מנורת המאור, אור גדול י״דMenorat HaMaor, Ohr Gadol 14

א׳פרק ארבעה עשר, בענין השמח בחלקו

ב׳גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים, שביראה כתי' אשרי כל ירא ה'. ובמלאכה כתי' יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ולא שרתה שכינה על משה רבינו ע"ה אלא מתוך מלאכה, שנא' ומשה היה רועה וגו', וכתי' וירא מלאך ה' אליו וגו'.

ג׳גדולה מלאכה, שלא נקרא אדם שלם אלא על ידי מלאכה. ואיזה, זה אברהם אבינו ע"ה, שנא' התהלך לפני והיה תמים, וכתי' ואתנה בריתי ביני ובינך וגו'. וכבר היה יכול לבראתו מהול, אלא שהמלאכה חביבה.

ד׳גדולה מלאכה, שעל בטלונה מפרישין את הבעל מאשתו. דתנן המדיר את אשתו מלעשות מלאכה, יוציא ויתן כתובה, שהבטלה מביאה לידי שעמום.

ה׳גדולה מלאכה, שכמה בריות ברא הב"ה בעולמו, ולא מסר מלאכה אלא לבני אדם בלבד. וכן היה ר' מאיר אומ', ראית מימיך ארי סבל, דוב קייץ, שועל חנוני, או אחת מן החיות עושה מלאכה. למה לא ניתנה להם מלאכה, לא מפני שהם שפלים, אלא מפני שהמלאכה חביבה.

ו׳גדולה מלאכה, שכל הנביאים התעסקו בה. יעקב אבינו ע"ה אמר, אשובה ארעה צאנך אשמור. משה רבינו ע"ה, ומשה היה רועה. דוד ע"ה, ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס ע"ה, כי בקר אנכי ובולס שקמים.

ז׳גדולה מלאכה, שלא שרתה רוח הקדש על אלישע ע"ה אלא מתוך המלאכה, דכתי' וילך משם וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש, ואמ' לו אליהו ע"ה, שוב כי מה עשיתי לך, כדי שלא יבטל מן המלאכה.

ח׳גדולה מלאכה, שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנא' וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' את משה ויברך אותם משה, ובמה בירך אותם. אמ' להם, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. וכן היה, שנא' והענן מלא את המשכן.

ט׳גדולה מלאכה לפני הב"ה, שכשם שצוה לישראל על השבת, כך צוה אותם על המלאכה, שנא' זכור את יום השבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך.

י׳גדולה מלאכה, שהגוזל מחבירו אפי' שוה פרוטה יוליכנה אחריו אפי' למדי, והפועל עם חבירו אוכל אפי' בתמרים.

י״אגדולה מלאכה, שהנהנה שוה פרוטה מן ההקדש מעל, והפועלים שעשו מלאכת הקדש נוטלין שכרן מתרומת הלשכה.

י״בגדולה מלאכה, שכל המצות והמעשים טובים נקראין מלאכה, שכך אומרין להם מלאכת הקדש.

י״גגדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות, מן הקנאה ומן החימוד ומן הגניבה ומן הגזל, שנא' לא תחמוד אשת רעך, ואע"פ שאינו עושה כלום אלא מהרהר בלבו. והמקנא בחבירו הוא מגונה עד מאד. וסבת הקנאה הוא רוע הלב. וסבת הקנאה היא ג"כ מי שאינו שמח בחלקו. ולעולם שני המדות האלו לא יהיו באדם אחד, שאם יקנא בחבירו בידוע שאינו שמח בחלקו, ואם לא יקנא בחבירו בידוע שהוא שמח בחלקו.