מלמד להועיל חלק ב קי״דMelammed Lehoil Part II 114
א׳ע"ד אפר השרופים אשר כבר כתבתי על זה לעיל אוסיף כאן איזה דברים, באשר הרב מו"ה יוסף נאבעל בהאלבערשטאדט דעתו נוטה מדעתי, ואני בעיקר הדין על משמרתי אעמודה ואחזק גם אשנה קצת כאן את פסקי ביסוד נאמן וחזק נגד דעת הרב הנ"ל וזה החלי בס"ד:
1
ב׳א. המצוה כי קבור תקברנו (דברים כ"א כ"ג) לפי קבלת חז"ל לא רק על הרוגי ב"ד נאמר כי אם ביותר על כל איש מישראל (ע' רמב"ם ה' אבל פי"ב וי"ד סי' שס"ב) וקבורה דכאן היינו דוקא קבורה בקרקע כמו שהוכיח בצדק הה"ג מו"ה שלום קוטנא זצ"ל במאמר הנדפס בספר תוצאות חיים למהר"י נאבעל נ"י (ראדעלהיים שנת תר"ס). וזה הפירוש היה מקובל מקדמת דנא לרז"ל כמו שמוכח מספרי לפסוק הנ"ל ומירושלמי נזיר פ"ז ה"א ובבלי סנהדרין ד' מ"ו ע"ב. וכבר כתב הרב מהר"ם לערנער נ"י מאמר במ"ע איזראעליט 1911 נר. 21 ובמ"ע יידישע פרעססע 1911 נר. 22 לסתור דברי המכחישים המפרשים קרא הנ"ל שלא כדעת קבלת חז"ל, עיי"ש ותמצא נחת. וכבר אנו מחוייבין לעשות ולקיים כל מצות התורה עפ"י הפירושים שמסרו לנו רז"ל שאילולי אנו הולכין בזה אחר הפשט שנראה פשוט למפרשים חדשים ח"ו נסתור כל דת ישראל עד היסוד ד"מ נאכול בשר בחלב ולא נאסור רק לבשל גדי בחלב אמו, נבטל ח"ו מצות שחיטה כהלכה ואיסורי טרפות ועוד ועוד. אשר על כן ברור כי לענין קיום המצות רק הקבלה היא אור לנו.
2
ג׳ב. דבר ברור שאסור לשרוף מת מישראל, וזה מצד שני טעמים, חדא דעי"ז מבטלין מצות עשה דקבור תקברנו בידים, לא מבעיא אם האפר א"צ קבורה דא"א לקיים כלל מצות קבורה לאחר השריפה, דאז ודאי בטל מ"ע אלא אפילו אם תמצא לומר דהאפר ג"כ צריך קבורה מ"מ קבור תקברנו כולו ולא מקצתו אמר רחמנא, כדאיתא בירושלמי רפ"ז דנזיר ואם שורף את המת אינו קובר עכ"פ כולו ואינו מקיים את המצוה במילואה. וחוץ מזה אסור לשרוף כל מת אנושי, משום שזה נחשב הן עפ"י המקרא והן עפ"י התלמוד ניוול גדול למת ואסור לנוול המת. הלא תראה שהנביא עמוס (ב' א') חושב זאת לפשע מואב ששרף עצמות מלך אדום (עיי"ש במפרשים). וחז"ל בסנהדרין פ"ב ע"א חשבוהו לעונש גדול שנענש בו מלך יהויקים שגלגלתו נשרף ובירושלמי כתובות פי"א ה"א מוכח דהמצוה לפני מותו שישרפו אותו ה"ז צואה שא"א לקיימה (ע' פירוש נכון של מאמר ירושלמי זה בשו"ת בית יצחק י"ד ח"ב סי' קנ"ה אות ג'), ופוק חזי דהתירו חז"ל כמה שבותים בשבת כדי להציל את המת מפני הדליקה, ע' א"ח סי' שי"א ס"א. ועל מ"ש המג"א שם ס"ק ג' כבר השיגו עליו האחרונים. ונ"ל דאף המג"א לא אמר אלא כשנשרף ממילא אבל כששורפין אותו בידים ודאי ליכא בזיון גדול מזה.
3
ד׳ג. ואפילו המצוה לפני מותו ואמר אל תקברוני קיי"ל דצריכין לקבור אותו (י"ד סי' שמ"ח ס"ג), וכבר שמענו לעיל אות ב' מן הירושלמי דהאומר שרפוני אין לקיים את צואתו. ורק במקום שיש לחוש שהמת יסריח קודם קבורתו מותר לשפוך עליו סיד כדי לעכל את הבשר (ע' שו"ת הרשב"א סי' שס"ט, והביאו ב"י בב"ה סי' שס"ג), והעיקר שיקברו עכ"פ העצמות. וכן מצינו ששרפו גויות שאול ובניו מפני הרמה וקברו העצמות (ע' שמואל א' ל"ב י"ב ומה שפירש הרד"ק שם), וכן קברו עצמות יוסף בשכם (יהושע כ"ד ל"ב). אבל לשרוף גם את העצמות אין לך גנאי גדול מזה (ע' מלכים ב' כ"ט ט"ז), וכן מצינו שרק הרשעים הגדולים שהצירו לישראל מאוד קללו חז"ל בקללת שחיק טמיא, כלומר שעצמותיו ישחקו עד לעפר.
4
ה׳ד. ועתה נדון על זאת אי יש עכ"פ גם באפר הנשרפין מצות קבורה או לא. הנה פשיטא לדעת המשנה למלך סוף ה' אבל שהוכיח מהירושלמי רפ"ז דנזיר דאין מצות קבורה אלא אם יש כאן ראשו ורובו פשיטא דאין חיוב קבורה באפר, ואפילו יש כאן אפר של כל הגוף, לא מבעיא אם האפר אינו מטמא, ואם כן אין לו דין מת, ובודאי אין כאן חיוב קבורה, אלא אפילו את"ל דהאפר מטמא מ"מ הרי אין כאן ראשו ורובו אלא גשם קצת מכל הגוף וע"ז לא אמרה התורה קבור תקברנו, ואפילו לפמ"ש התוי"ט בשבת פ"ו מ"ה דגם בכזית מן המת יש חיוב קבורה כבר היטיב בזה לדבר הרב דאשפצין בס' חיי עולם למהר"ם לערנער צד 44 דהתוי"ט מיירי בכזית הבא ממת גדול וכבר איפסיק הלכתא בי"ד סי' שע"ד ס"א דאם מצא הכהן ראשו ורובו חוזר הוא אף על אבר אחד וכיון שכן חוזר הוא אף על כזית ובזה מיירי התוי"ט, וכשם שדרשינן תקברנו כולו ולא מקצתו, דהיינו אם אין כאן אלא מקצתו אינו חייב לקבור, כמו כן דרשינן כולו ולא מקצתו דאם יש כאן כולו צריך לקבור כולו ואינו יוצא אפילו אם שייר רק מקצתו דהיינו כזית. וא"כ בנ"ד דלא הובא לפנינו רק מקצתו דהיינו האפר (ואי האפר אינו מטמא אפילו מקצת אין כאן) בודאי אין כאן חיובא דקבור תקברנו.
5
ו׳ה. והנה לענין טומאה יש לעיין קצת, אי אפר השרופין מטמא. והנה יש כאן ספק אם נשארין בתוך האפר עצמות קצת שהן כשעורה או יותר, זה אומר בכה וזה אומר בכה. אמנם נלע"ד כיון דבעצם כשעורה אין כאן טומאת אהל, אף שיש כאן טומאת מגע ומשא, בודאי אין שם מת על אותן עצמות דיהי' בהן חיוב קבור תקברנו, דבזה המת מיוחד שמטמא באהל ואי אינו מטמא באהל אינו אלא כשאר דברים המטמאין במגע ובמשא ובזה לא צותה התורה קבור תקברנו. ונשאר לנו רק לברר אי אפר השרופים מטמא באהל או לא. ונמצא לענין זה פלוגתא בין הראשונים. הנה זה הוא דבר שא"א לספק כלל שלדעת הרמב"ם אפר שרופים אינו מטמא, אך לפי שהרב מהר"י נאבעל רצה להטות דברי הרמב"ם לדעת אחרת מוכרח אני להאריך קצת.
6
ז׳ו. שנינו במס' אהלות פ"ב מ"ב אפר שרופים ר' אליעזר אומר שיעורו ברובע וחכמים מטהרים ופי' הרמב"ם וז"ל בגי' שבש"ס: ואפר שרופין האפר אשר ישרפו מהאדם כאשר לא התערב בו מאפר העצים וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף כי כאשר נשרף יצא מדין המתים, עכ"ל. והנה היטיב אשר דיבר מהר"י נאבעל, שמלות וחכמים שמו זה האפר במדרגת הגוף הם סותרין מה שכתוב אח"כ כי כאשר נשרף יצא מדין המתים, כי אם יצא מדין המתים אינו במדרגת הגוף, ואם הוא במדרגת הגוף לא יצא מדין המתים, ומה שפי' מהרי"נ דהרמב"ם רוצה לומר ב' דברים: א. דאם האפר בשלמות ויש לו דמות אדם אז שמו חכמים האפר הזה במדרגת הגוף שיטמא וא"צ שיעור רובע כחלק מן המתים, ב. דאם נשרף ונתפזר נמי יצא מדין המתים ואינו מטמא בשיעור רובע כעצמות פי' זה במח"כ כל מבקש פי' ישר לא יסבול אותו דמה זה טעם מפני שאם נתפזר אין לו דין מתים ואינו מטמאו על כן אם הוא בשלמות מטמא, אתמהה, הלא אם היה מטמא בפיזור כש"כ שהיה מטמא בשלמות! ועוד דהרמב"ם רוצה לפרש מפני מה חכמים מטהרין ופתח בטומאה שמטמאין אם יש לו צורת אדם. איפכא הו"ל למימר וחכמים מטהרין כי כאשר נשרף יצא מדין המתים, אמנם לפעמים שמו זה האפר במדרגת הגוף כגון ביש לו דמות אדם. ועוד בו שלישיה הלא הרמב"ם לא דיבר כלל משלמות ופיזור ולא רמז כלל חילוק זה בדבריו, והרמב"ם אין דרכו לדבר בחידות ובהסתר דבר. ולולא שיצא פי' זה בדברי הרמב"ם מעטו של הרב ר' יוסף נאבעל נ"י הייתי אומר שא"צ לכתוב סתירה כלל על זה, מפני שאין לו שחר.
7
ח׳ז. ונ"ל דמוכח מתוכו שיש בהעתקת אבן תבון טעות סופר דהלשון במדרגת הגוף הוא סתום דלא פירש איזה גוף, גוף אדם או גוף אחר, גוף חי או גוף מת, גוף שלם או גוף חסר. והלא אינו בא לסתום אלא לפרש, ולא פירש כלל. וע"כ נ"ל דצ"ל: סגיף דבנוסח הערבי כתוב אלגבס ובכלים פ"י מ"ב העתיק ג"כ ר"ש אבן תבון מלת: אלגבס במלת סגיף והסופר טעה וכתב: הגוף במקום: סגיף. ומ"ש הרב מהרי"נ שראה בכל הנוסחאות כתוב: במדרגת הגוף אין ראיה כלל שאין כאן ט"ס, יען כי כל נוסחאות הנדפסים מכ"י אחד הועתקו. וכיון שבערבי כתוב: אלגבס, ולפי נוסחא זו דברי הרמב"ם כפתור ופרח, אין שום ספק שגם לפני ר"ש אבן תבון היה כתוב: אל גבס והוא תרגם: סגיף. (ואם אמת מ"ש בעל ערוך השלם בערך גפסית שבכלים פ"י מ"ב צ"ל: גיפס תחת, סגיף, גם במשנה דילן צ"ל: הגיפס תחת: הגוף). והשתא דברי הרמב"ם מובנים לכל בר בי רב דחד יומא, דהוא כתב דחכמים שמו זה האפר במדרגת גיפסית כי כאשר נשרף יצא מדין המתים ונעשה כמו סיד וגיפסית שאינו מטמא, וזכר לדבר דברי הנביא על שרפו עצמות מלך אדום לשיד ובדין היה שיכתוב הרמב"ם: אלגיר שהוא סיד, אך מפני שעצמות שרופים דומים יותר לגפסית כתב הרמב"ם אלגבס. ותימא שהחכם דערנבורג תרגם סיד ולא תרגם גפסית כמו שתרגם בצדק ר"ש אבן תבון: סגיף או גיפס.
8
ט׳ח. ועתה נפן אל דברי הרמב"ם בספר היד שלו, שגם שם העמיס הרב מהרי"נ על הרמב"ם דברים חדשים, אשר לא שערם מעולם. כתב הרמב"ם פ"ג מה' טומאת מת ה' ט' וי' וז"ל: המת שנשרף ושלדו קיימת והוא השדרה והעצמות ה"ז מטמא כמת שלם ואצ"ל אם נחרך, אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו, וכן שפיר מרוקם שטרפו במים טהור שהרי נתבלבלה צורתו. בשר המת שנפרך ונעשה כקמח טהור וכן אפר השרופים טהור, עכ"ל. והקשה הרב מהרי"נ על זה כיון שכתב הרמב"ם בהלכה ט' אבל אם נשרף עד שנתבלבלה צורת תבניתו טהור למה לו עוד להביא בהלכה י' דאפר שרופים טהור. והיא לכאורה קושיא עצומה. אמנם מה שתירץ הרב הנ"ל הוא דוחק גדול, שתירץ דבהלכה ט' כתב הרמב"ם אם נשרף עד שנתבלבלה צורתו ונתפזר האפר טהור הא אם לא נתפזר ונשרף כל הגוף טמא ובהלכה י' אמר אפר שרופים, היינו אם נשרף ולא ידענו ולא ראינו אם היה לאפר זה צורת אדם או לא זהו טהור. ומי יסבול דוחק זה חדא דהרמב"ם אינו מחלק כלל בין נתפזר האפר או לא נתפזר אלא לדידי' הכל תלי' בשלדו קיימת דהיינו אם השדרה והצלעות עדיין בשלמות ולא נתבלבל צורתו. וביתר ביאור כתב דין זה בפי' המשניות ר"פ דם הנדה שזה לשונו שם (עפ"י תרגום דערנבורג, ותרגום ר"ש א"ת ג"כ כוונתו כן אף שלשונו מגומגם קצת): ואם יבש השרץ בתכלית היובש אבל נשארה השדרה נראה והעצמות מחוברות בחוליות גבו הוא מטמא ג"כ לפי שצורת תבניתו קיימת, עכ"ל. הרי שהוא מפרש שלדו קיימת גבי שרץ (נדה נ"ו ע"א) שהדבר תלוי בנשארה השדרה והצלעות מחוברות בו וזה נקרא צורת תבניתו קיימת, וכיון שכתב כאן גם כן ושלדו קיימת והוא השדרה והצלעות צ"ל גם כן דבאופן זה נקרא צורת תבניתו קיימת, ואם כן נתבלבלה צורת תבניתו היינו שלא נתקיימה השדרה והצלעות. ואף שבחיבורו בה' אה"ט פ"ד הי"ב לא כתב אלא סתם שלדו ולא פירש שדרה וצלעות, י"ל דסמך על מה שפירש בהלכות טומאת מת, וגם בה' אה"ט כתב הואיל ותבנית כולו עומדת ה"ז מטמא, הרי דלא סגי באם האפר כולו עומדת ולא נתפזר אלא צריך שתהא תבנית כולו עומדת, ואם נעקרה אפילו אחת מן הצלעות ממקומה מיקרי נתבלבלה צורת תבניתו לרמב"ם, ועוד קשה דאם איתא דאם היה פעם אחת האפר כולו ביחד ולא נתפזר דהאפר מטמא אח"כ גם אם נתפזר (וכמו שרוצה הרב מהרי"נ להוכיח מש"ס דילן) א"כ איך פסק הרמב"ם דאם לא ראינו ולא ידענו אם היה לאפר זה צורת אדם דהוא טהור, הא הוי ספיקא דאורייתא ולכל הפחות מדרבנן לחומרא לדעת הרמב"ם, וא"כ היה לנו לטמא מספק שמא היה לו צורת אדם.
9
י׳ט. וע"כ נ"ל ליישב דברי הרמב"ם בדרך אחר פשוט. ותחילה נדקדק דבהלכה ט' כ' המת שנשרף ושלדו קיימת ה"ז מטמא כמת שלם, ובהלכה י' כתב: בשר המת שנפרך וכו' וכן אפר השרופים. והנה בראש הפרק הזה מחלק הרמב"ם ג"כ בין מת ובין בשר המת שכתב המת אפילו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין, וכזית מבשר המת (וזה שמעתא ערוכה בנזיר מ"ט ע"ב). והשתא בהלכה ט' מיירי הרמב"ם במת שלם שאין עליו כזית בשר ואמר דאם שלדו קיימת מטמא כמת שלם אף שאין עליו כזית בשר ואם נתבלבלה צורתו אינו מטמא משום מת שלם אם אין עליו כזית בשר, הא אם יש עליו כזית בשר אף דנתיבש אם לא נעשה כקמח מטמא משום כזית בשר (ונבאר זה לקמן). ובהלכה י' מיירי מבשר המת כלומר מכזית בשר וקאמר דוקא אם נפרך ונעשה כקמח טהור. וכן אפר השרופים טהור משום דנעשה כקמח, ואין חלוק בין מת שלם לכזית מן המת. וצריך לאשמעינן זה, דהו"א בשלמא לטמא משום מת שלם א"א בנתבלבל צורתו דאין כאן תבנית מת שלם, אבל לענין כזית בשר הלא א"צ מת שלם, והו"א דאפילו אם נעשה אפר לא יצא מידי טומאה קמ"ל דלא אמרינן כן.
10
י״אי. ומ"ש הרמב"ם דבעינן נפרך ונעשה כקמח פי' הכ"מ דפסק כר"ל בנדה נ"ה ע"א. ולענ"ד נראה דהרמב"ם פסק כר' יוחנן, דהוא מפרש איפכא מפי' רש"י דלר"י דיליף מעצם נפרך טמא, דגם עצם אם נפרך טמא דהא עצם כשעורה מטמא, וא"כ יש רובע עצמות אפילו אי איפרכו מטמאין באהל וכן הדין בכזית בשר דאיפרוך אבל לר"ל דיליף מלכל טומאתו כל טומאות הפורשות ממנו צריך להיות כעין שפורשות מן האדם דמסתמא לא נתייבשו כ"כ עד שנפרכו, אולם אם נפרכו כקמח אף ר"י מודה לר"ל. וראי' ברורה שהרמב"ם פוסק כמאן דיליף מעצם הוא שבפי' המשניות לא הביא אלא הך דרשא דעצם ולא דרשא דר"ל.
11
י״בובזה מיושב ג"כ מה שהקשה בשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קס"ט ר"י אדר"י ור"ל אדר"ל דבדף כ"ז ע"ב ר"ל מיקיל ור"י מחמיר במת שנשרף ונתבלבלה צורתו ובנפרך ולא נעשה כקמח ר"י מקיל ור"ל מחמיר. אך לדעת הרמב"ם ל"ק דבאמת גם כאן ר"י מחמיר ור"ל מקיל.
12
י״גיא. והנה לפי שכתבנו בדעת הרמב"ם דהיה מקום לפרש דמת שנתבלבלה צורתו טהור היינו כשאין עליו כזית בשר וטהור שאינו כמת שלם לכאורה קשה מאי קאמר בנדה דף כ"ח ע"א ר"י דאמר כמאן כר' אליעזר דאמר אפר שרופים שיעורו ברובע דילמא ר"א מיירי בדאיכא בשר בהדי' וטמא משום דסובר דמסתמא ברובע איכא כזית בשר, ושיעור רובע אמרו חכמים באפר משום דדמיא לעצמות יבשות דשיעורן ברובע אבל אם ידעינן דלא היה שם כזית בשר ואנו מטמאין משום דהוי כמת שלם צריך להיות צורת תבניתו קיימת. וי"ל כיון דילפינן לקמן ד' נ"ה ע"א מקרא דבשר המת שנעשה כקמח אינו מטמא משום בשר ע"כ ליכא למימר דיש חילוק באפר שרופין בין היה שם בשר או לא דהא כיון דנעשה כקמח בין כך ובין כך אין כאן בשר, וע"כ דר"א מטמא בכל גוונא ועל כן דייק ר"י דגם בנתבלבלה צורתו טמא אפילו לא היה שם בשר ושיעורו ברובע כעצמות, והא דאמר ר"י לקמן דאיקמח טהור בליכא רובע והרמב"ם איצטריך לאשמעינן דאפר שרופין אינו מטמא אף דכבר אמר דאפילו נתבלבלה צורתו טהור, משום דהו"א דטהור רק משום מת שלם באין שם כזית בשר, אבל לפי האמת דאפר אינו כבשר א"כ בנתבלבלה צורתו אפילו בדאיכא בשר טהור דמשום בשר אינו מטמא משום דאיקמח ומשום מת שלם אינו מטמא דנתבלבלה צורתו. היוצא לנו מזה דמת שנשרף ונעשה אפר לרמב"ם אינו מטמא כלל אם אין שדרתו וצלעותיו קיימין, ואפילו אפר של מת שלם לפנינו.
13
י״דומה דמקשה בשאילת יעב"ץ למה לי שדרה וצלעות דאי למת שאינו שרוף מדמי ליה תסגי בשדרה לחודא ג"כ יש מקום ליישב אך אין להאריך כאן, ובשאילת יעב"ץ הכריע להלכה דרק בשלדו קיים וגם כולו כאן אפר מטמא.
14
ט״ויב. שיטת התוס' נדה כ"ז ע"ב ד"ה מת שנתבלבלה לפי' הראשון בין לר"י בין לר"ל רבנן מטהרין אפר אפי' במת שלם אלא דבהא פליגי דלר"ל לא מטהרי רק בשאין שלדו קיימת אבל בשלדו קיימת מטמאין (ושלדו קיימת כנראה מפרשים כפירש"י גופו קיים שלא נתפזר האפר ועדיין נראה כשלם) ור' יצחק מגדלאה אתי' כרבנן. ור"י סבר דלרבנן אפילו בשלדו קיימת טהור ור"י מגדלאה סובר כר' אליעזר ומטמא אפילו באין שלדו קיימת, והא דנקט שלדו קיימת משום דבאין שלדו קיימת אפילו פתחים קטנים טמאים. ולפי זה לענין הלכה ודאי קיי"ל כרבנן וא"כ אפילו במת שלם אפרו טהור לר"י אפילו בשלדו קיימת ולר"ל עכ"פ באין שלדו קיימת. ובירושלמי סובר נמי כי האי פירוש דלרבנן אפילו באפר של מת שלם טהור ולר' יוחנן אפילו בשלדו קיימת מדאורייתא טהור אלא דבהא פליג הירושלמי על הבבלי דס"ל דלר"י עכ"פ מדרבנן טמא מפני כבודו של מת וא"כ ר"י מגדלאה אתי כרבנן ומטמא מדרבנן בשלדו קיימת דוקא. וכן הוא דעת הרשב"א והר"ן דלרבנן אפילו אפר של מת שלם טהור לר"י אלא דר"י מסופק אליבא דרבנן אי בלבול צורה חשיב כאפר וא"כ בלבול צורה נמי טהור ולפ"ז ע"כ ר"י דמטמא בבלבול צורה אתי כר"א דמטמא גם באפר וכ"ש בלבול צורה או אפשר דרבנן דוקא באפר מטהרין אבל בבלבול צורה יכולין ליסבר כר' יוחנן. וע"כ אמר אתי' דר' יוחנן כר"א דכר"א ודאי אתיא אבל לרבנן יש מקום לספק. עכ"פ רבנן ס"ל דאפילו אפר של מת שלם טהור, ובפירוש כתב הר"ן: וליכא למימר דקסבר ר' יוחנן דבשיעורא לחוד פליג (ר"א אדרבנן) דהא [רבנן] מטהרין לגמרי דאי לא הו"ל למיתני וחכמים אומרין שיעורן כך, עכ"ל הר"ן. ומזה מוכח דגם באפר של מת שלם מטהרי רבנן דאי לא"ה הו"ל למיתני וחכמים אומרים עד שיהא אפר ממת שלם. וכן דעת הרמב"ן וכן נראה מדברי הריטב"א דלחכמים אפר שרופים טהור ואין חלוק בין הוא ממת שלם או לא.
15
ט״זיג. פירוש שני כתבו תוס' דקסבר ר"י דרבנן לא מטהרי אלא ברובע אבל עפר ממת שלם אפילו אין שלדו קיימת טמא, וכן שפיר ושליא טמאין דהוא נמי מת שלם, וכן פי' הר"ש רפ"ב דאהלות, ור"י דייק מדר"א כמו דר"א מטמא אפר ולא חייש לבלבול צורה אף רבנן דלא פליגי אלא בשיעורו ומודו בשלם מטמאי אפילו בנתבלבלה צורתו דמדר"א נשמע לרבנן. ומ"מ לפי פירוש זה צ"ל דר"י מגדלאה סובר כר"א דאף רובע אפר מטמא דאי כרבנן דלא מטמאי אלא במת שלם איך קאמר באין שלדו קיימת אף פתחים קטנים טמאים דחזי לאפוקי חד אבר הא חד אבר לא מטמא דלא הוי מת שלם, אע"כ דסבר כר"א, וכ"כ המהרש"א. וכן תוספ' הרא"ש הנדפס אצל ש"ס ווילנא סבר כי האי פי' ב' של התוספת.
16
י״זיד. ולענין הלכה נראה לענ"ד דאפר המת שאין שלדו קיימת אינו מטמא אפילו ממת שלם דכן פסקו הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א והתוס' בפי' ראשון (שהירושלמי מסייע ליה). ורק יחידאי פליג על זה והם התוס' בפי' שני והר"ש ותוס' הרא"ש, וגם במקומות אחרים מתוס' משמע דס"ל דאפר מת שאין שלדו קיימת אינו מטמא אפילו הוא מת שלם. עיין תוס' חולין קכ"ה ע"ב ד"ה יכול כתבו מת שלם מטמא פתחים שאין דרך לשורפו, משמע שאם היה דרך לשורפו אינו מטמא אפילו מת שלם.
17
י״חובתוס' סנהדרין נ"ב ע"א וסוכה כ"ה ע"ב הקשו האיך נטמאו מישאל ואלצפן למאן דאמר דנדב ואביהוא נשרפו ממש, ותירצו דשלדן קיימת היה, משמע נמי דאם אין שלדן קיימת אינו מטמא אפילו אפר ממת שלם. והשתא ודאי הלכה דאפר המת שאין שלדו קיימת אין כאן חיוב קבורה, דאפילו לדעת הר"ש ודעמי' דממת שלם מטמא מ"מ י"ל דאין כאן חיוב קבורה עפ"י מ"ש לעיל אות ד' ומכש"כ לפי מה שהוכחנו דאינו מטמא. ואפילו היו דעות המטמאין והמטהרין שוות יש כאן ספק ספקא בחיוב קבורה ספק א' אי מטמא ואת"ל דמטמא יש כאן עוד ספק אי חייב בקבורה, וסברה זאת פוטר אותנו אפילו אי יש כאן ספק אם יש באפר רובע עצמות שלא נשרפו, אך כמדומה שלזאת אין לספק כלל דודאי אין כאן רובע עצמות, ועצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע ובמשא ולא באהל, וא"כ אינו בכלל מת דחייב קבורה.
18
י״טטו. וראיתי להרב מהרי"נ שיצא לדון בדבר החדש דאם היה אפר מת שלם לפנינו (דמטמא לדעת הר"ש) ואח"כ נטלו מן האפר ושמוהו בכלי דאפר זה בטומאתו עומד דכיון דהיה לפנינו אפר מת שלם וטמא יקרא ואח"כ נטלו את האפר בערבוביא ושמו בכלי אין לומר דהשתא טהור דהא מעיקרא אפר והשתא אפר ומאן טהרינהו. ומינה דאם נשרף מת ושלדו קיימת ואח"כ נטלו מן האפר ג"כ האפר נשאר בטומאתו. וזה דבר תימא דלפ"ז החכמים מחמירין לפעמים יותר מר' אליעזר דלר"א בעי עכ"פ שיעור רובע ואם נחסר מהרובע טהור ולחכמים יהיה טמא אפר כל שהוא ממת שלם כיון שהיה טמא מאן טיהר לאפר זה דהא חכמים אין נותנין שיעור כלל בדבר. אלא ודאי דשיעורא דרבנן כשיעורא דר"א וכמ"ש הר"ש והר"ן דרבנן ור"א בשיעורו פליגי דר"א מטמא בשיעור רובע, ולרבנן טמא באפר של מת שלם ובין למר ובין למר כיון שנחסר מהשיעור פרחה טומאה מינייהו. ומכש"כ למאן דבעי שלדו קיימת, אז ודאי כיון שנתקלקל צורת תבניתו פרחה טומאה מיניה ואין לטמאות משום דמעיקרא אפר והשתא אפר, דהא כזית בשר שנחסר קצת נמי מעיקרא בשר והשתא בשר וכן רובע עצמות ומלוא תרווד רקב, וכן לדעת האומר דאפר מת שלם מטמא אף שנתבלבל, מ"מ אם ניטל קצת אינו מטמא. והנה הרב מהרי"נ רוצה להביא ראיה לדינו משום שעי"ז מיושב קושית מהרש"א על פי' שני של התוספות. ואומר אני משם ראיה שהמהרש"א לא ס"ל דין זה והתירוץ שכתב מהרש"א מספיק לנו וכמו שכתבתי לעיל אות י"ג. ומה שהקשה עוד מהרי"נ לר' יוחנן פתחים גדולים האיך הם טמאים בשלדו קיימת הא אפשר להוציא את האפר מעט מעט ל"ק כלל דהא כבר הקשו תוס' בחולין קכ"ה ע"ב ד"ה יכול לר' יוסי דאמר יכול הוא להוציא לחצאין וכו' אמאי מטמא הפתחים במת שלם הא גם זה יכול להוציאו לחצאין או לשורפו ותירצו דמת שלם אין דרך לשורפו ולנתחו פחות מכזי', וא"כ הכא נמי בשלדו קיימת הוי כמת שלם ואין דרך להוציאו מעט מעט. עכ"פ יש ראיה מדברי מהרש"א דא"א לומר דאפר מעט מטמא משום דבא ממת שלם.
19
כ׳טז. ומי שלא יספיק לו דעת מהרש"א יכול למצוא עוד שני גאונים גדולים דלא ס"ל דינו החדש של מהרי"נ, ה"ה בעל ההפלאה והחת"ס דהח"ס הביא בחידושיו לנדה דף כ"ז ע"ב בשם רבו ההפלאה לפרש הא דאיתא בספרא פ' שמיני דאמר ר"ע דנדב ואביהוא מתו בפנים והוציאום בחניתות של ברזל, דדקדק לומר של ברזל משום דס"ל לר"ע בסוכה דאנשים אשר היו טמאים ולא יכלו לעשות הפסח היו מישאל ואלצפן שנטמאו בנדב ואביהוא וס"ל כמ"ד שרפת גוף היה וכיון שלא יכלו ליכנס לפנים להוציאם א"כ משיצאו שוב לא היה שלדן קיימת ובמה נטמאו אלא ע"כ בכלונסות של ברזל הוציאום ונגע הברזל בפנים כשהיה שלדן עדיין קיימת ונטמא הברזל וחרב הרי הוא כחלל. ומזה מוכיח הח"ס דע"כ איכא מ"ד שלדו קיימת טמא ונתבלבלה צורתו טהור, דאי לאו הכי למה לי' לר"ע למימר הוציאום בחניתות של ברזל. בזה ראינו מפורש דבעל ההפלאה והח"ס לא ס"ד למימר כיון דהמת לפנינו בשעה ששלדו קיימת מטמא גם אחר כן כשנתבלבל צורתו.
20
כ״איז. לפי הנ"ל האפר הנשרפין שמובא לפנינו בכלי ונתבלבלה צורתו אינו מטמא, וא"כ אין עלינו החיוב לקוברו. אמנם מה שיש לספק הוא שעכ"פ על הקרובים מוטל החיוב לקברו שהרי הם היו מחוייבים מתחילה לקבור כל הגוף ואלו היו קוברים כל הגוף ושיירו ממנו דבר המטמא היו מחוייבים לקבור אותו שיור עפ"י האמור לעיל אות ד', וא"כ אי שרפו חלק ולא קיימו מצות קבורה, אטו משום דבטלו מצות קבורה בהאי חלק פטורין הן לקבור חלק הנשאר המטמא, וא"כ לדעת הר"ש הקרובים שכבר היו מחוייבים בקבורה קודם שנשרף מחוייבים לקבור מה שנשאר אם אותו השיור מטמא, והאפר של מת שלם הלא מטמא לדעת הר"ש. ואפשר ג"כ אפי' להסוברים דאפר אינו מטמא הקרובים מחוייבים לקבור משום עצם כשעורה דמחזיר על עצם כשעורה (נזיר מ"ג ע"ב). ואף שיש לפקפק בזה מ"מ מידי ספק לא יצאנו. ואילו היו הקרובים באים לישאל לב"ד כלום חייבין אנו לקבור את אפר קרובנו או רשאין אנו להניחו בכלי בבית הקרעמאטאריום בודאי צריכין אנו לומר להם: עלינו (כלומר על הב"ד ועל הקהל) לא מוטל חיוב קבורה, כיון שגוף המת לא בא לידינו אלא אפרו, ובאפר אין חיוב קבורה, מ"מ אתם, שכבר נתחייבתם בקבורה כשהיה המת מוטל לפניכם, לכל הפחות קברו מה שנשאר מקרובכם דהיינו האפר וקצת עצמות. וכיון שיש לכל איש מהקהל רשות לקבור את מתו בבית הקברות, אין אנו רשאין לנעול את בית הקברות לפני הקרובים מלקבור אפריהם שמחוייבין בקבורה מן התורה (או מדרבנן). ואין לומר מפני שקרובם פירש מן הצבור, דחדא כבר כתב מהרי"נ בצדק דקבורה לא נמנע מן הפורש מן הצבור, ועוד הרי פשוט המנהג דקוברין פושעים אף שאין בהן לחלוח יהדות ועברו על איסורי כרת ומיתת ב"ד. ואטו משום דגם ביטל מצות קבורה מיגרע גרע. אשר על כן נלענ"ד דאין לנעול בית הקברות מצד הדין מן הקרובים שרוצים לקבור את האפר, חוץ מזה כבר כתבתי לעיל שגם אנחנו מחוייבין לקבור האפר משום איסור הנאה שכל הנקברין אפרן אסור, וגם שאר איסורי הנאה יש שנקברין בבית הקברות כמ"ש שם.
21
כ״ביח. והנה הגם שכתבתי לעיל דמשום מיגדר מילתא טוב לתקן שלא יקבר האפר בבית הקברות, כעת הדרנא בי מכח מאמר חז"ל שראיתי במכילתא לס' דברים (מדרש תנאים צד 58, ואיתא גם באבות דר"נ נוסחא ב' הוצ' שעכטער ל"ג ע"ב) ר' יוחנן בן זכאי אמר אל תבהל לסתור במות גוים שלא תבנה בידך שלא תסתור של לבנים ויאמרו לך עשם של אבנים וכו' עיי"ש. מכאן מוכח שאין לעשות תקנה במקום שיש לחוש שעי"ז נהיה מוכרחין לקלקל יותר ממה שתקננו. והשתא אם ננעול ביה"ק בפני האפר יש לחוש שנהי' מוכרחין לבטל תקנה זו, ואז יהי' ההכרח לקבור האפר בין מתים אחרים בלי הבדל כלל. אשר על כן טוב להניח הדבר כשורת הדין. ורק יקצו מקום מיוחד לקבורת אפר מתים כדי להבדיל בין קבורת מצוה גמורה, ובין קבורה שאינה מצוה גמורה. או בין קבורת הקהל לקבורת יחידים שאין הקהל מחוייב בה. ועי"ז ההבדל ידעו הכל ששרפת המתים הוא איסור חמור ושהיא מתנגדת לדת משה וישראל.
22
כ״גהיוצא לנו מכל הנ"ל נ"ל לדינא הני פרטי: א. במקום שיש לקהל יראים בית קברות מיוחד יש להם מתחלה לתקן כי הנשרפין לא יהא להם חלק בבית הקברות, וממילא לא יבקשו כלל להקבר בקברות דקהל יראים, ואם יארע פעם אחת שאיש מקהל יראים יתחמץ לסוף ימיו, ויורשיו יתבעו ליתן גופו שנתן לשרפה אל בית הקברות דקהל יראים באשר כי הוא יצא מעדה הראשית ונכנס בקהל יראים, אזי יתנו לו מקום בקצה בית הקברות, כיון שמן הדין אין לו חלק בבית הקברות.
23
כ״דב. בקהלה שיש בה יראים ופושעים יחד ובית הקברות הוא אחזה לחברה קדישא או לקהלה בכללה, שם יקצו מקום מיוחד בעד מתים הנשרפין. ואין לחלק בין צוה הנעדר לפני מותו כן או לא צוה, כי על דבר זה א"א לעמוד רוב פעמים ולא פלוג רבנן.
24
כ״הג. בבית הקרעמאטאריום לא ישמש איש ממשועבדי הקהל שלא יסייעו לעוברי עבירה אלא היורשים יעשו הכל כרצונם והקהל לא יהא לו חלק באותו מעשה.
25
כ״וד. ואם יובל האפר לבית הקברות למקום מיוחד לו לא יספיד הרב את הנעדר וישימו אותו בארון כשאר מתים ויקברו אותו בארון, והחזן יאמר צדוק הדין עם המלוים והאבלים יאמרו קדיש. והחברה קדישא לא יתעסקו בחבורה (אפפיציעלל) באותה קבורה. ורק הקברנים המשועבדים ועושים בשכר יפקחו בגלל קבורה זו. ורשות נתונה בעד כל יחיד לסייע שם כפי הענין וכפי צורך השעה. ולענין אבלות אם ישאלו הקרובים יפסקו להם שהאבלות חלה אחר הקבורה.
26
כ״זה. אך מפני שדין אם יכולים הקרובים לבקש מקום בביה"ק לקבור אפרם תלוי ג"כ בדינא דמלכותא כאשר ישפטו השופטים בארץ, יש לברר דין זה עפ"י אשר נשפט ואשר ישפט מבתי משפט המלכות.
27
