מאור עינים, בראשיתMe'or Einayim, Bereshit

א׳בראשית באורייתא שנקרא ראשית דרכו ברא קודשא בריך הוא עלמא נמצא כל דבר נברא על ידי התורה וכח הפועל בנפעל אם כן בכל דבר ובכל העולמות כח התורה וכן האדם דכתיב (במדבר י״ט, י״ד) זאת התורה אדם כאשר יתבאר והתורה וקודשא בריך הוא חד נמצא בכל דבר הוא חיות הקב״ה:

ב׳ואתה מחיה את כולם וצמצם כביכול עד מדרגות התחתונות והושם חלק אלו״ה ממעל תוך חשכת החומר כי כל עיקר כוונה היא שיתעלו מדרגות התחתונות למעלה ולהיות יתרון האור מן החושך. והוא ענין ירידת יוסף למצרים מדרגות התחתונות מצר י״ם שעל ידי זה יתוסף תענוג כדכתיב ויתרון האור שיש יתרון תענוג כשהועלה מן החשך ולכך נקרא יוסף מלשון תוספות וזהו (בראשית מ״ב, א׳) וירא יעקב כי יש שבר לשון שבירה שהם נובלות חכמה של מעלה תורה מה שנפל ונשבר כל מה דנחיה מדרגיה יקרא שבירה במצרים במצר י״ם שראה שם נובלות התורה שנפלה שם שצריכה להתברר ולעלות. ואמר רדו שמה להעלות ונחית להביא אל חיות השרש ועצמי וזהו ענין וימת יוסף כי מה שירדה התורה עד סוף המדריגה נקרא מיתה דנחית מדרגיה קרי ביה וימת ויחנטו אותו שהתורה נקרא עץ החיים ובאילן אזלינן בתר חנטה ר״ל אף שירד לסוף המדריגה נחנט ויושם בארון כמאמרם ז״ל לוחות ושברי לוחות מונחים בארון אפילו הנובלת יש להם עליה להיות בארון כמו הלוחות שהיא התורה העצמית. ונחזור לענין כיון שבכל דבר הוא התורה המחיה הדבר ההוא אין להביט בכל דבר אל גשמיותה כי אם אל פנימית הדבר בסוד החכם עיניו בראשו ואמר בזוהר וכי באן עיני דבר נש אלא חכימא מסתכל מאן דקיימא על רישא ר״ל בכל דבר מביט אל ראשית הדבר ההוא מאין נשתלשלה ומי שרשה של הדבר ההוא:

ג׳וזהו בראשית ברא וכו׳ בתורה נברא השמים והארץ שהם כללות הכל וכל דבר שבהם. כמאמר רז״ל את לרבות תולדות והארץ ר״ל מי שמשוקע בארציות היתה תוהו ובוהו מפני שאינו מביט אל החיות ובאמת מעצמם הם תוהו ובוהו. ופירש רש״י שאדם תוהא ומשתומם על בוהו שבה. ר״ל מי שהוא אדם תוהא ומשתומם על הכסיל המשוקע בארצות הרי בו הוא ר״ל הרי בו הוא חיות של הקודשא בריך הוא והוא אינו מבין ומתרחק ממנו: וכשהאדם מסתכל בכל דבר אל החיות מקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד שבכל דבר משוה נגדו הויה מהוה כל הויה:

ד׳ואמרו רז״ל כל הלומד שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו כו׳. ופעם אמרו לעולם ילמוד אדם שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ויובן על דרך זה כי הנה יקשה מאין ימצא בחינת שלא לשמה בעולם הרי כל הדברים חיותם הוא התורה ומי הוא הנותן חיות לבחינה שלא לשמה. אך הלא מה שלומד שלא לשמה הוא בשביל איזו מדה רעה או בשביל התפארות בני אדם ולהתגדל או בשביל חשק ממון וכדומה. וזהו מדה של התפארות וחשק שנפל בשבירה והעיקר הוא התפארות הבורא וחשקו. וזה נוטל ההתפארות וחשק לעצמו וכשהוא מבין שזה נשתלשל מתפארת הבורא ומאהבתו אוחז בשרשו של דבר וראשיתו כי החכם עיניו בראשו כאמור ונמצא כשנכללו מחשבה של חשק והתפארות לעצמו חוזר ממנה אל שרשה נמצא בא מבחינת שלא לשמה תיכף אל בחינת לשמה. וזהו לעולם יעסוק אדם וילמוד עצמו שמתוך שלא לשמה יביא עצמו לידי לשמה. אבל כשאינו עושה כן ונשאר בשלא לשמה זהו שאמרו נוח לו כו׳. והנה התורה נקרא אור והכסיל בחושך הולך שעוסק שלא לשמה ואינו מדליק אור והיושב בחושך צריך להדליק אור. זהו וחשך על פני תהום מפני שמשוקע בארציות ואינו מדליק אור התורה. ומפני זה נמצא בחינת שלא לשמה בעולם: על זה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים שעל ידי זה יוכל לשוב ולהביא עצמו אל חיות העצמי ואלהותו כאמור:

ה׳ויאמר אלהים יהי אור: כשעוסק לשמה לשם אלהים אמירתו אז מדליק אור מתחלה היה אור וחשך משתמשין בערבוביא. כי התורה נקרא אור והפניה זרה נקרא חשך. ועתה ויבדל אלהים בין האור ובין החשך. וזהו מאמרם ז״ל מאי טעמא עיזי מסגי ברישא ר״ל ישראל נקראים עזים שבאומות כמאמרם ז״ל מאי טעמא יש להם כח לילך ולהתדבק ברישא שהוא ראשית הכל: ואמר מפני שבתחלה חשוכא הם בחשכות המדריגות והדר משם לנהורא מתדבקים ומתעלים משם לנהורא וממתקין הקטנות שכל בגדלות לכן יש להם כח זה:

ו׳מה שאין כן אומות העולם שנשארים בקטנות וגשמיות ולכן אמרו רז״ל גבי בלעם השתא דעת בהמתו לא הוי ידע לתקן ויובן. והאדם נברא קטן בקטנות שכל והלא כוונות הקודשא בריך הוא היה בבריאות האדם לעבדו ומדוע בראו תחלה בלי שכל ואין לו דעת לעבדו. אך הוא גם כן מטעם הנ״ל. כי יתרון החכמה מן הסכלות ותיאובתא דחשוכא לאתכללא בנהורא. כי הקטנות נקרא נוקבא לגבי הגדלות. ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳, ט״ז) . הנקבה מעוררת תשוקה בחתן והאדם תחלה בחינת קטנות ואחר כך כשבא אל השכל הגדול מדבק הכל גם הקטנות לגדלות והוא בחינת זיווג. וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ויתבאר במקום אחר. ואי אפשר לבוא לאור גדלות תיכף לכן בא הקטנות תחלה. וזהו פירוש ב׳, מאי טעמא עיזי שהוא עזות שבאדם מסגי ברישא. ר״ל בא בתחלה לאדם הקטנות. והשיב כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו׳ כאמור. וזהו ויקרא אלהים לאור יום וכו׳ כמו דלית יום בלא לילה רק ויהי ערב הוא הקטנות תחלה ואחר כך ויהי בוקר השכל הגדול שמבקר מעשיו. יום אחד, נעשה אחדות אחד. וזהו בכלל שכן ראוי להיות הסדר שכל אדם ילך כן ובבואו לי״ג שנה יכנוס בו הדעת. דעת לשון חיבור מדרגה תחתונה לעליונה זהו דעת שלם על דרך (ירמיה ג׳, כ״ב) שובו בנים שובבים. ר״ל דברים שנעשו שובבים מלשון וילך שובב בדרך לבו תשובו ותדבקו יחד. אמנם יש שלא זכה לדעת אפילו בי״ג שנה ונקרא קטן. והאדם שאין לו דעת מתפתה אחר יצרו. וזהו ענין הסתה הכתובה בתורה במעשה דפוטיפר ליוסף וצריך להנצל כמו שהציל עצמו יוסף. ואמר מורי זלה״ה מה שאמרו ז״ל שנראה לו דמות דיוקנו של אביו משום שבגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית והיתה מתפארת בהם ויוסף הביט אל שורש היופי והתפארות מאין בא כי עיקר התפארות הוא חיות השם שהוא מדת יעקב תפארת זהו דמות דיוקנו של אביו ונמצא כל אחד צריך לעשות כן. וזהו אסתר קרקע עולם היתה. והנה אסתר מלשון הסתר כמאמרם ז״ל אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר. וזהו אסתר ר״ל ההסתרה היה עד סוף המדרגת קרקע עולם נסתר ונעלם ונתצמצם חיות הקודשא בריך הוא. וזה שאמרו נעץ צפרניו בקרקע ר״ל נכנס בנעיצה אל תוכיות הגנוז בקרקע וצפרנים הם מותרות והוא נכנס במותרות אל תוכיות הדבר הגנוז במותרות. וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר בזוהר עבידתא דקודשא בריך הוא דא יחודא דהיינו שייחד המדריגות תחתונות בעליונות שהוא היחוד הגמור. ואמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה כי דברים שהם בסוף המדריגה מעצמם מאוסים. על דרך אשה חמת מלא צואה כו׳ אלא שהקב״ה משך חוט של חסד נמצא לעולם ידבק יותר בהקב״ה שהוא חסד כל החסדים ותענוג כל התענוגים על דרך ק״ו אם מפני שחוט של חסד שמשך בדבר מאוס נמשך החשק כל שכן למחייה חיים. ולמה יתאוה אל הגשם. זהו כיצד מרקדין לפני הכלה. ר״ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל. בית שמאי אומרים כלה נאה היא מפני שחסודה שחוט של חסד משוך עליה ואין להביט אל הגשם רק אל האוכל חיות הפנימי. ובית הלל אומרים כלה כמות שהיא. ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר בהאי לישנא. ר״ל למה נקראת כלה מפני שהכל כלול בה בסוד כנסת ישראל שהכל כנוס ונכלל בה וכל הדברים שרשם בה אם כן יביט אל השורש ויובן. ומה שאמרו רז״ל לעשות צרכיו הוא נכנס אינו חולק על האמור אלא גם כן מר אמר בהאי לישנא וכו׳ שר״ל אפילו בדברים שהם צרכיו של גוף נכנס אל תוך פנימות הדבר. וידוע שהקודשא בריך הוא בסוד חתן ואנו בסוד כלה ושלח לנו סבלונות הוא כל המצוות שבהם נתקשט לפני החתן כדרך הכלה שצריכה להתקשט להביא תשוקה בלבו של החתן:

ז׳והנה הקטנות צריך להכלל בגדלות: וזה נקרא קישוטין ממה דלא הוי. וזה נקרא דעת שלמה בסוד וידע אדם את חוה אשתו. כי חוה ראשונה וחוה שניה הוא חוה ראשונה בסוד הסתה וחוה שניה לזאת יקרא אשה כנודע: והאדם חיבר גם ההסתה למעלה וזהו וידע אדם את חוה הטפל לחוה כדדרשו ז״ל. וידיעה לשון חיבור וזהו דעת שלם:

ח׳ואז הוא ש׳ של ארבעה ראשין שכל והבנה ובדעת אהבה ויראה ויש ש׳ של שלשה ראשין ונקרא דעת קלה ואמרו רז״ל למה נקרא שמו יתרו שיתר פרשה אחת בתורה ר״ל שצריך להיות באדם אהבה ויראה אבל אהבה בלא יראה אינו כלום ואף על פי שנראה לו שאוהב השם אינו אמת אלא שנדמה לו כן מפני שהורגל באהבת עולם ובמיני אהבה נדמה לו שיש לו גם כן תשוקה להשם ואינו כן רק צריך לירא מפניו ואחר כך יבוא למדת אהבה ואז יוכל לתקן גם מדרגות תחתונות ויהיה דעת שלם כאמור ויתר נקרא מלשון מותרות וכשבא ונתקרב אל השם לגדלות יתר פרשה אחת ונעשה ארבעה ראשין. וזה שאמר משה (במדבר י׳, ל״א) והיית לנו לעינים כי עין רואה ולב חומד ואז העינים נקראים נופלים שנפלו העינים כי החכם עיניו בראשו ונפלו ממדריגה זו ע״כ אמר עתה יחזרו העינים למקומם כשנתקרב אל השם ומייחד הכל להשם בסוד ויחד יתרו ודי בזה:

ט׳בגמרא דסנהדרין תנא דבי רבי ישמעאל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דים אמר אביי הילכך צריך למימרא מעומד. להבין הענין נקדים מה שאמרו רז״ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כי כבר נודע כי סוד מיעוט הירח הוא כי נפלו כל המדריגות בסוד קטנות ומזה בא גם כן קטנות הדעת והגליות והמיתה והנה קטנות הדעת הוא בסוד מיעוט הירח כי אנחנו ישראל עיקר כוונת הבריאה וכוונת הבורא ב״ה שנעבוד אותו בשלימות הדעת והיה ראוי שהאדם תיכף בעת הולדו יהיה נולד עם הדעת השלם בכדי שיהא ראוי תיכף לעבודה השלימה שהיא צריכה הדעת השלם אך מה שמנהג העולם על פי הבורא ב״ה שהאדם בעת הולדו אינו ראוי לשום עבודת הבורא ובכל עת מוסיף והולך דעת יותר עד בהגיעו לי״ג שנים שאז נשלם בגידולו בכדי שיקרא איש כל זה הוא בבחינת סוד מיעוט הירח עבור קטרוג הלבנה שנתמעטה הירח ואנחנו בני ישראל מונין ללבנה ומשולים אליה כנודע על כן בא המיעוט בכל עניני האדם בכלל ובפרט שהדעת צריך להיות מקודם בבחינת מיעוט. וגם סוד הגלות הוא גם כן סוד קטנות הדעת כנודע ואחר כך בא החידוש והגדלות לכל ישראל אף שכהיום אינו בתמידות שהוא בסוד מילוי וחסרון ולעתיד בימי המשיח במהרה בימינו יהיה אור הלבנה כאור החמה וכמו שאמר הכתוב וירחך לא יאסף כי אז יצאו כל המדריגות מן הקטנות ועל כן יהיה הרחבת הדעת השלם בלי בחינת קטנות קודם כמו שאמר הכתוב ומלאה הארץ דעת את ה׳ שיתרחב כל כך הדעת וההשגה על דרך שאמרו חז״ל שיהיה כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה׳ קוינו לו שהכוונה הוא על השגת השכל והשגת אלהותו בגדלות הדעת ועל כן יהיה עולם התחיה וביטול המיתה כי המיתה היא גם כן מקטנות הירח כאמור ואז יהיה תמידית בלי הפסק ובלי העדר הדעת הגדול שנזכה אז:

י׳והנה נודע כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מן השמש כי כל מה שמתקרבת אל השמש ניתוסף אורה והיא בסוד ד׳ דלית המדריגה על דלית לה מגרמה כלום ואנחנו בני ישראל המשולים ללבנה אנו בסוד לבנה שאין לנו אור מצד עצמינו כי אם אור המאיר מלמעלה בסוד השמש ומשה ויהושע היו בסוד חמה ולבנה כי משה הוא בסוד הדעת השלם בגדלות הדעת ויהושע לא היה לו אור כי אם מה שמסר לו והאיר עליו משה רבינו ע״ה שהוא מה שאמרו ז״ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע כי אינו רק בחינת מסירה ולא קבלה ממש כמשה עצמו ועל כן נאמר ביהושע (שמות ל״ג, י״א) נער לא ימיש מתוך האהל בחינת נער הוא קטנות שעל כן לא ימיש מתוך האוהל של משה להתקרב תמיד לאור השמש לקבל אור. ולכך כשנסתלק משה רבינו ע״ה נשכחו ממנו שלש מאות הלכות בימי אבלו של משה על ידי שנתרחק מאור השמש שהשכחה היא גם כן מסוד מיעוט הירח וכל זמן שיש מיעוט הירח אף שכביכול מתיחדין בבורא יתברך מכל מקום אינו כי אם בסוד זיווג אב״א כביכול כמו שאמר הכתוב (איכה ב׳, ג׳) השיב אחור ימינו וגו׳ וכמו שאמר הכתוב ויהיו לאתו׳ ולא לפנים. ובשעת מתן תורה לישראל על ידי משה רבינו ע״ה שאז נתקן בחינת קטנות הירח שאז על ידי מתן תורה זכו שיצאו מכלל קטנות הדעת ובאו לדעת השלם שעבור זה נקרא דור דעה כנודע אשר על כן יצאו מגלות מצרים על שגם הדעת יצא ממיצר קטנות ועל כן כתיב (שמות ל״ב, ט״ז) חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות שכיון שזכו לדעת שלם שניתקן סוד המיעוט היה חירות מהכל ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות שבא מסוד הקטנות כאמור למעלה ועל כן נאמר שם (שמות ל״ג, י״א) ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים על שהוא היה תמיד בגדלות הדעת לפי שורש נשמתו היה אצלו בחינת יחוד וזיווג פנים בפנים תמיד:

י״אוגם כלל ישראל בשעת מתן תורה קודם שחטאו בעגל נאמר (דברים ה׳, ד׳) פנים בפנים דבר ה׳ אל כל קהלכם וגו׳ שכל קהלכם זכו ליחוד בחינת פנים בפנים שהוא בחינת זיווג ויחוד בעת שאינו בקטנות ועל כן כשחטאו אחר כך בעגל נפלו ושבו למדריגת הקטנות ונעשה התפשטות הקטנות בכל המדריגות ששבו כולם לבחינה הקודמת שלא נזכה עוד למדריגה זו בתמידיות עד ביאת הגואל צדקנו במהרה בימינו כמבואר למעלה ואצל משה נשאר מדריגתו על כן נאמר גם אחר זה ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים וגו׳ וכתיב אחר זה ויהושע בן נון נער לא ימיש וגו׳ שהוא היה גם כן בבחינת קטנות הירח כמן שכתבתי לעיל:

י״בוהנה בחינת זיווג פנים בפנים נקרא התכללות נוקבא בדכורא כי על ידי גדלות השלם בלי שום מיעוט שהוא גודל תשוקת ישראל אל הבורא יתברך כמו שאמרו רז״ל כל אחד ואחד מראה באצבעו ויאמר זה ה׳ קוינו לו נעשו אחדות עמו יתברך ומתכללין בו ונעשו אחדות אחד על ידי גודל ההתדבקות והתשוקה שמעוררין בעצמם לבורא יתברך שמו וגם גודל התשוקה שמתעורר כביכול בו יתברך לדבק בכנסת ישראל על ידי גודל השגתם כי אנחנו בני ישראל בסוד נוקבא שאנו מקבלים כל השפעות ממנו יתברך כמו שאמר הכתוב (דברים ל״ג, ד׳) תורה צוה לנו משה וגו׳ אל תקרי מורשה אלא מאורסה ועל כן במתן תורה שנעשה אז בחינת זיווג פנים בפנים נאמר (שמות י״ט, י׳) לך אל העם וקדשתם וגו׳ שהוא סוד הקידושין לנוקבא ונעשה אז כביכול אחדות על ידי התכללות להקרא גם כן בשם דכר על ידי התכללות בחינת נוקבא בדכורא על ידי גודל התשוקה והאהבה אליו יתברך בגודל השגת הדעת בלי קטנות למשל באלף אלפי אלפים הבדלות זיווג הגשמי שעל ידי החשוקה נעשו התכללות נוקבא בדכורא שעל ידי זה בא ההולדה והיו לבשר אחד על שם התכללות ואחדות שנעשה מקודם ברוחם שמבלעדי זאת לא היה ההולדה להיות אחר כך לבשר אחד ועל כן נקרא השרוי בלא אשה רק פלג גופא כך בנמשל באלף אלפי אלפים הבדלות עד אין קץ ואין תכלית באלהותו יתברך עם כנסת ישראל שכשהוא בבחינת זיווג פנים בפנים נקרא כנסת ישראל בחינת דכר על שם התכללותה בבחינת דכר:

י״גוהנה אף שכעת אנו כנסת ישראל בסוד הקטנות והמיעוט מכל מקום בעת קידוש לבנה נעשה בחינת יחוד זה שהיה בשעת מתן תורה בבחינת זיווג פנים בפנים בסוד הגדלות ומילוי הלבנה שעל כן נתעורר אז תשוקה ושמחה למי שיש בו רוח אלהות שמרגיש תענוג רוחני והתקרבות לבורא ב״ה להתקדש בקדושתו יתברך שמו שאז מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום הועלתה ומתרפקת על דודה ביחוד אחד בהתכללותה בבחינת דכר ועל כן יש קבלה כי מעת קידוש הלבנה לא ידאג שימות באותו החודש כי בעבור שבא לבחינת פנים בפנים וגדלות יצא מן המיעוט בעת קידוש הלבנה ועל כן יצא מכל הדברים שהוא בסוד המיעוט ויצא מן המיתה כי הלא היא מסוד המיעוט גם כן כמבואר למעלה ונעשה כיום שהיה בשעת מתן תורה שהיה חירות ממלאך המות וזה מספיק לו לכל החודש שלא ימות במיתה הבאה מסוד הקטנות:

י״דוזהו חנא דבי ר״י אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים פני דייקא שאלמלי לא זכו ישראל בזמן הזה שאנו בסוד הקטנות אלא להקביל פני אביהם בחינת זיווג פנים בפנים כאמור שהוא פעם אחד בחודש בעת קידוש לבנה שאז נעשה בחינת פנים בפנים דים שעל ידי כן נעשה בחינת הולדה בעבודתו יתברך שמו שנתכללו אז על ידי מצות קידוש הלבנה בו יתברך להיות אחדות עמו יתברך להיות עבודתו אליו ודביקותו בו יתברך:

ט״ואמר אביי הלכך צריך למימריה מעומד דנודע כי מילין דדכורא הוא מעומד ומילין דנוקבא הוא בישיבה כנודע ועל כן כאן בעת קידוש לבנה שאז מתפללת בחינת נוקבא כביכול בדכורא ונקרא דכר ונחשב המצוה מילין דדכורא שהוא מעומד ועל כן נקרא קידוש לבנה בסוד הקידושין כביכול עם דודה:

ט״זועל כן נאמר (שיר השירים ח׳, ה׳) מי זאת עולה וגו׳ מתרפקת פירוש מתחברת על דודה פירוש עם דודה באחדות והתכללות אחד וכן בשעת עסק התורה מי שזוכה להיות עוסק לשמה בדחילו ורחימו במוחין גדולים על ידי זה יוצא גם כן מבחינת קטנות ומיעוט הירח ובא לבחינת גדלות הדעת ומוחין גדולים והתקרבות גדול לבורא ברוך הוא וברןך שמו שמרגיש בנפשו התכללות והתקשרות באהבתו יתברך שמו בעולם מאוד ודביקות גדולה בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה שהוא זיווג פנים בפנים והתכללות בחינת נוקבא בבחינת דכר שיוצא אז מכל המיעוטין שעל כן אמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שהוא חירות משיעבוד מלכיות שהוא הגלות שבא מסוד המיעוט ועל ידי שהוא בא לגדלות והרחבת הדעת אינו חל עליו הגלות כמאמר חז״ל מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכן נמי חירות ממלאך המות כמו שמצינו בכמה תנאים ואמוראים ודוד המלך ע״ה שעל שם שהיו עוסקים בתורה לא יכול להם וכל זה בעוסק בתורה באופן האמור שיוצא אז מכלל המיעוט שאז נעשה אצלו בחינת מעין שהיה בשעת מתן תורה בכלליות ומעין שיהיה בעת המשיח במהרה בימינו בחמידות:

י״זאך שכהיום הוא בהפסק שאינו כי אם כשעוסק בתורה לשמה בדחילו ורחימו שנעשה על ידי עסק התורה ההיא יחוד בבחינת פנים בפנים שאז אין דינים כלל מאחר שנתאחד ונתפלל עמו יתברך להקרא בשם דכר וטעם הדבר הוא כי התורה היא בסוד הבינה ובינה מינה דינין מתערין ואין הדינים נמתקים אלא בשרשם כשמביאים אותם לשרשם נמתקים כמו שאמר הכתוב (משלי ח׳, י״ד) אני בינה לי גבורה שעל ידי שאני בינה לי גבורה צריך לבוא עם בחינת הגבורות שהם הדינים אלי להביאם בתוך התורה ששם נמתקים על ידי התכללות בזיווג פנים בפנים בבחינת דכר עמו יתברך שהוא אחדות עמו יתברך ומאחר שנעשה אחדות אין שום דין שולטת כלל שהוא בא מסוד מיעוט וצמצום ובעבור שהוא בא לגדלות הדעת אין שם דינין כלל ואם כן מה שהיה בחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום נתאחד עמו יתברך ואז נקרא גומל דלים שהוא גומל חסד עם מדריגות בחינת ד׳ לקשרה בחי החיים טוב הגמור להיות נקרא בשמו בחינת דכר:

י״חואפשר לומר שזהו מה שאמרו רז״ל במסכת שבת אתו דרדקי האידנא לבי מדרשא ואמרו מילתא דאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו א״ב אלף בינה ג״ד גומל דלים שהכוונה הוא כאמור אתו דרדקי פירוש דרדקי הוא קטנות בחינת נער שהוא בקטנות הדעת שבחינת דרדקי שהוא קטנות הדעת בא האידנא לבי מדרשא פירוש שמקטנות בא אל התורה שהוא בחינת בי מדרשא פנימית המדרש שהיא התורה שנקרא מדרש חכמים שכל הקטנות והדינין שהם בחינת דרדקי אתו להתורה ונתמתקו שם כי התורה שורש הדינים וזה שאמרו אלף בינה אלף הוא לשון לימוד כמו שכתוב (איוב ל״ג, ל״ג) ואאלפך חכמה שעל ידי שתלמוד הבינה גומל דלים ויהא מיתוק הדינים שבאים מסוד הצמצום והקטנות ותבוא לכלל גדלות הדעת השלם ואז גומל דלים שתגמול חסד לבחינת ד׳ דלית לה מגרמה כלום ותבוא להתכללות בבחינת דכר שאין שם דינים רק חירות ממלאך המות ומשיעבוד מלכיות. וזה שאמרו שאפילו בימי יהושע בן נון לא איתמר כוותייהו פירוש כי מה שבא האידנא להתורה בחינת קטנות ונעשה גדלות בחינת פנים בפנים כמו שהיה בשעת מתן תורה וכמו שיהיה לעתיד הוא דבר שאפילו בימי יהושע בן נון וכו׳ ששם היה קטנות הדעת בסוד מיעוט הירח כמו שאמרו פני יהושע כפני לבנה להורות על התפשטות הקטנות שהיה אז כמו שאמר הכתוב נער לא ימיש וגו׳ שהיה אז בחינת נער וקטנות בלא התכללות נוקבא בדכורא להקרא בשם דכר. ומפני מיעוט הירח שנתפשט בכל דבר אמרו בש״ס בענין שעיר דראש חודש הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח כי כל התרחקות ישראל מהבורא ב״ה הכל בסיבת קטנות הדעת כי מי שיש לו דעת השלם שמיוחד ומקושר בו יתברך בבחינת זיווג פנים בפנים בודאי אין חטא בא על ידו וכל מה שחוטאין הכל בשביל חסרון הדעת, כמו שאמרו רז״ל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות:

י״טוזהו הביאו עלי כפרה פירוש כביכול אני הגורם על שמיעטתי את הירח אבל באמת הבחירה ניתנה לישראל שניתן להם בהתערבות טוב ורע ויכולין לבחור בטוב ועל כן עיקר הכפרה עליהם אבל שהוא יתברך אמר כביכול עלי על שמיעטתי כו׳ כי בלא המיעוט לא היה בחינת רע כלל והיו כולם עובדי ה׳ כמו בביאת משיח צדקנו אלא שהצורך בזמן הזה להיות הכל בסוד המיעוט כנודע עד שיתוקן כל הקטנות ואז ומלאה הארץ דעה את ה׳ אמן נצח סלה ועד, ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

כ׳מסכת יומא ואמר ר׳ אלעזר מברכותיהן של צדיקים אתה למד קללה לרשעים ומקללותיהם של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים וכו׳: ואמר ר׳ אלעזר אפילו בשביל צדיק אחד העולם נברא שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו לצדיק כי טוב וכו׳. ואמר ר׳ חייא אמר ר׳ יוחנן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר וצדיק יסוד עולם: אמר ר׳ שמעון בן לוי מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ וגו׳ בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין לו. תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם. ופירשו המפרשים שתי״ו של ונטמתם מתחלף בטי״ת במוצא דטלנ״ת:

כ״אלהבין הענין דנודע מה שאמרו רז״ל במסכת תענית עמוד אחד יש בעולם מן הארץ עד לרקיע ומנו צדיק כי נודע ממה שכתוב אצלנו במקום אחר שהבורא ב״ה ברא את כל העולמות בהתורה שהם כ״ב אותיות התורה שהבורא ב״ה צמצם את עצמו באותיות ותחילת צמצומו ואצילותו היה באות א׳ ואחר כך צמצם אור שפעת יקרו והדרו עם אות א׳ באות ב׳ וכן עם אלו ב׳ אותיות באות ג׳ וכן מאות לאות הן התגלות אלהותו עד אות תי״ו שתי״ו הוא סוף המדריגות ששם הוא טוב ורע תי״ו תחיה תי״ו תמות שהיא הבחירה כנודע והצדיק האמיתי צריך לקשר את עצמו עם כל המדרגות אפילו עם מדרגות התחתונים שהוא במקום הבחירה שהוא בחינת תי״ו ולקרב את עצמו עמהם במדריגה אחר מדריגה בסוד תשר״ק עד אות א׳ שהוא אלופו של עולם מאחר שאפילו המדריגות התחתונות נבראו באותיות התורה כי גם אות תי״ו הוא האותיות התורה שגם שם צמצם התגלות אלהותו של אלופו של עולם כאמור אלא שהוא בסוף המדריגה רחוק מן הא׳ על כן צריך הצדיק המקשר את עצמו בבורא ב״ה לקשר את עצמו בבחינת כל האותיות של התורה מתי״ו עד האל״ף לקרב כל המדריגות לאלופו של עולם שזהו עיקר עבודה השלימה שיתעלו למעלה כל המדריגות התחתונות כנודע כל זה ממה שכתוב אצלנו במקום אחר:

כ״בוזהו עמוד אחד יש בעולם ומנו צדיק נקרא אחד על שם האחדות שמייחד את עצמו עם כל המדריגות שמן הארץ עד לרקיע פירוש מן סוף המדריגות שהם בארציות שהוא בחינת תי״ו סוף המדריגות ועד הרקיע שהוא מדריגה עליונה בחינת א׳ ולכך נקרא הצדיק גם כן כל כמו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ט, י״א) כי כל בשמים ובארץ. ותרגום אונקלוס דאחיד בשמיא וארעא על שם שהוא כלול עם כל המדריגות ואחיד בשמיא וארעא ולכך נקרא הצדיק יסוד עולם שהוא כמשל הבנין שעומד על יסודו וכשרוצים להגביהו אזי מגביהין מתחת היסוד ועל ידי זה מתרומם כל הבנין שבנוי על יסוד ההוא כן הצדיק כשמקשר את עצמו עם כל המדריגות בעת שהוא מתעלה למעלה מתרומם עם כל המדריגות כמשל היסוד שבבנין:

כ״גוזהו בשביל צדיק אחד נברא העולם שלאיזה צורך אמר ר׳ אלעזר כן ולמאי נפקא מיניה אלא שמלמדינו דעת הנ״ל שלא נברא העולם אלא בשביל הצדיקים שהם בחינת אחד שמתאחדים את עצמן עם כל המדריגות כאמור ומתעלין על ידי כל המדריגות ולפי שבודאי וכל שכן הוא שצריך כל צדיק וצדיק לכלול את עצמו עם כל הצדיקים מאח׳ שאפילו עם כל מדריגות תחתונות צריך לכלול את עצמו לכן אמר צדיק אחד אף שהם רבים לאחד יחשבו מצד אחדות כמו שכתוב (שמות י״ט, ב׳) ויחן שם ישראל וגו׳ בלב אחד. ולכן גם בחגיגה אמרו בזה הלשון עמוד אחד יש בעולם וכו׳:

כ״דוזהו שאמר אחר זה גם כן אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר (משלי י׳, כ״ה) וצדיק יסוד עולם כי לולא הצדיק לא היה העולם מתקיים אפילו רגע אחד בשביל מעשה הרשעים שמפילים העולם ומפרידים מן אלופו של עולם כמו שאמר הכתוב ונרגן מפריד אלוף שמפרידים בחינת התי״ו מבחינת הא׳ וע״ש [ועל ידי] התקשרות ואחדות הצדיק עם כל המדריגות מתעלה העולם למעלה מנפילתו ומתרומם ונתאחד בבחינת א׳ שהוא אלופו של עולם על ידי שנתרומם היסוד מתרומם כל הבנין ולכך נקראים תלמידי חכמים בונים כמו שאמרו אל תקרי בניך אלא בוניך שמקיים כל בנין העולם וזה בשביל צדיק אחד שהוא מתאחד עם מדריגות התחתונות העולם מתקיים מנפילתו שנאמר וצדיק יסוד עולם שהוא כמו היסוד הנ״ל שבהתרוממו מתרומם כל הבנין ולכן כל מדה שמודד הקודשא בריך הוא לצדיק וכל המאורעות שבאין עליו מן הכל מתרומם ומקשר את עצמו למעלה להבורא ב״ה ואף אם השם יתברך מטיב עמו ומראה לו פנים שוחקות בעולם הזה מתירא מאוד ממנו יתברך שמו על שמשלם לו בעולם הזה ובעבור זה מתדבק ומקשר עצמו לבורא ב״ה יותר ויותר וכן כשרואה קללה על הרשעים מתגבר מאוד ומתעלה יותר למעלה כמו שלמדו רז״ל מקרא כשהקב״ה עושה דין ברשעים שמו מתעלה ומתרומם שהוא על ידי הצדיק שמכל מה שרואה הן על עצמו הן על אחרים הן לטוב הן למוטב מתקרבים על ידי זה יותר ויותר לבורא ברוך הוא וברוך שמו על ידי שהוא מקרב ומקשר את עצמו עם כל המדריגות כאמור מה שאין כן הרשעים כשהקב״ה מביא עליהם ברכה וטוב אזי על ידי זה אדרבא הם מתרחקים ממנו יתברך כמו שאמר הכתוב (דברים ל״ב, ט״ו) וישמן ישורון ויבעט. וכתיב פן אשבע ובטשתי אבל כשמביא עליהם קללה אזי נשבר לבם ומקרבין את עצמם להשם יתברך:

כ״הוזהו שאמר ומברכותיהן של צדיקים פי׳ כשהקודשא בריך הוא מביא ברכה על הצדיק אתה למד פי׳ יכול הצדיק ללמוד מזה קירוב יותר להשם יתברך שיתקרב על ידי זה יותר להשם יתברך קללה לרשעים פי׳ כמו קללה לרשעים שעל ידי זה מתקרבים הרשעים לעבודתו יתברך ושבין אליו כאמור למעלה כך הצדיקים מתקרבים לפי מדריגתם אפילו מן הברכות במביא השם יתברך עליהם ואמר מקללותיהם של רשעים אתה למד ברכה לצדיקים פי׳ שהצדיק לומד מן הקללה שמביא השם יתברך על הרשעים ברכה לצדיקים פי׳ לעצמו שבעבודתו והתקרבות לבורא ב״ה מתברכת שיוסף לו אומן ורב כח בעבודתו כנזר למעלה מאמר רז״ל כשהקודשא בריך הוא עושה דין ברשעים שמו יראוי ומתרומם ונעשה הצדיק יותר דבוק ומקושר ביתר שאת ויתר עז עם כל המדריגות התחתונות למעלה ועל ידי זה בא רב ברכה וטוב בעולם וז״ש מקללותיהם של רשעים ברכה לצדיקים פי׳ בשביל הצדיקים הוה ברכה לכל העולם על ידי שמתעלים יותר למעלה והן נקראים יסוד עולם ונתעלה ונתרומם כל הבנין שהוא כל העולם וכל המדריגות:

כ״וולכך ארז״ל הבא לטהר מסייעין אותו כי הבא לטהר הוא על שרוצה לקרב את עצמו עם חלק אלהות שבתוכו לשורש הכל לו יתברך שמו ונעשה דבוק בדביקות אלהותו יתברך שמו על ידי שנתאחד החלק בהכל שהוא אין סוף ונמצא שאור קדושתו של אין סוף מופיע בתוכו מאחר שהחלק דבוק לשרשו ובוודאי כל עבודות שעובד מסייעין אותו שהשם יתברך מופיע עליו ואין לך סיוע גדול מזה מה שאין כן הבא ליטמא פותחין לו כי הבא ליטמא נקרא מפריד אלוף שמפריד אלופו של עולם משכינתי׳ שהוא החלק אלהי השוכן בתחתונים ונפסק מהשורש שהוא הבורא ב״ה ומסלקו מעליו כביכול שלכן נקרא עבירה אותיות עבר י״ה כי מצוה הוא אותיות שם המיוחד ו״ה בהתגלות י״ה בהעלם בא״ת ב״ש שהוא מ״צ כי על ידי המצוה שהוא לשון דביקות נעשה דבק בו יתברך אף שאלהותו הוא בהעלם שאינו נראה לעין מכל מקום הוא אחוז בחבלי עבותות האהבה שיש לו לבורא ב״ה על ידי מצותיו ואלהותו ואור שפעת כבודו מופיע במצוה ההוא בהעלם בהחלק של הצדיק מה שאין כן עבירה חס ושלום עבר י״ה ואז פותחין לו שעושה מה שלבו חפץ בהפרד ממנו אור שפעת אורו יתברך שמו:

כ״זאך להבין מאחר שעל ידי עבירה מסתלק הבורא יתברך ממנו כביכול אם כן איך אפשר לבא לידי תשובה מאחר שנתחלק ממנו הטוב לגמרי שהוא אור שפעתו יתברך ואם כן איך יתעורר בקרבו הטוב שישוב על ידי זה לתשובה מאחר שאין בו שום טוב כמ״ש הכתוב טוב ה׳ כי מה שהוא טוב הוא ה׳ וממנו נסתלק הטוב בעברו העבירה ועוד דנודע כי בכל דבר אפילו ארציות וחומריות הוא כבודו יתברך שמו כי לולא יצויר העדר שפעת אורו יתברך משום דבר גדול וקטן בעולם היה הדבר בטל ממציאות ואם כן איך הוה העבירה במציאות והלא גם שם צריך להיות כבודו יתב׳ שאם לא כן היה כלא היה:

כ״חאמנם האמת הוא כמ״ש אצלנו במקום אחר בשם הבעש״ט זלה״ה נשמתו בגנזי מרומים על פסוק משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים שהבורא ב״ה משגיח מן החרכים פירוש מצמצם יראתו על האדם שהולך לעבור עבירה בסתר שכל שעה נדמה לו ומתיירא שלא יראנו אדם ומדמה בדעתו ומתיירא כאלו אחד רואה עליו בעד החלון ומציץ מבין החרכים ועל ידי זה נופלת עליו היראה כאלו אחד רואהו ואינו יודע כי כב״יכול היראה עליונה מצמצמת את עצמו לזה האדם שישוב ויפרוש מן העבירה מחמת גודל רחמנותו יתברך על האדם מצמצם יראתו כב״יכול על האדם הזה בשפל המדריגה כזו שעל כן אמר ר״י בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם תדעו כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם שהכוונה היא כאמור שהיראה עליונה מצמצמ׳ אל האדם בשעה שהוא פורש לעבירה ומתלבשת אליו ביראת בשר ודם ונדמה לו כאלו בכל שעה שום אדם רואהו בעד החלון ואם היה לו דעת ואמונה שיאמין במ״ש שהשם יתברך מעורר עליו היראה עליונה להפרישו אף שהוא מלובש ביראה חיצוניות שלא יראנו אדם היה נקל לו אז להחזיק בירא׳ ה׳ מאחר שנתעורר עליו הירא׳ מלמעלה ושיפשיט היראה מלבושין החיצוני׳ ולתפוש העיקר לירא מהשם יתברך ולפרוש מהעבירה:

כ״טוזהו שאמר במשנה המהלך במקום סכנה אומר הושע השם את עמך וכו׳ בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך ופי׳ בש״ס אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה יהיו כל צרכיהם גלוי׳ לפניך לרחם עליהם שהוא כאמור שהמהלך במקום סכנה הוא בעת שהולך לעבור עבירה ח״ו וזהו אפילו בשעה שהם פורשים לעבירה יהיו כל צרכיהם תלוים לפניך פי׳ שידמה להם כאלו אחד רואה אותם ותפיל עליהם אימתך ויראתך שעל ידי זה יוכלו לבא לידי תשובה ולעשות מאותה היראה המלובשת בחיצוניו׳ יראה אמיתית לשוב אליך:

ל׳וזהו יהי רצון שיהא מורא שמים כמורא בשר ודם כאשר נופלת עליכם מורא של בשר ודם בעת שהוא פורש לעבירה ח״ו שאז על ידי אותה היראה י״ר שתפול עליכם מורא שמים על ידי שתסתכלו על פנימי הדבר כאמור וזהו כמורא פי׳ כאשר אתם מתיראים מב״ו שאז יהיה נקל לכם להחזיק ביראת אלקים המלובשת שם ואם כן אף בעת שעושה עבירה נקרא עבר י״ה שמסתלק ממנו השם יתברך ונקרא מפריד אלוף מכל מקום בחינת היראה ההיא שנופלת עליו בעת שהוא הולך לעבירה הוא בחינת צמצום יראתו יתברך ואלהותו כב״יכול ועל ידי זה שנופלת עליו באותו פעם היראה אף שהיתה בלבושין החיצונים מכל מקום בחי׳ יראת ה׳ היא ועל ידי זה מתעורר לפעמים לתשובה אחר זה שהטוב של היראה שנפל עליו בשעת העבירה יכול להביאו לידי תשובה ונמצא שגם שם הוא צמצום אלהותו יתברך אף שפותחין לו ליתן לו הבחירה בידו על ידי שנפסק משרשו שהוא הבורא ב״ה והבן זה ונמצא שמלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה:

ל״אוהנה מקום מדריגה בחי׳ תי״ו שהיא הבחירה בשני דרכי טוב ורע כמבואר למעלה והרשעים אוחזים במדת הרע ואומרים לרע טוב וכמ״ש הכתוב הוו אומרים לרע טוב וגו׳ נתחלף אצלן בחי׳ תי״ו שהוא שהוא סוף המדריגות בחי׳ טוב ורע לבחי׳ טי״ת כמ״ש בגמרא הרואה טי״ת בחלום סימן טוב הוא לו שאצלן גם בחי׳ הרע שבבחי׳ התי״ו לטוב נחשב אצלם הכל שוה טוב ורע ונעשה טי״ת וזה ונטמתם בם אל תקרי ונטמתם אלא ונטמטם שהם עושים הצירוף כך על ידי שנדמה להם הכל לטוב שאין מבחינים בין טוב לרע להבדיל ביניהם ונקרא ונטמטם שבאמת על ידי כן הלב שהוא משכן החלק אלהי שבתוך האדם נטמטם עבור שאין בלב משכן אותו חלק האלהי בעברו העבירה וע״כ כתיב ונטמתם בם חסר א׳ עבור שהם מפרידים את עצמם ולבביהם מאלופו של עולם שעל כן נקרא עיבר׳ עבר י״ה ונמצא שחסר בחי׳ הא׳ וגם נחלף להם התי״ו בטי״ת ולכן כתיב ונטמתם חסר א׳ מה שאין כן הצדיקים מקרבים את עצמם עם בחי׳ התיו״ו לאל״ף אלופו של עולם והשם יתברך יזכנו להיות מן העובדים אותו באמת ובחמים בילא״ו:

ל״בבמסכת חולין אמרו ליה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו אמר להו ואדמה על ראשו. משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר. המן מן התורה מנין המן העץ. אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר וגו׳. מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומיתרגם מירא דכיא. להבין הענין דברי חכמים וחידותם נקדים פסוק (דברים כ״ב, ו׳) כי יקרא קן צפור לפניך וגו׳ דנודע שעיקר ובריאת כל העולמות וכל תולדותיהן היה לכוונת סוף המעשה שהוא האדם שהן ישראל הנקרא אדם כמו שאמר הכתוב בראשית ברא בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו שהבורא ברוך הוא חפץ שיתפשט ויתפרסם מלכותו בעולם המעשה והגשמי על ידי המין האנושי המובחר שהם ישראל כי השם יתברך מתענג מאוד ממה שעובדין אותו ישראל שהם מלובשין בחומר גשמי יותר מתענוג שמתענג מעבודת המלאכים וחיות ואפני הקודש כנודע כל זה מפני התגברות שמתגברין ישראל על חומרן שמעכבן מן העבודה ונוצחין את החומריות והרע ומכניעין השמאל בימין. כנודע שיש באדם תרי חללי דלבא משכן יצר טוב בימינו ומשכן יצר הרע בשמאלו ועל ידי טוב ההתגברות נכלל השמאל בימין ונמחק הרע ונעשה טוב ואדרבה מסייעהו לעבודת השית יתברך וכמאמר רז״ל אלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתתא לא הוי כי עיקר הזריזות והחשק בעבודה בא מצד היצר הרע שנמתק וקטיגור נעשה סניגור שזהו מה שכתוב (דברים ו׳, ה׳) ואהבת את וגו׳ בכל לבבך בשני יצריך כו׳ וכמו שאמר הכתוב (שיר השירים ב׳, ו׳) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני שעיקר התשוקה והחשק לעבודה נעשה מהמתקת היצר הרע שאין לך תענוג שיש לבורא גדול מזה שדבר המונע מתהפך לטוב ומה גם שהוא בעולם המעשה וגשמי המעכבין גם כן ובגוף חומרי ומכל מקום עובד ה׳ על כן יש תענוג גדול להבורא ברוך הוא מזה. וכל זה הוא על ידי שהבורא יתברך נתן התורה לישראל שהוא התבלין שמתבלין וממתקין ליצר הרע ועל ידי התורה השם יתברך משכין שכינתו בתוך האדם כמו שאמר הכתוב (שמות כ״ה, ח׳) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם כנודע שאור אין סוף ברוך הוא מופיע ושורה בתוך אותיות התורה שעל ידי שמדבק חיותו ודבורו בתורה נדבק בחיותו חלק האלקי המופיע באותיות התורה כשעיקר עסקו הוא לכוונה זו ולא לשם פניה חיצונית כנודע ונקרא האדם גם כן בחינת מקדש שהבורא ברוך הוא מצמצם שכינתו בתוך האדם העובד על ידי התשוקה והתענוג שיש לו מעבודת האדם כאמור לעיל. וכמו שמצינו במקדש הכללי שצמצם הבורא ברוך הוא שכינתו בין שני בדי ארון אשר השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו וכל זה על ידי התשוקה שיש לו יתברך לישראל כן הוא בבחינת מקדש הפרטי שהוא האדם הזוכה להיות מרכבה לו יתברך שהבורא ברוך הוא מצמצם שכינתו בתוך תרי חללי דלבא שהם סוד שני שדיך שהם בחינת שני בדי ארון ובחינת שני לוחות כמו שאמר הכתוב (משלי ג׳, ג׳) כתבם על לוח לבך שהיא עיקר כוונת הבורא בציוו המשכן והמקדש להשרות שכינתו במקדש הפרטי שהוא האדם אך שהמקדש ראשון ושני הבנוי היה בכללות שעל ישי מצות ראיה ברגלים כמו שאמר הכתוב יראה כל זכורך וגו׳ היו שואבין משם רוח הקודש וממשיכין משם השראת השכינה כל אחד בתוכו ממש להיות בחינת משכן ומקדש פרטי שהוא עיקר להשכין שכינתו יתברך בין שני בדי ארון שהם סוד שני בתי דלבא להיות השמאל גם כן מרכבה לבורא ברוך הוא להיותו נכלל בימין להיות השראתו יתברך על שני בתים בשוה כאמור למעלה וזהו בין שני בדי ארון בשוה וכל זה באמצעות התורה שנקראת בינה כמו שכתוב אני בינה לי גבורה וצריך להתורה שהיא הבינה כל הגבורות שמצד שמאל ונמתקו להיות טוב שלכך נקרא התורה תבלין שמתבל ליצר הרע הבא משמאל ובהביאו לבינה שהיא התורה נמתק כנודע שאין הדינין נמתקין אלא בשרשן וכל זה על ידי טוב דביקותו באור א״ס המופיע באותיות התורה שהוא שורש הכל והבן ולזה האמור למעלה יתה כוונת הבריאה של כל העולמות כמו שכתוב סוף מעשה במחשבה תחלה שהוא לעולם המעשה והגשמי שגם שם יומשך ויצומצם שכינתו יתברך:

ל״גוהנה אי אפשר לבא למדריגה זו כי אם על ידי השפלות עד קצה האחרון שיהא בחינת מה כמו שאמר משה רבינו ע״ה ונחנו מה אף שאי אפשר להיות במדריגת ענוה כמשה מכל מקום לפי רוב הענוה והשפלות שיש לו כך הוא השראתו יתברך בתוך האדם וכל מה שיקרב את עצמו אל בהירת אורו של השם יתברך יבוא עוד למדריגות שפלות יותר מאחר שמשיג יותר גדולתו יתברך מתמעט יותר בעיני עצמו ולכך משה רבינו ע״ה שהשיג מאוד גדולת הבורא ב״ה כל כך היה עניו מכל האדם ואמר ונחנו מה כי לא היה נחשב בעיניו למאומה נגד גדולתו יתברך כי כל זמן שהאדם נחשב עדיין בעיני עצמו למאומה אזי יש לו גבול כי כל דבר ההוה שישנו בבחינת ישות הוא בגבול ואי אפשר להבורא יתברך להשרות קדושתו בתוכו מאחר שהוא ב״ה א״ס באין גבול וזה הוא בבחינת גבול אך שצריך להיות מקום הארון אינו מן המדה בשפלות גדול שלא יהא נחשב למאומה ואינו בבחינת ישות כלל ונקרא בחינת אין ואז הבורא ב״ה שנקרא א״ס מצמצם את עצמו בקרבו והבן:

ל״דוזהו (יחזקאל י״א, ט״ז) ואהי להם למקדש מעט שאף לאחר חורבן בית המקדש הכללי אהיה להם בחינת מקדש על ישי מעט המיעוט שמיעטו את עצמן במדריגות השפלות ואז אשכון את דכא וגו׳:

ל״הוזהו גם כן ראיתי בני עליה והמה מועטים בני עליה שעלו למדריגה גדולה להיות מרכבה להבורא ב״ה ועל ידי מה זכו לזה על ידי שהם מוטעים בעיני עצמם בשפלות גדול שבאמת אין להחומר להחשיב את עצמו ליש כי כל העובדות והשכל שיש לו וכל המעלות אינו כי אם הוא יתברך שמו שהוא חלק האלקי הנתון בקרבו שבהסתלק החיות העליון ממנו נשאר כאבן דומם וגוש ונמצא כי הכל הוא הבורא יתברך כמו שכתוב אצלנו כמה פעמים מזה וצריך כל אדם העוסק בתורתו יתברך להיות כל עיקר מגמתו על ידי העסק ועבודה לדבק בו יתברך ולהיות כל עיקר מגמתו על ידי העסק ועבודה לדבק בו יתברך ולהיות בחינת קן שהוא מקדש האמור למעלה בפרטי להשראת שכינתו יתברך שנקרא בחינת צפור כמו שאמר כצפור נודדת מן קינה כן איש נודד ממקומו וכמו שדרשו בזוהר הקדוש לית צפור אלא שכינתא ואין איש אלא קודשא בריך הוא שלאחר החורבן שכינתא נודדת מן קינה ואין לו להקודשא בריך הוא אלא ארבע אמות של הלכה שהוא בחינת מקדש מעט במי שזכה למדת ענוה:

ל״ווזה שאמר הכתוב (דברים כ״ב, ו׳) כי יקרא באלף לשון קריאה בתורה כשיקרא בתורת ה׳ תראה ק״ן צפו״ר לפניך שיהא עיקר עסקך לבוא למדריגת שתהא קן לצפור שהוא השראת שכינתו יתברך בתוכך כאמור כל זה יהא במחשבתך וכוונתך וזהו ק״ן צפור לפניך שתשים נגד פניך כוונה זו בדרך שהיא התורה שנקרא דרך:

ל״זונודע שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל שלכוונה זו נתייסד הנוסח קודם עשיית שום מצוה או עסק התורה לומר לשם יחוד קודשא ברוך הוא וכו׳ בשם כל ישראל שצירך לכלול את עצמו בעסקו בתורה ותפלה או עשיית שום מצוה בכלל כל ישראל ולאו דווקא בכללות הצדיקים שהם נקראים עץ כמו שאמר הכתוב היש בה עץ וגו׳ אלא צריך שיכלול את עצמו בשם כל ישראל אפילו עם אותן שהם בארציות ומדריגה תחתונה. וזהו בכל עץ או על הארץ שלזכות לבחינת קן צפור צריך לכלול את עצמו בכל עץ שהם הצדיקים ועל הארץ פירוש עם הארץ אותן שהם בארציות כאמור. אפרוחים או ביצים פירוש אפרוחים נקרא אותן שיש להם גדפין לפרוח ולהגביה את עצמן לשרשו העליון על ידי דעת שיש להן ותיקון המדות ובצים נקראים אותן שלא יצאו לאויר העולם ושלא נפתחו עיניהם לראות אורו של הבורא יתברך ומחשב הפסוק כמה מדריגות זו למטה מזו שהוא בחינת עץ וארץ ואפרוחים או ביצים שצריך אותו שרוצה להיות בבחינת קן לכלול את עצמו עם כולן בכל המדריגות שהוא בשם כל ישראל כמבואר למעלה ועל ידי זה שכולל את עצמו עם כל המדריגות מעלה גם אותן ומשעבדן להתורה ואז והאם רובצת על האפרוחים והביצים שגם עליהם יופיע אור שכינתו המכונה בשם אם:

ל״חונודע שכל זמן שהצדיק בא למדריגה יותר גדולה מחזיק את עצמו יותר לאין עבור שהשיג יותר מגדולת הבורא יתברך כאמור למעלה ואינו רשאי לדמות בדעתו שהוא במדריגה ההוא התשובה שבאמת עבודתו יתברך הוא אין סוף וגבול וכל מה שהולך יותר ומקרב את עצמו לעבודתו רואה כמה מדריגות גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם שיש בבחינת השראת השכינה שכפי שהוא במדריגה כך הוא אצלו בחינת השראת השכינה עד שרואה שלא השיג עדיין כלום וזהו שלח תשלח את האם שתשלח מדעתך שלא לומר בדעתך כבר זכיתי למדריגת השראת השכינה שאם ידמה כך מיד נופל ממדריגתו מאחר שהוא בבחינת י״ש ולא אי״ן ובבחינת גבול שאז אי אפשר שיצומצם שכינתו יתברך שמו בתוכו כאמור למעלה וכל שכן שאינו בגדר שישרה שכינתו יתברך על מדריגות תחתונים אלא צריך להיות שלח תשלח את האם שלא תעלה כן בדעתך ואז את הבנים תקח לך פירוש שתזכה ליקח להתיחד עם שאר מדריגות להעלותן:

ל״טוזהו ששאלו מצא קן בראשו של אדם מהו פירוש אם מצאו איזה אדם ישר ונאמן רוח ששכינתו יתברך חופפת על ראשו שנעשה בחינת קן צפור מהו פירוש מהו עיקר הדבר והסיבה שהביאתו למדריגה זו אמר להם ואדמה על ראשו פירוש שמחשבת אדמה שהוא עפר ואפר על ראשו שתמיד הוא במדריגת אין בשפלות הגמור שמחזיק את עצמו לאדמה מצד חומרו בלתי חיות האלקי שבתוכו שהוא עיקר העובד ובלעדי חיות הבורא מצדו הוא גוש עפר כאמור למעלה נמצא שעיקר העובד הוא הקודשא בריך הוא בעצמו וזהו עיקר הסיבה שמביאו להיות קן לבחינת ציפור ותמיד יוסיף להחזיק את עצמו במדת אין עד שידמה בדעתו שאדמה הוא על ראשו פירוש למעלה בראשו שהוא שפל יותר מגוש אדמה באופן שאדמה יותר במעלה מראשו שהוא בחינת מה מדריגת משה כנודע מרז״ל שאברהם אמר ואנכי עפר ואפר ומשה רבינו ע״ה אמר ונחנו מה כי באמת יש כמה וכמה מדריגות במדת ענוה זו למעלה מזו וצריך לילך ממדריגה למדריגה להשתוקק תמיד למדריגת מה וכל שיעלה למדריגה אחת בשפלות כך יתוסף אצלו השראת השכינה:

מ׳ונודע שלכל הנ״ל צריך לקנות בתוכו דעת מתחלה שיביאהו לדעת ולהשכיל על דרכיו בכדי שלא יטעהו היצר הרע כנודע ונודע שהדעת הוא בחינת משה כמו שכתוב בזוהר אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא עד ששים רבוא דרי שהתפשטות הדעת שהוא בחינת משה הוא בכל נשמות ישראל שהן ששים רבוא שרשי נשמות נמצא כי הדעת הנמצא בכל אחד ואחד הוא התפשטות משה כל אחד לפי מדריגתו וכפי רבוי הדעת שבו כן הוא אצלו בחינת השפלות והענוה וכן זוכה לרבוי השראת השכינה כשיעור הדעת שבו וכשיפור השפלות שבו:

מ״אוז״ש משה מן התורה מנין פירוש לבוא לבחינת משה שהוא סוד הדעת מן התורה מנין איך לקנות זו הדעת על ידי איזה סיבה ואמר להם בשגם בשר בשגם זה משה שעולה בגימטריא משה הוא בא לבחינת דעת על ידי שיחזיק את עצמו לכל הפחות למדריגות שפלות זו שידמה בדעתו שהוא בשר שמצדו לא היה אפשר לעשות שום עבודה בעבודת אלקות בלעדי חיות הבורא ב״ה ועל ידי יזכה לבחינת משה ויבוא למדריגה אחר מדריגה לשפלות וענוה בגדר היותר גדול שהוא בחינת ענוה הנקרא מה שאותיות משה הוא מה והש׳ רומז לתלת אבהן שהיא מרכבה עליונה כנודע שזכה לזה על ידי בחינת מה והבן:

מ״בוהנה כבר מבואר למעלה שלכן נקרא התורה תבלין נגד יצר הרע על שם שממתיקו ומתבלו על ידי עסק התורה שנקרא בינה שורש הגבורות שאין הדינין נמתקין אלא בשרשן כי הכל יש להם שורש בתורה כנודע עד שנכלל שמאל בימין ונעשה טוב לסייעו בעבודת אלהות כמו שנכתב לעיל וכמבואר אצלנו במקום אחר על פסוק זבח לה׳ בבצרה שהוא מורה על זביחת היצר הרע לעתיד כי ענין הזביחה הוא שיסתלק ממונ הרע לעתיד מכל וכל וישאר מלאך קדוש כי באמת היה מלאך קדוש מקודם אך שנפל מקדושתו כנודע ולעתיד יוחזר להיות מלאך קדוש וכל זה נעשה מעט מעט שבכל דור ודור הצדיקים ממעטים את הרע שבו וממתיקים אותו על ידי התורה כאמור למעלה ששם שרשו:

מ״גועל זה שאלו המן מן התורה מנין שהוא היצר הרע איה שורשו בתורה ואמר להם המן העץ והבן:

מ״דומודעת זאת שכל מי שעוסק בתורה נקרא בן חורין שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וכמו שאמרו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ שהוא עול הגלות המר וטעם הדבר הוא כי סיבת הגלות הוא על ידי חורבן הבית בכללות ובפרטות שקלקלו ישראל עד שגרמו סילוק שכינה ממקדש כללי ופרטי הוא בתוך לבם כמו שכתוב ושכנתי בתוכם ועל ידי הסתלקות ממקדש פרטי שהוא בחינת ואהי להם למקדש מעט נסתלקה ממקדש כללי ובא הגלות ומי שזוכה שגם בזמן הזה לבבו בחינת מקדש פרטי נחשב אצלו בנין הבית לפי חלקו שלכך נקראים תלמידי חכמים בונים כמו שכתוב וכל בניך וגו׳ אל תקרי בניך אלא בוניך אלא שלא נעשה כך עדיין בכללות על ידי שהכל צריכים להיות כך וכיון שאצלו נחשב בנין בית המקדש מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ שהוא הגלות שהוא אצלו מעין שיהיה לעתיד:

מ״הוזהו מרדכי מן התורה מנין שהוא אותיות מר דכי שהמר שהוא הגלות יהיה דכי ונקי ממנו והשיב מר דרור שהוא לשון חירות ומתרגמינן מירא דכיא וכיון ששורש ענין זה מרומז בתורה וכיון שעסק בתורה נמתק הגלות ונעשה דכי ונקי מעול הגלות:

מ״וושאלו עוד אסתר מן התורה מנין דנודע כי הדינין והצרות ח״ו הבאין על הכלל או על הפרט ח״ו הוא על ידי הסתרת פנים שהשם יתברך מסתיר פניו מהן וממילא באין הדינין ח״ו ושורש הדינין הם בתורה כמבואר כמה פעמים למעלה ועל ידי שמדבק את עצמו באור אין סוף השופע באותיות התורה מביא הדינין לשרשן ונמתקין ושאלו איזה מקום שורש הדינין בתורה שהיא אסתר הסתרת פנים מנין והשיב ואנכי הסתר וגו׳ וכיון שאוחז בכללות התורה שהוא אחדות אחד והתופס בקצה האחדות תופס בכולו אזי נמתקין הדינין ותבוא עליו ברכת טוב אמן נצח סלה ועד:

מ״זבראשית ברא אלהים וגו׳ והארץ היתה תוהו ובוהו וגומר ויאמר אלהים יהי אור ויקרא אלהי׳ לאור וגו׳ ויהי ערב וגו׳ הנה הלא הוא יתברך שמו ראשון ואין ראשית לראשיתו ואיך אמר שהיה תוהו וגו׳ איך אפשרות הענין אחרי שהשם יתברך היה נמצא:

מ״חאך דהנה הבריאה היה בשביל התורה ובשביל ישראל דהיינו לגלות אלקותו יתברך לישראל שיכירו וידעו מציאותו אף שמהותו אי אפשר להשיג כשידעו שיש אלוה מצוי יעשו כל מעשיהם לשם שמים לקיים בכל דרכיך דעהו וליחד את עצמם אליו יתברך כי אין זולתו ואפס בלתו ולית אחר פנוי מיניה כמאמר (ישעיה ו׳, ג׳) מלא כל הארץ כבודו אך שכבודו נקרא לבושין שמלא כל הארץ לבושיו שמלובש בכל דבר ובחינה זו נקרא אדנ״י מלשון אדנים למשכן שהוא אלוהותו יתברך שיורד למטה במדריגות תחתונים וגשמיים וצריך לייחד זה עם המקור אשר ממנו יצאו דהיינו עם שם הוי״ה ב״ה המהוה כל העולמות. ובכל עבודות שלנו תורתינו ותפלתינו אכילתינו ושתייתינו נעשה יחוד זה וכל העולמות תלוים בזה דהיינו יחוד הוי״ה ואדנ״י וכשהשני שמות משולבים הוא יו״ד בראש יו״ד בסוף כזה יאהדונה״י דכולם בחכמה עשית וחכמה הוא י׳ וחכמה הוא חומר הראשון של כל האותיות דבאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא דהיינו בכ״ב אותיות והחכמה הוא חומר הראשון של האותיות כמו שבכל פעולה צריך להיות תחלה חומר ראשון ממנו יעשה הדבר כמו כן החכמה הוא חומר הראשון והוא נקרא בלשון חכמים חומר היולי לשון היה לי רצה לומר שכל הדברים היו בתוכו וממנו יצאו מכח אל הפועל אף שהאלף הוא אות ראשון אך תמונת א׳ הוא י׳ בראש י׳ בסוף ו׳ באמצע י׳ בראש הוא חכמה עילאה חומר הראשון שבתוכו היו כלולים כל העולמות ועל ידי הו׳ שהוא המשכת הדעת נמשך וירד ונשתלשל למטה ויצאו מכח אל הפועל ונבראו כל העולמות ונעשה י׳ בסוף חכמה תתאה חכמת שלמה דהיינו בחינת אדנ״י הנ״ל שהוא אלהותו יתברך שירד ונשתלשל למטה ומלובש בכל דבר שמלא כל הארץ כבודו וכשעושה כל מעשיו לשם שמים הוא מקרב כל עניני העולם שהוא חכמה תתאה אל החכמה עילאה שהוא הבורא יתברך המהוה כל העולמות והיינו על ידי הדעת שמקיים בכך דרכיך דעהו שהוא לשון חיבור והתקשרות הי׳ תתאה אל הי׳ עילאה נקודה עליונה ואז כל העולם ומלואו הוא בחינת א׳ י׳ בראש י׳ בסוף ו׳ באמצע לכן נקרא השם יתברך אלופו של עולם. ובעסקו בתורה הוא גם כן יחוד זה כי אורייתא מחכמה נפקת ושם היא נעלמה מעיני כל חי ומעוף השמים נסתרה שכל התורה כלולה בנקודה א׳ ולכן דיבר השם יתברך כל התורה בדיבור אחד מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע ואמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ועל ידי משה נמשך החכמה עליונה וירד ונשתלשל למטה ונעשה כל התורה הקדושה אשר בידינו הרחבה מני ים דהיינו תורה שבעל פה עם כל המצוות והדינים דהיינו חכמה תתאה ואחר שלומד כל התורה אז הוא יודע ומבין שאינו יודע כלום כי תכלית הידיעה שאינו יודע וכאמור בזוהר הקדוש כיון דמטי לתמן מה פשפשת מה אסתכלת הא כולא סתים כקדמיתא וכשלומד ויודע שלא השיג כלום הוא מייחד החכמה תתאה עם החכמה עילאה ואז הוא בחי׳ אל״ף כנ״ל ואם וח״ו נדמה לו שהשיג דבר מה אזי לא בא כלל אל החכמה ונקרא נרגן מפריד אלוף. וזהו בראשית. ואיתא בתיקונים ב׳ ראשית דהיינו ב׳ חכמות חכמה עילאה הוא ראשית מעילא לתתא וחכמה תתאה היא ראשית מתתא לעילא זה השער לה׳ גו׳ מאן דבעי למיעל יעול בהאי. את השמים ואת הארץ היינו חכמה עילאה וחכמה תתאה. והארץ היתה תוהו ובוהו רצה לומר אחר שנשתלשל וירד למטה היתה תוהו וגו׳ רצה לומר שאינו משיג כלום דכולא סתים כקדמייתא. ויאמר אלהים הוא הצמצום דהיינו מה שנתצמצם וירד למטה יהי אור התורה נקרא אור וכמו שכתוב ותורה אור. ויהי אור ואיתא בזוהר אור דכבר הוה היינו כנ״ל שהחכמה עליונה נשתלשל וירד למטה ונעשה חכמה תתאה. ורוח אלהים מרחפת על פני המים רצה לומר מים הוא התורה ורוח אלקים פירוש רש״י כסא הכבוד כו׳ היינו אם לומד כנ״ל נעשה על ידי תורתו כסא הכבוד להשם יתברך והנה אם לומד כנ״ל ומיחד הב׳ חכמות אז יצר הרע ממנו כמאמר רז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וזהו וירא אלהים וכו׳ כי טוב דהיינו שעושה יחוד כנ״ל אז ויבדל אלהים בין האור ובין החושך הוא יצר הרע שאינו יכול להיות במקום שיש יחוד ואם לחשך אדם לומר למה לי יצר הרע כלל זה אינו כי הלא אמרו רז״ל אלמלא יצר הרע לא הוה חדוותא דשמעתא כי עיקר החשק והתענוג בא מצד יצר הרע וצריך להיות כך בסוד שמאלו תחת לראשי שמתחלה צריך להיות מן היצר הרע ולכן אמרו רז״ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה וכו׳ דרך משל כשיושב ללמוד מתחלה כשרוצה להתענג עצמו מן התורה שהוא תענוג כל התענוגים נמצא הוא שלא לשמה בסוד שמאלו תחת לראשי ואחר כך בא לבחינת וימינו תחבקני וזהו ויהי ערב ויהי בוקר היינו היצר הרע והיצר טוב הוא יום אחד ושניהם צריכים כנ״ל:

מ״טבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו׳ הכלל הוא שכ״ב אותיות התורה הנתונה לנו הם נובעים מן כ״ב אותיות התורה העליונה הוא סוד התורה וכשהאדם לומד לשמה דהיינו לשם התורה לייחד שני התורות הוא הוא מייחד שמים וארץ והוא קודשא בריך הוא ושכינתיה וידוע שאור התורה המחזיר את האדם למוטב הוא על דרך זה וזהו יגעת ומצאת תאמין ולא אמרו יגעת ולמדת כי הוא קאי על אור הגנוז בגוויה וזהו יגעת ומצאת את האור הגנוז שהעלימו השם שאינו נגלה כי אם אחר היגיעה בתורת ה׳ שהוא אחר שעמל בה׳ נקראת תורתו וזהו בראשית כו׳ א״ת הוא כ״ב אותיות התורה מא׳ עד ת׳ השמים הוא סוד התורה וא״ת הוא כ״ב אותיות התורה מא׳ עד ת׳ הארץ הוא תורה הנגלית לנו ועל ידי תורה לשמה מייחד השמים והארץ דהיינו קודשא בריך הוא ושכינתיה והארץ אם אינו לומד לשמה ואינו מייחד ח״ו היתה תוהו ובהו וחושך שנמנע אורו כי אינו מייחד את שני תורות בכדי שתאיר תורה העליונה כנ״ל ורוח אלקים מרחפת פירוש כי גם שאינו לומד לשמה על כל פנים בתוך האותיות הקדושים יש בהם חיות רוחנית וזהו מרחפת על פני המים ויאמר אלקים יהי אור היינו אחר שלא מנע טוב להולכים בתמים ועל ידי בקשת רחמים מן השם להביא מתוך שלא לשמה לעסוק לשמה ואזי ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור ואיתא בזוהר אור דכבר הוי קודם שגנזו לצדיקים וכו׳ ויבדל אלקים וגו׳ כי מחמת שלומד לשמה זוכה לדברים הרבה כו׳ ומכשרתו להיות צדיק כו׳ וזהו הבדלה בין טוב לרע כי אם היה מעורב מטוב ורע אחר הלימוד כנ״ל זוכה להיות נבדל מרע. וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש על דרך הש״ס מפני מה עזים מסגי ברישא כברייתא של עולם חשוכא והדר נהורא פירוש כי למה נברא האדם שיהא קטן עד י״ג שנה ואינו חייב במצוות ומעשיו הקטנות האיך הם יתוקנו וזהו עזים הם העזות מסגי ברישא בתחלת ימי האדם ותירץ כברייתא של עולם כי ההעדר קודם בכל דבר וימי הקטנות מתקנין אחר שיתקן מעשיו והיינו דרך משל בית שאין בו אור ואחר שהביאו אור בתוכו נעשה כל הבית מלא אור וקשה היכן הלך החושך שהיה בבית מקודם שהרי גם החושך הוא נברא כמו אור דכתיב (ישעיה מ״ה, ז׳) יוצר אור ובורא חושך רק הענין הוא דאיתא בזוהר תיאובתא דחשך לאתכללא באור וכשהביאו האור אל תוך הבית נכלל החשך הנ״ל בתוך האור והיינו (קהלת י״א, ט׳) שמח בחור כו׳ ודע כי כו׳ פירש רש״י עד כאן דברי היצר הרע מכאן ואילך כו׳ וזהו כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט היינו אחר התשובה מביא את מעשה קטנות במשפט וביושר דהיינו לאתכללא מעשה קטנות באור מעשה הטוב וזהו ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד: