מלמד להועיל חלק ג כ״וMelammed Lehoil Part III 26

א׳שאלה:
בענין אם מצוה הבעל לב' עדים ביחד.

ב׳תשובה:
מהרב הגאון ר' מענדעל קרגויא זצ"ל.

ג׳בסג"ר סנ"ג אומר לעד א' בפני חבירו אתה פב"פ תהי' עד ותחתום וכו' ואח"כ יאמר כן להשני וכו'. סנ"ד אם יש איזה סיבה שאינו ראוי להאריך יכלול אותם יחד אתם עדים וכו' ולפי שבעיר הזאת (אולי היא עיר פאריס דברי המעתיק) רוב גיטין הם ע"י שליח והיום קצר להשלים כל עניני הגט והשליחות וההרשאה הכל באותו יום הורגלנו לאחוז בדרך השני שהוא קצר וכדי שלא לחלק הנוסח בין גט לגט, הסכמנו שוב לעשות לעולם כדרך השני. ומתחלה חשבתי שהדרך הראשון הוא היותר נכון, שוב עיינתי דדברי מהר"ם בזה אין לו על מה לסמוך דבמהרי"ל ובסדר מהר"י מרגליות ומהרמ"פ כולם כתבו שיאמר לשני העדים ביחד אתם פלוני ופלוני וכי' א"כ בחנם האריך עלינו את הדרך.

ד׳ובודאי אלו לא היה כאן נפקותא לדינא היה ראוי לעשות כדרך הראשון לשופרא דמלתא, אבל אין הדבר כן כדרך הראשון אינו נכון וקרוב ליגע בענין הפוסל את הגט. דלדעתי נראין הדברים דכמו בכל מילי דעדות בענין שיראו העדים את הדבר בבת אחת ואם לאו לא הוי עדות, ה"ה בדבר התלוי בשמיעה צריכין שישמעו העדים בב"א ואם לאו הוי עדות מיוחדת, וסברא היא דמ"ש שמיעה מראייה. והשתא אם מצוה לשני העדים בב"א אתם עדים חתמו וכי' א"כ הוי עדות שלימה, אבל אם מצוה להם בזא"ז פסול לרבנן דפליגו על ריב"ק בסנהדרין דף למ"ד. והשתא לא מיבעי' לפמ"ש המרדכי שם בשם ר"ח ורשב"ט וכ"פ הכמ"ג דאין הלכה כריב"ק דהעדות בטלה, אלא אפילו לפי מה דפסקו רוב הראשונים והאחרונים כריב"ק ג"כ איכא חששא דהא בד"נ לכ"ע עדות מיוחדת פסול, עפ"ק דמכות, והרי הר"ן כ' דגיטין וקידושין הם כמו ד"נ ופסול בהם עדות מיוחדת, וכן הב"י בח"מ סי' למ"ד הביא כן, וא"כ אם מצוה לכל עד ועד בפנ עצמו ע' בר"ן פ' מי שאחזו ושמא תאמר דפלוגתא דריב"ק ורבנן לא שייכא אלא בעדים שבאו להעיד על מעשה שראו אבל בעדי חתימה דאין כאן אלא נתינת רשות לחתום אינו בכלל זה, ליתא דהא בגיטין ל"ג אמרינן להדיא דעדי חתימה דינן כמו שאר עדיות ותלי בפלוגתא דריב"ק ורבנן. ואגב אמרתי דסוגי' זו יש קצת ראייה להר"ן דגטין דינן כמו ד"נ דהא פריך התם ודילמא ס' כריב"ק עיי"ש. ותמה הרשב"א אמאי קאמר בלשון דלמא, הא איפסיק בסנהדרין הלכה כריב"ק אבל לפ"ד הר"ן א"ש דפריך דלמא סבר כריב"ק כלומר דלמא גטין הם כדיני ממונות דקיי"ל כריב"ק וא"ש. אבל הרשב"א לשיטתו הקשה שפיר דהוא כ' להדיא בסוף יבמות דגטין וקידושין הם כד"מ וכן הביא הנ"י שם ולדידי' ודאי קשה.

ה׳וידעתי דיש לחלק דעדות מיוחדת היינו דוקא שכל עד ועד ראה מעשה בפ"ע ומה שראה זה לא ראה זה אבל בנ"ד דהעדים הם במעמד אחד וכל אחד שומע מה שאומר לחבירו שוב אינו מזיק מה שאומר לכל א' בפ"ע, ובאמת שיש לומר כן, אבל אין לי ראיי' על זה, ואדרבה יש קצת ראיי' להיפוך דהא בסנהדרין שם מפרש לחד לישנא דטעמא דרבנן דפליגי אר' נתן דילפינן הגדה מראיי' דצריכין להעיד דוקא כאחד ואלו היה אפשר בבת אחת ממש היו צריכין לעשות כן אלא כיון דא"א בכך, בעינן עכ"פ שיעידו כאחד, דהיינו במעמד אחד, ולפ"ז בצווי הבעל דאפשר בכך לצוות שניים בדבור אחד אפשר דאם לא עשה כן הוי עדות מיוחדת.

ו׳ומ"מ חששא זו אינו לעיכובא כל כך כיון דאנן קיי"ל כר"א דע"מ כרתי ומדינא לא בעינן עדי חתימה כלל וממילא דאין זה כשאר עדות. אבל נראה דיש כאן חששא אחרת וגדולה היא אלי, דנראה אם מצוה להם בזה אחר זה צריך שיחתמו כסדר שציוה להם, ראובן בתחלה ואח"כ שמעון, דאלו היה דעתו דאינו מקפיד על הסדר היה לו לצוות אותם כאחד, ואם הדבר ברור דהבעל מקפיד על זה אם שינו הגט בטל או פסול, ואפי' לר"א דאמר ע"מ כרתי ואין צורך בעדי חתימה אפ"ה שינוי פוסל בהו כמ"ש התו"ס בסוגי' דאמר אמרו לסופר וע' בב"ש סקמ"א ס"ק ס"ה ס"ו דמפרשינן לישנא יתירא אפי' לקולא וכ"ש לחומרא, וכיון דבלשון כזה איכא ספק אי הוי קפידא ודאי דאין להכניס עצמו לידי ספק דאורייתא ועדיף למתפס לישנא דלית בה ספיקא ולצוות אותם כאחד. ולכאורה נ' דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים בסוגי' דב"ב קל"ח באומר מאתים לפלוני וג' מאות לפלוני אין כאן דין קדימה וכולן שוין ליטול לפי חלקו, וכ' הרא"ש דאם אמר יטול ראובן מאתים ושמעון מאתים בזה שייך דין קדימה דאי לא היה דעתו לשם קדימה למה לא כלל אותם יחד יטול ראובן ושמעון ד' מאות עיי"ש והרמב"ן (בחי' הרמב"ן לא הכריע אדרבה נ' דנוטה לדעת הרא"ש) וש"פ חולקים דאפי' בכה"ג אין בהם דין קדימה עיי"ש ובש"ע. וא"כ בנ"ד כשמצוה לראובן לחתום ואח"כ מצוה לשמעון לדעת הרא"ש ודאי איכא קפידא אבל לדעת הרמב"ן לכאורה אין קפידא, מיהו אפשר דכאן גם הרמב"ן מודה דבלא"ה יש לתמוה על הרמב"ן דפליג על הרא"ש והא דברי הרא"ש דברי סברא הם ולכאורה ש"ס ערוך הוא כדבריו בתמורה כ"ו דאמרי' לר' יוסי הואיל וא"א לקרות ב' שמות כאחת לא אמרינן תפוס לשון ראשון ומפרש שם דאיירי באומר תמורת עולה תמורת שלמים דר"מ סבר מדלא אמר תמורת עולה ושלמים וכו' ור' יוסי אמר דהאי גברא סבר אם יאמר תמורת עולה ושלמים ה"א קדושה ואינה קריבה וכו' אבל אי ליכא למטעי ואמר לישנא יתירא ודאי כאומר זו ואח"כ זו וכ"כ הר"ן בנדרים, וא"כ כשאומר יטול ראובן מאתים ושמעון מאתים אלו לא היה דעתו לשם קדימה היה לו לומר יטלו ד' מאות והיינו הך דר' יוסי ממש ותימא על הרמב"ן כיון דדברי הרא"ש מפורשים בש"ס. ואפשר לתרץ דסברת הרמב"ן באומר מאתים לראובן ומאתים לשמעון, האי גברא לא אסיק אדעתיה שלא יהי' נכסיו מספיקין לראובן ולשמעון אלא סבר שיש בהם כדי ליתן לשניהם בשוה ולא היה דעתו כלל לשון קדימה ולכך אין מדקדקין בלשונו אבל בתמורת עולה ושלמים דהם דברים נפרדים ודאי דדייקינן בלישני'. ולפ"ז בחתימת עדים אפשר דמודה הרמב"ן דנחית מתחלה לשם קדימה וצריך שיחתמו על הסדר שאמר להם, ובאמת שאפשר שדעת מהר"ם גופי' אם ציוה להם זה אחר זה צריכין לחתום על הסדר, אלא שכ' בס' ק"ס העד שרוצה לחתים ראשון וכו' משמע שברצון העד תלי' וזה כשגגה יוצאת מלפניו. ומ"מ שלא להיות בכלל הוצאת לעז על גטין ח"ו יש לדון דאין כאן מקום לקפידא כלל עפמ"ש הרא"ש כלל מ"ו דבזמננו שהבעל אינו אומר כלום מדעתו רק הכל ע"פ צווי הרב המסדר ל"ש לומר דעתו היה לשם קפידא.

ז׳כלל העולה כיון דדרך הראשון אינו ברור כ"כ ועכ"פ איכא תששא דלעז נכון לתפוס בדרך השני לצוות לשני העדים כאחד ובפרט כי כן הוא בכל טופסי גיטין וכמו שהבאתי, ודלא כמהר"ם בעל ס"ג דסבר להוסיף ואינו אלא גורע.