם:

ו׳ושמעתי ממורי על פסוק (שמות כ״ב, כ״ח) ודמעך לא תאחר בכור בניך תתן לי דאמרו ז״ל בזוהר על עון הנ״ל שאין לו תשובה הפי׳ הוא דהנה תשובה הוא מצות עשה מן התורה ולכן צריך לעשותה בשמחה ועל עון הנ״ל אינו יכול להיות בשמחה רק בעצבות וצריך לבכות ולכן אינו יכול לבוא אל התשובה העליונה רק שהתשובה העליונה צריכה לצמצם את עצמה אליו וזהו מלאתך רצה לומר כשתרצה למלאות ולהשלים את עצמך ודמעך לא תאחר דהיינו הדמעות ואז כל בכור בניך תתן לי:

ז׳סוכות הוא מלשון סכך שמסכך על דבר ומסתירו כי הקב״ה ברא העולם בחסדו כדי לגלות אלהותו לנבראים והוא א״צ לשום דבר רק לגלות חסדו לנבראים וזהו אמרתי עולם מה שאמרתי שיהיה העולם כדי שחסד יבנה כדי שיהיה בנין לחסד שיתגלה בעולם כי טרם בריאת העולם לא היה בנין לחסד כי היה למעלה מהבנין בלתי אפשר להשיג ואף שמטבע הטוב להיטיב לא מפני זה נאמר שהוכרח לברא העולמות כדי להיטיב אלא שברא בחסדו של אמת חסד שעושין עם המתים היינו מדריגות הדלים דלית להו מגרמייהו כלום והיינו חסד ח״ס ד׳ שחס על מדריגת הדלים רק מחיותו אחר שבראם בחסדו מטיבם וכיון שהכל מחיותו אי אפשר לומר שהוכרח לבראם שהרי אחר שברא הכל הם עצמם כמוסים בו יתברך היו והמשכיל יבין וכן אל שייך לומר שיקבל ח״ו נחת מעבודתינו שהרי כל מעשינו פעל לנו על דרך המשמשין את הרב עם הרב שמסייעם שנותן חיותו ובזה עובדים אותו והכל ממנו ועל כן היינו בחסדו של אמת וצמצם ונשתלשל עד סוף המדריגה וזה נקרא אדנות מלשון אדנים למשכן שהוא סוף המדריגה למשכן שיהיה שוכן בתחתונים לכך נשתלשל בבחינת אדנים למשכן. והנה על דרך משל מי שרוצה להשכיל לחבירו ממשיל לו משל והנמשל גנוז במשל כן כביכו״ל נתצמצם בסוף המדריגה הוא דרך משל כדי להבין אותנו בסוד ומלכותו בכל משלה שנתמשל על ידי הכל ובתוך המשל גנוז הנמשל וזהו נקרא סוכה המסכך כי המשל מסכך על הנמשל שהוא בחינת אדנ״י שבסוף המדריגה שבו גנוז הוי״ה שמהווה כל הויות עצם אלהותו וזהו למען ידעו דורותיכם בכדי שיוכלו להבין ולידע ולהשיג אלהותו הוא כי על ידי כי בסוכות הושבתי וגו׳ על ידי משל ודמיון וצמצום המסכך על הנמשל והבן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ח׳שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה׳ (ויקרא כ״ב, כ״ז) דהיינו השם יתברך צוה אותנו לישב בסוכה והיא בחינת אמא המסככת על בניה שהבורא ב״ה מסכך ומגין עלינו ובזה אנו ממשכיכין הגנה על כל השנה והנה כל העובדות שאנו עושים בחודש זה ראש השנה ויום הכיפורים שופר סוכה ולולב תכלית הכל הוא בשביל שמיני כצרת שאנו מתייחדים עם הבורא ב״ה באחדות הגמור והנה אמרו רז״ל על פסוק צדיק מושל ביראת אלהים הקב״ה גוזר והצדיק מבטל והקושיא כתוב בזוהר וכי צדיקייא קטרוגא דמאריה אינהו אבל הענין כתוב בפסוק גופיה במה מושל הצדיק דהיינו ביראת אלהים שהוא במדת מלכות של השם יתברך כמאמר (תהלים ק״ג, י״ט) ומלוכותו בכל משלה וכשצדיק מתדבק ומתייחד עם השם יתברך יש בכוחו למשול בכל העולמות במדת מלכותו יתברך אשר בכל משלה וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם לשון ממשלה כמו כי הוא יעצור בעם שבשמיני עצרת ניתן לנו זה להיות בכחנו למשול ולצוות בכל העולמות בהיותנו מתייחדים עם הבורא ב״ה באחדות הגמור. וזהו שור או כשב או עז הם ג׳ מדריגות שיש בישראל צדיקים רשעים בינונים. צדיקים נקראים שור על שם הבטה שמביטים ומדקדקים על מעשיהם:

