מאור עינים, מטותMe'or Einayim, Matot

א׳וידבר משה אל רשי המטות וגו׳ איש כי ידור נדר וגו׳ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה ונקדים מה שאמרו רז״ל על מ״ש גבי נזיר וכיפר עליו הכהן מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא אלא זה שציער עצמו מן היין. להבין הענין דנודע כי כל העולם ומלואו (תהלים ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם כי על ידי הדבור נתהוו כל המציאות דבר קטן וגדול והוא המקיימם ומחיה אותם כמ״ש (נחמיה ט׳, ו׳) ואתה מחיה את כולם ולולא החיות שבתוך הדבר היה נעדר מן המציאות אלא שהן מדברים שנפלו בשבירה בזה העולם השפל כנודע מחטא אדם הראשון וגם בדורות שאחריו שכמה וכמה ניצוצי נשמות הנפולין מלובשין בדברים מזה העולם במיני מאכל ומשתה וכיוצא בהן ממיני העולם שאין לך דבר מזה העולם שאין בו ניצוץ הקדוש שנאצל מדבורו של הקב״ה המחיה אותו הדבר והוא הטעם שבדבר ההוא המתוק לחיך כמ״ש (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל מה שאתם טועמין ורואין כי טוב הוא ה׳ שהוא ניצוץ הקדוש שבדבר ההוא המלובש בו כמו שנראה לעין כי לאחר שאכל האדם המאכל ונשאר החיות בקרבו שהפסולת נדחה לחוץ מבלי חיות והוא דבר נפסד וגרוע כי עיקר המזון שהאדם ניזון ממנו ומוסיף לו כח הוא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא שהוא הטעם הטוב שהאדם טועם במאכל ובמשקה ההוא ולכן בשעה שאוכל האדם המאכל נתייחד הניצוץ ההוא אל חיותו של האדם ההוא האוכלו וניתוסף בו כח. וכשמאמין אמונה שלימה גמורה שזה מזון רוחני שהוא אלהותו יתברך המלובש שם ונותן דעתו ולבו על פנימיות ומדבק את עצמו עם כל חיותו ומוחו ועם זה הכח והחיות שניתוסף בו על ידי הניצוץ הקדוש שבא בקרבו לשורש הכל שממנו נאצלו כל החיות אזי מביא גם כן הניצוץ הקדוש שהיה עד עכשיו בשבירה ובגלות אליו יתברך שהוא מתענג מאוד מזה כנודע כי זה כל עיקר עבודתינו לקרב כל הניצוצות הקדושות מן קליפיות שהן בשבירה אל מקום הקדושה שיהא עליית הקדושה מן השבירה ובפרט שכל עבודתו ותורתו שמדבר דברים מחמת זה הכח והחיות שקיבל מטעם המאכל שהוא הניצוץ הקדוש כאמור וכשמייחד דבורו אל דבור הקדוש יש עלייה גם לאותו הניצוץ שהוא גם כן דבר ה׳ כאמור לעיל שהן הכל אותיות נפולין כנודע. על כן צריך כל עובד ה׳ לראות על פנימיות הדבר האמור שיהא כל מעשיו לשם שמים באכילה ושתיה גם כן להעלות ניצוצי הקדושה מן השבירה שהוא בחי׳ שביה וגלות אל הקדושה עליונה על ידי הברכות שמברך וממליך את הבורא יתברך שמו על הדבר ההוא וגם אחר זה שעובד ה׳ בכח ההוא כאמור ומדבר דיבורים על ידי זה בכחותיו שמכניס בהדיבורים ומדבק את עצמו להדיבורים העליון יש עלייה להאותיות הנפולין שהן ניצוצות הקדושים הנ״ל. וכן כל הדברים שבזה העולם כגון משא ומתן וריוח השכר הכל הוא התענוג שבא לו מזה הן הן ניצוצות שלו ששייכים לו שמלבושין בזה הדבר שנזדמן ששייכין לו כמבואר אצלנו במקום אחד מזה כמאמרינו ע״פ מ״ש במקומך יושיבוך ומשלך יתנו לך כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו כי הניצוצות השייכים לשורש נשמתו אי אפשר להיות להן עלייה כי אם על ידי זה האדם שהן שייכין לשורש נשמתו שהן בחי׳ נפשו ממש וזהו הטעם שצריך כל אחד ליסע זה למקום פלוני וזה למקום פלוני כי הנהגת הבורא יתברך שמו שהוא יודע כי חלקי ניצוצות השייכים לנפשו הן שם מלובשים במאכל או באיזה משא ומתן ומסבב הבורא ב״ה סיבות בכדי שילך האדם הלז שם על ידי שנותן לו בלבו חשק ומלביש לו הסיבה בדבר מה שיצטרך ליסע לשם ועיקר הכוונה שיאכל שם וישתה או משא ומתן ועל ידי זה יעלה הניצוצות ההם כמבואר אצלנו זה הענין באריכות במקום אחר. ועל כן צריך כל אחד לשום עיניו ולבו לראות על זה שהוא סוד בכל דרכיך דעהו כמ״ש אצלנו במקום אחר וכשיתן דעתו לזה ידע איך הבורא ב״ה מחיה אותו באלהותו ממש כאמור כמ״ש (דברים ח׳, ג׳) כי לא על הלחם לבדו וגו׳ כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ שהוא בחינת הדבור המלובש בדבר ההוא ובלחם ההוא שנודע כי כל מזונות נקרא על שם לחם כמ״ש (דניאל ה׳, א׳) עבד לחם רב ואם כן מי שמצער נפשו ומסגף את עצמו לבלתי להנות מן העולם נקרא חוטא כמו שיש דעה בש״ס היושב בתענית נקרא חוטא כי הוא גם כן עבודת ה׳ כמו תורה ותפלה ותפילין וכל המצות כי באורייתא ברא קב״ה עלמא ובאורייתא מתנהג עלמא ובכל דבר יש תורה כנודע וכל מאמין צריך להאמין שאין שום דבר שיהא חוץ לעבודתו יתברך רק שהוא על פי התורה אשר התורה התירה לאכול ולשתות רק שיעשה לשם פועלן ולא להנאת עצמו רק על דרך האמור נקרא הכל עבודה חמה ולכן נקרא חוטא שמחסר עליית הקדושה לשרשה המלובש במיני המזונות ההם שהוא מונע את עצמו מהם. אף שאין לו דעת שלם לזה בשלימות הגמור מכל מקום הוא עושה פעולה מזה כמאמר הבעש״ט נבג״מ כי אפילו עכו״ם שאכל מין מאכל שמלובש בו ניצוץ הקודש ובכח האכילה ההיא עשה שירות לישראל נעשה עלייה בצד מה להניצוץ ההוא אף שאינו כל כך כמו בישראל שאכלו בא וראה עד היכן הדברים מגיעים כי באמת מי שאין לו דעת בזה הלא גם תורתו ותפלתו של זה הן גם כן כך שאיננו בשלימות גמור ואף על פי כן הוא לומד ומתפלל כי מכל מקום הן נקרא תורה ותפלה לפי ערך דעתו ומכל מקום נקרא עבודה כמו כן באכילה ושתיה ההכרחי הוא גם כן עבודה כי אפילו ע״פ פשוט הוא מברך כמה ברכות וממליך הבורא ב״ה על המאכלים הוא גם כן עבודה רק שצריך לילך ממדריגה למדריגה כמו שצריך לילך בתפלה ממדריגה למדריגה לילך בשכל יותר מזמן לזמן. כללו של דבר שהן רק דבר אחד כי הוא הכל עבודת ה׳ רק שבעת שאין אכילתו בעבודה חמה כך באותו העת אין תורתו ותפלתו עבודה חמה ומכל מקום לעבודה נחשבין לפי העת ההוא באופן שילך במדריגה יתירה ודעת יתרון וירגיל שיעשה נחת רוח לבורא יתברך בכל הדברים שהן צמצום אלהותו יתברך והבן. כי מ״ש בגמרא היושב בתענית נקרא קדוש הוא גם כן אמת ששני הדיעות הן אמת כי גודל מדריגת התענית באמת בשלימות הגמור הצריך לזה הוא מדריגה גדולה מאוד ויחוד הגדול והגמור כנודע שהוא יחוד ת״ת ומלכות שהן אותיות תעני״ת שהוא ת״ת ענ״י שכן נקרא מדת המלכות כנודע דלית לה מגרמה כלום מכל מקום מפני שצריך מוחין גדולים לזה לאו כל מוחא סביל דא שיהא יחוד הגמור על ידי בהתפשטות הדבר מחיצוניות ע״כ טוב לו שיתן דעתו לקיים בכל דרכך דעהו שהוא יותר נקל לו והבן וזהו וכי באיזה נפש חטא אלא זה פי׳ נפש זה שציער עצמו מן היין והחסיר ומנע הנפש המלבוש ביין ההוא מבלי שיוקרב אל הקדושה ונשאר חולין כביכו״ל:

ב׳וזהו איש כי ידור נדר לה׳ וגו׳ לאסור איסר על נפשו שאוסר על ידי זה על נפשו לבלי קרבה אל הקדושה כנ״ל דהיינו הנפש המלבוש בדבר ההוא ששייך לחלק נפשו שהיה יכול לקשרו ולקרבו למעלה ועתה אסרו מבלי שיקורב לכך אמרה תורה לא יחל דברו שהוא מוצא פי ה׳ הניצוץ המלבוש שם לא ישאירנו חולין אך ככל היוצא מפיו של הבורא יתברך שהוא דבר גבוה ובכל כוונת הבורא ב״ה בהניצוץ הזה שהלבישו שם במאכל ובמשקה ההיא יעשה ויתקן:

ג׳לכך אמרו רז״ל כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו הקריב עליו קרבן בשעת איסור הבמות כי באמת זה שמעלה הניצוצות על ידי אכילתו נקרא קרבן שמקרב ומייחד ניצוץ הקדוש לשרשו כמ״ש שולחנו של אדם מכפר עליו כי באמת אין לך קרבן גדול מזה שהוא יחוד גמור ולכך נקרא שולחן מלשון שליחות שהניצוצות ההם השייכים לנפשו נשלחין אליו שיעלה אותן במאכלים הבאים לידו על השולחן שאוכל עליו ולכך נקרא שולחן אשר לפני ה׳ שמקרבו לפני ה׳ כאמור מה שאין כן הנודר שאינו מקריב הקרבן לפני ה׳ אף שהוא מכוין לשם שמים מכל מקום הוי כאלו הקריב לה׳ בבמה ולא לפני ה׳ והבן:

ד׳ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ה׳וידבר משה אל ראשי המטות וגו׳ נודע מה שאמרו רז״ל בש״ס וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר מלמד שכל התורה כולה בדבור אחד נאמרה מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע עד שאמרו ישראל אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה וגו׳:

ו׳להבין זה הלא הבורא ב״ה ידע זה שאין כח ויכולת ביד ישראל לשמוע בדרך זה שנכללה כל התורה בדבור אחד ואם כן לאיזה כוונה אמרה בדבור אחד. אך האמת הוא דנודע שהתורה נתנה בכלל ופרט בכלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל. והוא כי סוד נתינת התורה הוא בספר יצירה קבען בפה שאורות כ״ב אותיות התורה נקבעו בפה האדם בחי׳ דבור פנימי וקדוש מקדושתו יתברך שהוא השכל והחיות הקדושה ממנו יתברך שזה הוא החילוק שבין ישראל עם קרובו לבין אומות העולם שאף שיש להם גם כן דבור אינו אלא דבור חיצוני כנודע שזה נקרא נפש חיה כתרגום אונקלוס על פסוק (בראשית א׳, ז׳) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא שהוא עיקר החיות הקדוש שבתוך האדם ובו מדבק את עצמו למעלה כנודע שזה עיקר נתינת התורה בדרך כלל שנקבע הדבור הכללי בפה האדם והכלל הזה ישנו בכל אחד ואחד מישראל אפילו עם הארץ רק שהכלל צריך לפרש שצריך ללמוד התורה בפרטותיה אבל לולא שניתן דבור הכללי הקדוש בפנימיות תחילה לא היה האדם יכול לבוא לידי שלימות גמור ולידי הבנת התורה באמיתותה ועל ידי הה׳ מוצאות הפה בפנימיותיהן יוכל להגיע אל הפרט ולהנהיג את עצמו בכל דבר אפילו מדברי עולם הזה בהתורה. כי נודע סוד הדבור הוא הנהגת העולם כלשון דבר שהוא לשון הנהגה כמו (תהלים מ״ז, ד׳) ידבר עמים תחתינו כנודע שהוא סוד הה׳ אחרונה של שם המיוחד שהוא בחינת אדנות שהוא אדוני הארץ שכל הנהגת העולם על ידי מדה זו ולכך כל בחי׳ והנהגת העולם בכל ענייניו הכל על ידי הדבור כגון משא ומתן וכל כיוצא בזה שהוא הדבור שבו נבראו כל הנבראים כמ״ש (שם ל״ג, ו׳) בדבר ה׳ שמים נעשו גו׳ והוא בחי׳ הה׳ מוצאות שהוא התורה כמ״ש ואהיה אצלו אמון שהוא מוצא פי ה׳ שהוא יתברך שופע בה׳ המוצאות שאור א״ס ב״ה הוא מושפע בהאותיות ובכל מה שנברא בהאותיות שהוא כל העולמות ומלואן כי אורייתא וקב״ה חד וכח הפועל בנפעל ויש בכל דבר הה׳ מוצאות בהעלם וחי החיים אור א״ס ב״ה שופע בהעלם האותיות המלובשים ונעלמים בדבר ההוא ובפרט בהתורה אור א״ס ב״ה שופע בהאותיות. וצריך האדם שלא יטמא הה׳ מוצאות שנקבעו בפיו שגם כן אור הא״ס שופע בה׳ מוצאות האלו שהן נתינת התורה הכללית וישמור פיו ולשונו מרע לבל יטמאנו בדיבורי שקרים ולשון הרע ורכילות ודברים בטלים בכדי שלא יפריד הה׳ מוצאות שנקבעו בפיו מחי החיים אור הא״ס ב״ה כאמור וכשישמור מלטמא פיו אזי יהיה נקל לו לדבק את עצמו בעסקו בתורה ותפלה באותיות שנקבעו בפיו לדבק את עצמו לאור א״ס ב״ה השופע בתוך האותיות מאחר שלא נפרד ממנו יתברך ושמר הדבור. כאמור אצלנו במקום אחר על מ״ש (שם נ״ח, ב׳) האומנם אלם צדק תדבקון מה אומנתו של אדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון כי כשיאמין האדם הישראלי שזה הדבור שנקבע בפיו אינו רק בחי׳ נתינת התורה ובחינת שכינתו יתברך השוכן בתחתונים על ידי פתח הגוף שהוא הדבור בה׳ מוצאות ושהוא יתברך שופע ומחיה הדבור ההוא שבפיו והאדנות ששוכן בתוכו הוא המדבר כמ״ש (שם נ״א, י״ז)׳ אדני שפתי תפתח שהכוונה שהאדנות תפתח שפתי שידברו הדיבורים בחיות הנשפע ממנו שהוא בחי׳ אדנות כאמור בודאי אם היה מאמין זאת באמונה שלימה היה יודע שמצד עצמו הוא כאלם והוא יתברך כביכול המדבר דיבורים אלו בתורה ותפלה ולא היה עושה בשביל עצמו כלל והיה מדבק את עצמו לאורו הגדול והיה משתוקק באהבה עזה לדבק את עצמו אל הדבור הקודם שממנו נאצלו כל הדיבורים ומכל שכן שלא היה מדבר דברים נפרדים ממנו יתברך כגן דברי לשון הרע ורכילות ואפילו בכל דברי עולם הזה ההכרחים לא היה מופסק מדביקותו יתברך שגם שם הוא דבור הקדום נעלם מאחר שבו נבראו כאמור ולא היה דבור המפרידו שלא היה שיחתו שיחת חולין כנודע וזהו מה אומנתו של אדם בעולם הזה אפילו בכל דברי עולם הזה יעשה עצמו כאלם שמצד עצמו יהיה כאלם על ידיד האמנתו שהדבור הוא האדנות שכינתו יתברך השוכן בה׳ מוחאות שלו כאמור. יכול אף לדברי תורה פירוש דנודע סוד קליפה קדמה לפרי שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה ומקודם שנותן לבו ללמוד תורתו יתברך אף שאין בו עדיין מדריגה זו שילמוד לשמה שהוא לשם ה׳ המוצאות שהוא דבור הקדום לא יאמר לא אלמוד כלל רק צדק תדברון כי מתוך שלא לשמה בא לשמה כי מכל מקום הוא תורה וכפי שכלו בזמן ההוא כן צמצום אלהותו לו בזמן ההוא רק שלא יעמוד על מדריגה אחד אחר כך יתוקן גם למודו הקדום והבן וכבר בארנו זה במקום אחר באריכות. ולכך בכל מצוה ומצוה נאמר וידבר ה׳ אל משה דבר אל בני ישראל שהוא להמשיך הדבור הקדום בחי׳ הה׳ לישראל בדרך כלל כי כל זה הוא עיקר נתינת התורה שבחי׳ הה׳ שהוא שמו יתברך ממש וחלק ה׳ נמשך ונשפע לתוך בני ישראל על ידי הדבור שנאצל מן דבור הקדום כנודע ובלבד שיעשה כאמור שלא יפריד ח״ו הדבור ממנו יתברך רק שיקרב את עצמו עם כל מה שבעולם ששם בחי׳ הה׳ מוצאות ועם כל הדיבורים למעלה לאור א״ס ב״ה מאחר שאינו מפריד הדבור מאור א״ס המחייהו כאמור ואז בכל דבר שיראה יראה הטוב שבהדבר ולא יהיה מחיצה מפסקת בינו לבין הטוב כמו שאמר דוד המלך ע״ה תמכת ביד ימיני וכמ״ש (תהלים ט״ז, ה׳) אתה תומך גורלי כדרשת רז״ל על זה שהוא יתברך תומך ידו ומראה לאדם חלק הטוב כמ״ש (דברים ל׳, י״ט) ובחרת בחיים כי על ידי שהוא אינו מופרד ממנו יתברך שלא הפסיק הדבור ממנו יתברך ואם כן הבורא ב״ה שהוא אור א״ס חי החיים שופע בתוך ה׳ מוצאות שלו ובכל מקום שהוא רואה בהנבראים רואה הטוב הגנוז בהם שהוא גם כן אור האותיות שבהן נבראות הנבראים ואם כן בודאי הוא יתברך חומך ידו שיבחר בחיים מאחר שהוא אצלו יתברך ודבוק בחיים אור א״ס ב״ה הוא כבר דבוק בחיים ובודאי יבחר תמיד בחיים. כנודע הבא לטהר מסייעין לו כי הקדושה שבתוכו שנדבק בו הוא המסייעו ובודאי שיסור מכל רע שהוא דבר נגדיי אצלו מאחר שהוא אצל הדבור הקדום ודבוק בחי החיים והבן ולכך הבא לטמא פותחין לו כי ממילא על ידי שבא לטמא מסתמא כבר נפרד מאורו יתברך ונפסקו ה׳ מוצאות שלו שהוא היכל אור א״ס ב״ה הרי נפסק החיים וממילא בלא סיוע נופל ברע ואינו רואה הטוב. כאמור אצלנו על מ״ש בההוא רוכל שהיה מחזר בעיירות הסמוכים לציפורי ומכריז מאן בעי סמא דחיי איכנפו כולי עלמא ואמר להם (תהלים ל״ד, י״ג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור גו׳ כוונתו היה להודיען ככל האמור שהעיקר הוא שמירת הדבור ועל ידי שמירת הדבור יקויים בו תמכת בימיני שילך תמיד לימינה של תורה שהיא ובחרת בחיים כאמור כי נודע שהגוף נקרא עיר כמו שאמרו רז״ל עיר קטנה וכו׳ זה הגוף וציפורי נקרא השראת השכינה כמ״ש (משלי כ״ז, ח׳) כצפור נודדת מן קינה וגו׳ והיה מחזר בעיירות בגופי בני אדם שהן סמוכין לציפורי שרוצין לקרב את עצמם תחת כנפי השכינה ולימדן דעת זה מי האיש החפץ חיים שיהא חי החיים נקבע בו בקביעות אוהב ימים שהן המדות שבכל המדות בו יראה הטוב נצור לשונך מרע לשמור הדבור הנקבע בו כאמור ועל ידי כן יהיה הדבור שלו היכל לאור א״ס ב״ה שיזכה להיות דבוק בחי החיים ולא יראה רק הטוב שבכל דבר. ויסכימו כל הדי׳ יסודות בנין גופו כל אחד לעבודתו כי הן גם כן שרשן משמו יתברך כנודע שהוא השתלשלות ד׳ אותיות של שם הויה וכשאין הדבור שמור כראוי ונפגם מגביר הרע שבו ומושך אותו על ידו בד׳ יסודות לרוע המדות שהוא בבחי׳ פירוד כנודע שהטוב הוא בחי׳ אחדות והרע הוא בחי׳ פירוד כי מצד האש מתאווה ומתלהב לתאוות רעים ומצד יסוד המים אהבת התענוגים ומצד יסוד הרוח ההתנשאות והגיאות ומצד יסוד העפר העצלות בעבודתו יתברך ואם כן כשהיסודות נופלין בהתגברות הרע אינן מסכימין לדבר א׳ רק כל א׳ ממשיך דבר שאין אחר מסכים עמו וכשהיסודות הן בטוב כל שכן שאור א״ס ב״ה שופע בה׳ מוצאות שלו הן מסכימים לדבר אחד כל אחד שבשעת עבודת ה׳ צורך להתלהבות הגדול ולענוג הרוחני בעבודתו יתברך שמו שהוא עיקר היחוד ודיבורים שהן בחי׳ רוח כמ״ש לרוח ממללא ויסוד עפר הוא ע״ד מ״ש הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר אפילו גלגל חמה שהוא בחי׳ עפר העליון שממנו נתהוו כל הנבראים שהוא בחי׳ מדה תחתונה כנודע שאפילו גלגל חמה ממנה נתהווה ואם כן אף נשמתו ודבורו מקשר ושב אל בחי׳ עפר ההוא שהוא בחי׳ הה׳ כאמור:

ז׳וזהו וידבר משה אל ראשי המטות ראשי המטות נקראים האותיות שהן המנהיגין כאמור שהוא לשון דבור המורה על הנהגה שהוא המשיך להן הדבור מדבור הקדום וזהו לבני ישראל לאמר להם על פי זה שזה הדבר שמדברים ידעו אשר צוה ה׳ שהוא יתברך המחיה הדבור ומצוה אותו ומדבק אותו אל אורו שהוא א״ס ב״ה והוא כביכול המדבר הדיבורים ההם וע״כ איש כי ידוע נדר לה׳ או השבע שבועה כנודע מס׳ הזוהר נפש כי תחטא תווהא הוא ושמעה קול אלה שמשביעין אותה קודם בואה לזה העולם לבלתי סור מדבריו של הבורא ב״ה ותורתו וזהו זה הדבר אשר צוה ה׳ כאמור שהוא דבר ה׳ ממש ועכ״ז שאיש כי ידור נדר או השבע שבועה שמושבע ועומד ע״כ אינו ראוי כי אם לאסור איסור שהוא לקשר עם נפשו שהוא הנפש חי׳ שהוא רוח ממללא כמאור ועל הוא לשון עם שיאסור ויקשר עם נפשו שהוא הדבור למעלה לאור א״ס ב״ה על ידי שלא יחל דברו שלא יחלל הדבור הקבוע בפיו ככל היוצא מפניו יעשה דהיינו ככל היוצא מפיו של הבורא ב״ה כביכול שהיא לכוונתו שידבק על ידי הדבור בו יתברך ולא יפסיקנו ממנו כן יעשה תמיד ואז טוב לו בזה ובבא ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ח׳במדרש רבה ומקנה רב היה לבני וגו׳ שלש מתנות נתן הקב״ה בעולם חכמה וגבורה ועושר וכיון שזכה בא׳ זכה בכולם זכה בחכמה זכה בכל זכה בגבורה זכה בכל זכה בעושר זכה בכל. להבין הענין דנודע כי כל פעל ה׳ למעניהו כל מה שברא הקב״ה לכבודו בראו שאין לך שום הנהגה בזה העולם שהבורא ב״ה מנהיג בהם בריותיו כי אם שהוא יתברך צופה ומביט באור השגחתו שאינו מושג לשום נברא שהצורך הוא דייקא והתנהג בזה ההנהגה בעת ההיא ובדור ההוא וכן לכל אחד ואחד בפרטיות צופה השם יתברך שהצורך להנהגת האדם ההוא בכדי שידע וישיג כבודו יתברך ומציאותו אינו כי אם על ידי דבר זה כגון לזה בחכמה שחולק לו יתרון חכמה על זולתו ולזה בעושר ולזה בגבורה הכל הוא לכוונה שהוא יתברך מצמצם את עצמו כביכול אל האדם כפי אשר גזרה חכמתו יתברך שעל ידי דבר ההוא נקל לו להתקרב אליו ולהרחיב גבול הקדושה וזהו בחי׳ מלא כל הארץ כבודו כי הארץ ומלואה בכל הדברים ובחינות המתנהגין בו בזה כך ובזה להיפך הכל הוא לכוונה אחד למען כבודו שיודע כי לזה הצורך הוא כך שידע כבודו וגדלו ולזה כך. אך שבכל דבר יש התערבות טוב ורע שהוא סוד הבחירה ומי שאין לו דעת יכול על ידי זה להתרחק ממנו יתברך כמו בהתורה שבודאי הוא כבודו יתברך וכל עיקר עבודתו היא התורה ואעפ״כ אמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות ח״ו ואם כן אינו מן הנמנע וכל שכן שבמדה שמודד לו השם יתברך את עצמו כביכול שירחק אדרבה ממנו כל זמן שלא זכה לנצח הרע שבקרבו ושבדבר ההוא כי הכל מעורב טוב ורע כמבואר אצלנו במקום אחר באריכות וכמו שדרשו חכמי המשנה ז״ל ואהבת את ה׳ וגו׳ בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד לך הוי מודד לו במאוד מאד שנודע כי לכך נקראו המדות בלשון מדות שהוא יתברך מצמצם את עצמו ומודד אלהותו יתברך כביכול אל העולם בכלל או בפרט אל האדם כפי שכלו וטבעו המושג לו יתברך שצריך ונקל לו כך וכל מה שבא על האדם הכל הוא לטובתו שאין לך טובה גדולה מזו שהוא יתברך מצמצם אליו בכל מה שיותר נקל לו לדבק את עצמו אליו יתברך. וזהו ואהבת את ה׳ גו׳ בכל מאדך בכל מדה ומדה שמודד את עצמו לך הוי מודה לו במאוד מאוד כי בודאי הכל לטובתך כאמור ואם כן יכול לבא למדת ההשתוות על ידי זה שהוא מדריגה גדולה אך העיקר הוא האומנה הגמורה באמת גמור על זה. בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כי נודע על ידי ההתרחקות ממנו יתברך הוא בסוד (משלי ל׳, כ״ג) שפחה כי תירש גבירתה שכביכול גבול הקדושה נכנע תחת הקליפות ח״ו כי כמו שהאדם פועל בקרב שבהדבר שמודד לו הבורא ב״ה א״ע אוחז ברע שבדבר ההוא ומגביר הרע על הטוב מחמת הכח החומרי שהוא גם כן כלול מטוב ורע מחומר יצירה ועל ידי החומר שהוא הרע נמשך לרע שבדבר ההוא שצמצם א״ע הבורא ב״ה אליו כי הכל הולך לשרשו ולמינו ואינו רואה הטוב שבדבר ההוא שזה נקרא יצר הרע ועל ידי כן גורם גם כן שגבול הקדושה נענע תחת הקליפה ח״ו שזה עיקר הגלות ושכל עיקר עבודתינו ותקוותינו להגביר גבול הקדושה ולהקנות שפחה תחת גבירתה על ידי מה שנאחז בהטוב שבכל דבר ולהגביר כח הצורה והנשמה שהוא החלק אלקי שבתוך האדם הישראלי ואז כח החומר שהוא היצר הרע נכנע על ידי שכל עצמותי תאמרנה ה׳ גו׳ (תהלים ל״ה, י׳) כי בהתגברות הטוב בתוך האדם גם החומר עובד את ה׳ כי כל עבודת ה׳ צריך על ידי החומר והכל על ידי כח הנשמה שמתגברת עליו ונעשה אחדות גמור שגם הרע נמתק ונעשה כסא אל הטוב וכך נעשה גם כן למעלה ונקנה עבד תחת יד רבו והבן וזהו בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע:

ט׳וזהו (תהלים ק״ד, כ״ד) מה רבו מעשיך ה׳ כולם בכמה עשית כי נודע שהצירוף של חכמה כ״ח מ״ה כנודע מתיקונים שבכל מעשה ה׳ שבכל העולם שנשתלשל מחכמה העליונה שגזרה חכמתו יתברך שיהא כך הוא להביט הכ״ח מ״ה הוא מי המחיה הדבר ומה כוונתו והלא כבודו יתברך מלובש שם במעשה ההוא למען יכירו על ידי זה כבודו כאמור לעיל שהוא מודד א״ע על ידי זה ומשתלשל בכדי שיקל להן להכיר גדולתו יתברך וזה אינו כי אם מלאה הארץ קניניך להקנות עבד תחת רבו שיהא קנין הקדושה מלאה הארץ על ידי שיאחז בהטוב שבמעשה ההוא ולהכניע קרע על ידי שיתן לב לדעת כ״ח מ״ה הוא כאמור. וכמ״ש (ישעיה מ׳, כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה שתשאו למרום עיניכם שהן עיני השכל ולא שתשפילו לראות בהרע שבדבר ההוא ואז על ידי טוב ההסתכלות תחברו ותייחדו את אל״ה למ״י שהוא א״ס ב״ה מאחר שתשאו את השכל שלכם להאמין כי הוא העיקר שהדבר ושהוא למען כבודו תקשרו את אל״ה למ״י ויהיה יחוד אלהי״ם כמ״ש בתיקונים מ״י אל״ה הן אותיות אלהי״ם שהוא צמצום אלהותו יתברך בכל הדברים כפי שגזרה חכמתו שעל ידי כן יוכל להתקרב אצלו יתברך ואז תבינו כי מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר כי אין איש בעולם שיתנהג השם יתברך עמו בשום מדה שלא יהא במדה ההוא רוב אונים ואמיץ כח לאמץ על ידי זה את כחו שיגבור גבול הקדושה על הרע ועל ידי זה כשכל ישראל יסתכלו על זה ויתנו דעתם על זה יבא משיחנו במהרה בימינו מאחר שיתרבה גבול הקדושה. ולכן אמרו רז״ל עתידה ארץ ישראל שתרחיב את גבולה בכל העולם שעל ידי הרחבת גבול הקדושה בתוך ישראל בקרב לבביהם נעשה גם כן כך בכל העולמות ויתרבה גם כן בגשמי כי הכל תלוי זה בזה בהשתלשלות כנודע ולכן כשחטאו ישראל והגבירו גבול הקליפה נתמעטה ארץ ישראל ונקטנה כנודע מאמרם ז״ל ארץ צבי כתיב בה מה צבי הזה אין עורו וכו׳ ועל ידי כן יהיה גם כן הרחבת הדעת שהוא הגבול הקדושה בלי תכלית:

י׳וזהו ומקנה רב היה וגו׳ מקנה מלשון קנית שהן הקנו עבד תחת רבו בקנין רב ובאמונה שלימה כאמור בשכל הגדול בכל המדות המתנהגים בעולם עד שהקנין שלהם היה רב מאוד וזהו ומקנה רב היה גו׳ ר״ל קנין רב היה לבני ראובן שהקנו את הרב על העבד ושהקנו העבד לרב על ידי טוב מעשיהן שאחזו הכל בהטוב עד שעל ידי זה נתרחבה גבול הקדושה ברוחני ונמשך כן בגשמי גם כן שעבר הירדן נעשה גם כן ארץ ישראל קדוש בקדושת ארץ ישראל ומזה תבין שארצות שכיבש דוד היה להן קדושת ארץ ישראל כי הכיבוש ההוא היה מקודם ברוחני כאמור על ידי עבודת דוד המלך ע״ה עם דורו ונמשך מזה גם כן כיבוש גשמי:

י״אוזהו גם כן כוונת המדרש על זה הפסוק להודיע איכות קניית העבד תחת רבו שהוא בכל הדברים שנותן לו השם יתברך בעולמו ומתעלם ומתצמצם בהן לפניו בכדי שיאחזו בו ויכירו כבודו כי לית אתר פנוי מיניה וזהו זכה באחד זכה בכולם כי אם זכה ונצח את הרע שבהדבר ואחז בהטוב נדבק על ידי זה באור א״ס ב״ה ובודאי הבא לטהר מסייעין לו כי הטוב וחי החיים שנדבק בו על ידי זה לאורו יסע וילך להלאה ויתחזק יותר ויותר שכך ראה חכמתו יתברך שמו שעל ידי הדבר ההוא אם ירצה יהיה דרך עלייתו ומאחר שאחז הדרך ההוא בודאי יגיע למחוז חפצו בחיים העליונים בכל דבר ויזכה גם כן לחכמה וגבורה אם המדה ההוא היה עושר ואם המדה היה חכמה על ידי זה יזכה לב׳ דברים גם כן שהן עושר וגבורה מאחר שהוא דבוק בא׳ שהוא צמצום אלהותו אליו העיקרי בודאי כיון שנדבק בו יתברך יבא לכל השלימות כי הוא יתברך שלם בכל השלימות והוא דבוק בו גם כן והבן. וכן אם המדה היה אצלו גבורה שהוא יתרון כח מבזולתו והוא בכח ההוא נותן עיניו ולבו לאחוז בהטוב שישים כל כחותיו וחיותו בעבודתו יתברך ומכניע הרע שהיה יכול לבא מצד זה הגבורה אזי נקרא גם כן מקנה ונדבק בו יתברך ועל ידי זה סוף שזוכה בכולן כאמור והבן. וכן בעשירות אם יזכה לנצח הרע שמלובש בעושר ההוא שיוכל להרחיקו ממנו יתברך ואוחז בהטוב כי נודע שכמעט כל המצות תלוין בממון לעשותן על צד היותר טוב כמ״ש התנאה לפניו במצות וצדקה והכנסת אורחים אזי על ידי זה מקנה העבד תחת רבו. וכן בחכמה שאינו חכם להרע כי גם בחכמה הוא התערבות טוב ורע והוא אוחז בהטוב שראשית חכמה יראת ה׳ (תהלים קי״א, י׳) כיון שאחז בזה והקנה הרע שבו תחת הטוב לדבק בצמצום אלהותו ששם בחכמה ההוא וזוכה לכל הדברים על ידי שדבק בהשלם בכל השלימות במדה שמדד את עצמו הבורא ב״ה אצלו ועל ידי זה מביאין כל הדברים המתנהגין בזה העולם בצמצום אלהותו למקום מוצאם שמשם יצאו שהוא למעלה מן הצמצום:

י״בוזהו ואלה מסעי בני ישראל וגו׳ שעל ידי בחי׳ אלה כנ״ל שהוא בחי׳ מי ברא אלה שהן כל הדברים שמתנהגין על ידי זה בזה העולם ומסעי הוא מלשון הנהגה אשר על ידי זה יצאו מארץ מצרים שהוא אותיות מצ״ר י״ם שהוא צמצום החכמה העליונה כאמור לעיל בחי׳ כ״ח מ״ה שעל ידי זה יבינו כ״ח מ״ה המלובש בהנהגה ההיא והן על ידי זה יוצאין מן הצמצום ביד משה ואהרן ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם שעל ידי הדעת הזה מכוונין מוצאיהן למסעיהן שהוא המקום שממנו נתצמצמה המדה ההוא מלמעלה ע״פ ה׳ שהוא יתברך גוזר כך בחכמתו הבלתי מושגת כאמור למעלה ועל ידי זה ואלה בכל בחי׳ אלה האמור מסעיהם למוצאיהם שכל מסעיהם והנהגותיהם למוצאיהם שהוא למעלה מן הצמצום מאחר שנדבקו על ידי זה בו יתברך והוציאו הדבר מן הצמצום למקום מוצאן כאמור למעלה:

י״גוידבר משה אל ראשי המטות וגו׳ ונקדים פסוקי ואלה מעי בני ישראל גו׳ ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאוה ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות וגו׳:

י״דדנודע כי הבורא ב״ה והתורה וישראל הן כללות אחדות א׳ כמבואר במקום אחר כי התורה היא דבר ה׳ ואור שפעת אורו יתברך שופע באותיות התורה וכל ישראל יש להן אחיזה בהתורה ועיקר שרשן ונשמתן היא התורה ועל ידי אמצעות התורה נשפע אור שכינת כבודו יתברך בתוך ישראל אשר הוא אחוז בחבלי אהבת תורתו יתברך לקיימה לשמור ולעשות כמ״ש (שמות כ״ה, ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי עיקר המשכן הוא בלב הישראלי השלם הדבוק בבורא יתברך ובתורתו וכמו שכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי כי באמת כשישראל זוכין להיות משכן לו יתברך נקרא סמכין דכורסיא כנודע שכל המדות העליונות ועולמות העליונים ותחתונים נסמכין על ידי שהוא בחינת הדום רגליו על ידי מדריגות תחתונים וב״א התחתונים יש סמיכה לכסא העליון ועל כן המדות העליונים של הבורא ברוך הוא ישנן גם כן בהתורה ובישראל על ידי האחדות. וצריך כל אחד מישראל להיות בו המדות בפועל ממש כמו שכתבו בש״ס מה הוא רחום אף אתה רחום וכמ״ש אם עושין לפני כסדר הזה עושין דייקא שאין העיקר האמירה כי אם העשיה שירחם בפועל ממש על זולתו ולאחוז במדתו יתברך שנאמר בו (איוב מ״א, ג׳) מי הקדימני ואשלם כנודע שכל השפעות שנשפע מאתו יתברך הכל הוא מצד רחמנותו וחסדיו כי עבדא אפילו נהום כריסיה לא שוי כי מי הוא זה ואיזה הוא אשר פעל ועשה להיות ניזון מצד הדין כי אם יזכור האדם הטובות שעברו עליו מיום הוולדו אם יחיה אלף שנים ויעבוד לו יתברך לא ישלים עבודתו נגד הגמול שגמלו הוא יתברך כנודע זה בספרי מוסר. ועל כן אין לאדם ללמד חוב על זולתו לומר כך וכך איזה חסרון שעל ידו אין ראוי לרחם עליו ולההנותו כי עיקר מצות הצדקה הוא שיהא במדות רחמנות אף למי שאינו ראוי לפי הנראה וע״כ נאמר (שמות כ״ב, כ״ו) והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני שהכוונה הוא לומר על ידי שלא תרחם עליו מחמת איזה מענה שיש לך לבלתי רחם עליו במדת חנינה כמדתו יתברך כנ״ל ונמצא שאין בך מדתו יתברך ונשאר מדת חנון בלתי לה׳ לבדו ולא אצלך וע״כ וחרה אפי כי על ידי זה גורם כך למעלה גם כן להתגבר מדת הדין כידוע כי על ידי אתערותא דלתתא אתער לעילא וכמ״ש דע מה למעלה ממך פי׳ מה שנתעורר למעלה הוא ממך מחמת התעוררות שלך למטה וזהו כי חנון אנ״י לבדי ולא אתה. וכל זה הוא על ידי שאינו דבוק בתורתו יתברך והרפה ידיו מן התורה אף מה שעושה הוא ברפיון ידים מצות אנשים מלומדה וע״כ גם כשעושה צדקה הוא ברפיון בלא לב וכדבעי למעבד לא עביד וכמ״ש אצל בתו של נקדימון בן גוריון ששאלה ריב״ז ממון של אביך היכן הוא והשיבה לו כן. כי על ידי שהוא מופסק מן התורה והמדות שהתורה נדרשת בהן שהן ממש מדותיו יתברך אין לו אמצעי שיהא משכן לו יתברך כי בודאי אם היה זוכה להיות משכן לבורא יתברך שהוא אש אוכלה כמ״ש (דברים ד׳, כ״ד) כי ה׳ אלהיך אש אוכלה וגו׳ דאכלה כל אשין דעלמא שהמובן הוא על ביטול התאוות שבאדם הבאין מאש היסודי מצד הקליפות שעל ידי זה אין אדם מת וחצי תאוותו מידו וכל העולם ומלואו אין מספיק לו כי חמדת הממון הוא בדורות הללו עיקר סיבת כל תאוות שבעולם כי על ידי הממון יוכל לקנות כל התאוות כנודע ועל ידי זה שמתאוה לרבוי הממון אינו מרחם על זולתו לעשות צדקה כראוי לו עבור גודל תאוותו מכח אש היסוד הבוער בו כתנור ואם היה דבוק בהתורה ובאמצעות התורה היה נעשה משכן לו יתברך הנקרא אש אוכלה דאכלא כל אשין דעלמא דייקא אש היסודית כח המתאווה והיה נכלל בהקדושה להיות לבו בוער כאש לעשות רצונו יתברך וע״כ נקרא התורה גם כן אש כמ״ש (ירמיה כ״ג, כ״ט) הלא כה דברי כאש עבור האחדות כמבואר לעיל והבן:

ט״ווזהו (שמות י״ז, א׳) ויחנו ברפידים שנקרא כן על שם שריפו ידיהם מדברי תורה כמ״ש בש״ס והוא עצה הנוהג בכל זמן ובכל אדם כי על ידי שריפו ידיהם מדברי תורה ולא היה שם מים לשתות שאינו שותה בצמא את דבריו שנמשלו למים כי אם ברפיות ובעצלתים והעצה לזה הוא שיסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני שהוא התורה לקרב את עצמו להתורה בהתחזקות גדולה ועל ידי אמצעות התורה יזכה להיות משכן לו יתברך להיות נשפע בתוכו ממש אור זיו שכינת כבודו דאכלא כל אשין דעלמא שהוא אש היסודי כח כל תאוות גשמיים וזהו ויסעו ממדריגת מדבר סיני שהיא התורה ויחנו בקברות התאוה שעל ידי זה שנעשה לו משכן לו יתברך נקברין ומתבטלין כל התאוות יסודיות מאש היסודי על ידי שנעשה אחדות עמו יתברך ממש להיות בו כל המדות בפועל ממש ונקרא גם כן רחום וחנון באמת וכל מה שעושה איזה צדקה לזולתו או חסד הכל הוא מעט בעיניו על ידי שאינו מתאוה לעצמו כלום ולא כמו אותן שאינן במדריגה זו שהמעט שעושין הוא רב אצלם בעיניהם על ידי שמתאוה הממון לעצמו כמאור לעיל וכן בכל המדות והבן. ואחר שבא למדריגת קברות התאווה בוודאי יבא למדריגה גבוה יותר שכל מעשיו ודבורו ומחשבתו לא יהיה בכל הענינים שבעולם כי אם לעשות רצונו יתברך ולהיות נכסף לבא לחצרות ה׳ שהוא לעלות כל ניצוצי הקדושה העליונה השוכן בתחתונים שהוא בחי׳ אדנות השוכן בתחתונים כנודע שבדבר ה׳ שמים נעשו וגו׳ (תהלים ל״ג, ו׳) ונמצא כח הפועל בנפעל ועל ידי זה הוא מלא כל הארץ כבודו שהכח והדבור הקודם שעל ידו נברא זה הדבר הוא המקיימו וכל הסתכלותו בכל דבר שבעולם אינו כי אם על אותו דבר ה׳ המצומצם שם לדבקו ולהעלותן לשרשו שהוא יחוד הוי״ה ואדנ״י כי הדבור הוא בחי׳ אדנ״י כנודע וכל מגמתו להעלות כל ניצוצי הקדושה שנקרא בחי׳ שכינה להביאן ולקשרן לחצרות ה׳ כמ״ש (שם פ״ד, ג׳) נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ ע״ז הדרך וזהו ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצירות והבן:

ט״זועפ״ז נבאר פסוקי הושע (הושע י״ד, ב-ג) שובה ישראל עד ה׳ אלהיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים ושובו וגו׳ וקח טוב וגו׳ ודרשו רז״ל גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שכוונת הפסוקים הוא כמבואר למעלה שהאיש הישראל שריפה ידיו מדברי תורה שהוא שורש נשמתו והוא האמצעי להביאו להיות במדריגת משכן לבורא ב״ה להיות נקרא ה׳ אלקיו כי כל עוד שאינו נעשה משכן לו יתברך נקרא הבורא ב״ה ה׳ אבל כביכול לא אלקיו שאינו מתצמצם בתוכו ממש אבל על ידי ששב להתורה שורש אחיזת נשמתו בא למדריגה עד שנקרא ה׳ אלקיו ממש שנעשה אלוה שלו שמתצמצם בתוכו וזהו שובה ישראל להתורה שהיא האמצעי ועל ידי זה תבא למדריגה עד שיהא נקרא הוי״ה אלקיך ממש. וזהו גם כן כוונת הש״ס גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד ר״ל שעל ידי גודל מעלת התשובה יגיע למדריגה שיהא בחי׳ כסא הכבוד ומשכן להבורא ב״ה שהוא יתברך ומדותיו העליונים ישרו בתוכו ממש ואז בוודאי יהיו בו המדות בפועל ממש בלי שום חיצוניות וירחם על זולתו לעשות מדת הצדקה כראוי וכנ״ל ואז בוודאי כל ממונו ורכושו יהיה להם קיום שיתקיימו אצלו וכמ״ש מלח ממון חסר מה שאין כן קודם שבא למדריגה זו שלא היה עושה מצות הצדקה כראוי לו והיה ממונו בלתי מלח וע״כ אינו מתקיים. וזה כי כשלת בעונך כי נודע מה שאמרו רז״ל על פסוק (דברים י״א, ו׳) ואת כל היקום אשר ברגליהם זה ממונו של אדם שמעמידו על רגלו ועל כן אמר שובה ישראל עד ה׳ שתהיה בבחינת כסא אליו יתברך ותעשה אצלך קנין המדות בשלימות של הבורא ב״ה כי לשעבר קודם שעשית תשובה כשלת בעוניך דהיינו כשלון הרגלים שהוא כינוי לאיבוד ממונו של אדם וכל זה עבור שלא היה בך המדות בפועל ובשלימות וכדבעי למעבד לא עביד והיה ממונך מבלי מלח ועל כן הלך לאיבוד נמצא שלא נתקיימה מחשבתך שהיית מצמצם במצות נתינת הצדקה בכדי שישאר לעצמך ואדרבה נהפוך הוא כי על ידי זה דוקא נאבד מחמת שנסרח מבלי מלח מה שאין כן אחר ששב להיות בחי׳ כסא לו יתברך ועושה הצדקה במדת רחמים וחנינה בשלימות ואינו מסתכל להרבות לעצמו נתקיים לו כי באמת מי שיש לו חוש הריח הרוחני ועיני שכל לו ולא עיני בשר יראה ויסתכל שהמעות של אותן שאין נותנין צדקה כראוי מסריח ממש כדבר שלא נמלח ושוהא מבלי מלח ואחר ששב להיות בחי׳ כסא להבורא ב״ה שעל ידי זה זכה לבחי׳ קברות התאוה כאמור למעלה שאין לו שום תאות חיצונים כי אם לעשות נחת רוח לו יתברך. ועל כן אמר הכתוב קחו עמכם דברים שהוא בחינת הדבור הקדום שהוא הפועל השורה בכל הנבראים והנפעלים שהוא בחי׳ שכינתו יתברך השוכן בתחתונים כמבואר לעיל שמלמדינו הפסוק דעת את ה׳ כי אחר שזכה להיות בחי׳ כסא לבורא ב״ה יקח הדיבורים שבכל דבר שבזה העולם ולא יסתכל על החיצוניות כי אם על הדבור השוכן בנפעל ההוא להשיבו אל ה׳ ולהעלותו לשרשו וגם הדיבורים הנקבעים בפיו שהוא גם כן בחי׳ האדנות השוכן בפה הישראלי השלם שמדבר הדיבורים בדביקות אלקות להשיבן ולקשרן אל ה׳:

י״זוזהו קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳ כי הדיבורים של האומות הן דבור חיצוני וקליפות מצד שרשן אבל לא כאלה חלק יעקב שדבורם הוא שכינתו יתברך ממש השוכן בפה הישראלי וכמ״ש בכתבים אדנ״י שפתי תפתח בחי׳ האדנות הוא המדבר הדבורים מפה האדם וכנודע זה אצלנו במקום אחר ועוד שבא למדריגה זו להיות מסתכל בכל הדברים על הדבור האלקי המצומצם בדבר ההוא ומשיבו למעלה שהוא בחינה מלא כל הארץ כבודו על ידי זה מחבר ומעלה כל מדריגות תחתונים לשורש הכל א״ס ב״ה ויש עלייה על ידו לכל הנבראים וזהו אמרו אליו כל אמרו הוא מלשון חיבור ודביקות כמו אמרא שבשפת הבגד המחבר את הבגד וזהו אמרו אליו כל פי׳ תחברו אליו לה׳ הנזכר בתחלת פסוק כל פי׳ כל הדברים וכל זה על ידי ששבת אל ה׳ עד שנעשה אלקיך מתצמצם בתוכך מה שאין כן כשאינך במדריגה זו שלא נקברו התאוות וכח אש היסודי בך לראות על התאוות חיצוניות שבכל דבר שבודאי אז אינך פועל זאת והבן ואז תשא עון כי זדונות ענשו לו כזכיות ויש עליה גם כן לכל העונות שעשה מקודם וקח טוב כי כל זה על ידי שלקחת וקנית בתוכך הטוב שהוא הבורא ב״ה שנקרא טוב כמ״ש (תהלים קמ״ח, ט׳) טוב ה׳ וגו׳ שנעשית משכן לו יתברך שמו וכנ״ל:

י״חונודע שהנשמה קודם ירידתה לעולם הזה משביעין אותה תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם אומרים עליך שאתה צדיק הוי בעיניך כרשע כמאמר רז״ל ואגב נפרש אומרם הוי בעיניך כרשע דלכאורה קשה הלא אין להחזיק עצמו לרשע מטעמים המבוארים בספרים אך דהאמת הוא שאין כוונת הש״ס שיחזיק את עצמו לרשע אך עצה היעוצה לאדם השלם שיהיו מועטין בעיניו כל מעשיו ועבודתו לבורא ב״ה ושלא יחזיק טובה לעצמו בעבודתו כי באמת מי הוא זה אשר פעל ועשה עבודת האל בשלימות גמור כי כל מה שהולך ממדריגה למדריגה בעבודה רואה שאין עדיין שום התחלה שלימות ואף אם עושה אינו ראוי להחזיק טובה לעצמו כי באמת החלק אלקי והחיות העליון השופע בתוכו הוא עושה הכל ואם יסתלק החיות נשאר גופו ועצמותיו כאבן דומם וזה כוונת הש״ס אפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה היה בעיניך כרשע פירש תצטער ע״ז השבח שמשבחין אותך העולם כמו שהיית מצטער אם היו אומרים עליך שאתה רשע שבודאי היית מצטער על זה כנודע הקורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו כך תצטער ותשנא זה השבח שמשבחין ואומרים צדיק אתה באמרך אני יודע האמת ממעשי ואף אם יש בהן מה הלא הוא אינו מצידי כאמור למעלה:

י״טונחזור לעניינינו שהנשמה קודם בואה לזה העולם משביעין אותה וע״כ צריך לקיים שבועתו והעיקר הוא להיות במדריגה לחבר על ידי מעשיו כל הדבורים וכל מעשה העולם ששם גם כן צמצום בחי׳ האדנות בחי׳ הדבור ולקשרן לשרשן מקום שורש נשמתו שזאת היא עיקר כוונת שילוח האדם לזה העולם השפל על ידי שהוא ממוצע בין עליונים ותחתונים מחומר וצורה שהצורה הוא מעולם העליון והחומר הוא מעולם התחתון ועל ידי זה יוכל להיות סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שיעלו ויתקשרו על ידי מעשיו ודבורו כל הדברים וכח הפועל שבהנפעלים לשרשן למעלה:

כ׳וזהו וידבר משה אל ראשי המטות שלימד את ראשי העם דעת להדריך את העם בזה הדרך שהוא העיקר והוא זה לחבר אלו דברים ודיבורים בחי׳ אדנות השוכן בתחתונים למעלה וזהו מאמר הפסוק זה הדבר פי׳ לחבר בחי׳ ז״ה ובחי׳ דב״ר יחד כנודע שבחי׳ ז״ה הוא עלמא דדכורא וכמ״ש (שמות ט״ו, ב׳) זה אלי וגו׳ וצריך לחבר אליו למעלה בחי׳ דב״ר שהוא הדבור והאדנות השוכן בתחתונים וזהו זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר פירש לחבר ומפרש בפסוק כי למה שאיש כי ידור נדר או השבע שבועה שכל איש ואיש מושבע ועומד מהר ה׳ קודם רדתו לזה העולם ועיקר השב לאסור איסר על נפשו שעל ידי נפשו שיקשרה בכל מעשיו לשרשה למעלה יקשר ויחבר גם כן הכח האלקי המצומצם במעשה ההוא וזהו לאסור פירש לחבר ולקשר כי אסור הוא לשון קישור כי תרגום מאלמים אלומים הוא מאסרים איסרין וצריך לאסור שהוא לחבר ולקשר כל החיבורים של כל המעשים ודיבורים על נפשו פי׳ עם נפשו על ידי שיקשר את נפשו למעלה בשעת המעשה יחבר גם כן הכח האלקי המלובש שם שהוא דבר ה׳ הקדום שעל ידו נברא זאת המעשה או הדבר ויראה שלא יחל דברו של הבורא ב״ה לעשותו חולין לבלתי העלותו למעלה לקדושתו יתברך ח״ו רק ככל היוצא מפיו יתברך כמו שבשעת יציאת הכח והדבור הקדום מפה העליון קדושתו יתברך יצא ממקור עליון קדוש ונורא כך יעשה ויתקן בעת שעושה שום דבר להגביה הדבר ההוא באמצעות נפשו לשרשו העליון לבלתי חללו ח״ו רק להכניסו לקדושה וכן בעת דבורו של תורה ותפלה יקשרן גם כן לשרשן על ידי שיאמין שהדבור הקדום בחי׳ האדנות הוא המדבר ומפיו והבן. ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

כ״אסליק ספר במדבר: