משיב צדק, בדין סוכה בשמיני עצרת ע״הMeshiv Tzedek, A Rebuttal Regarding Sitting in the Sukkah on Shemini Atzeret 75
א׳אבל באמת זה אינו ולא כיון ראב"ד להנ"ל וגם כשנימא כן לא קשה זה כלל והוא לשיטתו הנזכר לעיל דאין מחלק בין מתקנים לעושים, ולפי דבריו לרמב"ם גם העושים צריכי לידע שהוא דרבנן ואם יטעו על דרבנן שהוא דאורייתא שזה מעשים בכל יום גם בבני תורה בכמה פרטי הלכות דרבנן דסבורים דמן התורה וגם הפוסקים נסתפקו בכמה דברים לפי דעתו יהיו עוברים על בל תוסיף, ובאמת אף אי יש בטועים משום בל תוסיף בדרבנן לא שייך זה וכמו שכתבתי לעיל דכלפי העושים שפיר הוא מצות התורה מאשר יורוך גם לרמב"ם רק על המתקנים קאמר, ואם כן מאי נפקא מינה אם אחרים יטעו כיון דהמתקנים והמסכימים עצמם ידעו שהוא אסמכתא ושלא כיונו לקובעו בדברי תורה ליכא בל תוסיף, ואף דאחרים יטעו ויחשבו שהוא מן התורה ממקרא זה מה נפקא מינה אי הוא מזה או מאשר יורוך מאחר דאצלם חשבינן למן התורה ליכא בל תוסיף:
1
ב׳וגם לשון הראב"ד שם מבואר דלא כיוון לזה שכתב שם אין בו משום בל תוסיף אפילו קבעוהו לדורות [עיין שם בכסף משנה תמה על זה, ולדעתי הראב"ד דק יפה דהרמב"ם כתב תחילה גבי גזירת בית דין הלשון ויעמוד איסורו לדורות ואחר כך כתב שלא וכו' ולקבוע הדבר לעולם, והרי לשון זה מבואר כהבנת ראב"ד בו דאין יכולים לקבוע לעולם, והחילוק דלקבוע היינו שיהיה דבר קבוע כמצות התורה שלא ישתנו לעולם ולא שייך בהו ביטול הטעם, ואף דחכמים יכולים לעקור היינו רק הוראת שעה וכמו שכתב (שם הלכה ד') אבל אין קובעין הדבר לדורות וכו' עיין שם, ואף בשב ואל תעשה דיכולין לעקור לא ביאר רמב"ם שם חילוק, והיינו דגם זה נקרא לשעה כל זמן שטעם הגזירה קיים דכל גזירת חכמים אינו אלא משום טעם וסייג ואם יתבטל הטעם יכולין בית דין גדול לבטל כמו שכתב (שם הלכה ג'), ומה שכתב בהלכה ג' דבית דין שלסייג אין יכול לבטל זה קאי אעיקר הדין דהלכה ב' דהוא כשלא בטל הטעם ולא על מה שסיים אפילו בטל הטעם דאי בטל אין כאן עוד סייג, ועל כן כתב הכא בגזירת בית דין הלשון ויעמוד וכו' היינו שיעמוד כך כל זמן שלא יבוא בית דין גדול לבטל, אבל לשון לקבוע היינו שיהיה הלכה קבועה וקיימת לעולם שלא יוכלו לבטלה אלא להוראת שעה זהו רק בדברי תורה, ובזה פליג עליו הראב"ד דיכולין לקבוע לדורות להיות קבוע וקיים כשל תורה ממש כן נראה ברור בעיני בכוונתו] ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו במקרא כדאשכחן בכמה דוכתי וקרא אסמכתא עד כאן, הלשון מבואר דעל המתקנים קאי ולא מחשש טועים בדבריהם רק שהם עצמם קבעוהו ועשאוהו וכו':
2
ג׳וכן מה שכתב וסמכוהו הרי אמר לשון סמך ואם הוא סמך לא יטעו אבל באמת לא זכר מחשש שיבואו לטעות כלל ולא דיבר מזה אלא מהמתקנים שקבעו כשל תורה וקאמר על זה וסמכוהו היינו דבכל מקום דאסמכוה אקרא הוא כדי שיהיה דינו כשל תורה וכדמייתי זה פרי מגדים עצמו (שם אות כ') עיין שם, והיינו דלכך הסמיכוה להודיע בזה שקבעוה כשל תורה בזה שלמדוה מקרא כדי שיראו התלמידים שמהמקרא נלמדת ויקבעו דינה ככמה דברים הנלמד מקרא ושל תורה, והרי דכוונת המתקנים כך היה במה שסמכוה אקרא לקבעה בתורת של תורה ובזה הוא דפשיטא ליה דקבעוה לדורות דרצה לומר שלא יוכלו לבטלה וכמו שנתבאר, ומנא ליה זה רק דסבירא ליה דהא דסמכוה במקרא הכוונה היה לזה שיהיו סבורים בה שנלמדת מקרא כדי שיהיה כשל תורה לגמרי ועל כרחך שלא יוכלו לבטלה גם כן, וזהו שהוקשה ליה ארמב"ם דבמה שהסמיכוה היה כוונתם שיחשבו באמת שהוא מן התורה ועל כרחך דתורה הרשתם גם על זה, וגם לפי זה לא קשה קושית כסף משנה עליו ואם כן אין ראיה לטועים מיניה:
3