מלמד להועיל חלק ב ט׳Melammed Lehoil Part II 9
א׳שאלה:
ע"ד הבהמות שדוקרין ברומח לתוך הכרס ומתרפאות בכך כמו שנזכר בהגהות הטור אם שהו י"ב חדש מה דינם.
ע"ד הבהמות שדוקרין ברומח לתוך הכרס ומתרפאות בכך כמו שנזכר בהגהות הטור אם שהו י"ב חדש מה דינם.
1
ב׳תשובה:
לפי מ"ש הרמ"א דבודאי טריפה ל"מ שהייה י"ב חדש אין להם תקנה גם התב"ש התרעם על הגהת הטור, מיהו הוא ז"ל לא ראה מעשה דבמדינות פולין אין דבר זה מצוי כלל אבל במדינות אלו שהדבר שכיח וידוע חוב עלינו לעיין בעיקר הדין, גם להסיר לעז מחז"ל שנתנו כלל דטרפה אינה חיה והלא עינינו רואות שאינו כן. וגבי נטלה האם לר"ט [אמרו] שטועה בד"מ הואיל והמציאות מעידה כנגדו. והנה הרשב"א נשאל על ענין כזה ביתרת וטרח הרבה לקיים דברי חז"ל ונדחק לומר דביתרת אפשר דלא נאמר כלל זה דטריפה אינה חיה. אבל דעת מהרש"ל דכלל זה לא נאמר אלא על הרוב, אבל איכא מיעוטא דמיעוטא דחיין י"ב חדש ולכך פסק דפלוגתא דרבוותא אם חי י"ב חדש כשר. ולפ"ז בנד"ד דאיכא פלוגתא לכאורה אפשר להקל, אבל זה ליתא, דהא לא אמר אלא היכא דנחלקו הפוסקים מסברת עצמן בדבר שאינו מפורש בש"ס אבל הכא שהמחלוקת מבוארת בש"ס בודאי א"א להכריע ע"י הנסיון ולעשות אחד מהאמוראים לטועה. ובתחלה נראה מה שיעלה בידינו מהסוגיא דף נ' דיש שם מחלוקות גדולות תנאים ואמוראים מה הוא כרס הפנימי, ואנו אין לנו עסק אלא בפלוגתא דרבה בר ר"ה וריב"ח דכל הפוסקים הסכימו דעכ"פ הלכה כא' משניהם ולרבה הוא מפרעתה שהוא כל חלק הכרס הרואה את הקרקע ולריב"ח כל הכרס הוא כה"פ, ובודאי אם נפרש דרבה דאמר מפרעתה היינו דכל אותו החלק הוא ודאי טרפה, וכן ריב"ח דאמר כל הכרס וכו' הוא ודאי טרפה א"כ אין לנו היתר בנ"ד בשום ענין וכמ"ש. אבל באמת יש לפרש הפלוגתא בע"א דהני תרתי אמוראי הם עצמן לא הטריפו בתורת ודאי אלא מטעם ספק, דרבה נקט חומרי חומרי דלכל התנאים ואמוראים ונתן כלל לצאת ידי כל הספיקות להטריף כל חלק הרואה את הקרקע ויצא ידי כולם וכדאמרינן כולהו בדרבה שייכי וכדפירש"י או שהיה לו קבלה לרבה שבאותו חלק הרואה את הקרקע יש מקום אחד הנקרא כרס הפנימי אלא דלא היה יודע אותו מקום בצמצום וע"כ מספק צריך להטריף כל אותו החלק וזה קרוב למה שאמר שם ר"י מקום צר יש בכרס וא"י מה הוא כו', וריב"ח החמיר יותר שהוא קבל דרבי עצמו היה מסופק בכל הכרס שידע שיש בכרס מקום ידוע הנקרא כה"פ ולא ידע המקום בצמצום וממילא דכל הכרס הוא בכלל ספק, ולפ"ז כיון דרבי עצמו היה מסופק בכלל הכה"פ כולו ע"כ הא דסתם רבי במשנה כרס החיצונה ברובו ע"כ הוא בשר החופה את רוב הכרס וכעין זה מצינו בעירובין ובכמה מקומות תנא גופיה ספוקי מספקא ליה. ויש קצת סמך לפירוש זה דאל"כ דהני תרי אמוראי מטרפי בתורת ודאי א"כ הוי פלוגתא חזקה ביותר נגד התנאים והאמוראים. וגם עפ"י פירוש זה י"ל קושי' התוס' ד' מ"ג ד"ה הנך אלא שאין להאריך בפלפול. ולפ"ז בנד"ד אם אנו מתירין ע"י שהייה י"ב חדש אין אנו מתירין שום דבר חדש וכן אין אנו מכריעין בשום פלוגתא והדין כדקאי קאי לריב"ח דבכל הכרס טריפה מספק והשתא דחיתה י"ב חדש איגלאי מילתא דמקרה היה שפגעה הדקירה באותו מקום בכרס שאינו נטרף בנקב ודברי חכמים קיימים, ומי שלבו נוקפו לקבל פירוש זה בגמ' יש לי דרך אחר להתיר בנד"ד. דיש לעיין הא דקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום אם הוא הלכה פסוקה או לא. ומצאתי להרא"ה בבד"ה דפסק דבשאר טרפות מהני קרום שעלה מחמת מכה חוץ מריאה וכן בוושט דאתמר בהדיא בש"ס עיין בתה"א דף ל"ד ע"ב והרשב"א במ"ה חולק עליו הרי דמחלוקת הראשונים היא ונ"ל ברור דהרשב"א לא נחלק עליו אלא בהא שהרא"ה מתיר מיד שעלה קרום על המכה אף שעדיין הוא עומד בספק שמא סופו לסתור וע"ז שפיר חולק אבל בקרום שעלה מחמת מכה וחיתה יב"ח הרי חזינן דקרום זה חזק וקיים דאלו היה קרום בעלמא א"א לה לחיות וע"כ דהוא מן הקרום שאין סופו לסתור. וכן משמע מדברי הר"ן ר"פ א"ט דפסק ג"כ כהרשב"א וכתב הטעם דהסתימה אינה מתקיימת וא"כ כיון שחיתה יב"ח אין לך קיום גדול מזה. וכן יש לדקדק מדברי רש"י ומדברי הרשב"א עצמו. עיין סל"י ס"ג בש"ך וט"ז. ולפי"ז בנידון שלנו דחזינן דהנקב נתאחד ונסתם יפה הרי נתגלה דלא היתה טריפה כיון דחיתה י"ב חדש ע"כ דהוא קרום שאינו עומד לסתור. ואין זה סותר לכלל דטריפה אינה חיה דלא איירי אלא בקרום העומד לסתור וכן במיני טרפות דלא שייך בהו קרום כגון טרפות הרגל וצ"ה ונשברו הצלעות. ועיין בבד"ה שם שנתבארו דברים אלו בביאור יפה. והרי לנו מקום חשוב לתלות בו ההיתר כיון דהרא"ה והרשב"א שניהם מודים בכה"ג, ואפילו מי שרוצה לפקפק ולומר דהרשב"א חולק על הרא"ה בכל גווני ג"כ אין כאן בית מיחוש דהא הש"ך והפ"ח הסכימו למהרש"ל דבפלוגתא דרבוותא מתירין בבירור אחר שהוי יב"ח. וכל זה שכתבתי הוא להלכה אבל לא למעשה. ואף שהסברות שכתבתי הן לדעתי ברורות ומספיקות להתיר, חלילה לי להורות קולא בטרפות בדבר שאין לי קבלה מרבותי וגם לא מצאתי ההיתר מפורש בספרים. ע"כ למעשה נ"ל אם הישראל בעצמו ראה הדקירה עד שיצא הפרש או אם ראה שנכנס הרומח בעומק עד שבוודאי ניקבה הכרס או ששמע כן מפי ישראלים שהם בעצמן ראו הדקירה אז לא מהני שהוי יב"ח והרי היא כשאר טריפה, אבל אם שמע מפי גוים ואפילו מבעל הבהמה עצמו דקיי"ל דנאמן על שלו קודם שיצא מתחת ידו בזה ודאי דמהני שהוי יב"ח ואמרינן דמשקרי. ונ"ל אפילו מפי ע"א כשר שאומר שהוא ראה הדקירה שאין משגיחין בו ואם שהתה יב"ח מותרת דבלא"ה אינו ברור דע"א נאמן במקום חזקה וכש"כ הכא דכלל בידינו דטא"ח דתלינן דמשקר או שמא לא השגיח יפה וכמו שעשה הרשב"א בזה שהכחיש את המעידין על פניהם ובפרט דהעיקר מדינא דמותרת וכמ"ש (וע' ח"ס חלק ח"מ סי' ל"ה). מענדיל קארגויא.
לפי מ"ש הרמ"א דבודאי טריפה ל"מ שהייה י"ב חדש אין להם תקנה גם התב"ש התרעם על הגהת הטור, מיהו הוא ז"ל לא ראה מעשה דבמדינות פולין אין דבר זה מצוי כלל אבל במדינות אלו שהדבר שכיח וידוע חוב עלינו לעיין בעיקר הדין, גם להסיר לעז מחז"ל שנתנו כלל דטרפה אינה חיה והלא עינינו רואות שאינו כן. וגבי נטלה האם לר"ט [אמרו] שטועה בד"מ הואיל והמציאות מעידה כנגדו. והנה הרשב"א נשאל על ענין כזה ביתרת וטרח הרבה לקיים דברי חז"ל ונדחק לומר דביתרת אפשר דלא נאמר כלל זה דטריפה אינה חיה. אבל דעת מהרש"ל דכלל זה לא נאמר אלא על הרוב, אבל איכא מיעוטא דמיעוטא דחיין י"ב חדש ולכך פסק דפלוגתא דרבוותא אם חי י"ב חדש כשר. ולפ"ז בנד"ד דאיכא פלוגתא לכאורה אפשר להקל, אבל זה ליתא, דהא לא אמר אלא היכא דנחלקו הפוסקים מסברת עצמן בדבר שאינו מפורש בש"ס אבל הכא שהמחלוקת מבוארת בש"ס בודאי א"א להכריע ע"י הנסיון ולעשות אחד מהאמוראים לטועה. ובתחלה נראה מה שיעלה בידינו מהסוגיא דף נ' דיש שם מחלוקות גדולות תנאים ואמוראים מה הוא כרס הפנימי, ואנו אין לנו עסק אלא בפלוגתא דרבה בר ר"ה וריב"ח דכל הפוסקים הסכימו דעכ"פ הלכה כא' משניהם ולרבה הוא מפרעתה שהוא כל חלק הכרס הרואה את הקרקע ולריב"ח כל הכרס הוא כה"פ, ובודאי אם נפרש דרבה דאמר מפרעתה היינו דכל אותו החלק הוא ודאי טרפה, וכן ריב"ח דאמר כל הכרס וכו' הוא ודאי טרפה א"כ אין לנו היתר בנ"ד בשום ענין וכמ"ש. אבל באמת יש לפרש הפלוגתא בע"א דהני תרתי אמוראי הם עצמן לא הטריפו בתורת ודאי אלא מטעם ספק, דרבה נקט חומרי חומרי דלכל התנאים ואמוראים ונתן כלל לצאת ידי כל הספיקות להטריף כל חלק הרואה את הקרקע ויצא ידי כולם וכדאמרינן כולהו בדרבה שייכי וכדפירש"י או שהיה לו קבלה לרבה שבאותו חלק הרואה את הקרקע יש מקום אחד הנקרא כרס הפנימי אלא דלא היה יודע אותו מקום בצמצום וע"כ מספק צריך להטריף כל אותו החלק וזה קרוב למה שאמר שם ר"י מקום צר יש בכרס וא"י מה הוא כו', וריב"ח החמיר יותר שהוא קבל דרבי עצמו היה מסופק בכל הכרס שידע שיש בכרס מקום ידוע הנקרא כה"פ ולא ידע המקום בצמצום וממילא דכל הכרס הוא בכלל ספק, ולפ"ז כיון דרבי עצמו היה מסופק בכלל הכה"פ כולו ע"כ הא דסתם רבי במשנה כרס החיצונה ברובו ע"כ הוא בשר החופה את רוב הכרס וכעין זה מצינו בעירובין ובכמה מקומות תנא גופיה ספוקי מספקא ליה. ויש קצת סמך לפירוש זה דאל"כ דהני תרי אמוראי מטרפי בתורת ודאי א"כ הוי פלוגתא חזקה ביותר נגד התנאים והאמוראים. וגם עפ"י פירוש זה י"ל קושי' התוס' ד' מ"ג ד"ה הנך אלא שאין להאריך בפלפול. ולפ"ז בנד"ד אם אנו מתירין ע"י שהייה י"ב חדש אין אנו מתירין שום דבר חדש וכן אין אנו מכריעין בשום פלוגתא והדין כדקאי קאי לריב"ח דבכל הכרס טריפה מספק והשתא דחיתה י"ב חדש איגלאי מילתא דמקרה היה שפגעה הדקירה באותו מקום בכרס שאינו נטרף בנקב ודברי חכמים קיימים, ומי שלבו נוקפו לקבל פירוש זה בגמ' יש לי דרך אחר להתיר בנד"ד. דיש לעיין הא דקיי"ל קרום שעלה מחמת מכה אינו קרום אם הוא הלכה פסוקה או לא. ומצאתי להרא"ה בבד"ה דפסק דבשאר טרפות מהני קרום שעלה מחמת מכה חוץ מריאה וכן בוושט דאתמר בהדיא בש"ס עיין בתה"א דף ל"ד ע"ב והרשב"א במ"ה חולק עליו הרי דמחלוקת הראשונים היא ונ"ל ברור דהרשב"א לא נחלק עליו אלא בהא שהרא"ה מתיר מיד שעלה קרום על המכה אף שעדיין הוא עומד בספק שמא סופו לסתור וע"ז שפיר חולק אבל בקרום שעלה מחמת מכה וחיתה יב"ח הרי חזינן דקרום זה חזק וקיים דאלו היה קרום בעלמא א"א לה לחיות וע"כ דהוא מן הקרום שאין סופו לסתור. וכן משמע מדברי הר"ן ר"פ א"ט דפסק ג"כ כהרשב"א וכתב הטעם דהסתימה אינה מתקיימת וא"כ כיון שחיתה יב"ח אין לך קיום גדול מזה. וכן יש לדקדק מדברי רש"י ומדברי הרשב"א עצמו. עיין סל"י ס"ג בש"ך וט"ז. ולפי"ז בנידון שלנו דחזינן דהנקב נתאחד ונסתם יפה הרי נתגלה דלא היתה טריפה כיון דחיתה י"ב חדש ע"כ דהוא קרום שאינו עומד לסתור. ואין זה סותר לכלל דטריפה אינה חיה דלא איירי אלא בקרום העומד לסתור וכן במיני טרפות דלא שייך בהו קרום כגון טרפות הרגל וצ"ה ונשברו הצלעות. ועיין בבד"ה שם שנתבארו דברים אלו בביאור יפה. והרי לנו מקום חשוב לתלות בו ההיתר כיון דהרא"ה והרשב"א שניהם מודים בכה"ג, ואפילו מי שרוצה לפקפק ולומר דהרשב"א חולק על הרא"ה בכל גווני ג"כ אין כאן בית מיחוש דהא הש"ך והפ"ח הסכימו למהרש"ל דבפלוגתא דרבוותא מתירין בבירור אחר שהוי יב"ח. וכל זה שכתבתי הוא להלכה אבל לא למעשה. ואף שהסברות שכתבתי הן לדעתי ברורות ומספיקות להתיר, חלילה לי להורות קולא בטרפות בדבר שאין לי קבלה מרבותי וגם לא מצאתי ההיתר מפורש בספרים. ע"כ למעשה נ"ל אם הישראל בעצמו ראה הדקירה עד שיצא הפרש או אם ראה שנכנס הרומח בעומק עד שבוודאי ניקבה הכרס או ששמע כן מפי ישראלים שהם בעצמן ראו הדקירה אז לא מהני שהוי יב"ח והרי היא כשאר טריפה, אבל אם שמע מפי גוים ואפילו מבעל הבהמה עצמו דקיי"ל דנאמן על שלו קודם שיצא מתחת ידו בזה ודאי דמהני שהוי יב"ח ואמרינן דמשקרי. ונ"ל אפילו מפי ע"א כשר שאומר שהוא ראה הדקירה שאין משגיחין בו ואם שהתה יב"ח מותרת דבלא"ה אינו ברור דע"א נאמן במקום חזקה וכש"כ הכא דכלל בידינו דטא"ח דתלינן דמשקר או שמא לא השגיח יפה וכמו שעשה הרשב"א בזה שהכחיש את המעידין על פניהם ובפרט דהעיקר מדינא דמותרת וכמ"ש (וע' ח"ס חלק ח"מ סי' ל"ה). מענדיל קארגויא.
2
ג׳ועיין ע"ד נידון זה באריכות בתשובות מהרי"א חי"ד סי' ס' שהעלה בודאי ניקב הכרס לאיסור אף שמצא חבר להרא"ה והוא הראב"ן והובא בת"ח בחולין מ"ג בגמ' קרום שעלה מ"מ בוושט. גם הכריע שם דבספק פלוגתא לא מהני יב"ח. וכנראה שמהרי"א לא התיר באופן שהתיר הגאון רמ"ק. וע' גם תשובת מו"ר מהר"ם שיק סי' ס"ו חי"ד שנוטה לומר דאפשר דריב"ח לא אסר אלא מדרבנן, וע"כ נ"ל דהסומך על פסקו של הגאון רמ"ק אין מזחיחין אותו ובפרט בשעת הדחק.
3