ט׳כשב נקראים בינונים. עז נקראים רשעים מלשון עזות:

י׳כי יולד היינו ביום הכיפורים שמוחלים כל העוגות ונעשה כקטן שנולד נותנת התורה עצה והיה שבעת ימים תחת אמו היינו בסוכה בחי׳ אמא המסככת על בניה כנ״ל ומיום השמיני וגו׳ ירצה לקרבן להתקרב ולהתייחד עם השם יתברך באחדות הגמור ואז אשה היינו הגבורות והדינים יתקרבו להוי״ה שהקב״ה גוזר והצדיק מבטל כנ״ל:

י״אמשחרב בית המקדש התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל במדינה כל שבעה זכר למקדש הרי שמצוה לעשות זכר למקדש אף שכהיום חרב בית המקדש והענין הוא כשהאדם מוגבה ומנושא במדריגתו ודבוק בהשם יתברך הוא נקרא בחי׳ מקדש כאמור (ירמיה ז׳, ד׳) היכל ה׳ המה וכתיב (תהלים ע״ח, ס׳) אוהל שיכן באדם וכשנופל ממדריגתו נקרא חורבן בית המקדש וצריך האדם גם בנפלו ממדריגתו להתחזק ולילך אל ה׳ יתברך באותו מדריגה שהוא עכשיו כמו בהיותו במדריגה העליונה וזהו נקרא זכר למקדש והיינו בהאמינו שבמדריגה שהוא עכשיו יש גם כן השם יתברך כי לית אחר פנוי מיניה. וזהו ממזרח שמש היינו בעת בהירות המוחין של הצדיק הנקרא שמע עד מבואו היינו בנפלו בין כך ובין כך צריך להיות מהולל שם ה׳ והיינו על ידי האמונה כנ״ל. וזהו כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית כו׳ שנאמר (שם צ״ב, ג׳) להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות גו׳ דהיינו לשון קיום ומעמד וערבית דהיינו בעת חשכות המוחין צריך להיות על ידי האמונה כנ״ל בעת חשכות המוחין צריך להיות על ידי האמונה כנ״ל וזהו להגיד הוא לשון המשכה בבוקר היינו בעת בהירות המוחין יכול להמשיך חסדים ואמונתך בלילות היינו בעת חשכות המוחין צריך להיות על ידי האמונה כנ״ל ואם עושה כן אז הוא בא אחר כך למדריגה יותר גבוה והיה אומר הבעש״ט נ״ע משל האב במלמד את בנו לילך עומד רחוק מעט וקורא אותו לבא ובבואו קרוב לאב נמשך האב להלאה ומתרחק יותר מהבן הנ״ל והבן נופל ולמה עושה האב להלאה ומתרחק יותר מהבן הנ״ל והבן נופל ולמה עושה האב כן היינו שלולא זה לא היה יכול הבן לילך רק אותו מעט אבל עתה מתחזק הבן על רגליו והולך ומתקרב אצלו יותר והנמשל מובן:

י״בביום ההוא באו מדבר סיני דרשו רז״ל שיהיו דברי תורה חדשים עליך כיום שניתנה ולהבין איך אפשרות הענין שיהיו חדשים כיום שניתנה אך דאמרו רז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש כו׳ נמצא מכח התורה בטל היצר הרע והלא עינינו רואות שכמה וכמה לומדים ואעפ״כ אינו בטל מהם היצר הרע אך שאינם לומדים כמו שצריך ללמוד דהנה למשל אם פתח אדם איזה ספר אינו רואה רק אותיות וכשמתחיל לדבר מוצא בו שכל ומהיכן בא לו השכל הלא מקודם לא היה בו השכל כלל רק אותיות ומי נתן לו השכל הלא ה׳ זו שמשפיע לו השכל בשעה שמתחיל לדבר האותיות כי ה׳ יתן חכמה וגו׳ נמצא השתא הוא מקבל התורה ואם היה לומד כן ומאמין באמונה שלימה שמקבל התורה מהשם יתברך ובמתן תורה כתיב (שמות ל״ב, ט״ז) חרות על הלוחות ודרשו רז״ל אל תקרי חרות אלא חירות ממלאך המות הוא שטן הוא היצר הרע ולכן בודאי היה בטל היצר הרע וזה שיהיו חדשים כיום שנתנה וכו׳ והבן אמן נצח סלה ועד ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

י״גלמה תוקעין בראש השנה ופריך למה תוקעין רחמנא אמר וכו׳ אלא למה תוקעין מריעין כשהן יושבין וחוזרין וכו׳ כשהן עומדין כו׳ כדי לערבב השטן מביא התוס׳ ירושלמי פעם ראשונה בהיל ולא בהיל פעם שני אמר השתא ודאי אתי משיחא וכו׳ להבין ענין תקיעות דמיושב ותקיעות דמעומד ולמה בפעם ראשונה בהיל ולא בהיל ובפעם שני כו׳. הנה סוד התקיעות הוא תשובה כמאמר שפרו מעשיכם כי הנה יש למעלה עולם הנק׳ שופר גדול עלמא דחירות וכשבא לעולם זה נעשה חירות מהכל כשופר היובל שבו יוצאים העבדים לחירות כמו כן העולם זה נקרא יובל שנת החמשים נו״ן שערי בינה דמינה דינין מתערין ובהגיעו לשער הנו״ן נמחקין כל הדינין בשורשן אך אל העולם זה אינו יכול לבא כי אם בתשובה כי הוא עולם התשובה והעולם זה נקרא יוצר בראשית כי הבריאה היה בשבעה ימים והתחלתם מחסד כמאמר (תהלים פ״ט, ג׳) עולם חסד יבנה ותשובה קדמה לעולם ובה נקראו כל העולמות ולכן כשבא אל עולם זה נתבטלו כל הדינים כי נעשה בריאה מחדש כי הוא היוצר בראשית:

י״דוזהו סוד התקיעות שבקול שופר זה מעורר קול שופר העליון ולכן נקרא תקיעה שעולים כל הדינים ונתקעין באותו עולם ונמחקים בשורשם. והנה יש מיני תשובה אחת מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות ומאהבה שנעשו לו כזכיות ומקודם צריך לעשות תשובה מיראה והיא נקראת בחי׳ נוקבא כמ״ש (משלי ל״א, ל׳) אשרה יראת ה׳ והיא סוד תקיעות דמיושב כי כל מילין דנוקבא בישיבה ואחר כך בא לתשובה מאהבה והוא עלמא דדכורא ולכן הוא מעומד ולכן בפעם ראשונה שהיא תקיעות דמיושב תשובה מיראה בהיל ולא בהיל כי עדיין נשארו לו שגגות ובפעם ב׳ שהוא תקיעות דמעומד תשובה דמאהבה אמר השתא ודאי אתי משיחא שנא׳ (ישעיה כ״ז, י״ג) ביום ההוא יתקע בשופר גדול שכל הדינים נתקעים בעולם הנק׳ שופר גדול עלמא דחירות ונמחקין בשרשים כנ״ל והבן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ט״וכי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלהינו אמרו רז״ל כל המעביר על מדותיו כו׳ והענין שאמרו רז״ל על פסוק דרשו ה׳ בהמצאו וכי יש ימים שאינו מצוי אלא אלו עשרת ימי תשובה. וצריך להבין מאין מצאו הרמז בפסוק דקאי על עשרת ימי תשובה ויובן ע״ד זה עי אמו ר״ז בהבראם בה׳ בראם העולם הזה נברא בה׳ וה׳ נכתב ד׳ ובתוך הד׳ ו׳ וידוע כי כח הפועל בנפעל כמו על דרך משל כשהאדם מדבר עם חבירו נכנס כח הדבור בלב השומע ונתפעל חבירו על ידי זה והמדבר בבחי׳ פועל והשומע בבחי׳ נפעל כמו כן כביכול דבור הקב״ה שהוא סוד ה׳ כאמור ה׳ מוצאות הפה הנכלל בה׳ נכנס בנפעל שהוא העולמות ותכלית בריאת העולמות הוא האדם כי ע״כ אמרו רז״ל בתשרי נברא העולם ע״פ שהתחלת הבריאה בכ״ה באלול מפני שעיקר התכלית הוא האדם שנברא בראש השנה כנודע וכבר ביארנו שהעולם נברא בה׳ ונמצא האדם נברא בה׳ וכח הפועל בנפעל הרי יש באדם בחי׳ ה׳ שהוא אותיות ד׳ ו׳ וזהו שאמרו ד״ו פרצופין נבראו וענין הדבר הוא כי הד׳ מסוד נוקבא דלית לה מגרמא כלום רק דלה וענייה כי אם מה שמקבלת משפע הזכר הוא סוד הו׳ בסוד המשכה של שפע. וכאן הד׳ מסבב הוא״ו שבתוכו בצורת ה׳ כי הוא ענין נקבה תסובב גבר רצה לומר שהדין מסובב שיתגלה החסד. והוא כי אמרו רז״ל בתשרי נברא העולם ולא אמרו ברא העולם אלא נברא להורות כי תמיד הוא כן בכל ראש השנה וראש השנה נברא העולם. כי כתיב (בראשית ב׳, ג׳) אשר ברא אלהים לעשות רצה לומר שעדיין לעשות ולתקן ולגמור בנין העולם נמצא מסר גמר העשיה ביד ישראל ועיין לעיל באורך בדבר הזה וכשהם מטיבים מעשיהם הרי טוב ואם לאו מעצמו יחזור העולם לתהו ובוהו היון שלא גמרו עשיית העולמות אלא קלקלו ביותר והקב״ה חפץ חסד הוא על כן הוקבע יום הדין בראש השנה שדן כל באי העולם ואז מפחד ואימת הדין חוזרים בכל לבם אל ה׳ ומעוררים הרחמים של השם על ידי השופר וממשיכים הרחמנות בעולם שלא יהיה תוהו רק ישאר נברא נמצא בכל ראש השנה נברא העולם ממש ויוצא הבריאה מסוד התוהו ויובן. נמצא מי גרם לחסד ורחמים שיתפשטו הדין שנתעורר בר״ה ולכן נוקבא הוא הדין תסובב שיתעורר הרחמים הוא הגבר וכשכבר נתעורר על ידי השופר ונמשך הרחמנות אלא שאז הוא בסוד ד״ו בצורת ה׳ ו׳ בתוך ד׳ נקבה תסובבנו ובכל ימי עשרת ימי תשובה מעוררין יותר בכל יום ויום ומתגלה הרחמנות ומתפרט יותר עד שיופרד לבחי׳ בפני עצמה קדימת הוא״ו לדלי״ת כי תחלה היה רחמים היוצאים על ידי הדין וכשיתגדל הרחמנות יהיה בתכלית השלימות תחלה וא״ו המשפיע לדלי״ת סוד נקבה:

ט״זוזהו דרשו ה׳ בהמצאו רצה לומר בה׳ מצאו בזמן המציאות שהוא בריאת העולם שהיה בבחי׳ ה׳ סוד ד״ו שהוא בר״ה כאמור שאז מעוררין על ידי השופר האבות שהן הרחמנות ונעשה ד״ו כאמור. ואמר קראוהו בהיותו קרוב רצה לומר בהיות וא״ו קרוב שהוא ההמשכה של רחמים לעשות בכל עשרת ימי תשובה לעורר יותר כאמור. והנה ה׳ סוד ד״ו מספרו עשר כי בעשרה ימים אלו מעוררים זה ולכן אמרו רז״ל אלו עשרת ימי תשובה מדרשת ה׳ הנ״ל:

י״זוזהו בראשית שהוא אותיות ב״א תשר״י רצה לומר כשבא תשרי ברא אלהים נעשה בריאה על ידי מדת הדין שמעוררין על ידי פחד דין וממשיכין הרחמנות בסוד תרח הוליד את אברהם כי תרח מצד הדין מלשון רתיחה כדאיתא בדרשת רז״ל שהרתיח וכו׳ ומן הרתיחה שהוא הדין נולד החסד כאמור כי והארץ היתה ראויה להיות תוהו ובוהו שכן גרמו במעשיהם שהוא וחושך על פני תהום זו מעשיהם של רשעים ולכן אמרו רז״ל שאדם תוהא ומשומם על בוהו שבה ר״ל מי שהוא בחי׳ אדם השלם תוהא על בוהו שבה על מה גרמו כן אלא שרוח אלהים מרחפת על פני המים הוא התשובה שבא על ידי מדת הדין שנתעורר בעולם מרחפת לגלות החסד ואז ויאמר אלהים יהי אור היא התגלות האור והחסד ויהי אור ואמרו רז״ל אור שכבר היה רצה לומר שגם הדין שהיה נתעורר תחלה גם כן עיקר כוונתו לבחי׳ חסד שיתגלה כי חפץ חסד הוא וכמבואר למעלה שכדי שישובו אל ה׳ נתעורר הדין כדי שיעוררו הרחמנות בעולם ונמצא היה כלול בכח הדין אלא שהיה בכח ועתה נתגלה התכלית בפועל וזהו דכבר היה ואז ויבדל בין האור ובין החושך בין מעשה הטוב למעשה הרשעים רצה לומר שהקב״ה מבדילים ממנו שלא יעשם כדכתיב (ויקרא כ׳, כ״ו) ואבדיל אתכם וגו׳ (בראשית א׳, ה׳) ויקרא לאור יום וגו׳ על דרך (ויקרא ט״ז, כ״ב) ונשא השעיר עליו את עונותם אל ארץ גזירה ונשלכין על ראש האומות והשטן נהפך לסניגור על ישראל כנודע ועכשיו שאין לנו שעיר אף על פי כן שיח שפתותינו ועסקינו בו כאלו הקרבנו שני השעירים ונעשה כן תמיד בכל יום הכפורים והאומות נקראים לילה כנודע וזהו ויקרא לאור הוא מעשה הטוב יום אלו ישראל ולחושך הם מעשה הרשעים קרא והזמינם לילה הם האומות שהשפיע אותם עליהם וזה נעשה ביום הכפורים:

י״חועל כן אמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. כי כל האוכל בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי מפני שיום הכפורים הוא בחי׳ עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה וצריך הכנה לתענוג הגדול ההוא שיוכלו לקבלו הוא ערב יום כיפור בסוד אכילה היא הכנה וכלי לקבל התענוג:

י״טוהוא בסוד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כ״ד, י״א) שהיו נהנים מזיו השכינה על ידי ויאכלו וישתו. ונמצא שצריך כלי לתקן תחלה כדי שיוכלו אחר כך להכנס לפנים לתענוג הגדול ולכן שניהם כאחד טובים וחשובים זהו ויהי ערב זהו ערב יום כיפור ויהי בוקר זהו יום כיפור שאנו מבקרים מעשה הטוב יום אחד. ואמרו רז״ל שטן ביום הכיפורים לית ליה רשות לאסטונא מצד שכל כחו מצד הדין ובעשרת ימי תשובה כבר נתבאר שבכל יום ויום מעוררין הרחמנות שיתגדל יותר עד שנפרד מן הדין כולו ואין אוחז בהדין כלל נמצא נמחק ממילא השטן בהמתקת הדין ונהפך לסניגור. וידוע כי שבע שמות יש ליצר הרע ואחד מהן רשע וזהו יעזוב רשע שהוא היצר הרע דרכו ואיש און מחשבותיו שחושב על עם ה׳ וישוב אל ה׳ לבחי׳ הרחמים גם כן שישוב לסניגור שנמחק גם כן וירחמהו לאדם על ידי סניגורו. והנה ידוע כי העולם נכלל ממדות מדת החסד ומדת הדין כנודע ולמעלה מהמדות הוא למעלה מעולמות שם אין דין כלל רק רצון וחסד מפני שאין שם מדות חלוקות ומשבעה דברים שקדמו לעולם היא התשובה נמצא כששב בתשובה בא לבחינת שקדמה לעולמות שהוא למעלה ממדות ונמצא ממילא נמחל הכל כי שם הכל חסד וזהו כל המעביר על מדותיו שעובר למעלה מהמדות למקום תשובה אז מוחלין לו כל פשעיו וכל אדם שמעביר על מדותיו למי שהכעיס כנגדו הרי הוא למעלה מן המדות שהרי זה הכעיסו והוא מרוצה לו לכן גם כן שכרו שמוחלין לו הכל. והנה כל מה שפגם האדם העיקר הוא שיראה לתקנו בימים אלו וישוב בתשובה שלימה כי ימי רצון הם וענין פגם האדם ההוא אם חטאת מה תפעל בו אלא ידוע כי האדם מרכבה לשמו יתברך כדכתיב (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם ואין כבוד של מלך לשכון על כסא פגום כי אם על כסא שלם ונמצא ישראל הם מרכבה וכסא לשמו יתברך ועתה אין הכסא שלם מחמת החטאים נמצא חסר האל״ף מכסא סוד אלופו של עולם כי אין כבודו לשרות על כסא פגום ומכל מקום שוכן אתנו תמיד אלא שאינו בשלימות וזהו כל בקשתינו בסליחה ומחילה כדי שנוכל להיות מרכבה לשמו יתברך וישכון בתחתונים ויהיה מלא כל הארץ כבודו ועיין לעיל מזה באורך ותבין ואז יהיה הכסא שלם והשם שלם. וכל מלחמת עמלק הוא בחינת היצר הרע שמפני העונות אין הכסא שלם כאמור. ולא יכוון האדם בשביל עצמו כי אם בשביל כבוד שמו המתאוה לשון כבתחתונים שיוכל להיות מרכבה לו יתברך ויתגדל שמו וזהו אמר משה רבינו ע״ה (דברים ל״ב, ג׳) כי שם ה׳ אקרא רוצה לומר כשאני קורא כל כוונתי רק לשם ה׳ שיהיה שלם וכן תעשו אתם. הבו והכינו וזמינו עצמיכם שיהיה גודל לאלהינו רוצה לומר כי ישראל נותנים עוז לאלהים שיתגדל שמו בעולם זהו גודל לאלהינו דהיינו שתהיו מרכבה לשמו יתברך והשם יתברך שורה על דבר שלם וזה הצור תמים פעלו הם ישראל ויובן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

כ׳למען ידעו דורותיכם וגו׳ רוצה לומר שהסוכה היא בחינת הדעת על דרך משל האדם שאוכל ושותה משיג הטעם ויודע וכשאינו אוכל אף על פי כן נהנה בראייתו את המאכל וכן אמרו רז״ל להדיא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו הרי נהנה בראיה וכשאינו אוכל ואינו רואה אינו משיג כלום וכן יש דברים בתורה שהאדם משיגם הטיב בדעת ממש ויש שאינו משיגם רק רואה שכתוב לפניו כן ואינו משיג טעם הדבר אבל אם אינו יודע ואינו רואה הרי אינו כלום והאדם צריך להכניס אליו הדעת. ויש מצוה אכילה ושתיה בסוכה הוא ענין השגה ממש בענין ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שהשגה גלויה נקרא אכילה ושתיה מה שמשיגים ויודעים כאלו טועם דבר הנאכל ומשיגו וזהו למען ידעו דורותיכם שיכניסו הדעת אליהם ויש השגה למעלה מזה שאינו יכול ליכנוס לפנים להבין ולדעת והוא בסוד השגה דבר שעומד לפניו כמבואר במשל וגם זה נקרא דעת והשגה ועל דרך משל מי שעושה חסד עם בני אדם ומאכילם ומשקם זה החסד נכנס בהם ומפני שצריכים עוד חסד שאי אפשר להשפיע בתוכם כגון מלבושים שהן חוץ לגופו זה החסד נקרא מה שמקיף אותו מבחוץ וכן מה שמבינים את האדם סוד הבורא איך להבינו נקרא חסד המקיף עליו. ולכן גבי אברהם כתיב (בראשית כ״א, ל״ג) ויטע אש״ל בבאר שבע אכילה ושתיה לווייה שעל ידי אכילה ושתיה קרבם אל השם בסוד ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו שעשה חסד אתם ועל ידי זה חיבר אותם אל השם סוד לווייה לשון חיבור ואחר כך הבינם בבינה יתירה סוד השם אשר ממנו הכל וסובב הכל זה הבינה הקיפם מלבד מה שנכנס בפנימיותו השגה של אכילה ושתיה כאמור למעלה והנה אברהם אחז במדת החסד כי הקב״ה בעל החסד כתיב ביה (תהלים קכ״א, ה׳) ה׳ צלך גו׳ רצה לומר שהקב״ה הוא צל ומקיף אל האדם להגין עליו בחסדו ושומר האדם בצלו וכל ימי חיי אברהם אחז הוא במדת החסד ועשה חסד עם כל היצור נמצא שמר משמרת ה׳ רוצה לומר מה שהקב״ה היה שומר בחסדו היה הוא עושה וזהו אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי שהוא שמר מה שאני הייתי צריך לשמור במדת החסד וכן מפורש במדרש כל ימי אברהם היה מדת החסד בטל למעלה ולא היה צריך לשמש כלום:

כ״אונחזור לענינינו כי סוד הסוכה הוא סוד הדעת דווקא למען ידעו דורותיכם והוא על ידי התורה כאמור ויש תורה שבכתב ושבעל פה סוד יו״ד עלאה ויו״ד תתאה והאדם הדבק בהם ומחברם סוד וא״ו שהוא א׳ יו״ד למעלה יו״ד למטה וא״ו באמצע ולכן צריך האדם להתנהג בשתי התורות שהוא בחינת הדעת כי תורה שבעל פה מפרשת תורה שבכתב על בוריה ומה שאין אנו מבינים על פי׳ עלכל פנים יודעים דבר הנכתב כמבואר למעלה בחינת שני השגות אלו בכל אדם על דרך זה אבל למעלה מעשרים אמה שהן למעלה משתי התורות שהן בחינות שני יודין אין אדם יודע ומשיג כלל ואינו נקרא דעת ולכן סוכה ג׳ דפנות סוד ב. ולכן אמר במדרש כל המקיים מצות סוכה כאלו נעשה שותף להקב״ה במעשה בראשית שהעולם נברא כמין ב׳ שרוח אחד פרוץ והתורה בב׳ והסוכה גם כן ב׳ כאמור והכל לסוד אחד כי בסוכה הוא בנין עולם בסוד אמרתי עולם חסד יבנה כי תחלה היה בסוד הדין ובראש השנה וביום הכפורים אם ישאר העולם אז יתבטל בסוד תוהו כאמור כל זה למעלה ואחר כך יוצא האדם בדימום ומתבלין החסדים ומתפשטים בעולם בימים אלו והוא בנין עולמות ותיקונם:

כ״בוזהו שנאמר גבי אברהם (בראשית י״ב, ט׳) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה ופירש״י בחזירתו פרע הקפותיו רצה לומר שגילה החסד המקיף שאין יכולים להשיג בדעת פנימי ומה שאמר הלוך ונסוע כי אמרו רז״ל צא מדירת קבע ושב בדירת עראי רצה לומר בעולם הטבע הוא עולם הקבע לפי דעת בני אדם וקבוע הוא הטבע בכל דבר ודבר כפי טבעו אבל כשבא למעלה מהטבע אל חיות הבורא יתברך שמו המחיה הכל והחיות רצוא ושוב והוא נקרא עראי שאינו בקביעות רק רצוא ושוב וזהו שב בדירת עראי שהוא לבא אל עיקר החיות למעלה מהטבעי ולצאת מהטבעיות. וזהו ויסע אברם הלוך ונסוע שהיא הליכה ונסיעה שהוא סוד רצוא ושוב זהו שב בדירת עראי שהוא לבא אל עיקר החיות למעלה מהטבע כי כשהאדם חוזר עצמו אל הבורא אז השם מחזיר חיותו אליו שתענוג תמידי אינו תענוג אי אפשר להיות בקביעות כן ולכן נלקח החיות ממנו ואם יחזיק בעבודתו מחזירין אליו וירגיש יותר תענוג וזהו בחזירתו אל ה׳ פרע וגילה כל הקפותיו כאמור. ולכן בלולב צריך הולכה והבאה תמיד כי לולב הוא אותיות ל״ו ל״ב שמשעבד הלב והחיות אל הבורא ושב אל ה׳ כאשר נעשה בראש השנה ויום הכיפורים מפני פחד הדין הכל שבים אל ה׳ כמבואר למעלה ואז כשהאדם מדבק עצמו למעלה משפיעין עליו שפע הדעת וחסדיו זהו הולכת תחלה להשם ואחר כך הובאה מביא אל עצמו שפע החיות ומשעבדין כל הרוחות להשם לומר שהכל מאתו והוא מחיה את כולם ואז עוצר רוחות רעות וטללים רעים שהם מצד הדין כמאמר רז״ל מוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות וטללים רעים כי בבא החסד הגדול נמחקים הדינים. שהרי מדה טובה מרובה ממדה פוערעניות ונמצא בטל הדין ברוב וכל האיסורין מן התורה בטל ברוב נמצא על ידי הולכה ששב אל השם מביא שפע החיים על ידי הלולב סוד ל״ו ל״ב והאתרוג מלשון תירוג חשק ותשוקה לה׳ כאשר יתבאר עוד לקמן. והנה יש יום ויש לילה שהם שני מדות מדת הדין ומדת הרחמים ויש דבר המחבר יום ולילה ונקרא בין השמשות ואמרו רז״ל שהוא כהרף עין זה נכנס וזה יוצא רצה לומר שהקב״ה הוא שורש לכל הבחינ׳ שמאתו נלקח הכל נמצא למטה יש יום ויש לילה אבל למעלה מן הזמן שהוא השם ב״ה לא שייך זה וזה שאמר הכתוב והיה יום א׳ לה׳ לא יום ולא לילה אלא הקב״ה מחברם ומזווגם ונקרא בין השמשות והקב״ה עין לא תשורנו. וכבר ביארנו שכשנכנס האדם אל החיות השרש אז החיות של הבורא רצוא ושוב וזהו זה נכנס וזה יוצא וכן כשהאדם נכנס לפנים רצוא עליו שפע מלמעלה ויובן וזהו תשועת ה׳ כהרף עין כי תשועה שעל פי הטבע צריך זמן כי הטבע בזמן אבל למעלה מהזמן והטבע שהוא תשועת ה׳ דבר שנקרא בין השמשות המחבר שניהם ואינו לא יום ולא לילה רק כהרף עין ואין בו שייכות זמן והבן:

כ״גונודע שמדת יצחק היא היראה ונקרא פחד יצחק ואיתא בתיקונים יצחק אותיות קץ ח״י שנותן קץ לחיות מדת הדין ומפני זה הוא פחד יצחק פחד מפני שלא יהיה קץ לחיות כי הוא מחיה את כולם והנה ידוע שאהבה בלא יראה אינו כלום כי היראה נקרא אשה יראת ה׳ בסוד נוקבא ואהבה דכר ודכר בלא נוקבא נקרא פלג גופא ועל דרך משל דכר בלא נוקבא אף על פי שיש לו רב עושר ונכסים לא יועילנו לו עשרו כי לא ישאר אחריו מאומה אבל כשיש לו אשה אזי מוליד בנים ויש לו נחת מהם וזנם ומפרנסתם ועזב להם חילו ועשרו כן אהבה בלא יראה דכר בלא נוקבא כי מי שאוהב את חבירו על דרך משל אם רוצה לאהוב עוד דבר אחר גם כן מי יעכב בידו כי יאהב זה וגם זה אבל הירא מפני חבירו אינו זז מאתו מפני יראתו ממנו כן על דרך משל האוהב השם בלא יראה אין האהבה בשלימות כי יאהב זרים גם כן אבל הירא דבר ה׳ אינו זז מאתו וירא לאהוב כי יסיר מאחרי ה׳ ונמצא כל הולדות מעשים טובים שהם תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים הוא על ידי יראה שנקראת אשה יראת ה׳ ואז כל מה שהאדם מסבל מביא לידי תועלת כי מוליד בנים מעשים טובים. ואמרו רז״ל בראשית ברא אלהים בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין והנה לגבי הקב״ה לא שייך שנוי רצון ח״ו אלא הכוונה שאין כאן שינוי רצון רק מפני שידוע שעיקר בריאת העולם מפני היראה כמאמר רז״ל בשביל היראה שנקרא ראשית בשביל זה גילה העולמות שיראו מלפניו והוא בחינת מדת הדין אך על פי מדת הדין בלתי אפשרי היה שיתקיים וזה גלוי לפניו יתברך וזהו ראה וכו׳ שכבר ראה וגלוי לפניו שאי אפשר שיתקיים על פי מדת הדין ועיקר התכלית הוא בשביל הדין ושיכירו יראתו מה עשה הקדים מדת הרחמים וכו׳ נמצא הפירוש הוא כן מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין בשביל היראה רצה לומר זהו תכלית בריאת העולמות שיכירו גדלו ושיראו מלפניו ועל נקודה זו ותכלית זה היה הבריאה רק שאם היה בדין לבד גלוי לפניו שלא יתקיים ובאמת צריך לגלות התכלית על כן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין ואז נתגלה הדין מה שהיה הכוונה העיקרית רק שהיה בהמתקה של חסד ונעשה מדת הדין ממותק ונולד מדת רחמנות בעולם וזהו אברהם הוליד את יצחק ומבואר לעיל דבר זה ומיצחק נולד אחר כך י. ונחזור לענינינו שהעיקר הוא היראה שזה נקודת ותכלית בריאות העולמות אבל אהבה בלא יראה אינו כלום כי אינו תמיד כאשר נתבאר לעיל אבל יראה היא תמידית וזהו אשרי אדם מפחד תמיד שהיראה היא תמידית כי אשה תמיד בביתה משכנה ונקראת עקרת הבית ולכן סוכה ג׳ דפנות שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח רצה לומר ששתים הוא מדת החסד אברהם ומדת הדין יצחק ועל פיהן צריך שיהיה כהלכתן רוצה לומר שהחסד הוא שמשפיע חסד למי שראוי לעשות חסד וראוי לקבל והדין הוא המעכב מלהשפיע אפילו למי שראוי כי אם אחרי הדין והמשקל ולא יותר אך כשנמתק הדין נולד רחמים והוא שמרתם אף למי שאינו הגון אף על פי כן נמשך עליו רחמנות ולכן שתים כהלכתן ושלישית שהוא מדת י אפילו טפח רוצה לומר מרחמין אף על פי שאינו ראוי מצד מעשיו רק מפני שהם טפוח וגדולים של קב״ה אשר טפחתי ורביתי כדרך האב המרחם על בנו אפילו הוא קטן ואין לו דעת מפני שהן טיפוחו וגידולו וזה אפילו טפח לבד רוצה לומר שאינו ראוי רק לרחמנות של בחינת טפוח ואין בו מעשים אעפ״כ מרחמין עליו אמן נצח סלה ועד ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן: