מדרש אגדה, דבריםMidrash Aggadah, Deuteronomy
א׳אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. כתיב לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים [ביום הזה] לאיש יהודה וליושבי ירושלם (וכל) [ולכל] ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך (דניאל ט ז):
1
ב׳ אמר ר' תנחום בר חנילאי בשעה שיצאו חנניה מישאל ועזריה מכבשן האש, באו אומות העולם וטפחו לישראל על פניהם, ואמרו להם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לצלם, ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים:
2
ג׳ ואמר רבא אמר ר' יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה, מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה, כמו ששנינו הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, והא על הזכר, ועל הבהמה, והבא על האשה ובתה ועל אשת איש, והבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות עמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה, והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב (וידעוני) והמחלל את השבת, וטמא שאכל את הקדש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב ודם, נותר ופיגול, השוחט והמעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, הפסח ומילה במצות עשה:
3
ד׳ שאלו לבן עזאי דרוש לנו דבר אחד מן הקינות, אמר להם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחודו של עולם, ובעשרת הדברות, ובמילה שניתנה לעשרים דור, ובחמשה חומשי תורה, מנין 'איכה', הדא הוא דכתיב וישליכו את תורתיך (נחמי' ט כ), לפיכך מקונן ירמיה ע"ה עליהם איכה:
4
ה׳את מוצא עד שלא חרבה ירושלם היה ירמיה מזהיר על ישראל תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך (ירמי' יג טז), עליכם דברי תורה ודברי נבואה בטרם יתנגפו רגליכם וגו' (שם), וכיון שלא שמעו התחיל בוכה ומקונן עליהם ואמר על ההרים אשא בכי ונהי (שם ט ט):
5
ו׳כתיב ואנו ואכלו פתחיה (ישעי' ג כו), אמר ר' אבהו אנינות מבפנים ואבילות מבחוץ:
6
ז׳ונקתה לארץ תשב (שם שם). נקייה היתה מדבר תורה ומדברי נבואה, נקייה מצדקות וממצות וממעשים טובים, ליכך לארץ תשב, כמו שכתוב ישבו לארץ ידמו וגו' (איכה ב י). אמר ר' יהושע וזכעור את בוראך בימי בחוריתך (קהלת יב א), הא כל הנבואות הקשות והרעות לא באו עליהם אלא לחרבן בית המקדש, וכיון שלא שמעו לו והקישו את ערפם, והעיזו את פניהם, נהפכה להם מדת הרחמים למדת הדין, כמה דאת אמר והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעי' סג י), וכתיב כי קול [נהי] נשמע מציון וגו' [כי עזבנו ארץ] (ירמי' ט יח), ארץ זו תורה, דכתיב ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא ט):
7
ח׳וכי השליכו משכנותינו (ירמי' שם). אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכתיב בושנו כי שמענו חרפה וגו' (שם נא נא), זה תשעה באב, כי באו זרים (אל מקדשי ה') [על מקדשי בית ה'] (שם שם), מקדש אין כתיב, אלא מקדשי [בית] ה', זה חרבן בית ראשון ובית שני, אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתיך (תהלים קיט פה), בתורה כתיב אם על בנים (בראשית לב יח), ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד (ויקרא כג כח), וכאן כתיב אם על בנים רוטשה (הושע ו יד). בתורה כתיב ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויקר' יז יג), וכאן כתיב שפכו דמם כמים סביבות ירושלם וגו' (תהלים עט ג), הוי אשר לא כתורתיך, השיב אותם הקב"ה מה אעידך מה אדמה לך (איכה ב יג), כמה העדתי בכם, כמה נביאים שלחתי אליכם ולא שמעתם. ומה אדמה לך, לאיזה אומה הקפתי עליהם ענני כבוד, וקרבתי אותם לפני הר סיני, ונתתי להם את תורתי. ומה אשוה לך (שם), למי אשוה אותך:
8
ט׳כי גדול כים שברך נביאיך חזו לך (שם שם יד). כלומר התעו אותך. במדבר כתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), וכאן כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו' (איכה א יא). במדבר כתיב עלי באר ענו לה (במדבר כא יז), וכאן כתיב דבק לשון יונק וגו' (איכה ד ד), במדבר כתיב פרס ענן למסך (תהלים קה לט), וכאן כתיב חשך משחור תארם (איכה ד ה), במדבר כתיב תביאמו ותטעמו (שמות טו יז), וכאן כתיב שלח מעל פני ויצאו (ירמי' טו א), ומי גרם לך לכל זאת דרכך ומעללך. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבון העולמים זכור עניי ומרודי לענה וראש (איכה ג יט), זכור עניי שמעתי שנעניתי לפניך, ומרודי שמרדתי בך, ולענה וראש שהשקיתני ויצאו אלו באלו והיתה ביום מקוננת, היינו דכתיב (בכה) [בכו] תבכה בלילה (שם א ב), ולמה שתי פעמים (בכה) [בכו] תבכה, אלא בכה על ציון, תבכה על ירושלם, בכה על חרבן ראשון, תבכה על חרבן שני, בכה על גלות עשרת השבטים, תבכה על יהודה ובנימין, ולמה בלילה ולא ביום, מפני שאין הבכייה נשמעת ביום מפני דיבורו של יום, ובלילה היא נשמעת והיא מזכרת נסים שנעשו לה בלילה, דכתיב ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט). ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' (מ"ב יט לה), לכך בכה תבכה:
9
י׳ ר' יצחק פתח תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך (דברים כח מז), אמר להם הנביא לישראל אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתקיים לכם וישכון ישראל בטח בדד (שם לג כח), עכשו כשעשיתם הרע בעיני תקראו איכה ישבה בדד (איכה א א). אילו זכיתם נתקיים לכם ליל שמורים הוא לה' (שמות מב מב), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם (בכה) [בכו] תבכה בלילה (איכה א ב). אילו זכיתם נתקיים עליכם וישבתם לבטח בארצכם (ויקרא כו ה), ועכשיו שלא זכיתם גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה (איכה א ג). אילו זכיתם נתקיים עליכם שלש פעמים בשנה (שמות כג יז), ועכשו שלא זכיתם דרכי ציון אבלות (איכה א ד). אילו זכיתם נתקיים עליכם ונתנך ה' אלהיך עליון (דברים כח א), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם היו צריה לראש אויביה וגו' (איכה א ה). אילו זכיתם נתקיים עליכם והתהלכתי בתוככם וגו' (ויקרא כו יב), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ויצא מן בת ציון כל הדרה וגו' (איכה א ו). אילו זכיתם נתקיים עליכם ונזכרתם לפני ה' אלהיכם (במדבר י ט), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם זכרה ירושלם וגו' (איכה א ז). אילו זכיתם נתקיים עליכם ויאמר ה' סלחתי כדברך (במדבר יד נ), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם חטא חטאה ירושלם וגו' (איכה א ח). אילו זכיתם נתקיים עליכם כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז ל), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם טומאתה בשוליה וגו' (איכה א ט). אילו זכיתם נתקיים עליכם לא יבוא עמוני ומואבי וגו' (דברים נג ד), ולא יחמוד איש וגו' (שמות לד כד), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ידו פרש צר וגו' (איכה א י), אילו זכיתם נתקיים עליכם ואכלתם לחמכם לשובע וגו' (ויקרא כו ה), ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם כל עמה נאנחים מבקשים לחם וגו' (איכה א יא). אילו זכיתם נתקיים עליכם בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו (דברים ה ל). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם לוא עליכם כל עוברי דרך וגו' (איכה א יב). אילו זכיתם נתקיים עליכם אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (ויקרא ו ו), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם ממרום שלח אש וגו' (איכה א יג). אילו זכיתם נתקיים עליכם ואשבור מוטות עלכם וגו' (ויקרא כו יג). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם נשקד על פשעי וגו' (איכה א יד). אילו זכיתם נתקיים עליכם במסלה נעלה וגו' (במדבר כ יט). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם סלה כל אבירי וגו' (איכה א טו). אילו זכיתם נתקיים עליכם ושמחתם לפי ה' אלהיכם (ויקרא כג מ). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם על אלה אני בוכיה עיני וגו' (איכה א טז). אילו זכיתם נתקיים עליכם פתוח תפתח וגו' (דברים טו ח). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם פרשה ציון בידיה (איכה א יז). אלו זכיתם נתקיים עליכם צדק צדק תרדוף (דברים טז ו), ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וגו' (איכה א יח). אילו זכיתם נתקיים עליכם וקראתם בעצם היום הזה (ויקרא כג כא). ועכשו שלא זכים נתקיים לכם קראתי למאהבי המה רמוני וגו' (איכה א יט). אילו זכיתם נתקיים עליכם ראה ראיתי את עני עמי (שמות ג ז). ועכשו שלא זכיתם נתקיים לכם ראה ה' כי צר לי (איכה א כ). אילו זכיתם נתקיים עליכם שמעו עמים ירגזון (שמות טו יד). ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם שמעו כי נאנחה אני וגו' (איכה א כא). אילו זכיתם נתקיים עליכם תביאמו ותטעמו וגו' (שמות טו יז). ועכשיו שלא זכיתם נתקיים לכם תבא כל רעתם לפניך וגו' (איכה א כב). אמר ר' יהושע בן לוי נעשה בשבט בנימין ויהודה מה שלא נעשה בכל השבטים, דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום וגו' (איכה ד ו) ולא גלו ישראל מארצם עד שמעלו בה' ובתורתו, דכתיב וידעו כל הגוים כי בעונם גלו בית ישראל על אשר מעלו בי (יחזקאל לט כג), וכתיב שריך סוררים וחברי גנבים (ישעי' א כג). אמר ר' ברכיה שהיו מתחברים לגנבים, כולו אוהב שוחד (שם), שהיו אוהבים את הגזל, ורודף שלמונים (שם), היה אומר הדיין לחבירו שלם לי ואני אשלם לך. יתום לא ישפוטו (שם שם), אמר ר' יוחנן בראשונה היה אדם עולה לדין בירושלם. והיה הדיין משהה את דינו, והיה יוצא משם בפחי נפש, והיתה אלמנה פוגעת בו בדרך, ואומרת לו מה עשית בדינך, והוא אומר לא הועלתי כלום, היתה אומרת מה אם זה האיש לא הועיל כלום, אני על אחת כמה וכמה והיתה חוזרת, לקיים מה שנאמר יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם:
10
י״אוהיה ירמיה מוכיח אותם ואומר להם תנו לה' אלהיכם כבוד (ירמי' יג טז), וכיון שלא שמעו התחיל מקונן על ההרים אשר בכי ונהי (שם ט ט), ולא היו מאמינים לדבריו עד שהגיעו להם הצרות, שנאמר עשה ה' אשר זמם (איכה ב יז):
11
י״ב תנו רבנן שבעה עבירות עשו ביום אחד הרגו כהן, נביא דיין, ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה, ויום שבת ויום כפורים היה, וכיון שעלה נבוזראדן התחל דמו של זכריה רותח, אמר להם מה טיבו של דם זה שהוא רותח, אמרו דם פרים [ואילים] וכבשים שהיינו מקריבין על גבי המזבח, מיד אמר להם אף היום עשו כן במקום אחר, מיד הביאו ושחטו והדם לא נתנדנד, אמר להם אמרו לי האמת ואם לא, היום לא אשאיר מכם אדם, ענו קצם לקצתם, ואמרו כי הקב"ה תובע עלבון זכריה ודמו ממנו, שהיה מתנבא עלינו ולא שמענו לו והרגנוהו, והוא דיין ונביא וכהן, מיד נטל נבוזראדן שמונים אלף פרחי כהונה והרגן עליו, עד שהגיע הדמים לקברו של זכריה, שנאמר פרצו ודמים בדמים נגעו (הושע ד' ב'), ועדיין הדם רותח בה שעתא נזף ביה נבוזראדן ואמר ליה אתה מבקש שאהרוג את האומה הזאת עליך, באותה שעה נתמלא הקב"ה רחמם ואמר ומה אם זה רשע ואכזר ועובד פסל נתמלא רחמים על בני, אני שכתוב כי אל רחום וחנון וגו' (שמות ל"ד ו'), על אחת כמה וכמה, ורמז לדם ונבלע במקומו, והרבה הכעיסו לפני הקב"ה ועברו על תורתו אמר הקב"ה לישראל אפילו על עשרת הדברים עברתם עליהם, אני אמרתי בסיני אנכי (שמות כ' ב'), והם לא עשו כן אלא כיחשו בה' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה יב), אני אמרתי לא יהיה לך אלהים אחרים (שמות ב ג), והם אמרו אומרים לעץ אבי אתה וגו' (ירמיה ב' כ"ז), אני אמרתי לא תשא (שמות שם ז'), והם אמרו (אכן) [לכן] לשקר (נשבעו) [ישבעו] (ירמיה ה ב'). אני אמרתי זכור את יום השבת (שמות שם ה'), והם קדשי בזית ואת שבתותי חללת (יחזקאל כ"ב ח'). אני אמרתי כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב), והם אבי ואם הקלו כבך (יחזקאל כ"ב ז'). אני אמרתי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב (שמות כ' י"ג), והם (הרוצח) [ורוצח] וגנוב ונאוף (הושע ד י), אני אמרתי לא תענה (שמות כ' ט"ו), והם וידרכו את לשונם קשתם, [שקר] (ירמיה ט' ב'). אני אמרתי לא תחמוד (שמות כ' ט"ז), והם ומדו שדות וגזלו (בתים) [ובתים ונשאו] ועשקו גבר וביתו (מיכה ב' ב'), ועל זה בא עליהם צרה שלא נהייתה בעולם, ואמרו כי סמוך לבית המקדש היה שם איש ושמו דואג בן יוסף, וכשמת הניח בן קטן לאמו, והיתה אמו מודדת אותו בטפחיים וטופח ובאצבע, ועל כל טופח וטופח שהיה התינוק גדל, היתה אמו נותנת משקלו זהב לבית המקדש, וכיון שהקיפו צרים על ירושלם ואכלו כל מה שיש בבתיהם, שי שלשה שנים וחצי באה ירושלם במצר ואכלו כל מה שיש להם, עד שעמדה האשה ושחטה את בנה, לקיים מה שנאמר ואכלתם את בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו (ויקרא כ"ו כ"ט), באותה שעה הניחה את בנה בחיקה, והיתה מגפפתו ומנשקתו. ואומרת אוי נא לאמך שלא שמחה בך, הידים שטענו אותך יקצצו, והפה שנשק יסתם, והשדיים שהניקו אותך ימסו, והרחם שיצאו ממנו יעקר, ולמה נקרא שמו רחם שהוא מתרחם, וכיון שגרמו עונות נהפכו אותו הרחמים לאכזריות, ונתאכזרה על בנה כנמייה הזו שהיא יולדת ואוכלת את בניה, והיתה רואה את דמו, והיתה בוכה עליו ומקוננת על מה שראתה, הדא הוא דכתיב ידי נשים רחמנות (איכה ד' י'). וכיון שראה ירמיה התחיל צועק ובוכה לפני הקב"ה, ואמר רבונו של עולם לאיזה אומה נעשית צרה כמו אלו היכן הם רחמיך, היכן הם חסדיך, לא כך כתיב בך כי אל רחום ה' (דברם ד' ל"א), הפכת אותם הרחמים לאכזריות, עמדת מכסא רחמים וישבת על כסא דין, דכתיב ראה ה' והביטה אם תאכלנה נשים וגו' (איכה ב' כ'), השיבה אותו רוח הקודש ואומרת לו איזה אומה ולשון שעשו כמו שעשו ישראל, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא (שם שם). הוי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אוי לו לעין שראתה את כל אלה ולאוזן ששמעה, נשכבה בבשתינו ותכסינו כלמתינו, ואמרו חכמינו ז"ל מפני מה נאמרה מגלת איכה מאל"ף ועל תי"ו, לפי שעברו על התורה כולה שנכתבה מאל"ף עד תי"ו לפיכך לקו מאל"ף ועד תי"ו, ומתנחמים מאל"ף ועד תי"ו. אתה מוצא שכל הנבואות הרעות והקשות שנתנבא עליהם ירמיהו הקדים ישעיהו ורפאן, ירמיה אמר איכה ישבה בדד (איכה א א), ישעיה אמר (בכה) [בכו] לא תבכה (ישעיה ל יט), ירמיה אמר גלתה יהודה מעוני (איכה שם ג), ישעיהו אמר ונשא נס לגוים ונפוצות יהודה יקבץ (ישעיה יא יב), ירמיה אמר דרכי ציון אבילות (איכה א' ד'), ישעיה אמר דרך לעבור גאולים (ישעיה נ"א י') ירמיה אמר היו צריה לראש (איכה א ה), ישעיה אמר דרך לעבור גאולים (ישעיה נ"א י') ירמיה אמר היו צריה לראש (איכה א ה), ישעיה אמר נכון יהיה הר ה' בראש ההרים (ישעיה ב ב), ירמיה אמר ויצא מבת ציון כל הדרה (איכה א ו), ישעיה אמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ), ירמיה אמר זכרה ירושלים (איכה א' ז'), ישעיה אמר ובא לציון גואל (ישעיה נט כ ), ירמיה אמר זכרה ירושלים (איכה א' ז'), ישעיה אמר לא תזכרנה הראשונות (ישעיה ס"ה י"ז), ירמיה אמר חטא חטאה ירושלם (איכה א' ח'), ישעיה אמר מחיתי כעב פשעיך וגו' (ישעיה מ"ד כ"ב), ירמיה אמר טומאתה בשוליה (איכה א' ט'), ישעיה אמר (ולא יעבור בו טמא) [לא יעברנו טמא] (ישעיה ל"ה ח'), ירמיה אמר ידו פרש צר (איכה א' י'), ישעיה אמר והיה ביום ההוא יוסיף ה' [שנית] ידו וגו' (ישעיה יא יא), ירמיה אמר כל עמה נאנחים וגו' (איכה א יא), ישעיה אמר לא ירעבו ולא יצמאו וגו' (ישעיה מט י), ירמיה אמר לוא אליכם כל עוברי דרך (איכה א' י"ב), ישעיה אמר והיה שם מסלול ודרך (ישעיה סה ח), ירמיה אמר ממרום שלח אש וגו' (איכה א' י"ג) ישעיה אמר עד יערה עלינו (ישעיה ל"ב ט"ו), ירמיה אמר נשקד עול פשעי וגו' (איכה א יד), ישעיה אמר התפתחי מוסרי צוארך וגו' (ישעיה נב ב), ירמיה אמר סלה כל אבירי (איכה א' ט"ו), ישעיה אמר סלו סלו המסלה (ישעיה ס"ב י'), ירמיה אמר על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים (איכה א טז), ישעיה אמר כי עין בעין יראו (ישעיה נב ח) ירמיה אמר פרשה ציון בידיה וגו' (איכה א יז), ישעיה אמר נחמו נחמו עמי (ישעיה מ א), ירמיה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי (איכה א יח), ישעיה אמר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ (ישעיה ס כא), ירמיה אמר קראתי למאהבי וגו' (איכה א יט), ישעי' אמר וקראת ישועה חומותיך ושעריך תהלה (ישעיה ס יח), ירמיה אמר ראה ה' והביטה (איכה א כ), ישעיה אמר וראיתם ושש לבכם וגו' (ישעיה סו יד), ירמיה אמר שמעו כי נאנחה אני (איכה א כא), ישעיה אמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נ"א י"ב). ירמיה אמר תבא כל רעתם לפניך (איכה א' כ"ב), ישעיה אמר והביאותים אל הר קדשי וגו' (ישעיה נו ז), ואלו ישראל חוזרין בתשובה הקדוש ב"ה מרחם עליהם, שנאמר יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו (ישעיה נ"ה ז'). וצריכים ישראל שלא לשמוח בימים האלו, מן י"ז בתמוז עד תשעה באב, שכן מצינו שכל הרעות שנתחדשו לאבותינו באלו הימים נתחדשו, וצריכים ישראל לנהוג בהם כמנהג אבילות, ולא לשמוח בהם, שבשבעה עשר בתמוז באו חמש גזירות, נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפסטמוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל, ובתשעה באב נגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ ישראל, וחב בית הראשון והשני, ונלכדה ביתר, ונחדשה העיר. ושנו חכמינו ז"ל משנכנסת אב ממעטין משמחה, וכל המקבל עליו אבל אלו הימים זוכה לראות בשמחתם, דכתיב שמחו את ירושלם וגו' (ישעיה ס"ו י'):
12
י״ג שלשה בני אדם אומרים איכה, ישעיהו ראה את ישראל בפחזן אמר איכה היתה לזונה (ישעיה א כא), ירמיה ראה אותם בניוולן אמר איכה ישבה בדד (איכה א' א'). משה ראה אותם בשלותם אמר איכה אשא לבדי (דברי א יג). ולפי זה התחיל משה להוכיח את ישראל, כי ידע כי יחטאו בסופם, ויעשה בהם מה שלא נעשה באומה, לפיכך אמר אלה הדברים, לפי שהיו דברי תוכחות, וכן דברי ירמיהו, (ירמיה א' א'), ולמה לפי שהיו דברי תוכחות, לפיכך נאמר בו דברי, וכן דברי קהלת (קהלת א א), וכן דבר ה' אשר היה אל הושע בן ברי (הושע א א):
13
י״דאשר דבר משה. וכי משה [דבר] והלא הקב"ה צוה למשה לאמר, שנאמר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם (פסוק ג'):
14
ט״ובמדבר. על שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות י"ז ז'):
15
ט״זבערבה. על מה שעשו בערבות מואב ועבדו לבעל פעור:
16
י״זמול סוף. כשהיו במול סוף אמרו המבלי אין קברים במצרים הלא זה הדבר (שמות יד יא יב):
17
י״חבין פארן. כשהיו במדבר פארן, ואמרו נשלחה אנשים (פסוק כ"ב), ושלחו מרגלים והאמינו לדבריהם הרעים:
18
י״טובין תפל. לפי שאמרו דברים של תפלות על הקב"ה, ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה' (במדבר יא א):
19
כ׳ולבן. מה שאמרו על המן, שנאמ ועתה נפשינו יבשה אין כל (שם שם ו), והמן נקרא לבן, שנאמר (והמן) [והוא] כזרע גד לבן (שמות טז לא):
20
כ״אוחצרות ודי זהב. שלא למדו ממרים לפי שדברה באחיה נענשה, והם לא מנעו מלדבר באלהים ובמשה, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה (במדבר כא ה):
21
כ״בודי זהב. לפי שזימן להם זהב עשו הם עגל זהב, שנאמר וכסף הרביתי (להם) [לה] וזהב עשו לבעל (הושע ב י):
22
כ״גאחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר. אמר להם משה ראו מה אתם גרמתם לעצמכם, שאתם עדיין לא נכנסתם לארץ עד עכשיו ארבעים שנה, ולכך נאמר אחריו ויהי בארבעים שנה. ומה ראה משה רבינו ע"ה שלא הוכיחן אלא סמוך למיתתו, אלא לפי שאדם צריך לשמור עצמו שלא להוכיח את חבירו אלא או סמוך למיתתו, או קרוב ליפרש ממנו, כדי שלא יהיה בלבו של חבירו שום איבה עליו, כי כן מצינו ביעקב שלא הוכיח לראובן ושמעון ולוי אלא סמך למיתתו, וכן משה רבינו ע"ה לא הוכיחן אלא סמך למיתתו:
23
כ״דאחרי הכותו את סיחון מלך האמורי. ולמה לא הוכיחן קודם לכן, אלא כדי שלא יאמרו ישראל שעדיין לא עשה לנו שום טובה והתחיל להוכיחנו, ולמה המתין עד סמך למיתתו בשיבל זה שאמרנו:
24
כ״הבוא וראה ענותנותו של הקב"ה כי הראה דרך טובה לעולם שהתלמיד אומר לרב הרבה הוגעתיך, ועל כן המתין הקב"ה עד שהכה לסיחון ולעוג ואז הוכיחן, אבל הקב"ה אמר להם רב לכם שבת בהר הזה, כלומר הרבה עכבתי אתכם בהר סיני זה:
25
כ״ועד הנהר הגדול נהר פרת. ולמה קורא אותו נהר גדול, והלא ד' נהרות יוצאים ופרת הוא רביעי, והוא אחרון, ללמדך שהוא קטן שבכולם, וכאן קורא אותו נהר גדול, ולמה כן, לפי שהוא בגבול ישראל, לכך קראו גדול, כי המשל אומר עבד מלך מלך, קרב לגבי דהינא ואידהן, כלומר כל מי שהוא קרוב לגבי מוכר שמן לוקח משמנו, וקרב לגבי שחנא וישחן לך, כמה דמפרש בשמעתא לגבי שיחנא, לגבי חום, כמו ולא ייחם לו (מ"א א' א'), ומתרגמינן ולא שחין ליה, איהו מתחמם ממנו:
26
כ״זפרת. ולמה נקרא שמו פרת, שכל מי שהוא שותה מימיו הוא פרה ורבה:
27
כ״חה' אלהיכם הרבה אתכם. על דייניכם, שהדיינים נענשין אם לא יוציאו הדין לאמתו:
28
כ״טה' אלהי אבותיכם יוסף וגו'. אמרו למשה רבינו ע"ה אין אנו צריכין לברכתך, כי הקדוש ב"ה אמר לאברהם (וארבה את זרעכם) [והרבה ארבה את זרעך] (בראשית כב יז) ככוכבי השמים, ואתה שמת קץ לברכתינו, אמר להם משה מה שאני מברך אתכם הוא משלי, אבל מה שבירך הקדוש ב"ה את אבותיכם אינו בא לפחות אותה אלא להוסיף עליה, אלא הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם:
29
ל׳טרחכם ומשאכם. מלמד שהיו דבריהם במשא לשומעים הדין:
30
ל״אוריבכם. שהיו מריבין עם הדיינים, אם לא היו אומרים כרצונם:
31
ל״בואשימם בראשיכם. מלמד שהדיינים משימין ידיהם על בעלי דינים אם אינם מוציאין דין לאמתו:
32
ל״גותענו אותי. ( היה לכם לומר חלילה שידין אותנו אחר אלא אתה שאתה לא תשא פנים לאחד ממנו אלא כך עניתם טוב הדבר אשר דברת לעשות לפי שחשבתם מעתה יהיה מקצת השופטים קרובים לנו וישאו לנו פנים בדין:
33
ל״דחכמים וידעים. אבל נבונים לא מצא להם:
34
ל״הואצוה את שופטיכם. שיהיו זריזין כנגד מקל ורצועה:
35
ל״ו בין איש ובין אחיו. בין בית לעלייה:
36
ל״זובין גרו. בין תנור לכירים:
37
ל״חכקטן כגדול תשמעון. שיהיה דין של פרוטה חביב עליך כדין של מאה מנה שאם בא לפניכם אותו תחלה תהיו דנין אותו תחלה:
38
ל״טלא תגורו מפני איש. לא תכסו דבריכם מפני פחד איש:
39
מ׳כי המשפט לאלהים הוא. כמה דתימר אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב א):
40
מ״אתקריבון אלי ושמעתיו. אם אודיע אותם לכם טוב, ואם לאו אשאל להקב"ה ואומר לכם:
41
מ״בואצוה אתכם בעל ההיא. מה שאמר לו יתרו והזהרת אתהם את החקים ואת התרות (שמות יח כ), והורה להם:
42
מ״גותקרבון אלי כלכם. כשבאתם להר לא באתם כלכם ברצון, אבל כאן ותקרבון אלי כולכם, אנשים ונשים וטף באתם, אבל בסיני לא נאמר אלא ותקרבון אלי כל ראש שבטיכם וזקניכם (דברים ה כ):
43
מ״דוייטב בעיני הדבר. דרך ארץ מי שמכר בהמה לחבירו ואומר לו על דעת לבדוק, והוא אומר לו צא ובדוק אותה בין בהר בין בגבעה, כששומע הלוקח שהוא אומר כך בוטח על דבריו ואינו מנסה אותה, אבל אתם אעפ"י שאמרת לכם שהיא טובה בעיני. היה לכם שלא לשלוח שתסמכו על דברי, ואתם לא אביתם ורציתם שאשלח אנשים וכן עשיתי, ואקח מכם שנים עשר אנשים:
44
מ״האנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו. אחינו אלו המרגלים והם לא יראו את הארץ פעם שנית כי כבר ראוה בפעם ראשונה:
45
מ״וובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע. בוא וראה צדקותיו של הקב"ה שהיו בהם באותם שיצאו ממצרים בני שש ובני תשע וחשב אותם כאילו לא ידעו מכל הגבורות שעשה הקב"ה במצרים בים ובמצרים טוב ורע:
46
מ״זותהינו. מלאתם הין, לקיים מה שנאמר במלאת ספקם יצר לו (איוב כב כ):
47
מ״ח ד"א ותהינו מה שאמרתם הננו ועליו [אל המקום] (במדבר י"ד מ'):
48
מ״טכאשר תעשינה הדברים. מה דרכה של דבורה זו, כיון שהוא מכה את האדם מיד מתה, כך כל מי שהוא מכה את ישראל מיד הוא מת:
49
נ׳רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה. ואימתי אתם פונים צפון לכשיבוא העירותי מצפון וגו' (ישעיה מא כה):
50
נ״אאל תתגרו בם [וגו']. כי אני חייב לתת לעשו שכר שכיבד אביו והמתינו:
51
נ״בעד מדרך כף רגל. הוא אשר אמר דרך כוכב מיעקב (במדבר כ"ד י"ז):
52
נ״גכף רגל. אותו רגל שאמר תרמסינה רגל רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כ"ו ו'):
53
נ״דכי ירשה לעשו. ירושה היא מאברהם שעשר עממים כרתי ברית עם אברהם שאתן לך את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני:
54
נ״האכל תשברו מאתם בכסף. למה כי ה' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך, והראו להם ממונכם, להודיע להם שאין אתם צריכין מהם כלום, ואל תעשו עצמכם בפני בני אדם עניים ורעבים, מכאן אנו למדים שקנו מהם ואכלו:
55
נ״ואל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. אבל אנגריא עשה בהם, ועשו להם מארבים עצמם כשאילו ירצו להלחם עמהם והם בורחין ולוקחין הם כל מה שמוצאים משלהם ומפני שהיו מתייראים מהם היו מוכרים לחם ומים:
56
נ״זכי לבני לוט נתתי את ער ירושה. היא ירושה להם מאברהם, לפי שהלך לוט עם אברהם ולא גילה על שרה שהיא אשתו בעת שירד למצרים, לפיכך נתן לו הקב"ה שכרו שירשו בניו שני עממין מאותם שנתן לאברהם:
57
נ״חוקרבת מול בני עמון. מפני מה לא נאמר בבני עמון לא תתגר בם בלחמה, כמו שאמר הקב"ה על מואב, אנגריא לא התיר להם לעשות בהם, מפני שכבדה אמם לאביה, מה שלא עשתה אם מואב שהיא קראה שם בנה מואב, כלומר שהוא היה לה מאביה, אבל הקטנה חסה על כבוד אביה וקראה אותו בן עמי, כלומר כי מעמה היה לה ולא מאביה:
58
נ״טזמזומים. כלומר כל הרואה אותם היה מאבד מחשבותיו מפני פחדם:
59
ס׳והעוים היושבים בחצרים. וכי מה היה צריך למשה לכתוב פסוק זה, אלא לפי שנשבעו אברהם עם אבימלך שלא יקחו בני אברהם מארצו כל זמן שהיה נינו ונכדו קיימים, ולפי שעדיין היה נכדו קיים, גזר הקב"ה שיבאו מן כפתורים וישמידו את עוים שהם מפלשתים וישבו בארצם, ואחר כך יבאו ישראל ויקחו אותם מיד כפתורים:
60
ס״אהחל רש והתגר בו מלחמה. אבל הקב"ה לא אמר שישלח אלא מעצמו שלח:
61
ס״בהיום הזה אחל תת פחדך. נאמר כאן אחל ונאמר ביהושע אחל (יהושע ג ז), ללמדך כשם שעמדה לו חמה ליהושע, כך עמדה לו למשה רבינו, חוץ מנסים האחרות שלא יכול עליהם [לעמוד] שוב נביא בעולם, ולכך נאמר על פני העמים תחת כל השמים:
62
ס״גואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' דברי שלום. אמר לו הקב"ה והלא לא אמרתי לך אלא והתגר (בם) [בו] מלחמה ואתה מה שאלת לו לשלום, אמר לו משה מן התורה למדתי, שכך כתיב בתורה כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת (עליה) [אליה] לשלום (דברים כ י), לכך נאמר ממדבר קדמות, מדברי תורה הקודמת לכל, שצוה בה לקדם בה לשלום לכשיקרב אל עיר להלחם עליה:
63
ס״דכאשר עשו לי בני עשו. והלא אדום הוא שלא רצה להעבירו, שנאמר וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום [וגו'] ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא (רצה) [אבה] (שופטים יא יז), ולמה אמר משה כאשר עשו לי בני עשו, הוי אומר שלא אמר משה על העברה, אלא על מכירת לחם ומים, שבני אדום עשו ובני מואב מכרו להם:
64
ס״הואת בניו. בנו כתיב, מלמד שלא היה לו בן גבור כמוהו:
65
ס״וצידונים יקראו לחרמון שריון. וכי מה היה צורך למשה לכתוב זה הפסוק, ולמה עשה כן, להודיע שבחה של ארץ ישראל, שכל המלכיות היו רוצים להיות להם חלק בארץ, שהרי חרמון היה הר, והיו ארבע מלכיות מושלות בו, וכל אחת ואחת שמה לו שם בפני עצמו, ואלו הן חרמון שריון שניר שיאון, ולמה נקרא שמו שניר, שהוא הר השלג, כי לעולם ימצא בו השלג, ובלשון כנען אומר לשלג שנר:
66
ס״זכי רק עוג מלך הבשן. כל מקום [שנאמר] בו רק מיעוט הוא, לפי שהיה עוג פחות וגרוע מכל הרפאים שהיו בימיו, והוא נשאר מיתר הרפאים, מאותן שהרגו אמרפל וחביריו, שנאמר ויכו את רפאים בעשתרות קרנים (בראשית י"ד ה'), ועליו נאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי, וזה היה עוג, ולמה קראו פליט, על שם שלא נחשב כשאר הרפאים. ברייתא ששנינו פליטי זתים שאינם מבושלים:
67
ס״חהנה ערשו ערש ברזל. ספר בגדולתו וגבורתו של הקב"ה שגבור כמוהו מסר בידם:
68
ס״טהלא היא ברבת בני עמון. לפי שהיה יודע שצוה הקב"ה על בני עמון שלא יתגרו בהם, ולכך שם ערשו לשם:
69
ע׳תשע אמות. מכאן לענק שהוא גדול תשע מאות, ושאר אנשים ארבע אמות כל חד מאמתו:
70
ע״אבאמת איש. באמת עוג, ולכך נקרא גלית שמו איש הבינים (ש"א י"ז ד'), לפי שענק גדול מתשע אמות, והוא היה בינוני, שלא היה אלא שש אמות וזרת (שם), ב' אמות וזרת היה גדול מאדם אחר, וב' אמות וזרת היה פחות מענק:
71
ע״בההוא יקרא ארץ רפאים. על הארץ הזאת אמר הקב"ה שיתן לו, כמה דיתימר ואת החתי ואת הפריזי ואת הרפאים (בראשית טו כ):
72
ע״גואתחנן אל ה' וגו'. נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם (ישעיה מ א) אמר ישעיהו הנביא ע"ה מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול אומר, את מי אשלח וגו' (ישעיה ו' ח'), שלחתי את עמוס והיו קורין אותו עלג, אמר ר' פנחס ולמה נקראט שמו עמוס, שהיה פסילוס בלשונו, אמרו לו מה אתה אמר להם נביא שלחני השם אליכם, אמרו לו הניח הקב"ה את עולמו ולא השרה שכינתו אלא על עלג השפה, דהוא קטיע בלישניה, שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו על הלחי [בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל (מיכה ד' י"ד), מעתה את מי אשלח ומי ילך לנו] ואומר הנני שלחני, אמר לי ישעיה בני, בני סורבנין אינון, בני טרחנין אינון, מקבל אתה עליך ללקות ולהתבזות מהם, אמר לו על מנת כן, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים (ישעיה נ' ו'), ואיני כדאי שאלך אצל בניך, אמר לו אהבת צדק ותשנא רשע (תהלים מה ח), ואתה אהבת לצדק את בני, ותשנא לחייבן, על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך (שם) [מהו מחבריך, א"ל הקב"ה חייך], שהנביאים מתנבאים נביא מפי נביא, נחה רוח אליהו על אלישע (מ"ב ב מו), נחה רוח משה על שבעים זקנים, שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו וגו' (במדבר י"א כ"ה), אבל תאצל רוח ה' עליך, ואתה מתנבא בכפליים עורי עורי (ישעיה טו ט), התעוררי התעוררי (שם שם יז), אנכי אנכי (שם שם י"ב), שוש אשיש (שם שם י"ז), נחמו נחמו (שם מ' א'), והלכו כל הנביאים לנחם את ישראל ולא קיבלו:
73
ע״ד הלך הושע אמר להם אהיה כטל לישראל וגו' (הושע יד ו), אמר לו אתמול אמרת הכה אפרים שרשם יבש (שם ט' י"ו), ועכשיו אמרת אהיה כטל לישראל וגו', לאיזה נאמין לראשונה או לשנייה:
74
ע״ה הלך יואל לנחמם אמר להם ביום ההוא יטפו ההרים עסיס וגו' (יואל ד יז), אמר לו אתמול אמרת הקיצו שכורים ובכו (שם א ה), ועכשו אמרת יטפו ההרים עסיס, למי נאמין לראשונה או לשנייה:
75
ע״והלך עמוס לנחמם אמר לו הקב"ה שלחני אצלכם לנחמך, אמרו לו מה בידך, אמר להם ביום ההוא קים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט יא), אמרו לו אתמול אמרת נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל (שם ה' ב'), למי נאמין [לראשונה או לשנייה]:
76
ע״זהלך מיכה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר מי אל כמוך נושא עון וגו' (מיכה ז יח) אמרו לו אמש אמרת בפשע יעקב כל זאת [ובחטאת בית ישראל] (שם א ה), אמרו לו למי נאמין לראשונה או לשנייה:
77
ע״חהלך נחום לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר הנה על ההרים רגלי מבשר וגו' (נחום ב' א'), אמרו לו אמש אמרת ממך יצא חושב על ה' וגו' (שם א' י"א), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:
78
ע״טהלך חבקוק לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם יצאת לישע עמך וגו' (חבקוק ג יג), אמרו לו אמש אמרת עד אנא ה' שועתי ולא תשמע וגו' (שם א ב), ועכשיו למי נאמין לראשונה או לשנייה:
79
פ׳הלך צפניה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר והיה (ביום) [בעת] ההוא אחפש את ירושלם בנרות (צפניה א יב), אמרו לו אתמול אמרת (כי) יום עברה היום ההוא יום צרה (וצוקה) [ומצוקה וגו'] (שם שם טו), ועכשו למי נאמין לראשונה או לשנייה:
80
פ״אהלך חגי לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם העוד (זרע) [הזרע] במגורה ועד הגפן וגו' (חגי ב' י"ט), אמרו לו אמש אמרת (זרע) [זרעתם] הרבה והבא מעט (שם א' ו'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:
81
פ״בהלך זכריה לנחמם, אמרו לו מה בידך, אמר להם וקצף גדול אני קוצף על הגוים השאננים (זכריה א' ט"ו), אמרו לו אתמול אמרת קצף ה' על אבותיכם קצף (שם א' ב'), ועכשיו אתה אומר לי כן למי נאמין לראשונה או לשנייה:
82
פ״גהלך מלאכי לנחמם, אמרו לו מה בידך אמר להם ואשרו אתכם כל הגוים [כי תהיו אתם ארץ חפץ] (מלאכי ג' יב), אמרו לו אתמול אמרת מי גם בכם ויסגור דלתים [וגו' אין לי חפץ] (שם א י) ועכשו אתה אומר כך למי נאמין לראשונה או לשנייה:
83
פ״דהלכו [כל] הנביאים לפני הקב"ה ואמרו רבונו של עולם לא קיבלה ירושלם ניחומים מאנה להנחם, אמר להם הקב"ה אני ואתם וישעיה עבדי נלך וננחם אותה, מיד קרא הקב"ה על ידי ישעיה ואמר נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם, אל תקרי עמי אלא עמי, אני ואתם ננחם אותה, נחמוה בעולם הזה, נחמוה לעולם הבא, נחמוה עליונים, נחמוה תחתונים, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימן, נחמוה על בית ראשון, נחמוה על חורבן בית שני דכתיב עד מתי תאבל הארץ (ירמיה יב ד), משל למה הדבר דומה, לאשה שנהרגו בניה ונתנה ידה על ראשה ותצעק במר נפש ומנחמים אותה כל העולם, ואינה מקבלת תנחומין, שנאמר עניה סוערה לא נחמה (ישעי' נ"ד י"א), ואומר מאנה להנחם על בניה כי (איננה) [איננו] (ירמי' לא טו), עד שניחם אותה הקב"ה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעי' נא יב), כאיש אשר אמו תנחמנו (שם סו י"ג), כה אמר ה' מנעי קולך מבכי (ירמי' לא יו), ואומר שמחו את ירושלם (ישעי' סו י), ואומר דברו על לב ירושלם (שם מ ב), וכל זאת בעבור התשובה, מכאן ראינו כי אין בעולם גדול מתשובה ותפלה כי משה רבינו נגזר עליו גזירה שלא יכנס לארץ ולא יראה אותה, שנאמר אם יראה איש באנשים (דברים א' ל"ה), ואין איש אלא משה, שנאמר והאיש משה עניו מאד (במדבר י"ב ג'), וכיון שהרבה בתפלה, אמר לו הקב"ה עלה ראש הפסגה וגו' וראה בעיניך (פסוק כז), ואמרו חכמינו ז"ל כי קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל לפני משה רבינו והראה לו כל דור ושמשיו, ודור ופרנסיו, שנאמר ויראהו ה' את כל הארץ [וגו'] עד הים האחרון (דברים לד א ב), אל תיקרי עד הים אלא עד היום האחרון, וכל זה בזכות התפלה, שנאמר ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר. לא ביקש מן הקב"ה שישלם לו שכר מן מצות, ומן צדקות שעשה ויניחנו לעבור, אלא על חנם היה מבקש מלפניו, שאינו אומר ואתפלל אלא ואתחנן, שמתנת חנם יעשה עמו, אבל שכר פעולתו תהיה שלימה לעולם הבא. וכן דוד ע"ה אמר חנני ה' חנני (תהלים נז ב), עם צדיקים גמורים, הוי לא היה מבקש מן הקב"ה שיעשה עמו טוב אלא על חנם, קל וחומר לשאר בני אדם:
84
פ״הד"א ואתחנן. תקט"ו תפלות עשה על זה הדבר כמנין ואתחנן אעפ"כ לא קבל הקב"ה תפלתו:
85
פ״וה' אלהים. אתה אדון על כל באי העולם ורחמיך לכל, ואי מי שימחה בידך, אם אתה מרחם עלי אין מי שיאמר לך לא בעליונים ולא בתחתונים מה תעשה:
86
פ״זאתה החילות. אם תאמר שנשבעת שלא אעבור את הירדן שאל על שבועתך כשם שהפרתי נדרי ושבועתי שעשיתי ליתרו, כך התר נדרך, ואין החילות אלא לשון נדר ושבועה, שנאמר לא יחל דברו (במדבר ל ג) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:
87
פ״חלהראות את עבדך. כמה דתימר וירא אליו ה' בלבת אש (שמות ג ב):
88
פ״טאת גדלך. כמו שנא' ועתה יגדל נא כח ה' (במדבר י"ד י"ז):
89
צ׳ואת ידך החזקה. בחזקה גאלת את ישראל ממצרים, שלא היו ראויים לצאת, פי שהיו עובדי ע"ז, והארכת להם אפך, ופדית אותם, כמו שנאמר אשר פדית בגדליך (דברים ט כו), אשר יעשה כמעשיך. בים:
90
צ״אוכגבורותיך. בעמלק, ואם לישראל עשית כל אלו שלא היו ראויים, אף עמי נהוג במדת רחמים, אעפ"י שחטאתי, יהי רצון מלפניך אעברה נא ואראה וגו':
91
צ״ב הלבנון. זה בית המקדש:
92
צ״גרב לך. מה שאתה אומר לי שם שהתרת נדרך כך שאל על נדרי, שאין נדרי דומה לנדרך, לפי שנדרך היה להרב להתיר אותו, אני אין לי רב, אני יחיד בעולמי. ואין שני לי:
93
צ״דד"א רב לך אל תוסף דבר. לפי שאמר רב לכם בני לוי (במדבר ט"ז ז'), נאמר לו רב לך וגו':
94
צ״הונשב בגיא מול בית פעור. אמר להם משה ראו חיבתכם לפני המקום, לי אמר הקב"ה שלא אכנס לארץ ונתמלא עלי עברה כאשה עוברה למענכם על שאמרתי לכם שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), ואתם ונשב בגי מול בית פעור, טעיתם אחר ע"ז בית פעור ולא גזר עליכם שלא תכנסו לארץ, אלא גזר עלי שאלמד אתכם חקים ומשפטים כי כן נאמר ועתה ישראל שמע אל החקים ואל המשפטים (ד א):
95
צ״וראה למדתי אתכם. מה אני למדתי אתכם בחנם, אף אתם למדו לאחרים בחנם, ולפי שעל חנם עשיתי יחול שמו של הקב"ה עלי, לכך נאמר כאשר צוני ה':
96
צ״זרק השמר לך. אם אתה שומר דברי תורה, הקב"ה ישמור נפשך, ואם לאו אין הקב"ה שומר נפשך:
97
צ״חוהודעתם לבניך. וכתיב בתריה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך, ללמדך שכל המלמד את בנו תורה, מעלה עליו הקב"ה כאלו הוא קיבלה מידו מהר סיני:
98
צ״טותקרבון ותעמדון תחת ההר. בשילוח המרגלים באתם כולכם, אבל במעמד הר סיני הבאתי אתכם בעל כרחכם, שנאמר ויוצא משה את העם (שמות יט יז), בעל כרחם העמידם:
99
ק׳פן תשחיתון. שתעשו תבנית כל בהמה תבנית כל רומז. בוא וראה כמה דקדק הקדוש ב"ה אחר ע"ז שלא ניתן לו מקום לחתור שם:
100
ק״אופן תשא עיניך השמימה [וראית את השמש וגו']. שעדיין לא ראו שמש ולא ירח מפני שהענן מקיף אותם, אמר להם משה עתידים אתם לראות שמש וירח ואל תחשבו שהם אלוהות, אלא הקב"ה בראם להאיר על הארץ, וזהו שנאמר אשר חלק ה' [אלהיך] אותם (להאיר) לכל העמים, שעובדים להם אעפ"י שאתם רואים שאין הקב"ה פורע מאותן אלהות שאיני סותרם יש להם ממש, לא כן אלא מחליקן בדברים כדי שיהיו סבורין שיש בהם כח להציל עצמה, וכדי שלא יפרישו מהם מלעבדם, למצוא עונם ולשנוא אותם:
101
ק״בונושנתם באר. רמז להם הקב"ה שהם עתידים לגור בארץ תתנ"ב שנים כמנין ונושנתם, ואם היו עומדים כל כך לא היה לשונאיהם של ישראל תקנה, אלא הקדים והגלם ב' שנים קודם שימלאו ההין שלא יתקיים בהם במלאות ספקו יצר לו (איוב כ' כ"ב), ועל זה נאמר וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו (דניאל ט יד), צדקה עשה הקב"ה עם ישראל על שנשקד להביא הרעה קודם זמנה, שאם באה בזמנה, לא נשתייר מהם שריד ופליט:
102
ק״גהעידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. בכל תנאי השמים והארץ הם עדים לישראל, וכמה דאת אמר יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו (איוב כ כז), ועד אחד לא יקום באיש אלא על פי שנים עדים, א"כ כשיעברו ישראל את התורה, ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה (דברים יא יז), ואומר ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחשה (ויקר' כ"ו י"ט):
103
ק״דויוציאך בפניו וגו'. שנאמר ופניך הולכים בקרב (ש"ב יז יא):
104
ק״הואז יבדיל משה שלש ערים. אמר משה רבינו ע"ה אעפ"י שאלו שבעבר הירדן אינם קולטות עד שיהיו אותם בארץ כנען מפורשות, אעפ"כ מצוה הבאה לידי אקיימנה. ולמה הבדיל מזרחה שמש, מקין למד שרצח את אחיו וגלה למזרח, שנאמר וישב בארץ נוד קדמת ערן (בראשית ד טז):
105
ק״וד"א מזרחה שמש והיה לרוצחנין:
106
ק״זוזאת התורה אשר שם משה. לא היתה חדשה אלא אותם חוקים ועדות ומשפטים אותה שחזר להם ולימים כדי שידעו אותה, לקיים מה שנאמר ולמדה את בני ישראל וגו' (דברים לא יט):
107
ק״חויירשו את ארצו. של סיחון ושל עוג מלך הבשן, ולמה לא זכר שמו של סיחון כמו שזכר שם עוג, לפי שמשה רבינו שלח דברי שלום ולא קיבל מה שלא עשה לעוג:
108
ק״טאנכי ה' אלהיך. למה חזר עשרת הדברות, לפי שעשרת הדברות הראשונים היו כתובות בלוחות הראשונות, ואלו נכתבו בלוחות האחרונות:
109
ק״יד"א אנכי ה' אלהיך. קבילו מלכותי תחלה, אמרו לו ישראל הין בשמחה, אחר כך אמר להם קבלו תורתי מה שאני גוזר עליכם:
110
קי״אלא יהיה לך אלהים אחרים על פני. כל העולם הוא לפני:
111
קי״בלא תעשה לך פסל. משעת עשייה חייב:
112
קי״גלא תשתחוה להם. אעפ"י שלא עשה אותם חייב הוא אם ישתחוה להם:
113
קי״דולא תעבדם. כגון זיבוח וקיטור:
114
קי״הד"א ארבעה לאוין כתיב כאן, כנגד ארבעה מלכיות, שאם יעבדו ע"ז ימסרו מיד ביד ארבעה מלכיות:
115
קי״ואל קנא. מקנא הוא בעובדי ע"ז:
116
קי״זפוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים. כנגד ארבעה דורות:
117
קי״חלא תשא. לא תשבע היהלו לומר, אלא למדנו מכאן שאסור להוציא שם שמים לבטלה:
118
קי״ט ד"א לא תשא. כדי שלא תהיה עוטף [טלית] ומניח תפילין והולך ועושה עבירות:
119
ק״ככי לא ינקה ה'. בית דין של מעלה אין מלקין אותו ומנקין:
120
קכ״א ודע כי בקריאת שמע כל עשרת הדברות כלולות בה, כיצד אנכי כנגד ה' אלהינו (דברים ו ד). לא יהיה לך כנגד ה' אחד (שם). לא תשא כנגד ואהבת (שם שם ה'), דמאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשקרא. זכור כנגד למען תזכרו (במדבר טו מ). כבד כנגד למען ירבו ימיכם (דברים יא כא). לא תרצח כנגד ואבדתם מהרה (שם שם יז), דמאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף כנגד ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' (במדבר ט"ו ל"ט), לא תגנוב כנגד וכתבתם על מזוזות ביתך (דברים ו ט). לא תענה כנגד אני ה' אלהיכם (במדבר טו מא):
121
קכ״בודע כי עשרת הדברים יש בהם תרי"ג מצות, וקרית שמע יש בהם תרי"ג מצות, כי כשתמנה אותם [יש] תר"י מלות, לפיכך תקנו קודם שתאמר שמע תאמר שלש מלות והם אל מלך נאמן כדי שישלים תרי"ג מלות, כנגד תרי"ג מצות:
122
קכ״גשמור את יום השבת לקדשו וגו'. ולהלן הוא אומר זכור (שמות כ ח), אלא זכרהו כדי שלא יבא, ושמרהו משיבא. זכור ניתן ליורדי הים, ושמור ניתן ליושבי יבשה. זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאי אפשר לבשר ודם לעשות כן, כמה דאת אמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי (תהלים סב יב):
123
קכ״דוזכרת כי עבד היית במצרים. והוציאך הקב"ה משם למנוחה, לכך ינוח עבדך ואמתך (פסוק י"ד):
124
קכ״העל כן צוך ה' אלהיך. בשם שנצטוו במרה, לפי ששתי מצות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם שבת וכיבוד אב ואם, [שנאמר] שם שם לו חוק ומשפט (שמות טו כה), חוק זה שבת שחייב אדם לענגו, שנאמר וקראת לשבת עונג (ישעיה נח ג):
125
קכ״וומשפט. זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גידלו והאכילו והלבישו וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר כאשר צוך ה' אלהיך, בכיבוד אב ואם:
126
קכ״זלמען יאריכון ימיך. ליום שכולו ארוך:
127
קכ״חלמען ייטב לך. בעולם הזה:
128
קכ״טלך אמור להם שובו לכם לאהליכם. שהותרו להחזירם לנשיהם. לפי שאמר להם אל תגשו אל אשה (שמות יט טו), שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו:
129
ק״לואתה פה עמד עמדי. אבל למשה אסר לחזור לאשתו:
130
קל״אשמע ישראל. בשעה שבא [יעקב] לגלות את הקץ, דכתיב האספו ואגידה לכם (בראשית מט א), וכשרצה לגלות את הקץ נסתלקה ממנו רוח הקודש, מיד התחיל להצטער, אמר בני שמא יש בכם פסול, או יש במטתי פסול, כשם שהיה [בן] רשע לאברהם, והוא ישמעאל ובני קטורה, וכן ביצחק עשו ואליפז, ולכך נסתלקה ממני שכינה, מיד אמרו לו [בניו] שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, פתח הזקן ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
131
קל״בד"א שמע. להשמיע לאזניך מצות הוא:
132
קל״גה' אחד. וצריך להאריך בדל"ת כדי להמליכו למעלה ולמטה ובארבע רוחות העום, ובלבד שלא יחטוף בחי"ת, וצריכה דל"ת של אחד יוצאה לחוץ כלומר העוקץ של הדל"ת כדי שלא תראה כמו רי"ש:
133
קל״דואהבת. גדול העושה מאהבה יותר מעושה מיראה:
134
קל״הבכל לבבך. בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע:
135
קל״וובכל נפשך. ואפילו בא ליטול את נפשך אל תעבוד ע"ז, לפי שיש לך אדם שחביב נפשו עליו יותר מממונו, ולכך נאמר בכל נפשך:
136
קל״ז ד"א בכל מאודך. בכל מדה ומדה הוא מודד לך, בין טוב ובין רע, וכמה דהוא אמר חסד ומשפט אשירה (תהלים קא א), ואומר באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר (שם נו יא):
137
קל״חוהיו הדברים הלאה. דברים ככתבם שלא יקרא קרית שמע למפרע:
138
קל״טאשר אנכי מצוך היום. לעולם יהיו חדשים אצלך כאילו היום נצטוית עליהם:
139
ק״מעל לבבך. שצריך לכוין לבך לקרייתה:
140
קמ״אושננתם לבניך. שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, וכמה דאת אמר כחצים ביד גבור כן בני הנעורים (תהלים קכז ד), שאם אדם בא לשאול ממך דבר מיד אמור לו:
141
קמ״בודברת בם. בם ולא בתפלה, שקרית שמע צריכה לאמרה בדיבור עז כדי שישמעו, אבל תפלה בלחש, כשם שעשתה חנה:
142
קמ״גשבתך בביתך. פרט לעוסק במצוה:
143
קמ״דובלכתך בדרך. פרט לשליח מצוה:
144
קמ״הבדרך. פרט לחתן הנושא אשה בלילה הראשונה פטור מן התפלה דטרוד במצוה, ושכיבה נקראת דרך, שנאמר דרך גבר בעלמה (משלי ל יט):
145
קמ״וובשכבך. בעת שכיבה:
146
קמ״זובקומך. בעת קימה:
147
קמ״חוקשרתם לאות על ידיך. שחייב לקשור פרשה זו על יד שמאל:
148
קמ״טוהיו לטוטפות בין עיניך. כמו כן צוה לכתוב ולהניחה בגובה של ראש כנגד בין העינים:
149
ק״נוכתבתם. כתיבה תמה:
150
קנ״אעל מזוזות. מזזת כתיב שאינו צריך להניח את הכתב אלא על מזוזה אחת של פתח:
151
קנ״בביתך. ביתך כתיב דרך ביאתך, כי עייל איניש רגל הימין מכניס תחלה לבית, מכאן שצריך להניח מזוזה מימין הפתח שהוא עומד מבחוץ:
152
קנ״גובשעריך. כשם שחייב להניח מזוזה על כל פתח בית, כך צריך להניח מזוזה על כל שער ושער:
153
קנ״דכי אתם המעט מכל העמים. ה' משפחות ישראל חסרים ממשפחות בני נח, שמשפחות בני נח שבעים, ומשפחות ישראל ששים וחמשה:
154
קנ״הד"א המעט ה' מעט:
155
קנ״וד"א המעט. בעת שהקב"ה נותן גדלה לישראל הם ממעיטים עצמם, משה רבינו ע"ה ניתן לו המעלה ואמר ואנכי עפר ואפר (בראשית יח כז). ודוד ע"ה אמר מי אנכי [ה' אלהים] ומי ביתי (ש"ב ז יח), אבל אומות העולם כשהקב"ה נותן להם גדולה, מיד מתגאים בעצמם, וכן פרעה אמר מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ח ב), ופרע שהיה מלך ראה בעצמו ונתגאה, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני (יחזקאל כט ג), וכן חירם אמר מושב אלהים ישבתי (יחזקאל כח ב), וכן סנחרב אמר מי בכל אלהי הארצות האלה אשר הצילו את ארצם מידי וגו' (ישעי' לו כ), וכן נבוכדנצר אמר ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי (דניאל ג טו):
156
קנ״זומשלם לשונאיו. מיעוט זכות שהרשעים עושים בעולם הזה הקב"ה פורע להם בחייהם, כדי לאבדם לעולם הבא, ולא עוד אלא שמאחר להם אולי ישובו, שנאמר חי אני נאם ה' אלהי' אם אחפוץ במות הרשע וגו' (יחזקאל לג יא), אבל ישראל מצוה שהם עושים בעולם הזה אינו נותן להם שכרם אלא לעולם הבא, שלכך אמר שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו (פסוק ט):
157
קנ״חאשר אנכי מצוך היום. היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם:
158
קנ״טוהיה עקב תשמעון את המשפטים. משפטים שמשליך אותם אחר עקיבו אם תשמעו אותם הדברים ותזהרו בהם הקב"ה ישמור לך הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, שכן מצינו באברהם עקב אשר שמע אברהם (בראשית כו ח), נשבע לו הקב"ה שיתן לו את הארץ, וירבה את זרעו, ויתברכו בזרעו כל גויי הארץ, וכן אתה מוצא שכל הברכות שאמר ליצחק בעבור עקב ששמר אברהם:
159
ק״סברוך תהיה מכל העמים. לפי שכל העמים יתברכו בגללכם, לכך כל העמים יהיו מברכים אתכם:
160
קס״אד"א ברוך תהיה מכל העמים וגו'. ומה ברכה היא שלא יהיה בכם עקר ועקרה ובבהמתך:
161
קס״בד"א לא יהיה בך עקר. שבשעה שהגוים שואלים אתכם שום דבר שלא תהיו עקורים מלהשיב להם תשובה ניצחת:
162
קס״גובבהמתך. אפילו עמי הארץ שהם חשובים כבהמות ישובו להם כראוי:
163
קס״דוהסיר ד' ממך כל חולי. התורה היא מרפא לכל חולי, שנאמ' רפאות תהי לשרך (משלי ג ח):
164
קס״הואכלת את כל העמים. מכאן אמרו חז"ל שהקב"ה התיר להם לאכול מה שימצאו משלל שבעה עממים, ואפילו קודלי דחזירי:
165
קס״ווגם את הצרעה. מלמד שהצרעה עברה עמהם בירדן, וכל אותם אורבים שהיו מטמינים עצמם במערות כדי להרוג, היתה הצרעה נכנסת לשם ומכה אותם בעיניהם והיו מתים:
166
קס״זלמען ענתך לנסתך באחריתך. כל מצות שבמשנה תורה כתיב בהו בלשון שמע, ולמה כן, בשעה שעשו ישראל את העגל איבדו מה שאמרו נעשה, אבל נשמע היה בידם, לפיכך משה רבינו מזהיר אותם בלשון שמע, שלא יאבדו את נשמע:
167
קס״חלמען ענותך. כל מה שעינה אותם במדבר לא עשה אלא בשביל נסיון להודיע לכל הבריות:
168
קס״טאת אשר בלבבך. שידעו כל העמים שאין אתם שומרים מצות בשביל טובה ונחת רוח שעשה עמכם, אלא מאהבה עשיתם כל מה שעשיתם, אעפ"י שעינה אתכם לא הנחתם מלשמור את מצותיו:
169
ק״עשמלתך לא בלתה מעליך. מלמד שהשמלה וגם המנעלים שברגליהם כמו שהיו גדלים גם הם היו גדלים עמהם:
170
קע״אהמוליכך במדבר. רמז להם שעתידים למרוד במקום, ולעבוד ע"ז חלף הטובה שהשפיע להם, כמו שנאמר וכסף הרביתי (להם) [לה] וזהב עשו לבעל (הושע ב י). והוא בעבור כך עתיד להגלותם בארבעה מלכיות:
171
קע״בנחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים. זו מלכות חייבת שהם צמאים מרוח הקדש ומדברי תורה. שנאמר לא רעב ללחם ולא צמא למים וגו' (עמוס ח יא), אבל לעתיד לבוא כי אצק מים על צמא (ישעי' מד ג):
172
קע״גבעלותי ההרה. ואימתי עלה משה לסיני, בששה בסיון ניתנה התורה לישראל, ובשביעי עלה, שנאמר ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כט טז), ועלה משה ועמד בהר ארבעים יום וארבעים לילה, שנאמ' (ואשב בהר) [ויהי שם עם ה'] ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה (שמות לד כח). מכאן שלא ישנה אדם ממנהג המקום, וכן המלאכים כשבאו אצל אברהם אכלו ושתו, לפי שירדו אצל בני אדם, ומשה שעלה אל מקום המלאכים לא אכל ולא שתה, ומאין ניזון מזיו השכינה, כמו שנאמר ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו (שמות כד יא), וירד בי"ז בתמוז שהיה מסוף ארבעים יום:
173
קע״דואפן וארד. לא ירד משם עד שפינה כל זעמו של הקב"ה, שזכר זכות אבות, כמו שנאמר זכור לאברהם וגו', וינחם ה' וגו' (שמות לב יג יד), ואותו יום שיבר את הלוחות, שנאמר ואתפוש בשני הלוחות (דברים ט יז), ולמה שיברם, לפי שהיה כתוב בהם לא יהיה לך אלהים וגו' (שם ה ז), והם עשו את העגל שלא לחייבם, וביום י"ח בתמוז עלה להתפלל עליהם, שנאמר ואתפלל (לה') [אל ה'] (דברים ט כו), ונשתטח בתפלה לקבל התורה ועברו עליה, כמה דאת אמר ויאמר משה אל העם אתם חטאתם וגו' (שמות לב ל), וקיבל הקב"ה תפלתו, שנאמר וישמע ה' אלי (דברים ט יט):
174
קע״הובאהרן התאנף ה' מאד. שביקש להרוג את כל בניו, ואין להשמידו אלא איבוד בנים, שנאמר ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת (עמוס ב ט), אלא נתפלל עליו משה רבינו ונעשה מחצה על מחצה, ועל זה נאמר על כל דבר פשע (שמות כב ח), על אותו הדבר שפשע אהרן, שאמר להם שיביאו זהב ויעשה להם העגל, שנאמר ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם וגו' (שמות לב ב), ועל שעשה להם תבנית שור, שנאמר וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו כ):
175
קע״ועל חמור (שמות קח ב). אלו המצריים שהם ערב רב, שנאמר אשר בשר חמורים בשרם וגו' (יחזקאל כג כ):
176
קע״זעל שה (שמות שם). אלו ישראל שטעו אחריהם, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמי' ג יז):
177
קע״חעל שלמה (שמות שם). שעשו קצין לע"ז, שנאמר שמלה לך קצין תהיה לנו (ישעי' ג ו):
178
קע״טעל כל אבדה (שמות שם). שאבדו לא יהיה לך:
179
ק״פאשר יאמר כי הוא זה (שם). זה משה, שנאמר כי זה האיש וגו' (שם לב א):
180
קפ״אעד האלהים (שם כב ח). זה משה שנקרא אלהים, שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה (שם ז א):
181
קפ״ביבא דבר שניהם (שם כב ח). דין הקב"ה עם אהרן:
182
קפ״גאשר ירשיעון אלהים (שם). זה משה:
183
קפ״דישלם שנים לרעהו (שם). שמתו שני בני אהרן ונשתיירו שנים:
184
קפ״הואשלך את עפרו. של עגל אל הנחל היורד מן ההר לאיסור, כמו ששנינו שוחק וזורה לרוח:
185
קפ״וובתבערה. כמה דתיתמר ויהי העם כמתאוננים רע (במדבר יא א):
186
קפ״זובמסה. שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין (שמות יז ז):
187
קפ״חובקרבות התאוה. שנאמר וישבו ויבכו גם בני ישראל (במדבר יא ד):
188
קפ״טואתנפל לפני ה'. אלו ארבעים יום אחר סמיכת שבירת הלוחות, שנאמר ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם (שמות לב ל):
189
ק״צפסל לך. זה היה בכ"ט ימים בחדש אב:
190
קצ״אועשתי לך ארון עץ. תחלה שתשים בו הלוחות שאתן לך מיד כדי שתעמידנה בגלוי:
191
קצ״בואעש ארון. זה הארון היה לבד הארון שעשה בצלאל:
192
קצ״גואפן וארד מן ההר. שמסר לי הקב"ה סדר מחילה וסליחה, ואותו יום היה יום ארבעים יום שעמד בהר בקבלת לוחות שניות, והוא היה יום עשור בתשרי, ולכך קבע אותו יום הקב"ה יום מחילה וסליחה לישראל, כמו שעשה באותו עת, כן יעשה עמנו בכל עת ובכל שעה אמן:
193
קצ״דראה אנכי וגו' את הברכה וגו'. אמרה כסדר אם בחקותי תלכו אשר תשמעון אל מצות ה' אלהיכם. והקללות שנאמרו לשם יבואו עליכם אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם, ותלכו אחרי אלהים אחרים, שאותן הקללות לא נאמרו אלא על דור עובדי עבודה זרה:
194
קצ״הונתתה את הברכה על הר גריזים. כשם האמור להלן אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים (דברים כז יב):
195
קצ״וואת הקללה על הר עיבל. שנאמר ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל (שם שם יג):
196
קצ״זהלא המה בעבר הירדן. סימן נתן להם משה רבינו על שני הרים הללו כדי שידעו באיזה מקום הם עומדים שהם סמוכים למעברות הירדן:
197
קצ״חאשר אתם יורשים אותם את אלהיהם. אחר שאתם רואים שלא יוכלו אלהיהם להציל עצמם מידכם, אתם יודעים שאין בהם ממש להציל את עובדיהם:
198
קצ״טאת אלהיהם. אלהיהם על ההרים הרמים ולא ההרים אלהיהם שאם היו עובדים לו לא היה נאסר:
199
ר׳ופסילי אלהיהם תגדעון. אלו חליפי אשרה שחייבים כל ישראל לגדע:
200
ר״אואבדתם את שמם מן המקום ההוא. שאם אותו מקום יקרא על שם ע"ז אתם צריכים להחליף לו שם אחר חוץ לאותו השם שלא תזכרו עוד ע"ז כמו שנאמר ואת נבו ואת בעל מעון מוסבות שם (במדבר לב לח):
201
ר״בלא תעשון כן לה' אלהיכם: מכל שבטיכם. מכאן שירושלם לא נחלקה לשבטים, שכל השבטים היה להם חלק בה:
202
ר״גובאת שמה. והבאתם שמה. בזמן שהוא בא לרגל צריך להביא את נדרו, ואם לא הביא נדרו עובר מיד בעשה:
203
ר״דעולותיכם וזבחיכם. עולותיכם אלו עולות ראייה, שנאמר ולא יראו פני ריקם (שמות כג טו):
204
ר״הוזבחיכם. אלו שלמי חגיגה:
205
ר״ומעשרותיכם. אלו מעשר בקר וצאן ומעשר שני של דגן ותירוש ויצהר:
206
ר״זואת תרומת ידכם. אלו ביכורים. נדריכם ונדבותיכם שיהיו כל נדרים ונדבות הקדש. ומה בין נדר לנדבה, נדר האומר הרי עלי עולה, לפיכך נדר חייב באחריותה אם נגנבה או מתה או אבדה נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה, וכל היכא דאיתא כי גזא דרחמנא איתא:
207
ר״חובכורות בקרבם. בכורות ותמימים שהיו לכהנים:
208
ר״טלא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום. אמר להם משה כשאתם נכנסים לארץ לא יאסרו עליכם הבמות מלהקריב עליהם כשם שאסורות היום, כמו שנאמר איש איש [מבית ישראל] אשר ישחט וגו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' (ויקרא יז ג ד), אחר שתכנסו לארץ תוכלו לעשות איש הישר בעיניו כל זמן שיהיו מותרות לכם הבמות:
209
ר״יכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלם, שבשעה שיהיה המשכן בשילה יאסרו הבמות בירושלם לעולם. וכן מאחר שנאסרו משילה ולמה היו צריכים לאסור מירושלם, כדי ליתן היתר לבמות בין שילה למקדש, מכאן אמרו באו ישראל לגלגל הותרו הבמות, באו לירושלם ובנו בית המקדש נאסרו עליהם הבמות, ושוב לא היה להם היתר לעולם ובמה לא היתה צריכה להם, אלא אדם אומר מישראל בונה במה לעצמו ובתוך ביתו ומקריב עליה לעצמו עולתו:
210
רי״אהשמר לך פן תעלה עולותיך. אין אתה רשאי לעשות לאחר שיבנה, אבל יכול לעשות מזבח כמו שעשה אליהו בהר הכרמל, ומנין למד אליהו לעשות כן בהר הכרמל, ממה שאמר לו הקב"ה ליעקב גוי וקהל גוים יהיהי ממך (בראשית לה יא), עתיד לצאת מבנימין בן שיעשה בקהל גוים שיבנה מזבח באיסור הבמות ואני מקבלו, ואליהו משבט בנימן היה, שכן כתיב בספר יחוסין בשבט בנימן (ערשיה) [ויערשיה] ואליה וזכרי בני ירוחם (דה"א ח' כז). ערשיה בשעה שהקב"ה מרעיש את העולם על ישראל זוכר ברית אבות והקב"ה מרחם עליהם ולכך נאמר (ואליהו) אשר היה דבר ה' אליו [לאמר] ישראל יהיה שמך (מ"א יח לא), באותה שעה ששם לו הקב"ה זה השם ואמר לו גוי וקהל גוים:
211
רי״ברק בכל אות נפך תזבח וגו'. בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר, שאם נפל מום במוקדשין שהוא רשאי לאכלו בכל מקום:
212
רי״גתזבח. ולא גיזה:
213
רי״דואכלת. ולא חלב. ומצינו למדים שלבהמות פסולי המוקדשין והתיר הבשר לאכלו בחולין:
214
רי״ההטמא והטהור. יחדיו שניהם לאכול בקערה אחת ואינן נמנעים, שאין הפסולים צריכים לשמור מטומאה, כשם שאין צריכים לשמור צבי ואיל שאין מקריבין למזבח:
215
רי״ורק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים. מה המים מכשירים את הזרעים לקבל טומאה, כך הדם מכשיר את הבשר לאכילה, ודם הנשפך כמים מכשיר, אבל דם של קדשים שאינו נשפך אינו מכשיר:
216
רי״זלא תוכל. יכול אתה אוכל בביתך אינך רשאי כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו לפנים מן החומה, אבל הבכורות נאכלים לכהנים ככל בשר שנאכל לישראל לעבדיהם ולאמהותיהם:
217
רי״חואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך. מכאן ואילך הותר להם בשר לאכול:
218
רי״טכי תאוה נפשך. מכאן שלא יאכל אדם בשר אלא לתיאבון:
219
ר״כוזבחת מבקרך. ולא כל בקרך. מצאנך. ולא כל צאנך. מכאן אדם חומל על בהמתו שלא לכלותם, [שנאמר] ידוע תדע פני צאנך (משלי כז כג):
220
רכ״אכאשר צויתיך. מלמד שנצטווה [משה] על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה:
221
רכ״בכי הדם הוא הנפש. על הדם הוא הנפש בכרת ועל המצות כולן באזהרה:
222
רכ״גולא תאכל הנפש עם הבשר. זה אבר מן החי:
223
רכ״דלא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך. והלא הדברים קל וחומר ומה דם שנפשו של אדם קצה מלאכלו, מטיבין לו ולבניו אחריו, שאר עבירות שנפשו של אדם חומדתן, כגון עריות וגזל וגניבה על אחת כמה וכמה, שאם הוא שומר נפשו מהם שלא לעשותם, כמה הוא שכרו:
224
רכ״הועשית עולותיך הבשר והדם. אם אין בשר אין דם:
225
רכ״וודם זבחיך ישפך על מזבח. וכלל על בכור ומעשר ופסח הכתוב מדבר שהם נתונים במתנה אחת כנגד היסוד, שכך נאמר ישפך, בשפיכה אחת, לכך הקישם לעולה, מה עולה טעונים יסוד, דכתיב אל יסוד המזבח (שמות כט יב), אף אלו טעונים יסוד:
226
רכ״זוהבשר תאכל. אין רשות לאכול עד שיזרוק את הדם:
227
רכ״חאיכה יעבדו הגוים האלה. מענין שעובדין לאלהיהם:
228
רכ״טלא תוסף עליו. על העבודות שצויתיך ולא תגרע ממנו:
229
ר״לובא האות והמופת. שהקב"ה עושה אות ומופת לע"ז, כגון חנניה בן עזור שבתחלה היה נביא אמת וחזר מאחרי ה', ואומר הנביא השב מאחרי ה', אל תאמן בו, שאין אות ומופת אלא בשם הקב"ה, ואם תאמר שהקב"ה היה יודע מה עתיד לעשות, למה היה עושה אות ומופת בשבילו לא עשהו הקב"ה אלא כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם וגו':
230
רל״אד"א חיפש הקב"ה אחר עובדי ע"ז דאפילו יראים בכשפים או במעשה שדים עושים אות ומופת לא ישמע להם שאין בהם ממש:
231
רל״ביומת. בחנק:
232
רל״גכי יסיתך אחיך בן אמך. לפי שאחיו מאביו יש לומר שלדעת כן הוא [עושה], כדי שיירש חלקו, לפיכך לא תשמע לו, אלא אפילו אחיך מן האם שתחשוב בלבך שזה אינו אומר לך בשביל ירושתך שאם בן מן האם אינו יורשך ואינו אומר אלא דבר שתקנה לא תשמע לו:
233
רל״דמאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך. ואם ע"ז פלונית כך היא אוכלת, וכך היא שותה, וכך מדיינה וכך מסיבה, וכך יושבת ומוכחת, והוא משבח לך ע"ז רחוקה, אז אתה אמור לו מן הקרובות שאתה מכיר אתה ידוע בהנך של רחוקות, שכשם שאין בקרובות ממש, כך אין ברחוקות ממש:
234
רל״הולא תחוס עינך עליו. מכאן שהיו טוענין למסית:
235
רל״וכי תשמע באחת עריך. עיר אחת נעשית נדחת, שנאמר אחת, אבל שתי עיירות לא מהני קרחה של ארץ ישראל:
236
רל״זמקרבך. ולא מן הכפר:
237
רל״חודרשת וחקרת. מכאן שהיו בודקין עדי נפשות בדרישה וחקירה:
238
רל״טואת כל שללה תקבץ. ולא שלל שמים שאם היו קדושים לא היו נשרפים ונכסי צדיקים אבודים:
239
ר״מבנים אתם לה' אלהיכם. ינהוג בהם מנהג בנים אם לא תעבדו ע"ז:
240
רמ״אלא תתגודדו. כמו שנאמר ויתגודדו כמשפטם וגו' (מ"א יח כח):
241
רמ״בד"א לא תתגודדו. כלומר אל תעשו המצות אגודות, כמו שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה (עמוס ט ו):
242
רמ״גולא תשימו קרחה. נאמר כאן קרחה, ונאמר להלן קרחה (ויקרא כא ה), מה להלן על מת, אף כאן על מת, ומה להלן עשה הראש כבין העינים, אף כאן עשה הראש כבין העינים:
243
רמ״דכי עם קדוש אתה. הקב"ה קידש אתכם לשמו ובכם בחר מכל העמם, לכ אל תעשו כמעשה העמים:
244
רמ״הלא תאכל כל תועבה. לא תאכל כל מה שתיעבתי לך:
245
רמ״וזאת הבהמה. ומפרש החיה, מכאן שהחיה נקראת בהמה: שור שה כשבים ושה עזים.
246
רמ״זאיל צבי ויחמור. גלוי וידוע לפניו שהבהמות הטהורות מועטות, לכך פרט להם הכתוב, גלוי וידוע לפניו שעופות טמאים מועטים, לכך פרט להם הכתוב, מכאן למדנו שלא ישנה אדם לתלמידו אלא דרך קצרה:
247
רמ״חהשסועה. בריה בפני עצמה היא ויש לה שני גבין ושני שדרות:
248
רמ״טוהראה ואת האיה והדיה למינה. תמן כתיב [ואת הדאה ואת האיה] למינה (ויקרא יא יד), והכא כתיב האיה למינה, מכאן שהאיה והדיה אחת היא, ומצינו למדים כ"ד עופות טמאים, כ' שמפרש אותם, וד' הבאים מן למינם למינהו:
249
ר״נוהקאת ואת הרחמה ואת השלך. ולמה נקרא שמו שלך ששולה דגים מן הים:
250
רנ״אוהחסידה והאנפה למינה. ולמה נקרא שמה חסידה שעושה הרבה חסידות עם חברותיה:
251
רנ״בוהדוכיפת. הודו כפות:
252
רנ״גוהעטלף. שאינו יוצא אלא בעלטה:
253
רנ״דוכל שרץ העוף טמא הוא. על חגבים טמאים וצרעה וכיוצא בהם הכתוב מדבר:
254
רנ״הלא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך. זה גר תושב שהוא כופר בע"ז אבל נתגייר, לגר בנתינה וגם במכירה, דכתיב לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכור לנכרי. וכן לגוי בנתינה ובמכירה שנאמר תתננה ואכלה או מכור לנכרי:
255
רנ״ולא תבשל גדי בחלב אמו. שלשה פעמים כתיב לא תבשל גדי בתורה כנגד עופות וחיות ובהמות, שכשם שאסורים באכילה, כך אסורים בישול, שלכך הוציאו הכתוב בלשון בישול לא תבשל:
256
רנ״זעשר תעשר. הזהר לעשר שלא תבשל הגדייות בחלב אמותיהן זו מכת השתון שמבשל הזרע:
257
רנ״חד"א עשר תעשר. בשני מעשרות הכתוב מדבר, מעשר ראשון ללוי, ומעשר שני היה קדש, ועליו נאמר כל הפרשה:
258
רנ״טהיוצא השדה שנה שנה. כל שנה ושנה חייב להוציא מעשר שני, אבל השלישית מעשר ראשון ומעשר עני, לכך נאמר שנה שנה, לפי ששתי שנים זו אחר זו מעשר מן המעשר מענין אחד, אבל בשנה השלישית לא היה נוטל מעשר אלא מעשר עני:
259
ר״סוצרת הכסף בידך. דבר שיש עליו צורה, שאין מעשר שני מתחלל על אסימון:
260
רס״אונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. כלל, בבקר ובצאן וביין ובשכר פרט, ובכל אשר תשאלך נפשך חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר שהוא ולד ולדות הארץ ארץ, אף אין לי אלא ולדות הארץ:
261
רס״במקצה שלש שנים. שנה שלישית של שלש שנים מצוה וכך ששית וחמישית ורביעית שאינו רשאי שלא ליתן מעשר אלא עד שנה שלישית או ששית, ואותה שנה היה מבער כל מעשרותיו ונותנן לבעליהן:
262
רס״גובא הלוי. נוטל מעשר ראשון:
263
רס״דוהגר והיתום והאלמנה. נוטלין מעשר שני:
264
רס״המקץ שבע שנים. זו שנה שביעית שעושה שמטה שאינו לא זורע ולא קוצר ומניח כל שדותיו וכרמיו הפקר:
265
רס״ווזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ועוד היה שם שמטת כספים. שאם היה חוב לו שבשמטה צרך לומר משמט אני ואם אמר הלוה אף על פי כן אני רוצה הלואתך:
266
רס״זכי ברך יברכך ה'.
267
רס״חדי מחסורו אשר יחסר לו. זו אכילה ושתייה ולינה ולוייה:
268
רס״טד"א די מחסורו. צריך להאכיל לעני ולהשקותו ושילין אותו בביתו וללוות אותו, ואם אינו יכול ללכת ברגליו, צריך ליתן לו בהמה לרכוב עליה:
269
ר״ענתון תתן לו. אפילו מאה פעמים:
270
רע״אכי בגלל. גלגל הוא שחוזר בעולם, שאתה חושב בלבך שלא תבוא למדה הזו, ואם לא תבא אתה ושמא בנך יבוא, או בן בנך. לכך צרך שיעשה הוא לאחרים כל זמן שיש בידו, כדי שיעשו אחרים עליו אם יצטרך הוא או בניו:
271
רע״בכי ימכר לך אחיך העברי וגו'. זה הנמכר בגניבתו שבית דן מכרוהו. כי תקנה עבד עברי (שמות כא ב), זה המוכר עצמו:
272
רע״גאו העבריה. שאביה מכר אותה, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה (שם שם ז):
273
רע״דועבדך שש שנים. כשם שעבד עברי יוצא בשש שנים יתירה עליו אמה העבריה שהיא יוצאה בסימנים:
274
רע״ההענק תעניק. לפי שנתברך הבית בשבילו תן לו:
275
רע״וכי טוב לו עמך. עמך יהא כשתלך מקום לאכול עמך יהא, כשתשב לשתות וגם מן הלחם אשר אתה אוכל תאכלנו, ועל מטה טובה תשכיבנו, ואם יש לך אשה טובה ולו אין אשה אדונו ימסור לו שפחה כנענית:
276
רע״זונתת באזנו ובדלת. אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), והלך זה לקבוע לו אדון לעצמו תרצע, ובפני עדים, ואיזה עדים היו, המשקוף ושתי המזוזות, אמר הקב"ה הם עידי שהצלתי אתכם ממצרים כשמתו בכוריהם וראשיהם, שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' (עליכם) [על הפתח] (שמות כב יג), לפיכך תנקב אותו אוזן לפני העדים, ויהיה עבד עולם עד היובל עד שיקראו וקראתם דרור בארץ (ויקרא נה י):
277
רע״חכל הבכור. בבכור פטר רחם הכתוב מדבר:
278
רע״טתקדיש לה' אלהיך. שלא יקדיש דבר שאינו יכול לעלות לא עולה ולא שום זבח:
279
ר״פתקדיש. שהוא צריך לנהוג בו מנהג הקדש:
280
רפ״א ד"א תקדיש. זה הקדש של עלוי:
281
רפ״בלני ה' אלהיך תאכלנו. לכהן הוא מזהיר:
282
רפ״גשמור את חדש האביב. שיהא עומר בחדש בלא זמנו שאם לא היו הם רואים באדר שלא יבוא עומר חדש על זמנו היו הם מעברים את השנה, ולכך אין מעברים אלא אדר שבאותו חדש יכול אתה להכיר אם יבוא אביב שתקופת ניסן תהא נופלת קודם הקרבת העומר:
283
רפ״דוזבחת פסח. מן הצאן וחגיגת ארבעה עשר מן הבקר:
284
רפ״הכי בחפזון. זה חפזון דמצרים, שנאמר ותחזק מצרים על העם וגו' (שמות יב לג), ועל דבר זה לא יכלו להחמיץ לחמם אלא לקחו בציקם טרם יחמץ:
285
רפ״ולמען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך הימים, כל ימי חייך הלילות:
286
רפ״ז ד"א ימי חייך העולם הזה. כל ימי חייך, כל לרבות ולהביא את ימות המשיח:
287
רפ״חולא יראה לך שאור. שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה:
288
רפ״טבבוא השמש מועד צאתך ממצרים. אותה שעה:
289
ר״צובשלת ואכלת. ואין בישול אלא צלי אש, שנאמר ויבשלו (את) הפסח באש כמשפט (דה"ב לה יג):
290
רצ״אופנית בבקר. זה בקר ט"ז שהוא חול ואותה שעה אתה רשאי. והלכת לאהלך:
291
רצ״בששת ימים תאכל מצות. ו' מן החדש וז' מן הישן:
292
רצ״גשבעה שבועות תספר לך. מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי:
293
רצ״דמהחל חרמש בקמה. ליל ט"ז קוצרין את העומר ובאותה שעה לספור:
294
רצ״הבקמה. בקומה צריך לברך ולא בישיבה:
295
רצ״ומסת נדבת. מכאן שאין מביאין חגיגה אלא מי החולין, כמה דתימא וישם המלך אחשורוש מס על הארץ (אסתר י א):
296
רצ״זושמחת לפני ה' אלהיך. לי יש ד' בני בית, לוי גר יתום ואלמנה, לך יש ד' בני בית, בן ובת עבד ואמה, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך:
297
רצ״חחג הסכות. מלמד שעושין סוכה בחולו של מועד:
298
רצ״ט תעשה לך. ולא מן העשוי:
299
ש׳לך. להוציא את גזולה אלא משלך תהא:
300
ש״אבאספך מגרנך. בפסולת גרן הכתוב מדבר:
301
ש״במגרנך. ולא כל גרנך:
302
ש״גמיקבך. ולא כך יקבך: מכאן אתה למד שאין עושין סוכה אלא בדבר שגידולו מן הארץ ומדבר שאינו מקבל טומאה, וכן בעזרא אומר צאו (ההרה) [ההר] והביאו עלי זית ועלי עץ שמן [וגו'] לעשות סוכות (נחמי' ח' ט"ו):
303
ש״דוהיית אך שמח. מהו אך, שאין בעולם הזה שמחה שלימה שבניו מצערין אותו על השלחן:
304
ש״המפני מה לא נאמר בפסח שמחה, ובעצרת כתיב שמחה אחת דכתיב ושמחת לפני ה' אלהיך (פסוק יא) ובחג כתיב שלשה שמחות, דכתיב ושמחת בחגך (פסוק יד), והיית אך שמח. לפי ששנינו בארבעה פרקים בשנה העולם נידון, בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן, ובראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם וגו' (תהלים לג טו), ובחג נידונים על המים, כי זמן פסח הוא חסרון ועדיין יש לעשות, לכך אין כתיב בו שמחה, אבל בעצרת עבר דין אחד, לכך נאמר בו שמחה אחת, בחג שכבר עברו שלשה דינים פסח ועצרת וראש השנה, לכך נאמר בו שלשה שמחות:
305
ש״ושלש פעמים בשנה יראה כל זכורך. הזכרים חייבים ולא הנקבות, לכך נאמר כל זכורך:
306
ש״זבחג המצות. ולמה נזכרו שלשה מועדים הללו, למאחר נדרו שאינו עובר עד שיעברו עליו שלשה רגלים:
307
ש״חולא יראה את פני ה' ריקם. זו עולת ראייה שחייב כל אחד ואחד להביא:
308
ש״טאיש כמתנת ידו. בבעל עושר הכתוב מדבר אם יש לו אוכלים רבים יביא שלמים:
309
ש״ישופטים ושוטרים. אם אין שופט אין שוטר, ומנין שמעמידין לישראל, תלמוד לומר שוטרים תתן לך. שופטים לכל שבט ושבט ושוטרים לכל שבט ושבט. שופטים לכל עיר ועיר, ושוטרים לכל עיר ועיר, ומנין לנו, שנא' בכל שעריך לשבטיך:
310
שי״אושפטו. מצוה בשבט לדון את שבטו:
311
שי״במשפט צדק. אין מעמידין דיינים אלא שידענו בו שהוא מוציא הדין לאמתו:
312
שי״גולא תקח שוחד. שהשוחד עשה שהנותן והמקבל אחד הוא:
313
שי״דלא תטע לך אשרה. זה המעמיד הדיין שאינו הגון ובמקום תלמידי חכמים כאילו נטע אשרה:
314
שי״האצל מזבח ה' אלהיך. שכן כתיב צדק צדק תרדוף, הלך אחר בית דין יפה, וסמוך ליה לא תטע לך אשרה:
315
שי״ומצבה. מה בין מזבח למצבה. מזבח שלשה אבנים, שנאמר מזבח אדמה (שמות כ' כ"ד), מצבה אבן אחת, שנאמר וירימה מצבה (בראשית ל"א מ"ה):
316
שי״זאשר שנא. והיכן שנא שצוה לעשות מזבח ולא מצבה:
317
שי״חעל פי שנים עדים או שלשה עדים. אם עדות מתקיימת בשנים למה צריך לומר שלשה, ולמה נאמר שלשה, לומר לך מה שנים אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה, והני מילי שהתרו בהם ולמה הם באים אעפ"י שנמצא השלישי קרוב או פסול אין עדותן בטלה וגם מתקיימת בשאר בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות:
318
שי״טכי יפלא ממך דבר. אין יפלא אלא לשון כסוי, שנתכסה ממנו הדין, לפי שחביריו חולקין עליו, שנאמר לא נפלאת היא ממך (דברים ל יא):
319
ש״כד"א כי יפלא ממך דבר. במופלא שבבית דין הכתוב מדבר:
320
שכ״אממך. זה יועץ, שנאמר ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל (נחום א יא):
321
שכ״בבין דם לדם. בין דם נדה לדם זיבה ודם לידה:
322
שכ״גבין דין לדין. בין דיני ממנות לדיני נפשות:
323
שכ״דובין נגע לנגע. בין נגעי אדם לנגעי בתים:
324
שכ״הדברי ריבות בשעריך. זה לקט שכחה ופיאה. ובכולן יש בהם איסורין כריתות ומיתה:
325
שכ״ווקמת ועלית. מלמד שבית המקדש גבוה מכל הארצות של ארץ ישראל:
326
שכ״זובאת וגו' ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי יש אדם שהולך לבית דין שאינו בימיו. אלא ללמדך אין לך לדרוש אלא בית דין של אותה שעה, שנאמר ה' אשר עשה את משה ואת אהרן (ש"א יב ו), ואת ירובעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל (שם שם יא), שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, גדעון בדורו כשמואל בדורו, יפתח בדורו כמשה בדורו, שמשון בדורו כאהרן בדורו וכה"א אל תאמר (כי הימים) [מה היה שהימים] הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על (זאת) [זה] (קהלת ז' י'):
327
שכ״חמן המקום ההוא. זה בית דין הגדול שהוא ע"א בלשכת הגזית:
328
שכ״טוהאיש אשר יעשה בזדון. אינו חייב עד שיתרו בו:
329
ש״לומת האיש ההוא. מיתתו בחנק:
330
של״אכי תבא אל הארץ וגו' ואמרת אשימה עלי מלך. שלשה מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ואיני יודע איזה מהם תחלה, כיון שאמר כי יד על כס יה וגו' (שמות יז טז), הרי אומר זרעו של עמלק תחלה, וכמה דאת אמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא וגו' (ש"ב ז' א' ב'), אחר שנתן להם רשות לשום עליהם מלך, שנאמר אשימה לך מלך (פסוק יד), וכתיב שום תשים עליך מלך (שם ט"ו), למה חרה לו הקב"ה בעת ששאלו מלך בימי שמואל, לפי שזקנים שבאותו הדור שאלו כהוגן ואומרים שימה לנו מלך לשופטינו ככל הגוים (ש"א ח ה), כשם שהקב"ה צוה למשה רבינו, אבל עמי הארץ קלקלו, שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגויים (שם שם כ):
331
של״בשום תשים עליך. שתהא אימתו עליך, מכאן אמרו אין רואין אותו ערום, ולא כשהוא מסתפר, ולא כשהוא בבית המרחץ, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול:
332
של״גרק לא ירבה לו סוסים. יכול אפילו כדי רכבו ופרשיו, הא מה אני מקיים סוסים, סוסים הבטלנים, ומנין שאם ריבה סוס אחד והוא בטל שהוא בבל ירבה, ת"ל למען הרבות סוס, וכי מאחר שעל סוס אחד בבל ירבה הוא עובר למאי לי לעבור בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס:
333
של״דולא ירבה לו נשים. יותר משמונה עשרה, שכן מצינו לדוד שהיו לו ששה, ואמר ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה (ש"ב י"ב ח'), הרי שמונה עשרה. ומפני מה לא ירבה לו נשים שלא יסורו את לבבו, כמו שלמה בן דוד ע"ה שהטו נשיו את לבו לסור ואפילו אחת היא מסירה לבו, שנאמר ולא יסיר (את) לבבו, ומכאן שאפילו אחת והיא מסירה את לבו לא יקיימנה אלא יגרשנה, אם כן מה תלמוד לומר לא ירבה לו נשים, אפילו באביגיל:
334
של״הוכסף וזהב לא ירבה לו מאד. יכול אפילו ליתן אספניא, תלמוד לומר [לא ירבה לו, לו] אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי ליתן אספניא. לא האמור בנשים בא למעט הדיוטות שיוכל לישא כל מה שירצו:
335
של״ווכתב לו. אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו, והוא עושה אותה כמו קמיע, ותולה אותה בזרועו, לקיים מה שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט ז ח):
336
של״זהזרוע והלחיים והקיבה. מבני מה זכו כהנים לשלשה מתנות הללו, בשביל מעשה פינחס, זרוע בעד ויקח רומח בידו (במדבר כה ז). לחיים על שם ויתפלל ותעצר המגפה (שם שם ח'). הקב"ה בעד האשה אל קובתה (שם):
337
של״חוראשית גז צאנך תתן לו. שתי צאן חייבות בראשית הגז, שכן דרכן של בני אדם לחיות שתי צאן, שנאמר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלות בקר ושתי צאן (ישעיה ז כא): ויש אומרים ד' צאן, שנאמר (וחמשה) [וחמש] צאן עשויות (ש"א כ"ה י"ח):
338
של״טתתן לו. מתנה הראויה לו, שנאמר תתן:
339
ש״מוכי יבא הלוי. בכהן הכתוב מדבר. בארבע ועשרים מקומות הם קרויים לוים וזה אחד מהם והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מד טו):
340
שמ״אמאחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד:
341
שמ״בושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלוים. שכל המשמרות שוות בקרבנות הבאות מחמת הרגל לקרב באותה משמרה שהשבועה שלה, וכן כשם שהם שוות בעבודה כך הם שוות באכילת קדשים הבאים מחמת הרגל ברגל אין משמרות אחרות חולקין בהם:
342
שמ״גחלק כחלק יאכלו לבד ממכריו על האבות. מה מכרו אבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך:
343
שמ״דמעביר בנו ובתו באש. אין לי אלא בנו ובתו, בן בנו ובן בתו מנין, תלמוד לומר כי מזרעו נתן למולך מכל מקום, ואינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה, ואם העבירו ברגל אינו חייב על אביו ואמו ועל אחיו ולא על אחותו, ואם העביר עצמו פטור:
344
שמ״הקסם קסמים. כענין שעשו אנשי מדין, וקסמים בידם (במדבר כ"ב ז'):
345
שמ״ומעונן. זה האוחז את העינים:
346
שמ״זמנחש. זה האומר פתו נפלה מפיו, מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחוריו, עורב קורא אליו, צבי הפסיקו בדרכו, נחש מימינו שועל משמאלו. אל תתחילו בזאת המלאכה, שחרית הוא, ראש חדש הוא, שבת הוא:
347
שמ״ח ויש אומרים זה המנחש בחולדה בעופות ובדגים:
348
שמ״טוחובר חבר. אחד חבר גדול, המקטיר לשד כדי שיחיה חבירו או כדי שלא יזיקנו, וחבר קטן אלו מחברי נחשים ועקרבים, אע"ג דקא מכוין דלא ליזקי:
349
ש״נושואל אוב. כל אלו באזהרה לא ימצא בך, אבל בעל אוב וידעוני בכרת. והשואל מהם באזהרה:
350
שנ״א אוב. זה פיתום המדבר בין הפרקים ומבין [אצילי ידיו], ואחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגלגלת:
351
שנ״ב ידעוני. זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאיליו:
352
שנ״גודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה:
353
שנ״דאת אשר לא צויתיו לדבר. לא לו ולא צויתיה לנביא אחר. צויתיו. זה הגונב נבואה והוא חייב מיתה בידי שמים:
354
שנ״השלוש ערים תבדיל לך. אלו של ארץ ישראל שהיא ארץ כנען שלש שבעבר הירדן כבר הבדילה משה בעבר הירדן, שנאמר אז יבדיל משה שלש ערים (דברים ד מא):
355
שנ״ותכין לך הדרך. כדי שיהיה כתוב בכל שיש ושיש בכל הדרך מקלט, כדי שיכיר הרוצח לאיזה מקום ינוס:
356
שנ״זושלשת את גבול ארצך. שיהיה בין קצה ארץ עבר הירדן עד בצר כבין בצר לרמות, וכן בין רמות לגולן, וכן בין גולן לקצה ארץ עבר הירדן:
357
שנ״חאת רעהו ביער. מה יער שהוא הפקר לכל אדם שיכנס והוא גולה על ידו, אף כל מקום שיש לנהוג רשות ליכנס בו גולה על ידיו, הא נכנס לתוך שדה חבירו שלא ברשותו והרגו בעל הבית בשוגג אינו חייב גלות. ונדחה ידו בגרזן. כשהגביה ידו לא נפל הברזל ולא נפל הברזל אלא בעת שהרכין ידו והכה את חבירו, מיד הוא גולה, אבל אם הגביה ידו בגרזן ובעת שהגביה ידו נשל הברזל והרג את חבירו, אין גולה על ידו:
358
שנ״טונשל הברזל מן העץ. והוא מקתו. ויש אומרים מן העץ המבוקע:
359
ש״סומצא את רעהו. פרט לממציא את עצמו אחר שיצא הברזל מידו והוציא זה את ראשו והרגו שהוא פטור:
360
שס״אויספת לך עוד שלש שערים. על השלש בארץ כנען הכתוב:
361
שס״בלא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים. מכאן אמרו שלא ישנה אדם ממנהג שנהגו ראשונים:
362
שס״גלא יקום עד אחד באיש. זה בנין אב שבכל התורה, כל מקום שנאמר עד אינו אלא שנים, עד שיאמר בו אחד:
363
שס״דלכל עון ולכל חטאת. [לכל עון] הוא דאינו קם אבל לשבועה קם. כיצד כופר אדם לחבירו ממון, ועד אחד מעידו שהוא חייב לו, יתחייב לו שבועה שאינו חייב כלום:
364
שס״הכי יקום עד חמס באיש. בשני עדים הכתוב מדבר:
365
שס״וועמדו שני האנשים. אלו בעליח דינים:
366
שס״זודרשו השופטים היטב. שידרשו אותם בשבע חקירות באיזו שבוע באיזו שנה באיזה חדש ומאיימין עליו וחוקרים העדות בטוב ואם נמצא אחד זומם הוזמו הכל:
367
שס״חועשיתם לו כאשר זמם וגו'. והני מילי שהוזמו שניהם ועדיין לא נתחייב אותו האיש שמעידין עליו עדות שקר, שלא נהרג או שלא נגרע ממון, או לא לקה על ידיהם, אבל אם נהרג אלו שהוזמו אין נהרגין, שנאמר כאשר זמם, ולא כאשר עשה:
368
שס״ט עין בעין. ממון:
369
ש״עעל אויביכם. ולא אחיכם, שאחיכם ירחמו עליכם, כגון שעשו במלחמת יואש בן אמציה, שאעפ"י שנפלו בידם ושבאום הלבישום והחזירום למקומם, שנאמר וכל מערמיהם (הלבישום) [הלבישו] (ד"ה כח טו). ואמר וינהלום (בחמוריהם) [בחמורים] (לפניהם) (שם), אבל אם נפלו ביד אויביהם לא היו מרחמים עליהם, ועל כן היה צריך להחזירם שלא ינוסו שכן תחלת ניסה נפילה:
370
שע״אאל ירך לבבכם. מפני (צימצום) [ציחצוח] חרבות שלהם:
371
שע״באל תיראו. מפני שפעת חיילים שלהם:
372
שע״גמי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו. שהוא ירא ומתיירא לאחרים והוא ירא אם ימות במלחמה:
373
שע״דואיש אחר יחנכנו. וינוס במלחמה וימס את לבב אחיו כלבבו וינוסו שתחלת נפילה ניסה. וכן יעשה הנוטע כרם ולא היה עדיין ארבעה שנים שיחללנו וישתה ממנו. וכן אשר ארש אשה ולא לקחה, וכן מי הירא ממחנות, ורך הלבב, שאינו יכול לראות חרבות שלופות:
374
שע״הגדול השלום שאפילו בשעת מלחמה צוה הקב"ה לפתוח לשלום, שנאמר והיה אם שלום תענך ופתחה לך (פסוק יא):
375
שע״ולא תשחית את עצה. מכאן שכל המשחית דבר שיש עליו הנאה עובר בלא תשחית:
376
שע״זכי האדם עץ השדה. שאם יש שם עץ אחד ואינו עץ מאכל רשאים לקצצו:
377
שע״חעד רדתה. ואפילו בשבת:
378
שע״טויצאו זקניך. מיוחדין:
379
ש״פושופטיך. זו סנהדרין גדולה שיוצאים כולם למדידת עגלה ערופה:
380
שפ״אומדדו את הערים. מצוה במדידה, מהיכן מודדין אותו במקום שהוא חלל שוכב:
381
שפ״בעגלת בקר אשר לא עבד בה אל נחל איתן. אשר לעולם לא נעבד:
382
שפ״גדורשי רשומות אמרו כך היתה העגלה שלא נעשה בה שום מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע. ולמה כדי שעגלה זו לא תכיר המקום ולא (תזרע) [תשתה] מן הנחל שלא יהיה שום דרך ללכת בו, ומה שאמר וערפו שם את העגלה בנחל שמכים אותה בידה בעורף כדי שתצא מן הנחל ותלך אל בית הרוצח:
383
שפ״דוכל זקני העיר הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם. ועונים ואומרים ידינו לא שפכה. וכי בחשדא הם עומדים זקני העיר שהם הרגו אדם שצריכין לומר לו כך, אלא כך הם אומרים א בא לידינו אדם זה ופטרונוהו בלא אכילה ושתייה ולינה:
384
שפ״הועינינו לא ראו. שביקש ללכת ופטרנוהו בלא לוייה:
385
שפ״ווהכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל, כלומר גלה לעמך ישראל מי היה הרוצח ולפי שכפר יש לו לשונות הרבה לפי שכפרה היא כמו סליחה, שנאמר כי ביום הזה יכפר וגו' (ויקר' טז ל), וכפרה לשון ביטול, שנאמר וכפר בריתכם וגו' (ישעי' כה יח), והנה לשון גלוי, לכך היה הקב"ה עושה להם נס:
386
שפ״זונכפר להם הדם. שהיתה העגלה מתלעתת והתולעים היו הולכים עד בית הרוצח, והתולעים היו הורגים את הרוצח אם זקני העיר צדיקים והכהנים הגונים, ואם היו רואים שלא היתה הולכת כופין אותה שהם מכים אותה בקופיץ והיתה אסורה בהנאה שבנחל היו מניחין אותה על העגלה הערופה בנחל:
387
שפ״חוהכהנים אומרים יכפר, זה לשון כפרה, והקב"ה היה מכפר להם, שנאמר ונכפר להם הדם, ולכך היתה בטלה ממלאכה, שנהרג בטל ממלאכה מלעשות עוד, ולכך היה הנחל איתן שהרוצח היה איתן שלא חס עליו, כמה דתימר גוי איתן (ירמיה ה' ט"ו), לכך לא נעבד ולא זרע שהוא וכל זרעו נהרג, כמה דתימר קל דמי אחיך צועקים וגו' (בראשית ד י):
388
שפ״טואתה תבער הדם הנקי מקרבך. שאם נמצא הרוצח אחר עריפת העגלה היו חייבים להרגו, ואם עושין כן אותה שעה עושין את הישר בעיני ה'. לכך נאמר כי תעשה הישר בעיני ה':
389
ש״צכי תצא למלחמה. אינו אומר במלחמת מצוה ובכיבוש הארץ, שכבר הקב"ה אמר עליהם לא תחיה כל נשמה (דברים כ טז):
390
שצ״אאשת יפת תואר. בין בתולה ובין בעולה ובין אשת איש ובין פנויה:
391
שצ״בוהבאתה אל תוך ביתך. למה התיר הקב"ה ליקח גויה במלחמה, כדי שלא ישכב עמה בגויות, וכל כך למה בעבור יצר הרע, אמר מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ולא יאכלו בשר תמותות נבלות:
392
שצ״גוגלחה את ראשה. לכך צוה הקב"ה לעשות כך, שתתגנה בעיניו ולא יקחנה:
393
שצ״דועשתה את צפרניה. לשון ריבוי, מה גילוח כיעור, אף עשיית צפרנים כיעור:
394
שצ״הוהסירה את שמלת שביה. הם היו טמאים מע"ז:
395
שצ״וובכתה את אביה ואת אמה. ממש:
396
שצ״זויש אומרים זה ע"ז שלה, שנאמר אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני (ירמי' ב כז):
397
שצ״חירח ימים. כדי שתסיח שם ע"ז מפיה, ולכך חייבה שתתגנה עליו ואחר כל אלה אם חפץ בה יגיירנה ויקחנה לאשה, ואחר שיגיירנה ובעלנה אם לא חפץ ללקחה לאשה יניחנה בת חורין ואל יחזיקנה כשפחה ואין לו רשות למכרה, שנאמר והיה אם לא חפצת בה:
398
שצ״טלא תתעמר בה. תחת אשר עניתה. שאין עושה לו שום עבדות. מהו תתעמר בה לשון שימוש, שכן במקום פרס קוראין למקום שמשתמשין עמיתרא:
399
ת׳כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'. וכי יש אהובה לפני המקום או שנואה, אלא אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה, כגון יפת תואר שעליה נאמרה שנואה, אי נמי חייבי לאוין:
400
ת״אוהיה ביום הנחילו את בניו. וכי ביום מנחילין ובלילה אין מנחילין נחלות, אלא לשה בני אדם שנכנסו לבקר את החולה אם הם רוצים עושים עצמם בית דין, ואם רוצים עושין עצמם עדים, ואין יכולין לעשות עוד דין, לפי שאין דין בלילה:
401
ת״בלא יוכל לבכר את בן האהובה. שהוא בכור במקום שיש לשנואה בן:
402
ת״גיכיר. יכירנו לאחרים שיאמר להם זה בני בכור:
403
ת״דלתת לו פי שנים. כאחד שאם היו שני בנים יעשו מכל נכסי אביהם שלשה חלקים ויטול הבכור שני חלקים והפשוט חלק אחד:
404
ת״הבכל אשר ימצא לו. מלמד שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק:
405
ת״וכי היא ראשית אנו לו משפט הבכורה. מכאן אמרו בן הבא אחר נפלים בכור לנחלה ואין בכור לכהן, שנאמר כי הוא ראשית אנו, יצא נפל שאין הנפש מתאוננת עליו:
406
ת״זד"א כי תהיינה לאיש שתי נשים. אלו רחל ולאה האחת אהובה, שנאמר ויאהב גם את רחל מלאה (בראשית כט ל), והאחת שנואה, שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה (שם שם לא):
407
ת״חוהיה הבן הבכור לשנואה. זה ראובן שהיה בכור לאה:
408
ת״טוהיה ביום הנחילו את בניו. כשבא להנחיל ארץ ישראל בשעת מיתתו, לא יוכל לבכר את יוסף שהיה בן רחל במקום שהיה ראובן, אעפ"י שאמר ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך (שם מה כב), לא נקרא יוסף בכור יעקב אלא ראובן:
409
ת״יכי את הבכור בן השנואה יכיר. שנאמר ראובן בכרי אתה (שם מ"ט ב'), הכירו לכל כי הוא ראשית אונו ולו לראובן משפט הבכורה ולא ליוסף משפט הבכורה. שנאמר כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו והבכורה ליוסף (דה"א ה' ב'), ולא להתייחס [לבכורה] (שם שם א), שלא נקרא ליוסף בכור יעקב כי אם ראובן, שנאמר ויהיו בני ראובן בכור ישראל )במדבר א ב) (ראובן):
410
תי״אכי יהיה לאיש בן סורר ומורה. בן סמוך (לבגרות) [לגבורת] ולא איש קטן פטור שלא נכנס לכלל מצות. מכאן אמרו חכמים מאימתי נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף שער התחתון, הקפת גיד ולא הקפת של בצים. וכל ימיו אינו אלא שלשה חדשים בלבד:
411
תי״באיננו שומע בקול אביו ובקול אמו. אינו נעשה בן סורר ומורה עד שירצו שניהם:
412
תי״גויסרו אתו. מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה, ואם אחר שלקה לא ישמע אליהם מוליכין אותו לבית דין, שנאמר ותפשו בו אביו ואמו (פסוק י"ט):
413
תי״ד היה אחד מהם גידם או חיגר או אלם או סומא או חרש אינו נעשה בן סורר ומורה, שנאמר ותפשו בו אביו ואמו. ולא גידמין, והוציאו אותו ולא חיגרין, ואמרו אל זקני עירו ולא אלמין, בנינו זה, ולא סומא, איננו שומע בקולנו ולא חרשין:
414
תי״הזולל וסבא. אינו נעשה בן סורר ומורה אלא עד שיאכל בשר וישתה יין, שנאמר זולל וסבא, וכתיב אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו (משלי כ"ג כ'):
415
תי״ו ומאימתי הוא חייב, משיאכל חצי מנה בשר וישתה לוג יין מיין מאיטלקי:
416
תי״זירגמהו כל אנשי עירו באבנים. וכי מפני זה שאכל חצי מנה בשר ושתה לוג יין נסקל, אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף גומר בנכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב:
417
תי״חוכי יהיה באיש חטא משפט מות והמות. זה במברך השם הכתוב מדבר, אחר שנסקל צוה לתלותו, שנאמר ותלית אותו על עץ:
418
תי״טאותו. בלא כסותו. עץ. שומע אני בין תלוש בין מחובר, תלמוד לומר כי קבר תקברנו, מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שהוא מחוסר קציצה וקבורה. וכיצד תולין אותו משהין אותו עד סמוך לשקיעת החמה וגומרין את דינו וממיתין אותו ואחר כך תולין אותו. אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים בו מצות תלייה:
419
ת״כ כיצד תולין אותו משקיעין את הקורה בארץ, והעץ יוצא ממנה, ומקיף שתי ידיו זו על זו, ותולה אותו ומתירין אותו מיד, ואם לאו עוברים בלא תעשה, שנאמר לא תלין נבלתו על העץ, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה:
420
תכ״אכי קללת אלהים תלוי. שאומרים מפני מה זה תלוי, על שבירך את השם ונסקל, וכל הנסקלין נתלין, מה מקלל זה בסקילה והוא נתלה, אף כל הנסקלין נתלין:
421
תכ״בוהתעלמת מהם. וכתוב אחד אומר לא תוכל להתעלם (פסוק ג'), כיצד יתקיימו השני מקראות הללו, אם כהן והוא בבית הקברות או זקן [ואינו] לפי כבודו, אז והתעלמת, ואם לאו לא תוכל להתעלם:
422
תכ״גהשב תשיבם לאחיך. אפילו מאה פעמים:
423
תכ״דוהיה עמך עד דרוש אחיך אותו. דורשהו אם [רמאי הוא אם] אינו רמאי, ואל תתן לו עד שיתן לך סימנים:
424
תכ״הוהשבותו לו. שאם היה הוא בעצמו תועה יראה להשיבו אל הדרך שיכיר:
425
תכ״ולא יהיה כלי גבר על אשה. ונכנס למקום אנשים לזנות:
426
תכ״זוכן לא ילבש גבר שמלת אשה. והוא יכנס במקום הנשים לזנות:
427
תכ״ח ד"א לא ילבש גבר. שלא יעביר בגית השחי ובית הערוה בתער כדרך שהנשים עושים:
428
תכ״טכי יקרא קל צפור. מכאן שאינו חייב לחפש אחריו:
429
ת״לבדרך. פרט למזומן:
430
תל״אלא תקח האם על הבנים. בזמן שהיא עליהם הרי הוא בלא תקח, ואם אינה עליהם ויכול לתפשה אינו חייב לשלחה:
431
תל״בשלח תשלח. אפילו מאה פעמים:
432
תל״גלמען ייטב לך. בעולם הזה, ואחר כך והארכתי ימים לעולם שכולו ארוך וחיים:
433
תל״ד בוא וראה מתן שכרן של מצות, זאת מצוה קלה שאין בה חסרון כיס [כך], קך וחומר שאר מצות שיש בהם חסרון כיס:
434
תל״הולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו. ראוי היה זה מששת ימי בראשית אלא הזהר שלא תגלגל חובה זו על ידך ותקרא חייב:
435
תל״ופן תקדש. פן תוקד באש. מכאן שבלאי הכרם אסורים בהנאה:
436
תל״זלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. לפי שאין כוחם שוה, לפי שהשור מעלה גרה, ונראה לחמור כאלו אוכלי ויהיה לחמור צער, וצער בעלי חיים אסור:
437
תל״חצמר ופשתים יחדיו. ולמה אלא מפני שקין הביא ממותר מאכלו מזרע פשתן והביאו לה' מנחה, והבל הביא מבכורות צאנו שלא נגזזו מנחה לה', ונתקבל מנחתו של הבל, ולא נתקבל מנחתו של קין, אמר הקב"ה יהא מנחתן של אלו דוגמא לדורות משום שלא נשתוו כך לא יתערבו במלבושי שעטנז. אין כלאים מן התורה עד שיהיה שוע וטווי ונוז והוא ארוג. אבל מדברי סופרים התפירה מן הטווי הוא במקום ארוג והלבדים אעפ"י שאין להם משום טווי וארוג יש בהם משום שוע:
438
תל״טגדילים תעשה לך. סמך הכתוב לכלאים, שהכלאים על הציצית מותר לעשות הסדין של פשתן ציצית של צמר, אבל חכמים פטרו הסדין להטיל בהם הציצית משום כחות לילה:
439
ת״מעל ארבע כנפות כסותך. ולא בעלת שש ולא בעלת חמש:
440
תמ״אכסותך. ולא שאולה:
441
תמ״באשר תכסה בה. מצות ציצית אפילו בסומא:
442
תמ״גולא מצאתי לה בתולים. כלומר שמביא הבעל עדים שזינתה לאחר שנתארסה בבית אבהי:
443
תמ״דולקח אבי הנערה ואמה. שיביאו עדים שיזימו לעידי הבעל:
444
תמ״הופרשו השמלה. שיהיו הדברים מחוורים כשמלה כי עידי שקר הם:
445
תמ״וויסרו אותו. זו מלקות:
446
תמ״זואם אמת היה. שלא יכול הבעל להזימם ולא כדי להכחישם חייבת סקילה:
447
תמ״חכי עשתה נבלה בישראל. לאחר שהיתה מאורסת לו. מכאן אתה אומר שזינתה והיא פנויה שאין עליה שום חיוב, שכן כתיב עליה כי יפתה איש (נערה) [בתולה] (שמות כ"ב ט"ו):
448
תמ״טומתו גם שניהם. בחנק:
449
ת״נ ומהו גם, שאם היתה מעוברת אין ממתינים לה עד שתלד:
450
תנ״אכי כאשר יקום איש. וכי מה למדנו מרוצח. אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המאורשה, מנין שניתן להצילה בנפשו, דכתיב ואין מושיעה לה, מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיעה:
451
תנ״בולא תהיה לאשה. מה בין אונס למפתה, במפתה לא נאמר בו ולו תהיה לאשה, שאם רוצה לא יקחנה ואם יקחנה יכול לשלחה, אבל אונס שותה בעציצו, אפילו סומא אפילו בעלת מום, יקחנה בעל כרחו. ולא יוכל לשלחה כל ימיו:
452
תנ״גלא יקח איש את אשת אביו. אזהרה אחר מיתת אביו:
453
תנ״דערות אשת אביך לא תגלה. בחיי איבו. תרי קראי למה לי, לאורויי שחייב על אשת אביו בחייו, ואידך שחייב נמי לאחר מיתת אביו:
454
תנ״הולא יגלה כנף אביו. באנוסת אביו ובמפותת אביו הכתוב מדבר דברי ר' יהודה, וחכ"א כנף הראוי לאביו, כלומר אביו שראה כנף הראוי לו ועובר עליו בשלשה לאוין לאו של דודתו:
455
תנ״ולא יבוא פצוע דכה. נאמר לא יבוא פצוע דכה, ונאמר לא יבוא ממזר, מה להלן בידי (שמים) [אדם], אף כאן בידי שמים:
456
תנ״זפצוע. בכולן, בין שנפצע הגיד בין שנפצעו חוטי הביצים:
457
תנ״חדכה. בין שנידך הגיד בין שנידכו הבצים:
458
תנ״טכרות. בין שנכרת הגיד בין שנכרתו חוטי הבצים. ומנין שבאותו מקום דומיא דכרות שפכה מה להלן מאותו מקום אף פצוע דכה מאותו מקום:
459
ת״ס והתם מנין דכתיב כרות שפכה שעל ידי כריתה שלא על ידי כריתה מלקה לאפוקי משאר מקומות שבין כך ובין כך שופך:
460
תס״אבקהל ה'. ליקח בת ישראל שהוא ממזר וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות שאינם יכולים ליקח בת ישראל. ומנין הוא נעשה ממזר מחייבי מיתות בית דין:
461
תס״בויש אומרים מחייבי כריתות, מאן דאמר שהוא ממחייבי כריתות משום דסמוך ליה לא יגלה כנף אביו, ומוקמינא באנוסת אביו, ומאן דאמר ממחייבי מיתת בית דין דאוקימנא לא יקח איש את אשת אביו שהוא ממחייבי מיתות בין דין:
462
תס״גלא יבא עמוני ומואבי. גר עמוני הבא מהם לא יכול ליקח בת ישראל:
463
תס״דעל דבר אשר לא קדמו אתכם. לא זכרו הטובה שעשה אברהם ללוט, שאלמלא אברהם לא נמלט לוט מסדום, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתך ההפכה, (בראשית יט כט), והם לא באו מעולם אלמלא לא ניצל לוט:
464
תס״הועוד אשר שכר עליך. אבל הנשים אם מתגיירות יכול ישראל לישא מהם, כי הלכה שעמוני אסור ולא עמונית, מואבי אסור ולא מואבית, מפני שאין דרכם לקדם נשים לפני אנשים, שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד):
465
תס״ולא תדרוש שלומם. שאם באו להלחם על עירם לא יקראו להם תחלה לשלום:
466
תס״זוטובתם. שיכרתו כל עצי מאכל שלהם:
467
תס״חלא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. גרים הבאים דור שלישי יכולים ליקח בת ישראל:
468
תס״טויצא אל מחוץ למחנה. איזה חוץ, זה מחנה שכינה:
469
ת״עלא יבא אל תוך המחנה. זה מחנה לוייה. מכאן לבעל קרי שמשתלח חוץ לשני מחנות:
470
תע״אוהיה לפנות ערב. טרם ביאת השמש יטבול ולא יהיה טהור עד שיעריב עליו השמש, שנא' וכבוא השמש:
471
תע״בויתד תהיה לך על אזנך. אינו אומר זיינך [אלא] אזנך, מכאן אמרו לכך נעשו אצבעותיו של אדם כיתידות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ישים אצבעותיו על אזניו שלא ישמע אותו:
472
תע״גלא תסגיר עבד על אדוניו. בעבד הכנעני הבורח מחוצה לארץ לארץ ישראל:
473
תע״דומחיר כלב. שאם חלקו אחיו או שותפין ונטל זה בחלקו טלה כנגד כלב, אותו טלה אינו ראוי לקרבן. אבל ראוי הוא לבדק הבית, שלכך נאמר לכל נדר:
474
תע״הגם שניהם. לרבות חילופיהן שהוא כיוצא בהם:
475
תע״וכי תדור נדר. אין לי אלא נדר. נדבה מנין. נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר, שנאמר ואם נדר או נדבה (ויקרא ז טז), מה [נדר האמור להלן נדר ונדבה אף נדר האמור כאן נדר ונדבה, ומה נדר האמור כאן לא תאחר לשלמו אף נדר האמור להלן לא תאחר לשלמו]:
476