מאור עינים, קדושיםMe'or Einayim, Kedoshim

א׳איתא במדרש קדושים יכול כמוני ת״ל אני ה׳ קדושתי למעלה מקדושתכם עכ״ל והדבר צריך ביאור וכי יעלה על הדעת להיות קדוש כמוהו אשר א״ס ותכלית ולית מחשבה תפיסה ביה כלל נשגב ומרומם אך הענין ידוע ע״פ מה שהקדמנו כמה פעמים בראשית ברא וכו׳ ודרשו רז״ל בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראים ראשית תבואתו שבעבורם נברא העולם וענין הדבר שנברא בשבילם הוא הנאמר על ידי המלך ע״ה (קהלת י״ב, י״ג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם ודרשו רז״ל מאי כי זה כל האדם כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה שאפילו בשביל צדיק א׳ נברא העולם ועיקר הבריאה היה בשביל זה להיות ירא השם עובד מצותיו. אך להגיע אל היראה הוא הדבר אשר למדונו קדמונינו כמבואר בא״ח סעיף א׳ שויתי ה׳ לנגדי תמיד זהו כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים ההולכים לפני ה׳ וכו׳ כ״ש כשיעלה על לבו שמלך מלכי המלכים הקב״ה עומד עליו רואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד כל זה כתב בהגהת רמ״א שהעתיק מתורת משה הוא הרמב״ם ז״ל בספר מורה נבוכים נמצא העידו לנו עדים נאמנים שבהעלות אדם על לבו וידע שמלא כלה הארץ כבודו יגיע אליו יראה והפחד בודאי אם כן זהו כלל ועיקר לבא למדריגת היראה השלימה:

ב׳והנה אמרו רז״ל עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ומפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו׳ הביאור הוא כי ידוע שהקב״ה ברא העולם יש מאין כי הקב״ה נקרא אין דבר שאינו מושג וקודם בריאת עולם היה רק א״ס בלתי מושג ונקרא אין ונתצמצם בגבול ובדבר שהוא בעל תכלית ונקרא יש אך כח הפועל בנפעל כנודע שבכל דבר הנפעל על ידי אדם כח הפועל עומד בנפעל בנעלם כן כח האין וזהו שממנו נשתלשל היש עומד בכח והתחלת היש שהוא הגבול נרמז ונקרא נקודה י׳ (תהלים קי״א, י׳) ראשית חכמה יראת ה׳ כי היו״ד הוא חכמה וזהו שאמרו (שמות י״ז, ז׳) היש ה׳ בקרבנו אם אין גם ברש״י פרשה בשלח בשירה מבואר שהיו״ד ע״ש המחשבה נאמר בפי׳ אז ישיר ע״ש היו״ד היא בסוד טפה גולם י׳ ולכן גם האדם תחלת הויתו וישותו הוא מטפה אמנם האין הנעלם שהוא כח הפועל בנפעל נגנז ונתעלם בנקודה ההיא ולכן כל אדם מישראל הנקודה הנ״ל השרשית הנקרא י׳ חכמה יראת ה׳ מושרשת בו בסוד י׳ הטפה. הגם שנדמה לעיני בני אדם שגם לאומות העולם בדמיון זה הוא כמשל הכרם שיש בו אילנות שעיקר נטיעת הכרם היה בשבין הגפנים אך טבע הבריאה להוציא קליפות ועלין והם גם כן שומרים לפרי כן הענין כי כרם ה׳ לבאות בני ישראל ושאר האומות הם עלין וקליפות שומרים לפרי כידוע ע״פ הזוה״ק ובאמת הם אפס ותוהו כמובא בפ׳ כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו וכאילו אינם בעולם כלל ע״ד משל הנ״ל ולכן כתיב ויעש ה׳ אלקים את האדם (בראשית ב׳, ז׳) וייצר ה׳ אלקים את האדם הרי בעשיה ויצירה נאמר בו אדם שהוא עיקר הבריאה ואתם קורים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם ואם כן עיקר הנקודה י׳ הוא בישראל לבד ואם ח״ו הנקודה י׳ מסתלקת סוד החכמה שעליה נאמר (קהלת ז׳, י״ב) החכמה תחיה בעליה נשאר בלי חיות. וזהו דע מאין באת ומפרש מטפה סרוחה כי הטפה בסוד י׳ אשר נשתלשל מאין הנעלם וצריך להתקשר בבחי׳ הנקודה ואז החכמה תחיה בעליה ולאן אתה הולך כשנסתלק היו״ד בחי׳ חיות החכמה ונשאר א״ן אז אתה הולך למקום עפר וכו׳. ולפני מי וכו׳ הביאור הוא ע״פ שנבאר פסוקי ויקהל משה וגו׳ אלא הדברים אשר צוה ה׳ לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש. כי ידוע דרשת רז״ל דברים הדברים אלה הדברים אלו ל״ט מלאכות שנצטוה משה בסיני. כי ידוע שאין דבר בעולם לבטלה וכל הדברים ותקוני המלאכות הכל תועלת ותיקון העולם לתיקון מדריגות התחתונות ובכל דבר ודבר הוא חיותו יתברך שמו ע״ד משל אדם מדבר עם חבירו בלתי ספק שלא עם הגוף העכור מדבר כי במה נחשב הוא רק עם חיות הנשמה אשר בו מדבר רק שאינו מושג כי בלתי אפשר לעיני בשר להשיג זה כל שכן וכל שכן עד אין סוף ותכלית מלך מלכי המלכים הקב״ה דק על דק וכל משרתיו שואלים איה מקום כבודו שאי אפשר לעיני בשר לראותו ולהשיג (שמות ל״ג, כ׳) כי לא יראני האדם וחי ואי אפשר להסתכל רק בדברים המוחשים אמנם הנעלם המחיה דבר ההוא לא יתראה אבל דבר ברור הוא שאלולי חיותו יתברך השוכן בדבר ההוא לא היה הדבר ההוא כלל כדכתיב אפס בלתך שבלתו הכל אפס גמור ונמצא הל״ט מלאכות הם כוללים כל העולם שאי אפשר שיעשה שום דבר שלא יהא נכלל תחת כללות הל״ט מלאכות ושי מהם תולדות לאבות אבל לא יצאו מן הכלל הנ״ל ובכל דבר חיותו יתברך שמו ונק׳ מלמעלה למטה ט״ל של תחיה כי על ידי הט״ל מלאכות הנ״ל האדם מחיה את עצמו ומתקן הדברים והוא טל של תחיה הנמשך בעולם ואמרו רז״ל טל לא מיעצר והמלאכות הם החומר וחיותו יתברך שמו הוא הצורה. וזהו אלה הדברים הל״ט מלאכות אשר צוה ה׳ לעשות אותם ר״ל אשר צוה לתקנם לקרב החומר אל הצורה והוא כאשר ידע כי בכל דבר הוא חיות השם יתברך ובכל דבר השם יתברך שוכן בדבר ההוא ע״ד (תהלים ט״ז, ח׳) שויתי ה׳ לנגדי תמיד האמור למעלה ואז כל מלאכות נעשים מאליהם ע״ד שנאמר ביוסף (בראשית ל״ט, ג׳) וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח בידו מפני שה׳ אתו כן נעשה. ונגמרה המלאכה בכל אדם בהבינו שה׳ אתו בכל דבר ודבר שהוא עושה וזהו (ויקרא כ״ג, ג׳) ששת ימים תעשה מלאכה בצירי כתיב שהכוונה שנעשית מאליה וזה ולפני מי כי אותיות שלפני מי הם ל״ט לפני מ׳ הוא ל׳ ולפני י׳ הוא ט׳ ל״ט אותיות שלפני מ״י אתה עתיד ליתן דין וחשבון שהיה לך לידע בכל דבר ודבר שאתה לפני מלך מלכי המלכים הקב״ה שבכל דבר שורה חיותו יתברך שמו על ידי הל״ט מלאכות היה לך להתקשר בו בהשם יתברך ועל ידי זה יקיים שויתי ה׳ לנגדי תמיד ויגיע אליו היראה וכו׳. קטע זה צריך להוסיף באמצע קטע הקודם וע״ז נאמר (דברים ט״ו, י״ח) וברכך ה׳ בכל מעשה ידך אשר תעשה שפרושו הוא ע״ד הרכבת האילן זהו וברכך בכל גו׳:

ג׳ומה שאמר תחלה הסתכל בג׳ דברים ואין אתה בא לידי עבירה ואל אמר לעבירה כוונה בזה כי תורה בגי׳ תרי״א אנכי ולא יהיה לך מפני הגבורה שמענו הטעם כי כל התורה תלוי בשני מדות אהבה ויראה כי כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא כידוע מהזוהר ואנכי הוא מצות עשה מסטרא דאהבה ולא יהיה לך הוא ל״ת מסטרא דיראה והם נקראים ידים כמו שעל ידי ידים לוקחים דברים הצריכים כן על ידי אהבה ויראה נוכל לקבל כל התורה ובכל אדם נשתלשל אהבה ויראה בכדי שיוכל לעבוד את ה׳ אך שירדה במדריגות תחתונים ונשתלשל שם על דרך משל האדם אוהב דבר מה אם עיני שכל לו מבין כי זה נמשך מאהבה השרשית שלמעלה ע״ד (תהלים ל״ד, ט׳) טעמו וראו כי טוב ה׳ ר״ל כשהאדם טועם ורואה בטעמו ומבחין שהוא טוב ידע כי הטוב ההוא הוא ה׳ חיותו יתברך שמו ועל דרך זה אמר הכתוב (קהלת ט׳, ט׳) ראה חיים עם האשה אשר אהבת ר״ל בבחי׳ הזיווג שהוא על ידי אהבה תראה שלא תהיה האהבה רק באהבת אשישי אהבתו של הבורא יתברך שמו כי איש ואשה שכינה שרויה ביניהם ונשתלשלה האהבה למדריגה התחתונה ויראה לקשרה בשרשה להיות דבוקה בחיים כי אהבה דנחית מדריגה קרי ביה וימת וכן עד״ז היראה שנפלה במדירגה התחתונה לירא מפני העונשים והחיצונים וכשאדם משתמש ח״ו באהבה ויראה חיצונים נקראים ידי עביר הכי אהבה ויראה נקראים ידים כנ״ל וכשהוא מתנהג בחיצונים הם ידים לעבירה היפך מה שהיה ראוי להיות ידים לקדושה ולכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים קל״ד, ב׳) שאו ידיכם קודש שתשאו ותעלו האהבה ויראה שהם הידים למקום הקודש ואז וברכו את ה׳ וזה אין אתה בא לידי עבירה כשתסתכל בג׳ דברים הנ״ל תתקשר באהבה ויראה העליונה ותשאו למקום קודש ידיכם. והנה האדם נברא בצלם אלהים הם רמ״ח מ״ע כנגד רמ״ח אברים ושס״ה ל״ת כנגד שס״ה גידין ושורש הכל אהבה ויראה הידים להעלותן בקודש כאמור ועל ידי זה יתעלה מעלה מעלה והנה אמרו רז״ל נ׳ שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חוץ מא׳ ויש להבין למה אמר וכולם נתנו היה לו לומר ומ״ט נתנו למשה אך הענין הוא תכלית הידיעה היא אשר לא תדע ומפורש אצלנו במקום אחר שכל המ״ט שערים נוכל להשיג ושער הנו״ן הנקרא (איוב כ״ח, ז׳) נתיב לא ידעו עיט הוא עצם אלהות יתברך שמו שאין מי שישיגו ובלתי אפשרי הוא וכשבא אל שער הזה ומשיג שהוא עצם אלהותו אשר אין בשום אופן לשום נברא מעליונים ותחתונים בכח להשיגו היא תכלית הידיעה רצה לומר אשר משיג הידיעה אשר אי אפשר לידע כל זה מבואר במקום אחר וכאן באנו בקצרה לכן משה רבינו ע״ה השיג גם שער הנו״ן ומפרש הש״ס כולם נתנו למשה והיינו גם שער הנו״ן דהיינו שהבין חוץ מא׳ שאין בכח והשיגו וזהו השגת שער הנו״ן והנה אף דכתיב (דברים ל״ד, י׳) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בנבואות לא קם אבל יכול להיות כ״א שיבא למדרגת משה בצדקתו כמבואר במדרש אין לך דור שאין בו כמשה וכו׳ ויוכל להכניס דרך השערים הנ״ל. וזהו דבר אל בני ישראל קדושים תהיו שכולם יהיו קדושים וידבקו החומר אל הצורה ויתעלו למקום הקדושה על ידי שאו ידיכם קודש כאמור ועל ידי נו״ן שערי בינה שנבראו יוכל לשער ולהשיג מה שבכחם להשיג ועד״ז נקראים שערי בינה כי נודע בשערים שעלה כל חד כפום מה דמשער בליביה ועל ידי השערים כולם יכנסו לפנים ואמר יכול כמוני שישיגו גם שער הנו״ן הוא עצם אלהותו יתברך שמו ת״ל כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה כו׳ ר״ל אף שתשיגו השער הנו״ן היא השגה שאני למעלה מקדושתכם ואינו מושג כלל זהו עצם ההשגה אבל לא שתשיגו אלהותו כי לא יראני האדם וחי והבן:

ד׳אמרת ה׳ צרופה וכי מה אכפת ליה להקב״ה לשוחט מן העורף או מן הצואר הוי אומר לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל. הנה ידוע כי כל התורה הנקראת אמרת ה׳ הוא שיעור קומה שלימה וכמו שיש באדם כמה אברים למשל עין רואה ואוזן שומעת וכל אבר יש לו בחי׳ שלו המשמש להגוף וכל אחד מועיל בבחי׳ לכל הגוף כי השמיעה הוא לצורך לכל האברים וכן הרעיה והליכה ושארי דברים כן המצות כולם אף על פי שיש הרבה וכ״א בחי׳ בפני עצמו מכל מקום כל מצוה כל בחי׳ מועלת לבחי׳ כלל התורה כי הכל קומה א׳ שלימה והנה ידוע מה שאמרו רז״ל אין ושחט אלא ומשך וכן אמרו רז״ל שחיטה מן הצואר דכתיב ושחט ממקום ששח חטיהו כי הדבור יוצאה מן הצואר וצריך להיות מטהר ימחטא על ידי הדבור לדבק בהם בהשם ולמשוך משך השפע אבל ח״ו כשאינם זכאין נקראים עם קשה עורף שהוא אחור לצואר שאינו מתדבק בדבור אלא מושך ממדות אחרו ח״ו וזה נקרא שוחט הוא המשכה מן העורף. וזהו אמת ה׳ צרופה שהכל צירוף א׳ כל התורה והיא נקראת אמרת ה׳ כנודע ומבואר כמה פעמים על ידי זה מתקשרים להקב״ה וכולם מצורפים יחד וזה שמסיים וכי מה אכפת ליה להקב״ה לשוחט מן הצואר ר״ל שמושך השפע ממדריגת פנים על ידי הדבור שמקשר את עצמו או שוחט מן העורף הוי לא נתנו המצות אלא לצרף את ישראל שיהיו כולם מצורפים ומקושרים למעלה וכולם מצורפים יחד וזה על ידי הדור שהיא אמרת ה׳ היא התורה הכוללת כל ישראל שהוא קומה שלימה ולכן צריך כ״א וא׳ מושך על ידי הדבור ולא להיות בחי׳ עורף ודי בזה. ולכן כתיב במשה (במדבר י״ב, ג׳) והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה כאשר הוגד לי בשם מוהר״ר מנחם מענדיל בארער שלהיות כ״י יחד כולם קומה א׳ שלימה מפני כן אף על פי שמשה היתה מעלתו גדול הכי שם ח׳ פה אל פה אדבר בו אעפ״כ בעיני עצמו היה עניו באמת מכל האדם ואיך יצוייר זה במחשבתו לאמת אך הענין ע״ד משל אדם שלא עיין בהילוכו ונפל לבור הרי רגליו נפלו תחלה ואחר כך כל גופו הראש באחרונה אמנם ראשו הוכה יותר כי יותר תפעול ההכאה בראש מאשר תפעול ברגל ומי גרס זה הראש שאל עיין במהלכו כן דרך זה האיש משה היה כולל מעלה עצומה שהוא מדריגת ראש לכל ישראל שהם שארי אברים כי כולם בקומה שלימה ביחד ומפני שלא עיין הראש במהלכו גרס שנפלו העם אשר ברגליו ואעפ״כ הראש מרגיש יותר בהכאה כאמור כיון שכולם קומה שלימה א׳ כשנפלו הרגלים גם הראש ירד אחריו ומרגיש יותר לכן היה עניו מכל האדם באמת ותכלית והבן וזהו ואשימם בראשיכם:

ה׳עוד יובן ע״ד אחר כי כמו שבדברים הארציים אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים וכו׳ ואם כן הוא חסר כ״כ בערך שיש לו ואשר יש לו פחות מבקש פחות נמצא כשנביט אל חסרון שניהם הראשון חסד יותר מן השני כן ע״ד משל בדברים השמימים כפי ערך צדקת האדם והשגתו חפץ להשיג עוד כ״כ כפי שיש לו כי משיג יותר חסרונו ואשר הוא קטן בהשגתו חסר לו השגה מועטת כמוהו כי אינו משיג חסרון נמצא משה על ידי שהיה גדול בהשגתו מאוד היה חסרונו גדול מאוד והוא לא היה מביט במה שמשיג כי אם במה שחסר לו הרי חסרונו גדול מאוד מכל האדם ולכן היה עניו מאוד וכו׳:

ו׳רפאות תתהי לשריך כמאמר רז״ל חש בראשו יעסוק בתורה וכו׳ חש בכל גופו יעסוק בתורה וכו׳ מפני שכל החששות והחלאים מקרים הם מפני שהאדם ירד למטה בבחי׳ השבירה וכשיבוא למקום התיקון על ידי התורה שלכן נקרא (תהלים י״ט, ח׳) תורת ה׳ תמימה שהוא שלימות בלי שבירה אז יתרפא שבר אל שבר יחדיו ידובקו לתקונם ואז רפאות תהי לשריך שהיא מקום הטיבור שממנו ולמטה היה מקום השבירה ועל ידי התורה יומשך התיקון אף למקום ההוא וזה שאמרו מפלגא לעילא דהורמין מפלגא לתתא דהורמיז והיה התשובה דהכל חד ומצורף כאמור בדברי רז״ל והבן ועיין במקום אחר באריכות:

ז׳ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז התאזר וגו׳ איתא במס׳ מגילה במנחה קורין בפ׳ עריות ואחר כך מייתי אר״י בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה שם אתה מוצא ענותנותו הענין כי כל מה שבראה בעולמו לא ברא אלא לכבודו בגין דישתמודעין ליה להכיר גדולתו יתברך שמו נמצא על ידי הכל משיגין גדולתו של יוצר בראשית אמנם יש מדות שנפלו בשבירה כגון אהבה רעה וכן יראה רעה וזה היה עבור שיהיה בחירה בעולם אמנם הלא הכל נברא יש מאין נמצא צריך האדם להתבונן אם בא לו אהבה רעה הלא זה נמשך מאין כי היש יצא מאין ובכ״ד חיותו יתברך שמו ואם כן מה לו לדבק ביש כ״א ידבק בחי החיים שברא הכל ועשה יש מאין (דברים י׳, י״ב) ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך שהקב״ה שואל רק בחי׳ מ״ה שידבק האדם בפנימיות שהוא מה ואל ביש והוא אך ליראה ואמר בתקונים אל תקרי אם אלא אם בצירי שהיא אם שעל ידי זה יולד היראה וכן אהבה כאמור לאהבה את ה׳ אלהיך וגו׳ עי״ש ולכן בפי׳ עריות נאמר זמה היא ר״ל זו מה הוא והבן. והנה לפי זה בכל דבר ודבר שברא הקב״ה ויש בעולם כדי להשיג גדולתו אפילו בבחי׳ תחתונה שנראה לכאורה להיפוך זה כשיבין האדם וישיג בחי׳ מ״ה וכי כל דבר מעצמו אינו כלום רק מחמת חיות הבורא ששופע בו אז היא בחי׳ ענוה שמכיר בחי׳ מ״ה וזה בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב״ה היינו כל מה שברא בעולמו להכיר גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כיון שכל דבר מחיותו הוא ובלתי הוא אפס ותוהו נמצא זה הוא ענותנותו של הדבר ההוא ועל ידי זה תבא להכיר גדולתו של יוצר בראשית. והנה הקב״ה שברא העולם להכיר גדולתו על ידי העולמות שברא היה ענוה גדולה נגדו יתברך שמו שהרי כל העולמות הם כאין נגדו וכלא נחשבו והקב״ה צמצם כביכול כחו הבלתי בעל תכלית יתברך שמו על ידי העולמות שהם בערכו כאין נחשבים וזהו ענוה גדולה נמצא מה שהיה להכיר גדולתו וגאותו היא על ידי בחינת ענוה רבה וזהו כחו כביכול להיות הגאוה והענוה נצמדים יחד וזהו ה׳ מלך גאות לבש שהלביש א״ע על ידי עולמות הקטנים בערכו יתברך הלביש גאותו בהם וזה היה בעת בריאת עולם והנה כל העולמות נתהוו על ידי התורה כמבואר כמה פעמים והם נקראים לבושי מלכא שנתלבש באותיות התורה והם ממש העולמות לשון העלם וכסוי לכן המתגאה בתורה נקרא ח״ו מתלבש בלבושי המלך לעצמו והוא עון גדול והקב״ה נתן הכח לעמו שהם יחזיקו המלבושים שלא יפלו ממדריגתן כמו האזור המחזיק המלבושים באזירתו אותם וזהו אוזר ישראל בגבורה שהקב״ה נתן כח לעמו ישראל להדביק המלבושים בו יתברך שמו והוא על ידי שנתן התורה לעמו וזהו לבש ה׳ עוז התאזר היא התורה התאזר בבחי׳ האזור שיהיה דבוק על ידי כנסת ישראל וזה היה בעת נתינת התורה והבן:

ח׳קדושים תהיו כי קדוש אני ה׳ וגו׳ במדרש יכול כמוני ת״ל וכו׳ קדושתי למעלה מקדושתכם דהנה כל העולמות נברא בשביל התורה ובשביל ישראל ובהתורה ובישראל מתנהגים כל העולמות וכל הברואים שהצדיק מנהיג כל העולמות עי״י התורה ויש להשם יתברך תענוג מזה כמו המלך בשר ודם שמקבל תענוג כשיש לו בנים היודעים להנהיג מלכותו והצדיק מנהיג כל העולמות ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וזהו שאמר קדושים תהיו יכול כמוני ר״ל שתרצה לעשות כמוני כמו שאין אני עושה דבר בלא אתערותא דלתתא כמו כן תרצה להמתין עד שיתעוררו אותך מן השמים ת״ל כו׳ קדושתי למעלה ר״ל הקדושה שלי שהיא למעלה היא מקדושתכם ר״ל מכח קדושתכם באתערותא דלתתא כנ״ל:

ט׳או יאמר קדושים תהיו גו׳ דכתיב (ויקרא ט״ז, ט״ז) השוכן אתם בתוך טומאתם ולכאורה איך אפשר שהבורא יתברך ישכון בתוך טומאתם אך דכתיב ועברתי בארץ מצרים אני ואל מלאך ולמה לא שלח השם יתברך מלאך אך דקליפות מצרים היתה קליפה גדולה מאוד שגם מלאך ברדתו לשם היה אפשר להתגשם ח״ו והיה נשא בין הקליפות לכן הוחרח כביכול השם יתברך בעצמו לירד שם והנה יש כוונה בשעת נפילת אפיים לירד בין הקליפות להעלות ניצוצות קדושים לזה אמר יכול שתרצה לעשות כמוני לירד בין הקליפות ת״ל כו׳ קדושתי למעלה כו׳ ר״ל שאינו יכול לעשות זה רק אני וכנ״ל:

י׳או יאמר קדושים תהיו וגו׳ פי׳ דהתורה מבשרת אותנו שבוודאי קדושים תהיו ולא יאבד נפש א׳ מישראל ח״ו רק בוודאי יתוקן ויתעלה וטעם כי קדוש אני ואתם הם חלק אלהי ממעל והקב״ה וישראל כלא חד כמאמר רז״ל אתם עשיתם חטבה א׳ כו׳ שנאמר שמע ישראל וגו׳ אף אעשה אתכם חטבה א׳ שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד וגו׳ וצריך להבין הלא השם יתברך נקרא אחד האמת דהיינו שכל האחדים אם מוסיפים עליהם עוד א׳ הרי הם ב׳ אם כן אינו אחד אמת אבל להשם יתברך אין שום דבר שנוכל לדמות אליו כמאמר (ישעיה מ׳, כ״ה) ואל מי תדמיוני גו׳ ולכן נקרא אחד האמת ולפי מאמרם ז״ל הנ״ל נמצא הקב״ה א׳ וישראל נקראים גם כן א׳ ואם כן הריש נים ואינו אחד האמת ח״ו אך האמת הוא שהקב״ה וישראל הכל אחד שהם החלק והוא הכל שהשם הוי״ה ב״ה אותיות י״ה נקרא מחשבה ואותיות ו״ה נקרא קול ודבור הרי יש בהם שמו יתברך (איוב י״ט, כ״ו) ומבשרי אחזה אלוה וכתיב (ישעיה נ״ה, ו׳) דרשו ה׳ בהמצאו ר״ל בה׳ מוצאות הפה דהדבור של אדם הוא בכ״ב אותיות התורה והמה נחלקים לה׳ מוצאות הפה אחה״ע מהגרון גיכ״ק מהחיך דטלנ״ת מהלשון בומ״ף מהשפתים זשסר״ץ מהשניים וכשאומר למשל ברוך הבי״ת הוא ממוצא השפתים והרי״ש מהשניים והך׳ מהחיך ומי הוא המחברן ברגע א׳ אות א׳ ממוצא זה ואות א׳ ממוצא זה וכי הוא כח אנושי כ״א אנת הוא דקשר לן ומיחד לן אדני שפתי תפתח. ואמר יכול כמוני כו׳ ר״ל שתהא אלהי כמוני שתסתכל בעצמך שאתה למדן גדול ויושב ולומד ותהא אלוה ח״ו היה לא תהיה רק שתדע שהכל הוא השם יתברך ומחשבתך ודבורך וכל חיותך הוא אלהות וזהו מאמר רס״ל לא יהיה בך אל זר איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם זה יצר הרע ר״ל לא יהי בך אל זר האלקות שבך לא היה זר ומופרש ממך שהוא אלהות שאל תהא סבור שאתה הוא החכם רק שתדע שהכל הוא אלהות כנ״ל ואמרו איזהו אל זר ר״ל שמתמיה איך אפשר שלא ידע שהכל הוא להיות ואמרו שהוא היצר הרע שהוא מסמא את עיניו שיסבור שהוא החכם ושוכח שהכל הוא השם יתברך וזהו כל השוכח דבר אחד ממשנתו ר״ל השוכח את האחד שהוא השם יתברך שוכח ממשנתו שסובר שהוא בעצמו לומד זה ושוכח שהכל הוא השם יתברך וזהו מאמר הכתוב (ירמיה ט׳, כ״ב) אל יתהלל החכם בחכמתו וגבור בגבורתו ועשיר בעשרו ר״ל שלא יסבור החכם העובד ה׳ בחכמה לא יסבור שהחכמה הוא שלו וכן הגבור המתגבר על יצרו לא ידמה בנפשו שהגבורה היא שלו וכן העשיר השמח בחלקו שם כ״ג כי אם וגו׳ השכל וידוע אותי ר״ל שידע שהחכמה והגבורה והעושר אינו שלו רק שהכל הוא השם יתברך יתברך שמו בזאת רמז לשכינתו יתברך מלכות שמים נקרא זאת שהז׳ מדות מתלבשים בכ״ב אותיות מא׳ ועד ת׳ ובה מתנהג כל העולמות והבן:

י״אבמדרש קדושים תהיו יכול כמוני ת״ל כו׳ כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה מקדושתכם כל המקדש את עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה בעוה״ז מקדשין אותו בעה״ב הנה בראשית ברא אלהים גו׳ בשביל התורה ובשביל ישראל והנה ישראל הם נשמה לעולם ועל ידי מתקיים עולמות עליונים וכשישראל עובדים את השם בשלימות הם מורידים חיות הבורא ב״ה בכל דבר ומתרומם על ידי כל הנבראים והקב״ה הוא נשמה לנשמה ומחיה כל הדברים מחמת התעוררות התחתון והם מעלים כל דבר לשרשו מחמת שהבורא ב״ה שוכן בהם כשאין להם גדלות מעבודתן ואז אשכון את דכא כביכול הקב״ה מצמצם שכינתו ושוכן בתוך האדם ואז הוא צדיק יסוד עולם כי כמו שבונין בנין אם יפול היסוד נתרועע כל הבנין כן האדם הוא יסוד הכל אם פוגם ח״ו מעשיו הוא פוגם בעולמות עליונים ונפסק מבורה ב״ה שאינו דבוק בו יתברך וכשמטיב מעשיו אזי בורא עולמות כמו שנאמר (ישעיה ס״ו, כ״ב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה כי מזה שמחדש התורה בורא אותן שמים וארץ ואמר אשר אני עושה אף שהוא מן הצדיק מכל מקום מה הוא האדם שיברא עולמות אך כשמתדבק עם הבורא יתברך ואז נעשה אחדות כביכול עמו יתברך כי לית אתר פנוי מיניה כי השכל שבתוכו הוא אלהות ואז הקב״ה בורא אותן עולמות בהתעוררות הצדיק כי מה שהוא עושה הוא הכל מעשה הבורא ב״ה אך הבורא ב״ה נתן לנו הבחירה ואם ירצה נפסק ח״ו מהבורא ב״ה. וזהו קדושים תהיו יכול כמוני בניחותא פי׳ תהא יכול לברוא עולמות כמוני כאמור על ידי התעוררות שלך ת״ל כי קדוש אני ה׳ קדושתי למעלה מקדושתכם פי׳ כי קדושתי למעלה מה שנשפע מקודשתי למעלה בעולמות עליונים הוא מקודשתכם כשאתם מתקדשים א״ע בראשונה כאמור ואז נשפע יות וקדושה לשורש נשמתו למעלה. וזהו אדם מקדש מלמטה מקדשין אותו מלמעלה פי׳ שורש נשמתו וכן העולמות מתברכין על ידו בעוה״ז מקדשין אותו בעוה״ב הוא כמבואר אצלנו בפ׳ יתרו שיש עולם התענוג הנקרא עוה״ב עולם הבינה וכשאדם מתפלל יכול לדבק עצמו אחר הבנתו שירגש בעצמו תענוג עליוני הוא תענוג ממין עוה״ב בתוך תפלתו או לימודו רק שלא יהיה כוונתו על התענוג כי מתחלה צריך לעבוד בטירחא עד שיבוא לו התענוג וזהו בעוה״ז פי׳ אם מקדש את עצמו בעוה״ז כשעובד את ה׳ מקודם ומתפלל בטירחא ולוקח א״ע עם הדבורים לקשר בהם בבורא יתברך ואז הוא עדיין בבחי׳ עהו״ז אז אחר כך מקדשין אותו בעוה״ב שיבוא לו התענוג כאמור:

י״בוזהו (בראשית ג׳, ט״ז) ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך כי הנה אנו בסוד נוקבא דלית לה מגרמה כלום שאנו מקבלין משפע ב״ה וברוך שמו והבורא הוא בסוד דכר שמשפיע בכל הנבראים עד אין קץ ואין תכלית וזהו ואל אישך תשוקתך כי מתחילה תבוא התשוקה ממך ואז יוולד תשוקה למעלה להשפיע ולרומם כל הנבראים ועי״כ הוא ימשול בך כי כביכול ממליכים את הבורא ב״ה בכל דבר שאני עושין או אוכלין מברכין בא״י אלהינו מלך העולם כי אין מלך בלא עם כב״י וגם כי על ידי מתנהג ממשלתו דהיינו חיותו יתברך שאנו ממשיכין בכל דבר ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

י״גבמדרש תנחומא קדושים תהיו עד שלא בראתי העולם היו המלאכים מקדשין אותי בכם ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם גו׳ בא אדם אמרו המלאכים זהו כו׳ אמר הקב״ה לא זהו שעבר על מצות כו׳ בא נח כו׳ שהיה שיכור בתוך אהלו בא אברהם כו׳ יצא ממנו ישמעאל ולא על שמו יקראו ישראל יצחק יצא ממנו עשו שונאי ואהב אותו עד שבא יעקב אמר הקב״ה זהו שיקראו ישראל על שמו ויקרא את שמו ישראל כמ״ש (בראשית ל״ב, כ״ח) לא יעקב וגו׳ כי אם ישראל זהו תורף המובן של המדרש אף שאין זה לשונו ממש:

י״דלהבין הענין תדע ממה שכתוב אצלנו במקום אחר על פסוק (ישעיה ס״ו, א׳) השמים כסאי כו׳ כי סמוכות הכסא רם ונשא כסא עליון שלו נסמך על הדום רגליו שבארץ שהוא מה שאנו עושים מכל דברים ארציים שבמדריגה תחתונה כסא לו יתברך על ידי שום שכל להבין שבכל הדברים הוא קדושתו יתברך מצומצם שם שנפלו משורש המדות עליונות של העלומות עליונים וצריכין אנו ישראל להמשיך כל הנ״ל ממדריגות תחתונים ולקרבן לשרשן ולהמשיך אלהותו בכל דברים ארציים ונמצא נעשה כל העולם ומלואו מרכבה לו יתברך כי הקב״ה מסר הנהגת כל העולמות לישראל כמ״ש (שמות י״ט, ו׳) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים שתמליכו את מלכותי בכל דבר ואם ישראל עושין כך אזי יש לכסא עליון סמוכות שהוא בחי׳ הדום רגליו על ידי שעושין מרכבה לו יתברך גם לבחי׳ הנקרא רגלין מדריגות תחתונים ואז הכסא הוא בשלימות ואם לא ח״ו אין הכסא שלם מאחר שחסר ח״ו הסמוכות וכמו שנתעורר למטה כך הוא גם כן למעלה ונמצא פוגמין ח״ו בכסא עליון כביכול וזהו השמים כסאי ואימתי כשהארץ הדום רגלי והבן. ויעקב אבינו ע״ה נאמר בו (בראשית כ״ט, א׳) וישא יעקב רגליו שהגביה בחי׳ הדום רגליו בחי׳ התחתונים למעלה וילך ארצה אפילו בארציות היה הלוכו בני קדם לעסוק בבנין קדמונו של עולם כי זה נקרא בנין מה שמבררים נצוצות הקדושים מן הקליפות ועל ידי זה בונין ומרחיבין גבול הקדושה ושיעור קומה של יוצר בראשית שלכך נקרא ת״ח בונין ולכך מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור (שמות י״ז, ט״ז) שהוא מלחמת היצר הרע שהוא עד ביאת משיחנו במהרה בימינו שאז יהיה הכסא שלם שיעלו כל חיות אלהות שבמדריגות תחתונים וילקטו אחד לאחד עד שיהיו כולם מרכבה לו יתברך מה שאין כן עתה שמלחמת היצר הרע מעכב לזה שאי אפשר שיהיה הכסא בשלימות מחמת שישראל אין מתקנים ההדום שהוא בחי׳ שרפרף סמוכות לכסא עליון שנמסר בידינו על כן אין הכסא שלם ואין השם שלם כמ״ש שם כי יד על כס יה כנודע שזה החיות אלהות המלובש בתחתונים נקרא שמו ועל ידי היצר הרע אין בנו שלימות לבררן היטב עד שלעתיד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה י״ג, ב׳) :

ט״וונודע ממ״ש בזוהר כי היצר הרע נקרא גיד הנשה דמנשיא לבני נשא מפולחנא דמאריהון כי זה עיקר העבדות לקרב הארציות אליו יתברך ולתקן בחי׳ הדום כאמור:

ט״זוהנה יעקב אבינו ע״ה שהיה מרכבה לבורא יתברך ועבד בשכל הנ״ל כאמור ועל ידי זה נקרא (בראשית כ״ה, כ״ז) ויעקב איש תם שהיה בשלימות על ידי שלא חסר אצלו העבדות של הבורא יתברך שמו משום דבר אפילו במדריגות תחתונים ועל כן ויאבק איש עמו שהוא שרו של עשו בחי׳ גיד הנשה וירא כי לא יכול לו כי לא מצא בו שום צד אחיזה לאחוז בו ח״ו על ידי שהיה איש תם כאמור כי אין לו אחיזה אלא במי שיש בו שמץ מנהו ואז מצא מין את מינו וניעור ומתגבר ח״ו יותר ויותר אבל ביעקב לא היה בו שום שמץ מנהו בכדי שיהיה לו שום אחיזה ח״ו בו וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו שהן הדורות העתידין לבוא שעל ידי התרשלותן בעבודתו יתברך מוצא בהן צד אחיזה בהן ח״ו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו שעל ידי זה נתמוטטו רגליהן שהם בחי׳ הדום ממקומו שהוא שרשן העליון יתברך כמ״ש למה נקרא שמו גיד הנשה שנשה ממקומו מן הבורא ברוך הוא שהוא מקומו של עולם ומלואו כי כל החיות והנצוצות שבעולם ומלואו מקומן הוא בו יתברך רק שהן עכשיו נפולין מקומן כנודע ממ״ש במקום אחר:

י״זומטעם זה תבין מנין ידעו המלאכים שעתיד ליקרא בשם ישראל שאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל שהמלאכים אינם יודעים עתידות כי אם שאומרים להם מלמעלה ולאיזה טעם היו אומרים לו אבל מן האמור יובן שהענין הוא כך כי המלאכים היו אומרים מקודם השירה ואומרים ברוך ה׳ אלהי ישראל והיו שואלים בכל דור ודור אם זה הוא הצדיק שעתיד להקרא בשם ישראל כמ״ש במדרש הנ״ל אלא שבכל אחד היו מוצאים חסרון ובזה ההאבקה שנתאבק עם יעקב ועל ידי שהיה תם בשלימות הגמור וירא כי לא יכול לו ומזה שלא יכול לו הבין שאין בו שום שמץ ודופי שאם היה בו שום דופי ח״ו היה לו מקום לאחוז בו כאמור והבין כי בודאי זהו שאנו מקלסין להשם יתברך בו:

י״חוזהו שאמרו במדרש היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם כי הקדושה עליונה נשענת על מעשה התחתונים שהנהגה שבכל העלומות מסורה בידן וזהו בכם דייקא כמבואר בדבור הקודם על מ״ש קדושתי למעלה מקדושתכם ע״ש וזהו (שם ל״ג, כ׳) ויקרא לו אל אלהי ישראל הקב״ה קראו ליעקב אל מטעם האמור על ידי שהיה איש תם ומרכבה לו יתברך ממש שלא היה מופסק ממנו יתברך בשום דבר אפילו ארציות והיה אלהות של א״ס שופע בקרבו כי זהו עיקר התענוג של הבורא ב״ה שהאדם שהוא מלובש בחומר ונתון במקום השפל ומשם מקרב את עצמו עם כל הנבראים אליו יתברך כמבואר זה אצלנו כמה פעמים באריכות ועל ידי כן נעשה התפארות גדולה למעלה ובא התענוג בכל העלומות ומוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כנודע וע״כ סיים במדרש הנ״ל בפתיחת דברינו ועל זה נאמר (ישעיה מ״ט, ג׳) ישראל אשר בך יתפאר כי על ידי עבדות כזה שהיא אמיתית כוונתו יתברך נעשה התפארות למעלה: