מלמד להועיל חלק ב ו׳Melammed Lehoil Part II 6
א׳שאלה:
בדק לן הרה"ג ר' יעקב הכהן אב"ד דק"ק קאטטאוויטץ יע"א בענין דבר השוחטים אשר חדשים מקרוב באו אם רואין איזו ריעותא בריאה שצריכה בדיקה ע"י נפיחה חותכין אותו חלק אשר בו הריעותא אונא או אומא יחידית ובודקין אותה ע"י שפופרת ושאר חלק הריאה אין בודקין אלא במראית העין אבל אין נופחין אותו ועושין כן כדי להציל הריאה מהאבדון מפני שעפ"י חוקי הממשלה כל ריאה לאחר נפיחה לא תאכל לכלב תשליכון אותה. ויש בזה ב' ספקות, חדא אם מותר לנפוח רק חלק מן הריאה ולהעמיד השאר על חזקתו מאחר שנראה ריעותא בה, ועוד אם כשר לבדוק באונה יחידית ע"י נפיחה ונחשוב זה לבדיקה מעליא עכ"ל הרה"ג הנ"ל.
בדק לן הרה"ג ר' יעקב הכהן אב"ד דק"ק קאטטאוויטץ יע"א בענין דבר השוחטים אשר חדשים מקרוב באו אם רואין איזו ריעותא בריאה שצריכה בדיקה ע"י נפיחה חותכין אותו חלק אשר בו הריעותא אונא או אומא יחידית ובודקין אותה ע"י שפופרת ושאר חלק הריאה אין בודקין אלא במראית העין אבל אין נופחין אותו ועושין כן כדי להציל הריאה מהאבדון מפני שעפ"י חוקי הממשלה כל ריאה לאחר נפיחה לא תאכל לכלב תשליכון אותה. ויש בזה ב' ספקות, חדא אם מותר לנפוח רק חלק מן הריאה ולהעמיד השאר על חזקתו מאחר שנראה ריעותא בה, ועוד אם כשר לבדוק באונה יחידית ע"י נפיחה ונחשוב זה לבדיקה מעליא עכ"ל הרה"ג הנ"ל.
1
ב׳תשובה:
הנה יען שהרב הנ"ל נוטה לאיסור והסכימו עמו הני תרי גברי רברבי הרה"ג מו"ה זאב פיילכענפעלד נ"י אב"ד דק"ק פוזנא והרה"ג מו"ה אברהם ביבערפעלד נ"י רב דבית המדרש בבערלין, ולבי לא כך ידמה, כי אדרבה ברור אצלי כשחר שהדבר מותר ע"כ מוכרח אני להאריך קצת ולברר דברי.
הנה יען שהרב הנ"ל נוטה לאיסור והסכימו עמו הני תרי גברי רברבי הרה"ג מו"ה זאב פיילכענפעלד נ"י אב"ד דק"ק פוזנא והרה"ג מו"ה אברהם ביבערפעלד נ"י רב דבית המדרש בבערלין, ולבי לא כך ידמה, כי אדרבה ברור אצלי כשחר שהדבר מותר ע"כ מוכרח אני להאריך קצת ולברר דברי.
2
ג׳א. והנה מה שנוגע לספק הראשון כתב הרב השואל הנ"ל וז"ל: לבי מהסס להתיר ולומר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, ואף שאין מחזיקין איסורא ממקום למקום היינו דוקא בשני גופים או מחתיכה לחתיכה אבל בגוף אחד וודאי איתרע החזקה עכ"ל. הנה כנראה הרב נ"י סובר כן מסברא דנפשיה כי אינו מביא שום ראיה לסברתו דבגוף אחד מחזיקין ריעותא ממקום למקום. והנה סברא זאת ודאי אין לה שום מקום, כי הנה לשון אין מחזיקין איסור ממקום למקום אינו מדויק כאן, כי זה הלשון מורגל בפוסקים בדבר ששינה מקומו, ומקורו בדינא דמס' נדה ד' ד' ע"א בקופה שנשתמשו בה טהרות בזוית זו וטלטלוה בזוית אחרת עיי"ש. אמנם כאן בנידון דידן יותר נכון לומר אחזוקי ריעותא לא מחזקינן, דודאי אין סברא לומר מדחזינן ריעותא בחלק אחד של הריאה דיש לחוש שמא גם בחלק אחר יש בו ריעותא ובפרט בריעותא ע"י חולי אין לחוש רק במקום דחזינן דשלט ביה החולי עיין ט"ז סי' ל"ג ס"ק י"ח. וגדולה מזו פסק השמ"ח סי' ל"ו סעיף ה': אם נפחוה מחמת איזו ריעותא הצריכה בדיקה ונקרע הקרום במקום אחר שלא היה שם ריעותא כלל יש להכשיר כיון דנפחוה יותר מדאי. והבית אפרים סעיף י"ד מוסיף דאפילו רק רחוק כרוחב קש ממקום הריעותא כשר. הרי דלא אמרינן כיון דיש ריעותא במקום אחד יש לחוש לריעותא במקום אחר אפילו בנידון זה דיש סברא מדנקרע שם מחמת נפיחה מסתמא היה שם ריעותא רק דלא היתה נראה קודם הנפיחה, זה לא אמרינן, דאחזוקי ריעותא לא מחזקינן, וכיון דאיכא למתלי דנקרע מחמת דנפחוה יותר מדאי אין לחוש.
3
ד׳ב. והגע עצמך אם נחזיק ריעותא בחלק אחר היכא דחזינן ריעותא בחלק אחד מן הריאה, אמאי סגי בבדיקת פושרין במקום הריעותא, נצטרך להניח כל הריאה בפושרין, כדי שנראה אם מבצבץ במקום אחר, ומעולם לא שמענו ולא ראינו זאת, אדרבה מפשטות לשון הפוסקים משמע דאם בדקו בדיקה ע"י נפיחה ופושרין די אם בדקו מקום זה וא"צ לעיין עוד הפעם בכל הריאה לראות דילמא ע"י נפיחה ימצאו עוד ריעותא במקום אחר. ועוד אטו נאמר אם המצא תמצא איזו ריעותא במקום אחד מהדקין אזי כל הדקין כולן צריכין בדיקה מראשן ועד סופן, ואם נאמר כן אזי נצטרך להטריף, כי אין אנו בקיאין בבדיקה כזאת. אבל ברור דבלקותא ע"י חולי מכשירין כל שלא שלטה הלקותא מעבר לעבר ולא חיישינן שמא יש עוד לקותא במקום אחר, וא"צ בדיקה כלל במקומות אחרים. אמנם אין צריך להביא עוד ראיות שאין להסתפק בספק א' של הרב השואל, כי כנראה הוא יחידאי בספק זה, כי שאר רבנן טרופאי אין מטריפין אלא משום ספק ב' ואין מודים לו בספק א'.
4
ה׳ג. ועל כן נבוא היום אל העיון ע"ד הספק הב' של הרב השואל דהיינו אחרי אשר ברור לנו דאם נמצא ריעותא במקום אחד א"צ בדיקה אלא אותו מקום יש ספק אי צריך לנפוח כל הריאה כדי לבדוק אותו מקום הנלקה או די אם ננפוח מקום הנלקה בלבד. והנה בודאי לאותן מקומות שנהגו לנפוח כל ריאה כדעת הבה"ג אין שאלה כלל, דס"ל כי זו היא הבדיקה שהתקינו חז"ל, דכמו דחיישינן לסרכות חיישינן לנקבים וצריך לבדוק כל הריאה אם יש בה נקב או לא, וזה אי אפשר אלא ע"י נפיחת כל הריאה. אמנם לדידן דלא קיי"ל כבה"ג ודי בבדיקת פנים לבודק הרגיל מכמה שנים או בבדיקת פנים ובמראית עין בחוץ גם לבודק שאינו רגיל כל כך כמבואר בלבושי שרד סי' ל"ט ס"ק י"א, א"כ א"צ לנפוח אלא היכא דאיכא ריעותא במקום אחד, וא"כ יש רק ספק אי אותו מקום נבדק היטב באם אין נופחין רק בסמפון אשר כל סמפונות הקטנים של אותו מקום מסתעפים ממנו, או אם צריך לנפוח דוקא בקנה הגדול אשר כל הסמפונות נמשכין ממנו. והנה פשוט דאין לחוש לענין שמנהג בכל ישראל מקדמת דנא לנפוח כל ריאה ואין לבטל המנהג, כי המנהג הוא רק לברר אי יש נקב במקום הזה, והרי חזינן גם באמוראים שכל אחד בדק אחר הנקב כמו שנראה לו על צד היותר טוב, דמר בדיק בשמשא ומר במיא ומר בגילא דחיטתא (ע' חולין נ"ו ע"א). וכן ראיתי מרבותי נ"ע בוושט דפעמים בדקו ע"י נפיחה ופעמים ראו בעור הושט נגד השמש, כמו שראו שיש להבחין היטב אי יש שם נקב או לא. ובוודאי אין לצוות למורה הוראה: בדוק כמנהג, אם הוא אינו מבחין היטב באותה בדיקה והוא מבחין היטב בבדיקה אחרת, ועל כיוצא בזה אין לומר לאדם הלך אחר המנהג אלא אחר תכלית המנהג, וחושי האדם וכח הבנתו הן הן שצריכין להבחין ע"י בדיקה אי יש כאן טריפות או לא. והא דנתפשט המנהג לנפוח בקנה כל הריאה, משום דבדיקה זו היא פשוטה וידועה וניכרת לכל אדם, משא"כ בדיקת סימפון ונפיחה בסימפון לזאת צריך בקיאות יתירה, ומי זה אשר יאמר למי שיש לו אותה הבקיאות שאסור לו לברר הנקב ע"י בקיאותו היתירה מפני שאין המנהג כן, אתמהה! הרי זה כמי שיאמר לבקי היטב לשער ע"י מראית עין אי יש ששים נגד האיסור, שאסור לו לשער כן מפני שאין המנהג לשער אלא ע"י מדידה. מובן מאליו שהראיה שמביא הרב השואל מאותן מקומות שנהגו לנפוח כל ריאה אינה ראיה לדידן, כי אותן המקומות סוברין כבה"ג דצריך לבדוק כל הריאה אחר נקבים וכדומה, ומה ענין זה לדידן דפסקינן דא"צ לבדוק בנפיחה אלא אם יש כאן ריעותא; ודאי די אי אותו המקום מנופח היטב היטב, כי אין אנו צריכים אפילו לראות אחר הנפיחה על המקומות האחרים.
5
ו׳ד. ומעתה אין השאלה כי אם אי אותו מקום הריעותא אי אפשר לנפחו אלא ע"י הקנה או אם אפשר לנפחו היטב גם ע"י הסמפון שכל קנוקנותיו הקטנים מסתעפים ממנו. והנה כשאני לעצמי מצד הסברא אמרתי בלבי: ריחק נפיחתו בודק היטב, קירב נפיחתו לא כל שכן, ואם יש לבדוק ע"י נפיחה בקנה שהוא רחוק מן האונה, כש"כ אם נופח בסמפון של אותה אונה, שהוא נופח באונא להדיא דירעקט! אמנם אמרתי תיכף בדבר זה אסור לאדם לפסוק ע"י סברא וטהעאריע שלו כי אם צריך לשאול את פי הבקיאים והעסקנים בדבר (פראקטיקער) מה שנראה להם ע"י חוש הנסיון. והנה ראיתי בעדיות הרבנים היו שתי עדיות המכחישות זו את זו, כי הרה"ג ר' יעקב הכהן נ"י העיד וז"ל: ואני נסיתי איזה פעמים עם שוחט דמתא שלנו לנפוח אונא יחידית ע"י שפופרת ומצאתי ראיתי שכמעט אי אפשר לבדוק מפני שהרוח יוצא למעלה במקום החתך (אמנם מה שמביא הרב הנ"ל ראיה מלשון רמ"א שכתב: אם יוכל לבדוק, בודאי אין ראיה שכוונת רמ"א יש לפרש אם יוכל לבדוק דהיינו אם הסמפון שלם, שפעמים אי אפשר לבדוק כגון אם הסמפון נחתך).
6
ז׳אמנם הרה"ג ר' אביעזר אויערבאך נ"י העיד להיפך וז"ל: כי הנה ראיתי כמה פעמים שע"י נפיחה בסמפון קטן של אונא יחידה עולה הרוח יפה בכל האונא וגם יותר ממה שעולה בנפיחת כל הריאה כולה והחוש מעיד על זה שהרוח בא תיכף ומיד למקום הסירכא ובכח ראשון של הנופח ואם נמצא נקב במקום המיעוך ניכר ודאי וכן באמת נטרפה הבהמה הרבה פעמים ע"י בדיקה באופן זה עכ"ל. ובעבור אותן ב' עדיות המכחישות זו את זו אמרתי אנסה גם אנכי את מי האמת. וקראתי לשו"ב ראשון של עדת ישראל הרבני המופלא ומופלג ע"י בקיאותו וזריזותו ר' בנימין יעקב סאבאטקי והרבני הנ"ל הביא לי ג' אונות משונות בגדלן ונפח בסמפון בפיו שלא ע"י שפופרת ועלתה בנפיחה יותר ויותר ממה שעולה אם נופחין בקנה הריאה. ואחר כך לקחתי מחט דקה מן הדקה ונקבתי נקב קטן באונא וטבלתי אותו מקום הנקוב במים ומיד בצבצה בצבוץ גדול, וכן ניסה השו"ב הנ"ל כמו עשר פעמים לעיני וראיתי בעיני שצדקו דברי הרה"ג ר' אביעזר אויערבאך, וע"כ אמרתי שמסתמא השו"ב שניסה לפני הרה"ג ר' יעקב הכהן לא היה בקי היטב בנפיחה כזו. וראיתי בעין שהכל בבקיאות תליא מילתא. וסיפר לי השו"ב ר' בנימין יעקב סאבאטקי הנ"ל שפעמים נפח נערו של הקצב בקנה ולא בצבצה הריאה, אך הוא (השו"ב) הרגיש במשמוש היד שיש באונא ריעותא גדולה, ועל כן חתך האונא וניקר את סמפון האונא מדם שיש בו, ואחר כך נפח בסמפון וראה שבצבץ היטב וטרפה. והעיד ר' בנימין יעקב סאבאטקי בעדות ברורה, שעפ"י נסיונותיו נודע לו שבכ"מ שמבצבץ בנפיחה בקנה, ודאי מבצבץ בנפיחה בסמפון האונא, אבל פעמים שאינו מבצבץ בנפיחה בקנה אבל מבצבץ היטב בנפיחה בכח ראשון באונא. ולפ"ז הנפיחה בסמפון האונא לבקיאין היא בדיקה יותר טובה מנפיחה בקנה, כאשר הנסיון והחוש מעיד.
7
ח׳ה. ולפי"ז מובן היטב לשון רמ"א בסי' ל"ו סעיף ט' שכתב: ואפילו אם כבר נחתכה הריאה וכו', דאילו לרבנן טרופאי דילן שאומרין שהנפיחה בסמפון היא חלשה יותר מנפיחה בקנה, מאי אפילו דקאמר רמ"א הא ק"ו הוא, אם סרה האטימות ע"י נפיחה קלה, ק"ו שהיתה סרה ע"י נפיחה חזקה בקנה, ולדידי הכל ניחא דקמ"ל רמ"א עפ"י עדותו של בעל הרוקח דאפילו אם לא סרה האטימות אלא ע"י נפיחה חזקה בכח ראשון בסמפון אעפ"י כן כשר. ותמיהני על הרה"ג ר' אברהם ביבערפעלד נ"י שרוצה להביא ראיה מלשון אפילו לסברתו דנפיחה כזאת לא מהני במקום אחר, והנך רואה שמביא ראיה לסתור.
8
ט׳וראיתי שהגאון בעל בית אפרים פירש מתחילה דברי ר"א בעל הרוקח וז"ל (בראש אפרים סי' ל"ו ס"ק קנ"ב): וגם צ"ל מ"ש יתן קש בסמפון וינפח אעפ"י שכבר נפח קודם שחתכה ולא עלתה ומ"מ י"ל דע"י נפיחה דרך קש בסמפון יכול להיות יותר שתעלה לפי שהוא קרוב למקום האטום ודרך קש יפיח בו עד שתנוח עליו הרוח כי קרוב הוא עכ"ל הראש אפרים. הנך רואה שדעתו ז"ל ג"כ כמו שכתבתי ומי כמוהו מורה ובקי ובעל נסיון!
9
י׳ומעדותו של בעל הרוקח למדנו קולא דמותר לנפוח אף נפיחה חזקה בכח ראשון בסמפון כדי להתיר האטום. ובודאי למד זה מדחזינן דגם הש"ס מתיר אי אית בה מוגלא דאמרינן מחמת מוגלא הוא דנאטם, וא"כ אם לא עלתה בכח שני ועלתה בכח ראשון ודאי מוגלא או דם סגרו הדרך לאויר לבוא בסמפון, וכיון דעלתה עלתה ואין כאן אטום. ומזה יש ללמוד דה"ה בצמקה במקצת אם סרה הצמיקות אפילו ע"י נפיחה בסמפון אין כאן ריעותא כלל. אמנם לענין מראות הפסולות יש לדון על נפיחה זו שהיא כנפוחה יותר מכדרכה, וצריך הבודק לעצור ברוחו קצת כדי שלא תהא נפיחה אלא כדרכה. הן אמת שיש לומר בשלמא בקנה שהוא רחב יש כאן מקום לנפוח בו בכח גדול, אמנם בסמפון צר אין אדם שליט ברוחו לנטותו אל פי הסמפון, והרוח עובר על הצדדין ובריאה אין בה רוח. אולם זה הדבר אשר דברתי כי הכל תלוי בבקיאות, והבקי והאומן ידע לנפוח היטב אפילו בסמפון צר, ומי שאינו בקי כל כך יעשה לו שפופרת צרה בראש אחד ורחבה בראש האחר וישים פיו בראש הרחב.
10
י״או. ודבר זה דאין חילוק בין בדיקה בנפיחת כל הריאה ובין בדיקה בנפיחת אונא אחת משמע גם מדבריו של בעל תשובות בית שלמה שהביא לנו הרב השואל (ויישר כחו שטרח ויגע להביא לנו התשובה הנ"ל דברים ככתבן) שהרי שם היו תרתי לריעותא צמקה במקצת וסירכא שלא כסדרן שעברה במיעוך ואעפ"כ התיר הרב בנפיחה לאחר שחתכו האונא. והנה הרה"ג אב"ד דק"ק פוזנא כתב דאין ללמוד מצמקה אונא שלימה או מקצתה שחזרו לבריאותן ע"י נפיחה קלה כזאת כי הלא כל שכן הוא אם חזרו ע"י נפיחה קלה ק"ו ע"י נפיחה כהוגן, ועוד מי יעיד לנו שלא תבצבץ הריאה אם סובב סובב הולך הרוח ואל מקום הסירכא ישוב עכ"ל הגאון אב"ד דק"ק פוזנא. ואחר בקשת מחילה מכ"ת אומר אני שכל דבריו הפלא ופלא הם בעיני, חדא דמאי קאמר דדוקא גבי צמקה מועיל נפיחה קלה כזו אבל לא בסירכא שלכ"ס שעברה ע"י מיעוך, והלא בנידון של תשובות בית שלמה היו תרתי לריעותא צמקה וסירכא שלכ"ס שעברה ע"י מיעוך ואעפ"כ התיר הבית שלמה ע"י נפיחה קלה כזו. וחוץ מזה כתב בפירוש: ומה לי בדיקת אטום או בדיקת צמקה או בדיקה לאחר המיעוך אם אינו מבצבץ, בכולהו מהני לענ"ד אף אם חתך האונא שבה הריעותא מגוף הריאה ונפח לתוך הסמפון ועלתה היטב בנפיחה ואין שום ריעותא, זו בדיקה מעליא היא עכ"ל. הרי בפירוש שאינו מחלק בין בדיקת צמקה ובין בדיקת סירכא של"כ בכל גוונא כתב זו בדיקה מעליא היא. הא חדא, ועוד דהרה"ג דק"ק פוזנא קרי להאי נפיחה: נפיחה קלה וכבר הבאתי למעלה דהחוש מכחיש זה, ומעשה דתשובות בית שלמה יוכיח דשם ג"כ מתחילה לא עלתה הריאה בנפיחה, ואח"כ חתכו האונא ותיכף עלה הצימוק ג"כ בנפיחה, הכי אותה נפיחה נפיחה קלה תקרא, אדרבה הרי החוש העיד שנפיחה חזקה היתה יותר מנפיחה הראשונה. הא תרתי, ועוד בה שלישיה דהרה"ג כתב: מי יעיד לנו שלא תבצבץ הריאה אם סובב סובב הולך הרוח וכו'. ע"ז תמה תמה אקרא היכי תמצא שסובב סובב הולך הרוח, הלא בכל ריאה הסמפונות נמשכין זה מזה כענפים באילן, ואפילו אם נופחין בקנה אין הרוח הולך אל האונא סביב, כי אם אל סמפון הגדול של האונא הולך, ומשם אל סמפונות הקטנים ואל הקנוקנות, וזו עצמה היא הדרך אם נופחין תיכף ומיד אל הסמפון הגדול של האונא, רק שדרך ההיא קצרה, ובנפיחה לתוך הקנה יש לרוח דרך ארוכה, ואם יוכל לגרום בצבוץ ע"י דרך ארוכה כש"כ בדרך קצרה כמ"ש לעיל וכמ"ש הג' דק"ק האלבערשטאדט. סוף דבר, דברי הג' דק"ק פוזנא אינם מובנים כלל וכלל.
11
י״בז. ובמ"ש הרה"ג ר' יעקב הכהן על דברי הבית שלמה בתחלה וז"ל: מזה נראה בהדיא שכבר בדקו כל הריאה בשלימות יש ספק בידי מה כוונתו בזה אם רוצה לומר שכבר בדקו הריאה כשהיתה שלימה קודם שחתכו האונא, הא אדרבה זה מיגרע גרע דהרי ראינו דכשהיתה שלימה לא עלתה בנפיחה, ואף הסירכא של"כ רק אחר חתיכת האונא עברה ע"י מיעוך ולא בצבץ ומה יועיל לנו הבדיקה בשלימות, אם הבדיקה תליא בחיתוכה של הריאה? וע"כ אני חושב שהרב רצונו לומר דעכ"פ ע"י בדיקה הראשונה בשלימות נודע שאין ריעותא במקום אחר כי אם רק במקום הזה, ואזדא לו ספק הא' של הרב השואל, כנ"ל כוונת הרב נ"י. אמנם לאחר שהראיתי לעיל בעליל שספק הא' של הרב השואל אין לו מקום כלל וכלל גם דבריו אלו דחויים הם ואין צורך להשיב עליהם.
12
י״גאמנם מ"ש עוד הרב השואל נ"י שהבית שלמה לא התיר לכתחלה לחתוך אונא יחידית ולבדקה וכל מה שצידד להקל אינו אלא בדיעבד עכ"ל אלו הדברים אפשר לאומרם, אך מסגנון הלשון של הבית שלמה לא משמע כן שהוא כתב בפשיטות זו בדיקה מעליא היא ואילו להרב השואל הי' לו לכתוב: בדיעבד יש לסמוך על בדיקה כזו אף שאינה בדיקה מעלי' ומכל סגנון לשונו משמע שאין שום חילוק בין בדיקה זו לבדיקת ריאה שלימה, ועוד אילו היתה סברא לומר שבדיקת אונא יחידית ע"י נפיחה אינה בדיקה מעליא לכתחלה, כאן בתרתי לריעותא היה לו לאסור אפילו בדיעבד. וראיתי בספר בית אברהם בדיני תרתי לריעותא מסימן ל"ו אות ט' שמתחלה רוצה להכשיר צמקה במקצת שהלכה ע"י נפיחה, עם הריעותא דסירכא של"כ שעברה ע"י מיעוך דלא חשיב תרתי לריעותא, אך לבסוף כתב כיון דלא ראיתי זה בשום ספר חלילה לכם לסמוך עלי להתיר. והמתיר כה"ג עליו הראיה עיי"ש. ואם הרב בעל תשובת בית שלמה רב גובריה והתיר תרתי לריעותא זה בודאי היה לו על מי שיסמוך, אך מ"מ מנא ליה להתיר ע"י נפיחה קלה או ע"י בדיקה שאינה מותרת לכתחלה? אלא ודאי שברור היה לו לבעל בית שלמה שבדיקה זו היא בדיקה מעלייתא ואין לפקפק בה. וע"כ נלענ"ד שבצדק הביא הרב בעל דרכי התשובה משמו של הבית שלמה שבדיקה זו מותרת אפילו לכתחלה אף שהיה לו לפרש דרך משמע כן מדבריו ולא בפירוש אתמר.
13
י״דח. עוד יש לי להביא ראיה שנפיחת אונא יחידית היא בדיקה מעלייתא מדברי הראש אפרים בסי' ל"ו ס"ק רכ"ו וז"ל שם (גבי דין מחט בריאה): אמנם אף לפי מ"ש דאף ברחוק מהקרומים חיישינן שניקבה וחזרה מ"מ אם היתה המחט בסוף אונא אז אין סברא שמא היתה באונא אחרת וניקבה שם וחזרה לאחוריה לאונא אחרת ולפי"ז אם בא לפנינו חתיכת ריאה שבה אונא שלימה ונמצא בה מחט לסוף האונא ונפוחה ע"י שפופרת כמ"ש לענין אטום ועלתה בנפיחה כהוגן א"כ לכאורה יש לדון בה דין שלימה דהא קמן דאונא זו לא ניקבה ולמאי ניחוש לה לשמא היתה באונא אחרת וניקבה אותה וחזרה לאחוריה לאונא אחרת להא לא חיישינן כמ"ש ובאונא זו הא בדקינן לה ולא מבצבצה ומ"מ אין להקל דאפשר דמ"מ יש לחוש שמא ניקבה הקרום שבין אונא לאונא במקום התחלת חילוק ופירוד האונות ושוב חזרה לאחוריה וירדה למטה בתוך האונא וגם לפי הטעם שכתבתי בקונטרס הראיות מחמת רחיפת הריאה אפשר שמחמת רחיפתה יכולה היא להתעקם ולנקוב למעלה לכן יש להחמיר עכ"ל.
14
ט״ווהנה בודאי מוכרח הראש אפרים לבקש טעמים להחמיר דאל"כ תיקשי האיך כתבו כל הפוסקים בפשיטות דמחט בריאה חתוכה טריפה הא איכא גוונא דכשר גם בחתוכה, ובשלמא על הש"ס דאמוראי לא רצו להורות היתר בחתוכה לא קשה, דהא הש"ס מיירי במעשה שהיה ומעשה שהיה כך היה, דלא היה אפשר לבדוק החיתוכא, אמנם על הפוסקים תיקשי למה לא אישתמיט חד מהפוסקים ללמד היתר בחתוכה, ועל כן ביקש הראש אפרים למצוא טעמים דבחתוכה בכל גוונא אסור. ומעתה הקושיא חזקה על הראש אפרים אמאי לא אמר טעמא כרבנן טרופאי דילן דבחתוכהה א"א לבדוק בנפיחה אי אית בה נקב משום דנפיחה בחתיכה היא נפיחה קלה ונהי דמהני באטום משום קל וחומר, מ"מ לא מהני נפיחה קלה במחט. כל זאת לא עלתה על דעת הראש אפרים אשר כל רז לא אניס ליה, ואדרבה הוא כתב בפשיטות דלכאורה יש לדון בה דין שלימה דהא קמן דאונא לא ניקבה דהא באונא זו הא בדקינן לה ולא מבצבצא ולא עלתה על דעתו לפקפק בבדיקה זו ולומר שהיא רק נפיחה קלה. הלא ברור כשמש דהראש אפרים לא מחלק בין בדיקת נפיחה ע"י שפופרת בסמפון ובין נפיחה בקנה, ובין כך ובין כך הבדיקה מבררת בלי שום ספק דאונא זו לא ניקבה.
15
ט״זט. ידעתי גם ידעתי שיוכל המתעקש להשיב דהראש אפרים אינו חושב בדיקת חתוכה לבדיקה טובה רק בדיעבד אבל לכתחלה אינו מתיר, או דהוא הדין דהיה יכול להחמיר מטעמא דאין זו בדיקה טובה, רק דעדיפא מינה אמר דיש להחמיר מטעמים אחרים. אך מי שמשיב תשובה זו לא ראה ספר ראש אפרים מעולם, כי ספר זה אשר הוא מלא וגדוש ולא הניח דבר גדול ודבר קטן אשר לא ביררו כסלת נקייה, בודאי לא החליט ללמוד בדיקת נפיחה במחט בחתוכה ממה שמצינו גבי אטום, אי הוי רק ס"ד דנפיחה זו היא נפיחה קלה, ובודאי היה מברר הדבר ולא היה כותב בפשיטות דהא קמן דאונא זו לא ניקבה, אלא ודאי דהוא סבירא ליה דזה היא בדיקה טובה שאין לפקפק בה. (ועיין מה שהבאתי לעיל אות ה' בשם הראש אפרים).
16
י״זי. והנה אפילו אי יהבינן ליה להרב השואל סברתו דאין להתיר בדיקה בחתוכה אלא בדיעבד מ"מ כיון דאי נפחינן הריאה נצטרך לאבד כל הריאה ודאי כדיעבד דמי. והגע בעצמך אם יקנה אדם ריאה וימצא בה שאלה שצריך נפיחה ויכול להציל הריאה ע"י שינפח רק האונא הכי נאמר תשליך הריאה לכלב כי לכתחלה אסור לנפח אונא יחידית, והלא הוא מפסיד כל מקחו ובודאי כדיעבד דמי', ומעתה אטו משום דקנה עוד הרבה בשר עם הריאה נכריחנו להשליך הריאה ונאמר מילתא זוטרתא היא. הן אמת שמצינו הרבה פעמים דיש חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט (ואמרו דהפסד מרובה הוא שתות מקרן) דבהפסד מרובה סומכין על המקילין משא"כ בהפסד מועט, אמנם היכא דבדיעבד מותר בפשיטות, אפילו בהפסד מועט מותר בדיעבד. דרך משל למ"ד דבדיעבד סומכין על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אין חילוק בין אם שחט צפור קטן שוה פרוטה או שור בר ת' זוז, דין פרוטה כדין מאה. ועוד דרך משל בבערלין יש קצבים שיהיו צריכין לאבד ע"י פסק כזה כחמש מאות ריאות בכל שנה, ומי הוא זה ואי זה הוא אשר לא יחוס על ממונם של ישראל שעולה לכמה אלפים שהולכין לאבדון בכל שנה, ומי יאמר שזה לא חשיב כדיעבד! (ע' תשו' רע"א סי' מ"ג שמסופק אי חשבינן בה"מ כל אחד בפני עצמו או הכל ביחד).
17
י״חיא. עד הנה דברתי לדינא, ועתה אספר למעשה האיך הוא המנהג כאן בבערלין כאשר ספרו לי הדיין האברך המופלא ומופלג בתו"י חריף ובקי מו"ה חיים ביבערפעלד נ"י והשוחט המצויין והמומחה הרבני מו"ה בנימין יעקב סאבאטקי נ"י. הנה זה יותר מעשר שנים מעת אשר אסרה הפאליצייא לנפוח הריאה המנהג כאן לחתוך האונא או האומא אשר בה הריעותא ולבודקה, וכיצד ואופן המנהג בקהלתנו תדעו ותשכילו מסיפורו (אשר נספח אל תשובתנו הנוכחית) של הדיין שלנו מו"ה חיים ביבערפעלד הממונה על השחיטה ועל הבדיקה שלנו מעת אשר מו"ר הגאון מוהר"ר עזריאל הילדעסהיימער נר"ו תש כחו ולא יכול עוד לצאת ולבוא כמקדם. ומתחילה כמובן מאליו כל המנהג ניתקן עפ"י מו"ר הגאון נר"ו. וסיפר לי השו"ב ר' בנימין יעקב סאבאטקי הנ"ל שמתחילה כאשר נתקבל מקהלתנו לשוחט שני, זה כשמונה שנים, וראה שהשוחט הראשון בודק אונא יחידית היה בעיניו דבר זר, כי לא ניסה עד הנה לבדוק באופן זה, ועל כן הלך אל מו"ר הגאון נ"י ושאל את פיו מה זה ועל מה זה, ומו"ר נ"י הגיד לו כי הנהיג זאת מפני פקודת הפאליצייא אך אין לפקפק בדבר, כי הבדיקה טובה ויפה ואין כאן שום חשש, ומאז ועד עתה גם השו"ב ר' בנימין יעקב בודק כן. וברור בעיניו ע"י החוש והנסיון, שאין חשש בבדיקה זאת כלל וכלל.
18
י״טיב. והנה אומר אני כבר הורה זקן, ה"ה הגאון מו"ר זה עשר שנים בעת אשר אור חכמתו עוד האיר בתקפו וגבורתו, ואף שמתוך כתב הדיין מו"ה חיים ביבערפעלד נ"י יראה הרואה אשר בעירנו אי אפשר לבדוק בענין אחר, וגם התחבולה אשר חשב בחכמתו הג' דק"ק פוזנא א"א לתקן בעירנו, מ"מ כיון שתיקן מו"ר נ"י בדיקה זאת ואמר שהיא טובה ויפה אין להרהר אחריה, ומובטח אני שאין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיק כמו"ר נ"י ובפרט שיש חשש שאם יפקפק אדם ויאמר שאין זה כשר אלא בשעת הדחק אזי יוציאו לעז על השחיטה של עדת ישראל, והחסידים והצנועים יהי' לבן נוקפן ופורשין משחיטת עדת ישראל, ויביאו בשר מן החוץ, ויהי' חומרא דאתי לידי קולא, כי הרבה קלקולים נעשים ע"י שחוטי חוץ כידוע. גם החסידים הבאים מעיר אחרת יסברו שאסור להם לאכול משחיטתנו ועי"ז יתרבה הלעז, וכדי בזיון וקצף. אשר על כן נלע"ד שאין לפקפק כלל על בדיקה זו, שהיא בדיקה טובה ויפה כאשר ביררתי לעיל בעזה"י.
19
כ׳יום ג' ה' אב שנת תרנ"ז לפ"ק הק' דוד צבי האפפמאנן מורה בבמ"ד הרבנים בבערלין.
20
כ״אוזה לשון סיפור מנהגנו שכתב לי הדיין שלנו מו"ה חיים ביבערפעלד נ"י.
21
כ״בדער הערגאנג איזט פאלגענדער: זאפארט נאך דעם אפפנען דער בהמה ווירד בדיקת פנים אונד איינע בעשראנקטע בדיקת חוץ אינזאפערן געמאכט, אלז דיא איינצעלנען אונות ואומות, דיא אבער נאך אין דער מיצר החזה ליעגען, נאכגעזעהען ווערדען. זינד נון רירין אדער שערות, דיא במשמוש היד אבגעהען פארהאנדען, זא לאזזע איך איבערהויפט ניכט מנפח זיין. איזט איינע סירכא, ד, ה, איינע סירכא ודאית, וזהו סימנה שע"י מיעוך ומשמוש היא מתקשה יותר ויותר, זא לאזזע איך פערזוכען, אב זיא אין דער בהמה אבגענאממען ווערדען קאנן. איזט דיעז דער פאלל, זא לאזזע איך דיא גאנצע ריאה, (נאכדעם דיא סירכא פאללשטאנדיג ענטפערנט איזט) מנפח ובודק ע"י רוק ומים זיין. איזט דיעז ניכט דער פאלל צירקא 90 פראצענט זא לאזזע איך דיא בעטרעפפענדע אונא אלליין הערויסשניידען.
22
כ״גדיא (פאליצייליכע) פארשריפט איזט, דאס איינע לונגע אונטער קיינען אומשטאנדען אויפגעבלאזען ווערדען דארף. צוווידערהאנדלונגען פיהרען ניכט נור פערניכטונג דער לונגע, זאנדערן אויך געלד - רעזפ' האפטשטראף נאך זיך. זאבאלד דאהער דער טהיער - ארצט אין דער נאהע איזט קאנן איינע נפיחת כל הריאה איבערהויפט ניכט אין בעטראכט קאממען. דיא ריאה ווירד פאן דען קצבים הערויזגענאממען, אויפגעהאנגט אונד דארף ניכטס דאראן געשעהען, ביז דער טהיערארצט זיא אבגעשטעמפעלט האט. וואללטע איך אבער ביז דאהין ווארטען, זא איזט צו בעפירכטען:
23
כ״ד1) דאס דיע לונגע טריפפט אין צירקא 50 פראצענט צו וועגען בועות, טובערקולאזע, דריזען, פאם טהיערארצט פערווארפען ווירד. אין דיעזעם פאללע ווירד דיא לונגע פאן זיינעם דיענער זאפארט אין קאלקמילך געווארפען אונד בעקאממע איך זי איבערהויפט ניכט מעהר צו געזיכט; 2) זעלבזט אבער ווענן דיעז ניכט געשיעהט, זא קאנן נאכהער פאן איינער בדיקה ניכט מעהר דיא רעדע זיין, דענן דער טהיערארצט שניידעט דיעזעלבע אין צאהלרייכען שטעללען ביז טיעף אין דאז געוועבע איין, זא דאס זעלבזט ווענן, וואז פאזט אונמעגליך ערשיינט, דיא סירכא טראטץ דעז הין - אונד הערווערפענז נאך אינטאקט ווארע, דאך איינע בדיקה אונמעגליך איזט, ווייל דיא ריאה נאטירליך ניכט מעהר עולה בנפיחה איזט.
24
כ״הדר' ביבערפעלד.
25
