מלמד להועיל חלק ב נ״זMelammed Lehoil Part II 57
א׳שאלה:
ראובן חייב לשמעון לשלם סכום מעות לזמן מוגבל, והוא ממאן לשלם ונגשו שניהם אל השופט (בערכאות) והשופט חייב את ראובן לשלם המעות עם חמשה פראצענט צינזען מיום המוגבל עד זמן פרעון, אם מותר לשמעון לקבל אותן צינזען, או אסור משום רבית.
ראובן חייב לשמעון לשלם סכום מעות לזמן מוגבל, והוא ממאן לשלם ונגשו שניהם אל השופט (בערכאות) והשופט חייב את ראובן לשלם המעות עם חמשה פראצענט צינזען מיום המוגבל עד זמן פרעון, אם מותר לשמעון לקבל אותן צינזען, או אסור משום רבית.
1
ב׳תשובה:
מה שפתח מכ"ת בכחא דהיתירא ואמר שהפראצעססצינזען אינם שוים בעיניו, וגם תחבולות ראובן איננו כי אם להפטר מהתובע ועל זה דוה לבו ולא על פרוטי הצינזען, ואין כאן קציצת רבית, כל זה אינו כדאי (אף אם יהיבנא לי' סברתו) אלא שאינה רבית קצוצה. אמנם ודאי לא יצא מידי רבית מאוחרת שהרי השופטים הטילו על החייב רבית מפני מעותיו של זה שהיו בטילות אצלו, ומה לי אם נותן הרבית על פי דבר השופט או נותן לו מדעתו מתנה בשביל שעיכב מעותיו אצלו. ומה שנראה למעלתו היתר ברור מש"ס גיטין דף ל' דאמר במלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' דאין בו משום רבית מ"ט כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום רבית והכא נמי כיון דאם שמעון לא יזכה במשפט לא יהיב ליה כלום גם אם זוכה אין בו משום רבית (זה נ"ל תוכן דבריו אף שמכ"ת האריך בדברי חכמה להסביר הדבר עפ"י דברי מפרשי הש"ס). לענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דבשלמא התם במלוה את הכהן אי אית ליה למלוה תרומות ומעשרות מפסיד המלוה כל המעות שנתן לכהן, ודומה זה למה שפסק בי"ד סי' קע"ג סעיף ד' למי שלוקח שטר חוב בפחות והלוקח מקבל אחריות שאם יעני הלוה ולא יהי' לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר. משא"כ בנידון דידן שאם לא יזכה שמעון במשפט הרי בדין מפסיד ואינו מפסיד ממון שלו, שהרי שפט השופט שראובן אינו חייב לו כלום, ובעלי הריב הסכימו ביחד לילך אחר פסק השופט. הא למה זה דומה לראובן שבקש משמעון שילוה לו מעות ושמעון שלח לו המעות באגרת פשוט (בלי שיין) על אחריות שלו שאם יאבדו המעות על הפאסט יפסיד הכל, הכי נאמר שמותר לשמעון ליקח רבית מראובן משום שהניח מעותיו על הפאסט לספק אבדון, ואם היו נאבדין יפסיד הכל, אתמהה, הלא אז מדינא מפסיד הכל שהניח מעותיו במקום ספק. ומה שהביא מ"כ ראיה מסי' קע"ו ס"ו שמותר להרבות בנדונית חתנים וכו' אדרבה משם ראיה להיפך שהרי אמרו שם הטעם שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, משמע דבלא"ה היה אסור. ומשם באמת מביא ראיה בשו"ת חות יאיר סי' ק"ץ (הובא בפ"ת סי' קס"א ס"ק א') דגם כשמעולם לא היה כאן הלואה כגון שכר פעולה יש בזה איסור רבית אם מרצה אותו באגר נטר דאל"כ למה צריך לטעם דלא דמי רק לנותן לו מתנה לדעת החו"י (מיהו לא הוי אלא אבק רבית). ומה שהביא מ"כ ראיה מב"י ס"ס קס"א שכ' שאותם המיחדים חובות ומתנות שאם לא יפרע עד יום פלוני שהוא מוסיף על כל ליטרא ד"פ שמותר, ג"כ אינו. דהרי גם הרשב"א כתב שם הטעם דזה הוי כתוספות על הנדוניא, ואדרבה בסי' קע"ז סעיף ט"ז פסק דאם חייב עצמו לתת בכל שבוע כך וכך כל זמן שמעכב ממונו ה"ז רבית גמורה. איברא דבפ"ת הביא בשם הר"א מזרח דאינו ר"ק אלא א"ר ומותר במעות של יתומים, ועכ"פ הוי א"ר ואסור מדרבנן. אמנם י"ל דאין איסור ללוה לתת רבית כזה לדעת הרבה פוסקים דבא"ר אין איסור ללוה, ע' דרכי תשובה סי' קס"א ס"ק ל"ח וס"ק מ"ח.
מה שפתח מכ"ת בכחא דהיתירא ואמר שהפראצעססצינזען אינם שוים בעיניו, וגם תחבולות ראובן איננו כי אם להפטר מהתובע ועל זה דוה לבו ולא על פרוטי הצינזען, ואין כאן קציצת רבית, כל זה אינו כדאי (אף אם יהיבנא לי' סברתו) אלא שאינה רבית קצוצה. אמנם ודאי לא יצא מידי רבית מאוחרת שהרי השופטים הטילו על החייב רבית מפני מעותיו של זה שהיו בטילות אצלו, ומה לי אם נותן הרבית על פי דבר השופט או נותן לו מדעתו מתנה בשביל שעיכב מעותיו אצלו. ומה שנראה למעלתו היתר ברור מש"ס גיטין דף ל' דאמר במלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן מחלקן וכו' דאין בו משום רבית מ"ט כיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כי אית ליה נמי אין בו משום רבית והכא נמי כיון דאם שמעון לא יזכה במשפט לא יהיב ליה כלום גם אם זוכה אין בו משום רבית (זה נ"ל תוכן דבריו אף שמכ"ת האריך בדברי חכמה להסביר הדבר עפ"י דברי מפרשי הש"ס). לענ"ד אין הנידון דומה לראיה, דבשלמא התם במלוה את הכהן אי אית ליה למלוה תרומות ומעשרות מפסיד המלוה כל המעות שנתן לכהן, ודומה זה למה שפסק בי"ד סי' קע"ג סעיף ד' למי שלוקח שטר חוב בפחות והלוקח מקבל אחריות שאם יעני הלוה ולא יהי' לו ממה לפרוע שלא יחזור על המוכר. משא"כ בנידון דידן שאם לא יזכה שמעון במשפט הרי בדין מפסיד ואינו מפסיד ממון שלו, שהרי שפט השופט שראובן אינו חייב לו כלום, ובעלי הריב הסכימו ביחד לילך אחר פסק השופט. הא למה זה דומה לראובן שבקש משמעון שילוה לו מעות ושמעון שלח לו המעות באגרת פשוט (בלי שיין) על אחריות שלו שאם יאבדו המעות על הפאסט יפסיד הכל, הכי נאמר שמותר לשמעון ליקח רבית מראובן משום שהניח מעותיו על הפאסט לספק אבדון, ואם היו נאבדין יפסיד הכל, אתמהה, הלא אז מדינא מפסיד הכל שהניח מעותיו במקום ספק. ומה שהביא מ"כ ראיה מסי' קע"ו ס"ו שמותר להרבות בנדונית חתנים וכו' אדרבה משם ראיה להיפך שהרי אמרו שם הטעם שאין זה אלא כמוסיף לו נדוניא, משמע דבלא"ה היה אסור. ומשם באמת מביא ראיה בשו"ת חות יאיר סי' ק"ץ (הובא בפ"ת סי' קס"א ס"ק א') דגם כשמעולם לא היה כאן הלואה כגון שכר פעולה יש בזה איסור רבית אם מרצה אותו באגר נטר דאל"כ למה צריך לטעם דלא דמי רק לנותן לו מתנה לדעת החו"י (מיהו לא הוי אלא אבק רבית). ומה שהביא מ"כ ראיה מב"י ס"ס קס"א שכ' שאותם המיחדים חובות ומתנות שאם לא יפרע עד יום פלוני שהוא מוסיף על כל ליטרא ד"פ שמותר, ג"כ אינו. דהרי גם הרשב"א כתב שם הטעם דזה הוי כתוספות על הנדוניא, ואדרבה בסי' קע"ז סעיף ט"ז פסק דאם חייב עצמו לתת בכל שבוע כך וכך כל זמן שמעכב ממונו ה"ז רבית גמורה. איברא דבפ"ת הביא בשם הר"א מזרח דאינו ר"ק אלא א"ר ומותר במעות של יתומים, ועכ"פ הוי א"ר ואסור מדרבנן. אמנם י"ל דאין איסור ללוה לתת רבית כזה לדעת הרבה פוסקים דבא"ר אין איסור ללוה, ע' דרכי תשובה סי' קס"א ס"ק ל"ח וס"ק מ"ח.
2
ג׳אמנם כן יש להקל מטעם אחר דבשו"ת שו"מ מהד"ת ח"ד סי' קכ"ג איתא מעשה שהיה אחד החליף מטבעות אצל אחר וכאשר הוקר השער לא רצה השני ליתן לו המטבעות ולא רצה לעמוד בדין ישראל והלך בערכאות ויצא משפטו שחייב לשלם לו וחייב לשלם גם ששה פראצענט כנימוסי הקיר"ה והשיב הגאון דאין כאן משום רבית דהרי לא הלוה לו כלל וזה עיכב מעותיו והו"ל כגזלן וכ' שזה מבואר בח"מ סי' רצ"ב ס"ז בהדיא וכמ"ש בסמ"ע. ומראה מקום על מ"ש המל"מ פ"ז מה' מלוה הי"א דשייך משום רבית רק דבשכירות לא שייך רבית, אבל כל שזה עיכב מעותיו ואינו רוצה להחזיר לו אין כאן הלואה רק גזל וצריך לתת הרבית, וסיים שם דהדין דין אמת.
3
ד׳אך יש לעיין בזה עפ"י דברי שו"ת שבית יעקב ח"א סי' ס"ד במעשה דבעה"ב אחד הלוה לאחד על זמן ובכלות הזמן לא פרע לו ודחה אותו מדחי אל דחי והתרה בו ע"פ עדים שאם לא יתן המעות שיוכל להרויח בהם שהלה יצטרך ליתן לו הריוח מה שהיה יכול להרויח בהם וחבירו קיבל התראתו ונתרצה ליתן לו הריוח ועכשיו הלה טוען שיש בזה איסור רבית. והשיב דפשוט דיש כאן איסור רבית דבודאי הוא אגר נטר ואל תשגיח במ"ש הסמ"ע ס"ס פ"א ס"ק ס"ה וז"ל עי"ל סי' רצ"ב ס"ז בהגהת מור"ם דאם תבע ראובן מעותיו שירויח בהן והוא מעכבן בידו שחייב לו הריוח מכאן והלאה וצ"ל דכאן מיירי שלא הגיע זמן הפרעון א"נ לא תבע מעותיו עכ"ל סמ"ע. והש"ך ס"ק פ"א כ' וז"ל ועי"ל דהתם איירי בפקדון והכא בהלואה עכ"ל. והשבות יעקב תמה על הסמ"ע והש"ך שכ' רק בדרך עוד י"ל דהאיך עלה על דעתם להתיר רבית כי האי דודאי אין להתיר אלא התם בפקדון דוקא ולא בהלואה והוכיח דשם בסי' רצ"ב איירי בפקדון. והביא ראיה מתשו' הרא"ש כלל ק"ח סי' כ"ה והובא בש"ע סי' קס"ט סעיף י"ב ישראל שהלוה לעכו"ם ברבית ואח"כ אמר תן המשכון לראובן שמכרתי לו וראובן עיכב המעות אחר מכירת המשכון והמלוה תובע הריוח עד שקיבל המעות לידו ופסק הרא"ש כיון שהלואה נעשה לעכו"ם אין למלוה עם ראובן שום עסק ושפיר לוקח הרבית מעכו"ם ואם העכו"ם יכוף לראובן שיחזיר לו הרבית בשביל שעיכב לו מעותיו מה נפקא מיניה למלוה אין לו עסק עם ראובן כלל עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאם היה לראובן עסק עם המלוה דאסור ליטול שכר עיכוב מעותיו ואע"ג דבתורת זבינא אתי לידו מ"מ המעות של המכירה כיון שזקפו עליו במלוה הוי בהלואה ואסור אם לא היה יד עכו"ם באמצע אף שהוא גרם למנוע לקבל הריוח (דהיינו הרבית) מעכו"ם. לכן נ"ל דאין לסמוך בזה להקל כדעת הסמ"ע באיסור רבית כולי האי עכ"ל השבות יעקב. נ"ל דהא דפשיטא ליה להש"י דזקפו עליו במלוה היינו כיון שלא תבע דמי המכירה מסתמא זקפו עליו במלוה. אמנם אם תבע הדמים וראובן לא רצה ליתן אין כאן מלוה אלא גזילה, כיון דמתחלה לא בתורת הלואה אלא בתורת זבינא אתא לידיה. ואחרי כל הדברים האלה נעלנ"ד להכריע דאם החוב בא מחמת דבר שהוא כגזילה כגון שאינו רוצה לשלם שכר שכיר או להחזיר פקדון או כדומה יש לפסוק כשו"מ דמותר ליקח הרבית כיון שאינו בא מכח הלואה (ויש דעות דהוי רק א"ר) אמנם אם אחד אינו רוצה לשלם הלואה בזמנו אין לומר דהוי כגזלן דהא הכופר במלוה כשר לעדות דאשתמוטי קמשתמט עד דהוי ליה זוזי, אף דהוי רק א"ר כיון דלא קצץ, מ"מ אין להתיר לענ"ד. וכש"י, רק במקום דא"ר מותר כגון במעות יתומים אפשר לסמוך על הסמ"ע דמיקל. וע' בדרכי תשובה סי' ק"ס ס"ק ל"ט מ"ש בשם שו"ת נהרי אפרסמון.
4
