מלמד להועיל חלק ב ס״זMelammed Lehoil Part II 67
א׳שאלה:
אשה שאין לה וסת קבוע ורואה פעם ביום כ' פעם ביום כ"ה ופעם ביום ל' או אחר כך, מה דינה לענין פרישה סמוך לוסתה.
אשה שאין לה וסת קבוע ורואה פעם ביום כ' פעם ביום כ"ה ופעם ביום ל' או אחר כך, מה דינה לענין פרישה סמוך לוסתה.
1
ב׳תשובה:
א. לענין שאלה זו כבר הביא הש"ג בפ"ב דשבועות פלוגתא דרבוותא וז"ל שם: אשה שאין לה וסת קבוע כי לפעמים רואה בכ"ב בחדש ולפעמים בכ"ה ובכ"ט אך לעולם אינה רואה עד לאחר י"ד ימים אחר הטבילה נראה דודאי לעולם א"צ בדיקה כל אותן י"ד ימים שלאחר הטבילה כהאי ממש שכתב ספר תרומת הדשן סימן רמ"ז דקודם י"ד לא הויא בכלל אשה שאין לה וסת להצריכה בדיקה. אולם בזה יש להתיישב בימים שהם אחר הי"ד ימים שהוסת משתנה ג' או ד' או ה' ימים כמו שזכרנו, איך תתנהג כי יש פנים להתירה לשמש בכל פעם אחר הי"ד ע"י בדיקה כדין אשה שאין לה וסת קבוע ויש פנים לומר שלאחר הי"ד לעולם היא אסורה לשמש כדין אשה שיש לה וסת כי נראה בעיני שאם נחשוב זאת האשה בכלל אשה שיש לה וסת מפני שאינה רואה לעולם בפחות מי"ד ימים אחר הטבילה א"כ מיד אחר כך היא אסורה לבעלה משום חשש סמוך לוסתה כדין שאר הנשים שיש להן וסת קבוע וכל הימים אשר הוסת בא אליה בדלוג הויא אסורה לשמש, דאין לומר דעונה אחת אחר הי"ד תסגי לה לפרוש מבעלה ואם לא בא הוסת בעונה הראשונה שלאחר הי"ד יום דתהוי מותרת כהאי דכתב הרא"ש ס"פ האשה שהיא עושה צרכיה שהביא דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ז ז"ל דפליגי בחשש הוסת כמה צריך להרחיק והכריע הרא"ש כמ"ד דסגי להרחיק עונה ראשונה וכ"כ הטי"ד סי' קפ"ד, דלא דמי דהתם לא פליגי אלא כשהוסת נמשך ב' ימים או שלשה ששופעת או מזלפת תמיד אם כל יום ויום חשיב כוסת בפני עצמו או לא אבל הכא בנידון דידן שהוסת דולג בכל פעם מיום ליום אחר נראה דכל אותן הימים שהוא דולג בו הוי וסת בפני עצמו אליבא דכ"ע וצריכה לפרוש בכולם וראיה יש מתשובת ריצב"א שהביא במיימוני פ"ח מהל' איסורי ביאה עש"ב, ואולם שאלתי גם בזה את פי מהר"ן ז"ל דרך משא ומתן א"ל שיש להקל, עכ"ל הש"ג.
א. לענין שאלה זו כבר הביא הש"ג בפ"ב דשבועות פלוגתא דרבוותא וז"ל שם: אשה שאין לה וסת קבוע כי לפעמים רואה בכ"ב בחדש ולפעמים בכ"ה ובכ"ט אך לעולם אינה רואה עד לאחר י"ד ימים אחר הטבילה נראה דודאי לעולם א"צ בדיקה כל אותן י"ד ימים שלאחר הטבילה כהאי ממש שכתב ספר תרומת הדשן סימן רמ"ז דקודם י"ד לא הויא בכלל אשה שאין לה וסת להצריכה בדיקה. אולם בזה יש להתיישב בימים שהם אחר הי"ד ימים שהוסת משתנה ג' או ד' או ה' ימים כמו שזכרנו, איך תתנהג כי יש פנים להתירה לשמש בכל פעם אחר הי"ד ע"י בדיקה כדין אשה שאין לה וסת קבוע ויש פנים לומר שלאחר הי"ד לעולם היא אסורה לשמש כדין אשה שיש לה וסת כי נראה בעיני שאם נחשוב זאת האשה בכלל אשה שיש לה וסת מפני שאינה רואה לעולם בפחות מי"ד ימים אחר הטבילה א"כ מיד אחר כך היא אסורה לבעלה משום חשש סמוך לוסתה כדין שאר הנשים שיש להן וסת קבוע וכל הימים אשר הוסת בא אליה בדלוג הויא אסורה לשמש, דאין לומר דעונה אחת אחר הי"ד תסגי לה לפרוש מבעלה ואם לא בא הוסת בעונה הראשונה שלאחר הי"ד יום דתהוי מותרת כהאי דכתב הרא"ש ס"פ האשה שהיא עושה צרכיה שהביא דעת הראב"ד ז"ל והרמב"ן ז"ל והר"ז ז"ל דפליגי בחשש הוסת כמה צריך להרחיק והכריע הרא"ש כמ"ד דסגי להרחיק עונה ראשונה וכ"כ הטי"ד סי' קפ"ד, דלא דמי דהתם לא פליגי אלא כשהוסת נמשך ב' ימים או שלשה ששופעת או מזלפת תמיד אם כל יום ויום חשיב כוסת בפני עצמו או לא אבל הכא בנידון דידן שהוסת דולג בכל פעם מיום ליום אחר נראה דכל אותן הימים שהוא דולג בו הוי וסת בפני עצמו אליבא דכ"ע וצריכה לפרוש בכולם וראיה יש מתשובת ריצב"א שהביא במיימוני פ"ח מהל' איסורי ביאה עש"ב, ואולם שאלתי גם בזה את פי מהר"ן ז"ל דרך משא ומתן א"ל שיש להקל, עכ"ל הש"ג.
2
ג׳וז"ל הגהת מיימוני פ"ח מה' א"ב על דברי הרמב"ם הל' ג' שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה תחלה, וז"ל וששאלתם באשה שאין לה וסת קבוע אם היא אשה שמשנה וסתה או להקדים ב' ימים או ג' כפי מה שרגילה לשנות יפרוש בזמן הגעת הוסת ב' ימים או ג' יצחק בר אברהם תנב"ה ע"כ וע' הלשון בד"מ סי' קפ"ד.
3
ד׳ב. וז"ל הגהת רמ"א סי' קפ"ד ס"ב: ואשה שמשנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים או לאחר כשמגיע זמן וסתה צריך לפרוש ממנה ב' או ג' ימים קודם או אחריו וע"ל סי' קפ"ט. ע"כ. ופי' הש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ט וז"ל אין רצה לומר שצריך לפרוש כל הג' ימים דא"כ מה ענין שמשתנית וסתה לכאן אלא ר"ל דהיה לה וסת ואח"כ משתנית וסתה להקדים ב' או ג' ימים אז צריכה לפרוש גם קודם הוסת כפי מה שרגילה להקדים כגון שרגילה להקדים ג' ימים צריך לפרוש אותו יום שרגילה להקדים וכדכתב כאן והיינו שכתב לעיל וע"ל סי' קפ"ט. ע"כ. ופי' הכו"פ סי' קפ"ד ס"ק ה' דהש"ך סובר דא"צ לפרוש כל ג' ימים ד"מ שדרכה לראות לל' יום ורגילה להקדים לכ"ז יום א"צ לפרוש כל ג' ימים רק יום כ"ז לבד עכ"ל הכו"פ. והרש"ז סי' קפ"ט ס"ק נ"ג הרחיב פירוש זה וכתב וז"ל אינו ר"ל שצריך לפרוש כל הג' ימים שהמשיכה ראייתה אלא ר"ל שצריך לפרוש גם קודם הוסת אותו יום שרגילה להקדים בו (פי' אותה העונה אף שהמשיכה ראייתה עד וסתה הקבוע לה) דהולכין תמיד אחר תחילת הראייה כמ"ש כאן (ש"ך) ודין אשה זו בב' ימים אלו שהם יום וסתה הקבוע עם יום שרגילה להקדים בו לפעמים הואיל ולא קבעתו בג"פ נעקר בפ"א ואף זו יום שרגילה להקדים בו לפעמים הואיל ולא קבעתו בג"פ נעקר בפ"א ויום הקבוע אינו נעקר אלא בג"פ (כו"פ סי' קפ"ד לדעת הש"ך) (ואם לא קבעה שום אחד מהן בג"פ אינה חוששת אלא באחרון וכשנעקר יום שרגילה להקדים בו אע"פ שהיתה רגילה להמשיך ראייתה כמה ימים אינה חוששת להם שכולם נעקרו בעקירת יום האחד). עכ"ל רש"ז. וכן נראה שפי' דברי הרמ"א גם הלבוש שהעתיק אותם בזה"ל: ואשה שדרכה לשנות וסתה להקדים או לאחר ב' או ג' ימים מזמנה הקבוע צריך לפרוש ממנה בעונה ב' או ג' ימים קודם לכן או אחרי כן וע"ל סי' קפ"ט. עכ"ל. מדכתב בעונה נראה בעליל שא"צ לפרוש אלא עונה אחת ולא כל ב' או ג' ימים.
4
ה׳ג. אך הכו"פ הקשה על הש"ך חדא דלישנא דש"ע והגה"מ צריך לפרוש הימנה ב' או ג' ימים קודם משמע דכל ג' ימים צריך לפרוש, ועוד אי הפשט כדברי הש"ך דפורש רק יום כ"ז פשיטא מה קמ"ל הלא דבר זה נאמר ונשנה בסי' קפ"ט פעמים לאין מספר דוסת שאין קבוע חוששת פעם א' וא"כ היא שהקדימה לראות בכ"ז פשיטא דבהגיע כ"ז שניה דצריך לפרוש וחוששת, עברה כ"ז ולא ראתה אינה חוששת עוד לכ"ז ולפי' הש"ך גם כאן יהיה דינו כן דלמה תפרוש מכ"ז כיון שעקרתו בפעם א', וסת שאינו קבוע עקרתו בפ"א, וא"כ דברי רמ"א כאן הן משנה שא"צ, וא"צ לדברי הגה"מ כלל. וגמרא ערוכה היא זה. עכ"ל הכו"פ, וכן הקשה החות דעת סי' קפ"ד ס"ק ד' על הש"ך. ורש"ז מראה מקום על תה"ד סי' רמ"ז (הובא בב"י סי' קפ"ו ונפסק בש"ע שם סעיף ג') שפסק על אשה שרגילה לראות בענין זה שלעולם לא בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע לפעמים בט"ו או בי"ו או י"ז ולפעמים בכ"א בכ"ג בכ"ד לאחר טבילה דעד י"ד דינה כאשה שיש לה וסת לענין זה דא"צ בדיקה לבעלה. ולבסוף כתב וז"ל: ולענין לפרוש מאשה שדרכה לראות בענין זה עונה אחת סמוך לראייה מבואר שלהי פרק האשה עכ"ל. ומזה מוכיח רש"ז דס"ל לבעל תה"ד דריצב"א בתשובה שבהג"מ לא בא לחדש דבר באשה זו מאשה דעלמא (דאל"ה היה לו להביא דעת הריצב"א בענין זה). עכ"ד רש"ז. ותימה על הש"ג שהבאתי באות א' שהביא דברי התה"ד לענין י"ד ימים שאחר הטבילה, ואח"כ כתב שיש להתיישב בימים שאחר הי"ד, ולמה לא הביא גם דברי התה"ד מ"ש לענין זה בסוף תשובתו וצ"ע. איברא דקושיות הפלתי והחו"ד אינם מיושבים בדברי רש"ז אלו כי עדיין קשה מה בא הגה"מ להשמיענו, ובשלמא התה"ד עיקרו בא להשמיענו דעד י"ד יום א"צ בדיקה ואגב גררא אמר ג"כ דלענין לפרוש מבואר בפ' האשה, אבל על הגה"מ קשה.
5
ו׳ד. ובנובי"ק סי' מ"ו פי' דברי רמ"א הנ"ל וז"ל נ"ל פירושו שכך הוא קביעת וסתה שבתוך אלו הב' או השלשה ימים תראה ובגוף אלו הימים אין לה זמן קבוע אימת לפעמים בזה ולפעמים בזה רק עכ"פ לא יעברו ג"י הללו בלי ראיה א"כ כל הג"י המה הוסת וצריך לפרוש בכולן עכ"ל. ולפ"ז יצא לידון בדבר החדש באשה שהוחזקה שאינה מספקת לספור ז' נקיים כל ז' וז' הם אצלה כוסת קבוע וצריכה בדיקה כל ז' בבקר ובערב ואמצע היום עיי"ש ודייק זה מסי' קפ"ו ס"ג וכבר תמה עליו החו"ד בסי' קפ"ד ס"ק ד' דא"כ אם אין לה קבע על עשרים יום בכה"ג צריכה שתהא ידיה בין עיניה כל כך דמה לי על ז' או כ' ימים ומה שהביא ראיה מסי' קפ"ו ס"ק ג' שאני התם דהוחזקה בודאי שלא תראה באותן י"ד ימים משא"כ בנ"ד שלא הוחזק יום אחד מאותן הז' ימים ואפילו היה לה יום אחד וסת קבוע בודאי בין אותן הימים ולא היתה יודעת איזה יום היתה מותרת בכל אותן הימים משום דוסתות דרבנן מכ"ש בכהאי גונא וסיים: לכן דין הנ"ל שכתב הרב תמוה ולא אישתמיט שום פוסק לומר כן.
6
ז׳ה. והכו"פ פי' דברי הרמ"א בב' אופנים או כפי' הלחם חמודות דמיירי שרואה מן כ"ז עד ל' בהמשכה ולכן כל הג' ימים בכלל הוסת וצריך לפרוש כל הג' ימים. ומה שהקשה הלח"מ מסי' קפ"ט (ע' ש"ך שם ס"ק ל"ט) דבתר תחלת הוסת אזלינן י"ל דהיינו באשה דרואה ג' ימים אמרינן תחלת ראיה עיקר אבל באשה שוסתה קבוע תמיד ביום ל' ומקדמת ג' ימים קודם לפרקה ובכל ג' ימים רואה א"כ ל"ל תחלת ראיה עיקר דהא אלו אין קבוע ויום ל' הוא קבוע וחזקה אורח בזמנו בא ואין ספק דסוף ראיה שהוא ביום ל' עיקר והנך דמים דמיקדמו היא לרוב דמים שיש לה מקדמי ואזלי ולכך אף ימים אלו בכלל וסת יחשב ומן כ"ז ואילך צריכה לפרוש והכל בכלל וסת יחשב והביא ראיה מנדה דף ל"ט ע"ב אם ראתה ב"פ בר"ח וג' ראתה בכ"ה ובר"ח דקובעת וסת לר"ח, אלמא אע"ג דלא ראתה אלא ב"פ בר"ח אמרינן ראית ר"ח עיקר וראי' דכ"ה היא תוספת דמים ולא אזלינן בתר תחילת ראיה ומכ"ש בשיש לה וסת בר"ח דאם אח"כ מקדמת שהוא רק תוספת דמים. ע"כ. ורש"ז שהבאתי לעיל (אות ג') תמה עליו דאישתמיטתי' דברי הראב"ד בס' בעל הנפש בשער הוסתות שהביא גמ' הנ"ל והביא ב' פירושים ולפי' א' אין חוששין לראיית כ"ה כל עיקר ולפי' ב' חוששין אף לראית כ"ה אבל לכ"ע אין חוששין לראיית כ"ו וכ"ז, וא"כ בנ"ד לכ"ע אין חוששין לכ"ח ולכ"ט ולראית כ"ז במחלוקת שנויה, ואף לחוששין לכ"ז היינו דוקא בלא נקבע וסתה לל' ממעין סתום כגונא דגמרא הנ"ל אבל לא בנידון דכו"פ דקבעה וסתה כבר ביום ל' עיי"ש.
7
ח׳ו. עוד פי' ב' כ' הכו"פ שנ"ל יותר דלא מיירי שרואה כל ג' ימים בהמשכה רק לפעמים מקדמת ורואה בכ"ז או בכ"ח או בכ"ט (וכפי' הנוב"י) רק דכיון דלר"מ (בנדה י"ב ע"א) אשה שאין לה וסת אסורה לשמש רק ר"ח בן אנטיגנוס פליג עליו משום דלא החמירו לגרש אשה מבעלה, אבל אשה זו שעד כ"ז יש לה וסת ואינה רואה, ורק בג' ימים האלו אין לה וסת, א"כ על אותן ימים גם רחב"א מודה דאסורה לשמש כר"מ, וזה נלמד מהגה"מ דהעמיד דבריו במ"ש הרמב"ם שכל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק אלמא משום לתא דאין לה וסת אוסר. והנה לא ביאר לנו הכו"פ בכמה ימים מודה רחב"א לר"מ דאסורה לשמש, דודאי אין סברא לומר דאשה שלא ראתה מעולם בר"ח אבל אחר ר"ח אין לה קבע שלפעמים רואה בב' או בג' וכו' עד ל' לחדש, דנאמר דאשה זו כיון דיכולה לשמש בר"ח אפילו לרחב"א אסורה לשמש בשאר ימים שאין לה וסת, וכיון שכן איזה שיעור נקבע בענין זה, ובגמרא אין שום רמז ורמיזא בזה. והנה בנ"ד אם נאמר כשי' הכו"פ דעד כ' מותרת האשה לשמש ומכ' עד ל' אסורה יהיה הפרוץ מרובה על העומד דדל ימי נדה וימי לבון לא נשאר רק ז' ימים שיכולה לשמש עד כ', וא"כ רוב ימיה תהיה באסור משום האי חששא דאין לה וסת, ועוד קשה לי דכנראה הכו"פ עצמו סותר האי דינא במה שכ' בסי' קפ"ו ס"ק ג' וז"ל: כי רוב נשים אע"פ שאין להם וסת קבוע ליום ועונה מיוחדת מ"מ אינן רואים כי אם בזמן מוגבל ד"מ עד כ"ט יום או ל' אינן רגילים לראות ומימים האלו ואילך אין קביעותם קביעות גמורה פעמים מקדים ופעמים מאחר וכבר כתבו הפוסקים דעד יום ההוא היא בכלל יש לה וסת וא"צ בדיקה ובימים אלו אשר היא נבוכה לבד היא בגדר אין לה וסת ובזו כ"ע נוהגין לבדוק וכל המרבה לבדוק משובחת. עכ"ל. הרי דאינו אוסר לשמש אותן ימים שאין לה וסת ורק בדיקה צריכה וכדעת מהר"ן שבש"ג.
8
