מאור עינים, ואתחנןMe'or Einayim, Vaetchanan

א׳ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר ה׳ אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגו׳ להבין הענין על פי דרכינו נקדים פסוקי ההפטורה (ישעיה מ׳, א׳-ב׳) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עונה כי לקחה מיד ה׳ כפליים בכל חטאתיה וגו׳:

ב׳להבין לשון הכפל באומרו שני פעמים נחמו גם אומרו דברו על לב ירושלים מהו לב ירושלים גם לשון מיד ה׳ היה לו למימר כי לקחה מה׳ כפליים וגו׳ גם היתכן מבעל החסד כמוהו יתברך שיפרע כפליים בכל חטאתם והלא אפילו אם היה השם יתברך נפרע מן העולם כפי חטאתם ממש לא היה אפשר לעולם להתקיים ואדרבה הוא יתברך מעביר ראשון ראשון וכיוצא בזה:

ג׳ונבאר כל זה דנודע ששורש כלל ישראל הם ששים רבוא שרשי נשמות אף שהן יותר כהנה וכהנה מכל מקום הוא מחמת התחלות השרשים לניצוצות אבל עיקרן הוא ששים רבוא כמנין אותיות התורה ויש לכל שורש אחיזה באות מן התורה והתורה יש בה רמ״ח מצות עשה ושס״ה לא תעשה שהן קומת אדם העליון הרוחני וכמו כן יש בנשמה רמ״ח אברים רוחנים ושס״ה גידים רוחנים וכן בלבושי הגשמי שהוא הגוף החומרי גם כן יש רמ״ח אברים ושס״ה גידים גשמיים וכל זה מצד השורש שהוא התורה אשר לכן נאמר (במדבר י״ט, י״ד) זאת התורה אדם שכלל התורה הוא האדם הרוחני ועל כן אם חסר איזה אות מן התורה נקרא פסול כי בכל אות ואות שהוא חלק התורה כלול הכל כמו למשל בקומת האדם הגשמי אם נוקף אצבעו אזי מרגישין הכאב כל אברי הגוף וכל זה עבור ההתכללות נמצא כי כל האדם ושורש נשמתו האחוזה באות מן התורה כלולין בו כל אותיות התורה עם כל השרשים המסתעפים מהם ואם כן כל האדם הדבוק בהתורה הוא קומה שלימה ועולם מלא כמבואר וע״כ אמרו כל המאבד נפש אחת מישראל כאלו אבד עולם מלא ובהיפך כל המקיים וכו׳ כאלו קיים עולם מלא לטעם האמור. ונמצא שצריך האדם ששרשו הוא התורה צריך להתנהג בכל הנהגותיו ממעשיו על פי התורה ובקיום כל מצותיה לבל יעדר ח״ו מן קומה הרוחניות כי ח״ו אם יעדר איזה אבר מקומת הרוחני יגיע הפגם לשורש נשמתו גם כן ויגיע גם כן הפגם עד קומתו הגשמי שכל הצרות והדינים ועיכוב השפע מלמעלה הכל הוא עבור הפגם שפוגם בקומה הרוחניות ומגיע בהשתלשלות לקומה הגשמיות גם כן שמרגיש הכאב מן החסרון ההוא. וע״כ צריך מיד לחזור בתשובה לשוב עוד לשרשו ויתקן מה שקלקל על ידי מה שמהרהר ומתחרט בלב שלם בחרטה גמורה שההרהור ההוא הוא רוחני ומתקן מה שקלקל בקומה הרוחניות ואחר כך ישוב גם כן במעשה לתקן קומתו הגשמית במעשה והעיקר הוא החרטה בלב שלם שהוא תיקון קומה הרוחניות שעל ידי זה משיב האות של שורש נשמתו לכלל התורה שעל כן נקרא תשובה תשוב ה׳ שהן כלל עשרים ושתים אותיות התורה ה׳ מוצאות הפה שעל ידי ההרהור וחרטה ישובו להיות אחדות אחד ושלימות תורה שלימה בלי חסרון בכל כ״ב אותיות התורה שהן כלל התורה כמבואר זה אצלנו במקום אחר באריכות יותר:

ד׳וע״כ אמרו בגמרא המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק ונמצא רשע הרי זו מקודשת שמא הרהר בתשובה נמצא כי הרהור התשובה העיקר שבזה נתקן קומת הרוחניות אלא שצריך לדבק קומה הגשמית שלו גם כן לקומה הרוחנית להיות לאחדים ולקיים מצות התורה במעשה להיות התיקון ברוחני ובגשמי ובתיקון המדות על ידי המעשה שהן משתלשלין ממדות עליונות בתוך האדם למשל ממדת האהבה העליונה נשתלשל בתוך האדם להיות משתמש בזאת המדה לכל מה שירצה לאהוב שהבחירה היא ביד האדם ואם יש לו דעת ואמונה שזאת המדה הוא ממדות העליונות שעל ידו הוא הנהגות כל העולמות ומדה זו ישנה גם כן בהתורה כנודע כי י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן הן ממש מדותיו של הבורא ב״ה שעל ידם הוא מנהיג את העולם ומצד התורה שיש בה אותן המדות באין המדות גם כן בתוך האדם בעת הוולדו עם ביאת נשמתו בתוך הגוף שהיא לקוחה משורש אות התורה שכלול מכל התורה ובתוכה יש מדות האלה ועל ידי זה באין ומוטבעין בתוכו כל המדות להיות משתמש בהן לכל אשר יחפוץ ואם יש לו דעת אזי אפילו בשעה שנתעורר בו המדה של האהבה שמתחיל לאהוב איזה תענוג גשמי יחשוב הלא זאת המדה הוא משורש המדות של התורה ומדות העליונות אלא שנתצמצם בתוכי עם ביאת נשמתי לגופי לסייעני בעבודתו יתברך שמו למען אתנהג בהם כל הנהגותי בעבודתו יתברך שמו כי בלתי המדות אי אפשר להתחיל שום עבודה אליו יתברך כי עבודת השם הוא דוקא בדחילו ורחימו שהן אהבה ויראה ובהתקשרות ובניצוח וכיוצא בשאר המדות כנודע וכהיום אשתמש בזאת המדה של הבורא יתברך להכעיס ח״ו ולעבור רצונו ואדרבה עכשיו שנתעוררה בו זאת האהבה אפילו נתעוררה האהבה לעבירה ח״ו על כל פנים מאחר שנתעוררה בו ונתפתחה זאת המדה אז נקל לו לאחוז בה ולהתחיל לאהוב הבורא ב״ה ובודאי יחדל מלעבור על רצונו ועל ידי זה יקשר את עצמו עם זאת המדה בשרשו ויעשה על פי השורש שהוא על פי התורה. וכן בכל תענוגי עולם הזה ההכרחים כמו אכילה ושתיה ושאר תענוגים הכרחים שאז בהתעורר בו התענוג והאהבה אזי לא יהא מופסק אז מאהבת הבורא ב״ה באופן שיכניס זאת האהבה רק בתענוג ההוא כי אדרבה אז נקל לו לאחוז בזה המדה לעשות זה התענוג למען אהבתו יתברך לאהוב אז הבורא יתברך ונמצא כל מעשיו לשם שמים והבן כי מי שיש לו דעת יכול לכלכל דבריו במשפט לעשות כן בכל עת שיתעורר בו איזה מדה מהמדות המוטבעין בו וכמאמר הבעש״ט נבג״מ על פסוק (שיר השירים ז׳, ז׳) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים גו׳ שמה יפה ומה נעים הוא שבכל התענוגים הוא האהבה העליונה שעל ידי התעוררות זאת התענוג בטבעו יקל לו לאהוב אז הבורא ב״ה כי בלאו הכי קשה לפתוח זאת המדה להתחיל לאהבו יתברך ועל ידי התענוגים שנתעוררה בו זאת האהבה יקל לו והבן. ובודאי כל זה שמתאוה האדם לאיזה תענוג ונתעורר בטבעו מדת האהבה לאותו התענוג שהוא אהבה נפולה ממקור האהבה העליונה ידע נאמנה שזה הוא סיוע העליון מן הבורא ב״ה בכדי שיקל לו לאחוז אז באהבתו יתברך כי יודע הוא יתברך שבלעדי זה לא יתעורר בתוכו המדה וכשאין לו דעת הנ״ל אזי נמשך אחר אותו התענוג ומפיל עוד המדה למטה ח״ו. ולפעמים כשנתעוררה בו איזה אהבה רעה ח״ו שמתאוה לעשות איזה עבירה ואינו יכול להוציא מחשבתו הרעה מכח אל הפועל מחמת שמזדמן לו איזה מניעה זה גם כן הוא סיוע העליון יתברך שמו בראותו שאין לו דעת זה שיגביה האהבה הנפולה לשרשה לאחוז באהבתו יתברך ואדרבה רוצה להמשיך אחר אותו הרע אזי כביכול מצמצם עוד כבודו יתברך להזמין לו אותן מניעות להיות לפחות בשב ואל תעשה והלואי שלא יזיק עוד אחרי שלא יועיל לעשות ככוונתו יתברך. וההיקש בכל שאר המדות כגון שנופלת עליו איזה יראה חיצונית ומתעוררת בטבעו ונפתחת מדת היראה שהכונה הוא לסייעו לאחוז ביראת הבורא ב״ה וממילא כשבא לירא מפניו יתברך על ידי אותה היראה חיצונית ועושה כוונת הבורא ב״ה אזי ממילא נתעלה אותה היראה למעלה והחיצונית של אותה היראה שהוא אותו הדבר שהיה מתיירא ממנו נופל למטה ונתבטל שלא יהא לו עוד אותה היראה שהיה ירא מתחלה כגון מאיזה שררה או מבעלי חובות רעים כנודע זה במקום אחר באריכות וכמו כן בכל המדות כגון התפארות רעה ח״ו וכיוצא הכל הוא סיוע העליון למען השיבו אל אביו שבשמים לפתוח לו המדה ועל ידי זה הוא עושה נחת גדול לבורא ב״ה שמעלה דברים נפולין ממקור הקדושה למקומם ומגדל כבודו יתברך:

ה׳והנה שורש כל חמדת עוה״ז ושורש כל התענוגים והנהגות העולם הוא על ידי כסף וזהב שבאמצעותן יוכל ליקח כל תאות העולם הזה ותענוגיו ושרשן למעלה הוא מעולם האהבה ועולם היראה כסף מעולם האהבה כי כסף מלשון (בראשית ל״א, ל׳) נכסוף נכספתה וגו׳ וזהב שרשו מעולם היראה כמ״ש (איוב ל״ז, כ״ב) מצפון זהב יאתה שהוא שמאל ונודע שטבע השמאלית להיות דוחה כמ״ש לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ונמצא הואיל ששרשן הוא למעלה כנ״ל וכמ״ש (חגי ב׳, ח׳) לי הכסף ולי הזהב ששרשן הוא לי לשמי שהוא למען יהיו אמצעים לבא על ידם ליראה העליונה ואהבה העליונה כי באמת כל חמדת האדם בעולם הזה הוא לאסוף הכסף והזהב ועל ידי אותה החמדה שיום ולילה לא ישבות מלרדוף אחר פרנסתו ואסיפת הממון על ידי זה הוא סבה שנופל במצודת היצר הרע ונפסק והולך מבורא ב״ה שהוא מצודה פרוסה על כל החיים כי אף החיות ועופות נלכדים במצודתם עבור רדיפתם אחר פרנסתם וכמו כן ברוב בני העולם כי על ידי זה בא בגבול חבירו להונות אותו או לגוזלו או כיוצא בזה ואינו מאמין כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו מפני שכל אחד שרשו בהתורה באחד מאותיותיה שכל אות ואות יהיה נפרד מחבירו בלי נגיעה אות באות ושלא יבוא בגבול אות זה אות אחר כי אם כל אחד על מקומו שעל כן פוסלת הנגיעה באותיות אף שהן אחדות אחד מכל מקום כל אחד שרשו לבדו למעלה. והנה בודאי אם היה מאמין בזה שעיקר הכסף והזהב הוא למען לבוא על ידם לאהבתו וליראתו יתברך כנ״ל שאז בהתעורר בו איזה חמדה מהחמדות שיכול לקנות על ידי כסף וזהב יעורר אז את עצמו לאהבתו וליראתו יתברך בחושבו הלא זאת הוא רק לעוררני אל מדת העליונים לקרב זאת האהבה והיראה שהם לבושים לצמצום האהבה והיראה העליונה כנודע שכל דבר רוחני עליון שבא לזה העולם הגשמי צריך להתלבש במלבושים גשמיים של זה העולם והלבושים הם כסף וזהב שעל ידם הוא כל הנהגות בני העולם כמו שנקרא האהבה והיראה העליונים זרועות עולם ונקראים ידות כמו שכתוב (ישעיה מ״ח, י״ג) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שעיקר פעולות והנהגות הגוף הן על ידי זרועות והידים כמו כן עיקר הנהגות העולמות הן על ידי האהבה והיראה וכן משתלשלין גם כן בעולם הגשמי שהנהגת העולם הוא על ידי לבושים גשמיים שבתוכם צמצום המדות הרוחנים והבן זה. ואם היה באדם דעת ואמונה זאת אזי לא היה רודף אחר פרנסתו יומם ולילה כמו שאמר החכם אם לא היה האדם רודף אחר פרנסתו היתה פרנסתו רודפת אחריו כי באמת שורש נשמות ישראל הוא במעלה יותר גבוה מכל עולם הזה ומלואו וטבע של כל דבר להיות נמשך ומתאווה להתכלל במה שלמעלה ממדריגתו ובפרט באדם הישראלי שהכל לא נברא אלא בעבורו כנ״ל בפתיחת דברינו שהוא והתורה הן אחדות אחד עמו יתברך אך מה שהעולם רודפים אחר פרנסתם הוא מפני שהן מופסקין משרשם ומן התורה ורוב מעשיהם מקולקלים שלא על פי התורה ולא די שאין מעוררין את עצמם בכל החמדות ותענוגי עוה״ז שהוא על ידי כסף וזהב לקרב המדות הנפולים המצומצמים שם כי אם אדרבה מפילים כביכול עוד למטה עבור שאין מתנהגים על פי התורה ונמצא שהכסף והזהב הוא במעלה יתירה מהם כי בהן יש בודאי צמצום המדות הקדושים כמבואר למעלה ואין בהם יכולת לקלקל את עצמם ונמצא שהם גבוהים במדריגה יתירה מן האדם ועל כן האדם רודף אחר מדריגה של מעלה ממנו שהוא הכסף והזהב כאמור ואוי לאותה בושה כי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא והבן כי באמת קודם יצירת הולד כשמביאין הטפה לפני הקב״ה לשאול טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש עני או עשיר וכו׳ רק צדיק או רשע לא קאמר אבל כל עניניו וכל מה שצריך להנהגותיו בזה העולם השפל הן להיות עני או עשיר כפי שגזרה חכמתו יתברך שכן צריך לו להיות הנהגתו בעולם הכל נגזר עליו כי עניניו וכל מה שצריך לו כגון כלי תשמישו ומלבושיו וממונו הכל הוא עצמיות נפשו וקומה שלו כנודע וכל מה שנגזר עליו מן הדברים הצריכים לו וכל צרכי פרנסתו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע שאין יכולת ביד שום אדם לגרוע ממנו כי אם שהוא עצמו יקלקל לעצמו אם יהא נפסק ממנו יתברך כי על ידי שהוא נפסק משרשו מסתלק מהשגחתו של הבורא ב״ה אבל באמת אם היה עושה כנ״ל היה פרנסתו השייכת לו היתה רודפת אחריו להתכלל בו בכדי שיהא לה עלייה לשרשה העליון שמשם לוקחה. וכן הענין בכל הדברים שבעולם כגון עסק התורה והתפלה שהן דברים שעומדים ברומו של עולם שעל ידם נעשה תיקון גדול בכל העולמות ובני אדם מזלזלים בהם שבעמדו להתפלל שאז היה עת לעשות תיקון גדול ואדרבה נהפוך הוא שכל מחשבותיו של כל עסקיו במה שהוא עוסק בו כולם באים ומבלבלים אותו עד שאינו שומע באזניו מה שפיו מדבר ואומר רפאינו ה׳ וכו׳ ראה בענינו וכו׳ וגאלינו מהרה וכו׳ ברוך אתה גואל ישראל ולבו בל עמו והאיך יקובל תפילתו ויעשה תיקון למעלה השייך לשורש נשמתו או איך יהא עלייה לנצוצות קדושות ואותיות הנפולים כנודע אחר שלא נתן לב לשמוע הדבורים של עצמו ואדרבה גם כן לא די שלא יועיל אלא שיפיל ויסיק חס ושלום עוד הדבורים והאותיות כן הוא בכל הדברים שיש שני דרכים או שעל ידי זה יתקן ויגביה את עצמו עם כל הדברים השייכים לשורש נשמתו או שיעשה המעשה ההוא עצמו ויקלקל עוד. והעיקר עם הלב ולפי כוונתו ואמונתו ודעת שלו וכמו שאמר הבעש״ט נבג״מ זכותו יעמוד לנו על פסוקי תהלים תהלים ע״ט, אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים וגו׳ שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר וגו׳ ואמר נבג״מ שכוונת המשורר לקונן על המבואר למעלה וזהו אלקים באו גוים בנחלתך שבמקום קדושתך וצמצום מדותך כאמור למעלה שבכל התענוגים הגשמיים וכסף וזהב הוא הכל נחלתו יתברך כי שם צמצום מדותיו ובפרט בדברי התפלה ואותיות התורה שכוונתו היה בכדי שעל ידי זה יתעלו ישראל ויתוקנו ואדרבה שם בנחלתך האמור באו גוים שהן הקליפות ויצר הרע וטמאו את היכל קדשך שהן אותיות ודבורי תורה ותפלה שעבור שבאו לשם הקליפות מפיל האדם את עצמו ואותן הדברים עוד יותר למטה כביכול וזהו טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים וגו׳ ופירוש ואמר כל זה גרם להם עבור ששפכו דמים כמים סביבות ירושלים כי נודע שהלב הוא בחינת ירושלים שהוא באמצע הגוף כמו ירושלים שהוא באמצע העולם וכמבואר בספרים. ונודע שהתפלה נקרא שפיכה כמו שכתוב (תהלים ק״ב, א׳) ולפני ה׳ ישפוך שיחו וגו׳ ונקרא שפיכות הנפש ונודע מה שאמרו לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם נמצא שנופל על תפלה לומר לשון שפכו דמם. וזהו שפכו דמם כמים שהוא כינוי לתפלה סביבות ירושלים פירוש סביב הלב שאין דבורי תפלתו יוצאין מן הלב כי לבו בל עמו כאמור רק דבורו הוא סביב הלב ולא מתוך הלב וזהו סביב ירושלים ואין קובר פי׳ שאין קובר וחופר את הדבור מבחינת ירושלים שהוא הלב רק מן השפה ולחוץ אחד בפה ואחד בלב:

ו׳ונבא לביאור פסוקי ההפטורה נחמו נחמו עמי וגו׳ כי לפי מסקנת הש״ס במסכת יומא ארומיא דריש לקיש שאמר גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע וגו׳ עליהם חיה יחיה ורמי אהא דאמר ריש לקיש זדונות נעשו לו כשגגות שנאמר (הושע י״ד, ב׳) שובה ישראל גו׳ כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול ומשני לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה והנה לפי מסקנת הש״ס הרוצה לשוב בתשובה צריך לילך בהדרגה מתחלה ישוב מיראה בכדי שישובו הזדונות לשגגות ואחר כך ישוב עוד במדריגה יתירה מאהבה ואז ישובו אותן הזדונות להיות כזכיות כי אי אפשר לעלות במדריגה גבוה בפעם אחד כי אם בהדרגה:

ז׳וזהו נחמו נחמו שני פעמים ונחמו הוא מלשון וינחם ה׳ כי עשה את האדם (בראשית ו׳, ו׳) שהוא לשון חושב מחשבה אחרת לשון תשובה והכפל הוא על שני מדריגות החשובה תחלה מיראה ואחר כך מאהבה ומורה הפסוק דרך התשובה במה שקלקלו ואומר כי כעת אחר שתשובו העצה הוא דברו על לב ירושלים על הוא לשון עם פירוש דברו הדבורים של תורה ותפלה עם לב שלכם שנקרא ירושלים ועל ידי זה וקראו אליה כי בכל מה שתקראו ותתפללו תלך התפלה אליה פירוש אל ירושלים הנזכר ששם שער התפלה כנודע ממה שאמרו (מלכים א ח׳, מ״ח) והתפללו אליך דרך ארצם שכל התפילות צריכות לבוא עד שער שכנגד ירושלים ואינן באין להשער של ירושלים כי אם אותן שבאו מבחינת ירושלים שהוא הלב שנקרא כן כאמור וזהו כי על ידי שתדברו עם לב בחינת ירושלים על ידי זה קראו אליה תהיה קריאתכם בא אליה אל השער של ירושלים כי מלאה צבאה כי התפלה היא היום במילוי ושלימות בכל דבורה ואותיותיה שנקרא צבאה כי נרצה עונה על ידי התשובה ששב מיראה ומאהבה כאמור. ומפרש הכתוב ואיזה עונה נרצה שהיה הגורם הרעה ואמר אותו העון מה שלקחה מיד ה׳ כפליים שהן שני ידות וזרועות עולם אהבה ויראה שהן יד ה׳ כפלים כלומר יד ה׳ ב׳ פעמים שני ידות האמורים שצמצום של הידות היו בכל חמדות ותענוגי עולם הזה ובפרט כסף וזהב כמבואר למעלה שהיו לבושים לשני הידות להיות ישראל אחוזים על ידן למעלה לשרשן על ידי הזרועות ההם ואדרבה כי לקחה מיד ה׳ כפליים פירוש השני ידות ונשתמשו בהם בכל חטאתיה שעל ידי האהבה ויראה המלובשים בהם עברו רצונו יתברך להמשיך אחר תאות גשמיות וחמדות גשמיות ולא די שלא תיקנו לאחוז על ידן באהבתו יתברך וביראתו אלא שהפילו אותן עוד בכל חטאתיה להמרות על ידיהן נגדו יתברך וזהו כי לקחה מיד ה׳ שהוא כפליים והפילה בכל חטאתיה ועכשיו על ידי ששבו בתשובה שני פעמים אחד מאהבה ואחד מיראה כאמור נחמו נחמו שני פעמים והיה עלייה לכל היראה והאהבה שהפילו מקודם כי אדרבה עכשיו תקנו מה שקלקלו כבר ואחזו במדת היראה והאהבה לקרב את עצמם על ידם להבורא ב״ה ולתקן זאת העבר שנשתמשו במדות האלו להיפך בכל חטאתם. כי באמת סוף כל סוף צריכים כל ישראל לשוב בתשובה שלימה ואי אפשר להפטר מבלעדי זאת כי בשעת מתן תורה נתארסו ישראל ונתקדשו בקדושין גמורים לבורא ב״ה כמו שכתוב (הושע ב׳, כ״א) וארשתיך לי לעולם וכמו שאמר הנביא ע״ה (ישעיה נ׳, א׳) ואי זה ספר כריתות אמכם שפטר אתכם מאתו ועל כרחיכם סופכם לשוב עדיו ולא לילך אחר שרירות לבכם הרע חס ושלום. וגם אמר הנביא (ירמיה ג׳, א׳) לאמר פי׳ מן הראוי היה לומר הן ישלח איש את אשתו גו׳ והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו׳ ואת זנית ריעים רבים ושוב אלי מכל מקום נאום ה׳ שמבקש הבורא ב״ה כביכול אף כי זנו אחר הרע שישובו מכל מקום ויקבלם ויזכו לביאת הגואל על ידי שיעשו כאמור שיעשו בכל מעשה העולם רצונו יתברך ויקרבו כל נצוצי השכינה שהיא בחינת אדנ״י ששוכן בתחתונים ובפרט בחינת הדבור של תפלה ותורה שיהא באמת ומן הלב ואז יתעלה עולם הדבור ויהא עלייה לכל חלקי עולם הדבור להאותיות הנפולים ויקובל תפלתן מה שמבקשים לגאלם עבור שיהא באמת ובלב שלם וכל המדות שנתלבשו בלבושים הגשמיים כמבואר למעלה יתעלו למעלה לשרשם על ידי שיעבדו בהן לבורא יתברך ויושפע שפע רב טוב בעולם מה שאין כן קודם שישובו שעל ידי שפוגמין המדות ומטילין בכל חטאתם לפעול בהן פעולת הרע גורמים לאריכות הגלות ולבא עליהם דינים וצרות רחמנא ליצלן. וזהו כוונת הפסוק לפי דרכינו:

ח׳ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא לאמר פירוש על ידי מה שאני רואה מה שכתוב על ידי נביאך שם לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו׳ ששם מבואר שסוף כל סוף מוכרח אני לשוב עדיך כי (ישעיה נ׳, א׳) אי זה ספר כריתות אמכם שהבורא ברוך הוא קידש אותנו לעולם כמו שכתוב (הושע ב׳, כ״א) וארשתיך לי לעולם וגם משם אני רואה שאף על פי שזניתי עם ריעים רבים מכל מקום אמרת ושובו אלי על פי זה נחמתי בלבי ושבתי עדיך ואתחנן על ידי קריאת פרשה ההיא המתחיל לאמר הן ישלח וגו׳ אדני הוי׳ פירוש יהי רצון מלפניך שבחינת אדנ״י יתפלל בהוי״ה שיהיה עליית חלקי נצוצות השכינה על ידי מעשינו ודבורינו ולא יהיה עוד דינים בעולם הבאים מבחי׳ אדנ״י דינא דמלכותא דינא כנודע וכל זה על ידי העדר היחוד ועליית ניצוצי השכינה. כי מה שאתה החילות פי׳ לשון חולי ודינים מה שעד עתה היה חולי הדינים והצרות על ישראל רחמנא ליצלן הוא להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה פי׳ גדלך הוא יד הגדולה שהוא כינוי למדת האהבה והחסד ויד החזקה הוא כינוי למדת היראה והגבורה שכל מה שהחילות את ישראל בצרות הוא על ידי שלא ראו והעלימו עין מן המדות היד הגדולה שהיא אהבה ומדת היראה היד החזקה שנתלבשו בעיקר הנהגות העולם שהן כסף וזהב ולא הביטו על הפנימיות כוונת הבורא ב״ה ועוד הכעיסו עם אותן המדות לו יתברך וע״כ בא עליהן על ידי פגמן של המדות המלובשים שם חולי הצרות והגלות הארוך המר למען יתנו לב לראות הפנימיות של האהבה והיראה וזהו מ״ש שתי ידות למשכן שלהיות בבחי׳ משכן לבורא ב״ה כמ״ש (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם צריך לקנות השתי ידות בשלימות וזהו אתה החילות אותם בחולי הצרות והדינים להראות את עבדך את גדלך זו מדת אהבה ואת ידך החזקה זו מדת יראה שיראו אות בפנימיות ולא על חיצוניות וכהיום אחר התשובה שנתנו לב לשוב עדיך ולראות על האמת יתכלל אדני להיות הוי״ה ולא יהיה עוד חולי הדינים מאחר שבאו לכוונתך ונזכה עוד לראות בנסים ובנפלאות שתעשה עמנו בגאולתינו עד שיאמרו בכל העמים אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשך וכגבורתך ויקוים בנו (מיכה ז׳, ט״ו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות אמן נצח סלה ועד ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ט׳ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא וגו׳ אתה החילות וגו׳ את גדלך ואת ידך החזקה וגו׳ ופירש״י אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשים אלא מתנת חנם שאין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם להבין זאת מפני מה נקבע כן בדעת הצדיקים באמת שמצד מעשיהם אין להם לבקש רק מתנת חנם:

י׳ונקדים פסוק (דברים ח׳, י״ז-י״ח) תאמר בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את ה׳ אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל ותרגום אונקלוס ארי הוא יהיב לך עצה למקני נכסין דכוונת הפסוק על פי התרגום הוא שצריך כל בר ישראל להאמין בכל הנהגותיו בין בגשמי בעסק פרנסתו ועסקי העולם הזה ובין ברוחני בעובדתו יתברך שמו כי העצה והשכל שבא לו במוחו קודם שיעשה הדבר הוא שלוח אליו ממרום קדשו להדריכו בדרך ילך בכדי שישתכר וירויח במשא ומתן ההוא שרצון האל יתברך עליו בעת ההיא שיהא כך וההיפוך ח״ו באם שרצונו יתברך שמו להביאו לידי הפסד יתן בלבבו עצה ורצון שיעשה כך שעל ידי סיבה זו יבא לו ההפסד על ידי שאינו יכול לקבל טובת הבורא ב״ה ורחמנותו כי אף שמפי העליון לא תצא הרעות (איכה ג׳, ל״ח) מכל מקום את האדם שהוא חלקו יתברך ממש אינו נפסק משרשו ב״ה שורש הכל ששם אין דינים רק רחמנות גמורה מושפע גם כן בחלק הנאצל והדבוק בשורש גם כן כך ועל ידי זה שהוא נפסק משרשו באין דביקות בו יתברך נופל למטה בעולמות שיש שם דין שהוא בית דין שלמעלה שמדקדקין על כבודו יתברך לדונו לפי מעשיו. ועל זה אמר דוד המלך ע״ה (תהלים י״ז, ב׳) מלפניך משפטי יצא לפי שעיניך תחזינה משרים שאין אתה מתנהג עם בני אדם רק ברחמים גמורים לכן בקשתי שמלפניך משפטי יצא שתסייע אותי בכדי שלא אפסוק את עצמי מדביקתך ח״ו שאפול ח״ו למקום הדינים לדונים בב״ד שלמעלה רק שיהיה דבוק תמיד למעלה למעלה בשורש הכל מקום שאין שם דינים:

י״אולהבינך הענין דנודע שיש עשרים ושמנה עתים שחשב שלמה המלך עליו השלום בקהלת פרק ג׳ י״ד עתים לטובה י״ד לרעה שבהם תלוי כל מאורעות העולם הן לטוב הן למוטב שהן סוד ידים שמאל וימין המכונה כך לחסדים וגבורות כנודע וצריך כל עובד ה׳ לאכללא שמאלא בימינא שיוכלל הגבורות בחסדים ארבע עשרה עתים הרעים בהטובים ונעשה הכל טוב שנמתקין הגבורות וכל זה הוא על ידי שגם ביצירת האדם יש בחי׳ שמאל וימין שהוא יצר טוב ויצר הרע כנודע שמשכן היצר טוב הוא בלבו של אדם בחלל הימין ומשכן היצר הרע בחלל השמאלי ומטהו שינהיג את עצמו לצד שמאל בכדי שיביאנו לארבעה עשרה עתים הרעות שה׳ הגבורות והדינים וצריך להתגבר ולהטות את עצמו עם כל המדות שהוטבעו בו ממדות עליונות להנהיגן לימין שיהיה כל מעשיו לשם שמים ולקיים בכל דרכך דעהו (משלי ג׳, ו׳) כאמור אצלנו במקום אחר ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע להכניע עבד תחת רבו שלא יהא שום מדה מהמדות יוצא חוץ לעבודתו יתברך שמו כי המשכיל יבין ויתן אל לבו כי מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה אפילו בדברים גשמיים ועסק משא ומתן הכל עבודתו יתברך ובירור קדושה ממקום השבירה שהוא לשון משא ומתן למעלה למקום שרשו שנפל משם הדבר ההוא שבא לידו הוא שייך לשורש נשמתו שיגביהנו למעלה ולא שעל ידו יומשך ח״ו אחר הרע שהוא לבוש הקדושה שנתלבשה בו בנפילתה ויפילנה ח״ו למטה עוד יותר. רק בכל דרכיך דעהו שם שהוא לשון חיבור לחבר ולקשר החיות שבכל דבר עם חיותו המושפע בו לחיי החיים ויסתכל על החיות שבכל דבר ולא על החומר המלביש לדבר ההוא. וכל זה על ידי שגם שבקרבו אינו נמשך אחר החומר רק שהתגברות החיות הוא אצלו תמיד על החומר וע״כ רואה כך בכל הדברים העיקר החיות ועל ידי זה נעשה כך גם כן למעלה באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא ונמתקין כל הגבורות והדינים בחסדים ונעשה הכל חסד גמור על ידי דביקותו בשורש הכל ומשפיע החסדים בכל הדברים ובכל העולם ומלואו ונכלל שמאל בימין ונעשה הכ״ח עתים כולן שוים לטובה על ידי מיתוק הנ״ל שהוא כ״ח ה׳ ועל זה התפלל משה רבינו ע״ה ואמר ועתה יגדל נא כח ה׳ כי כאשר חטאו ישראל במרגלים ונפלו מן האמונה שהוא יסוד העיקרי כמ״ש (חבקוק ב׳, ד׳) וצדיק באמונתו יחיה נפלו למקום הדינים והמיתה ונפרדו הכ״ח עתים שלא הוכללו הגבורות בחסדים ועל ידי זה באו עליהם דינים כנודע ועל כן התפלל משה ואמר ועתה יגדל נא כ״ח ה׳ שיתגדלו הכ״ח עתים בה׳ שהוא רחמים וחסדים שיהיו כלולין ויתגדל הכח כמו שנודע שעיקר הכח הוא ביד ימין ומבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט, כ״ו) ובהיפך כשאין נכללים בימין שהן בפירוד נאמר וילכו בלא כ״ח לפני רודף. וזהו מה שכתב בקרבך קדוש ולא אבא בעיר נשבע הקב״ה שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה שהוא לכוונה הנ״ל כי נודע שירושלים הוא נקודה אמצעית של העולם כי בו אבן שתיה שממנו הושתת העולם והלב מכונה בשם ירושלים על שם שהוא נקודה אמצעית מן העיקר הגוף עד הרגלין והלב הוא משכן החלק האלהי המושפע בתוך האדם מלמעלה כמו שכתוב (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם מש ואין הבורא ב״ה משכין שכינתו בלב האדם עד שיהא עבודתו כמ״ש בכל לבבך בשני יצריך שיוכלל הרע שהוא חלל השמאלי ויומתק בימין לעבודתו יתברך שיהא כל לבבו עם שני החללים כולו טוב ועל ידי זה נעשה לבו משכן ה׳ כמ״ש היכל ה׳ המה ממש מה שאין כן כל עוד שלא נמתק החלל השמאלי אמר הקב״ה אין אני והוא יכולין לדור ואין אדם דר עם נחש בכפיפה וזהו בקרבך קדוש על ידי שבקרבך קדוש שהבורא ב״ה משכין שכינתו בקרבך על כן ראה שלא יהא בלבך אל זר ח״ו שלא אבא בירושלים של מעלה עד שאבא בירושלים של מטה שהוא הלב משכן שכינתו יתברך אז אבא בירושלים של מעלה כי באתערותא דלתתא שהוא יחוד ומיתוק הגבורות בקרב לבו יהיה כך למעלה שיתמשך רחמנותו בעולמות תחתונים ויוכללו הגבורות באורו אין סוף ב״ה שממנו בא הרחמנות. וכל הנ״ל אינו בא כי אם על ידי הדעת שיהא לו דעת זה שכל הכח שיש לו הן לעשות מעשה ולדבר שום דבור הכל הוא על ידי החיות שנותנין לו מלמעלה שבלעדו לא יכול לזוז בשום אבר מאבריו והדבורים הם נשפעים לו מלמעלה מעולם הדבור ונתצמצמו בפיו של האדם כמ״ש קבען בפה וכמו שאמר הכתוב (תהלים נ״א, י״ז) אדנ״י שפתי תפתח וכמו שאמר האר״י ז״ל הכוונה כי האדנות שהוא עולם הדבור הוא מדבר בתוך פה האדם וכמו שמבואר אצלנו באריכות במקום אחר שהוא בחי׳ שכינתו ששוכן בתוכינו כמ״ש בכל מקום שגלו שכינה עמהם שהכח הדבור העליון הוא עמהם תמיד בכל גלותם שכל זאת נחמתם בעניים בגלות המר הזה כי מיד שרוצה האדם יוכל לקרב את עצמו על ידי טוב דעתו ודביקותו לבורא יתברך על ידי הדבור שנקבע בפיו כשהוא מיחד לבבו עם הדבור בכדי שלא יהיה פירוד בתוך לבבו כאמור שיהא בשני היצרים ביצר טוב וביצר הרע באופן שהלב פניו מן הרע שיהא המיתוק גבורות בחסדים כנ״ל ועל ידי זה יוכל לבטל כל גזירות רעות ודינים ח״ו שבאין על העולם כמ״ש רז״ל צדיק מושל ביראת אלקים מי מושל בי צדיק ב״י דייקא על ידי השראת הבורא ב״ה בתוכו שנמתקו הגבורות ממילא נתקן דבור שלו שהוא מכניס אורו א״ס ב״ה בהדבורים ונעשה למעלה גם כן כך שנמתקו הדינים בעולם הדין שהוא אדנ״י דינא דמלכותא דינא ונתייחד עולם הדבור כנודע שהבורא ב״ה מצמצם את עצמו מעילה לעלול בעשרה שכליים ואורות עליונים עד עולם הדבור שהוא האדנות המנהג עולמו בחסד כשאין בני העולם נפרדין בדבורן ובכל מעשיהן ממנו יתברך מתפשטת רחמנותו מעילה לעלול בהשתלשלות מעולם לעולם על ידי עשרה שכליים כאמור לעולם הדיבור שהוא אדנ״י הארץ ונעשה ההנהגה ברחמנות. וכל זה על ידי אתערותא דלתתא שמאמין ויש לו דעת כי פי ה׳ דבר בו כאמור יוכל לקבל הרחמנות שנעשה ונמשך על ידי זה כנודע שבעשרה מאמרות נברא העולם ובראשית נמי מאמר הוא שלכך לא נזכר בו אמירה על ידי שהוא עולם עליון הנק׳ אי״ן שאין שם בחינת אמירה עד שבהשתלשלות מעולם לעולם עד מאמר העשירי שהוא בדבר ה׳ שמים נעשו (תהלים ל״ג, ו׳) שעל ידי עולם זה ניכר ומושג מלכותו לבאי עולם כמבואר אצלנו במקום אחר מזה שצריך לייחדו בשורש הכל א״ס ב״ה לבל יפרד ח״ו שפעת רחמנותו מעולם העשירי הזה ועל ידי מעשה הטוב של התחתונים עם בני ישראל נעשה יחוד זה כאמור ומתגדל הכ״ח ה׳ יד שמאל נכלל בימין שכל הי״ד עתים הרעים נכללים ונמתקים בטוב:

י״בוזהו כוונת הנביא ע״ה (ישעיה מ׳, א׳) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם דברו על לב ירושלים וקראו אליה וגו׳ כי לקחה מיד ה׳ כפליים בכל חטאתיה וגו׳ שהוא כאמור לעיל נחמו נחמו שהוא נחמה כפולה מי״ד עתים הטובים וגם מי״ד עתים הרעים שנמתקו הגבורות בחסדים וכל זה על ידי מה שאתם מאמינים שפי ה׳ דיבר מתוך פיכם. וזהו יאמר אלהיכם כי הנחמה הכפולה מן הכ״ח עתים גרמה לכם בחי׳ יאמר אלהיכם דעת זה שאתם יודעים שמצידכם אין שום מעשה הטוב ודבור רק כי פי ה׳ אלהים המדבר הדבורים ואתם על ידי דעת זה אינכם נפרדים ממנו יתברך ועל ידי זה יגיע לכם הרחמנות שהוא הנחמה. ואמר הנביא אחרי זה מה הוא העצה לשתהיו בלתי נפרדים ח״ו דברו על לב ירושלים שתדברו הדבורים על פירוש עם כל הלב שנתייחד הלב עם שני יצריך להיות משכן לבורא ב״ה להכניע עבד תחת רבו לאכללא שמאלא בימינא ואז מפנה ומכין מקום לשכינתו יתברך שהיא בחינת ירושלים כאמור לעיל. כי מלאה צבאה שעל ידי זה נעשה כך למעלה בעולם המלכות שנעשה יחוד זה שמגיע שפעת רחמנותו בעולמות ונעשה יחוד גמור בבורא ב״ה ואז נמתקים הדינים גם כן ברחמנות הנשפע מאתו יתברך וזהו כי מלאה צבאה כל חיילות ושלוחי הדינים נתמלאו ברחמים. כי נרצה עונה שנמתקו הגבורות שבאו מצד העונות. כי לקחה מיד ה׳ שנעשו כללות השני ידין י״ד עתים טובים וי״ד עתים רעים נעשו יד אחד בכללות מה שעד עכשיו היו כפליים בכל חטאתיה. ועל ידי דעת האמור שיאמין זאת באמונה גמורה כי מעשיו ודבורו וכל תנועותיו הכל הוא הבורא ב״ה המנהיגו ומצמצם שכינתו בתוכו כאמור למעלה בודאי אינו מבקש שום פרס וקיבול שכר מאחר ה׳ יתברך הוא העושה בעצמו ולא הוא וכל עבודתו אינו רק שלא יהיה נפרד ונפסק ח״ו משרשו שלא יוכל להגיע אליו רחמנותו ויהיה נרגן מפריד אלוף (משלי ט״ז, כ״ח) ח״ו וממילא כשהוא דבוק בבורא יתברך עושה הוא יתברך הכל ומגיע אליו רחמנותו יתברך וכמ״ש הבעש״ט נבג״מ על אמרם ז״ל אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. את הרב פי׳ עם הרב שעבודתן עם הרב שהוא ממש כביכול עובד כאמור. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על ידי שמשמשין עם הרב צריך להיות שלא על מנת לקבל פרס:

י״גוזהו גם כן פי׳ הפסוק (תהלים ס״ב, י״ג) ולך ה׳ החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כי זהו חסד גדול מהבורא ב״ה שמשלם לאדם שכר שאף על פי שהוא בעצמו העושה הכל כמ״ש (איוב מ״א, ג׳) מי הקדימני ואשלם וכדרשת הש״ס כשנתתי לך טלית מקודם עשית בו ציצית בית קבעת בו מזוזה רק על ידי חסדו כי חפץ חסד הוא משלם לאדם כמעשהו כאלו היה האדם העושה אף שבאמת אין זה מעשהו:

י״דולפי הנ״ל תבין פגם הגדול העושה עבירה ח״ו שממרה נגד הבורא ב״ה ומכריח החיות הנשפע בתוכו מאתו יתברך לעשות נגד רצונו לעשות עבירה ח״ו שהוא אותיות עבר י״ה שמסלק עוד על ידי זה השראתו יתברך ומפריד ומפסיק את עצמו משרשו ח״ו:

ט״ווזהו ואתחנן אל ה׳ אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם כי באמת אין לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים כי לא הם העושין רק הוא יתברך ממש על ידי שיש להן דעת שפי ה׳ דיבר בהן בתורתן ובמעשיהן גם כן כמ״ש שם מי הקדימני ואשלם כנ״ל ועל ידי האמונה הזאת עובד את ה׳ ביחוד גדול שאין הרע מפסיקו ממנו יתברך רק אדרבה שממתיק הגבורות בחסדים על ידי שנמתק הרע שבקרבו בהטוב שמתגבר יצר טוב היצר הרע על היצר הרע כאמור לעיל ומשכין על ידי זה השראתו ב״ה בקרב לבבו מאחר שפינה את הרע כאמור ונעשה יחוד בזה למעלה בעולמות העליונים. וזהו אדנ״י הוי״ה שנעשה יחוד הוי״ה ואדנ״י שהוא שפעת אורו של הבורא ב״ה ברחמנותו והשתלשלותו מעילה לעלול עד שכל העשירי דינא דמלכותא דינא שנתייחדו ונמתקו הגבורות והדינין ונעשין בחי׳ יד ימין שהן י״ד עתים טובים ויד שמאל שהוא י״ד עתים רעים הבאין מצד הגבורות נעשים יחוד אחד כ״ח ה׳. וזהו אתה החילות להראות את עבדך על ידי יחוד הנ״ל גדלך שהוא מדת טובך הי״ד עתים טובים ואת ידך החזקה שהוא הגבורות שמשם נמצאים י״ד עתים רעים שמתייחדים ונכללים עד שגם הי״ד עתים שמצד הגבורות נכללין ונעשין חסד ואור ראיית זוהר קדשו ורחמנותו גם על ידיהן וזהו אתה החילות להראות רחמנותיך וזוהר קדשך את פירוש עם גדלך ואת ידך החזקה בשתיהן יחד וביחוד אחד ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ט״זדרש ר׳ שמלאי מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לארץ ישראל וכו׳ הרבה מצות וכו׳ אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו על ידי אמר לו הקב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם. הענין הוא דנודע סוד הגלות שנתפזרו ישראל בין האומות בארבע כנפות הארץ הוא לברר ניצוצות שנפלו בין האומות בקליפות על ידי חטא אדם הראשון שנפלו ממנו מן הנשמות שהיו כלולים קודם החטא ועל כן קודם גאולת מצרים רימז לו הקב״ה כל הארבעה גליות כמ״ש (שמות ג׳, י״ד) אהיה אשר אהיה כמו שאמרו רז״ל אהיה עמהם בשעבוד זה אהיה עמהם בשעבוד מלכיות ואמר לו משה רבינו ע״ה דיה לצרה בשעתה והסכים לו השם יתברך ואמר לו כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם וגו׳. להבין זה איך השכיל משה רבינו ע״ה כביכול יותר אך דנודע שהאמת שהיה ההכרח להיות כך שיהיו ישראל מפוזרין בין האומות בשעבוד לטעם הנ״ל אך שהצדיק כמוהו ידע לתקן זה בתפלתו ובקשתו שלא יהיה צורך לשעבוד ולתקן בענין אחר תיקון האמור ובפרט עם דור דעה כמותם שקיבלו התורה על ידי שהיו דור דעה וזה הדעת היה להן מבחי׳ משה שהוא סוד הדעת ועל שם כך נקראו דור דעה דורו של משה דור של הדעת שהוא היה עיקר בהדור כמ״ש שקול משה כנגד כל ישראל וכמ״ש (במדבר י״א, כ״א) שש מאות אלך רגלי דייקא על כן אמר בלשון בקשה די לצרה בשעתה שלא יהיו צריכים לשעבוד מלכיות כאמור והוא יתברך קבל בקשתו והסכים לזה ואמר לו אמור אהיה שלחני בגלות זה בלבד ולא יהיה עוד שעבוד מלכיות ובודאי היה עתיד כך להיות שלא יהיו עוד ישראל פזורין בין העמים אם היה אותו הדור עצמם נכנסין לארץ על ידי שהיו נקראים דור דעה וקבלו התורה פנים בפנים וזכו למדריגה גדולה היה אפשר שיהיה התיקון בלאו הכי שלא יהיה שעבוד מלכיות עוד אך על ידי הזירה שנגזר עליהם (שם י״ד, ל״ה) במדבר הזה יתמו ודור שאחריהם יכנסו לארץ והדור השני לא היו בגדר הדור הראשון שיצאו מצרים על כן לא היה להם הכח שהיה לדור שקדם להם לתקן בלתי הפיזור בין העמים והטעם הוא כי הראשונים היו במדריגות במס העושים עבודתם רק לנחת רוח לאביהם שבשמים ולא לקבול שכר מחמת תוקף אהבתם לבורא ב״ה שראו עין בעין האותות והמפותים והיד החזקה שעה עמהם כנודע והיה להם חוזק האמונה מה שאין כן הדור השני הקמים אחריהם שהיו בגדר עבדים שהיו העבודות שלהם לקבל שכר ומשה רבינו ע״ה היה חפץ שיתקיים הבטחתו יתברך שלא יהיה שעבוד והיה רוצה לתקן גם בהצטרף עם הדור השני הקמים אחריהם לתקן תיקון הנ״ל ותיקון לא היה אפשר כי אם שיכנס לארץ כפי שידע זה ע״פ השגתו הגדולה. ואף שנודע כי צדיק הבא מחוץ לארץ לארץ ישראל בבואו לשם צריך ליפול מתחלה ממדריגתו הקדומה מפני שהוא אויר א׳ קדוש כנודע זה בספרים שצריך להיות העדר קודם להויה כמבואר במקום אחר והוא כבר עלה למקום שאין הנברא יכול להשיג יותר כמ״ש (תהלים ח׳, ו׳) ותחסרהו מעט מאלהים וגו׳ ואם כן אם היה נכנס לארץ היה צריך ליפול ממדריגתו הקדומה מכל מקום לאהבה ישראל להצילן משעבוד שלא להיות עוד הסכים גם על זה והשיב לו השם יתברך רב לך אל תוסף דבר גו׳ הכוונה כי רב ודי לך ממדריגתך עד שאינך צריך לעלות עוד כי אם אפשר כי אין עוד השגת נברא למעלה מזה ואם תבא לשם תצטרך ליפול ממדריגתך ואם כוונתך לתועלת ישראל דע לך שאין זה אותו הדור שהסכמתי על ידי כי הם היו בתי׳ בניך דעייל ונפיק בהיכלא דמלכא ומפשפש בכל גנזייא דמלכא שכל רז לא אניס להון על כן היו יכולין לתקן עמך התיקון מבלי הפיזור בין האומות אבל עם הדור הזה אי אפשר לך לתקן כי אם על ידי פיזור בין האומות:

י״זוזהו שאמרו בגמ׳ כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר פירוש אינך מבקש אלא לזה הדור שעבודתן הוא לקבל שכר שהן בחי׳ עבדים ומצידך אי אתה צריך לזה כאמור אלא אדרבה עכשיו הוא רב לך דרגא שלך ושם תצטרך ליפול ממדריגתך ולהן גם כן לא תפעול מטעם הנזכר לכך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה כי הוא מהנמנע. אלא מעלה אני עליך כאלו עשיתם. דנודע כי אתפשטותא דמשה הוא בכל דרא עד ששים רבוא דרי ובכל צדיק וצדיק יש בחי׳ משה ניצוץ הקדוש מנשמת משה רבינו ע״ה שמסייעו לעובד עבודתו יתברך וזהו בסוד העיבור כי הצדיק הבא לטהר בהתעוררותו שמתחילה מסייעין אותו על ידי בחי׳ ניצוץ משה רבינו ע״ה שמתעבר אחר כך עמו וזה נקרא בחי׳ ענוה ודעת שאצל הצדיק כי לולא זאת אי אפשר לבא לידי שלימות הגמור כי משה זכה לענוה על ידי דעתו הדגולה כי בלא ענוה אין התחלה כלל בעבודתו יתברך כמבואר אצלנו למה שאמרו בגמרא שלחו מתם איזהו בן עולם הבא שפל ברך וענוותן ולשון מתם אינו מובן כי היה לו למימר שלחו ממערבא כמו שמצינו כמה פעמים בש״ס:

י״חאך דיש בני אדם שהם הולכים בתמימות בתם לב ועסקים בתורה ונראה לבני אדם שהם תמימים אך אם אין להם מדת הענוה שהוא בחינת משה אינן בני עולם הבא וזהו שלחו מת״ם פי׳ מהתמימים שהולכים לפי הנראה בתמימות איזה מהן בני עולם הבא שפל ברך וענוותן וכו׳ ואם זוכה אדם לבחי׳ אתפשטותא דמשה הנ״ל יכול לברר הניצוצות ולתקן וגם אחר בירור הניצוצות שנזכה לביאת משיחנו במהרה בימינו גם כן יהיה על ידי משה רבינו ע״ה כנודע שנשמת משה הוא משיח כמ״ש אדם ר״ת אדם דוד משה משיח כנודע זה מזוהר הקדוש. וזהו מעלה אני עליך כאלו עשיתם שהאמת הוא כן שאתה הוא העושה התיקון של בירורין הנ״ל גם בשעבוד וזהו ויתעבר ה׳ בי למענכם הוא לשון עיבור כי על ידי שאינכם בגדר הדור הראשון לכך לתקן הברורים הוצרכתי לבוא בבחי׳ עיבור בכל צדיק וצדיק כאמור לעיל והבן ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

י״טבפסוק וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלהים וגו׳. נודע מה ששנו חכמים במשנה בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע להבין זה אהבתו יתברך ביצר הרע איך הוא דנודע כי הבורא ב״ה ברא העולם בבחי׳ אור וחושך כי כל יום הוא כלול מחושך ואור כי בתחלה הוא הלילה ואחר כך בא אור היום ונכללין שניהם אף שהם שני הפכים מכל מקום נכללין ונקראים הלילה והיום שניהם יום אחד שלם והקדמת החושך הוא תחלה ואחר כך בא האור והוא שעל ידי שהוא יתברך עושה שלום ביניהם כמ״ש (ישעיה מ״ה, ז׳) יוצר אור ובורא חושך עושה שלום וגו׳ וכמו כן גם בבריאת האדם היתה גם כן כך בחי׳ החשכות שהוא בחי׳ היצר הרע נקרא חושך ובחי׳ היצר טוב שנקרא יום אור כנודע ולכך באדם גם כן בחי׳ החשכות הוא קודם אצלו קודם שיבוא לו אור השכל הוא בקטנות וחשכות שהוא מקום דינים וכל זה הוטבע באדם טוב ורע כדי שיהיה לו בחירה להיות שכר ועונש מחמת שמלובשים כל אחד בחומר כנודע וצריך כל אחד להכניע הרע אל הטוב וכללן יחד שיהיו נקראים שניהם בחינת יום אף החשכות שיהיה מקודם ולילה כיום יאיר לו והיינו על ידי מה שיבין שגם שם בהחשכות הוא צמצום אלהותו שהוא אלהים המורה על דין כמבואר במקום אחר ויביאן על ידי הדעת לשרשן ואדרבה יעבוד על ידי זה יותר ואז נכנע שמאל בימין ואז יכניע החומר אל הצורה ונעשה יום א׳ שלם בשלימות הגמור וכ״ז בפנימיות האדם. וכן נמי בחיצוניות האדם שהן הצטרכות כל האדם כגון פרנסה ושארי הצטרכותו אם רואה שבא לבחי׳ צמצום יראה ויבין לאחוז מזה בו יתברך על ידי שיתחיל להתפלל לה׳ ויכנוס מזה במדת רחמנות שהוא שם הוי״ה וכמו שנתעורר באדם למטה שנעשה אצלו יחוד מן רע טוב מבחי׳ החשכות אור ויום כך נעשה יחוד למעלה גם כן כי באתערותא דלתתא אתער לעילא כי באמת יחוד העליון תלוי בידינו כי הבורא ב״ה מסר הנהגה לישראל להנהיג כל העולמות עליונים ולייחדם ונעשה על ידי זה יחוד הוי״ה ואלקים ואז יורדת המשכת החיות גם כן למטה אל האדם ההוא:

כ׳וזהו וידעת היום הוא מלשון חיבור ויחוד שנתייחד שני הבחינות ימין ושמאל שיהא נקרא היום בחי׳ יום כאמור אף החשכות וכל זה על ידי שוהשבות אל לבבך שני יצריך ואז כי ה׳ הוא האלקים הוי״ה נעשה מן האלקים בשמים ממעל שנעשה כן למעלה ועל הארץ מתחת וכן נשפע גם כן למטה אל האדם בכל עניניו הן בפנימיותו הן בחיצוניותו אך שזה אי אפשר שיהא כך תמיד בתמידות שצריך עוד אחרי זה לבא לבחי׳ צמצום מאחר שהיחוד העליון נמסר בידינו ישראל ותענוג תמידי אינו תענוג לכך צריך שוב פירוד מן היחוד שצריך לחזור ולהתפלל ולייחד יחוד שני בכדי שלא יהיה תענוג תמידי ומטעם זה הקב״ה חפץ ומתאוה לתפלתן של צדיקים שיורדים למקום הצמצום שהוא בחי׳ אלהים כדי שעל ידי זה יעוררו היחוד למעלה מחמת שייחדו כן למטה מדת חושך ואור שבקרבן. וכן תמיד הוא בכל עניני האדם צריך הצמצום לטעם הנ״ל ולטעם זה אמרו תפלה עושה מחצה כי אי אפשר שיעשה התפלה בשלימות הפעולה בכדי שלא יצטרך להתפלל עוד על דבר זה לעולם כי אם כן יהא גם כן בשרשו היחוד בתמידות וזה אינו נקרא תענוג כאמור וזהו נקרא אצלו יתברך תענוג גדול כשמבקשים ממנו בני אדם צרכיהם אף שיודע מחסורן כי למשל האב מתענג ממה שבנו הקטן מבקש ממנו ויש לו תשוקה מזה כך באלף אלפי הבדלות הבורא ב״ה יש לו תענוג מתפלות ובקשות ישראל וכל אדם הוא עולם וצריך לתקן היחוד בשרשו מה שאי אפשר לאחר לתקן זה בחינה שכנגד חלקו רק הוא כי באמת עבדא אפילו נהום כריסיה לא שוייא כי אין לך אדם שיהא מגיע לו מצד הדין אפילו לחם פרנסתו רק נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו שהוא יתברך זן בחסדו הגדול את בריותיו ע״כ צריך להתעורר החסד והרחמים עליו כי באמת גם היום הפרנסה שמגיע לכל האדם הוא החיות היורד מלמעלה בחסדו הגדול והיא בחי׳ מן שהתורה היא נצחיות וגם היום נוהגת פרשת המן כאמור אצלנו במקום אחר כי במדבר על ידי הזדככות חומרם יוכלו לקבלו החיות מבלי לבוש כמ״ש (שמות ט״ז, ט״ו) כי לא ידעו מה הוא שאין לו תפיסה אף אחר שחטאו ונתעבה חומריותן לכך נצטרכה החיות הנק׳ מן להתלבש בכלי שהוא עסק האדם כמ״ש (שם ט״ז, ל״ג) קח צנצנת אחת ותן שמה וגו׳ שהוא כלי ולבוש למשמרת לדורותיכם. ולזה אמרו בזוהר שצריך לצייר את עצמו בשעת קריאת השירה כאלו היה בקיעת ים סוף כי כמו ששם לא היה המן עד שהיתה מקודם קריעת ים סוף שעל ידי האמונה שראו האותות זכו להזדככות הנ״ל גם כן עכשיו צריך מתחלה שיהיה בחי׳ קריעת ים סוף על ידי שיצייר כך אף שאי אפשר שיהיה ממש כך הוא על ידי שאנו חומריים אך נעשה כן בפנימיות בחי׳ קריעת ים סוף ואחר כך יוכל לקבל השפע המלובש בדבר ההוא שממנו בא לו פרנסתו וכל זה מבואר אצלנו במקום אחר באריכות והעיקר לזה להמשכת השפע הוא האמונה שיאמין שפרנסתו מסורה בידו יתברך לבדו ועל ידי זה יבקש ממנו באמת ויעורר החסד עליו כאמור ואף אותו שיש לו כבר פרנסתו מוכנת מכל מקום צריך לבקש ממנו יתברך שיתן לו ויקנה לו שישליטנה האלהים לאכול ממנו כמו שמצינו בזוהר שרב ייבא סבא כשהיה השולחן מסודר לפניו היה אומר המתינו עד דתתייהב מבי׳ מלכא והיה מבקש ממנו יתברך כנ״ל כי כמה בני אדם שיש להם ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו על ידי כמה מניעות כנודע וכמ״ש שלמה המלך ע״ה בקהלת ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו כי דעתו צרה להנות מממון שהכין מאחר שלא התפלל שתתייהב מבי׳ מלכא בכדי שיתן לו הוא יתברך להנות ממנו שלא יהא הממון בבחי׳ הצמצום והבן:

כ״אולכך גבי מעשר כתיב (מלאכי ג׳, י׳) והריקותי לכם ברכה עד בלי די כי די הוא לשון צמצום כמ״ש שדי שאמר לעולמו די שיצמצם ויגביל א״ע האולם ואם נותן החומש שהוא תרין עשורין כראוי נמצא שמאמין בהשגחת הבורא ב״ה שממנו בא לו פרנסתו ואם כן אף שלא היה ראוי לקיבול שכר מאחר שהוא יתברך הנותן מכל מקום עבור האמונה שהביאתו לזה נאמר והריקותי לכם ברכה על בלי די שיהא מורק מכלי ומצמצומים רבים עד שיהיה בלי די שהוא צמצום רק בלי צמצום שישליטנו האלקים לאכול ממנו:

כ״בוע״כ אמר י אבינו ע״ה (בראשית כ״ח, כ״ב) עשר אעשרנו לך שתי פעמים ולא אמר אתן לך חומש, אך הוא מפני שיש בזה חומר וצורה, כי המעשה הגשמית היא כלי, והחיות שמשים בה בשעת הנתינה דהיינו האמונה והתשוקה שמשים בה הוא בחי׳ צורה, לכן חלקו לשתי בחינות עשר אעשרנו וכמו כן קיבול שכרו הוא גם כן בגשמי וברוחני כי מה שאמרנו לעיל מ״ש והריקותי לכם ברכה עד בלי די שהוא נחלה בלי מצרים הוא על שכר הנקרא עולם הבא שיפה מכל חיי עולם הזה לבד מה שמקבל שכר בגשמי שמתרבה הונו גם כן כנגד חלק המעשה שבמצוה עוד זוכה לעולם הבא שהוא בלי די בלי גבול ומיצר:

כ״גוהעיקר הוא האמונה בזה בהשגחתו יתברך שהוא הנותן חיים לכל חי כי על ידי יעשה המצוה של צדקה כראוי במעשה ובמחשבה ועל כן אמר י כשביקש כל צרכיו ואמר (שם כ׳, כ״א) אם יהיה אלהים עמדי וגו׳ ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש וגו׳ והיה ה׳ לי לאלהים כאמור לעיל כי הוא התפלל זה על כל הדורות הבאין המכונים בשם י כי הן חלקיו מפני שהם בניו שלא יחסיר להן הבורא ב״ה בקשתן כשיתפללו אליו באופן שהוי״ה יהיה בחינת של אלקים כאמור וזהו והיה הוי״ה לי לאלהים וזהו גם כן אם יהיה אלקים עמדי שגם הדין יסכים למבוקשתי כי בלעדי זה אי אפשר אם לא ימתיק הדין כאמור ואז יהיה יחוד גמור גם כן למעלה כך עד שיושפע גם כן כמו כן למטה וזהו כלל גדול בכל עניני אדם והבן:

כ״דבפסוק אז יבדיל משה שלש ערים וגו׳ לנוס שמה רוצח וגו׳ ואיתא במדרש מהא דכתיב אז יבדיל וגו׳ וכתיב אחרי זה וזאת התורה אשר שם משה וגו׳ שהתורה קולטת כמו שערי מקלט קולטין ולא עוד אלא שערי מקלט אינן קולטין אלא שוגגין ודברי תורה קולטין בין שוגגין ובין מזידין ע״כ תורף כוונת המדרש אף שאין זה לשונו ממש:

כ״הולהבין הענין לפי דרכינו הוא ע״פ מה שנודע שבחי׳ משה רבינו ע״ה הוא סוד הדעת שמתפשט בכלל כל ישראל שהן ששים רבוא בכללותן שעל ידי בחינתו זאת יהא להן דעת לעבוד ה״שי ולהפריש ולהבדיל בין טוב לרע שהוא סוד המכריע וההבדלה כנודע ועל ידי בחי׳ משה שבכל אחד ואחד פרטי מישראל וכמ״ש בזוהר אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד ששים רבוא דרי שהכוונה הוא כאמור שההתפשטות של בחי׳ משה הוא בכל ששים רבוא שרשי נשמות ישראל בענין שזה בחי׳ דעת שיש בכל אחד הוא ממש בחי׳ משה שעל ידי הוא עובד עבודת הבורא ב״ה ומקשט וממתק המדות המוטבעין בטבעו ולהכריען ולהבדילן מן הרע ולבלתי יומשכו אחרי חומריות גשמיותן כי אם להשתמש עם המדות בדברים הנוגעים לעבודתו יתברך שמו שעל ידי בחי׳ הדעת שבו יודע ומבחין בין טוב לרע ומכריע את המדות לטוב כפי כוונת הבורא ב״ה שקבע בטבעו אלו המדות בכדי שישתמש בהן בעבודה הטובה ורצויה לפניו יתברך שמבלעדי המדות כולן כל אחד כפי שהוטבעו בתוך האדם אם אין מכניסן ומכריען להטוב כולן אין שלימות בעבודתו יתברך אף אם יש בו איזהו מדת טובה כנודע שהן אחדות א׳ על ידי הדעת המאחדן ובלעדי הדעת אי אפשר להיות בו אחדות כל המדות לטוב ולא כח ההבדלה בין טוב לרע וכמ״ש בש״ס אם אין דעת הבדלה מנין שלכך קבעו ברכת הבדלה בחונן הדעת. אך כח הנהגת הדעת שידע מה טוב ומה היפוכו הוא על ידי נתינת התורה למשה רבינו ע״ה שהוא בכדי לידע מתוך התורה מהו הדרכים הטובים ומצותיו של הבורא ב״ה ואיזה דבר שנצטוינו שלא לעשותו שהוא אפשר כי אם על ידי נתינת התורה לישראל וכן בכל אדם פרטי אחר שלומד בתורה ורואה מה שנתחייב לעשותו ומה שנצטוה שלא לעשות אף החומריות שבו משכו למצוא לעצמו היתירם בדעת שקר מן אותו הלימוד כנודע שכמה רשעים מוצאין להן היתר לרשען על ידי דעת שקרים שהמשיכו בתוכן מכל מקום על ידי בחי׳ משה שהוא הדעת האמיתי מבדיל הרע מן הטוב ורואה האמיתית התורה כפי כוונת הבורא ב״ה שזה סוד הבחירה שניתנה לאדם כי כפי רוב בחי׳ דעת האמיתי שבו בחי׳ משה כך זוכה לראות האמת וכך מתקן המדות שלו. אך בכדי לבוא אל דעת האמיתי ושלא יטהו חומרו מדרך האמת הוא על ידי יראה ואהבה שלא ירגיל את עצמו לירא משום דבר זולתו מפניו יתברך ושלא לאהוב שום דבר זולתו אותו יתברך ולקיים מצותיו ובעת שעושה שום מצוה או עסק התורה ותפלה יהא בדחילו ורחימו כנודע שהוא עיקר יסוד העבודה שעל ידי זה יבא לדעת האמיתי ולהתפארות הטוב להיות כל חפצו וישעו ומגמתו לעשות נחת רוח לו יתברך ולפאר שמו יתברך ועל ידי התקשרותו בעבותות היראה ואהבה והתפארות הטוב יזכה לדעת האמת להיות מבחין ומבדיל בין טוב ורע ולא יראה שום דעת שקר ח״ו בתורתו ובלימודו כי אם האמת יתגלה תמיד ויוסיף שלימות מיום אל יום ולא יתגאה ח״ו בלימודו ועבודתו כמו שיקרא לרוב בני האדם שאדרבה על ידי לימודו בהתורה מתגאה ומתגדל ושי לו התפארות רע ובודאי אז מסתלק הוא יתברך ממנו לגמרי כמ״ש אין אני והוא יכולים לדור ובודאי בהסתלק ממנו חלק האלקי שבו בודאי ידבק בשקר ובדיעות שקרים להיות דרכו ישר בעיניו וימאס באנשי אמת שאינן במדריגתו וידמה לו האמת לשקר כנודע ששורש כל הרעות ומה שעובר על מצות השם יתברך הוא על ידי הגדלות שבו. וכל זה על ידי שלא הרגיל את עצמו להיות לימודו ועסקי עבודתו באהבה ויראה ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו שאז לא פרחת לעילא ולא עולה הלימוד לנחת רוח לפניו יתברך בכדי שישכון בתוך זה האדם חלק האלקות כמ״ש (שמות כ״ה, ח׳) ושכנתי בתוכם ממש ועל ידי זה לא זכה לדעת השלם האמיתי ואינו יודע להבדיל בין טוב לרע שאם אין דיעה וכו׳ ונקרא (משלי ט״ז, כ״ח) נרגן מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה כנודע שהוא יתברך מלא כל הארץ כבודו בכל המדות המוטבעין בתוך האדם השפל ובכל הנמצאים והיצורים והנעשים ועל ידי מה שהוא אין לו כח ההבדלה בין טוב לרע ועל ידי גבהותו שקנה מצד התורה שלמד או ממעשה עבודתו מסלק החלק האלקי מתוכו וממשות המוטבעין בו ומכל מעשה שעושה עבור שבכל מעשיו הוא גבה מזה ומרים את לבבו בגדלות וממשיך את המדות לרע על ידי סילוק הטוב מהם שהוא בחי׳ שכינתו יתברך ששוכן בהמדות שבאדם ובכל המעשים הנמצאים שבעולם ופוגם כביכול כן למעלה בשרשו סילוק אלופו של עולם מן המדות ועל ידי זה באין עליו כל הדינים עבור שגרם סילוק ופירוד אלופו של עולם מן המדות שבו ובשרשו העליון מה שאין כן האדם שרוצה לבוא לבחי׳ דעת האמיתי ומתנהג כאמור בכל מעשיו באהבה ויראה והתפארות ושלא להתגדל בהתפארות רע ח״ו אזי נמשך בחי׳ האל״ף שהוא אלופו של עולם על כל המדות המוטבעין בתוכו ומקשר כל המדות שבו שהן שבעה מדות כנודע לאלופו של עולם. וכל זה באמצעות אלו הג׳ מדות שמעורר בקרבו בתחלתו להיות רגיל להטותן תמיד להטוב כמבואר למעלה ועל ידי לימודן בהתורה מתגלין לו כל העצות טובות וידיעת האמת ואיך להיות נבדל מן הרע והשקר ויוסיף תמיד שפלות ועל ידי זה יתוסף תמיד הארת הא׳ שהוא אלהותו יתברך להיות שופע בתוכו כי כפי רוב השפלות שלו יראה יותר רוממות האל יתברך וגדולתו ויתחזקו בו המדות כולן שווין לטוב יתוסף גם כן הארות אלהותו יתברך השוכן את דכא ושפל רוח ויתפשט אלהותו יתברך בכל השבעה מדותיו וגורם גם כן כך למעלה בשרשו להיות נשפע עליו תמיד רב טוב שפע וברכות מהארות אין סוף ב״ה בהמדות העליונים שבשרשו העליון. ועל ידי זה מתקן גם מה שקלקל כבר קודם שבא למדריגה זו ופגם בדמן העבר באיזה מדה מן המדות ועתה בהטותו את עצמו עם כל המדות לטוב להיות נקשר עם כל מדותיו באלופו של עולם על ידי התורה שלמד וראה העצות כאמור למעלה נקלטין ונכללין ונכנסים כל מעשיו הראשונים בעשה על ידי המדות בחלק הרע שהיה בו תחלה להיות נכנסים אל הקדושה ונמתקים להיות נקראים בשם זכיות וכמ״ש בש״ס גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות ופעם אחד אמרו שנעשים לו כשגגות וכמסקנת הש״ס כאן מאהבה וכאן מיראה וזהו ששב לה׳ מאהבה ומיראה כאמור שהן האמצעים שהביאו אותן לזה המדריגה בודאי נעשים לו כשגגות וכזכיות גם כן וקדושתו יתברך ותורתו כי אורייתא וקב״ה חד היא קולטת את כל מעשיו אפילו שהיו בקליפות מקודם לכן להיות עתה מתכללים בקדושה עבור תיקון כל מדותיו שעל ידי עשה אותן המעשים רעים כגון שעשה מתחלה איזה דבר באהבה רעה שהיה לו לזה המעשה וכהיום על ידי תיקון המדה וכללותיה בכל השבעה מדות כ״א להיות נקשרים באלופו של עולם נתקן גם כן חלק המדה ההיא שהשתמש בה תחלה לרע להיות יוצא מן הקליפות עבור שהוא חלק הקדושה רק שהכניסה תחלה בקליפות וכהיום נופל הקליפות למטה והניצוץ של המדה נתכלל בשרשו ונקלט בקדושה העליונה קדושת המדות:

כ״וובזה נבא אל ביאור הכתובים:

כ״זאז יבדיל משה שלש ערים וגו׳ שרוצה לומר להיות בחי׳ אז שהוא אותיות אל״ף זיי״ן שהאל״ף הוא אלופו של עולם שמתאחד ונתגלה מאורו על הז׳ מדות כאמור לעיל פירוש לזכות לזאת המדריגה בכדי שיתאחדו בחי׳ ז׳ שהן מדות להאל״ף שהו אלופו של עולם הוא על ידי שיבדיל משה שהוא סוד הדעת האמיתי שבכל אדם כמבואר למעלה ומי הם המעוררים אותו לבוא לזאת הבחי׳ להיות לו דעת אמיתי בחי׳ משה לראות האמת בהתורה ולהנצל מעצת כזבים ושקרים המפרידים את מדותיו מבחי׳ הא׳ מסיים הכתוב שלש ערים פי׳ ערים הוא לשון התעוררות שעל ידי השלש מעוררים שהן אהבה ויראה והתפארות לשמו יתברך שלש ישתמש בהן לרע כי אם בעבודות הבורא יתברך זוכה לבחי׳ משה הנזכר להיות נעשה על ידי ההבדלה בין טוב לרע ולהיות מקושר באמיתיות התורה כמו שמסיים והולך וזאת התורה אשר שם משה פירוש שזאת התורה שהוא לומד יהיה על פי הדעת האמיתי ששם לו בחי׳ משה:

כ״חוזהו גם כן כוונת המדרש כמו שערי מקלט קולטין כך התורה קולטת פירוש אחר שיש לו דעת השלם המביאו למדריגה שיתקשרו כל השבעה מדות באלופו של עולם וכל זה על ידי השלש ערים שהתעוררו אותו לבוא לזה שהן אהבה ויראה ותפארות שעל ידם שב לה׳ אז נקלטים גם כן כל העונות ושגגות להתורה להיות מתכללים בהקדושה וזהו שמסיים המדרש ולא עוד אלא שערי מקלט וכו׳ ודברי תורה קולטת בין שוגגין ובין מזידין שאפילו זדונות נעשים לו כזכיות עבור ששב מאהבה ומיראה כמסקנת הש״ס הנ״ל עבור התכללותן של ניצוצות המדות שהכניס בקליפיות ונתכללו עתה אל שורש המדות שבעלייתן עולין גם כן חלקי המדות שלו כנ״ל והבן:

כ״טשמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד וגו׳ ואיתא במדרש לשעבר הקדמתם נעשה לנשמע עשיתם את העגל אבדתם נעשה ועתה שמרו נשמע וזהו שמע ישראל להבין הענין וגם להבין ענין קדימת נעשה לנשמע שלא כדרך זה העולם שצריך תחלה קדימת השמיעה וכמ״ש המין עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו ולאיזה כוונה אמרו כך ישראל במתן תורה ושורש הענין דנודע מה שאמרו רז״ל בראשית ברא בשביל התורה ובשביל ישראל שנקראים ראשית ברא הקב״ה כל העולם ושמים ושמי השמים והנה השני דברים שהן תורה וישראל הן דבר אחדות אחד כנודע ששורש נשמות ישראל הוא התורה ונמצא כי כח הפועל שבנפעלים הנמצאים עליונים ותחתונים הוא התורה וישראל שהן אחדות הגמור וקב״ה ואורייתא חד נמצא כי כוונת הבורא ב״ה היה להיות אחדות אחד ישראל והתורה עמו יתברך בלי הפסק ח״ו. ועל כן בכל מעשה פרטי שמזדמן לאדם לעשות בזה העולם המעשה שהאדם נקבע בו צריך לחשוב הלא זה הדבר הוא נברא בכח התורה שהוא אחדות אחד עמו יתברך שמו ובשבילי שאני ישראל נברא זאת המעשה והנה יש בזה הדבר כח הפועל והנה כמו שהיתה הבריאה עם הפועל ההוא שהוא התורה והבורא ב״ה שהן אחדות גמור כך המעשה הזה הפרטי אראה לעשות בכח הפועל ההוא ואהיה עבד נאמן לשולחי לקשר זאת המעשה הגשמיות שנתעבה בה כח הפועל בלי ראות לעין להפשיטו מגשמיות ולקשרו בהפועל הרוחני על פי התורה לעשות זאת המעשה על פי התורה והדין ובכוונה רצויה כפי מצות הכתובין בהתורה ונמצא שכשעושה כך מקיים כוונת הבורא ב״ה בבריאת עולמו בשביל התורה ובשביל ישראל ומקשר כל עולם המעשה ברוחניות אין סוף ב״ה ומקרבו לשרשו ועל ידי זה נשפע שפע וברכה בעולם המעשה ממקום העליון הרוחני ובודאי עושה זאת המעשה לא לשום כוונה גשמיות או להנאתו הגשמיות כי אם לעשות נחת רוח ולקיים רצון הבורא ב״ה:

ל׳וזהו ענין כוונת קדימת נעשה לנשמע כי נודע שזה המבואר למעלה הוא יחוד השלם שמייחד ומקשר כח הפועל השוכן בתחתונים שהוא בחי׳ שכינה להוי״ה שמהווה כל הויות וכח הפועל ההוא נקרא בחי׳ אדנ״י מלשון אדנים למשכן שהמשכן היה יסודו האדנות שהוא כינוי לכח הפועל השוכן בעולם המעשה בכל הדברים הנעשים בזה העולם שהוא בחי׳ מלא כל הארץ כבודו על ידי שכח הפועל הוא בכל הנפעלים וכל עוד שעושים ישראל בזה העולם כנ״ל אזי מקשר ומייחד בחי׳ אדנ״י להוי״ה כאמור אבל כשעושה הדבר בלי כוונה הנ״ל ומגשם זה המעשה שעושה אזי נקרא מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם משכינתיה שמפרידו כביכו״ל משרשו ומכניסו בגשמיות יתירה. והנה מבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט, כ״ו) כמו באלף אלפי הבדלות בזיווג הגשמי עיקר היחוד הוא בהעדר לבושין כמו כן באלף אלפי הבדלות יחוד העליון הרוחני הנ״ל אי אפשר כי אם שלא יהא מסך מבדיל ולבוש גשמי לכוונתו זאת האמור למעלה כי אם שיעשה זאת מבלי שילביש זאת בכונה גשמיות וצריך מתחלה לעשות תשובה גמורה מחטאיו בכדי שלא יהיו מסך מבדיל אל היחוד והנה באמת לזכות לזאת המדריגה שיהא היחוד הגמור בכל התנאים המבוארים בכל השלימות אי אפשר להיות כי אם בימות המשיח במהרה בימינו כנודע וגם במתן תורה שאז היו במדריגה כמו שיהיה בימי המשיח במהרה בימינו כנודע שאז היה היחוד על צד השלימות בלי שום מסכים ומלבושים. וזה כונתם שהקדימו נעשה לנשמע שאמרו נעשה כל מעשינו בלי שום כונה אחרת כי אם ונשמע שהוא לשון אסיפה וחיבור כמו (שמואל א ט״ו, ד׳ ו)ישמע שאול את העם וגם כן כאן קבלו עליהם לעשות כל מעשים שבעולם המעשה לכונת ונשמע שהיא לחיבור ויחוד בלי שום לבושים ומסכים כי אז היו כל ישראל מופשטין מגשמיות מאוד בהזדככות חומרן כנודע. ועל כך הקדימו הנעשה כי אחר עשייתן בכוונה הזאת בא אחר כך היחוד שהוא בחי׳ ונשמע והנה אחר שעשו את העגל וחזרו לחומריותן ולגשמיותן כמ״ש (שמות ל״ג, ו׳) ויתנצלו בני שיראל את עדים וגו׳ הנה אי אפשר להיות עוד היחוד על צד המובחר והשלימות עבור מלבושים ומסכים הגשמיים הבאים מצד גודל חומריות האדם וחטאיו שחוטא מצד חומריותו ואף על פי כן צריך כל אחד לזכך את עצמו בכל מה דאפשר בכדי שיהא היחוד על ידו אף שהוא עתה בלא שלימות הגמור מכל מקום נקרא עובד ועושה נחת רוח לבוראו במה שאפשר לו שמקשר עולם המעשה בא״ס ב״ה:

ל״אוזהו כוונת המדרש לשעבר הקדמתם נעשה לנשמע על צד היותר טוב והגון בשלימות עשיתם את העגל אבדתם נעשה שעתה אין יכולת בידכם כל כך לעשות כל מעשה העולם ביחוד גמור בלי שום לבושים חיצונים ומסכים שמצד החטאים שמחטיא אתכם החומר ומכל מקום שמרו נשמע שמרו הוא מלשון המתנה כמו (בראשית ל״ז, י״א) ואביו שמר את הדבר שצריכים אתם לעשות בכל מה דאפשר על צד היותר טוב לפי מדריגתכם של עתה והיחוד השלם המתינו עד ביאת המשיח במהרה בימינו שאז תהיה מדריגתכם גדולה בזיכוך החומריות והלבושים ויהיה אז היחוד הגמור שיתכלל כל בחי׳ אדנ״י להוי״ה ויהיה ה׳ אחד ושמו אחד עבור היחוד הגדול והתמידי שנזכה אז במהרה בימינו. וזהו כונת הש״ס כתיב (זכריה י״ד, ט׳) והיה ה׳ למלך וגו׳ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו ה׳ אחד כביכול וכו׳ אלא לא כעולם הזה עולם הבא בעולם הזה אני נקרא באדנ״י ונכתב בהוי״ה ובעולם הבא אני נקרא בהוי״ה ונכתב בהוי״ה וכו׳ כי הוא גם כן על פי האמור כי עתה בימי הגלות על ידי שאי אפשר להיות היחוד השלם כי אם על ידי לבושים ומסכים ואי אפשר לקשר בחי׳ אדנ״י בהתכללות תמידי ושלם כי אם לעתים ולפעמים ובבני אדם פרטים כי בני עלייה המה מועטים וכל זה מצד עביות וגשמיות בני העולם וכביכול בחי׳ אדנ״י לבד ובחי׳ הוי״ה לבד ובעולם הבא שהוא ימות המשיח יהיה ה׳ אחד שאז יהיה התכללות בחי׳ אדנ״י בהוי״ה בתמידות ביחוד גמור וכללי בכל אדם שיזכה אז לראות בביאת משיחנו במהרה בימינו אמן סלה ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

ל״בואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך וגו׳. ודרשו רז״ל בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ולהבין איך אפשר לאהוב השם יתברך ביצר הרע אבל הענין הוא שהשם יתברך צוה לאהוב אותו יתברך ואיך אפשר לאהוב דבר שלא נודע מהותו לכן יעצה לנו התורה ביצר הרע והוא שהשם יתברך ברא בעולם משל שממנו נוכל להבין הנמשל דהיינו כל התענוגים שבעולם כמו אכילה ושתיה ומשגל שיבין מפני מה אני אוהב אותו דבר הלא הוא רק אהבה נפולה מעולם אהבה כנזכר אצלנו כמה פעמים ועל אחת כמה וכמה שיש לי לאהוב הבורא ב״ה שהוא מקור כל התענוגים וזה שאמר דוד המלך ע״ה (תהלים ס״ט, י״ב) ואהי להם למשל רצה לומר שהם סוברים שאני אוחז במשל לבדו ואין אני לוקח הנמשל אבל באמת אינו כן. אך יש יצר הרע שמסמא עיניו בל יראה ליקח הנמשל רק לאחוז במשל לבדו העצה לזה הוא עסק התורה כמאמר רז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכו ולהבין למה קורא כאן בשם מנוול דוקא הענין הוא כי כל התענוגים הם תענוגים שבורים ואינם שלימים שהם רק לפי שעה ואחר כך בטל נמצא הוא שבור ואינו שלם וסופם הוא דבר מאוס כמו אכילה נעשה אחר כך דבר מאוס וכן שאר כל התאוות וזהו אם פגע בך מנוול זה שמסיחך לדברים המאוסים משכהו לבהמ״ד כי התורה היא תבלין ליצר הרע כמאמר בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין וזהו נקרא תשובה מאהבה שמשיב עצמו מהתאוות עצמם לאהוב השם יתברך וזדונות נעשים לו כזכיות שמכל עבירה נעשה מצות אהבה שלוקח מהם הנמשל לאהוב השם יתברך ולכן נקרא התורה תבלין כמו תבלין שממתקים אותו התבשיל עצמו כך על ידי התורה מהזדונות עצמן נעשים זכיות והבן:

ל״גבמדרש ואהבת את ה׳ אלהיך וגו׳ אינו יודע האיך אוהב אדם את המקום אלא אהבתו בפי הבריות כמ״ש והיו הדברים האלה וגו׳ אשר אנכי וגו׳. להבין הענין נקדים פסוק (בראשית י״ב, א׳) ויאמר ה׳ אל אברם לך לך מארצך וגו׳ דנודע סוד נשמות הגרים הוא מהעלאת הניצוצות קדושות שמתעלין מעמקי הקליפות על ידי הצדיקים שמתדבקים באותיות התורה ותפלה שלומדים ומתפללים ומתקשרים את עצמם עם כל הנבראים להעלות ניצוצות שנפלו בשבירה ועל ידי שהצדיק מקשר חלק האלקי השוכן בתוכו בהכל שהוא א״ס ב״ה עם האותיות והדבורים שבהן נבראו אותן הנשמות וניצוצות שבעמקי הקליפות יש כח להדבורים להעלותן על ידי ההתקשרות שנקשר גם כן עמהם ומדבק עמהם לשרשו שהוא א״ס ב״ה שממנו נאצלו כולם ועל ידי זה יש עלייה להנשמות והניצוצות שמתקרבים לשורש הקדושה ונעשה כך בפועל שהנשמות מתקרבים ומתגיירים לחסות בצל כנפי השכינה. ולכוונה זו צריך הצדיק לירד ממדריגתו עד מקום הנשמות הנפולים בכדי שיוכל להעלותם על ידי שיגיע למדריגתם כנודע שהירידה היא צורך עלייה להעלותן על ידי שיש לו עמהם צד אחיזה בבואו למדריגתו שזהו כונת הפסוק (תהלים ק״ל, א׳) ממעמקים קראתיך ה׳ מעמקי הקליפות קראתיך ה׳ שהוא ממש שמו יתברך כי הן חלקיו כנודע ויש להבורא ב״ה נחת גדול מזה כשמדריגות תחתונים מתקרבים אליו יתברך מן השבי והוא דבר קדוש וגבוה כנודע. ועל כן ההכרח הוא לכל עובד השם יתברך לקשר את עצמו כנ״ל עם כל הנבראים שעל זה אמרו בגמ׳ אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שצריך לעמוד במקום נמוך מקום שכונת הניצוצות ויתפלל ויתחבר עמהן לשרשו ולא שיעמוד במקום גבוה בכדי שלא להתחבר עמהם שנאמר ממעמקים קראתיך ה׳ כאמור לעיל אלא צריך להיות מטפס ועולה מטפס ויורד שזהו כונת מ״ש השמים החדשים וארץ החדשה אשר אני עושה שדרשו רז״ל על הצדיקים על ידי חדושים דאורייתא עושין שמים חדשים וארץ חדשה דנודע כי בהנבראים יש בחי׳ שמים וארץ כי הצורה הנשפעת מלמעלה שהוא החיות שבאדם הוא, בחי׳ משים כמו שהשמים הוא משפיע בהארץ כמ״ש (דברים י״א, י״ז) ועצר את השמים ולא יהיה מטר והארץ הוא החומר הדבוק אל הצורה ועל ידי חידושין דאורייתא שמדבר הדבורים בדביקות גדול בשרשו מעלה אותן נשדמות שנבראו על ידי האותיות והדבורים ההם נעשו שמים וארץ חדשים שנבראו נשמות חדשות ומתקרבים אל הקדושה שהוא נשמות הגרים כחומר וצורה אשר אני עושה על ידי החלק האלקי השוכן בתוך הצדיק שהוא אלהותו ממש שמדבק עם אותן הניצוצות ולכן כתיב אני עושה:

ל״דוזהו שנאמר באברהם (בראשית י״ב, ה׳) ואת הנפש אשר עשו בחרן ותרגם אונקלוס דשעבידו לאורייתא ששעבדו וקשרו להתורה והתפלה שלהן שהיו מדברים בהתקשרות אותן מדריגות תחתונים עד שנתעלו לשורש הקדושה להעשות כך בפועל להתגייר גרים ולקרב א״ע לאהבת השם יתברך ב״ה ונתרחב גבול הקדושה מאוד על ידי טוב פעולתן:

ל״הוזהו שנאמר שם, א׳ לך לך פי׳ לשורשך שתתקרב את עצמך עם המדריגות תחתונים לשרשך על ידי דבקותך כאמור ועל ידי זה מארצך וממולדתך ומבית אביך כל הנשמות והניצוצות שבעמקי הקליפות שבארצך ובמולדתך יתעלו מארצך וממולדתך וגו׳ אל הארץ העליונה אשר אראך שעתיד אתה להשיג בכל יום מוסיף והולך ועל ידי זה ואעשך לגוי גדול שיהרבה גבול הקדושה בגוי גדול שיהיו הרבה העובדי השם ב״ה ונברכו בך וגו׳ על ידי הברכתך יתעלו למעלה וכל זה על ידי כח הדבור שהוא הפועל שבהן נבראו כל צבא עליונים ותחתונים כמ״ש דשעבידו לאורייתא:

ל״ווזהו כוונת המדרש אהבתו בפני הבריות על ידי שיתקשר את עצמו עמהם יגביהם למעלה שיבאו לאהוב את המקום ב״ה כמ״ש (ישעיה מ״א, ח׳) אברהם אוהבי כאמור שהוא עבד תחלה בשכל הזה שעל ידו נתאהב המקום בפני הבריות וכל זה על ידי מה לכך ביאר המדרש כמ״ש והיו הדברים האלה וגו׳ שאלה הדברים שהן הדבורים עצמן שבהם נבראו אותן הנשמות נפולין ונתהוו כנודע גם היום כ״ש שנתהוה הוי״ה אחרת על ידי הדבורים להעלותן כי אם היה כח להדבור לבראן היש מאין המוחלט כל שכן שיש כח להעלותן למקום קדושתן רק באופן שלא יהא הוא נפרד עם הדבורים מהבורא ב״ה שיהא בלב שלם שיהא פי ה׳ דיבר בו כאשר בדבור הקדום וזהו והיו הדברים האלה הדברים האלה שבהן נבראו רק אשר אנכי מצוך היום על לבבך שיהיו הדבורים עם לבבך בלב שלם ודביקות הבורא כאמור שאז תוכל לאהבהו בפני הבריות על ידי שעל ידי זה יתעלו הניצוצות ונפשות ההם ויתקרבו לאהבת השם יתברך כמ״ש אברהם אוהבי והבן:

ל״זואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך וגו׳ יש לך אדם שגופו חביב עליו וכו׳ ויש לך אדם וכו׳ הנה העיקר העבודה היא בלב שלם רחמנא לבא בעי כי אף שעובד את השם בדבור ומחשבה מכל מקום אם הוא אינו בתנועת הלב דהיינו שיהיה הלב מתעורר לדבורו וירגיש בתוכיותיו שנתעורר הלב כמו שאם היו דנין אתו על חיותו להורגו היו כל כחותיו ועיקר לבו מרגישין בהצער ואחר כך כשהיו נותנים לו חיותו ופוטרין אותו אזי מיד כשיבא לו הדבור מפי המבשרו בודאי ירגיש לבו בקרבו שנתעורר לשמחה ההיא בהתלהבות גדולה כן בוודאי כשמדבר הדבורים בתורה ובתפלה אפילו אם המחשבה אינו נפרד מן הדבור רק שהלב אינו מעורר בהרגש גדול כאמור במשל אזי האדם אינו דבוק באלהיו כי רחמא פי׳ שיהא דבוק בה׳ לבא בעי. על כן נאמר בכל נפשך יש לך אדם שגופו חביב וכו׳ פי׳ לפי מה שהוא אדם יצייר בדעתו ובמחשבתו הרגש לבו ושמחתו ויש לך אדם שממונו חביב וכו׳ דהיינו אנו רואים אם יש לאדם איזה עסק סחורה שמעותיו בתוכו בודאי ישים כל לבו וכל כחותיו בו ובפרט אם כל פרנסתו תלוי בזה בודאי יתלהב לבו התלהבות גדול כך בחשבו כי כל רגע ורגע נותנים לו חיותו מלמעלה וכל פרנסתו הכל הוא מלמעלה אזי ראוי שירגיש לבו לכל דבור ודבור וכל מעשה כי הלב הוא המלך בתוך איבריו והוא עיקר העבודה לה׳ אשר לא יצוייר עבודה זולתו ואם יעבוד כמה וכמה פעמים אין לו שום עליות מדריגה וצריך לבא לעולם פעם אחרת שיבא לתכלית העבודה ובודאי לא יושג זה בנקל כי לכל דבר הטוב אי אפשר בלי טורח. ובעשו כתיב (בראשית כ״ה, כ״ח) כי ציד בפיו כי ניצוצות קדושות היה בתוך דבורו כמ״ש האיך מעשרין את התבן והוא היה סובר באמת רק שהיה עם הארץ בדבר ואף על פי כן היה עשו וזהו הקול קול י אף על פי שהקול קול י אם הוא רק קול לבד בלי לב אף על פי שמראה תנועות בידיו הידים ידי עשו רק העיקר הוא הלב כנ״ל:

ל״חבמסכת תענית אמר ריש לקיש מאי דכתיב ועצר את השמים בשעה שהשמים נעצרים הוא דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת וכו׳ נאמר עצירה באשה ונאמר עצירה בגשמים נאמר לידה באשה ונאמר לידה בגשמים עד כאן לשון הש״ס ונ״מ מזה להתפלל לעצירת גמשים מזמור תהלים כ׳ יענך ה׳ ביום צרה כמו שפעולת זה המזמור למקשה לילד כנודע כמו כן פעולת תפלת מזמור זה הוא גם כן לגשמים הנעצרים. כי באמת בחי׳ הלידה היא נשפע ממקור גבוה מעילה לעלול מבחי׳ משפיע לבחי׳ מקבל בהשתלשלות העולם לעולם מבחי׳ דכר לבחי׳ נוקבא שכל עולם הוא בחי׳ דכר נגד מה שלמטה ממנו ובחי׳ נוקבא ומקבל נגד מה שלמעלה ממנו ועל ידי שההולדה צריך להשפיל לירד עד עולם הגשמי הזה ולידה הגשמית מאוד באשה הגשמית וכל שפע הנשפע דרך העולמות הוא בבחי׳ צמצומים כנודע שהתהוות העולמות היא על ידי צמצומים כנודע שהתהוות העולמות היא על ידי צמצומים כנודע מתחלת הבריאה שהיה על ידי צמצום בכדי שיוכל להיות הבריאה של העולם ולכך עבור ההשתלשלות הדבר דרך העולמות נתצמצם תמיד ירידת השפע על ידי הקטרוגים והדינים שמתעוררים מבחי׳ צמצום לדון אותו המקבל אם הוא ראוי והגון לקבל אותו השפע ההיא ולכך על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן וכשפירוש רש״י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שהוא מטעם האמור. ולכך גם כן הגשמים שהן גם כן מאותן מפתחות שאין נמסרין ביד שליח והן של חיה פי׳ יולדת ושל גשמים ושל תחיית המתים כי עבור שהשפעתן הוא ממקום גבוה מאוד מתעוררים הדינים בירידתן דרך העולמות לדון אותו היחיד או הכלל אם ראוים לקבל השפע ההיא המשתלשל מן המקור הגבוה מאור מעילה לעלול עד הארץ הגשמית הלז שהיא בחי׳ לידה ממש כמ״ש והולידה והצמיח וגו׳ ולכך אמרו בש״ס בשם רבה ב״ש קשה יומא דמטרא כיומא דדינא שהוא כן באמת כנ״ל. ולכך אר״י בש״ס גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה שגם שם היה קטרוג כנודע שהמלאכים אמרו (תהלים ח׳, ה׳) מה אנוש כי תזכרנו אשר תנה הודך על השמים שזה היה גם כן על ידי התעוררות הדינים ומלאכי שלוחי הדין עבור שהתורה היא גבוה מעל גבוה אלהותו ממש כביכול כי אורייתא וקב״ה חד והוא מקור כל מהקורות ועבור זה היה הקטרוג. וכן בתחיות המתים עבור גודל הנס ומקור מוצאו הגבוה שהוא נשפע מבורא ב״ה ממש שאינו נמסר שליח הוא גם כן כך וכן בכל קיבול ההשפעות מלמעלה כפי גודל ערך ההשפעה כך גודל הקטרוג וכן נמי בפרטיות לכל אחד ואחד שנשפע לו פרנסתו שהיא בחי׳ אחת עם גשמים שהן נקראים גם כן פרנסה נתעורר הקטרוג עבור שירידתו ממקום הגבוה להמקבל הוא דרך עולמות ובעולמות הוא צמצום לדון את המקבל אם הוא ראוי לזה השפע היקר׳. ולכולן התיקון הוא התפלה שעל ידי התפלה נמחקין הדינים כנודע זה במקום אחר באריכות אופן המיתוק וכל זה אם התפלה רצויה והגונה כפי ערך מעלות תפלתו כך הוא התיקון וההמתקה להיות נמשך תמיד למטה מעולם לעולם עד המקבל ההוא ובכל עולם חוזרים ודנים וע״כ צריך לחזור ולהתפלל תמיד כמבואר אצלנו כבר מזה הענין במקום אחר שלא להתייאש מלהתפלל עוד עבור שלא נענה בפעמים הראשונים כי אף שלא נגלית ההמשכה אצלו מכל מקום עשה פעולת ההמשכה למעלה שנתקרב השפע אצלו מעולם לעולם יותר מקודם. ובמה שמבואר לך תבין גודל הרעה שגורם ח״ו לעצמו אותו האדם העומד לקבל שפע פרנסתו מלמעלה על ידי שום סיבה דהיינו משא ומתן וכיוצא בו אם יש שם שקר וחסרון מדות או שאר פסלנות וזיוף שיש שם ח״ו שעל ידי זה ח״ו מגדיל הקטרוג והצמצום להשפע הנשפע לו מבעל הרצון כי בעל הרצון משפיע תמיד לכל חי רק הוא המקבל עצמו גורם לו להתעכב השפע ח״ו:

ל״טובזה תבין מה שאמרו בש״ס אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ואין העין שולטת בו שנאמר יצו ה׳ אתך את הברכה באסמיך וגם אמרו שם בענין ההוא בברייתא הנכנס למוד את גרנו אומר יהי רצון שתשלח לי ברכה בכרי הזה זה וכו׳ מדד ואחר כך בירך וכו׳ שאין הברכה מצוייה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי וכו׳:

מ׳כי באמת שפעת הפרנסה הוא לפי גודל הבטחון בו יתברך והפשטת בטחונו מסיבות חיצוניות ששם הוא התלבשות שפע פרנסתו דרך משל אם הוא עוסק במו״מ עם כמה עסקים שונים וכל פעם משים בטחונו על העסק ההוא החיצוני שהוא רק לבוש לשפע העליון היורד מלמעלה ולא עיקר והוא מחמת שאין לו דעת אינו בוטח רק על הסיבה אזי מביא ההשפעה לבחינת צמצום שמצמצם השפע בהסיבה במחשבתו שחושב הוא העיקר ולכך נמשך לו על ידי צמצומים דרך העולמות כאמרו לעיל ונתעורר על זה כינים וצמצומים אבל מי שזוכה לדעת השלם ולאמונה גמורה שהוא בחי׳ הבטחון שעיקר השפע הוא על ידי בעל הרצון והסיבה ההיא שעוסק בה שממנו יסובב לו פרנסתו אינו רק כלי ריקן המקבל למה שנותנים לתוכו שהוא על ידי שהאדם הוא מלובש בחומר גשמי מוכרח לקבל גם כן חיותו דרך מלבוש גשמי אבל לא שהסיבה העיקר או שאפשר להתחכם בהסיבה לעשותה בדרך שירבה או יומעט השכר ההוא מבלעדי רצון בעל הרצון הבורא ב״ה ואם עושה כך אזי הפשיט הדבר מגשמיות ומקרבה תמיד למקורה לבעל הרצון ששם אין צימצום ודינים ונעשה כך באמת שאינו מקבל פרנסתו דרך השתלשלות וצמצומים כי אם מיד בעל הרצון עצמו בהופיעו עליו רצון חסדו ורחמיו הגמורים. שזהו כוונת הפסוק (תהלים קמ״ה, ט״ז) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון חי דייקא שהוא במדריגת צדיק הנקרא חי שיש בו בטחון הגדול על בעל הרצון לבדו לו משביע רצון דייקא המופשט ומורק מצימצומים שלא בירידת עולמות רק מידו לבד שזהו פותח את ידך דייקא ומשביע לכל חי שהוא במדריגת חי שיש בו בטחון הגמור לזה הוא משביע רצון שהוא ניזון מרצון העליון. ועל כן יש ברכה עליונה במזונותיו כי על הרוב הצדיקים אינן בני משא ומתן ועסקי פרנסה על ידי סבות גשמיות בדרך העולם ומכל מקום ניזונין בכבוד בלי טורח גדול ויש מהם שניזונין ומתפרנסין בכל צרכיהם במעלה יותר רויות מאותן העשירים העוסקים בעסקי פרנסה כי כל זה הוא על ידי גודל בטחונן רק בהבורא ב״ה מקור הרצון אין סוף ב״ה ולא שיחשבו לבטוח שום בטחון על הסבה שלהן נמשך כך על ידי בעל הרצון המופשט מהתחלקות ודינים רק רחמים פשוטים ולכך כפי שיעור התפשטות הבטחון מן הסבות והתקרבותו אל בעל הרצון נמשך להן כך השפע בהתפשטות מן הסבות כי אם אין הבטחון חזק כל כך צריך הוא עכ״פ לקבל דרך איזה סבה והתלבשות עב כשיעור בטחונו ואם בטחונו דק במעלה גם הסבה הוא בדקות בלי עמל וטורח כל כך. וזהו נקרא בחי׳ הסמוי מן העין שהבטחון שלהם הוא בדבר הסמוי מן העין שאינו נראה לעין שהוא א״ס ב״ה בעל הרצון ולא בדבר הסבה הגשמיות והנראית וזהו אלא בדבר שאין העין שולטת בו שהוא מקור הרצון אשר עין לא ראתה שעליו הוא בטחונן לבד ולכך גם הסתפקות צרכן אינו נראה לעין הרואה מהיכן הוא בא לפי שאינן בני משא ומתן ומכל מקום יש להם די ספוקן בריות ולא בצמצום שזה הוא עבור שבטחונן הוא במי שאין נראה לעין לכך פרנסתן אינן נראה מוצא לעין שהוא ממקום שאין העין שולטת בו ולכך הברכה מצויה שם לפי שאינו בא להם על ידי צמצומים שהן בחי׳ דינים רק על ידי בעל הרצון. וכמו שכתוב בספר תולדות י יוסף בשם ר׳ נחמן הארידענקר פירוש על מה שכתוב (משלי ג׳, ט״ז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד ומקשה הש״ס אטו בימינה אורך ימים איכא עושר וכבוד ניכא ומשני אלא בימינה אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד ובשמאלה רק עושר וכבוד ופירש הוא נבג״מ כי מפני שהעושר וכבוד של מיימינים בה אינו בא מדבר הנראה לעין שהוא על ידי סבות עבים כדרך העולם בעסקים של משא ומתן אלא ממקור שאין נראה לעין שהוא סבות כל הסיבות לכך עושר וכבוד שלהן אינו נראה לעין להכתב בפסוק זה בפירוש כי אם בהעלם על פי כל שכן כאמור וכל שכן עושר וכבוד עד כאן לשונו ודברי פי חכם חן והוא על ידי שאין השפעת שפען דרך התצמצמות העולמות כי אם למעלה מן העולמות ולמעלה מן האותיות שהאותיות הן העולמות כנודע לכך לא נכתב עשרם בכתיבת אותיות רק בדרך כל שכן נלמד מפני שהוא בא מלמעלה מן האותיות וממקום רחמים פשועים שאין שם דינים וקטרוגים. אבל אותן שמשתפין בטחונם אפילו שבוטחים בו יתברך וגם בסבה ההיא שאפשר להם ליזון מן הסבה שחושב ומדמה כי בהעדר הסבה יהא נעדר מפרנסתו וחושב תמיד בדבר שיש לו גבול וצמצום כי כל דבר גשמי יש לו גבול וצמצום והוא משים בטחונו על דבר המוגבל ההוא לכן נעשה כן למעלה שההשפעה צריכה להיות מוגבלת ומצומצת על ידי ירידתם דרך עולמות מסבה לסבה עד הגעתה לאותה הסבה הגשמית מאוד וע״כ יש קטרוגים תמיד בכל עת ירידתה ועל כן צריך הוא לקבל על ידי סבה גשמיות כפי שיעור גשמיות בטחונו ולכך גם כן יוכל לתקן על ידי תפלתו באותיות את השפע המתעכב בהעולמות שהן אותיות כאמור לעיל והבן:

מ״אולכך גם הפשוט הוא אמת שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ולא בדבר שהעין שולטת בו ולא בדבר המדוד והמנוי כי כיון שיש לו דבר הסבה שמשם פרנסתו גלוי לעין אזי בודאי נתקטן הבטחון הגדול שהוא רק בבעל הרצון כי בודאי שהוא בוטח בעת ההיא על מה שיש לו אזי מוכן ונראה לכל ונמצא שהוא מגביל הבטחון בדבר שיש לו גבול וצמצום ואינו מצוי פירוש אינו בנמצא שהיא תמיד כך שיהא ברכה שורה עליו עבור הדינים והקטרוגים כאמור כי אם יהא נמצא שיהא מכל מקום ברכה הוא מעט מן המעט ואינו מצוי כי אם לפרקים. וזהו לשון הש״ס אין הברכה מצויה וכו׳ פי׳ אף אם יזדמן לפעמים מכל מקום אינו מצוי על הרוב וכן בדבר המדוד עבור כי יודע סכום המדה או המנין אזי נגבל בטחון שלו בצמצום גדול מאוד לא על פחות ולא על יותר כי אם לפי שיעור שמנה או מדד ונתעורר יותר צמצום ודינים מאשר מדודם כי אף שמתחלה היה גם כן בטחונו בצמצום קודם שמדד ושמנה עבור שבטח על מה שראה שבעינו אף קודם המדידה מכל מקום לא היה הצמצום גדול כל כך לפי שלא נודע לו עדיין הקצבה בצמצום גדול כהיום שיודע בצמצום ובשוה ובוטח על זה המנין והבן ועל כן יותר היה הברכה מצויה קודם המדידה מעכשיו עבור שלא היה בטחונו מוגבל בצמצום השוה כמו עתה אחר המדידה שכל מדידה היא בחי׳ צמצום:

מ״בובענין האמור שמעתי מהחכם השלם האלקי מוהר״ר זוסיא מהאניפאלי. פירוש על מה שכתוב במעשר (מלאכי ג׳, י׳) ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די שהוא כנ״ל כי מי שבוטח בבטחון גדול ואמונה חזקה רק בו יתברך שהוא סבת כל הסבות ולא בעצה הסבה הכלי אשר בא ינתן השפעתו אם הוא במדריגה זו אזי יורד לו ההשפעה מלמעלה מבעל הרצון עצמו בלי אמצעות צמצומים ולבושים רק מופשט מן לבושים מוגבלים שהן דרך ירידת עולמות וזהו והריקותי לכם ברכה מלשון אריק חרבי (שמות ט״ו, ט׳) שפירש״י ע״ש שהחרב מופשט מן תערו שנתון בתוכו ונשאר ריק וזהו והריקותי לכם ברכה שהוא לשון התפשטות מלבושים כאמור הברכה יהי׳ מורק ומופשט מלבושים מוגבלים וצמצומים עד בלי די שהוא סוד הצמצום כנודע ממה שאמרו רז״ל שדי שאמר לעולמו די שהיה העולם מתפשט ומתרחב וכו׳ עד שגער בו ואמר די שהוא סוד הצמצום בבריאת העולמות כנודע וזהו גם כן כאן עד בלי די שעל ידי מצות מעשר שתבטחו בו ותאמינו שלא יתחסר לכם שיעור מה שאתם מפרישים המעשר עבור שיש בידו למלאות לכם כל חסרונותיכם עבור הבטחון הגדול הזה שאין אתם משימים בטחוניכם בסבה ההוא שהוא התבואה או המעות שאתם נותנים למעשר כמו אותן שאין מקיימין מצוה זו על שאין להם בטחון בזה רק שמשים בטחונו על התבואה והמעות ההוא וירא שלא יחסר ואתם לא כן אז והריקותי לכם וגו׳ גם אני אפשוט לכם הברכה מן המוגבלות וצמצומים עד בלי די שלא יהא בחי׳ די שהוא צמצום כאמור לעכב השפע תמיד ח״ו ודברי פי חכם חן. ומה שמפרש הש״ס מאי עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די אפשר לומר כוונתן הוא על פי האמור שירידת השפע יהי שלא בדרך צמצום מכל מקום אם אחר כך יהיה מונה המעות או התבואה יביא עצמו על ידי זה לבחינת גבול וצמצום כאמור למעלה ועל ידי זה יהיה אין הברכה מצויה מחמת שיהא דבר המנוי לזה אמר עד שיבלו שפתותיכם מלומר די כי כל כך יהיה גודל הברכה ברבוי השפע עד שלא יוכל לספור במנין ולמדוד במדידה שאם היה רוצה לספור במנין בפיו כנודע שהמנין הוא באמירת פיו א׳ ב׳ ג׳ וכו׳ כדרך כל הסופרים אזי יבלו שפתותיו מלומר פי׳ שילאו ויבלו שפתותיו מלומר אותו המנין עבור גודל רבוי הברכה די פירוש שאם היה יכול לספור היה מביאו להתצמצמות מוגבלת בחי׳ די שהוא צמצום כנ״ל לכך משפיע לו שפע וברכה רב כל כך עד כי חדל הסופר לספור כי אין מספר עבור גודל השפע ברכה העליונה מבעל הרצון והרחמים שישפיע עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן נצח סלה ועד ברך ה׳ לעולם אמן ואמן: